אני נכנסת אלייך הביתה אחרי השבעה, אחרי השלושים ואני רואה אותך. עכשיו אני ממש רואה אותך.

עוד כמה קמטים שהוספת השנה, עוד כמה קליוגרמים שהשלת, משהו מחוספס בהבעתך, נוקשה . את נראית עייפה. נראית מותשת. ואת אומרת לי "את קולטת שכל מה שעברנו וזאת רק ההתחלה".

ואני , אני לא יודעת מה להגיד לך.

המילים נתקעות לי בגרון יחד עם הגוש הזה שלא עוזב אותי שבועות.

השנה שעברתם, את והוא והילדים. כמה טיפולים, כמה מטפלים, כמה טלפונים, כמה תרופות ופחדים ומשברים ומראות... זה הסתיים. ולא טוב.

"עכשיו מה, ריקי?” את שואלת. "אלמנה? אני? עכשיו להתחיל מסע לבד?”

את אף פעם לא לבד, אני רוצה לצרוח לך!! אבל מה אני מבלבלת את המוח. את לבד.

את ישנה לבד, את מסדרת קירות גבס שמתפוררים לך לבד, את מעלה את הילד לכיתה אלף לבד, את מכינה לו כריכים כל בוקר לבד, בוחרת לו צהרון לבד, לוקחת אותו לרופא לבד.

ואני, אני לא יודעת מה להגיד לך.

אני מרגישה שנולדה לי יראת כבוד אלייך בן לילה, אני מרגישה שבסטטוס החדש והמקולל שלך אני לא יודעת איך להתנהג לידך, מה לומר , מה לא. אני לא יודעת במה לגעת ובמה אסור לגמרי, אני לא יודעת כמה להתקרב ואיפה לעצור. נהיית ישות קדושה. אני פוחדת להזיק לך כאילו את מתנה יקרה ,שבירה ואני חייבת להתייחס אליה בכל כך הרבה רוך וסבלנות ונועם.

חברה שלי , אהובה. השנה החדשה מתחילה לך אחרת ממה שרצית, אחרת ממה שציפית וייחלת.

ואני ,אני לא יודעת מה להגיד לך.

אז אני לא אומרת. אני עושה. מה שאני יכולה, ממה שאת צריכה.

חברה שלי, אהובה.

במסע הזה שלך.אני איתך.

החיים שלנו, כל דבר בהם- הוא כל כך לא מובן מאליו.

שתהיה לנו שנה טובה.

קיסריה. אין ספק שגם המקום עצמו תורם לעוצמת החוויה. המבנה המרשים, הגודל, הבמה המושקעת, הסאונד המטורף וכמובן כיפת השמיים - שמיכה מלאת כוכבים ששומרת על אינטימיות . והנה -הוא עולה. בקטן, אין קולות תרועה, אין הקדמות מתחנפות, לא אפקטים דרמטיים של תאורה, פשוט נכנס, עם הרבה צניעות וים של כריזמה. משהו בשקט הזה כבר גורם לי להבין שזה יום מיוחד.

שעה וחצי אחרי -יכולתי להגיד שזו אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי, וראיתי. 

הנאה  צרופה. רגעי אושר אמיתיים. נקיים.

זה היה מסוג האירועים האלה שמתגנבים לשגרה, ככה בדרך אגב : "יש כרטיסים. את בעניין?" המחיר טוב, התאריך פנוי, יש סיטר לקטנים. "מתאים!" .

והנה אני בקיסריה ,יחפה, עשרות מטרים ממרכז הבמה , לא יכולה להפסיק לנוע ,לרקוד ,להתפעל.

לא שהכרתי את כל המילים, גם לא את כל השירים ,אבל כשהלב והגוף נפעמים - זו אומנות. כלי הנשיפה מעיפים אותי למחוזות אחרים וההרמוניה האנושית גורמת לי לדמוע.

אומנות טובה, מכל סוג - ציור, ריקוד, כתיבה, מוסיקה משאירה קסם, שובל שהוא מעבר למראה העיניים או לנשמע באוזניים , מעבר לצורה על הבד , למילים או לצלילים. אי אפשר להסביר, רק להרגיש. בגוף. בלב.

מעטים יכולים לשיר את אותו שיר כל כך הרבה פעמים ,על כל כך הרבה במות ועדיין לרגש עד דמעות ,כאילו הרגע הוא נכתב . רך ומדוייק. פורט על מיתרי ליבי , פונה אל נשמתי. כובש אותי.

גאון מוסיקלי, בכישרון אדיר הוא מחבר מילים יחד , עוטף אותם במנגינות ויוצר מופת. אומנות משובחת שגורמת לך להרגיש מכושף ימים אחר כך.

כזה הוא עידן רייכל.