פסקול ילדותי, כמו ילדותם של ילדים ישראלים רבים שגדלו כאן בשנות השישים והשבעים, עוצבה במידה רבה על ידי האזנת ההורים לגשש החיוור. אפילו יותר מהמערכונים, חיבבתי את השירים. הבוקר נזכרתי באחד המוזהבים שבהם, למילותיו המופתיות של יוסי בנאי עליו השלום והברכה. "בחורף, בקיץ, בצהרים, עובדים עלינו ישר בעיניים, עובדים עלינו בפנים, ואנחנו לא לומדים, לא לומדים, לא לומדים, לא לומדים" (כמדומני שייקה מקדימה, פולי וגברי בהרמוניות מופלאות מאחורה). קוראים לזה עבודה עברית.
לאור מה שקרה כאן בימים האחרונים, מן הראוי להפסיק לכנות את ישראל רפובליקת בננות. זה מעליב את מוסד הרפובליקה, וגם את הבננות, שהן פרי אהוב ואמין. פה מדובר בקיסרות, על כל גינוניה.
תראו חברים, ממעוף הציפור זה נורא פשוט. אני יודע שמעוף הציפור הוא אכזרי. הוא ריאל פוליטיק, הוא ציני, הוא קשה ואטום לניואנסים, הוא המון מבחן התוצאה ונורא מעט "דרך" ו"תהליך". אבל אין ברירה.