יום שני 14 מאי 2012
שחמט של מנהיגים, ברק את נתניהו
מאת – אחיה יצחקי
הנושא המרכזי העומד היום על הפרק הוא המאבק הנחרץ בין שתי האסכולות ההיסטוריות בתולדות ישראל ובמעגל העולמי על עתידו של המזרח התיכון. המאבק בין אסכולה החותרת למנוע את כניסת האזור למרוץ חימוש גרעיני ולמנוע יצירת מאזן אימה גרעיני, מול אסכולה החותרת באופן עקבי ליצור מאזן גרעיני באזור לשלב אתו במרוץ חמוש גרעיני. נושא זה אינו חדש – הוא עומד במרכז המאבקים הפוליטיים בצמרת הישראלית מזה כ-60 שנה והיום הוא באחת מנקודות ההכרעה הקריטיות שלו- שכן המדיניות כלפי איראן נגזרת משתי תפיסות עומק אלה.
מצד אחד עומדת הקבוצה הפוליטית שראשיה היו, אלון, רבין ושרון ושהיום מובילים אותה בנימין נתניהו ואהוד ברק, הפועלת באופן נחרץ למנוע את מאזן הגרעין ואת הכנסת המרחב למרוץ חימוש גרעיני וזאת ע"י יצירת לחץ אפקטיבי הכולל מוכנות לפגיעה בתכנית הגרעין האיראני – חשוב להדגיש לא בגרעין לצרכי אנרגיה ומחקר אלא בגרעין צבאי בלבד. קבוצה זו פועלת להפגין את יכולתה ומוכנותה של ישראל לעצור את הגרעין הצבאי האיראני, כאשר עצם הפגנת היכולת והמוכנות לפעולה משפיעים על עוצמת הסנקציות שאם הן יופעלו ויעצרו את הגרעין האיראני, מדיניות זו תשיג את מטרתה. עוד חשוב לציין כי המוכנות והיכולת לתקוף הם מנוף חשוב מאוד בהפעלת המהלך הפוליטי-כלכלי של סנקציות חריפות מספיק להוביל להפסקת הפרויקט. ברור שמצב בו איראן מחזיקה ביכולת צבאית גרעינית יהווה נימוק פוליטי מכריע לשנות את מדיניות ישראל, ממדיניות של עמימות למדיניות גרעין גלויה ואנו יודעים כי המאבק לינוי שכזה מתקיים כבר שנים ארוכות.
מול הקבוצה הזו עומדת קבוצה נגדית שמוביליה הם, שמעון פרס, גבי אשכנזי, "בוגי" יעלון, דיסקין ושאול מופז, הפועלים באותה נחרצות להוביל את האזור למאזן גרעיני ולמרוץ חימוש מלא. קבוצה זו קוראת למדיניותם בשם אקדמי-פוליטי "מרגיע", מדיניות "ההכלה" ומסבירה כי אין ברירה אלה לקבל עובדת חיים זו ושמדיניות המניעה היא משיחיות חסרת אחריות שתגרור קטסטרופה. מדיניות החתירה לחימוש ומאזן גרעיני איננה חדשה, היא בת כ-60 שנה, מוביליה היו בן גוריון ודיין ועד היום היא נבלמה בהצלחה. כעת רואים תומכיה הזדמנות פז לנצל את המדיניות האיראנית כדי להפוך אותה למנוף לשינוי של המדיניות הישראלית.
על רקע מאבק זה עלתה יוזמת מפלג, לפיד-פרס-אשכנזי להיכנס למסלול בחירות במקביל לבחירות בארצות הברית ובכך לשתק את היכולת הישראלית לפעול מול איראן, שיתוק זה יוצר מצב שהאיום הישראלי ריק מתוכן ולכן משחרר את הלחץ על הפעלת סנקציות כלכליות-פוליטיות מלאות. ברק וביבי הגיבו במהלך נגדי- בחירות "מיד", כך שלישראל אחרי הבחירות תהיה שוב יכולת פעולה צבאית ובכך אפשרות להפעלת לחץ אפקטיבי על איראן.
ההליכה לבחירות בזק יצרה בעיה לאסכולת ביבי-ברק ובמקביל יצרה בעיה גם לאסכולת מופז-פרס. שאול מופז עמד בפני ריסוק פוליטי אולם גם אם היה מקבל 10-12 מנדטים, שזו מפלה קשה מאוד, עדיין היה בעמדת מיקוח עדיפה על ברק להוות חלק מהקואליציה הבאה ולתפקיד שר הביטחון. ברק וביבי כמובן יודעים מהן תפיסותיו של מופז ולכן לא היו מוכנים שיהיה שר ביטחון וינקוט מדיניות "הכלה", לכן הציעו לו שותפות בתנאי שברק נשאר שר ביטחון – כלומר מופז זוכה באפשרות לשיקום פוליטי אבל לא יכול לשבש את מדיניות המניעה של ברק וביבי.
אהוד ברק הינו המדינאי המוביל היום את הקו האנטי גרעיני, הוא מתפקד מול הצמרת האמריקאית כשר ביטחון-שר חוץ וראש ממשלה והוא מנהל את המגעים עם הממסד הפוליטי והצבאי האמריקאי ומבהיר את יכולותיה של ישראל ואת המוכנות לפעול בנחרצות, לכן המאבק נגד ברק הוא במרכז הפעילות של האסכולה הנגדית על כל שלוחותיה. שיקולים אלה הם שהנחו את ציפי לבני שלא להיכנס לקואליציה שכן היה ברור שעם כניסתה היא תקבל סגנות ראש ממשלה ואת משרד החוץ ומופז את הביטחון ואת זה היא רצתה למנוע בכל כוחה וזה גם ההסבר לכך שאהוד ברק עזב את מפלגת העבודה שכן במקומו כשר ביטחון היו מתמנים יעלון או מופז שהיה פורש עם קבוצתו מקדימה ואת זה ברק וביבי לא היו מוכנים לקבל. באשר לעמדתו של מופז ראוי לציין את מאבקו מול ברק בשני עניינים הקשורים למדיניות ה"הכלה" שאליה הוא חותר-מדיניות שתוצאותיה הן סכסוך מתמשך בעצימות משתנה ללא יכולת הכרעה קונבנציונלית והסדר מדיני יציב בעקבותיה. האחד מאבקו של מופז מול מדיניות ברק ביציאה מלבנון – מופז כרמטכ"ל פעל בניגוד למדיניות הממשלה כאשר ניסה ליצור פרובוקציה ע"י תנועת מובילי טנקים שתיצור תקריות אש בצפון ואז תיעצר היציאה מלבנון ותמשיך מדיניות החיכוך המתמשך מול חיזבאללה. המקרה השני שבו מופז פעל נגד מדיניות ברק שאז היה השר הממונה מעליו ביתה בראשית "מלחמת" 2000-2005, אותה מלחמת טרור שערפאת הוביל ונקראת בטעות "אינתיפאדת אל-אקצא", מדיניות ברק הייתה לבודד את ערפאת ואירגוני הטרור שבנה בשטחים ולפעול רק נגדם ולא כנגד האוכלוסייה כמכלול ולנהל מדיניות של ריסון האש כדי לא לספק לערפאת עילה לדרוש מעורבות בינלאומית "שתציל את הפלסטינאים מעוצמת צה"ל" ובכך תוביל להקמת מדינה ערפאתית בגיבוי בינלאומי ללא הסדר וללא פתרון הבעיות וללא הסכם קבע-מדינה שתהיה בסיס להמשך המאבק המתמשך עם ישראל, כהגדרת ערפאת-"מדינת פאקהני". מופז פעל בניגוד ובמגמה הפוכה למדיניות ברק שהיה אז ראש ממשלה.
במקביל לידיעה של מהי מדיניות מופז, עומדת מדיניות ברק שהיציאה מלבנון היא דוגמא לה ונעשתה בתיאום מלא עם האמריקאים והקנתה לישראל זכות להגן על היציבות בגבול לבנון עם גיבוי בינלאומי.
לסיכום, המהלך הפוליטי שבוצע לאחרונה הוא הישג חשוב לאסכולה הרוצה למנוע מאזן אימה גרעיני במרחב ומאפשר לברק ולביבי להמשיך ולהוביל מדיניות של לחץ חזק ואפקטיבי כולל יכולת ומוכנות לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית. בכך ברק ממשיך ומממש את עמדות יגאל אלון ויצחק רבין, כלומר מניעת גירעון ומרוץ חימוש.
המהלך הפוליטי האחרון הוא הפוך מ"התרגיל המסריח" שאותו מאזכרים הכתבים הפוליטיים שם הצליח פרס על תקן של "סליחה טעיתי" להדיח את רבין ממשרד הביטחון ולעצור את המו"מ עם הנהגת הפלסטינים מהשטחים שהתייצבו כאלטרנטיבה לערפאת, לקראת הסגם קבע יציב. במקרה הנ"ל תוצאות ה"תרגיל" הינן ייצוב ברק במשרד הביטחון לפרק זמן קריטי זה על מנת למנוע את גירעון איראן והאזור.