כותרות TheMarker >
    ';

    רופאים מומלצים

    אפשר למצוא רופאים טובים, אבל כמה מהם רופאים בחסד עליון- עם נשמה ענקית, שעושים הרבה מעבר למה שדרוש. פה נקרא על "מלאכי השרת" עם הלב הענק. אם יש לכם סיפור טוב, בואו ספרו לנו. ראוי לציין שהבלוג מבוסס על סיפורים אמיתיים והוא לא בלוג פירסומי. עורכת ומגישה-חני ששון רמז.

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום ראשון, 21/7/19, 17:13

     

     

     

     

    אורית זאבי-יוגב היא בעלת תוארM.A בפסיכולוגיה קלינית רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר M.Aקליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה.

     

     

    זוהי אורית יוגב פסיכולוגית קלינית,

     

    יצא לי להכיר את אורית לפני כ-20 שנים, אז ניסיתי לטפל בביתי שסבלה מהשמנת יתר מסיבית,

    ונוכח כל המאמצים וההפחדות  של הרופאים,פרופסורים, לא רק שכל ניסיונות הדיאטות לא צלחו, אלא אף כשלו בגדול,

    וזאת כי הייתה מלחמה מולה ומול האוכל, והמלחמה מול האוכל היא זאת שגרמה לה יותר ערגה ורצון לאוכל ולאכול.

     

    למזלי פגשתי את אורית, פסיכולוגית עם לב ענק, שיודעת במילה אחת לסדר את הראש. אישה אמפתית, מקצועית והכי חשוב עובדת עם הלב,

    יש לה לב ענק.

    פגשתי במקצועות אלו הרבה אנשים מקצועיים כמו רופאים או פרופסורים שהפכו להיות אטומים במהלך השנים, שהם מדקלמים "משפטי סיכון", אך לא יורדים לנפשו של הילד, לכאביו, למלחמה של ההורה מולו ומול כל מעקמי הפרצופים ונותני העיצות למינהם להורים לילדים הסובלים מהשמנת יתר, לכל עובר אורח יש מה להגיד, רעיונות, צידה לדרך, כולם מנסים ללמד אותך איך להתנהל מול הילד. כולם הופכים להיות "חכמים גדולים"  דיאטנים בשקל, חכמים ו"בריאים", או דוקטורים לדיאטה אם הצליחו לרדת קילו אחד בלבד במהלך חייהם,  מעירים הערות ומאשימים את ההורה על כך שהילד סובל מהשמנת יתר, ורק אורית יוגב, רואה את המצוקה בקשר הורה ילד, או את מצוקת הילד בגדול.

    לאחר כל הנסיונות הגעתי לאורית עם התובנה: "חסל סדר מלחמות", לא נלחמת בה ולא עושה לה יותר דיאטות, לא מדברת איתה על הנושא,

    הצעתי לאורית להקים פרוייקט לסובלים מהשמנת יתר, וכן היה ניסיון עם עיריית תל אביב רופאים ופסיכיאטרים להרים פרוייקט שלא צלח מבחינה תקציבית,

    אבל ההרתמות של אורית לעניין זה הייתה משובבת נפש,

    אורית, בעקבות הניסיון שלה הרב, רואה דברים מעבר, רואה את נפשו ובריאותו של הילד מעבר לכל, וכן היא דוגלת בכך שאם נפשו רגועה ההרזיה היא פועל יוצא.

    אורית כתבה את הספר "רדו ממני", בו היא מספר על דילמות הורה ילד, על המצוקות המתחוללות ביחסי הורה ילד הסובל מהשמנת יתר, על המלחמות המיותרות, ועל ההמלצה החד משמעית, פשוט להניח למלחמות בצד ולעבוד יותר על העניין הרגשי.

    ספר מומלץ בכל לשון.

    הפסיכולוגית אורית יוגב מומלצת גם בכל לשון, יוצאים מפגישה עימה עם תוצאות, עם צידה לדרך, ועם הרב תובנות.

     

    נכתב ע"י נ.ל.

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שבת, 6/7/19, 13:02

      צטט: רמז 2019-07-06 12:58:19

      זה נכון שאני מחפשת אותו, מחפשת את מבטו,

      אבל יותר אני מחפשת דרך להתקשרות עימו, כמו כתובת המייל שלו למשל?

      אבל הכל חסוי, אי אפשר למצוא עליו בדל מידע.

      בדל.

      לא היום, לא בעבר, לא תמונה, משהו? איפה הוא למד, מה ניסיון החיים, קורות החיים, הניסיון שלו ברפואה.

      הסקרנות הורגת.

      ואיך זה שבמבט אחד שלו הוא יכול להבריא ולרפא?

      אבל הפעם לשם שינוי רציתי להניח על שולחנו את טיוטת כתב היד שלי. שיראה את המחקר שעשיתי על מבט עיניים, על החומר המופרש מהן במבט ומרגיע ומרפא.

      שילבתי את הידע שלי מהדת ומהיהדות ומהרפואה הסינית גם.

      ובכלל, שילבתי פוסטים שלי מהעבר שכתבתי, כדי שמעבר למבט של "ספר עיון", תהיה אומנות ויצירתיות בהפסקות פוסטים למינהם שנכתבו פה. נדהמתי בעצמי לראות איך כמעט בכל פוסט שכתבתי בעבר משולבות להן ה"עיניים".

      האם לעיניים יש כוח כל כך חזק?

       

        השתדלתי להראות באותו היום לא בולטת. הרי אני נאלצת לעבור דרך המזכירות, שרואות ובוחנות הכל, ולכי תדעי מה הן יעבירו לו, זה מבט של אישה.

      זווית ראיה של אישה היא קצת אחרת.

      קצת הרבה יותר אחרת.

      הסרתי את הלק האדום מציפורניי, האיפור היה קליל, בוודאי שאסור לי היום למשוח את הליפסטיק האדום, גם ככה אני בולטת בין אנשי גיל הזהב שיושבים שם לרוב.

      שמלת ג'ינס פשוטה, גופיה ארוכה ולבנה מתחת שמנסה לכסות מחשוף.

       

      מכיוון שאין לי אפשרות לשלוח אליו באופן ישיר את הטיוטה, אני צריכה ללכת לבית החולים באופן עצמאי ולהגיש לו את החומר, שיאשר לי להשתמש בשמו ולתת לו קרדיט בספר.

      "ד"ר הלפרין" 

      יש הרבה רופאים שקוראים להם "ד"ר הלפרין", אבל לא נראה לי שאחד כמוהו יש.

      ובכלל לא הבנתי איך שם כזה ארופאי משתלב על חזות מזרחית כזאת כבדה.


        לא הייתי מסתכלת בו במבט ראשון, הוא נמוך קומה, שיערו השחור בעל המפרצים  וזיפי זקנו משווים  לו מראה של אחד שצריך בהחלט לקרוא לו "אסולין". וממש לא איכפת לי לקרוא לו "ד"ר אסולין", אם הוא לא יחזור אלי ויאשר לי להשתמש בשמו בספר.

      שאסולין יקבל את הקרדיט.

      במבט שני, וזה קורה מהר מאוד, הוא יפה, יפה נפש, מקשיב, מתעניין, רואה דברים מעבר, חד וחריף.

       

      אז הגעתי אליו צנועה, רק בגלל המזכירות, וטוב שכך.


      "הוא בחו"ל, תגיעי בעוד יומיים", אמרה המזכירה.

      והזמן קצוב, והחומר כבר נמצא אצל המו"ל, נתון לשינויים והערות אחרונות בלבד.

       

      לאחר יומיים, שוב הייתי צריכה לבחור את השמלה הצנועה ביותר, להוריד איפור, להסיר את הלק האדום מהציפורניים.

      תמיד הוא נחמד ומחייך כשאני מגיעה לשם, פעמיים לייתר דיוק. פעם אחת לבדיקה מסודרת, ופעם  אחת במסדרון, כדי להוציא ממנו את כתובת המייל. שלא צלחה.


      תופעה מוזרה הייתה ניקרית אז, הייתי מגיעה אליו כואבת פיזית, בעקבות פריצת דיסק, יושבת בלובי כואבת, מנסה לשכב על הספסל כשלא יכולת כבר לשבת. נכנסת אליו, ובבדיקה מרגישה בריאה  לחלוטין. אין כאב, אין קושי לנוע, להזיז רגליים, לשבת, לקום. יוצאת מהחדר וממשיכה לכאוב.

      "שעה, שעה אני יושבת בחוץ עובדת על פרצוף כואב" אמרתי לו "ואני נכנסת לכאן וכאילו כלום לא כואב".

      "אולי זה בגלל הרופא?" דיבר איתי בגוף שלישי, תוך שהוא מקליד לתוך המחשב נתונים, הכי נוח לדבר בגוף שלישי.

      "זה בהחלט בגלל הרופא", עניתי לו גם בגוף שלישי, וכבר אמרתי שהוא מאוד חריף, אז אין לי דרך להתמחק.

      "אולי תתחתן איתי?" אמרתי בהומור.

      נפלט לי,

      כנראה זה היה משפט אחד יותר מידי, שנפלט לי, ממש בהומור.

      וכנראה הייתה פה פעם אחת יותר מידי לראות אותו במסדרון.


      זה היה בלתי אפשרי,

       

      בלתי אפשרי להתקשר ולדעת אם הוא נמצא ביום שרציתי להגיע. אין אפילו גישה טלפונית ישירה  למזכירות. האמת היא שלהגיע לראש הממשלה הרבה יותר קל להגיע.


      ואיך אוכל לספר לו שניסיתי לכתוב מכתב תודה, אבל זה הפך לכתבה ומחכים לי כבר ב-"הארץ" לכתבה, אבל המשכתי לכתוב ולכתוב וחקרתי את נושא העיניים, האמפתיה, ומה קרה באותם ימים שאף רופא מלבדו לא הסתכל לי בעיניים בבית החולים, ויש לי כבר ספר.

      ואי אפשר לקצר. אי אפשר לקצר את מה שאני רוצה לומר. את העולם שעומד מאחורי כל אדם שלא התייחסו אליו.

      איך אוכל לומר לו שכתבתי לי ספר בעקבות השאלה ששאל אותי כשגנחתי מכאבים ושום משכך כאבים לא עזר, אז הגעתי באמבולנס לבית החולים?

      ורק לאחר שצרחתי על כולם,  על חוסר האמפתיה ששידרו לי, הוא הגיע, ובמשפט אחד, במבט אחד הבריא אותי.

       


      אז הגעתי לאחר יומיים, ויאללה, צריך להתקדם עם הספר.

      חיכיתי שוב בלובי המרפאה, ושוב המזכירות בוחנות כל צעד שלי, אויש, אני כל כך לא אוהבת את זה.

      "מה יש לך שם במעטפה?" שאלה ש. המזכירה.

      מכיוון שאני לא יודעת וגם לא ממש רוצה לשקר, אמרתי לה "חומר שהרופא צריך לקרוא".

      "ואיזה חומר זה?" שאלה שוב.

      אוף.... ממש לא בא לי על השאלות האלה, מה אני אגיד לה? שכתבתי  מכתב לרופא? זה לא נשמע טוב.

      ספר על רופא? נשמע עוד יותר גרוע, באת אליו לפגישה וחצי ואת כותבת עליו ספר?  זה בעצם לא על הרופא, זה עליי, על התובנות.

      "בעצם זאת אמורה להיות כתבה בעיתון הארץ" אמרתי לה בהנהון הראש. כאילו מסכימה גם עם עצמי בתשובה.

      "ומה כתבת בכתבה?"

      שבדיוק עכשיו בא לי למות. רציתי לומר לה, לא בא לי על הסקרנות הנשית הזאת שעוברת מפה לאוזן.

      ונפלה לי הגופייה קצת מתחת למחשוף החזה, במקרה, ממש במקרה, לא התכוונתי לזה. 

      היא מסתכלת בי במבט נוזף, אז העלתי את הגופיה חזרה למקומה.

      ואז בא המדקר הסיני עם חיוך מאוזן לאוזן מלא עיניים מלוכסנות, הוא דווקא היה נחמד,  שמע חצאי משפטים ביני לבין המזכירה, והסתקרן גם במקביל: "מה כתבת שם?" שאל כשהסתכל במעטפה החומה, האטומה שהחזקתי.

      "משהו, אני ממש לא רוצה לדבר על זה" הסתכלתי בו במט נבוך ועייף משאלות.

      "את נחמדה מאוד" הוא אמר "בטח לא תכתבי דברים לא טובים" אמר כאילו  מת מסקרנות ומבקש ממני לכתוב עליו גם, היה ניכר סוג של קנאה בחיוך שלו.

      אוף...ד"ר הלפרין, או בשמו השני  שאתן לו -אסולין, ואני כבר משלימה עם זה ככל שעובר הזמן, ד"ר אסולין  בודק הרבה מאוד זמן את המטופלים שלו חשבתי.

      ואז באה המזכירה השלישית. "מה יש לך במעטפה?" שאלה. "זה משהו אישי?", שאלה שוב.

      "לא יודעת, גם ...אישי". אמרתי "אני רק רוצה להניח לו את החומר על השולחן וללכת. עניתי לה כבר חסרת סבלנות.

      "אבל" היא ענתה לי, ה-"אבל" הזה ממש נשמע לי לא טוב, "יש לו ישיבה באחת" אמרה.

      "אני רק מניחה לו את החומר על השולחן, רוצה שיהיה בידיו" אמרתי.

      היה לה פרצוף של..."לא יודעת אם תוכלי".

      ובנתיים כולם מסתודדים בניידים שלהם, קבוצות ווצאפ אולי?

      וכולם יוצאים מהכוכים ומסתכלים בי ועוברים וחוזרים,

      רק ד"ר אסולין, לא יוצא. 

       

      ואז נפתחה הדלת, יצאה המטופלת מחדרו.

      "ד"ר הלפרין...." רצתי אליו מחוייכת עם המעטפה.

      "אני לא יכול לדבר איתך עכשיו" ענה לי כאילו הוא כבר יודע שאני מחכה לו בחוץ.

      "יש לי ישיבה בהנהלה" 

      "לא באתי לדבר איתך" עניתי לו נזופה ונוזפת, "כתבתי משהו", לא יכולתי לקצר ולספר על תחקירים שעשיתי ומחקרים שקראתי על אמפתיה, קשר עין, מבט והבראה. אמרתי לו ותוך כדי מראה לו את המעטפה אבל מסתכלת בזוית העין על המזכירה שצופה מרותקת ומתעניינת בנעשה, החזרתי לה מבט כועס, הבנתי לגמרי....

      "אתה תקרא את זה?"

      "לא יודע, השאירי על השולחן"  אמר לי בקשיחות חדשה שלא הכרתי. אמר ורץ לעבר הלא נודע. הוא דווקא היה בסדר עד עכשיו.

      עד שניתקלתי במזכירות.

       

      לקחתי טוש סגול  ומשומש שהיה בנמצא בחדרו וכתבתי על המעטפה:

       

      "לקרוא ולגרוס, עדיין לא יצא לאור, לא רוצה שחומר זה יסתובב בין המזכירות והצוות".והנחתי על שולחנו.

      זאת אולי יכולה להיות לו מזכרת אחת מהספר מקורי עם שמו המלא.

       

       

      זרקתי את הטוש הסגול הצידה כשהבנתי למה משתמש בזה ד"ר הלפרין שעד לרגע זה לא אישר לי להשתמש בשמו.

       

      אסולין בהחלט יקח את הקרדיט.

       

      "הוא רק היה המוזה שלך לכתיבת הספר, את אומנית, הוא היה שם במקרה"

       

      אמר לי ערן מהמוסך שיודע לסדר לי את הראש יפה. כשסיפרתו לו את קורות הטיוטה.

       

       

       

       חני רמז ©

       

      קראתם?  סמנו לי שאדע.



      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שבת, 27/10/12, 20:10

        קורסים תחת העומס. ד

        זהו הסיפור שנכתב ונשלח אלי ע"י  עאדל  בדר,

        חורפיש 

        2012


        מוקדש לד"ר  צבי סגל .  
         מנהל מחלקת עיניים בבית חולים "הגליל המערבי" בנהריה. בעל נסיון של עשרים וארבע שנים במקצוע.

        אבי כנראה האיש הקשיש ביותר שנעשה לו ניתוח עיניים...אי פעם, הוא  בן 102.
         ד"ר צבי סגל איש צנוע מאד. לכל כנס בחו"ל  הוא שולח  את אנשי צוותו במקומו (הנסיעות ממומנות על ידי המדינה). איש  משכמו ומעלה. נותן יחס אישי ומכובד וכן התייחס לאבי בכבוד והרצינות למרות גילו המופלג. מה שלא ראינו לצערי, במקומות טיפוליים אחרים. 

           אלוהים ברא אתכם- הרופאים, את השמים ואת הארץ. אתם הארתם את החושך על פני תהום. בלא פחות ממלים אלה אני פותח את מאמר הערכתי זה:
        לד"ר סגל, ולכל צוותו הרפואי במחלקת עיניים, בחדר הניתוח ובמרפאות החוץ, ולמען ההגינות, הטיפול האנושי החל עוד בפאתי בית החולים, אשר שועריו הגישו לנו את החיוך המרגיע עלי אדמות, והחיוך היה עטוף בסיוע, בהבנה, ובהרבה רצון טוב -הגולש ממילוי תפקידם.

        שאו ברכות, הערכות ותודות.


           לפני שנים רבות, אבי- חוסין נאסיף בדר, התחיל להתלונן על בעיות בראייה, ולאט לאט ראייתו הוחשכה כליל.

        בביקורי אצל אבי ביקשתי מאשתו לקחת אתו לטיפולים ואבחנות, אך זו סירבה בכול תוקף, וטענה שהמוות יותר קרוב אליו מבית החולים. לאט לאט התחלתי לראות סימני אלימות על גופו. אבא ישן כל הזמן...הסתבר שהרופא רשם לו (או לה)  "לוריון"- כדור הרגעה שמרדים, ללא שום צורך. אני עברתי לישון בחדר סמוך, עד שבלילה אחד שמעתי אותה מכה את אבי נמרצות.

        בבוקר פניתי לגורמי הרווחה ולמשטרה...וצפיתי לחקירה, בדיקה רפואית, ואפילו מעצר.

        כמה נאיבי הייתי, ברווחה טענו שהם לא יזיקו לאישה דרוזית ובמשטרה אמרו לי ולאחי (שהוא עובד סוציאלי) שאין מה לעשות, בלי צילומים אותנטיים לא יוכלו לעשות הרבה...

         במדבר היאוש הזה ההארה באה לבד.  אשתו החליטה שאבא לא מתכונן למות, ההיפך הוא הנכון, חפץ חיים הוא. עד מהרה העמיסה את תכולת הבית ונטשה אותו לבית שקנה לה בישוב אחר...זה היה לפני כתשעה חודשים. שמחתי מאד שהסתלקה מחיינו ומהר מאד החלטתי שאבא יהיה הפרוייקט שלי.



        לפני כשלושה חודשים פניתי ל ד"ר בלוט מקופת חולים לאומית...וביקשתי שיבדוק את אבא, צפיתי שיאמר לי שמפאת גילו לא יוכל לנתח... אך הופתעתי לטובה. ד"ר בלוט שאל את השאלות הקשות ביותר...וענה
        לשאלות הלא מקצועיות שלי בהרבה סבלנות, וכך יצאנו לדרך...



        עדיין חששתי מהחלטת הרופאים בבית החולים שלנו ושלכם...אך חששותי פינו את מקומם למרבד של תקוות...וזה החל כמובן בשער בית החולים. האנושיים אשר עמדו על משמרתם וסייעו לי בכול אשר יכלו, וכלה במזכירות
        וברופאים במרפאות חוץ אשר השרו עלי בטחון, ושלחו אותנו לכל הבדיקות האפשרויות...שמחתי ללכת לכל בדיקה למרות המעמסה הכרוכה בזה.

         

        יום ייסודו של אבי התקרב ובא, וביום האחרון אבא החליט כי בניתוח עשויים לחתוך אותו לחתיכות ולחבר אותו חזרה...רעיון ששמע אותו משוטה הכפר, ואמר נמרצות: "אין ניתוח". הוא פשוט לא רצה ניתוח. "מה יהיה אבא?"
        שאלתי. "לא רוצה לראות? לא רוצה לאכול כמו בן אדם?" "לא רוצה" ענה. "מה אתה
        כן רוצה?" שאלתי. "להתחתן" ענה.



         ניסיתי בדרך אחרת, אמרתי :"טוב בסדר, לא נעשה ניתוח אבל נלך לרופא לכמה בדיקות ואולי תחזור לראות"

         

        ואבא ענה: "רק אללה יחזיר לי את הראייה...ולא אדם בן תמותה"

         

        הגענו לאישפוז, ושוב לחנופה שלי יש קבלות למכביר...יחס אנושי בכול צעד ושעל בבית החולים.

        היינו כבר בהמון מוסדות רפואיים שכשלו בטיפול ואפילו זילזלו מפאת גילו-102.
        האביב מפריח כלניות של רצון ומעשים טובים אצלכם, אני לא מגזים...עברנו כמה בדיקות בבוקר הניתוח והודעתי לאבא שאין ניתוח הוא חזר על האימרה הדתית: "רק אללה מסוגל לרפא אותי ולהחזיר לי את הראייה..."

        אמרתי : "בסדר נרד לבדיקה האחרונה".

         

        ד"ר סגל בצניעותו הסביר לי על מהלך הניתוח פירט להדיוט שכמוני בצניעות, שאלות שלא הבנתי ושאלתי שוב, רמת הכבוד וההערכה שהוא נתן לאבי בן ה- 102הציפו אותי בהתרגשות מרובה.

        הוא הודיע לי בסוף הניתוח שהכול בסדר, לא התפלאתי הרי אלוקים של אבא שלי ברא אתכם ...אבא הועלה אחר כבוד
        למיטתו חזרה להתאוששות, ודבר ראשון ביקש אוכל. מנה הגונה של בשר בפיתה החזירה אותו
        למציאות. וכשנרגע צרח עלי:

        "אמרתי לך שלא צריך ניתוח, ולא הקשבת לי, אללה החזיר לי את האור לעיניים"

        מאדם השרוי בתת תזונה, הפך לאדם שבע בשר. ויסלחו לי שומרי החיות.

        בורגול והרבה מאכלים אותנטיים, היום אבא העלה יותר משישה קילו ויצא ממצב של תת תזונה. מאדם מוגבל השוכן מיטתו יומם ולילה, הפך לעירני ויכול לדדות על הליכון, קם ונכנס למיטה לבד.

         והיד עוד נטויה.

         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         



         





         








         






         
         
         
         
         
         
         
         
         
         
         
         





        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שלישי, 16/10/12, 19:51

          ''

          בנות ישראל היפות, נסו בבקשה להתעלם מיופיו של פרופ'  חוסה כהן, נויכרורג ונוירורדיולוג. נכון, זה קשה, אבל יהיה עוד יותר קשה כשתשמענה שהוא פנוי בשעת כתיבת כתבה זאת (אולי), ורופא מוכשר במיוחד, או מאמין באל ויודע שהכל "מעשה ידיו להתפאר".  לאחר כל ניתוח הוא מציין: "זאת הייתה יד אלוקים".  כן, הוא גם מאמין בניסים רפואיים. כך נכתב במכתב מאת ז.ר.  אז יש בו הרבה מעבר. עכשיו זה קצת יותר קשה, נכון?.

          ז.ר. מספרת כי פרופ' כהן חוסה הוא נויכירורג וניתח גם את רה"מ -בדמוס אריאל שרון.

          את אימה הוא בא לנתח היישר מחו"ל, כי קראו לו, היא קיבלה שבץ  והתעוורה, והוא ניסה להציל את מאור עיניה, "אמא" הוא קרא לה מספרת ז.ר.

          מסוג האנשים שאת רוצה שיצילו אותך כמו בסרטים. אבל הוא עסוק בעבודת קודש, בהבראת החולים. מספרים שהוא ויתר על מגורים יוקרתיים בחו"ל,  וגם על הצעות מכובדות מאוד, כדי להשאר בארץ. פעם בחצי שנה הוא נוסע להתנדב בארגנטינה. אז הוא גם תורם.

           

           עוד סיפור על פרופ' חוסה כהן:

           

          http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2982548,00.html

           

          תגובות שכתבו עליו:

           

          "הפרופסר הוא איש נדיר שנותן את כל כולו לעבודת הקודש הזאת. ויתר על מגורים  נאותים -חי בגילו במעונות של הדסה. עובד עד השעות הקטנות של הלילה. עובר  ממחלקה למחלקה אחרי שמסיים את הצנתורים והניתוחים. במקביל בחופשתיו מהבית  החולים, נוסע להתנדב בארגנטינה. לא יודעת עוד כמה אנשים כאלה יש. זה האדם הכי  מיוחד שיצא לי לפגוש בחיי. ואם תשאלו אותו תמיד יענה שהניתוח יצא מוצלח  בזכות בורא עולם. ענווה, צניעות ושליחות. ישנם עוד מילים שלא יצליחו לתאר את האיש  הזה. מאחלת לו זוגיות שמחת חיים וכל הטוב, כי מגיע לו!!!!!!"

           

          "הוא באמת איש מיוחד, לפני 4 שנים הגעתי לטיפול נימרץ בהדסה עין כרם, פרופסור  חוסה כהן הציל את חיי. לפי הדיווחים היו לי 4 אחוז לחיות מתוך 100 אחוז. חיי ניצלו בצורה מלאה, אני נס רפואי, הצוות שם פשוט נדיר בחום ואהבה, והטיפול  המסור שהם נותנים לכל אחד ואחת שם. מסכימה איתך גם לגבי פרופ' חוסה הוא חם  ומצחיק"

          ומשהו מיוחד בשביל הבנות:

          http://celebs.walla.co.il/?w=/3601/843406

          תודה ל-ז.ר על המכתב הנחמד.

           

           

           

           

           

           

           

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שלישי, 9/10/12, 22:07

              המלצה חמה של אחת מהכותבות אלינו, המבקשת להשאר בעילום שם:

            ''

             

             

             אם כבר מדברים על  רופא מקצועי שהוא גם מלאך עלי אדמות, אז זהו בהחלט ד"ר חן גולדשמיט.

            ד"ר חן גולדשמיט -מומחה באינדוסקופיה גניקולוגית (היסטרוסקופיה ולפירוסקופיה), פריון   ובמיילדות. מנהל את המחלקה האינדוסקופית בבית החולים רבין (בלינסון), וכמו כן אחראי המחלקה הגניקולוגית בבה"ח נארא, השרון ועוד. 

             

            רגוע, שליו, סבלני, עדין ורגיש לסביבה, מקצועי, והכי חשוב- מאוד צנוע.  הצניעות שלו מתבטאת בכך שהוא לא יוצא בהצהרות ובהבטחות על הצלחותיו בניתוחים. הוא תמיד מטיל בספק את הצלחת הניתוח, כדי לא לפתח ציפיות, אבל אם תשאלנה אותו: "בכמה אחוזים אתה מעריך את הצלחת הניתוח?" אז הוא יענה: "ב-95 אחוז", שזה הרבה. זה כמעט הכל. בדרך כלל ההצלחה היא במאה אחוז. אבל את זה יודעים רק אחרי.

            הפנייה שלו לצוות המנתחים בחדר הניתוח -שהוא בעצם מנהל אותם, היא פניה שקטה, עדינה, צנועה.  מסוג האנשים שאנחנו שואלים את עצמנו, רגע, הוא נולד כזה?  עם מבנה האישיות הזה? או שהוא עבד על עצמו?  כי איך אפשר להגיע לרמת סבלנות וסובלנות כזאת לאחר יום עבודה מפרך בבית החולים,  ולאחר מכן במרפאות החוץ, ובין לבין  הוא לא שוכח לענות לכל שיחות הטלפון, לפעמים  מנשים  מייבבות המודאגות לבריאותן שמתקשרות לנייד האישי שלו. (ובכלל איזה רופא נותן את מספר הנייד האישי שלו?).

             

             ובערב, בקליניקה  הפרטית יושבות עוד תריסר נשים "על המשבר". ובכלל, ידוע שלעבוד עם נשים זה בכלל לא קל, אבל הוא, הוא באמת יודע איך להתנהג לאישה. הוא הרי "רופא נשים". 

            וזה הקנה מידה: מרפאתו הפרטית עמוסה בנשים שבאות להתייעץ איתו גם עד שעות הלילה המאוחרות, והוא שומר על אורך רוח ושלווה. שעות העבודה הארוכות לא ניכרות עליו.

            ד"ר גולדשמיט הוא אחד מההמלצות החמות של אלו הבאות להתייעץ עם הרב פירר בנושא ניתוחים אינדוסקופיים, וכן בענייני פוריות.

            ד"ר גולדשמיט הוא החלוץ בתחום הניתוחים החדשניים -"זעיר פולשניים"- לפירוסקופיה, כמו "הוצאת רחם" דרך חור זעיר מהטבור שהתבצע לראשונה בארץ. כמו כן לפי דברי אחת מהנשים שעברה ניתוח להוצאת הרחם בגישת "זעיר פולשנית" על ידו, בעזרת רובוט -ניתוח חדשני המבוצע בבית חולים "רבין": "הרחם שלי היה מוגדל כ-15 שבועות, עם הרבה מיומות, ההמלצה מרוב הרופאים הייתה להוציא אותו, לא רציתי להנתח בשיטת "החתך הביטני", אף רופא לא רצה לנתח אותי בשיטת הליפרוסקופיה, רק ד"ר גולדשמיט לקח על עצמו את הניסיון הזה. הוא ניתח אותי  ניתוח לפירוסקופי בשיטת הרובוטיקה. התעוררתי מהניתוח ללא כאבים וההתאוששות הייתה מהירה. בדיעבד הסתבר שהוא ניתח גם רחמים יותר גדולים משלי, בהצלחה מרובה". ניתוח להוצאת הרחם, שבעבר נחשב כאחד מהניתוחים הקשים, הכואבים וההתאוששות ממנו ארוכה, מבוצע ע"י ד"ר גולדשמיט ולא משאיר עקבות כאבים. זאת לאור מומחיותו ומקצוענותו וגישתו העדינה לאישה והתאמת הטיפול הטוב ביותר עבורה.

             הפורומים מפוצצים במחמאות על האיש/ רופא/ מלאך. "קוסם" קראה לו אחת מעל דפי פורום הפוריות לאחר שניתח אותה  ואמר לה "עכשיו תהרי", וכך היה, היא מספרת, כיום בנה בן 5. איך לא, הרי ידיו -ידי קסם. השניה קראה לו "מלאך" והשלישית  החליטה שהיא פשוט אוהבת אותו. טוב, זה ממש לא קשה לאהוב אותו כרופא וכאדם. כולן אוהבות את ד"ר חן גולדשמיט: האחיות בבה"ח, המזכירות שלו :"זכיתי לעבוד איתו" אמרה אחת מהן, על אחת כמה וכמה המטופלות שלו שנהנות מיחס ראוי, מדיוק באבחנות, ובטיפול רפואי מהטובים בארץ.

            ד"ר גולדשמיט פרסם מספר מאמרים שחלקם עוסקים  בפריון, הריונות בסיכון, רחם ומיומות ועוד כל מיני.

            וחסר רק עוד מאמר אחד ד"ר גולדשמיט. אתה צריך לכתוב רק עוד מאמר אחד ...

            "איך זה שכולם אוהבים אותי כל כך".

            לדף הבית:http://www.hysteroscopy.co.i l/

             קטע וידאו ניתוח חדשני , ניתוח ע" רובוט:

             

             

            ''

            עוד ניתוח חדשני שבוצע לראשונה בישראל ע"י ד"ר חן גולדשמיט, הוצאת הרחם  דרך הטבור:

            ''

            לפרטים נוספים ולקביעת תור במרפאתו: 0527142302 

            קליניקה: ז'בוטינסקי 155 רמת גן.

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום חמישי, 27/9/12, 02:05
               
                 כן, זהו ד"ר שלמה אמזל, מנהל מרכז הרפואי - נטקה.
               רופא חביב על הילדים. ד"ר דוליטל העכשווי.
              בחדר מרפאתו מפוזרים תמונות של סוסים ואורוות, לצד ספרי רפואה ומכשירי רפואה עתיקים, לצד מכתבי הוקרה וציורים מילדים שקשה להם להפרד ממנו, גם עת גיוסם לצבא. ובעיקר מאמהות חרדות לשלום ילדם. והוא חרד גם, לשלומם. הבדיקות הקפדניות, הדקדקניות, הארוכות,  הכרוכות בהרבה סבלנות. האבחנות  המדוייקות, ההתעניינות שלו בשלומם לאחר הבדיקה.
              בחדר ההמתנה העמוס שב-"מרפאת נטקה" אותה הוא מנהל, אפשר לראות ערב רב של ילדים המחכים לו-  כולם רוצים רק את ד"ר אמזל, עוללים, תנוקות שרק נולדו, ילדים זבי חוטם וחיילים ענקיים שקשה להם להפרד ממנו.  כי הוא יודע לפרגן בימי חופש וגם "גימלים".
              הניגוד הזה בין העוללים היונקים, לבין חייל גבוה המנסה לשכב על מיטה שקטנה למידותיו, רק אומר ללא מילים: "קשה להפרד ממך ד"ר אמזל".
              טוב, איזה רופא נותן כל כך הרבה ימי חופש כמו אבאל'ה טוב הדואג למנוחת הילד? הגם שהוא עושה עצמו "מתחלה". ואת זה גם יודע ד"ר אמזל.
              ד"ר אמזל תמיד מחייך, תמיד מתעניין מעבר: במשפחה, בבית הספר, במורים, בהורים.  תמיד יודע הכל,  ותמיד מחייך, כבר אמרתי.
              אפשר להתיעץ עם ד"ר אמזל על כל נושא שרק נבחר.  הוא נותן את תשומת הלב המירבית גם לאימהות. כי הוא לא סתם רופא, הוא רופא קהילתי, ד"ר אמזל חושב שריפוי הילד- הוא ריפוי סביבתו התומכת ראשית לכל. ולאחר מכן ריפוי הילד עצמו.
              יש לו רק מינוס אחד ויחיד שאפשר בהחלט להתגבר עליו אם ממש ננסה- הוא תמיד שומע מוזיקה קלאסית- בטהובן, או מוצארט, או באך.
              יישר כוחך ד"ר אמזל היקר.
              ''
              לפרטים בקליניקה הפרטית:טלפון:
              03-5524111
            • כתובת:
              יהושע רבינוביץ 11 מרכז סאדאב חולון
            • דרג את התוכן:

                פרופיל

                ארכיון

                תגובות אחרונות

                פיד RSS