כותרות TheMarker >
    ';

    סדן הפקת אמנות

    מובילת הפקת תערוכות מקוריות ואירועי תרבות ייחודיים , גילוי אמנים, והתמחות באירועי אמנות פלאסטית.
    הפקת תערוכות ייחודיות על פי דרישה, עבודה מול עמותות למינוף ע"י תערוכות נושא, טיפול וייעוץ אישי קבוע ויום יומי במאגר של כ-1,000 אמנים בארץ ובחו"ל, התמחות באירועי אמנות גדולים ועבודה מול מוסדות תרבות נחשבים לשם קיום תערוכות במוקומותיהם.
    ניסיון בהפקת כ-170 תערוכות יחיד וקונספט לאורך השנים, ובחללים שונים בכל הארץ. התמקדות באמן עצמו, אישיותו , הביוגרפיה שלו וכיצד הוא יוצר. ליווי האמן/נית החל מבחירת חלל התצוגה, בחירת האוצרת, עיצוב ההזמנה, פירסום התערוכה ויחסי ציבור מאסיביים וממוקדים לקראת הפתיחה ,הנחיית אירועי האמנות ושיחי גלריה באופן קליל וקולח.

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום ראשון, 20/11/16, 17:30

    "יופי של סיפור" – ציורים ופסלים – שולה רוס

    https://www.youtube.com/watch?v=-ATStjYFqxM


    פתיחה: יום חמישי, 24.11.2016

    בשעה :19:30

    בגלריה "אפרת" רח' גורדון 21 , תל אביב

    אוצרת: נגה ארד-אילון

    ''

    "מסַפֵּר סיפורים הוא אומן בהשמעת והצגת סיפורים לקהל מאזינים."
    שולה רוס אף היא אמנית המספרת סיפורים, אך עושה זאת באופן ויזואלי.

    פסליה עוסקים בחקירת הגוף האנושי ובתנועתו. לרוב נשים,  אך גם גברים, בגילאים שונים. דמויות בודדות, ולעיתים זוגות – בעשייה, בתקשורת, פיסות חיים. על אף הבחירה בברונזה – חומר נוקשה שאותו היא יצקה – ניכרת בדמויות שלה רכות חיה, תנועתיות. החיים הוקפאו לרגע וכבר ממשיכים...

    דמות האדם נוכחת גם היא בציורים שנבחרו לתערוכה זאת. ציוריה מרובי פרטים ומשקפים חויות עבר וחויות הווה – כולן חוויות אישיות של הציירת.

    צילומים וזיכרונות מהאלבום המשפחתי הם חומר גלם לחלק מהציורים כמו גם המציאות העכשווית.  היא מפרשת אותם בפרשנות האישית שלה, ובסגנון הציור הייחודי שלה ומעניקה להם חיים. סיפורי ילדות מתעוררים לחיים ודמויות נשיות משמעותיות חוזרות להיות נוכחות בצבע ובעוצמה. ציורים בצבעים בהירים, קלים להבנה ופרשנות, ומתארים עולם אופטימי וחיובי. צבעים מאוד מקומיים של הוויה ישראלית.

    שולה רוס מתכתבת עם אמנות אימפרסיוניסטית, אקספרסיוניסטית, ובעיקר נאיבית - בשפה הייחודית שלה. היא מספרת סיפור פשוט, מחיי יום יום, עם ריבוי פרטים, ודמויותיה המצויירות כמעט תלת מימדיות. מדגישה קווי מתאר על מנת להדגיש את המסר שלה. רוס מקפיאה רגעים – ומעניקה לרגעים האלה חיים – כל האובייקטים שלה גם בפיסול וגם בציור מייצגים רגעים של תנועה.

    ''

    "רוס מהלכת בדרכה הייחודית על קו התפר בין הפיגורטיבי שאינו מתיימר להיות אמת צילומית מדוייקת, אך בהחלט מספר סיפור באמצעות דימויים ברורים ומוכרים."  דר נורית צדרבוים.

    הנכנס לתערוכתה של שולה רוס כמו פותח אסופת סיפורים קצרים. דמויות מפוסלות מתוך רגע בחיים שהוקפא, כמו גם, נופים ישראלים, עירוניים וכפריים אליהם יוכל הצופה להתחבר, סצינות איתן יוכל להזדהות ולספר את הסיפור שלו עצמו. נופים אישיים שיש בהם מן האוניברסאלי כסיפורה של המדינה, העבר הקרוב והרחוק להם נותנת רוס חיים חדשים.

     

    קורות חיים

    למדה תולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים.

    פיסול וציור אצל אמנים ישראלים ידועים.

    חברה בארגון הציירים והפסלים IMPACT

    ובאגודת הציירים והפסלים גבעתיים-רמת גן.

    משתתפת בפרוייקטים אמנותיים שונים.

    מציגה בתערוכות בארץ ובחו"ל.

     

    תערוכות יחיד:

    2012 – גלריה אפרת, תל אביב
    2010 – גלריה עמליה ארבל, תל אביב
    2007 – בית איש הענבים' יפו

    ''

    השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל

     

    SHULAROSS@GMAIL.COM MAIL:

    .נייד:0525113255.

    http://www.shularossart.co.il/ WEB 

    https://www.facebook.com/shulamith.ross 

    נעילה:14.12.2016

    שעות ביקור בתערוכה: ימים ב' ה' 13:30-16:30

    ג' ד': 10:30-13:30

    יום שישי:

    10:30-13:30

    https://www.youtube.com/watch?v=-ATStjYFqxM

     

     

     

     



    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום רביעי, 14/9/16, 05:30

      שי אביבי –תערוכת יחיד- מסע ישראלי

      אוצרת: נגה ארד-אילון

       

       פתיחה חגיגית: יום שישי, 16.9.2016 בשעה 12:00

      בנמל יפו

      ''

      תערוכת היחיד הראשונה של שי אביבי עוסקת במסע של שי אל הנוף הישראלי ואל הציור. במסע החוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה מושא הציור הם נופי הארץ אותם שי אוהב אהבה רבה. הוא מנסה להתבונן סביב, לראות ולהביע בציור את היופי החד-פעמי שיש מסביבנו. יופי של אנשים, עצמים ונוף תוך כבוד רב למקום ולסביבה. זהו מסע של התבוננות פנימית וחיצונית הנשזר למסע של דימויים.

      ''

      שי לא אדיש ליופי. הוא מנסה להתבונן בו, להבין ולהעריך אותו, ליהנות ממנו ולא לקבל אותו כמובן מאליו. הרגע בו מתרחש הציור, הקומפוזיציה, נקודת המבט והזמן, זווית האור, הטון והצל הוא חד פעמי  שי מנסה לתפוש את הבלעדיות הזו במסע מתמשך בין בד הציור אל הנוף דרך פאלטת הצבעים וחזרה. הוא מצייר בחוץ ולאחר מכן גם בסטודיו.

      הציורים של שי עוסקים בחיפוש אחר היופי, אחר אור, צבע וכתם. האור המקומי והצבעוניות האופיינית, הים-תיכונית, נוכחים ודומיננטיים. המראות הארץ ישראליים, הם מקורות ההשראה שלו, הם מרגשים אותו, השדות, התלמים, ההרים, העצים, הים, המדבר המרחבים והמצוקים. הלוקליות הישראלית  שלו באה לביטוי במבט ישיר אל תוך האור והצל האופייני לארצנו, מתגעגע למרחבים, אולם גם אותנטי ונטול פשרות. בכל ציוריו יש נאמנות למראה אותו צייר, אולם גם קיימת פרשנות אישית:

      "הציור הוא דמיון. אפילו כשמציירים מהחיים, הכל הוא דמיון. כל מציאות שרואים ויכולה להיות קודמת למה שאתה עושה היא כולה צריכה להיהפך לדמיון...אין אידיאל בלי דמיון, ואין דמיון בלי עובדה". . ישראל הרשברג

      שי משתמש בחומרים, מצעים ובכלים הטובים, ללא קיצורי דרך. הוא בתהליך חיפוש ולמידה מתמשך ומצייר בתשוקה, במרץ ובמסירות.

      למד ציור במסגרות שונות ומגוונות אצל טובי האמנים בארץ, בהם שנתיים בכיתת האמן של האמן ישראל הירשברג  בסדנא לציור ורישום ירושלים, ב"התחנה" אצל ארם גרשוני, דוד ניפו, רן טננבאום, אצל אלדד פרבר, ישראל מונדריאן ואחרים.

      ''

      בבסיס אמנותו אמנות הציור של האולד מאסטרס – התבוננות, לימוד, התמסרות והשקעה.

       

       

      בן 54 יליד הארץ.  בעל תואר ראשון ולימודי תואר שני במנהל עסקים. אב לאלה, 24 ודניאל, 21.
      מתגורר בנתניה.  

      מצייר מזה כעשרים שנה בסגנון ריאליסטי פיגורטיבי, בתחילה כתחביב ולאחר מכן כעיסוק העיקרי.

      נעילת התערוכה:8.10.2016

      שעות ביקור בתערוכה: א'-ה' 12:00-22:00שישי : 10:00-19:00

      שבת 10:00-22:00

      מייל האמן:

      www.shayavivi.com

       

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 18/12/15, 18:38

        תערוכת  Mus(E)ic מיוזיק   - מוסיקה כהשראה ליצירה חזותית

         

        תערוכת MUS(E)IC - מוסיקה כהשראה ליצירה חזותית

        לרגל האירוע המוזיקלי "פסנתרים" שיתקיים בתיאטרון ירושלים בפעם השלישית בחודש דצמבר 2015, תתקיים תערוכה קבוצתית באכסדראות התיאטרון.

         

        ''

        פתיחה חגיגית : יום רביעי, 23.12.2015 בשעה 18:00

         

        ''

        תיאטרון ירושלים רח מרכוס 20 , ירושלים

        אוצרת : נגה ארד-אילון

         

        זו השנה השנייה בה תיאטרון ירושלים לאמנויות הבמה, מתחם תרבות המאגד בתוכו אמנויות במה ואמנות חזותית, יזם תערוכה המחברת בין עולמות אמנותיים אלה, לרגל אירוע "שלושה ימים של פסנתרים" המתקיים בו.

         

        ''

        הקישור בין יצירת אמנות חזותית ובין מוזיקה אינו מקרי, שכן השניים חולקים לא מעט מן המשותף. היסוד הראשון שמקשר בין אמנות פלסטית ומוזיקה הוא היסוד ההרמוני המאפיין את שניהם. כמו כן הם צירוף של כמה יסודות שונים לכדי מכלול שבו הם אמורים לתפקד ביחד בכדי להניב את התוצר הסופי. בעוד שבאמנות חזותית מדובר בקווים, צבעים וצורות הרי שבמוסיקה מדובר על צלילים שונים. יסוד משותף נוסף של ציור ומוזיקה ובייחוד צבע ומוזיקה הוא הטונליות. הקשר בין צבע ומוזיקה מתבטא בכך שגם לצליל וגם לגוון ישנן דרגות שונות שאיתן יכול האמן או המוזיקאי לשחק לצרכיו. במילים אחרות, הקשר בין צבע ומוסיקה הוא בכך שגם לצבעים וגם לצלילים ישנם סולמות שונים שניתן למדוד באופן יחסית מדויק ושימושים שונים שלהם מצטרפים יחד לכדי יצירת האמנות.

        ''

        הצייר הנודע קנדינסקי, שהיה תאורטיקן וצייר אמנות מופשטת, מצא קשר בין מוזיקה לאמנות. הוא גם חשב שלמוזיקה קדימות ועליונות על פני האמנות. המוזיקה משתמשת באלמנטים מופשטים - צלילים ומספקת למאזין חופש ליצור תגובה רגשית לדמיין, לתת פרשנות. זו עשייה נעלה בכך שהיא בעלת "קצה פתוח" ומאפשרת פיתוח נוסף ויוצרת הליך דינאמי, ריגשי, חוויתי אצל המאזין.

         

        ''

        התערוכה , המציגה למעלה מ 60 אמנים היוצרים במדיות שונות, מתייחדת בפרשנות האישית אותה נותן כל אחד מהאמנים לנושא.

        נוצרת שפה אוניברסאלית בה המוזיקה מושמעת, ללא צלילים.

        ''

        אמנים מכל תחומי האמנות הפלאסטית מדן ועד אילת, מביאים את יצירותיהם : ציור, פיסול, צילום, עבודות טלעים, רישום, מיצג ומיצב שנוצרו בהשראת הנושא הרלוונטי.

         

        ''

        האמנים המשתתפים:

        דרורה אבישר, אלישע אבן-טוב, לילך אברמסקי-ארזי, אריה אזן, סו אלה, גילה אלישר-סטוקליסקי, תומר אפרתי, אסנת בנוביץ', משה בן עטיה, אסף בסון, איקה בר, יעל ברנט, בתיה גזית, יאנה גרבר, עמירם דובנוב, מינה האס, שלומית הייט, חנה הירשמן-כהן, עדו הלוי, דניאלה וכסלר, מנחם וכסלר,

        רחל זיו, ניסים זלאיט, נעמי זך, סילוה זלמנסון, כרמלה זק, רחל חוברס, ליאורה חשין, רחל טוקר שיינס, לימור יוסיפוביץ, נחמה יסלזון, אתי יעקבי, אסתי ירון, ימימה לבן, דייויד לואיס, אנה לזובסקי, קרני ליפשיץ, רחל מאס, בקי מבורך, זמירה מברך, תמנע מוסט, אסתר ניומן-כהן, אורה ניסים, שחר סיני,

        רות סלע, אפרת עפרוני, מורין פיין, יוסי פניני, גיורגי צולדזה, גבי קסן, קטי קרנר, עדנה רומם, אורנה רון, סיון רותם, אילנה רחימי, שושי רימר, לימור שי, דיתה שניצר, אריאלה שקדי, עירית שר, נוגה שרייבמן-כהן, פרידה ששון, Roberdhay

         

        ''

         

        אירוע התערוכה בפייסבוק:

        https://www.facebook.com/events/703660883104020/

        נעילה : 16.1.2016

        שעות ביקור בתערוכה:

        שעות ביקור: ימים א'-ה' בשעות 16:30 עד 21:30, ו' 12:00 – 15:00, מוצ"ש עד 21:30 ובעת המופעים

         

        ''

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שני, 28/9/15, 01:43

          השקת ספר אמן ופתיחת שתי תערוכות
          יום שישי, 9.10.2015 בשעה :12:00

          בתיאטרון ירושלים

          השקת ספר אמן – "למה לזרוק". חפצים ומילים

          ''

          "אוספת, מפרקת, מרכיבה,
          קשה היא מלאכת הבריאה!
          בני משפחה וחברים,
          כולם יודעים:
          לא זורקים לפני ששואלים!
          וכשאנחנו מטיילים,
          מרחוק אני מזהה אותם, את ה"זרוקים"
          כאלה שאול אולי לתת להם
          חיים חדשים, זוהרים
          "בסוף תקבלי פרס ממחלקת הזבל בעירייה"
          אתה אומר וממשיך בהליכה."

           

          ''

          פתיחת תערוכות, אוצרת נגה ארד-אילון

          "ציפורים – דעתן קלה?", גלריית התיאטרון
          צבעוניות עזה ואינטנסיבית, המהדהדת בדימויים חזותיים את עולמה הרגשי של האמנית. ציורי שמן ופסיפסים.

          "שומו שמיים", גלריית הסלון
          פיסות שמים מצולמות מטופלות במחשב – היפוך, הכפלה, חיתוך ויצירה של דימוי בעל מראה ומשמעות מדשים.

           

          ''

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שבת, 11/7/15, 20:57

            LOVE CARE & COMPASSION
            חורף יפני – צילומים ושירים – דויד מונסונגו
            פתיחה חגיגית :

            יום שישי, 31.7.2015 בשעה 12:00 

            בבית גבריאל אשר על הכינרת

            אוצרת: נגה ארד-אילון

            מַעֲטֵה הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן וְעַרְפִלֵּי בֹּקֶר

            הָפְכוּ אֶת הַנּוֹף לְצִיּוּר בִּשְׁנֵי מְמַדִּים

            קְפָלִים שֶׁל אֲדָמָה וּכְתָמִים שֶׁל עֵצִים

            מְבַצְבְּצִים בֵּין גַּגּוֹת הַבָּתִּים

            שֶׁהָיוּ פַּעַם אֲדֻמִּים

            הַצְּבָעִים  גְּוָנִים שֶׁל אֲפֹר

            עֵדוּת שֶׁל צֶבַע.

            בָּאֹפֶק צְלָלִיּוֹת שֶׁל צִפּוֹרִים

            יוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל.

             

             

            ''

             

            דויד מונסונגו הוא אמן רב תחומי. צלם ומשורר, אשר רגישותו השירית, למילים, למקצבים, וחיבורו לאינטימיות של המילה מהדהדים לתוך צילומי הטבע שלו. האסתטיקה, הראייה הצילומית, הקומפוזיציה, הטבע והאור מהדהדים חזרה לתוך השירה שלו.

            כצלם טבע, הוא שוהה, חווה את הסביבה בה הוא נמצא וגם מצלם... : "המצלמה משמשת לי תמריץ להיות במקום בו מתרחשים ופועלים כל החושים. השאיפה המרכזית שלי היא להשתלב בטבע, להתבונן בבעלי החיים, בין אם הוא חיית טבע או חרק, ולצלמו בגובה העיניים. בכך לנסות וליצור סוג של תקשורת, להרגיש כשווה בין שווים ולנצור את הרגע האינטימי".

            בתערוכה זו , שהיא פרי מסע ליפן בחורף של ינואר 2015, הדימויים הויזואלים והדימויים המילוליים שזורים זה בזה, בלתי נפרדים ועצמאיים בעת ובעונה אחת ביצירה משותפת רבת רבדים.

             

            ''

            קוף המקוק היפני הידוע גם כ"קוף השלג", היה היעד הראשון במסע צילום הטבע בו השתתף דויד מונסונגו בחורף 2014-15. המסע מתחיל בשלושה ימי צילום בנאגאנו, צפונית-מערבית לטוקיו.

            באיזור, נביעות של מעיינות חמים הבוקעים מהאדמה הגעשית ונאגרים בבריכות. שם מבלים חלק מהקופים את רוב זמנם כאשר רק למשפחה השלטת מותרת הכניסה למים ואילו בחוץ טמפרטורה של מינוס 25 מעלות. נדמה, כאילו הצעירים שעדין יונקים משדי אימותיהם, אינם מודעים כלל עד כמה שפר גורלם. האחרים, שאינם שייכים לקבוצה השליטה, אינם רשאים לחמם את גופם במים החמים, מה שלעיתים מהווה את ההבדל בין חיים למוות. בחוץ, הם מתגודדים משפחות משפחות כדבוקה אחת במטרה לשמר את חום גופם בקור העז ולשרוד את החורף הקשה.
            בתוך המרחצאות קופי המקוק מעבירים את הזמן בפעולת ניקוי הפרווה הדדית מחרקים ויש הנרדמים מחוסר המעש וההשפעה המרדימה של המים החמים. הצעירים שבחבורה משתשעים במים קופצים וצוללים אך דואגים כל העת להימצא בקרבת אימם להתכרבל בזרועותיה ולינוק משדיה. אם קורה שאחד הקופים שאינו למשפחה השלטת מנסה להתגנב לבריכה  הוא מותקף בחמת זעם ומגורש כל עוד נפשו בו.

            דויד שהה במחיצת הקופים שלושה ימים. כשווה בין שווים, היו אלה ימים של צפייה, התבוננות, למידת אורחות חיים ומחשבות על האדם והקוף, ובעיקר על גילויי אהבה, חמלה ודאגה המתקיימים ביניהם. הם מורגלים בנוכחות אדם ושהייה במחיצתם מאפשרת מחקר מעמיק ולמידה של אורחות חייהם והתנהגותם הקהילתית. נוכחותו כלל לא עניינה אותם למעט סקרנות מסוימת שהם גילו בציוד הצילום שלו...

             

            ''

            היעד הבא של מסע הצילום היה הוקאידו, האי הצפוני של יפן, לפגוש את העגור אדום-הכתר, ינשוף השלג (Ural Owl) ואת העוף הדורס הענק - עיטם שטלר ((Steller's sea eagle.

            העגור אדום-הכתר, או  בכינויו המקומי "עגור יפני" הינו אייקון לאומי יפני  ונחשב לסמל של מזל, אריכות ימים ונאמנות. הוא אחד המינים הנדירים ביותר בעולם של עגורים. לפי ההערכות אוכלוסיתו מונה כ 2,750 פריטים בלבד, מהם כ 1000 ביפן. בשנת 1970 הוכרז כנתון בסכנת הכחדה, וקיימות תוכניות שימור של העגורים, שבמהלכן מודגרות ביצים של עגורים בגני חיות, והגוזלים משוחררים לאחר מכן לטבע.

            העגור אדום-הכתר קיבל את שמו מכיפת הנוצות האדומה שלו, שנעשית בוהקת יותר בעונת הרבייה. רוב גופו של העגור לבן, מלבד צווארו, לחייו, גרונו ונוצות התעופה המשניות שלו, שצבעם שחור. כשהוא עומד, נראה כאילו נוצות הזנב של העגור שחורות, אף שהן למעשה לבנות. מראהו המיוחד וצבע גופו הלבן פנינה על רקע הנוף המושלג, הליכתו הססגונית, ריקודי החיזור שלא היו מביישים רקדניות באלט מקצועיות המלווים בקריאות רמות - כל אלה יוצרות תמונות חלומיות, ציוריות, ומלאות חן.

            במהלך המפגש עם העגורים, לנוכח השלג שהמשיך לרדת, נצפו גם ינשוף השלג (Ural Owl)
            ועדרים מקומיים של איילים.  בצילומיו של מונסונגו הם נוכחים בוזמנית. כדבריו של רולאן בארת, שכמו נכתבו על דויד – "עיקר הראות של הצלם אינה בראייה, אלא בהיותו שם. ".

            אל חוף האוקיאנוס הפסיפיק של הוקאידו הגיע שם פגש את העוף הדורס הענק - עיטם שטלר
            ((Steller's sea eagle. צילומיו משלימים תמונה של מרחב מבודד, רגוע וסוער בו זמנית, בו מונסונגו נוכח, ומתווך את נקודת המבט הייחודית שלו מבעד לעדשה.

            בַּטֶּבַע בּוֹ אָנוּ חַיִּים

            בְּדַרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם

            דַּיָּרִים בְּנֵי חֲלוֹף הִנְנוּ

            וְגַם זְמַנֵּנוּ יִתַּם.

             
            דויד מונסונגו נולד בישראל בשנת 1957 וגדל בצפת.
            כיום, תושב היישוב גן-נר שבשומרון, נשוי ואב לשלושה ילדים, עוסק בתחום ההייטק.

            חלק ניכר מזמנו הוא משקיע בכתיבה ובצילום. מסעותיו מתועדים ביומני מסע, אותם הוא כותב במהלך המסעות, בהמתנות לבעלי החיים, בהתכוננות ובהתכווננות. כמו-כן, הוא כותב שירה משך שנים רבות. הוא אף משתתף בסדנאות כתיבה ומפרסם שם את שיריו.

            הוא צלם אוטודידקט, מאז ומעולם אהב להתבונן בעולם דרך העדשה. בתחילת דרכו חיפש את הדימויים המופשטים שבטבע, אולם עם השנים הלך והתמקצע בצילום טבע והוא שואף לתעד בעלי חיים וצמחים בסביבתם הטבעית. לאורך השנים רכש ניסיון כשהשתתף בסדנאות צילום שטח עם הצלמים המובילים בתחום. הוא צילם רבות בשמורות הגדולות באפריקה, בארצות מזרח איה, ביערות הגשם של מרכז אמריקה ובאנטארקטיקה. כמו-כן, גינת ביתו מהווה "שמורת טבע" ייחודית, שם מתקיימים מפגשים חד-פעמיים עם צפרדעים בבריכות הנוי, עם פרפרים ייחודים, עם הצמחייה הטבעית הייחודית שדויד מטפח.  מונסונגו משקיע זמן סבלנות ואורך רוח בחיפוש אחר אתגרים צילומיים, שחושפים אותו למפגשים יחודיים ומפתיעים.

             

            צילומיו התפרסמו ב YNET ובמגזין טבע הדברים.

            תערוכות:

            מרץ 2013             "חזון אישה", תיאטרון גבעתים
            ינואר 2013           "צלם ללא גבולות", בית גבריאל
            אפריל 2012         "בגובה העיניים", בית האופרה תל אביב
            מרץ 2011                        "כשווה בין שווים", תיאטרון ירושלים
            ינואר 2009           "שלושה צלמים הודו אחת" – מסע צילום בדרום וצפון הודו,
                                     אשכול פיס, קריית ביאליק
            יוני 2007               "אנשים ונופים" – מסע צילום בסין ובויאטנם, מלון נוף תבור
            פברואר 1994       "מאה אחוז טבע" – נופים ייחודיים של ארץ ישראל, היכל התרבות עפולה
            נעילת התערוכה:30.8.2015

            שעות הפתיחה בבית גבריאל: ימים ב'- שבת בין השעות 10:00-22:00   סגור ביום א'

             

             

             

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום שני, 17/6/13, 18:07

               "חיים ברשת" –תערוכת פסלים 

              הרשת גועשת בתיאטרון ירושלים

              האמנית: חנה הירשמן -כהן


              פתיחה חגיגית: יום ו', 21.6.2013
              שעה: 13:00

              אוצרת : נגה ארד-אילון
              גלריית תיאטרון ירושלים, רחוב מרכוס 20, ירושלים

              ''

              בתערוכה ייחודית זו, מציגה האמנית  חנה הירשמן-כהן, פסלי רשת יוצאי-דופן העשויים בטכניקה המשלבת חומרים שונים - גבס ,בדים, נייר, פיברגלאס, צבעים אקריליים ועוד....הפסלים הם תוצאה של כשרון רב, התנסויות  שונות ודמיון עשיר.

              הפיסול ברשת של חנה נותן לעבודתה איכות רישומית של ממש. חנה מאיירת מצבים וחשה שהפיסול הנקי, הבתולי והאוורירי, יוצר דמות חיה ואורגנית יותר.

              ה"חורים" שברשת מעניקים מימד נוסף לפסל. דרך חורי הרשת רואים הכול-כל חיבור וכל כיפוף. מייצרים, נראות והסתרה, אור וצל, נפח ותנועה.

               

              באחד מביקוריה במוזיאון תל אביב, צד את עיני חנה הירשמן-כהן הספר 
              "פיסול בשיטת הרטל". היא קנתה את הספר ו..."נפלה ברשתו" תרתי משמע!

               

              לאחר חיפוש הגיעה לסדנת שולמית הרטל בת"א ושם היא עובדת, מפסלת כבר 5 שנים.

              הקשר של חנה  עם הרשת היה מסע חתחתים לא פשוט. מסע בו נשרטה, נפצעה, כאבה ונדקרה..... אך הסקרנות והרצון להתנסות בפיסול ברשת גברו על הכאבים והתסכול וחנה "התיידדה עם הרשת" .

               

              כיום  משלבת חנה ומתנסה בחומרי גלם  חדשים  ומגוונים,  היא חשה שניתנת   לה הזדמנות מעניינת להתנסויות חדשות ושימוש אקלקטי ומגוון מאוד בשילוב של החומרים הללו ביצירה שלה.

               

              כל זאת קשרה חנה עם לימודי העבר שלה בבצלאל במגמה לאומנות חופשית,

              ופיסול בשעווה אותו למדה  ב- THE ART STUDENT LEAGUE OF NEW YORK

               

              ''
              ''
              ''

               

              בעיסוקה העיקרי עסקה חנה בהדרכה פדגוגית של סטודנטים להוראה בדוד ילין

              והפעלה של סדנאות חשיבה יצירתית  של מורים בירושלים. כמו-כן כתרפיסטית באומנות בבתי חולים.

              לדידה אין ספק  שיצירה וחשיבה יצירתית עשויות לתרום תרומה רבה לכל תחום ומסגרת.

              כותבת חנה:"הרשת עמה אני מפסלת היא רשת ברזל.

              היא  דוקרת, פוצעת  שורטת, כואבת .......

              ומי אומר שדרך האומנות היא דרך גן של שושנים?!

              הכוונות טובות והתוצאות יכולות להיות  גם מאוד מספקות !

               

              רשת עשויה מאריגת  שתי וערב של חוטי ברזל .

              חוטי הברזל תורמים חוזק והאריגה שלהם מאפשרת גמישות.

               

              בתהליך העבודה  גוזרים את  הצורה  המתוכננות של היוצר/ הפסל

              ויוצרים באמצעות לחיצות ידיים וכלי עזר בליטות, קימורים ,שקעים ויוצרים: תבליט.

              כשתבליט נסגר ויוצר נפח כלוא  הוא מתחיל  חייו  כפסל .

              פסל מרשת  מאפשר לראותו לפני ולפנים, כי אם הרשת גלויה

              גם החללים שבפסל גלויים שקופים ויוצרים בדרכם  הייחודית - עומק .

               

              ניתן לצפות את פסלי הרשת בבטון , או בחומרים שונים ומגוונים

              כמו גבס ,בדים, נייר פיברגלאס ועוד....

              פסלי הרשת תמיד קלים  במשקל ו"כבדים" באוויר  ובאווירה.

               

              הקשר שלי עם הרשת היה רווי חתחתים, תרתי משמע.

              הייתה פה סקרנות ורצון להתנסות בלהפיח חיים ברשת.

              היו פציעות ,שריטות,היו כאבים והיו אכזבות!!!

              ובשלב מסוים קרה מפנה

              התיידדתי עם הרשת -למדנו לדבר זה עם זו!

              מאז- פסקו (כמעט)הפציעות, הכאבים  והתסכולים.

               

              הגיעה חדוות היצירה   -נוצרו הפסלים"

               

              שעות פתיחה: א'-ה' – 16:30-21:30
              יום ו' – 12:00-15:00מוצ"ש – עד 21:30
              ובעת מופעים

              נעילת התערוכה 11.7.2013

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שבת, 15/6/13, 19:35

                 

                 

                איציק   למבז - אמן הים,שהוא גם    נער חוף

                "חשבתי שראיתי צורה"

                20.6.-20.7.2013 

                ''
                ''

                אכסדרת תיאטרון ירושלים

                רח' מרכוס 20

                אוצרת : נגה ארד-אילון 

                איציק  למבז נולד בתל אביב,הוא למד מיהושע גריפית וממנשה קדישמן בעת ששהה במחיצתם כאסיסטנט.

                כישרונו הטבעי ומזגו המיוחד הם שהתוו, למעשה, את אופני יצירתו ואת אופייה.גם לאחר שהקים משפחה המשיך במסעותיו כדרך חיים,לרוב למחוזות שבהם מלחכים הגלים את גבולם.

                בימים אלה הוא חי את חייו בין לה גומרה שבאיים הקנריים לבין תל אביב.

                בחופים הנושקים לשני מחוזות אלו הוא מוצא שלל רב המזין את

                ''
                בדיו בציורים גדושי אווירת ים וחוף.

                למבז נולד בתל-אביב, אשר חופיה הונצחו בידי רבים וטובים שהוכיחו לנו מה הים הזה יכול לתת לאמן. הוא למד מגריפית ומקדישמן בעת ששהה במחיצתם כאסיסטנט. כשרונו הטבעי ומזגו המיוחד הם שהתוו למעשה את דרכי יצירתו ואת אופייה. גם אחרי שהקים משפחה המשיך במסעותיו כדרך חיים, בדרך כלל למחוזות בהם מלחכים הגלים את גבולם. כרגע, הוא חי את חייו בין 'לה גומרה' שבאיים הקנריים ובין         תל-אביב. בחופים הנושקים לשני המחוזות הללו הוא מוצא שלל רב המזין את בדיו בציורים גדושי אווירת-ים וחוף.

                ''

                ממשטחי המים והחול מעלה למבז גירסאות משלו להוויה ולהווי של כל ים בכל מקום. אין אלה Meritime Paintings (ציורים ימיים) – שהם נושא גדול ורחב לכשעצמו בתולדות האמנות, אלא תמונות משפת-הים. הן משדרות נינוחות של אורח חיים מסויים שנעשה מתוך בחירה מודעת, מתוך השתוקקות למקום בו ניתן להתמזג בהמולה הכללית אך גם לעמוד בודד אל מול הגלים. זוהי בחירה שמעלה בזיכרוני את הוויתו של ים אחר, זה של פיראוס, מהסרט  Never On Sunday בבימויו של ג'ול דאסין ובכיכובה של מלינה מרקורי. שם, ניתן אולי להבין מדוע בוחרת גיבורת הסרט (זונת רחוב עסיסית ותוססת) לערב תמיד את הים כמקום מפלט. לכל סיפור טרגי, שהיא מספרת במהלך הסרט לאינטלקטואל אמריקאי צעיר המנסה "לחנך אותה מחדש", היא בוחרת בסוף שמח וקובעת בנונשלנטיות: "ובסוף, כולם הלכו לים...", כלומר, אין במציאות סופים עצובים לתרחישי החיים, כל עוד אפשר ללכת לים. הים הוא מקום מקלט, הוא מרפא לנפש, שם נמתח קו הגבול גם לנורא שבדברים; שם הכל נגמר, אך גם מתחיל מחדש...

                שפת הים של למבז מינימליסטי ביסודו אך רוחש חיים פנימיים. למבז מתבונן בו ממרחק מדוייק היוצר פרספקטיבה שמייצרת אנונימיות; מעין מבט-על - נוגע-לא-נוגע בהתרחשות עצמה. עם זאת ניכרת בציוריו האהבה הבלתי נדלית שיש לו לים באשר הוא ולחופים הנושקים לו. המינימליזם הבולט ברבים מציוריו איננו קר ומתנכר, הוא ניזון ממשטחי המים הרחבים ומהגורם האנושי המכלכל ומניע את מושאי עבודתו. לרוב מאופיינים נופי הים בצבעוניות מונוכרומטית המעבירה הלך רוח מסויים, מהורהר, משייט אל תוך ים לילי, אפלולי משהו, מלנכולי לעתים. אך בו בזמן ניתן לצפות על גבי בדים אחרים בפרצי צבע עזים, המעידים על גוון אחר של מצב רוח או התבוננות על אותו הים באור אחר. נוכחותו של האדם במרחב הפתוח, שבו קו האופק מתמזג עם מרחבי המים, הוא חלק בלתי נפרד מרצף של נופי-חוף מגוונים, הנשלטים על-ידי מצבי אור משתנים. ציוריו של למבז עטורי מתרחצים ושוהי חוף. אך לעיתים הוא מתמקד בים עצמו, במים לבדם, בסירות הדייג, במבנה ארעי על החול, או בבדל-נוף סמוך למים; על כל אלה שורה תחושה טמירה, צפונה פשטות של התמזגות עם הטבע במובן היומיומי שלו, ללא פאתוס הירואי כלשהו.

                למבז הוא למבז לאורך כל הדרך. התשוקה הקיומית להיפתחות אל המרחב לצד הנטייה להיבדלות אישית מתקיימות בו בכפיפה אחת. במייל האחרון ששלח אלי מ’לה גומרה’, הוא כותב: "אני מרגיש נהדר, מלא חיים...". אולי ככה זה כשאתה מבלה את חייך מחוף לחוף. ואני מציינת "מבלה" כי מה שמשתקף מציוריו הוא בילוי ארוך ומתמשך. לא פרוע אל תוך הלילה כפי שמשתמע אולי מהמילה "בילוי", אלא, נינוח, ומתמסר לחיי החוף בהם בחר; הוא Beach Boy במובן הפואטי של המלה, שיצירתו היא חלק בלתי נפרד מאורח חייו.

                ''


                שעות פתיחה: א'-ה' – 16:30-21:30

                יום ו' – 12:00-15:00מוצ"ש – עד 21:30
                ובעת מופעים

                נעילת התערוכה: 20.7.2013

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום חמישי, 14/3/13, 03:43

                  זלאיט נסים, צייר


                  ''

                  17.3.13 – 21.4.13



                  התערוכה תוצג באכסדראות שרובר, תיאטרון ירושלים



                  אוצרת : נגה ארד-אילון



                  "את כולי סיפרתי עד תום*"



                  *רחל המשוררת

                   

                  זלאיט נולד בבגדד, עיראק, בשנת 1923.



                  היה פעיל במחתרת הציונית בבגדד בין השנים 1945-1950. עקב פעילותו זו נשפט
                  שלא בפניו ונדון לגזר דין מוות בתליה. בשנת 1951, בהיותו בן 28, נמלט מבגדד ועלה בגפו
                  לארץ ישראל. זו הייתה פרידה מכל אשר ידע והכיר בעולם האתמול, והמפגש עם הארץ החדשה
                  ועם האמנות הרוחשת בה היה לאירוע המכונן בחייו. נסים זלאיט נמנה על הדור הוותיק של
                  אמנות המופשט הישראלי, שפרחה בשנות החמישים והששים של המאה ה-20 בארץ, ונותר נאמן לה
                  עד היום. 



                  הבחירה של זלאיט בציור המופשט, סימנה את פנייתו לדרך חדשה ובלתי מוכרת, תוך
                  השלכת סמלי העבר והגדרותיו מאחור. היה זה ביטוי לכמיהתו להתקבל, להשתייך ולהיות מזוהה
                  עם האמנות הארצישראלית האוונגרדית באותה העת. בהחלטתו זו ויתר על כל נקודת אחיזה או
                  עוגן במציאות הפיזית, ובחר לצאת למסע בתוך הלא נודע, במרחבי המופשט האינסופי. בתוך
                  מרחב זה חיפש והתווה את דרכו האישית. ביצירותיו, הוא נותן ביטוי למגמות האוניברסאליות
                  באמנות המערב מצד אחד, ולתחושת הזיקה והשייכות למקום הישראלי, מצד שני. עם כל אלה,
                  ניתן לזהות ביצירתו את עקבות זיכרונות העבר ואת ההתנסויות שעיצבו את עולמו.



                  זלאיט התוודע אל המופשט בתקופת לימודיו במכון אבני בשנים 1956-1959. מוריו
                  היו יחזקאל שטרייכמן (1906-1993) ואביגדור סטימצקי (1908-1989) חברי קבוצת 'אופקים
                  חדשים', שראו במופשט ביטוי לאמת אוניברסאלית, שהיא תכליתה של האמנות הטהורה. עד לאותה
                  עת היה זלאיט צייר פיגורטיבי מצליח בקנה המידה האפשרי מבחינתו, הן בבגדד, שבה נולד
                  ובגר, והן בשנותיו הראשונות בארץ.



                  בשנות הששים זכה זלאיט להצלחה גדולה כצייר, הציג בתערוכות רבות וזכה להערכה
                  רבה מצד מבקרי האמנות. מאז ועד היום זלאיט נותר נאמן לבחירתו באמנות המופשט. כצייר
                  המודרניזם, הוא אמן טוטאלי, אשר רואה ביצירתו שליחות אסתטית נעלה.

                   

                  על אמנותו:

                   

                  מפגשים בין ניגודים מאפיינים את ציוריו של זלאיט:


                  פתוח– סגור, חלק – מחוספס, נוקשה– גמיש, שטוח- עבה, גדול – קטן, שקוף – אטום.



                  הרבדים, החספוס, השריטות והחריצים, מאפיינים רבים מציוריו. המרקם מהווה עניין מרכזי.
                  תחילה היו פני השטח בציוריו חלקים ושטוחים, אך בתהליך עבודתו והתפתחות יצירתו גילה את המרקמים התבליטיים,
                  אשר עוררו בו פליאה והתרגשות.


                  מאפיין בולט בציוריו של זלאיט הוא צבעוניותם העשירה - עושר מבחינת הריבוד החומרי,

                  עושר מבחינת הגוונים וגווני הגוונים של הצבע ועושר בדרכי הנחתם על הבד:
                  במכחול, בסכין, במרית ובכלי עבודה שונים ומשונים שהוא מכין בעצמו דרמה ומתח נוצרים באמצעים
                  צבעוניים; מרחבים אינסופיים, עומקים והשתקפויות מתגלים; נחשפים מאבקים בין כוחות מנוגדים, ורגשות
                  כלואים מוצאים דרך להתפרץ. מבחינה זו זלאיט הוא צייר המופשט האקספרסיבי.

                   

                  בציוריו של זלאיט נוכחים המפגשים רבי העוצמה בין צבעי הצל לצבעי האור או מפגשים שבין הצבעים

                  הקרובים לצבע השחור לבין אלה הקרובים לצבע הלבן.
                  הם מעוררים רגשות, יוצרים מערכות מורכבות של צלילים בקומפוזיציות המבטאות מתח או
                  שקט, סערה או רגיעה הם מספרים את סיפורו האישי של האמן ואת תנודות רוחו, כאשר המתבונן
                  חופשי לפרשם ולהבינם בדרכו-הוא ובהתאם להשפעתם עליו.

                   

                  1965 זוכה פרס ההסתדרות.



                  1967 זוכה פרס ראשון בתערוכה הבינלאומית השניה  לאמנות חדישה, מונקו.



                  1968 זוכה פרס ירושלים ומענק לשהייה של שנה בירושלים כאורח העירייה ירושלים.

                  ''



                  ''

                   

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום שבת, 12/1/13, 23:37

                    "ענתיקה"-תערוכת ציורי רכבים עתיקים  של האמן אריה זלטין

                                פתיחה חגיגית: יום שישי,   18.01.2013  בשעה 13:30

                    באכסדרת תיאטרון ירושלים

                    אוצרת התערוכה: נגה ארד-אילון 

                    אריה זלטין- דיוקנו של שמאי -אמן

                     

                    ''

                    לאור העובדה ,כי את רוב ילדותו העביר במוסך של אביו " מוסך צבי"  שהיה ממוקם בלב מאה שערים, למד אריה זלטין, להכיר היטב מקרוב ומרחוק את  כל סוגי הרכבים העתיקים ולהנציחם  בעת הזו בציורים המוצגים בתערוכה.

                    אריה זלטין – בעל חב' לשמאות נולד ב 1953 , דור שביעי בירושלים (מוצא משפחתו מרוסיה ).

                    ''

                    את רוב זמנו מקדיש לעיסוקו כשמאי בנושא רכב, אלמנטרי, אומנות ,תכשיטים ואולם, עם רדת החשיכה מהרגע שאריה עובר את סף הסטודיו שלו ,הוא עובר מהפך אישי, הופך לרומנטיקן - נוסטלגי ללא תקנה וחוזר בזמן , למאות ה - 14-15 והופך לצייר רנסאנס המצייר בצבעי טמפרה ושמן בשיטות העתיקות המקוריות שלהן(אבקות התואמות לתקופה הישנה).

                     

                    ''

                     "הייתי מעדיף לצייר באור הנר, כמו שציירו פעם....".

                    כיום מלמד רישום וציור במועדון  גמלאים  " דלת פתוחה " הנמצא בלב שכונת רחביה  - ירושלים.

                    אריה נחשב לצייר אוטודידקט  - הלומד מניסיונו האישי.

                    נעילת התערוכה :16.2.2013

                    ''

                    דרג את התוכן:

                      ארכיון

                      פיד RSS