ונדמה לי לפעמים שעבר כמעט נצח,
מאז פתחתי פה את הבלוג בתחילת יולי 2007,
וחרטתי על דגלי להיות נציגת סמיילי בישראל.
לבינתיים הבלוג שלי התמלא גם בתכנים אחרים,
מלבד חיוכים, ועדיין אני נשארת נאמנה לשם
הזה שבחרתי לו: מה זה השטויות האלה?


הבלוג שלי הוא תשקיף חיי...
שירים, סיפורים אישיים, רומנטיקה, לבטים, אמירות חברתיות, תהיות, והומור - הרבה הומור. משהו קיומי אצלי, כך נראה...

במובנים רבים הבלוג הזה שידרג את חיי.
הכרתי אנשים מדהימים, רכשתי לי חברים אמיתיים,
כאלה שנמצאים איתי בטוב וברע, וכמעט קשה לזכור
הכיצד נראו החיים קודם.

ופתאום אני מגלה, שהבעירה הגדולה לכתיבה, שהביאה אותי לכאן, קצת נרגעה. וכל אותם תהליכים שעברתי, גם ובעיקר בזכות הכתיבה, הפכו את הכתיבה ממטרה נטו, לאמצעי נהדר לקשור קשרים וחברויות עם אנשים.

אז עם הגילוי המרתק הזה, בוודאי שלא אלך למכור את הפרארי שלי, אחרי הכל עדיין מאד אוהבת אותה, אבל מותר לפעמים סתם להשאיר אותה בחניה...(-:

(אהה...בת 44, אמא לעדן בת ה-12 שמדי פעם חולקת איתי את הבלוג הזה בדברים פרי עטה.)