כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של האישה באדום

    הקשר בין מלים מעשים ופרשת בראשית

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שבת, 17/11/12, 12:36

      נס הגדול היה שם , ופה . שרים כולנו .

    האומנם ? האם גם לנו יתחולל נס ?

    הנה אנחנו נמצאים בחודש כסלו – חודש הגאולה , הניסים והנפלאות .

    האם נצליח גם אנחנו לגרום לנס בחיינו האישיים ?

    הנה יוסף . בפרשת " מקץ " יצא מן הבור . יצא מן החושך אל האור בחייו המרתקים . בואו ננסה גם אנחנו לצאת מחושך אל האור . הכיצד ?

    יש האומרים כי חודש כסלו פירושו  כיסים של הלב . ולנו כולנו יש כיסים רבים בלב . בואו ננסה כמו יוסף שהיה בתחילה אנוכי ואגואיסטי כלפי משפחתו והוא רוקן את כיסי האנוכיות והאגואיזם ויצא מהבור של חייו .

    גם אנחנו נרוקן מכיסי לבנו את היהירות , הגאווה , האנוכיות , העצלנות , המרירות , הכעס , את תחושת ה " מגיע לי " , את הדחפים המכוערים והמרירים מלבנו .

    בואו נהיה כמו יוסף שהבין כי נפילותיו מקורן בהשתלשלות האירועים של התנהגותו , ולכן שינה את דרך חשיבותו והתנהגותו . ואם נעשה זאת אז חיינו ישתנו מעט .

    המכבים הגיבורים גרמו לנס . הם לא ויתרו, נלחמו ויצרו את מציאות פח השמן.

    גם אנחנו אל לנו לוותר , עלינו להאמין במטרות שלנו . בסופו של דבר חלקן תתגשמנה .

    בואו ננצח את היוונים שבתוכנו . אל לנו להפוך למתיוונים פסיבים נכנעים . נכון , זה לא קל , והקשיים גוברים מיום ליום .

    גם אני למדתי ונוכחתי לדעת שדרך הקשיים והמכשולים יגיע לבסוף הטוב .

    מסתבר כי רבים מאיתנו לוקחים את המאורעות סביבנו , את חיינו כמובן מאליו . אך זה לא כך .

    עלינו להבין את משמעות החיים בפרופורציה ולהעריך אותם . לא הכל מובן מאליו  .

    מי כמוני במסע החיים שעברתי יודעת להעריך את הטוב ואת המהות שבחיים .

    אולם כיצד עושים זאת ?

    כמו המכבים . לא מוותרים – נלחמים . לא הופכים למתיוונים .

    כיצד מנצחים את הקושי ויוצאים מחושך לאור ? משתמשים באמונה , בתקווה , בתפילה , באופטימיות .

    לכן , יש צורך לרוקן מכיסיי הלב את הפסימיות , האנוכיות , את המסכנות , ההתקרבנות ואת כל המידות הרעות ולהשתנות .

    לבסוף הנס מתחולל . הוא לא יקרה מעצמו , ויש להשתנות למענו .לשנות , להאמין , לקוות , להתפלל ולייחל לעזור לעצמכם .

    כשהכיסים יתרוקנו מטינה , כעס , קנאה ומרירות , השינוי – הנס יקרה ותהיה הקלה .

    היושב במרומים יש לו נציגים עלי אדמות . הם שיושיטו יד למייחלים לנס .

    אולם יש להם תנאי . לא להישאר מתיוונים , להאמין , לייחל , להתאמץ .

    ואתה היושב במרומים – פונה אני אליך בזמן הדלקת נרות חנוכה , תן כוח לשליחים שלך שיעמדו לצידנו כאן למטה .

    יש חולים המייחלים לנס בחייהם . מצפים לנס צפון בצידנית , לתרופות שלא בסל הבריאות , הקל על הנשים העגונות החוות התעללות והתעמרות , על הילדים העזובים , יש רבים שנקלעו למצוקות רגשיות וכלכליות בחייהם ואני ביניהם .

    וכולם נאחזים בתקווה ונלחמים בכוחות אחרונים ביוונים . כוון את שליחיך אליהם כדי שיתחולל נס קטן בחייהם .

    שמור עליהם , על האנשים הטובים האלו הנמצאים מסביב , חלקם עוטים טלית וכיפות , חלקם חלוקים לבנים וכחולים , והשאר צנועים ונחבאים .

    ויש גם נשים אצילות שאני באופן אישי מכירה . ואם בחיי האישיים התחוללו ניסים , הם בזכות האנשים הטובים האלו ובזכות הנשים האצילות .

    אני עדיין מייחלת לנס וכמוני רבים מסביבי . אז עזור לנו לנצח את היוונים ולהפוך למכבים .

    כולם כאן למטה רוצים לסלק את החושך ואני מאמינה שנצליח .

    כי לעולם לא מאוחר לקוות לנס . בכל פעם החושך מפנה את מקומו לאור האיתן , הקסום והמלא תקוות .

    ויהי אור , אמן .

     

     

    אסתר יעקובי .

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שבת, 3/11/12, 16:33



      אכן, נשמתי ונשמת ילדיי מוצאת ונאחזת
      ברסיסי האור המניע והמנהל את חיינו בשנים עשר שנים האחרונות. אני מביטה סביבי, כמו
      "העין השלישית" בספריו של יגאל לב הסופר האהוב עליי, בוחנת ומשקיפה על
      חייכם האנשים שמסביבי. איני צריכה להירשם ללימודים במוסד להשכלה גבוהה כדי להחכים
      ולרכוש ידע, אני מתנסה ולומדת בפקולטה של החיים. אתם מתנסים, טועים, נכשלים
      ומצליחים, ואני משקיפה עליכם ובנפה המחוררת שבידי אני מסננת את התוצאות ומאמצת
      לעצמי את הטיפים והמידע הרלוונטי המתאימים לי ביותר.



      לעיתים חייכם נראים לי בנאליים, קטנוניים,
      עסוקים ברדיפה אחר מטרות שהן לא במערך החיים שלכם. עצרו רגע, תיהנו, הביטו סביבכם,
      לא הכול בחיים מובן מאליו. הכול נזיל, לא יציב ורעוע כל כך. גם אם הקרקע הבטוחה
      לכאורה שאתה פוסעים, דוהרים ושועטים עליה לא תמיד יציבה כל כך. רעידות אדמה לא
      קורות רק בהאיטי! לפעמים הן מגיעות ללא התראה גם בחיים מושלמים: בגידות, טרגדיות,
      עצב, הצלחות ושמחה אופפת את חייכם, ולעיתים אפילו שגרה משעממת.                                                                                           
              נוכחתי לדעת ששגרה זה דבר מבורך
      כל כך!!!                                                                                                               
      זאת כי חיינו מציעים לנו התמודדות ואתגרים קשים.



      בריאות, בריאות ורק בריאות היא דלק החיים
      שלנו.                                                                              
      החיים מסובכים וקשים בלעדיה וכשהיא מתערערת האדמה רועדת ויוצאת במחול
      אימים. כמו זכוכית המתנפצת על הרצפה. וגם הויטראז' והפסיפס הססגוני והאומנותי
      ביותר לא יצליח לרפא אותה ולהחזיר את המצב לקדמותו. דעו לכם, גם העשירים והאמיצים
      שביניכם- הבריאות היא העושר היחידי והבלעדי!!



      חיינו נזילים ושבירים כל כך. העריכו את
      האוצר הזה. שמרו עליו.                       
      לצערי, בני לא זכה בו.                                                                                              מחלתו
      של בני שינתה את גישתי לחיים. גיליתי שאושר וסבל יכולים להיות חברים טובים והם אכן
      שזורים בחיינו. בהצגה של החיים יש להם תפקיד מרכזי, "העין השלישית"
      עוזרת לי להיווכח בכך, להתבונן עמוקות בחייכם ובחיי ילדי. היא תובעת ודורשת ממני
      לחייך, להאיר את חיי וחיי ילדיי באור נעים ואופטימי מלא תקווה, גם כשהרקיע מעליי
      מעונן אפור ומעורפל...



      אסתר
      יעקבי.

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום ראשון, 14/10/12, 18:29
        הימים ימי קיץ לוהטים ומהבילים והאנשים סביבי עסוקים במציאת הדיל המתאים לחופשה. מכל עבר נשמעות חוויות של נופשים או המתכננים לנפוש ולנוח. מי מאיתנו אינו מתאווה לחופש, נופש,לפסק זמן, לחופשה קצרה?? כולנו פוסעים במסע החיים, בסמטאות החיים המפותלות. כל אחד ומסע חייו. כמו בני ישראל בפרשת מסעי. חיינו הם מסעות. משתמע מכך שמסעותינו אמורים להיות חיוביים, שלא ילוו בשנאת חינם, גזענות, שחיתות, יהירות לשון, ריב ומדון ואלימות.

        בני ישראל חנו כדי לאסוף כוחות ולצאת מהמדבר. גם אני, כמו הסובבים אותי, מנוע החיים דוחף אותי ומניע אותי באנרגיות מגוונות של אופטימיות, תקווה ואמונה. הוא עושה זאת במהירויות שונות. והנה, לפתע, הוא החל לקרטע. זהו הסימן שעייפתי. אני חשה רפיון ולאות. אני רוצה לנוח כדי שאוכל לצאת מהמדבר שצץ מדי פעם בסמטאות חיי. אני חשה כי שריריי מתחילים להיחלש ולהתרפות. גם שרירי האמונה והאופטימיות מתחילים להתרפות ולהדלדל...אבוי! האם אמונתי והאופטימיות שבתוכי נחלשים ונמוגים?? אסור! אם זה יקרה אחלה בחורבן נפשי, ברפיון רוח. איני יכולה להרשות זאת לעצמי, אל לי לאבד משהו מהותי מעצמי! כמו בימי בין המיצרים כשבני ישראל חנו במדבר, אני רוצה לחנות, לאסוף כוחות ולהתאושש. להמשיך במדרגות המסע של חיי. אני רוצה להיחלץ,ל השתחרר מהעייפות והתשישות והמשימות המכבידות.

        האם אפשר לצאת מן המדבר כמו בני ישראל? היכן אפשר להיטען בכוחות, להתמלא שוב באופטימיות?? היכן המקום שבו אוכל להתחזק?? גם אני רוצה לצאת מן הלחץ, מן המיצרים. להתמלא בלחץ חיובי, מלא אנרגיה, אמונה, אופטימיות ותקווה. 

        נכון, סמטאות החיים בנויות ממדרגות תלולות,עקלקלות עולות ויורדות. עכשיו אני רוצה לרדת במדרגות,לנוח,להתחזק ולמלא את מטעני ומחסני האנרגיה והאופטימיות שלי. אני רוצה לחזק את שרירי האמונה שלי, לפתח אותם עוד ועוד. עליי לעשות זאת בדחיפות ומהר! מסתבר שזה לא רק אני. ישנם עוד אנשים תשושים ועייפים. ממחלות קשות, מאשפוזים, מתלאות החיים. אנשים שמשימות החיים מכבידות ומתישות אותם, וחייהם רצופים סבל, עוני ומחלות. הם גם מייחלים לחופש,לרגיעה בעומס המוטל עליהם. רוצים לנוח מהכאבים, מהייסורים, מהלחצים . האם זה אפשרי? אני והם זקוקים לפסק זמן. לנוח מעט ממירוץ החיים. רוצים להטעין מצברים. לפתח שוב את שרירי האנרגיה והתקווה. לשנות אווירה. לקחת פסק זמן מהחיים המוכתבים והאינטנסיביים. 

        אתה השוכן במרומים, שלח לנו אות או סימן באמצעות שליחך האנושיים. תן לנו אישור לנוח מעט, הראה לנו את המקום , כדי שנתאושש ונמשיך את המסע שלנו בסמטאות החיים. מעולם לא עצרנו לנוח. לא לקחנו פסק זמן.האם אתה מאפשר לנו??בבקשה אסור לנו למעוד!
        אנו רוצים לעצור, לרדת מדרגה ושוב לעלות לטפס מעלה. אפשר??? האם ניתנה לנו הרשות??

        סבורני שגם לי ולהם מגיע פסק, נופש, חופשה, אולי מנוחה...

        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שישי , 5/10/12, 21:24
          לפעמים נדמה לי שאני כמו איוב. שהמשוכות שאני נאלצת לעבור גבוהות מפעם לפעם. אנשים צדקניים אמרו לי פעם שאלוהים יודע במי לבחור כדי להתמודד בקשיים ובייסורים!! בחירתו אינה אקראית!! הוא אפילו לא מתייעץ ומזמין לראיון את המועמדים. לא שולח מסרון או דואר אלקטרוני. פשוט מחליט וזהו.

          והוא בחר אותנו כבר לפני כעשר שנים. ואינו מתכוון להחליף אותנו. או אפילו לפטר. נראה לי שהוא מרוצה, אך אינו מתכוון לשפר את התנאים, לתת העלאה - כלום. ולנו נמאס! המשרה הזו, התפקיד הזה מכביד ומייסר. אנו רוצים לגוון, לשנות, לא אכפת לי אפילו לקבל תפקיד אפרורי. נמאס לנו להיות מודל להערצה, לחיקוי, לתמיכה ודוגמא! אנו רוצים להיות כמוכם, לחיות כמוכם האנשים הפשוטים שמסביבנו. חשקה נפשנו בשגרה, היא כל כך מבורכת. למה היא לא מנת חלקנו? 

          המשוכות האלו שאני צריכה לעבור, לעיתים הן גבוהות מדי. הקשיים רבים מנשוא. הם מתבטאים בתחום הכלכלי, רגשי ובריאותי. ולצערי ולדאבוני, אין לי עם מי להתחלק בנטל הזה. לכם אנשים טובים יש נטל אחר ושונה משלי. אני מוכנה לשאת את הנטל שלכם אך זה בלתי אפשרי. המשא הזה מכביד, מעיק, ולוחץ. ובשריון הזה העוטף אותי החלו לבקוע סדקים. איני יודעת אם אפשר לטייח אותם. מהיכן שואבים עוד כוח, אנרגיה, מזון רוחני וכלכלי?
          גם ליושב במרומים אין פתרונים. כי הוא לא מתכוון לפטור אותי מהתפקיד. הוא מאמן קשוח מאוד, כי הוא מגביה את המשוכות מפעם לפעם. האם יש לכם פתרון כיצד לאחות את הסדקים בשריון, כדי שאצליח לקפוץ מעל המשוכות? אני פתוחה להצעות, כי אין לי מה להפסיד...

          דרג את התוכן:
            1 תגובות   יום שלישי, 2/10/12, 18:03

            מי מאיתנו לא אוהב לקרוא אגדות או מעשיות?

            רובן מתחילות במשפטים 'היה היה פעם אחת...', ועוד.

            ואני מכירה אשה אחת שלפני שנים רבות יצאה למסע של חייה. אמנם מתוך בחירה מאוחרת,
            אבל היא הייתה ועודנה קברניטה של הטיסה לחייה המורכבים.

            היא החליפה מסלולים רבים במסע הזה: פעם מרתון מסלול מכשולים, ניסוי ותהייה ואף
            תעייה...

            כמו אברהם בפרשת 'לך לך' היא יצאה לדרך הארוכה והמייסרת שניצבה לפניה.

            לא הרימה ידיים, התאמצה, המטרות היו מרצדות לפניה כל הזמן וכשנתקלה בקשיים היושב
            במרומים כמו במריונטה הפעיל את האנשים הטובים שהושיטו לה יד ועודדו אותה להמשיך
            במסע.

            והימים הם ימי קפיטליזם דורסני. מכל עבר נשמעות קריאות לצדק, לשוויון, להתחשבות.

            אותה אשה כביכול שייכת למעמד הביניים, מקצוע נערץ ונחשב, משכורת כביכול מכובדת.
            וילדיה?? ילדיה עשירים בהשכלה ובחינוך נאות. ואשה זו יצאה למסע של צמיחה. אולם מסע
            זה טמן בתוכו מכשולים לא צפויים...

            למרות זאת היא התעקשה להכניס וליצוק לחייה תוכן ומשמעות. היא ייחסה חשיבות לתרבות,
            ערכים, אמונה ולא גלגלה אחריות לסובבים אותה. וכשנתקלה במכשול כלכלי וחכתה לא
            העלתה מספיק דגים כדי לפרנס את ילדיה, אנשים אצילים ורחבי לב בחפץ לב הושיטו לה
            "דגים" בטעמים ובאופנים שונים. וכך יכלה היא להתקדם הלאה ולעמוד
            במבחנים, בסמינריונים המעשיים שנקרו בדרכה.

            הסובבים אותה חושבים שהיא אשה אמיצה. ואכן במסע המפותל של חייה, בטיסת חייה, היא
            מנסה לשמור על שיווי משקל. היא מתמודדת בשקט, בדממה. הס, פן ידעו הסובבים אותה כי
            קשה לה. אסור להפגין חולשה. עליה לעמוד בציפיות. אותה אשה חיה בבדידות המגנה ושומרת
            עליה, אוטמת את החומה המקיפה אותה. וכך זעקתה לא נשמעת...



            הספרים, האופטימיות, האמונה והתפילות שהמציאה מחזקות אותה. יש לה סבלנות, אורך רוח
            לסבול. וכעת כשקברניטי המדינה משדרים "יושר צדקני" היא מתאמצת לחיות
            בכבוד, למרות הקשיים שהתבטאו בתחום הרגשי והכלכלי, וכשהדגים שהעלתה בחכתה היו
            מלוחים וכחושים לא היססה להחליף חכה ולעסוק במלאכה שלא תואמת את כישוריה.

            המגב, הדלי, המטלית וחומרי הניקוי שימשו אותה במשרה החדשה. מעסיקיה החדשים היו
            אדיבים, סבלניים והפגינו הערכה. היא קצרה שבחים ומחמאות על אופי ותוצאות עבודתה.
            אולם משרה זו התישה אותה. השיפוצים הבריאותיים שהחלה בהם לפני זמן מה החלו להיסדק
            ויש צורך לתקנם שוב. אולם אין זמן לכך, הלחץ היומיומי הרגשי ובמיוחד הכלכלי נותן
            את אותותיו.



            ובצר לה כשהייתה בעמדת הנחיתות התירה
            לנחש הריבית להכיש אותה. ותוצאות ההכשה חנוקות ומלחיצות. בלית ברירה ובעיניים
            פקוחות עשתה זאת. לא בפזיזות חלילה!

            המצוקה גרמה לכך ועתה היא משועבדת, היא יצאה לחופשי וביערה את החמץ מחייה.

            ועתה, הבושה והכלימה מהבהבות כמו רמזור בכל צעד שהיא פוסעת והחרפה מנצנצת מול
            עיניה כל הזמן. וכמו אווז שמנער כל הזמן את נוצותיו מן המים היא רוצה לנער ולהתנער
            מהקשיים. אך הם דבוקים אליה וגורמים לה למחנק. והיא עייפה ותשושה, אך אינה מרימה
            ידיים לתבוסה. אירועי וחובות העבר הזינו את ההווה שלה, למרות אי הצדק.

            לא הייתה לה ברירה.

            גם חכמינו קבעו ואמרו "שהגלגל חוזר הוא בעולם" גם אותה אשה בחייה חוותה
            זאת. היא ידעה תקופות נעימות ואופטימיות בחייה.

            אולם מה קרה לגלגל? הוא ממאן להתגלגל ויש צורך להחליפו או לתקנו, והתיקון אורך זמן
            רב מאוד...

            וכעת יש לה הרהורים שהגורל סידר את חייה בצד החרוך של העוגה.



            אל תטעו ואל תטילו ספק, אותה אשה
            מסורה לעבודתה ומשקיעה בה את כל מרצה בהתלהבות ובמסירות, ילדיה הם כל עולמה, עדיין
            מתהלכת בקומה זקופה, צבעי המדים שלה והחיוך אופפים אותה. אך עיניה משדרות עצבות,
            לאות, תוגה ועייפות גדולה.

            היא רוצה לעצור מעט ולנוח. אותה אשה כמו אברהם אבינו לא עמדה בחיבוק ידיים ונקטה
            מהלכים בחייה. שינתה הרגלים ושעשתה מהפך. היא לא נתנה לעצב, לקשיים ולמכאוב להכריע
            אותה. היא יצאה למסע חיים ונטלה אחריות על חייה. ממש כמו אברהם ב"לך לך"
            וזאת למרות הקושי והסבל. ואנשים טובים, מלאכים אנושיים רחומי לב ואצילי נפש הושיטו
            לה יד, עודדו אותה, תמכו בה ככל שיכלו. אך עתה כוחה תש. אפילו לנוח אין לה כוח.

            מה עלי לומר לה?? היא עדיין לוגמת מחצי הכוס המלאה...

            האם יש סיום למעשייה זו? או שזה סוג של סיפור בהמשכים?...

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום רביעי, 26/9/12, 18:58

              חיים של רובנו מככבת האופנה. אנו סוגדים לטרנדים המתחלפים, מתיימרים לחיות לפי צו האופנה שמנהלת את חיינו. גם בחיי בעשר השנים האחרונות כיכבו מרכיבים שהיו משמעותיים בהתנהלותי. האמונה ואחיותיה, התקווה והאופטימיות ו... הצבע האדום. וכאשר יצאתי למסע התעטפתי בצבע האדום, ולבושי הפנימי היה כוח האמונה.

              בשנים האחרונות עקב מחלתו של בני, מנות הדם הרבות שהוא קיבל, מראות הדם הזורם מהגוף למכונת הדיאליזה המטהרת ומכבסת אותו מרעלים, ומשנה את גווניו גרמו לי לאהוב את הצבע הזה. בלעדיו הגוף קורס. גם גופי התמוטט לפני זמן לא רב עקב מחסור בדם ונזקקתי למנות דם כדי להתאושש. האדום אדום הזה החיה אותי והעניק לי כוחות מחודשים.
              מה יש בו בצבע האדום הזה שהוא סימן ההיכר שלי??

              זהו צבעו של הסבל. גם הסבל קיבל תפקיד בחיי. אני סבלתי והתייסרתי בדממה מפגיעות רגשיות, נפשיות ופיזיות ולא פציתי פה. אך הדם מנשמתי נגר ללא הרף. גם במלחמות ובתאונות סובלים הפצועים ופצעיהם שותתים דם והם מתייסרים מכאבים.

              אדום הוא צבע של זהירות, סכנה, חשיבה מחודשת, של מתן תשומת לב לפרטים, לקורה מסביב וללקיחת פסק זמן. כמו רמזור פעמים רבות בחיי עצרתי, היססתי, חשבתי, הגעתי להחלטות גורליות, התבוננתי סביבי והמשכתי הלאה בנחישות.

              אדום הוא צבע לוהט וחם. צבעה של האש, הלהבה, המעניקה חום. יש בו בצבע הזה עליצות, שמחת חיים, צבע עשיר ומגוון כל כך. כך גם חיי למרות רגעים של כאב, ייסורים, סבל וייאוש, יש בי עליצות ושמחת חיים.

              זהו צבעה של תכונת הביישנות. צבע אצילי ועדין כמעט כמוני וכמו אותם אנשים המסמיקים, הביישנים, הנחבאים. אך יש בהם אומץ כשלחייהם מסמיקות במראה אדום משובב. זהו צבע מאוהב.

              מה מעניקים הגברים הרומנטיים לאהובותיהן? ורד אדום כמובן. ורד לוהט, מלא תשוקה. ואתן הנשים מסמיקות ומתרגשות לקבלו. ומהו הצבע השורר בלחייכן? האדום כמובן.

              כפי שידוע לכם אין אהבה ללא מיניות. האדום הוא צבע שמקרין תשוקה, כמיהה, תאווה ומיניות. צבע חושני ומסעיר הגורם לגברים מסביב לרטט מסוים...
              ו
              אני?? אני נהנית להתעטף בו ולהיות נחשקת כל כך.

              אתן הנשים רובכן לובשות צבעים שגרתיים: שחור, כחול, סגול ואפור...למי מכן יש אומץ ללבוש אדום לוהט ובולט כל כך?? לי בוודאי. אתן מעדיפות ללבוש שחור קודר ומשעמם ונטול חיים. בעיני זהו הצבע של השכול, המוות, העצב. אני אמשיך להתעטף באדום המעניק לי חום, שמחה, חוזק ועוצמה והוא הולם את גופי כל כך.

              כן, הוא עוטף את אמונתי ואת האופטימיות הזורמת בי. זהו צבעם של "המדים" הממריצים אותי לעבור את המשוכות שנצבות בפניי.

              מה עוד??

              אדום זה צבעו של היין האדום הנלגם באירועים חברתיים, משמחים, בערב שבת ובפגישות מאהבים.

              בחיינו שזור ופועם הצבע האדום יותר מכל צבע אחר.

              אכן, אדום זהו צבע של תעוזה ואומץ לב. בדגלים רבים של צבאות ברחבי העולם שולט צבע הגבורה, הצבע האדום.

              גם אני בחיי דמיתי לחיילת או ליתר דיוק מפקדת אמיצה. בשדה הקרב של מציאות חיי נקטתי במהלכים נועזים ודרמטיים. טיפלתי במסירות בבני החולה עד להשתלה המבורכת. יצאתי משבי של נישואים מייסרים, ניצחתי את יפי הנפש, המלעיזים וחורשי רעתי שהציבו לי מכשולים שוב ושוב. גידלתי את חמשת ילדיי לבד, פעלתי במספר חזיתות בו זמנית. ספק רב אם משהו אחר היה עומד בכך!!

              בזהירות, בנחישות, באמונה, באהבה, בתקווה ובעצם, מה לא - כמעט בכל תכונה חיובית מצוי הצבע האדום. הצבע האופטימי העניק לי אנרגיות מתחדשות. האדום אדום הזה שולט ומצוי בשלל בגדיי, בתכשיטים ובאביזרים.

              אכן פסקול חיי מורכב ממוסיקה, מהספרים, מאופטימיות, תקווה ואמונה וגם הצבע האדום שדומיננטיים בחיי ושזורים בנשמתי. וכך אני פוסעת וצועדת בראש מורם.

              כן, תמיד בולטת, מרשימה, אמיצה ומאמינה, זו אני. למרות מבטי הלגלוג, התימהון, ומשום מבטי ההערצה וההערכה, אמשיך להתעטף בו.

              אני האשה באדום.

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שבת, 22/9/12, 22:15

                "לילה לבן" מרצדות המילים מעל לוחות המודעות, מקומונים, ועל גלי האתר. נוער, והסובבים אותי נהנו והשתלבו בלילה זה. ויש גם לילות שבהם עוטי הטלית והכיפות מתעוררים לאמירת סליחות ותחנונים.

                גם בביתי לאחרונה חווינו לילות לבניםאחרים ושונים. האם אינם דומים ללילות שכולכם מכירים. בני מתייסר בלילות כבר חודשים רבים, ואין הקלה ומזור לכאביו. וכשעוטי הכיפות מתפללים לאדון הסליחות, הוא מבקש ברגעי יאוש להצטרף לעולם של מעלה...


                מה קורה בחודש זה ?
                בחודש זה נפתחים שערי הרחמים. הנה אני שומעת את הצליל המיוחד של פתיחתם. הנה אני פונה אליך אל מלא רחמים שמחושי החסד הם סימן ההיכר שלך. אני מבקשת סליחה. לא סליחה סינטטית חלילה. מבקשת אני ממך הזדמנות, העמד אותי בניסיון.

                האנשים המתפללים סביבי עושים חשבון נפש. אני מוכנה לסבול ולהתייסר כמו משה ששהה על הר-סיני 40 יום, אני מפשפשת במעשי. האם חטאתי שבני מתייסר, סובל כבר שנים רבות ?
                בפיוט אדון הסליחות מופיע המשפט "חוקר כליות". אתה ריבון העולמים, חוקר ובוחן כליותיו הטבעיות והמלאכותיות והמושתלות שנים רבות. אני פונה אליך בתחנונים, אתה בורא עולם מאזין לבקשות הפונים אליך. יש האומרים כי אתה יוצא ממשכנך ומטה אוזן לתחנונים מלמטה.

                 

                אני מפשפשת במעשי. בשנים האחרונות, לא רדפנו אחר דברי הבל ושטות. להיפך, סבלנו, התייסרנו, חווינו כאב וסבל. לא חיינו חיי ראוותנות, מנקרי עיניים ומלאי מותרות. חיינו קיבלו משמעות המאופיינת ע"י מזון רוחני, ספרים, יצירה, שירה, נגינה, אופטימיות, אמונה ושמחת חיים. היכן טעינו ?

                 

                לך השוכן במרומים יש 13 מודות רחמים (הרועה בשושנים) אנו נכנסים לשנה ה-13 של המסע, המהפך בחיינו שיצאנו אלו זה השנה ה-12.

                האם שנה זו תאופיין בהקלה, תהיה שונה מהשנים הקודמות ?

                בחודש זה יש אפשרות להתחדש. בני, אני וכל החולים והמתייסרים רוצים להתחדש בשנה אפופת בריאות, וחופש מכאבים. חודש זה מאופיין במזל טוב. המאמינים אומרים שמזל טוב הוא חיידק מידבק. הלוואי, שהמזל הטוב הזה יתנחל, וישהה לתמיד בגופם של החולים, הסובלים, המתייסרים זה שנים רבות. שלא תימצא תרופה למזל הטוב הזה בשום פקולטה לרפואה !!!

                 

                החזאים חזו שגשמים ירדו בצפון הארץ. והנה אני מרימה מבטי למרום ומחכה לגשם. לא לגשם המוכר והידוע. מצפה, ומייחלת לגשם האפוף והמכיל טיפות של רחמים שירטיב את בני ואת הסובלים והכואבים מסביב.

                אכן, חודש זה משופע ומאפיין ברחמים. ואני וכל המתייסרים הדוממים והסובלים מייחלים לרחמיך. ישנה אימרה שבחודש זה תחנותינו, בקשתינו, תפילותינו וזעקותינו שקולים ודומים ל-12 תפילות. אנו כאן למטה שומעים אותך אל מלא רחמים פותח במפתח הקסמים שלך את שער הרחמים, האם אתה שומע את תחינותינו ? מה בני מבקש ? מה הסובלים והחולים ושליחי הציבור המיוסרים מבקשים ? רק בריאות, הקלה, מרפא ומזור. אנא, המטר עליהם גשמים של בריאות וחסד. שתהיה לבני ולהם הפוגה, פסק זמן מייסורים.

                ואני, שהאופטימיות והתקווה אפפו אותי שנים רבות, מרגישה שהיאוש מזדחל לו אט-אט בין שתיהן. אנא ממך, המטר על בני ועלי, ועל הסובבים אותי גשם של רחמים ומזל שימיס את היאוש, הכאב והייסורים. בני, אני והמתייסרים מסביב ששרויים גם בפחד, אנו מקווים שהפחד לא ינעל את שער הרחמים שפתחת. שההקלה והמרפא והמזור יצאו מהשער ויגיעו ליעדם. שאכן בחודש זה סוף-סוף תבוא הישועה לכאב ולסבל.

                 

                אתה השוכן במרומים, אני מוכנה לקבל על עצמי את הייסורים והכאבים שלו. מה עוד אני יכולה לעשות ולא עשיתי ? אנא תן לי סימן!
                הנח לי ולבני ולכל הכואבים והסובלים. עשה שיצטרף לבני גילו ויהנה מהחיים הפרושים בפניו, הענק לו ולהם שיגרה מבורכת ללא כאבים ואשפוזים.

                האם בשנה זו יחדלו הכאבים העצומים והייסורים ? אני מתחננת שכן. גרום לו ולחולים מסביב לחייך ולמלא את חייהם בתוכן. הם משתוקקים ורוצים בכך בכל מאודם !!! עשה עמהם חסד, האם אתה שומע את תפילתם ? מתי התפילה נשמעת ? כשהנפש אינה נכנעת !

                ונפשו של בני והדואבים מסביב מסרבת להיכנע, ולהתמוטט. נפשם נלחמת, ולא מוותרת. אך היא מיוסרת מאוד. אנא ממך, רחם על בני ועליהם כמו אב המרחם על בנו. הקל על כאביהם העצומים והמיוסרים.

                 

                הנה הקרוסלה של שנת הבריאות והאושר מסתובבת לאיטה. האם בני והסובלים מסביב יצליחו לעלות עליה ? הסר מדרכם מכשול, ועזור להם לטפס עליה שיחוו בריאות, מזור, אושר והקלה מכאבים. רפרף מעליהם בעזרת מחושי החסד והרחמים שלך,
                אמן !



                אסתר
                יעקובי.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שישי , 21/9/12, 18:29

                  במשך כ-10 שנים שמע אלוהים את בכי הלב של בני ושלי. שמע והמשיך לבחון אותנו. הציב עוד ועוד משוכות שעלינו לעבור. הוא היה הבמאי והעניק לנו תפקידים שעברנו אותם בהצלחה וצברנו לנו קהל תומכים ומאמינים. אולם, מספר ימים לפני חג מתן-תורה החליט היושב במרומים שבני עבר תהליך של זיכוך, ושבמסכת הייסורים של חיינו ויפתח סוף-סוף דף חדש.

                  בני עבר עליות ומורדות במסכת זו. היה משועבד לכלא הדיאליזה שנים רבות, וכשהאזיקים לחצו עליו והשאירו עליו צלקות, ועצב וייאוש חלחלו בי ובו, הוא החליט שזה זמן מתאים למתן כליה.
                  ההכנות נעשו במשך שנים. בכל חג וחג מחגי ישראל בני חיכה לה. פעם היא הייתה שתיל צעיר, משלוח מנות, אפיקומן, דגל ביום העצמאות ועוד.

                  וכאשר היושב במרומים חש את כאבנו ואת בכיינו המיוסר והמלא תחנונים הוא קטף פרח מלבלב ושלח לבני כליה צעירה ובריאה.  לבי מלא הערכה למשפחה האצילה שגילתה תעצומות נפש והעניקה לבני חיים חדשים.

                  בלילה אחד הוסרו האזיקים, ובלילה הזה התאחדו רוב חגי ישראל והעניקו לבני את האפשרות במה לבחור: בשתיל כליה צעיר, משלוח מנות בצורת כליה, אפיקומן כלייתי, נר בצורת כליה בחנוכייה... . אך אלוהים הנדיב העניק לו את כולם. הוא רוצה שהכליה תשגשג בגופו לעד, שגופו הצנום ייהנה ממשלוח מנה זה כל הזמן, שהאפיקומן הכלייתי יישאר ויוצפן בגופו תמיד, ושהנר הכלייתי לא יכבה וידלוק לעד!!

                  זהו!!! בני יצא מהכלא הארור. עכשיו עליו למלא את תנאי השחרור. קציני המבחן הם הצוות הרפואי בבית החולים. עליו לשתות כמויות גדולות של מים, להקפיד על לקיחת אינספור תרופות, לבצע מעקבים רפואיים תכופים... 

                  והוא תלמיד מצטיין!! הוא יכין את שיעורי הבית ויעבור את המבחנים בהצלחה. כי יש מי שמחזיק לו אצבעות ונושא תפילה למענו. אתם! אתם האנשים הטובים, שדאגתם, התפללתם, ותמכתם בו ובי ובילדיי ברגעי הכאב והקושי. אולם, גם בשעות הקשות ביותר, כנראה שאפסה כל תקווה, האמינו!!! הצער הייסורים והכאב הם רבים מנשוא. אך אלוהים אכן שומע את בכי הלב, הוא דואג, ולבסוף הוא גם מקל וגורם למהפך לשינוי מבורך. יש לו שליחים עלי אדמות, בדמות אנשים בחלוקים לבנים, ואנשים טובים שהם "מלאכים בדמות אדם", הם העוזרים, מסייעים ומביאים מרפא, מזור והקלה. אך עליכם לא לוותר!!! לעזור לעצמכם, ולדרוש מעצמכם ולא להיכנע לקשיים ולייאוש. זהו התנאי שעליכם למלא בכדי לזכות ביד מושטת.

                   אסור לאבד תקווה!! שנו את גישתכם לחיים, תנו לנשמתכם להאיר גם בימים האפלים, היאחזו בתקווה ובאופטימיות, והשינוי יתקיים.

                   הביטו בבני ובילדיי הם המודל, הסמל לאמונה הזו. כי בסופו של דבר: אלוהים שומע את בכי הלב...



                  אסתר
                  יעקובי.  

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום שישי , 21/9/12, 18:23

                    הימים ימי סוף חודש אלול. טורי מכוניות נוסעות באיטיות על הכבישים העמוסים משני הכיוונים. גם אנו נוסעים וחוזרים מעוד ביקור קבוע בבית החולים. בני המותש מעוד יום של בדיקות מתישות ומייסרות מתעורר לפתע מהמושב האחורי של המכונית ופורץ ברצף של הקאות. "נמאס לי", הוא ממלמל. "נמאס לי מהחיים האלו, אני רוצה למות! אני לא יכול יותר.. כואב לי..". ואני, שהמילים המעודדות, המנחמות שנמצאות תדיר על לשוני קפאו עליה. מיד גמלה בלבי החלטה, אני אצא לקניות! אנסה לרכוש לבני איכות חיים טובה יותר. אתם מסביב יצאתם לקניונים ולרשתות המזון לערוך קניות לחג. ואילו אני יצאתי לרכוש מוצרים נדירים שכמעט נעלמו מן העולם.. שוטטתי במרכולים הדמיוניים והלא מציאותיים של מסכת חיי. חיפשתי את המאווים והצרכים הנדירים של חיי וחיי רבים כמוני.

                    למרות החובות התופחים, הבריאות הרעועה של בני, והדאגה השוכנת בלב, והשאלה היא מה יהיה? לא נואשתי והמשכתי לחפש.. תרתי בעיני  אחרי המוצר הראשון שחשקתי: "מזל טוב". רציתי לרכוש מזל טוב, אך החנווני ענה לי בפנים חתומות: "אזל! אין! הביקוש היה גדול ועד להודעה חדשה אין יותר מזל". הבטתי למרומים אליך ריבון העולמים ושאלתי- "מה אעשה?".

                     

                    יש האומרים שבראש השנה באופן בלתי אמצעי אנו נפגשים עמך, השוכן במרומים. כדי לקבוע, ולתכנן מטרות שהעתיד שלנו יהיה אחר ושונה. ובמפגש זה אנו מתבוננים לתוך חיינו. ואכן, רציתי לתכנן שבחייו של בני ושאר החולים המתייסרים והנואשים יקוננו המזל, המזל הטוב, הבריאות, ואיכות חיים טובה יותר.

                    חמושה באופטימיות יצאתי שוב לקניות. רק תקווה ואופטימיות ליוו אותי. במסע הרכישות. ואז החלטתי, אני ארכוש ואקנה בריאות. אני חייבת, מוכרחה לקנות אותה. נפשו של בני ושל החולים מסביב כלואה בגופם הדווי והמתייסר. נפשם רוצה להשתחרר. אולם הבריאות לא נחלצת לעזרתה.

                     

                    "הבסיס לאושר הוא הבריאות", כך קראתי בספרים שהם ידידי באמת שלי, האמנם?
                    מסתבר שמי שצועד בדרך המפותלת לבריאות דרכו מייגעת, ארוכה, מייסרת ורצופה סימנים וסימפטומים של חוסר בריאות..

                     

                    לפתע נצנץ בי רעיון אם אקנה תקווה האם יהיה לי הכל? האם בריאות ואיכות חיים יהיו מנת חלקו של בני? פניתי לחנווני עם בקשתי הצנועה. "אין!", הוא ענה לי, "אזלה הבריאות! אין אפילו במלאי!". מה אעשה? מה יעשה בני וכל החולים? יש להם רצונות ומאווים לשנה  החדשה, כיצד יוכלו להגשימם, אם גופם דואב וחולה? כאשר הבריאות אינה שוהה בחייהם?

                     

                    אתה, השוכן במרומים, והסובבים אותי, יודעים כי לא נואשנו. רדפנו אחר הבריאות בחדרי הניתוח, חדרי האישפוז, המיון והבדיקות. והיא נעלמה כלא היתה. החולים מסביב ובני ביניהם החלו לצחקק בייאוש. אומרים שהצחוק משכך כאבים, אך כיצד הם ישוככו אם כואב להם? והם סובלים?

                    מסתבר שהסבל, הצער והכאב הם אוניברסליים. אני, בני והחולים האחרים מבקשים נחמה, ועדיין סובלים את סבל הסבלנות המייסרת. הנה שנה חדשה בפתח. האם הכאבים והייסורים "ישנו" ויחזרו ושב אל בני והחולים האחרים, או שיהיה שינוי וחידוש? האם השגרה תחזור על עצמה שוב ושוב? בני, והחולים המתייסרים ואנוכי רצינו בחידוש, בשנה אחרת. הלא לשם כך יצאתי לקניות.. אולי תאות להגיש, להעניק לנו "תשורה"?

                    תשורה המאופיינת בבריאות איתנה? בהקלה ובתקווה. כספי אזל, אנא ממך אל
                    נדיב הענק לבני ולמביטים אליך כאן למטה את "תשורת הבריאות". זהו "חודש הישועות" האמן לי הם יעניקו לך "תשר" איכותי במיוחד. מי כמוהם ידע להעריך את התשורה הנדירה הזו! אנא ממך פתח ידיך, ככתוב "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".

                     

                    אל תרפה את ידיהם. הענק להם מהות ותוכן לחיים. הענק להם את תשורת הבריאות. זהו העיתוי המדהים. הם עדיין ממתינים בחודש התשרי לתשורת, מתנת הבריאות.
                    בתמורה יעניקו לך את תשר האמונה  שעדיין לא אבד..


                    אסתר יעקובי.

                    דרג את התוכן:

                      פרופיל

                      אסתריעקובי
                      1. שלח הודעה
                      2. אוף ליין
                      3. אוף ליין

                      ארכיון

                      פיד RSS