כותרות TheMarker >
    ';

    עדכונים מתחום העסקים

    הבלוג עוסק בכל ניסיונותי לקדם את עצמי בתחום המקצועי,איך אני מקדם את יחסי הציבור, איך מקדם את השיווק, את המיתוג והמכירות. כל זאת במקצוע שהוא כל כך רחוק מהתחומים הללו.
    במקום לשמור על סודיות מקצועית, כדי להימנע מתחרות, אני משתמש דווקא בפרסום המהלכים הללו כדי לקדם גם אתכם - באופן אירוני - גם זה חלק מהקידום שלי...
    לפעמים הדברים נראים קצת פחות קשורים לקידום המקצועי, אבל בדרך כלשהי, כנראה שאצלי מתחברים.

    ארכיון

    הפעילות שלי

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שישי , 5/1/18, 13:21

    יום עיון – אפריקה בצבעים

    http://cafe.themarker.com/image/3389825/

    אז אחרי שכבר עשיתי בערך כל מה שניתן במסגרת יחסי הציבור, החל מכתבות בעיתון, תוכניות רדיו וכמובן הופעות בטלוויזיה.

    הפעם התנסיתי במשהו קצת שונה – הכנת יום עיון.

    בשנה שעברה יצאתי במפתיע לאפריקה ושם העברתי ארבע השתלמויות בתחום ההומניטרי. הפרויקט היה בהתנדבות, אבל הרווח הגדול שלו מלבד החוויה יוצאת הדופן, היה מאגר חומרים בלתי נדלה של צילומים וסרטי וידאו.

    כאשר חזרתי סיפרתי על כך לדי הרבה אנשים, כנראה שהייתי די נרגש מכל העניין.

    חלקם היו עסוקים בלכעוס עלי ולהבהיר לי אודות הנזקים שגרמתי להם, במיוחד במקומות בהן ביטלתי שיעורים והתלמידים ה"אומללים" הפסידו חומר של הקורס, אבל באחד המסלולים הופתעתי לטובה – המנהלת שלי, אמנם גם כן כעסה בתחילה, אבל לאחר ששמעה את הדברים, אמרה לי בצורה מרומזת, שתשמח שנעשה בזה שימוש.

    זה התחיל ברעיון של הרצאה לצוות, אולי גם לתלמידים, אבל מהר מאוד התגלגל ליום עיון.

    מה אתה אומר: אתה מוכן לקחת על עצמך ארגון של יום עיון כזה ?

    בלי לחשוב הרבה השבתי שאשמח לעשות זאת (אחרי הכול, עונש חינוכי לא רע, אחרי שהברזתי לתלמידים שלי ללא התרעה).

    תוך זמן לא רב, כבר יצרתי את התוכנית ליום העיון והעברתי את המושכות למנהלים.

    הבהרתי שכדי שיום עיון כזה יהיה מוצלח ונפיק ממנו את המרב, כדאי שהמנהלים יפגשו ויחד יחליטו איך לפעול – מי משלם על מה? איך משווקים ומפרסמים וכדו'.

    אני התעסקתי בעיקר בתוכנית, פניתי לכמה מרצים שלקחו חלק בפרויקטים האלו וכמעט כולם נענו בשמחה.

    כשהתאריך היפה החל להתקרב 17.12.17, פניתי לברר האם הם כבר קבעו בינם את הנהלים?

    משני הכיוונים קיבלתי הבהרה שלא יצא להם... הם עסוקים מאוד בפרויקטים אחרים.

    כאן קיבלתי החלטה אמיצה, לקחתי על עצמי את הטיפול ביום העיון – פניתי למזכירה שלי שתעצב עבורי מודעה, אחרי הכול אחת הסיבות שבחרתי אותה הייתה שהיא סיפרה שהייתה גרפיקאית בצבא, סביב המודעה הזו, כבר סגרנו את סדר הדברים ורק ניסיתי עוד להבין מה התקציב שעומד לרשותי ?
    פשוט התלבטתי האם לכתוב: הפסקת קפה או הפסקת כיבוד?

    לצערי כאן הייתה הפתעה פחות נעימה, שני הגופים הבהירו שהם את התקציב שלהם כבר נתנו האחד את התקורה והשני את מימון המרצים.

    גם בנושא הפרסום והשיווק, הבנתי שאני די לבד, אם חשבתי ששני הגופים המכובדים ישקיעו בשיווק ויחסי ציבור של יום העיון, הרי שהתגלית הכואבת הייתה שלשני הגופים היה ממש באותו השבוע את אחד האירועים המרכזיים שלהם והדוברים שלהם לא היו פנויים לטפל בי.

    אבל, למי שעוקב אחרי, כבר בוודאי די ברור, שאני לא ממש מפחד משיווק ומהר מאוד הכנתי בסיוע של ספיר, המזכירה החדשה טופס הרשמה וירטואלי, העלינו אירוע בקבוצת הפייסבוק שלי ושיערתי שהדברים יתחילו להתגלגל.

    כאן, הופיע הפתעה הכואבת השנייה, אחד מחברי, שראה את המודעה, הרים אלי טלפון והתפלא מאוד, איך זה שהוא לא ידע על יום העיון הזה?

    הוא אחרי הכל היה זה שבכלל הביא אותי לכל הנושא והארגון שאליו הוא משתייך היה אחראי על היוזמה שבזכותה בכלל הגעתי לכל זה.

    באותו רגע הייתי מאוד עסוק – תפס אותי ממש ביציאה שלי לרכיבת שטח של שעתיים, כל הרכיבה לא הפסקתי לחשוב על הטעות שעשיתי, שלא פניתי אליו לשלב אותו וקיוויתי שאצליח עדיין לתקן את הטעות שלי.

    אבל, עם סיום הרכיבה, גיליתי שאני מפוצץ בהודעות זועמות על המעשה שעשיתי – שלא לקחתי בחשבון את הגוף שבזכותו נחשפתי לכל הפרויקט.

    לאחר מקלחת ארוכה שניסתה לצנן קצת את רגשי האשמה הכבדים שעלו בי.

    הרמתי טלפון לנוזפים.

    הם כבר לא הגיבו, לא רצו לדבר איתי. בסוף הייתה תשובה, הבהרתי – שנכון שכבר פרסמתי מודעה, אבל זה רק בקבוצה שלי, אני יכול מיד להוריד אותה, לשנות את סדר היום ולצרף גם את הארגון שלהם, הבהרתי שהגופים עדיין לא הוציאו את הפרסומים הרשמיים.

    הבנתי שטעיתי ובאמת שרציתי לתקן.

    אבל, נראה שהיה כבר מאוחר מידי.

    העלבון היה כל כך גדול, שזה כבר עשוי אפילו להוביל לפיצוץ בין הגופים השונים.

    ניסיתי להבהיר להם שזה לא המנהלים, שהבעיה היחידה הייתה שהמנהלים לא נפגשו ולכן לא חשבו על הדברים, שאני בסוף כתבתי את הכול, הכנתי את המודעה ופשוט לא חשבתי על הגוף השלישי ושעדיין, אשמח לעצור הכול ולצרף אותם ואם אפשר...

    שבאותה הזדמנות יפתרו לי את המצוקה הראשית שנותרה – הכיבוד – אולי יצליחו לספק תקציב לסופגניות ל 100 איש...

    העברתי את המסרים למנהלים, ביקשתי מהם לנסות לטפל בעניין, אבל היה כבר מאוחר.

    הכעס והעלבון עשו את שלהם והם לא הסכימו לרדת מהעץ.

    בשבוע שלאחר מכן, הבהרתי שאפשר לצאת לדרך עם יחסי הציבור ואז גיליתי שיחסי הציבור של שני הגופים עסוקים כרגע במשהו אחר.

    אני יחסי הציבור...

    פניתי לחבר שאח שלו עיתונאי והוא אישר שיגיע.

    אבל ממש ברגע האחרון, החלטתי להיות נודניק ולוודא שהוא אכן מגיע, הוא הבהיר, שלמרות שאשתו מטפלת באמנות ובוודאי שהייתה שמחה לבוא אם הייתה בארץ, לצערו היא בחו"ל והוא ממש כבול.

    אז, פניתי לאשתי העיתונאית שלי לעת צרה, שתכין את הכתבה.

    הדובר של המכללה הבהיר, שאין בעיה שאשתי תכין את הכתבה, כי כל הצוות שלהם נמצא באותו שבוע בהיסטריה ממשית לקראת האירוע הגדול ביותר שהמכללה עשתה בשנה האחרונה ויום העיון שלנו נופל בדיוק יום לפני.

    בערב יום העיון, התחילו להופיע המכות הנוספות, תחילה קיבלתי הודעה שהמרצה הראשונה, זו שאני הגעתי רק כממלא המקום שלה, לא תגיע, אחר כך קיבלתי הודעה שאחד המברכים בכלל בחופשה וכנראה שלא יהיה...

    לרגע היה נראה שיום העיון מתפורר לי מול העיניים, אבל להפתעתי הטובה,  יום העיון היה מוצלח מאוד. את מקומה של הדוברת הראשונה, שמחו למלא שני המנהלים מהארגונים השונים, שלכל אחד מהם יש כושר רטורי והרבה מה לספר ולהראות וברגע האחרון, הפתיע גם המברך שנטש את החופשה שלו כדי לא לפספס את הטקס.

    בתום יום העיון, כאשר הבנתי שאני גם חברת ההפקה וגם יחסי הציבור, הפעלתי את כל המשפחה שלי, הבת הקטנה אספה את סרטוני הוידאו, והכינה לנו קליפ, אשתי הכינה כתבה ובמשך מספר ימים עמלו להכין את החומרים.

    אלא שברגע האחרון, כנראה שהתלהבתי יותר מידי, אחד העורכים של תור וירטואלי הזמין אותי לפרסם אצלו, ראיינתי כמה מהאורחות שהגיעו וחיברתי את הראיונות שלהם לכתבה.

    לצערי, הם אמרו גם דברים לא פשוטים ואני חשבתי שבאופן אירוני אצליח להעביר את המסר החיובי ברובו ולהזכיר בעידון מסויים את הביקורות שהעלו, לפני שהוספתי את שמות המרואיינים ביקשתי מהמנהלים אישור לפרסם את הכתבה.

    אחד המנהלים נפגע במיוחד, הוא חשב שהדברים כוונו נגדו ושכל הריאיון הזה הוא דרך שלי להעביר עליו מסרים ביקורתיים.

    הניסיונות שלי להבהיר שזו ממש לא הייתה הכוונה ושהרי את הכתבה העברתי רק אל המנהלים ואל הדוברים ועדיין לא פרסמתי כי רציתי לשמוע את דעתם.

    הדברים לא עזרו, קיבלתי נזיפה חמורה מאוד.

    מאותו הרגע, הבהרתי – אני סיימתי את תפקידי כאיש יחסי הציבור. את המאמרים שלכם תוציאו בעצמכם, אמנם את המאמר שאשתי כתבה כבר העברתי, אבל הסרט והמאמרים ועל כל יתר הפעילויות שהתכוונתי לעשות כדי להפיץ את יום העיון המרשים שעשינו, פשוט ויתרתי.

    ואחרי כל אלו, הרי שגם אני כמו דוד ביטן, לא ממש יכולים לשתוק, אז החלטתי להוציא את הדברים כאן ולשתף אתכם בבלוג הפרטי שלי כאן.

    ובשאלה העיקרית – אז מה זה תרם לי יום העיון?

    על זה כבר נדון בהמשך.

    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום רביעי, 15/3/17, 09:43

      ללמוד מהכישלונות – BNI

      אחת הדרכים שנראו לי אפקטיביות בפרסום, היא רשת חברתית ממשית, לא כזו שפועלת דרך האינטרנט, אלא רשת קשר של קבוצות קבוצות בארץ ובעולם, של אנשים שמקדמים זה את זה.

      אחת הרשתות האלו, היא ה BNI  ויש לא רחוק מהבית שלי קבוצה כזו.

      בסיבוב הראשון של השיווק, לפני שנים ביקרתי שם והתרשמתי, מסיבות טכניות לא הצטרפתי אז, אבל היה לי ברור שכשאזדקק שוב לשווק את עצמי, אצטרף.

      הצטרפתי למפגש של הקבוצה בראש פינה, הקבוצה שקרובה לביתי, אלא שלצערי, אחת החברות שם היא מודרכת שלי, שהבהירה שאם אני אצטרף אפגע בסיכויים שלה לקבל הפניות ולכן נאלצתי להרחיק עד לכרמיאל, מקום קצת רחוק יותר שאיננו ממש באיזור הגיאוגרפי הקרוב ביותר ובכל זאת, נראה שבמאמץ קטן ניתן יהיה בכל זאת להשתלב.

      להפתעתי הרבה, נתקלתי בשורה של קשיים, הקושי הראשון היה כאשר כל אחד נדרש בסבב לעמוד ולהציג את עצמו, הניסיון להציג ב 35 שניות מי אני ומה אני "מוכר" הסתבר לי כמשימה כמעט בלתי אפשרית.

      מהר מאוד הבנתי, שזו פעולה ממש לא פשוטה עבורי, אני שמרצה כמעט עשרים שנה, שעומד יום יום מול סטודנטים ומדבר על מגוון גדול מאוד של נושאים, מתקשה לעמוד 35 שניות ולצמצם לתוכם את מי שאני ומה שאני עושה.

      באופן מפתיע, חלק מהמשתתפים ממש נעלבו ממני, ראו בזה סוג של התנשאות, כשאמרתי למשל, לא נראה לי שב 35 שניות אני יכול להסביר בדיוק מה זה תרפיה באמנות, אבל מי שירצה להרחיב מוזמן להיכנס לאינטרנט, יש לי שם הרבה חומרים...

      ובכל זאת, לא הבנתי עד כמה נכשלתי, עד שהגיע הרגע שבו היו אמורים לקבל אותי לקבוצה, לאחר שני מפגשים הגשתי מועמדות, שני מפגשים נוספים השתתפתי כמועמד ובשלישי, היה לי ברור שיודיעו על קבלתי ובמקום זאת, לא הודיעו דבר כל המפגש... סגן היו"ר של הקבוצה, מנה בסיום הפגישה את החברים והודיע שאין מועמדים...

      חשבתי לעצמי, בטח התבלבל, מישהו גם אמר לו "שכחת את אלון ?..."  הוא אמר, כן בעצם שהחברים יישארו בסיום, אנחנו צריכים לקיים דיון.

      המתנתי בחוץ עם אחד האורחים, ידעתי שיש התנגדות של משתתפת אחרת שחוששת שהמקצועות שלנו חופפים כי היא פסיכותרפיסטית והבהירו לי שהיא תגיש התנגדות ואז אצטרך להגיע איתה לפשרה כלשהי – על מה מותר לי ומה אסור לי לשוווק והתלבטתי באותו הזמן, עד כמה אסכים להתגמש, איזה לאיזה הסכם אצטרך להגיע איתה כדי שהיא תאפשר לי להמשיך בקבוצה.

      אבל, סגן היו"ר יצא ובישר לי, שהם החליטו לדחות את הבקשה שלי. הוא גם הבהיר שהם לא נוהגים לפרט מה הסיבה.

      למען האמת, היו לי הרבה לבטים, בכלל לא הייתי בטוח שאני מעוניין, שיתפתי אותו גם בלבטים האלו בפגישה שהייתה לנו, אבל לא האמנתי שהם יחסכו לי את ההתלבטות, אחרי הכול הקבוצה קטנה מאוד וזקוקה לאנשים נוספים ולא האמתי שאני עד כדי כך בעייתי...

      עשיתי עם עצמי בדיקה, ניסיתי להבין איפה בדיוק נפלתי, הרי לא הכישלון להציג את עצמי ב 35 הוא הבעיה המרכזית.

      נראה לי שהחלק הבעייתי ביותר אצלי, הוא הביקורתיות, מילא שאני רואה את הכל, אבל גם לא הסתרתי את הדברים וכששאלו פשוט אמרתי –

      נזכרתי בדברים, שבפעם הראשונה, הערתי על כך שבמקום הקודם שהייתי מקרינים על מסך כל אחד שמדבר, חשבתי שיהיה רעיון נחמד שגם כאן זה יבוצע, בפעם השנייה, כשהביאו את הסנדוויצ'ים, אמרתי שאני אוכל ללא גלוטן וזה מאוד מאכזב שאני משלם כל פעם 30 ₪ ולא יכול ליהנות מהאוכל, הגדלתי לעשות ושיתפתי את אלו שאיתם שוחחתי בעובדה שאת הקבוצה של ראש פינה, לפני שנים רבות חיברתי עם מסעדה – ורד הגליל וכשהצטרפתי למפגש, ממש נהניתי מארוחת בוקר מעולה ב 25 שקלים...

      גם בהערות האישיות, לא ממש עשיתי חשבון ואמרתי בדיוק מה שאני חושב והיו די הרבה דברים שחשבתי שלא כל כך מוצלחים.

      אין ספק שהביקורת שהייתה לי על הקבוצה היא הגיונית, אחרים איתם שוחחתי הסכימו איתי לחלוטין, למרות שבקבוצה רובם אמרו כמעט את ההיפך הגמור, כששאלתי אחד מהם איך זה שזה מה שהוא חושב והוא אמר כמעט את ההיפך הגמור, הוא הבהיר לי בצורה מאוד ברורה – "כשאני מגיע לקבוצה כזו, אני אומר את הדברים החיוביים, את השליליים אני שומר לעצמי, לא נראה לי שזה מה שהם רוצים לשמוע ולי אין ממש צורך להגיד את הדברים."

       

      אז, עד כמה זה נכון, להגיע בתור אורח שרואה כל פגע ולשתף את החברים בכל הבעיות ?

      אולי אני רגיל מהתפקיד שלי כמרצה, שזה חלק מהתפקיד שלי, ללמד את הסטודנטים במה הם צריכים לשפר, אבל נראה שיש צורך ללמוד להיות קצת יותר מתוחכם, להתאפק מעט עם הביקורת וגם כשאומרים אותה, לעדן ולנסח בצורה זהירה.

      אין ספק שלמרות כל הלבטים שהיו לי אם בכלל כדאי לי להצטרף לקבוצה, ברגע שבו נאמר לי שלא התקבלתי, היתה תחושה מאוד לא נעימה, דחייה, עלבון והביקורת העצמית התחילה להציק.

       

      אבל, בתור תלמיד לקוי למידה, שלא הרים ידיים והצליח להשלים תואר שני, גם הפעם, אני לוקח את השיעור ומנסה לשפר.

      המסקנות עיקריות שהסקתי מהכישלון הנוכחי:

      1. הכנת שיעורי בית – התעוזה שלי להציג כל פעם מה שעולה בראשי באותו רגע, כדי לבדוק את הדברים מתוך איזו שאננות שבסופו של דבר, אני עומד להיות שם הרבה זמן ובסוף הם יבינו, לא ממש הוכיחה את עצמה – יכול להיות שאם הייתי מתאמץ קצת יותר לנסח את הדברים: מי אני ? מהי התרפיה באמנות ? עושה חזרה או שתיים לפני שאני מגיע למפגש, היו מרגישים שאני מכבד אותם יותר ואולי הייתי נתפס כ"יותר רציני".
      2. הביקורתיות – נראה שהנזק הגדול ביותר שאני סוחב איתי במערכות השונות, הוא העובדה שאני מתקשה לא לומר את דעתי, גם על אנשי הסמכות, החל מהמורים שלי, דרך המנהלים בעבודה ועד לקבוצה שאמורה לקבל החלטה אם לקבל אותי.
        איפוק, ריסון ועידון של המסרים היו בהחלט יכולים לסייע לי להימנע מהעלבת האנשים שצריכים להחליט אם לקבל אותי לשורותיהם.

      ומה בכל זאת אני רואה כהצלחה גם בכישלון המופאר הנוכחי –

      1. התעוזה – למרות כשלונות חוזרים, אנ לא מפסיק לנסות, דחו במקום הראשון, עברתי לשני בטח יהיו גם עוד מקומות שאנסה להתקבל, בסך הכול די רגיל להיזרק ולחזור מהחלון.
      2. הראייה האופטימית לטווך הארוך – היה לי ברור כל העת, שההסבר של ה 35 שניות, במפגשים הראשונים, הוא רק חלק מתהליך ארוך, שבו צריך לראות את התמונה השלמה.
        כמו בטיפול, לראות את המפגש בתור חולייה בשרשרת של תהליך שינוי ולכן, לא באמת חשוב אם הצלחתי בתום החודש הראשון להציג את עצמי, כמו שגם ברור לי שהכישלון של הניסיון הנוכחי, הוא בסך הכול חלק קטן מהתהליך הארוך של השיווק הנוכחי, שבוודאי יארך עוד זמן רב ויהיו בו עוד הרבה רגעים מאכזבים לא פחות. אבל באותה מידה, אני משער שכמו בסבב השיווק הראשון שלי, יהיו גם רגעים מרגשים שבעדם שווה לספוג את כל אותן נפילות.
      3. היכולת להפוך את הלימון ללימונדה – להכין את הפוסט הנוכחי, שיעזור גם לכם להתכונן לכישלון הבא, להסתכל עליו בפרופורציות המתאימות...
      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום חמישי, 22/12/16, 12:24

        חזרה לשיווק הוירטואלי

        בשנים האחרונות, היו לי "צרות של עשירים", קיבלתי עבודה שמילאה לי את היומן, לימדתי הרבה מאוד שעות וקיבלתי תפקידי ניהול, בין היתר – בשנה האחרונה, ריכזתי שני מסלולי תרפיה באמנות במקביל.

        שני מסלולי התעודה נסגרו, הימים השתנו, כל המסלולים עושים מאמצים להפוך להיות מסלולים לתואר שני ואלו שבהם אני הייתי מעורב הם רק "מסלולי תעודה", אז הגשנו בקשה להיות גם אנחנו מסלול לתואר שני, אבל הבקשה לא עברה את דרישות המל"ג ובאותו הרגע הובהר לנו מהמכללה, שבינתיים, עד ש"אם ירצה השם ויפתח מסלול" (השם ואני לא משהו בשנים האחרונות, כך שכנראה שלו יפתח) המסלול הקיים ייסגר.

        השנה, חזרתי ממש לנקודת ההתחלה, כמו בשנת 2001 כשרק התחלתי את דרכי כעצמאי, פתאום אני מוצא את היומן הריק, מעט מאוד טיפולים, מספר הדרכות ומעט קורסים, כולם בתת תמחור, לאחר שכבר הורגלתי להיות מתומחר בדרגת דוקטור או מומחה, מציעים לי הצעות שגם כשהתחלתי את דרכי, לא בטוח שהייתי לוקח.

        אז, אין ברירה צריך לחזור לנקודת ההתחלה, לחזור לשיווק, לפירסום, ליחסי הציבור.

        הפעם, אמנם הרבה יותר בשל, עם הרבה ניסיון וגם עם קבלות ביד ואפילו לא מעט הצלחות מהעבר בשיווק.

        אבל, כמו שאמר פעם מישהו, כשהוא מגיע לאחר הצלחה, זה רק כבד יותר בסיבוב הבא, כי יש בכיס את הקבלה הקודמת ועכשיו צריך לפחות להצליח כמו אז...

        אז אם לסכם את ההצלחות הקודמות –

        האתר

        הגיע לשיאים ברמת הקידום שלו – כשהיינו ראשונים בכל מילות החיפוש שלנו בגוגל ונכנסנו לרשימת ה 100000 של אלקסה, האתר הצליח בזכות שילוב של עבודה סיזיפית יחד עם מנהלת האתר (נרי גסטר) שיחד למדנו את האלוגריטם של גוגל וניצחנו אותו, עם שורה של רעיונות יצירתיים, שבראשם היו – האינדקס של המטפלים, שבו הגענו ל 1100 מטפלים באמנויות שהצטרפו וגרמו לכמות גדולה מאוד של חשיפות, אפילו כשרק נכנסו לבדוק מה הפרטים שלהם...
        כשההשקעה העיקרית הייתה בלהוציא נויזלטר חודשי, שבו עדכנו כל פעם על מה שהיה בפעילות המכון ושלחנו אותו לכל רשימת התפוצה וכך גרמנו לקפיצה חודשית בכמות הכניסות.

        אבל, האתר נפל בשלבים – בפעם הראשונה, כאשר פנינו למהנדס תוכנה, שהינדס לנו את האתר ככה, שהוא נעלם מגוגל... פשוט עשו שם טעות והעתיקו את הדפים בלי ה"שורשים" שלהם, הנפילה השנייה, הייתה, במלחמה, כאשר נאלצנו לינטוש את הבית ואז עדכון האתר היה רק מכאן והתחלנו לגלות פלטפורמות חדשות – במיוחד ניהול הקהילה של NRG שהוביל להזנחה של האתר והסיום הטראגי של האתר, הופיע, בשנה שעברה, כאשר גילינו שמשהו כבר גנב לנו את הכתובת, כשלא היינו ערים לעובדה שמנהל הדומיין שלנו, כלל לא ניהל אותו.

        קהילות ופורומים  

        הנטישה של הבית במלחמה, הובילה לחיפוש אחר פיתרון שבו אוכל להמשיך לקדם את האתר מרחוק, בין היתר, השקעתי אז בתכנות של פורום לאתר, ההשקעה התגלתה הרבה יותר גדולה ממה שתיכננתי, פניתי לבחור צעיר ומוכשר, שחשב שמצא ספונסר לפרויקט תוכנה... הוא כתב תוכנה של ממש, הכוונה שלי כמובן הייתה שרק ימצא לי פורום וישתול באתר, אבל הוא בחריצות רבה, תוך שבועיים כתב תוכנה ורצה עליה תשלום כמתכנת... למזלי, הבחור היה הגון וכשהבין שהייתה כאן אי הבנה, הבהיר לי שהוא מאפשר לי לא לרכוש את התוכנה שעשה ושימצא כבר אחרים שמסוגלים לממן רכישה ושחזור לחפש משהו שיודע לספק את מה שביקשתי. הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה – פתאום בשיטוט הזה, גיליתי שב NRG האתר של מעריב, מחפשים מנהלי פורומים שמוכנים לקחת על עצמם טיפול בקהילה מסוימת. הצעתי, את עצמי, עברתי ממש ראיון קבלה ושם הבנתי שזכיתי – כשהמנהל הבהיר לי שלא תהייה בעיה לשתול את הפורום גם בתוך האתר שלי. הפורום של NRG היה כלי יעיל ביותר, כל הרצאה או סדנה שהעליתי זכתה לחשיפה מוצלחת מאוד וגם בלידים לאתר הייתה צמיחה.

        אלא שביום בהיר אחד, הודיע לי מנהל הקהילות, שהעסק נימכר, שעוברים למודל אחר שידרוש סגירה של מרבית הפורומים ובכלל זה שלנו. עצוב, אבל לא לזמן רב, פרסמתי את ההודעה ודי מהר פנתה אלי מנהלת של פורום מקביל, שעקבה אחרי הפורום שלנו והציע לי להחליף אותה ועוד שותף בניהול קהילה שעד אז הייתה די אנמית בפורטל מתחרה – קפה-דה-מרקר.

        לקחתי על עצמי את הניהול של הקהילה שלהם והכפלתי ואפילו שילשתי את כמות החברים תוך זמן קצר, הקהילה הגיע כמעט לאותם ממדי פעילות של הקודמת, אם כי, הפלטפורמה עצמה, ירודה ועד היום, אני מנהל שם שתי קהילות והפעילות הרבה פחות עשירה.

        הפורומים והקהילות, מהווים סוג של פלטפורמה שמאפשרת לי להפיץ אירועים, כמו למשל כרגע כנס קרוב שבו אני מרצה, אבל עד היום מעולם לא הגיע אלי מטופל או קיבלתי פרוייקט, שבאופן ברור ההפנייה הגיע משם.

        הפייס-בוק – קבוצות, עמודים ודף אישי

        בשנים האחרונות, נראה הפייס-בוק הפך להיות המרחב הפעיל ביותר, פתחתי עמוד משלי ותוך זמן לא רב, הבנתי שאני צריך גם לפתוח קבוצה. הקבוצה הראשונה הייתה – "תרפיה באומנות", שנתיים מוצלחות מאוד בפייס-בוק, הובילו לכך שבקבוצה כבר היו 800 חברים, כל אירוע שקידמתי הגיע להרבה מאוד חשיפות ומבלי להשקיע שקל אחד, מצאתי את הפייסבוק יותר אפקטיבי מהאתר, הקהל העיקרי שלי היה המטפלים באמנות ודברים שהעסיקו אותי באותה תקופה ולמען האמת, לא הייתי צריך ממש את השיווק, זה היה יותר סוג של משחק עבורי.

        ביום בהיר אחד, נחטף לי שם המשתמש ולא יכולתי יותר לנהל את הקבוצה ואת הדפים שהכנתי, מספר חודשים ניסיתי להשיב את שליטתי על הדף, אבל הרמתי ידיים ובסוף פשוט פתחתי דף חדש עם שם משתמש בעברית וקבוצה חדשה עם תיקון של השם הקודם "תרפיה באמנות", כאשר למדתי די מוקדם לאחר שקראתי בשם ההוא, שעשיתי טעות ושתרפיה באמנות כותבים בלי ו'.

        המרחב החדש פועל לא רע, הקבוצה הנוכחית כבר מונה למעלה מ 500 חברים, אמנם עדיין לא חזרתי לפסגה ההיא, אבל זה כבר מספיק פעיל, כדי שנושאים שאני מעלה יזכו לתגובה ולהד.

        לאחרונה, עם ההבנה שצריך לחזור לשיווק, פתחתי גם דף של "מכון לעכשיו", העסק שלי, שבעבר היה עסק רחב והיום הוא בעיקר מנוף לפעילויות שאני עצמי עושה, במיוחד הטיפולים וההרצאות.
        לאחרונה, אפילו ניסיתי לקדם אירוע בתשלום, סתם אירוע שרירותי – בחרתי בקורס שאני מעביר ושהגעתי להסכמה עם המכללה שהתשלום יהיה באחוזים, היות שהקורס הוא קורס מתוקשב ולא דורש מהם הוצאות מיוחדות.

        האירוע קודם, גרוע מאוד, היו אלפי חשיפות, בעיקר מהודו, אפילו תלמיד אחד לא הגיע מהשיווק ההוא ונשארתי עם חמישה תלמידים, שארבעה מהם היו תלמידים של המכללה ועוד אחת שכנראה נחשפה לקורס דרך הרשת.

         

        בלוגים

        עד היום פתחתי כ – 15 בלוגים שפתוחים לציבור, לרוב זה היה סביב העבודה שלי, הבלוג הראשון בישרא-בלוג, בעקבות המלצה של ימי גליק, שהיה באותם ימים "קפטן אינטרנט" ונתתי לחברה שלו ייעוץ עסקי, הוא חשב שאם כל אחד מהצוות יפתח בלוג, נצליח לקדם את העסק שלהם, אני פתחתי את הבלוג שהיה "מיומנו של יועץ ומטפל", שם סיפרתי בעיקר על מאחורי הקלעים של עבודתי, בהמשך פתחתי בלוג שעסק בספר אוטו-ביוגרפי, אות אני עדיין כותב, שמו "סיפורו של דיסלקט מפוצה" ואז נחשפתי לבלוגיה של גוגל והתלהבתי, התחלתי לפתוח לכל נושא בלוג, למשל ניהלתי קהילה בקפה-דה מרקר וחששתי שיעלמו החומרים כמו שנעלמו כחיסלו את הקהילה הקודמת שלי ופתחתי בלוג לגיבוי, פתחתי בלוגים לתלמידים שלי, שבהם הכנסתי את החומרים ופתחתי בלוג אחד לאישתי, "מילה של רוני", שהיה הבלוג המוצלח ביותר, בו העליתי את כל הפרסומים שלה ואודותיה ולאחר שנתיים זכינו ב"אחד מעשרים הבלוגים המעניינים" על פי כתב עת בשם "אפלטון", לאחרונה פתחתי בבלוגיה יותר בלוגים שקשורים למשפחה ולדברים שלא פתוחים לציבור הרחב, אבל הרעיון הוא שאני ממשיך להיות פעיל שם וללמוד על החידושים.

        בסך הכל, למרות ריבוי הבלוגים, הדילמה העיקרית הייתה – האם אפשר לחדש את האתר, לאחר מותו ולהשתמש במודלה של הבלוגיה כדי להפוך לאתר החדש של "מכון לעכשיו", בינתיים הדבר לא ממש נראה מוצלח, אבל היות שההשקעה בשיווק גם לא הייתה ממוקדת, עדיין לא ויתרתי לחלוטין על הרעיון.

        לסיכום

        אם הייתי צריך לבחון את הזמן והאנרגיה שאני משקיע ב 17 השנים האלו בקידום העסק במרחב הוירטואלי.
        אפשר להגיד שעשיתי המון דברים, אבל הייתי מאוד לא פרקטי. נהנתי מהצלחה של הפורומים, הבלוגים והקבוצות, שיש קשר עם המון אנשים ומתייחסים אלי, אבל בשורה התחתונה, מעט מאוד פרנסה אפשר לחבר באופן ישיר לפעילות הזאת, אני יודע שקשה למדוד את זה, יותר קל למדוד מה כמויות החשיפה ולשער שזה עובד, אבל כשאני מסתכל כאיש עסקים, נראה לי שצריך משהו שיודע להתחיל לחבר בין ההשקעה הזו ובין מכירה, משהו שייקח את מה שאני יודע לעשות בעולם הממשי, הטיפולים, ההרצאות, הקורסים, הסדנאות והסרטים וימכור אותם.

        אז, החלטתי לעשות תרגיל, להפיץ ברשת בכמה מקומות שאני מחפש משהו כזה, משהו שיעזור לי לקדם את השיווק, ממתין לשמוע את האדם הזה, שיודע איך לקחת את כל החומרים האלו ולהתחיל למכור את המוצרים שלי.

         

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום ראשון, 18/12/16, 10:37

          ''

          דרג את התוכן:
            ביקורת על הופעה באוזן בר - תל אביב

            מקלט 31 - פוטנציאל רועש

            0

            מוזיקה  מקלט 31, אוזן בר, רוק כבד

            0 תגובות   יום שלישי, 31/3/15, 21:24

            ''
            להקה צעירה ורועשת במיוחד, 

            בגילי המופלג, היה לי קצת קשה להתרגל לרעש, 

            אבל נראה ששווה להתאמץ, אם מקשיבים טוב, אפשר לגלות שם כמה צלילים מאוד מיוחדים.

            הזמרת, שאמנם היה לי קשה להאזין לתוכן בגלל הרעש, מגלה כישרון מדהים וקול יפיפה, גם הזמר שמצטרף מפעם לפעם, 

            ובמיוחד ואולי רק קצת משוחד - נגנית הכינור - זו ההבטחה האמיתית של הלהקה הזו !!!

            ראו בסרטון המצורף

             

            לכניסה - לחצו כאן

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 4 מתוך 5

              7 תגובות   יום שלישי, 24/12/13, 09:44

              אתוס פאתוס ולוגוס:

              אחד מאמני הרטוריקה הבכירים בעולם, אורי זכאי לימד אותי שעל מנת לשכנע משהו צריך לעבור דרך שלושה ערוצים שונים – האתוס הפאתוס והלוגוס:

              כלומר, לא די בכך שאנחנו יודעים להסביר את האמיתות של הטענות שלנו (לוגוס) אלא אנחנו צריכים גם שזה יעורר את המאזין להאזין לנו ויגע בו ברמה הרגשית (פאתוס) וזה לא יעבוד אם לא יהיה מאחרי זה גם משהו שמעביר את השדר שאנחנו בעלי יוקרה מקצועית (אתוס) שנגרום למאזין להאמין שיש לנו מילה בתחום המקצועי שבו מדובר.

               

              לפעמים הבנייה של האתוס, קשורה באופן שבו האדם לבוש, באופן שהוא מדבר או בדברים שנאמרים עליו על ידי אחרים, אבל לפעמים זה קשור בהבנייה ממשית של ה"רקורד" שלו.

              אז, כאשר אני מתבונן ברקורד שלי, יש לי שורה ארוכה של קרדיטים, יש רק תחום אחד שבו אני עדיין צולע – התחום האקדמי.

               

              כבר תקופה ארוכה שאני מנסה להשלים גם את המטלה הזו, לשדרג את האתוס שלי כ"אקדמאי".

               

              למה הכוונה ?

               

              יש לי תואר שני, סיימתי אותו לפני כמעט 20 שנה (1996) ומאז מלאתי תפקידים רבים וטובים, אבל נטשתי את הזירה האקדמית. היו לי מספר ניסיונות אומללים להשלים לדוקטורט, כאשר כבר 3 פעמים אפילו מצאתי מנחה שהסכים להנחות אותי ופעמיים אפילו כתבתי הצעות, אבל בשלושת המקרים, נפלתי במסלול הבירוקרטי... הסיפור מורכב ולא אכנס אליו, אולם לאחרונה הבנתי שבתור התחלה, כדי להתקרב לזירה ההיא אני יכול להיכנס גם בדלת האחורית – להתחיל לכתוב בעצמי, גם בלי גבה של אוניברסיטה מסוימת.,

               

              מי שמכיר אותי כרשתונאי, יודע שאני כותב כמעט כל הזמן, כמו למשל כאן.
              לכתיבה יש ערך ממשי בתחום האקדמי, אבל היא חייבת להיות כתיבה אקדמית, ובכך מעולם לא התנסיתי.

              ובכן, מה מונע ממני לקחת את אחד התחומים האלו שכבר כתבתי ולהפוך אותו למאמר אקדמי ?

               

              התשובה לשאלה הרטורית שלי, די מורכבת – מונעים ממני שורה של לקויות למידה, שגורמים לכל כתיבה כזו להיות מסכת ארוכה מאוד של תסכולים.

              על כך, הרי כבר כתבתי בלוג שלם – סיפורו של דיסלקט מפוצה.

               

              לא מזמן התחילה לעבוד אצלי מזכירה חדשה, לימור שיתפתי אותה בדילמה, היא האזינה לי והבטיחה שעוד השנה (זה היה לפני חצי שנה) היא לא תוותר לי ותוציא ממני מאמר אקדמי ראשון.

              למזלי, המזכירה החדשה עמדה בהבטחה, את המאמר כתבתי בערך תוך 3 ימים, אבל עברו עוד 6 חודשים עד שהצלחתי להעביר אותו למישור האקדמי.

              לקחתי את הנושא שבו אני שוחה הכי טוב בזכות תפקידי כרישתונאי – הסדרת המקצוע שלנו.

              התיישבתי לכתוב ומיד ידעתי לתאר את כל השתלשלות העניינים, אבל לאחר מכאן, הייתי צריך להתחיל לחבר את החומר הזה לקרקע, אספתי את כל החומרים שאספתי משנת 2006 – אז שימשתי לראשונה כרישתנואי בתור מנהל פורום "תרפיה באמנות" ב NRG כאשר היועץ בקהילה, היה מר מוטי מקמורי, מי שנאלץ ללמוד את כל החומר המשמים ואני אספתי עבורו באותה תקופה את החומרים הללו.

              לצערי, עם קריסתה של קהילת NRG נזרקו החומרים שלנו לים.

              כמו בכל אירוע מצער, יש גם רווחים – את הלקח למדתי וכאשר קיבלתי על עצמי ניהול של קהילה שנייה – "העניין בטיפול" בדה-מרקר, כבר הייתי מפוקח והפעם מיד עם פתיחת הקהילה, בניתי גם משרד אחורי – בלוג "העניין בטיפול" שבו אגרתי את כל החומרים – כל פרוטוקול של ישיבה, כל כתבה, הצעת חוק או פסק דין.

              ישבתי וקראתי את כל החומרים שאספתי במשך השנים והתחלתי לתפור את המאמר. המאמר עבר 28 טיוטות – לפעמים כתבתי אותו ממש מהתחלה, לפעמים רק שיניתי זווית מסוימת.

               

              בתחילת החודש הזה, זכיתי להישג האקדמי הגבוה ביותר שלי עד כה – מאמר שלי פורסם בכתב עת אקדמי של אוניברסיטת חיפה – "תרפיה באמנויות – מחקר ויצירה במעשה הטיפולי".

               

              האם צעד זה יקדם אותי כיתה ?

              האם הכניסה לזירה האקדמית תגרום למשהו להתייחס אלי יותר ברצינות ?

              אין לי מושג, אבל מבחינתי אין ספק שההישג הזה היווה נקודת שיא חדשה בקריירה.

              לכניסה למאמר – לחצו כאן

              דרג את התוכן:
                ביקורת על תערוכת ציורים - נגה שיבצקי

                תערוכת ציורים - במחניים

                0

                אמנות ובמה  תערכה, נגה שיבצקי, מחניים

                0 תגובות   יום ראשון, 21/7/13, 15:41

                ''

                 

                אתמול ביקרתי בפתיחת התערוכה של נגה שיבצקי בקיבוץ מחניים, ציורים מרשימים, 
                אם אתם כבר בגליל העליון ורוצים פעילות קצת יותר תרבותית ממנגל... שווה הצצה -
                ליד התערוכה של הציורים שלה, יש גם תערוכת תלמידים - גם הם לא מביישים את המורה. 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 5 מתוך 5

                  1 תגובות   יום ראשון, 2/6/13, 08:56

                  השתתפות בכנס – אומנות כתרפיה  - 2013

                   

                  אחד הדברים שלא כל כך ברורה התוצאה שלהם מבחינת השיווק, היא ההשתתפות בכנסים, בין אם בתור משתתף ועוד יותר מכך, בתור מנחה בכנס.

                  לפני 4 שנים, הצטרפתי לכנס הראשון – אומנות כתרפיה, שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב, בפעם ההיא, הכוונה הייתה שיווקית, הגעתי כדי שיכירו אותי, היה לי ברור שאני בא לעבוד, כאשר התשלום הוא ביחסי הציבור – אין תמורה כספית, הצגתי את הגישה שלי, בהקשר של אומנות כתרפיה ובסך הכול די נהניתי בעיקר מהעברת הסדנה שלי ומהמפגש שבו חוויתי, סוג של סלב – במיוחד, כאשר החשש שלי היה שלא יגיעו מספיק לסדנה שלי ופתאום התבקשתי לאפשר ליותר משתתפים מהמקסימום שהגדר לי מראש להשתתף, היו אפילו מספר חברים שהגיעו ולא נתנו להם להצטרף – התנצלתי בפניהם, אבל בו בזמן סוג של הנאה מהעובדה שאני כל כך מבוקש חיממה את ליבי.

                   

                  הכנס השני, התקיים לאחר שנה, במרכז הימי של שדות ים, ליד קיסריה, כאן כבר מצאתי את עצמי מגיע לשלושה ימים, מה שהיה בספק רב, מבחינת הכדאיות הכלכלית, קיבלנו זיכוי אומנם לעומת התשלום המלא של יתר המשתתפים, אבל בכל זאת, שלושה ימי עבודה היה נראה לי כמותרות קצת מעבר למה שאני יכול להרשות לעצמי, כך שקפצתי פעמיים במשך הכנס לצורך מחויבויות אחרות, שגם ממנו לי את הנסיעה וכמובן שבהפסקות התיישבתי על המחשב לטפל בכל העניינים השותפים.

                   

                  בכנס השלישי, כבר הייתי פעיל מאוד, הצגתי סרט, העברתי סדנה ממושכת והבנתי שהרווח העיקרי שלי יהיה ההשתתפות עצמה, כי כבר ידעתי שאני נכנס כל כולי לכנס ומשתתף בהכול, אבל אם כבר אני שלושה ימים שם, אז גם אקח חלק משמעותי בכנס ולצד הסדנה הצגתי גם סרט שלי ולאחריו דיאלוג עם המשתתפים, כך מצאתי את עצמי עובד לא מעט, אבל בין לבן נהנה מהסדנאות השונות ומההיכרויות.

                   

                  לפני הכנס הרביעי הגעתי לשיא ברמת ההשקעה, הצטרפתי לצוות ההיגוי, קראתי עשרות הצעות והצעתי רעיון של העברת סדנה למשך הכנס כולו, הצגתי את אחת הביקורת שלי, העובדה שבכנסים הקודמים חוויתי שהכול רק טעימות, אבל אין אפשרות לעבור תהליך של ממש ולפיכך, הצעתי שנשתף פעולה מספר מנחים ויחד נעביר סדנה מתמשכת במשך הכנס כולו.

                  הרעיון התקבל באהדה בין מרבית חברי צוות ההיגוי, אלא שכאשר יצאתי ליישם את התוכנית, הסתבר לי שהפוליטיקה הרבה יותר מורכבת, המשתתף הראשון שאתו הייתה לי כוונה לשתף פעולה, הבהיר לי שזה לא מתאים לו, האחרת הבהירה שהיא עדיין בתהליכי בירור עם השותפה הטבעית שלה... ובקיצור הצעתי את הסדנה לבד, הייתה לכך אומנם תמיכה של חברי הוועדה, אבל יו"ר הכנס פנה אלי בבקשה לסגת מהרעיון, היות שההצעה המקורית הייתה 4 מנחים ולא יהיה הוגן שאקח קבוצה לשלושה ימים, בזמן שכל כך הרבה מנחים מתחרים על אותם "קליינטים".

                  ברגע הראשון, ראיתי בכך פגיעה, אבל מיד קלטתי שיש כאן הזדמנות להצטמצם מעט – מצאתי את עצמי הפעם בכנס שבו, אני מעביר רק סדנה אחת קצרה של שלוש שעות ביום האחרון – ובכל זאת מבטל את כל העבודה שלי באותם שלושה ימים ומשתתף בצורה מלאה בכל הכנס מתחילתו ועד סופו.

                  החוויה הייתה מדהימה, כבר ברגע הראשון, עברתי לטרנינג, השארתי את הנייד בחדר, ויצאתי לים, מאותו רגע ועד לבוקר האחרון שבו העברתי את הסדנה שלי, הייתי מטופל לכל דבר, השתתפתי בסדנאות, רקדתי בטקסים, צפיתי בהצגות וכל התוכניות שהיו לי מבחינת העבודה הצלחתי לבטל בתירוץ מוצלח מאוד – ש"לצערי" הרכב של אישתי התקלקל, נאלצתי להשאיר לה את הרכב בצפון ופשוט לא אוכל להגיע.

                   

                  אז, עדיין אין לי מושג האם יש להשתתפות היה ערך שיווקי כלשהו, אבל ברור לי דבר אחד, שמבחינת הרווח המקצועי הייתה כאן התרחבות אדירה, המפגש עם הקולגות שלי ברמות השונות, אפשר לי למידה מסוג שלא מוצאים בשום מקום אחר, משהו שבין טיפול והדרכת עמיתים – השתתפתי בסדנאות שקולגות שלי העבירו, קולגות שהשתתפו בסדנא שאני העברתי ומצאו זמן לתת משוב, ושלושה ימים מלאים של יצירה – והפעם לא רק הציור, אלא גם משחק ואפילו ריקוד – ניראה לי שהופכים אותי למטפל קצת יותר פתוח וקשוב.

                  דרג את התוכן:
                    7 תגובות   יום רביעי, 13/3/13, 15:08

                    לא מזמן עשיתי כתבה של השוואה בין מקומות שונים שבהם אני נוהג לאכול, מישהו העיר לי באותה כתבה, שאני בחרתי רק רשתות. וכך אכן היה, הסיבה היא, שאני גר אי שם בגליל העליון, מרוחק מרוב החברים שלנו בקהילה ולכן בחרתי ברשתות כך שזה יהיה רלוונטי עבור רוב החברים.

                    בעקבות ההערה, החלטתי לכתוב משהו קצת פחות כוללני ולהתייחס למסעדה אחת ספציפית - מדובר ב"מטבח של רנה" (נדמה לי שכך שמה), אני לא כל כך בטוח לגבי השם, כי אחרי הכל גיליתי את המקום במקרה ונראה שרק כך מגיעים אליה.

                    למען האמת, לא אוכל לתת לכם הרבה פרטים על האופן בו תראו מידע אודותיה, כי המסעדה היא מחתרתית לחלוטין - אין אפילו שלט אחד בישוב שמראה על מקומה וגם אין הסבר איך נכנסים ביישוב, מי שרוצה, יצטרך להתאמץ ולהגיע...

                    (אני מקווה שלא יגיעו יותר מידי, יש בסך הכל 5 שולחנות וזה חלק מהקסם של המקום).

                    אז, למה כל כך התלהבתי, ראשית היה לי מוזר שיש מסעדה בתוך הישוב הסודי הזה, שמלאה בסועדים ואין שום שלט שמסגיר את קיומה, אחר כך כשהגעתי, טעמתי והתלהבתי - מדובר בבישול הביתי מהסוג המשובח, לא שום דבר עם צילחות מיוחד, או שמות גדולים, אלא פשוט אוכל טעים, בריא ובמחיר סביר ביותר.

                    את הקרדיט הגדול ביותר, קיבלה רנה כשעמדה בשיגעונות שלי - בפעמיים הראשונות הגעתי למקום, כי בסמוך הייתה לי פגישה, אלא שבאותו פעם, עברתי ליד והיא שאלה מה שלומי, מיד התנצלתי שאני לא אגיע בחודש הקרוב כי אני ב"ניקוי אביב", צום מיוחד שאני נוהג לעשות מידי אביב. היא ביקשה לשמוע קצת יותר, סיפרתי מה בדיוק אוכלים והיא שאלה - אז למה שלא תכנס אני אכין לך בדיוק מה שאתה רוצה וכך עשתה.

                    אז במהלך ניקוי האביב, נהניתי במיוחד מהיחס האישי והגמישות, אבל בתום השלב הראשון של הניקוי, כשכבר היה מותר לי לאכול שוב ירקות, פירות ודגנים, פתאום נפתח לי שוב חוש הטעם ואז, ארוחה שאולי היא לא מיוחדת במיוחד הפכה עבורי לאחת הארוחות הטובות בחיי. 

                    אז, יתכן שרנה זכתה בגלל הצום, שמיד לאחריו טעמתי את הסעודה הזו, אבל בכל מקרה, החוויה הקולינרית הזו הייתה משהו שאזכור.

                    כאות תודה על ההשקעה, החלטתי להקדיש לה את ההמלצה שלי - אם כי, אני יודע שבישוב הזה, לא כל כך רוצים שיגיעו יותר מידי מבקרים, אבל לבודדים שיצליחו לאתר את המקום, תהייה חוויה מוצלחת.

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 5 מתוך 5

                      0 תגובות   יום שני, 4/2/13, 13:20

                      השבוע ביקרתי עם סבתי בת 95 וביתי בת ה 12 ב"לגעת בחיות" שבגבעת חיים איחוד.

                      יש הרבה מאוד פינות חי בארץ, אבל החוויה של המקום הזה, שונה ויחודית, הכוונה של יובל נבון, מנהל המקום לאפשר לחיות מרחב מחייה הומאני מצד אחד והיחס שלו לאורחים מהצד האחר, הופכים את החוויה למשהו שונה.

                       

                      כאשר הגענו למקום, הייתה קבוצה גדולה של ילדים שהתרגשו מהפיתות שהכינו על הטאבון, אולם לשמחתנו, גילינו שהם סיימו את יום הביקור שלהם, כך שהצפיפות במקום לא הייתה גדולה והתאפשרה לנו גישה לכל מקום בלי להמתין ועם ליווי של הצוות האדיב.

                       

                      זה התחיל בליטוף של החיות הקטנות, פינת ליטוף מרווחת, שבה כל פעם החיזקו חיה אחרת, מארנבת ועד לטוקי, שהיו ידידותיים במיוחד, משם יצאנו ל"ספארי" שבו מסתובבים חופשי כל החיות הגדולות יותר כולל עדר איילים מנוקדים, יעלים ועוד מיני חיות שנראות שלוות ורגועות. החלק המפתיע כאן, הוא שחלק מהאיילים ממש לא חוששים מהאורחים, שתיים מהאיילות הצעירות גודלו בהאכלה מבקבוק, כך שנראה להם טבעי לחלוטין כאשר ילד רוצה ללטף אותן.

                      גם לבת שלי היה המזל להיות בין המאכילים האלו, עד היום אנחנו זוכרים את השמות שלהם גליה ואורי, אם כי, לי היה קצת קשה לזהות אותן בתוך העדר.

                       

                      הגענו כבר מספר רב של פעמים למקום, אז קצת קשה להכניס את כל הפעילויות במקום אחד, אבל יש סיור בטרקטור בקיבוץ, שבו החלק המרשים עבורינו לא היה הקיבוץ והביקור ברפת, אלא שירתו המופלאה של יובל שנאבק ברעש הטרקטור והוכיח שבכוכב נולד פיספסו כוכב.

                      חליבת העיזים, שהייתה מרגשת, במיוחד, כאשר אמא אחת המתינה לסיום החליבה, כי מסתבר שהיא מגיעה לקחת חלב טרי עבור בנה שסובל מפצעים בפה ולדבריהם התרופה הזו כבר בדוקה, הסיבוב על הפונים והיצירה בפינת היצירה ובכל פעם, הבנות שלי חוזרות עם חוויה מחודשת, אז הפעם החלטתי גם לפרגן בחזרה ולהעלות את ההמלצה שלי לבילוי, עם הילדים, שגם הסבתא די נהנתה ממנו.

                       

                      טוב, מהתיאור שלי בטח כבר הבנתם, שאת החלק העיקרי, אני לא ביצעתי בליטוף החיות, בכניסה ישנו מזנון, בו המתנתי עם כוס הקפה וכשהילדות סיימו, קיבלו את ארוחת הילדים שלהם.

                       

                      ''

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 5 מתוך 5

                        3 תגובות   יום שישי , 11/1/13, 15:48

                        אנחנו גרים בגליל, רואים מסביב את ההרים המושלגים ובלחץ כבד של הילדות מחליטים שהפעם,

                        את ארוחת הבוקר של יום שישי, נעשה באחת הפסגות המושלגות.

                        בעבר ביקרנו במסעדה במרום גולן (לכתבה על חוות הבוקרים לחצו כאן) ומשם צפינו בבית קפה על גיבעה מעל, מאז אמרתי לעצמי צריך להמתין ליום מושלג, על מנת לבקר שם, זה יהיה נחמד לשבת לארוחת בוקר באמצע השלג.

                        הבוקר, החל משעה 9:00 התחלתי להתקשר, רציתי לברר האם בכלל ניתן להגיע ?

                        האם השלג פולס ?

                        האם יש ארוחות בוקר ?

                        אבל, הטלפון מצלצל ומצלצל ואיש לא עונה. 

                        בכל זאת, החלטנו לצאת למסע - השארתי הודעה בתקווה שיחזרו ויעדכו - האם כדאי לבוא.

                        כבר ביציאה מהמושב, הלחץ התחיל לעלות, ראיתי השיירות והתפללנו שהן בדרך לחרמון ולא לפינה השקטה שלנו,

                        באמצע הדרך, שמחנו כשראינו שאחד הפקקים נגמר בגשר מעל הירדן שעשרות מכוניות עצרו בו על מנת לצפות בזרימה, 

                        בהמשך שוב התעודדנו, כשראינו שהרבה רכבים פונים לחרמון, אולם כאשר הגענו ממש קרוב לאותה גבעה, כאן הלחץ כבר היה מוצד יותר, המתנו שעה ארוכה בשיירה, ההתקדמות הייתה במהירות של הליכה - עד שכ - 100 מ' לפני הפסגה, ראינו שורה של רכבים שהחליטו להרחיב את החנייה - מה זאת אומרת - הילדים רצו לשחק בשלג...

                        רכב רכב חלפנו על החונים באמצע הכביש והגענו לחנייה שהייתה די עמוסה.

                        מחוץ לבית הקפה, ישנו מבצר ישן, שהרבה ילדים טיפסו עליו - התוכנית עדיין נראתה אפשרית, הילדות ישחקו למעלה, אנחנו נתחמם בפנים עם ארוחת בוקר חביבה...

                        החלום נמוג כאשר נפתחה הדלת - קשה היה להגיע לדלפק, המתנו בסבלנות, אבל מעודדים שכן ראינו בשלט שישנה ארוחת בוקר זוגית.

                        לאחר המתנה די ארוכה הזוג שלפנינו שאל האם אפשר להזמין - ארוחה זוגית ? המלצרית רשמה, אולם קראה למנהל, שמיד הודיע - בשום אופן לא - היום זה ממש לא אפשרי...

                        בשיחה עם המנהל, הוא הסביר שכבר שלושה ימים, הם נמצאים במצור, כמות האורחים כל כך גדולה, הם ניתקו את הטלפון כדי לפנות עוד אדם שיטפל בלקוחות, ויתרו על הכלים שצריך לשתוף ועובדים עם כוסות חד פעמיות ופשוט עושים הכל כדי להצליח להשתלט על הלחץ הרב.

                        אישתי השתכנעה מההסבר, אני קצת פחות, אולם כאשר הזמנו את הקפה, הם זכו בנקודות - 

                        ראשית - אין תוספת עבור חלב סויה וכל מי שמכיר את המאבק שלנו בנושא, יודע שכאן הם הצליחו להרוויח נקודה חשובה (לכניסה לדיון בנושא לחצו כאן) הדבר השני, היה שהמנהל לקח אחריות, הבהיר שהוא מבין את האכזבה ולכן למרות ההחלטה שלא לספק כלים רב פעמיים, הוא יחרוג ולפחות יכין לנו בכוסות רגילות. 

                        הלחץ הגדול לא הפסיק, גם מציאת המקום לשבת הייתה משימה לא פשוטה, 

                        בקיצור, נראה שהמקום יכול להיות חביב מאוד, אבל ביום שישי מושלג - ממש לא מומלץ להגיע.

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 3 מתוך 5

                          2 תגובות   יום שישי , 16/11/12, 15:32

                          לא פעם שאלתי את עצמי, עד כמה מה שאני עושה כאן יכול להשפיע,

                          לפני חצי שנה לקחתי על עצמי את קהילת "צרכנות ורכב", הדיונים שם מאוד פעילים, אבל אף פעם לא ברור לי עד כמה זה באמת משפיע.

                          בנושא הצרכנות, יש כל מיני דברים קטנים ומעצבנים, אמרתי לעצמי שצריך להתחיל בקטן, משהו אחד מעצבן שנפעיל עליו מאסה של פעילות כדי ליצור שינוי.

                          בחרתי בנושא שהעליתי כבר בעבר - התוספת הכספית עבור קפה עם חלב סויה.

                          את הדיון הראשון העלתי לפני שנתיים בדיוק, תחת פורום אוכל ושתייה - לכניסה 

                          הדיון זכה, ללמעלה מ 20,000 חשיפות, אולם ננזפתי כאשר רציתי להעלות אותו מחדש ולפיכך, החלטתי להעלות דיון חדש בקהילה שלי, הדיון הראשון שבו העלתי מחדש את הנושא, היה סקירה של בתי קפה והשירות שהם נותנים, במסגרת הדיון, הועלה הנושא מחדש והצעתי מבצע - בית קפה שיתן גם לנו שותי הקפה עם חלב סויה קפה קטן ב 10 ש"ח יזכה בפרגון שלנו בכל דרך שנוכל - לכניסה לדיון ממאי 2012 

                          והוספתי את ההערה גם בדיון הראשון, אולם אז קיבלתי נזיפה שאני "מקפיץ" דיון ישן. לפיכך, החלטתי לפתוח דיון נפרד בתוך קהילת צרכנות ורכב (אותה אני מנהל) שיתמקד בהצגת המבצע לרשתות - לדיון מיוני 2012

                          והשבוע, עם הכניסה שלי לארומה והגילוי שהשינוי קרה התחלתי במסע ההודיה - הדיון החדש 

                          את הדיון הפצתי לכל עבר ואני מעריך שבקרוב, גם הוא יזכה לתפוצה נרחבת ויגרום לכל הקהל שותה הקפה עם חלב סויה להחשף לידיעה ולהצטרף אלי להעדיף את ארומה.

                          אז, זה קצת מגוחך שעל רקע המלחמה בדרום, אני עוסק בשטויות האלו, 

                          על זה נאמר, שתמיד אפשר לבחור באיזו מציאות לעסוק, או במילים אחרות "מחשבה בוראת מציאות קיימת", כלומר, המציאות היא לא רק מה שקורה בחדשות, גם המבצע הזה קורה ובו אנחנו מנצחים חיוך

                           

                          דרג את התוכן: