אני עייף.

המשפט הזה מהדהד לי בראש. אני הולך, אוכל, נושם, מבצע את מטלות ימיי והמשפט חקוק בתוכי, מהדהד בתודעתי.

אני עייף. משפט קצר, כמעט בלי נפח, פליטת פה אגבית. הוא לא מחייב אצל רוב בני האדם, אך אצלי הוא חבר למסע, חבר לחיים. גם כשאני טרוד בעניינים אחרים, אני מגלה פתאום שהמשפט אינו מוותר על אחיזתו בי, אלא נע הנה והנה עם אותה מטוטלת לבבית פנימית ועוטף את כולי. ניתן להניח שאותו צמד מילים מייצג למעשה את המציאות האפרפרה שמהווה בשנים האחרונות את תמצית חיי.

ניתן לומר בוודאות שהמילים האלה הן פמליה רגשית כבדת משקל, שותפה לא מבוטלת לדרך. הן איתי בבוקר – בצחצוח השיניים, במשך היום – בישיבות במשרד, ובערב – מול האותיות המרצדות בספרים, כשאני קורא בפינת הקריאה שלי בסלון, כשמשפחתי נמה את שנת הלילה. זוג המילים נוכח בי גם בשניות הטוהר עם רפרוף ריסים אחרון, ברגע שבו נעצמות העיניים. אני משחרר את הנשימות הכבדות שספנתי בתוכי במשך היום. גם בשנייה האביכה הזו, לפני הרגע המזוקק שבו אני חוצה את הגבול למקום שאליו אני שייך, משתלט עליי צמד המילים, חודר לגופי.

מה זה עייף בכלל? ואיך הפך המושג הזה לרודן חיי? זו לא העייפות הנינוחה שבאה אחרי פעילות ספורט מזככת, כשהאנדורפינים סיימו את תנועתם והשביעו את מנת ההתמכרות היומית, אז אני נשכב ברפיסות איברים על השטיח בסלון, באטימות וטשטוש מוחלט, השרירים מתוחים בכאב מענג והמוח שלי חוסם עצמו מפני המחשבות החודרניות, הטורדניות, ואני צונח לתוך שיכחון מבורך. לא, זאת לא העייפות הזאת בכלל.

אני פוחד להתפרק. אני פוחד לקרוס בגלל המחנק שמצמצם את שעות האמת שלי. אני פוחד ליפול לבהייה אדישה שמנתקת אותי מעצמי ומהסביבה, אבל הלאות שעולה מחלל הבטן שטה לאורך העורקים, ממלאת את התאים, מתפשטת ואז עוטפת את המוח בגוש אמורפי וצמיגי, ובגניחה אחרונה, במאמץ עליון של גייסות הייאוש, משתלטת על הנשימה, הופכת אותי לשבוי, עקוד באזיקי הכלום. עצם חלול שפועל על אוטומט.

האם זה משבר? האם החיים הקונפורמיים שבניתי בעמל כה רב גרמו לדלת הסתרים שלי להיסדק ולאמת שהצלחתי להסתיר אפילו מעצמי, לחלחל ולהרים את ראשה מולי? האם העייפות הזו, חיסלה בברוטאליות את כל ההנאות והדברים שחייתי למענם –  כדורגל מרגש, ספר מעורר פליאה, אישה יפה? אני נאבק בחמיצות שממלאת אותי, המעגל מתהדק ואני לא מוצא שקט.

מול שולחן האור במשרד, עליו מסרטטים את התוכניות לבתים, היו רגעים שבהם שמעתי באוזניי שירת מלאכים. מוזיקת היצירה סרטטה את עצמה מתוכי, בקווים, בעיגולים דמיוניים ובמקלות סבא מוזיקליים. גם אותה התרגשות בתולית שבהפיכת סרטוט לבית, לקן של אנשים, גם היא אבדה. קן של אנשים, ביטוי נפלא שיצר בי את הדיבוק להיות אדריכל. אני נזכר בדוקטור שרת המוטרף, התזזיתי, המרצה שלי בפקולטה לארכיטקטורה, שהיה עומד מולנו, עדת סטודנטים שמהופנטים מהברק שלו. היתה לו תשוקה לטירות. מבנה הטירה היה חמוקי אישה, ומרכזו, טבור מסעיר של פרוצה מימי הביניים. הכיפות הזכירו לו ישבנים מפוסלים של אלות. מעשי האהבה המילוליים שסיפר היו מעלים סומק בלחייהן של סטודנטיות צעירות.

נהגתי לשבת בהרצאותיו מגורה ונסער. אחרי כל שיעור נזקקתי לסיגריה, כמו זו שמגיעה עם תום מעשה אהבה. תמר, שלמדה איתי בערבים ידעה את מעשי האהבה שלי, "דני, נראה לי שאתה יכול לזיין טירה מרוב שאתה רותח,” היא אמרה, לך תסביר לה שאתה חש תשוקה חייתית לעמודים, לחזיתות, לצריחים. בסופו של השיעור היה ד"ר שרת מרים את מבטו באיטיות מכוונת מהניירות המגובבים על שולחנו, משעין את ידו הימנית על שולחן המרצים ואת השמאלית על מותניו, כאילו משגר את מילותיו דרך גופו, מתבונן בקהל מעריציו, ואומר בלחש כך שהחלל הדומם והמוקסם כאחד מרים את ראשו ומחדד את אוזניו, 'אל תשכחו אף פעם שאתם בונים קן לבני אדם. תהיו רגישים, אוהבים, דברו כמו פסיכולוג ולטפו כמו גננת. אל תתייהרו, תזלזלו, תשחיתו ולעולם, אבל לעולם, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים'. אלו היו רגעים טהורים של אהבה אמיתית למקצוע שהקסים אותי. מילים שליוו אותי בעבודתי, עד שהפכתי לאיש עייף, עייף ושבע.

העבודה המופלאה והמרגשת של סרטוט המבנה הבתולי בראשי, תוך כדי פעילויות היום-יום, בעודי רץ בבוקר במסלול הקבוע, מוסיף גומחה לחדר השינה, נוהג ברכב בדרכי לעבודה ומתכנן את פינת הישיבה, קוצץ את סלט הירקות של ארוחת הערב ומודד בראשי מטרים של שיש שיתאימו לבית החלומות של הלקוח. במשרד, כשראשי רכון מעל שולחן האור, אני מצייר את המבנה שנרקם בראשי. ברגעים אלה אני שומע את דוקטור שרת, 'אתם בונים קן לאנשים, אתם הציפור, האם המביאה את הקש במקורה לדפן את הערסל עבור גוזליה, שימו לב לפרטים, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים'.

היום הכול מתגמד, מתפוגג, משמים תחת שתלטנותה הקנאית הזועפת של הלאות  רומסת ההנאות.

אני דן שגיא. בן שלושים ושמונה, ארכיטקט ושותף במשרד 'שגיא, ברנע, נטר' המורכב משלושה שותפים שבהחלט לא חושבים באופן זהה. כנראה מתקיימת בעולמנו יד עלומה שמאחדת אנשים שונים לשותפויות מחייבות ללא מגע של חברות רכה. 'שגיא, ברנע, נטר, משרד לאדריכלות בע"מ' מהווה דוגמה מובהקת לכך.

דורון ברנע הוא שותפי היקר, הוא גדל בצפון הישן של תל אביב, נציג מרשים של השכבה המבוססת. הוא גרוש מאודליה כבר חמש שנים ותמיד מדקדק בלבוש שלו. הוא מגיע בבקרים למשרד אחרי שתיית אספרסו מחייב בבית קפה שקרוב למשרד ומדבר במילים הנכונות. הוא נינוח, קליל, ממלא את תפקידו כשר החוץ של המשרד וגם דואג לשמר את מעמדו במדרג משרדי האדריכלים המובילים בארץ.

אנחנו יחד כבר שתים-עשרה שנים. מעין נישואי נוחות שנשענים על אינטרס כלכלי משותף. אני מול הנייר המשובץ, בונה קן, ודורון מהלך קסם, מארגן ארוחת ערב רשמית ומחייך חיוך בוהק.

יאיר נטר, הוא השותף הבוגר, המייסד. הוא גייס את דורון ואותי לעבודה. אותי גייס כשהתמחיתי במשרד קטן בצפון העיר. נטר כבר היה אגדה. דרכנו הצטלבו באחד הפרויקטים לשימור בשדרות רוטשילד בו השתתפתי כארכיטקט זוטר.

כששאלתי אותו מדוע בחר בי, ענה שהוא מזהה תאבי תכנון כמוני, שחיים את המקצוע בעומק נשמתם. הרעב בוקע מעיניי. הוא צדק. נטר הכניס אותי למשרד בנדיבות ופתח בפניי צוהר לשותפות. בדיעבד זה הסתבר כהימור מוצלח עבור שנינו. יאיר עצמו התאדה לעולמות של סקי, סיגרים ונשים ונהנה ממנעמי הכסף. כשהוא מגיע ארצה, הוא מגיח אל המשרד לשעתיים יומיות שבהן אנחנו מסתגרים בחדר הישיבות, סוקרים את הפרויקטים במשרד, מעלים רעיונות.

השותף השלישי הוא אני. נשוי ואבא לשני ילדים, גר בפרבר טבול ירק, בבועה שמתנפחת לאטה וממלאת את הזוגיות חסרת החיים שלי.

ילדיי ישנים בחדרם. נועה אשתי, שרועה לצדי, עיניה עצומות ושיערה פזור על הכרית. היא נושמת נשימות של לילה. בתוכי צומחת עייפות משתקת.

אני פוסע בשקט אל הסלון מתיישב בפינת הקריאה שלי, בכורסה האדומה, מתבונן בחיי. עיניי פקוחות אל תוכי המועקה שבלבי. אני מקלף את החיוך המאוס שצובט את פניי, את הבית המוקף בכיכרות ירוקות עם שמות של ציפורים, ונשאר עם דניאל אלבז. זה אני דניאל אלבז, כדאי שאהיה צלול מאוד כבר מההתחלה.

כל  הדרכים, מאז עמדתי על דעתי, הובילו אותי במסלול חד-כיווני, למרוץ בלתי מתפשר לחיים דשנים, לסגנון ותרבות צריכה שמחייבים ארוחות סושי, חשיפה ליין מבציר ריחני, הבנה מרשימה בעישון ויישון בשר מחלקיו הטובים ביותר של הבקר, וכמובן הבנה חדה במודלים החדישים של המכוניות שיצאו בשנה האחרונה. אני דניאל אלבז מחדרה, היא תבנית נוף ילדותי. אולי אגיד זאת לאט, הברה אחר הברה, שיתקבע, שייחרט, ויותר חשוב שיחדור למוחי השבוי, להכרתי. הייתי נוכח נפקד בטורי הבתים המקולפים למול הרוחות המכלות, זהו בור הזיכרון שלי, בטבורה של השכונה שהמתגוררים בה היוו עבורי את עדשת האמת לחיים.

בבית הכנסת המרוקאי שבו אחזתי בידו של סבא שמעון הגדול כשהתפללתי מול ארון ספרי התורה. והיום, במקום להביט בים הגדול שתמיד נכח שם, רוגש וגועש, והכיל את הרגעים הבודדים ואת רגעי הרכות, אני טובל בירוק פרברים, והדגים שאני אוכל לארוחת ערב עטופים באורז מגולגל ולא ברוטב החריף והסמיך של סבתא נינט. יש בי כמיהה לחזור ולהרגיש הכי דניאל אלבז שאפשר. שקוף, פעור, חשוף.

אני עוצם את העיניים, משוטט במחשבותיי במקומות אחרים, בנופים שונים. אולי הם יצליחו להטעין את מצבורי האנרגיה המתכלים שלי. מה רע למשל באירלנד? שומר הסף, קוראת  נועה לכורסה בה אני קורא. רק מנורה קטנה בתוך אהיל אדום מאירה את הסלון באור רך, אוזניות על אוזניי, אני נעטף בצלילים קאלטים, מוזיקה פתלתלה של חלילים מרוחקים. אני עוצם את עיניי ונותן למחשבות הרעות לחלוף, מביט בגוני הירוק העולים מערפילי הווקאליות, במניפת הכחולים של הים הגועש משמחה מתפרצת. אירלנד המרהיבה למולי. המוזיקה מרחפת בתוכי. אני חש טעמים בגרוני. את צמריריות הקצף של הבירה השחורה, הסמיכה, את ריח הטבק הדחוס המסתלסל בתוך בית מרזח אירי. צליל הכינור המתנגן בחלל גורם לצמרמורות בגופי, נמס אל מול האושר הארומאטי. מסלול כבוש וריחני בניחוחות של רוזמרין ועלי מרווה מתפתל בין ההרים הגבוהים. הים הקר מלא באדוות שלוחכות את הסלעים הקפואים. הרוח המנשבת ממרקת בי תחושה של חופש. מרחבים משובצים ממלאים את החופש הכלוא בתוכי, מפריחים שממה שעטופה בשמיכה מרופדת. עייפתי מכוס הקפה המשובח של הבוקר. אני נצרך למשקה מפתיע, תוסס, בהיר, כהה, חם, קר, אלכוהולי ובעיקר שונה.

אני רוצה לנסוע רחוק, לצרוב את עצמי במקום אחר, להאט את חיי, להקשיב, להיפתח. אני חש במשקולות שהנחתי על עולם הדמיון שלי במשך השנים, את כובד השליטה בתבניות חיי. אני כזה? אני? ומה על הכאב בצד? על העווית הלא ממומשת של חיי? המילים של דילן, העוצמות של יאנג, המסעות הדמיוניים של ילדותי, אין נקודה בגופי שאינה מאותתת. זהו הזמן שלי לנשום את עצמי. דניאל, אל תשכח את צעקת החיים שלך! אני דניאל שגיא שבתוכו דניאל אלבז. ואני חייב לעצמי את האמת שלי.

"עננו אלוהי המרכבה, עננו,” החזן שר בקול חם ועמוק. אני מתבונן בו, זה אדון בוהדנה. אני מכיר אותו מהשכונה. אני רואה אותו לעיתים קרובות מהמרפסת, כשהוא עובר מתחת לבית של סבא.

אני מתיישב על הכיסא השוקע של סבתא, תמיד באותה פינה של המרפסת. ממנה רואים את הים. הבית של אדון שמעון וגברת נינט הוא האכסניה לחלומותיי, והשכונה כולה היא מגרש עצום של משחקים ודמיונות. אני מרגיש רם ונישא, חולש על אפיקי הים, משיט את ספינת הפיראטים שלי למרחקים לעבר איים חדשים, מביט מבעד למשקפת הטלסקופ, מגלה את אי המטמון, תר אחרי רובינזון קרוזו וששת עוזרו, מתבונן במשפחת רובינזון השוויצרית המקימה את מחנה השינה שלה. החלומות שלי ספוגים בסיפורים, בחול, ברוח ים.

ממרחק זיהיתי את אדון בוהדנה, כיפה גדולה ולבנה על ראשו, לגופו חולצת עבודה מגוהצת שעליה סמל מפעל הצמיגים 'אליאנס', נעליו שחורות, כבדות, קומתו העצומה וכובד גופו היו מנוגדים לארשת פניו העדינה. הוא מחייך אלי, "מה שלומך דניאל? תמסור דרישת שלום לאדון שמעון." אני יכול לראות את עיניו המורמות למרומים בתחינה, לשמוע את קולו מתגלגל בתוך ההיכל הקדוש, הוא מהדהד בתוכי, בוער בנשמתי, 'עננו אלוהי המרכבה, עננו'. עמדתי בין אבי לסבי והרגשתי את הלהט המציף את גווי. ביום כיפור ערב רב של אנשים שצמו ונרעדו, מתנענעים בדבקות מושלמת. החזן בוהדנה חזר על התפילה הקדושה, ידיו אחזו בתיבה שלפניו ופרקי אצבעותיו הלבינו ממאמץ. 'עננו אלוהי המרכבה, עננו.' גבי הפך חידודין חידודין, 'עננו', ענה לו הקהל, וקול תפילתו חדר לנשמתי, מוסס תאים בגופי ומוליך אותי ליקומים אחרים.

"תשיר דניאל, תיתן כבוד למקום ולזמן ולאלוהים.”

"אני שר אבא, אני שר, אבל לא יוצאות לי מילים.” הסתכלתי על האנשים, הדבקות, הקרבה. הכרתי את כולם: ביטון שכננו בקומת הקרקע, וענונו החבר הכי טוב של סבא, טלית על ראשו, גופו הכבד מתנועע כשבנו יחיאל עומד לידו, ראשו מכוסה בכיפה לבנה, חנוך המסגר, וחיון החצי עיוור. כולם חלק ממני. פסים פסים של זמן מסודרים כיחידות שלמות בזיכרוני, 'עננו אלוהי המרכבה, עננו'. השירה העצומה הסתלסלה בגופי. חשתי שראשי סחרחר ולבי מלא, ואני מפליג למקומות אחרים, לחלומות אחרים, נותן לניגון להמשיך, וכשכולם שרים בקול אחד, משילים את חטאיהם, דניאל אלבז מתבונן ביציעים, שומע את הקהל שואג, 'אלבז, אלבז', והקול מתגבר וממלא את האצטדיון, עוצמתי כמו רעם. לרגע אני חזק, גיבור, נאהב. אני שחקן הכדורגל הנפלא שמציל את נבחרת ישראל. תמיד אני! חזק, גיבור, נאהב, מציל נבחרת ישראל והקהל שואג את שמי.

אני נזכר איך לפעמים הייתי שר בריצתנו בפארק, עננו אלוהי המרכבה, עננו, ושי היה צוחק, "דפוק, נשארת מרוקאי מהשכונה, בחיי, איך זה שאני תמיד מוקף בחברים מרוקאים דפוקים,” ואני הייתי עונה לו, "עננו אלוהי המרכבה, עננו,” וצוחק למנגינה של חיי.

חוזרים לנשום ומביטים קדימה, מצחיק איך כל אחד חושב שיש לו את היכולת לנשום עבורי...אני נושם לפעמים כי אין ברירה. לעיתים המחשבות מזקוקות ולפעמים לא, אבל תמיד אתה נע קדימה.

 אני מחלק את המקצבים כהרגלי, תר אחרי נקודת האיזון. היא תגיע לבסוף.

 עושה נפשות למרווחים, אני משוכנע שאני הולך למצוא את נקודת האיזון, החוסר הופך למאסה והשקר הופך לאמת.

בתוך הכאוס יש רגעים קצרים של שקט פנימי מהדהד, יש לי רצון עז לחפון אותו.

דת היא תנועה של תלות, אני מחפש את המילה האחרונה לסוף המחשבה, היא מדממת לבסוף נמצא אותה כשאני שואל היכן היא? אני מחפש בריכוז בפינות הלב .

האשמות רבות באדם, אשמות של קלון של חולשה שנלקחה ממנו בגבהות לב .

כמה עננים יש בשמיים איך האוויר מסחרר אותי אני רוצה לצרוח, להתחלק, לעוף,להתעופף, לצאת מעורי ולבסוף לקחת אויר להשלים. מה מחכה לנו מעבר לארץ לעולם לא? בדידות.

חמלה, האם ומדוע יש דבר כזה ולמה אוספים את החמלה לתוך עצמך. יש דברים שאתה חולק עם עצמך ויש אם מי שלא. יש מי שתר כול הזמן אחרי תנועות כאלה.

ליאונרד אומר בקולו המרגיע שאני מאנייק של חיים,  אתה תתווכח עם עצמך האם כן או לא?

קל זה לא היה...ממש לא.

חמש שנים של כתיבה, מחיקה,עריכה, תוספות, הורדות

חמש שנים של אוסף מחשבות, תנועות ועוד אוספים של מילים.

עריכה ראשונה...הערכה ראשונה.

עריכה ראשונה. לימוד עצמי. הכרה.

הוצאה ראשונה, אמונה.

עריכה שנייה

הערכה שנייה. לימוד יותר עמוק. הכרה

ריצת ארוכות, מחשבות, ריצות קצרות ושוב מחשבות.

עריכה שלhשית

הוצאת ספרים שמאמינה וכמה שמציקות

מיליונים של צלילים, מיליונים של ספרים .

פוסטים אינסופיים

ארגזי יין שמתכלים. ועוד.

ושוב ריצות

ובתווך עבודה, משפחה וכול מה שעושה את האדם למלא יותר.

לקטורות טובות , וטובות פחות.

ומכול זה

חברים נפלאים שמאמינים קוראים מביעים את דעתם(ויש להם דעות בהחלט)

ומשפחה שמביטה בדמותי כותבת בקצה השולחן נושם את המילים(התרגלו)

והתינוק נולד

עוד שבועיים בחניות סטימצקי...דניאל ושי במסע חיים. הלוואי שתאהבו את זה.

תודה

http://www.youtube.com/watch?v=EQTRX23EMNk

גם אם אחפש אחרי הדממה

 היא תבלע באשליית האמת המזויפת שנותיר אחרינו.

הגשם מתדפק בחלון, האם את שומעת? ניתן להקשיב לרוח החורפית,

היא שורקת בצמרות הגוף המנוקב שלנו.

"הי, " את אומרת.

"הי, הי."

אני שוכב אבוד בתנוחת אפרקדן סופית,

אוסף את עצמי לעצמי.

 בעבר המוסיקה הייתה שלנו, אמרת.

"אתה חושב שהחורף יהדהד בתוכנו". חיוכך היה כבוי

"החורף יהדהד בתוכנו ,כן."

את שותקת ולי נותר לאסוף את האגלים שזולגים על לחייך.

טועם.

http://www.youtube.com/watch?v=wVjo_InrQpo

אני מביט בה, איך היא זוכרת את הימים שקטים ,ימים של רכות.

התחלתי לכתוב שירים ,לבסוף גם זה יעבור.

 אני יכול להרגיש את הזרמים שקולחים ממני, מה קורה? את שואלת...

אולי תבואי, נקשיב יחד, אני אניח במערכת המוסיקאלית את טום שיזכיר לנו את החיים שהיו.

נמזוג קפה בכוסות זכוכית קטנות, נשתוק.

את תגידי בלחש, "תן לי לשמוע שירים שיקרעו לי את הלב"

ואני אסגור באצבעותיי סביב שדייך, אין עולם מסביב.

אני אוהב אצבעות, אוהב עד מאד.

התבגרת? תשאלי.

השיר הזה, כן השיר הזה.

בדיוק.

ואני עדיין מניח שירים שחונקים לנו את הלב,

והמילים צורבות לנו את הבשר שנותר חשוף.

השיר של טל כהן שלו עושה טום וויטס..כשהוא שר יש ימים לא רעים כלל.

 http://www.youtube.com/watch?v=FnaaACB5S5k

אתה יכול להביט לקצה השני של החיים. אתה יכול לבחור להביט לבפנים של עצמך. תביט צד ימין, צד שמאל ,תבחר. אתה יכול לעשות מה שבא לך .עולם חופשי. מדינה חופשית, אתה עדיין ישו הצועד על המים.

הבחירה אפשרית ,המחשבה מעורפלת, המשפט תעשה אל תעשה הוא בסך הכול סוג של מינוח תרבותי שאוכל לך את הקרביים.

הפסיכולוג שגם לו נשבר ממך, אומר שאתה יכול לעשות מה שבא לך, בעצם העיקר שאתה עושה אמיתות .מה שנותר הוא הפחד .

 לכן היום נדבר על הפחד, שיעור ראשון ובסיסי, בן לוויה מזוין אבל משתייך. אני זוכר אותו משם, מפה, מכול מיני מקומות .פחד של תנועה, רחש הפחד של הלם או אלם. פחד של חיבור שלם, פחד של יופי, ייראה של חושך, פחד המחדד את הפחד עצמו לכיוונים שונים. ניתן לאזן את הפחד לפרקים לחדווה מציקה שאחריה אתה נותר מרוקן ומלא תשומת לב לפרטים. אפשר להמשיל אותו לבדידות מעיקה או אפילו סוג ריקני של כאב ..פחד פחד, ושוב פחד.

מי שלא מכיר בפחד הוא פאקינג פחדן.

שיעור ראשון בפחד.שמתי לב שבכול רשומה שאני כותב יש קוראים מגוונים ושונים.  נוריד את הסקפטיים ואת אלה שעושים אש ונגלגל יחד בפה חשוק את המילה פחד.

'פ' דגושה, 'ח' גרונית 'ד' שהיא למעשה אות בלי אופי

ביחד ...פחד.

אתה יכול להתבונן מבעד לסתיו הטיפשי הזה ולחשוב ,הי אני אמיץ רק תנו לי את המחשב הניד בו אני מכה, מצליף, נותן אש ושוב נותן אש.

ימים חדשים של פחד ועוד פחד.

זהו.

יש חוקים חדשים בתוך מערכת הנשיאה שלך. חוקי ג'ונגל פרטיים שיצרת לעצמך מעין כאוס מגובב הנשפך בתנועות של דומינו משתקות. צליל נדם, רוח מתחזקת ולבסוף אשכולות עצומים של חיים מנופצים ואז אתה משתוקק ,ממש משתוקק לתנועות גוף חדשות.

לך לים צועק קול פנימי(שמח שבאת לבקר קול פנימי מזוין ,איפה היית שחיפשתי אחריך, אה בן זונה סוציליאסט)

לעניות דעתי אלה מילותיי הזועמות האחרונות ממחר אני הולך ללקק לעצמי את החיים להרכיב משקפיים של חיוך מעושה ואז להביט רחוק כמו קפטן פאקינג דרור.האיש והמשקפת ,להביט.

כרגע החלטתי שאני רוצה להיות זמר רוק מסוגנן כמו אלטון ג'ון ,להרכיב על עיני משקפי ליצן ורודות ועל ראשי מגבעת לבנה לשבת על הפסנתר ולשיר, ואני שר טוב בייבי, כמו שאני מזיין טוב מותק .שר, שר, שר.

אלטון ג'ון הישראלי ולבסוף אני מתעורר ונותר ככה סתם ,כאילו ליד ,זה לא מצחיק בכלל .

מחלת שנות האינטרנט ,פעם גדול ,פעם קטן ,ככה אנחנו.

הפחד הזה יכול לעטוף שמיים שלמים לאכול את חליפות הווסט הפנימיות שלנו, אנחנו מפחדים לגלות מי רוצה להפשיט אותנו ערום ועריה.(אולי הגיע הזמן לא...)

שיעור ראשון נגמר ,כולם להתפשט או להגיד שאני תותח ולהקשיב לצלילים של ניק דרייק הגדול .הוא לא פחדן. הוא הלך לקצה.

יום אחד יבוא,אקח את האיפוד שלי המלא צלילים של קוסמים ואחצה את הגבול השמיים, אגיע לשביל החלב ואף אחד לא אגע בי, לא יעיזו ,מי יכול עלי ,שאגיע אאסוף עם צלילי המוסיקה המופלאים שלי את הנשמות הלכודות. אצרור אותן ,אשב לנוח סוף סוף.

דיאלוג.

"אתה חושב שיש סיכוי שירד גשם היום"

"ירד בטח ירד"

"הגשם יכול להרטיב את השולחן העגול והכיסאות"

"בטח"

"זה מפריע לך ?"

"כלום לא מפריע"

אני מת על הגשם שמרטיב את הגוף, זה כמו שנוגעים בך הנשמות האלה שהייתי נושם פעם,

את זוכרת שפעם נשמנו.?"

"כן זוכרת...בהחלט".

http://www.youtube.com/watch?v=Y2jxjv0HkwM

אני בעמוד שבע ככה מונח הספר באמצע המילים

קשה לי להתקדם .

פשוט זה לא .סתם שתדעי.

כנראה,

מספיק לי.

העיניים נעצמות לאט,

הכבדות של היין עוצרת לי את הנשימות,

ואני רוצה רק לשים את הראש ולישון.

לעצום את האש,

לכבות את העשן המיתמר מתוך האנרגיה הצרובה שבי,

לדמות שיש חיים מעבר למרחק האינסופי שנבקע כאילו אוויר,

משה הרים את המטה ים סוף נבקע לשתי חתיכות

האמת בקועה לשתים

האמת מטהרת

שורפת

לפעמים מנשימה את עצמה הפוך.

אולי

אני עגל הזהב אולי בכלל אני עגל

מי יודע,

את יודעת?

אני חי בתוך תא קולי

כנראה שהקילוף מתחיל להיות חודרני,

מקלף גם את נימי הדם.

בסוף אני אתאהב בעצמי

ואז מה יהיה,

יגמרו לי הדמעות.

לזאת ששאלה

לגבי האינדיאני, ככה אני קורא לעצמי.

ישן בעיניים פקוחות לרווחה,

תמיד

 עם מימיה

למקרה שיהיה מסע ככה פתאום.

תקשיבו לצליל הישראלי המדהים עד טירוף הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=MPWXSp7SHu4

אני יורה את המילים,אולי לעצמי,

אולי לכם.

אולי בכלל רק נדמה,שיש לי רפרטואר חינני,

כשלמעשה אני זיוף מהדהד.

עכשיו, אני אומר את המילים בלחש.

אין גדה אחת לנמל, תמיד יש שתיים.

אתה מתחיל במסע והוא נגמר במקום שלא ציפית.

אתה נותן מעצמך את המאה אחוז,

ולבסוף אתה מוצא את עצמך מרוקן

ולפעמים, אתה נשאר רק עם כאב בצד.

אני אלחש את המילים, יש בתוכי הרבה דמיון

שעושה לי כיווצים בעצם הזנב שלי.

אני אוכל קליפות קוקוס. טעים לי .

לוגם כוסות ויסקי, אחת אחרי השנייה, אני אוהב.

טוב לאהוב רגעים טובים.

הייתה לי אהבה כחולה ששימחה לי את הגוף.

הרגשתי שמיים בהירים ושמש עם קרניים טובות.

עפתי על מצע נוצות ,התרפקתי.

זה קורה גם לטובים ביותר...

 אני לא רואה את עצמי? לא מוצא.

ולפעמים אני מסתחרר סביב הגחמות שלי. לא מרפה.

מדמעות שזולגות מאנשים מיוחדים אני יכול לטעום

את המליחות של הבדידות העשנה .

 הדוממים שלא יכולים להסיר את קליפות התשוקה החבויה.

אנשים עם תנועה פנימית רחבה.

הוראות ביצוע...

לקרוא באיטיות.

מדוד.

מדויק.

 עכשיו נא לקלף, להסיר עוד קליפות.

לנשום

ולקלף יותר.

 בנמל הזה יש גדה עם רציף מעץ,

לא צריך להידחק.

ניתן לקבל כרטיס חופשי,

פשוט להשאיר פרטים בקבלה.

גיליתי שיש שקט בחוץ, בדיוק ברגע שאתה מחליט שיש שקט בחוץ,

זה נחמד.

בון איבר מלך של חיים שלמים...רואה את הגדה לאורכה.

http://www.youtube.com/watch?v=DgbSHt0wD9Y

אני מתבונן באמת שלי במבט שקוף. האמת שאני מתהדר בה יהירה למדי.

מה לי ולאמת, הרי בסוף כולנו חיים בשקר צרוף.

אני משקר בעבודה, בזוגיות, בריצה, במרווחי הנשימה שמסתיימים לפרקים.

כמו רובנו לא?

בצלילים שלהם אני מקשיב ובמילים שאותם אני כותב, אני משתדל בהחלט להיות שקוף...שקיפות חלבית.

אני משקר אפילו עכשיו כשאני אומר שקיפות חלבית.

 אני שקרן מקצועי, אידיאולוגי.

ככה זה בימים של בוסר.

לפעמים אני מתעורר חסר ייחוד, במקום להתכנס לגוף הגשמי שלי ולהתמסר... אני מפזר את עצמי  לכול רוחות החיים. עבודה ,זוגיות, ריצה, מרוחי נשימה.

יום אחד זה יגמר בפסגת הר או במדבר מרוחק.

שמע...לפעמים צריך להביט מקרוב...אולי ניתן למצוא פסגות אחרות.

לך תדע.

בעבר נהגתי לחשוף את מראה הטווס שבי. ברור .

מי לא אוהב ללכת כמו טווס עם פזורת נוצות חמימה ומרוכזת.

טווס של חיים...עצוב כמה זה יכול להצחיק.

בהרי החיים מסתירים את הניידים דור שלישי,

מזקקים את עצמות הרקובות שלנו מרוב שקרים.

ולבסוף מקשתים את העצמות הפגומות שלנו... ועפים.

או מתרסקים.

אני מחלק את סגנונות הכתיבה שלי לחלקים שווים.

בסוף הם מצטברים למראה צבעונית אחת גדולה.

מראה, מראה מי הטווס הכי יפה בעיר?

אני כוכב צעקתי שירדתי לך בין הרגלים

אני מטאור אמרתי שבזבזתי את לשוני בין רגלייך

כשהמילים...

 נגפו כמו מים עפתי בשמיים.

עכשיו זמן אחר,

זמן שונה.

לGlen hansard  אני מאמין....

אני מניח בפניכם אלבום שלם מוסיקאלי...

הוא לא צריך לעוף הוא כבר עף

ובהחלט הוא כבר לא טווס

פשוט זמר מעולה.

מי ששואל כן זה הבחור שהיה מאחור בסרט קומיטמנס המופלא.

http://www.youtube.com/watch?v=w3bqV3aHky8&list=PLYxfDc3KIe-PpLPh-C53OXCwoNnQeEMvY

אני רוצה למות אצלך בין הרגליים,

בדיוק

ברגע

שאת חובטת את ישבנך לאורך

השובל של הכרית ,

תך ,תך.

אני מתמרח בטעמים שלך, אוכל מהטעם שניגר ממך

טוב לך בייבי?

איזה תותח אני.

אני אינדיאני שעושה טוב עם החלקים הפנימיים שלו,

חלקי היסוד, חלקי המשבר הפיזי מטאפיזי שנובט ממנו.

אבל ,תקשיבי טוב אבל..

אני מת,

את משוחחת עם גווייה מחוררת,

גוויה של יסודות מטוהרים.

בעצם

מה אכפת לך,

אני מת.

תני למות כבר,

די

מאוחר,

אני רוצה למות עם פיסות של קוקוס על שפתי

וריח של רטיבות בדיוק כמו שאני בטח ארגיש בקבר

כשישתלו עץ קוקוס מעלי.

איך אני אוהב קוקוס,

זה עושה לי דגדוגים בבטן התחתונה

כשאני מרגיש את הטעמים מתפוצצים לי בפה.

זה

כמעט כמו שאני אוהב למות לך

בין הרגלים.

בנקודת זמן זאת מדובר על שיר עצוב ,

 שיר כואב

 שיר מזוין,

על אנשים שאוהבים קצר,

לא ארוך.

קצר,

סיפוק מידי

ההיסטוריה של הפאקינג מאה עשרים.

 עזבו אתכם

משמחות ומסיבות,

תנו חיוך עם בא לכם,

תאכלו סושי,

תעשו ביד,

העיקר שזאת מלמטה

תבוא לומר שלום.

אני כוכב

על זה כבר סיכמנו.

גאון...

קצת גאון

גאון לייט

גאון בלי א.

 כוכב על מתרומם

עושה לופים של חסד בשמים

וחוזר

בנפילה ארוכה ללא מעצורים.

היום אני מקשיב ליאונרד כהן, זה טוב ,לא.

 הכי טוב.

מוסיקה של סלילים שעושים רומנטיקה מזויפת בגוף.

לא יודע, איך אתם

אני אוהב לעשות רומנטיקה עם זאפה,

ושאני בשיא, רגע לפני

אני מקבל אדרנלין חיובי מהבוס.

אין מי שלא אוהב את הבוס.

זה כמו לא לאהוב לעמוד בקצה

ולחשוב שהכול תקין ... סוג של דפיקות

יש מי שלא אוהב להיות בקצה ולהרגיש כוכב

מעניין?

ברגעים מסוימים אתמול

הרגשתי איך הגוף שלי הופך להיות קוביות שוקולד

מריר, נמס כזה שנדבק לך בעיסתיות לתוך האצבעות

נמרח בחום.

כן כמו חרא

יום כזה...

מחר יהיה יום טוב.

יום כיפור קרוב, יש לי הרבה חטאים.

 שבוע אחרי ראש השנה שהוא חג של אנשים עייפים.

זה לא רע כלל יום כיפור,

בחיי זה לא רע.

ליאונרד כהן עושה צלילים רומנטים

ואני

מה אני?

אני כוכב

או גאון לייט

בכול אופן

אני בטוח משהו.

יש לי תעודה שאני אדם נורמאלי

קיבלתי אישורים מכול מיני ועדות,

זה טוב

בהחלט טוב.

הי  אני מקווה שליאונרד ישיר היום את סוזאן,

ולכולם יהיו סלילים של אנרגיה חיובית בגו.

ואולי יסתדר להם הרעיון להיות יחד או לבד

בינתיים

אני הכוכב שזורח בשמיים,

עושה לופים,

דופק קטעים מלמעלה

ימים טובים לא?

ימים חולפים ונדמה שהזמן למעשה מהתל בנו... הוא נשאר. החום של אוגוסט מפרק את חומות ההגנה של רובנו, אנחנו נוכחים פחות, מבינים הרבה פחות, לרוב תנועות גופנו נעות באיטיות.  אנחנו קמלים מהחום הגדול.

חלקיקים מהתמונות שחולפות בתוך מחשבותיי נצרבות ואני מחפש את הבזק התנועה שיעביר אותי להיות נוכח שם. מנהרת הזמן של דרור. חלקיקים שברירים כגבעולי חיטה. בתמונות לפעמים אני שפוף עד הקצוות ולפעמים אין לי גבולות. לרוב אני ממש משתדל לחייך.

אני מאד אוהב שאין לי גבולות.

כנראה שאני צריך להתבגר ואולי פשוט להפסיק לחשוב . מי יודע

אוגוסט בעיני הוא חודש של חיים הפוכים, אתה מרגיש שחייך נשאבים החוצה מתוך גופך. מכל סוגי האקלימים שבעולם, אוגוסט בישראל הוא חרב מתהפכת . אנשים נמסים.  מה שמעלה תהיה איך זה שבאוגוסט המוסיקה רותחת, המילים דחוסות והצליל מלא אנרגיות שורפות.

נחמה קטנה מתגנבת כי ספטמבר מתקרב אבל הפעם נתקענו עם רשימת חגים אינטנסיבית שגורמת לי להרגיש שאולי עדיף להישאר בחום ההביל של אוגוסט

אבל היי יש  דרך חדשה שנפתחת, יש תנועה שנרקמת ואנחנו מאמינים בני מאמינים.

המוסיקה שאני צורך יש בה קיומיים חדשים, אני אולי צריך להפרות מחומת המגן שלי.  מהפיכה צעקנו באחד האוגוסטים האחרונים בגרון ניחר או שאולי זה היה רק חלום.

אני נשאר עם רשימה אינסופית של חיים לא נגמרים, רשימת מצאי חיים קוראים לזה. מוסיקה נהדפת בתוך מוסיקה אחרת ואני מתרגש עם מלך שמאזן מלך אחר .ניל יאנג מתארח אצל מייקל סטיפ. אחת החוויות הרוחניות המוזיקליות הגדולות ביותר. בתוך ההתעוררות

תגבירו את הסאונד מגיע להם.

אני בכל מקרה מביט בחלום מקרוב...מזדהה

http://www.youtube.com/watch?v=IgYUOufehQU&list=HL1376125389&feature=mh_lolz

לחיים יש מסלול משל עצמם, בהחלט אין  להם קשר לתכניות שהצבת לחייך, כרגע אני מקשיב לניל יאנג באוזניים, תמיד הוא גורם לי להרגיש שאני טוב יותר. משעשע שמקום המפלט שבחרת לעצמך הוא המקום היחיד שיגרום לך להיות מפוכח.  אני מנהל עם עצמי  תנועות רצוניות, מנסה ליישם את רגש הכמיהה לעצמי. לעתים אני חש שאני נושא עלי מנשא  כבד של זיכרונות שמתחזק פינה רגשית שבו אני מבקר.

זיכרון הוא סוג של יחסים רגשיים אם עצמך. אתה רוצה להתרכז בחלקים הטובים ולמעשה רק שאתה מכיר בערך עצמך. אתה מוכן התכנס באפלה

 השבוע בשקיעת השמש  בים הבטתי בגלים שמלחשים את החוף, גלים אלה מייצרים לפעמים עווית קיצונית בגופי, סוג של הכרת נפש . אני לא מתעלם מהעווית הקיצונית, מכיר בה וקרא לה שלי.

אני כותב גלויות, מגלה את הצפונות מקסימום אני אכחיש. יש בתוכי הרבה רעש פנימי לבסוף הרעש הגדול מסתיים בשקט פנימי מהדהד.

אני צורך מוזיקה ועוד מוזיקה, לפעמים אני מוכן להתפשר על מילים בספרים. לא על מוזיקה, אני לא מוכן להרגיש שאני פחות מהולך על עננים ...צלילים מעיפים אותי מעלה מעלה למקום שלו אני קורא חיים.

 השבוע ישבתי במסעדה שלווה עם הבן הצעיר שלי ישבנו קרובים ודיברנו בשקט, לא זוכר שדיברתי עם הבן שלי בכזאת קירבה.  איזה הרגשה מחשמלת לחוש את השקט הנעים איתו, מילה ועוד מילה אכילה אטית ומוזיקה ברקע. "ואבא אתה יודע" ...הוא אמר..."היה לי טוב"

ומי שישים לב השקט מדבק...גם המוזיקה.

בילי פי הוא האיש שיעשה לכם מהלב את השקט המבורך...לחיים בילי

http://www.youtube.com/watch?v=nCPhFAfhogQ