תכתוב רציני אולי יום אחד תהיה גרוסמן. תכתוב מרוכז ואנשים יקראו בתשומת לב. אל תתפזר. תדייק. אני רק רוצה להישאר דרור, לאפשר למילים לגלוש במדרון, לחוש שאני קל אצבעות ולפתע לשחרר את הבלמים. המילים מתעופפות...

 באוזניי מתנגנים צלילים מופלאים ואני מתבשם מריחות, טעמים ותחושות.

אני יושב מול הים הרוחש, העלטה מכסה את הכחול הגדול בשמיכה רכה, רוח קצרה מרחפת ומשאירה בגופי סימנים. אנשים ספונים בביתם דוממים מול המרקע, מול החיים, ואני מצליף על מקלדת המחשב. מציף את הנעלם שבתוכי לעולם.

 אני מעלה באוב רגעים של תשוקה רגעי צירוף ורגעי יום.  התמונה היא פסיפס שצובר את חלקיו, הנה אני.

  באוקטובר יוצא לאור רומן ראשון שלי... לא בטוח שהיו הרבה קוראים, אבל אני כותב בן זונה אז מה אכפת לי

בשנה האחרונה נתקלתי בעולם התוכן הספרותי בישראל. עולם של שמירות אישיות. ניקוז מילים לתוך עולם של זיוני מוח. שיזדיינו. המילים הם הכוח המניע את חיינו . תנועה מאופקת

 עכשיו אני עובר חינוך פרטי.

אני קורא בפעם השנייה את קובץ הסיפורים הקצרים הכי מושלם. 'בריחה' של אליס מונרו. חוויה רגשית מורכבת. מחול של תחושות שמתרוצצות בתוכך בקריאת הכתיבה המאופקת מכשפת. הסיפורים אוספים אותך לעולם קריר ומסוגנן שבו אתה מרגיש שכול מילה בוקעת לתוך נשמתך. כתיבה מהוללת.

 גיד האיכלס משתפר...אולי אפילו יהיה מרתון השנה ואם לא.

 גם טוב.

מוסיקה היא שפה קיומית . מתנגנת במשחק של פנים וחוץ מנשמתך . שביל קאלהן שר.. זה קורה מאד.

http://www.youtube.com/watch?v=TbfVH2k0OF0

מהיכן מגיע הביטחון שאפשר לפוצץ את העולם ולהישאר נורמלי. העולם הזה דפוק מהותית.

אולי אנחנו בעצם הדפוקים.

 בשנה האחרונה אני בעניין של מוזיקה מחתרתית, הפכתי בכלל למחתרתי מסוגנן. אבל מחתרתי שווה

 במוצאי שבת הייתי בבר בשם אוגנדה הנמצא בעיר אפלולית ונהדרת בשם ירושלים. יחד עם עשרים איש צפיתי בהופעה של טל כהן שלו. אני בטח כמעט שהייתי הכי זקן. בטוח.

  טל כהן שלו הוא הזמר שכולם עדיין לא מכירים וכשיכירו יאמרו איך פאקינג לא הכרתי אותו לפני.

הגולדסטר הלא מסוננת הייתה טובה ובמפתיע גם לא יקרה. שתיתי מלא, שיכור זקן. בתענוג גדול הגישו לנו חומוס מצוין, הייתי עם האחיין שלי שגם הוא בעצמו לא רע

מה אומר החיים, יש להם קטע.

עצוב בעיני שיש זמר מוכשר שמנגן נפלא ושר עד שהגוף שלך רוצה לעוף ובהופעה נוכחים רק עשרים איש . ביל קאלהן הגדול אמר פעם שהחיים הם תנועה קטנה שנאספת לעוד תנועה קטנה שנמהלת בתנועה אינסופית והופכת לנחשול. אולי אנחנו פשוט בעידן של שובע קיומיי ניזונים משיט מוזיקאלי מפואר. כנראה מלאים בתרסיס של קהות. ואולי אני סתם מזיין את המוח.

מעולם לא התביישתי לומר שאני מת על דפני ליף, בוטה, מצומצמת, מעצבנת ועדיין הכי צודקת. היא אומרת לנו את האמת שנותרה לנו. נשארת נאמנה לדרכה ובסוף ועשרים איש באים למחות איתה ואלה ובטח שותים בירה זולה. בטח עוד מעט נגיד איפה היינו ואיך לא באנו.

כוסאומו מהפיכה.

תנועה קטנה נאספת לתנועה קטנה שנמהלת בתנועה אינסופית והופכת לנחשול

 הרגל שלי כואבת כשאני רץ, כאב שחודר מהגידים ולא מרפה. בתיאור מדויק יותר הגיד המזדיין שלי חזר לפני חודשים לעשות לי בלאגן. בניגוד לעבר, הייתי פחות עקשן. הקשבתי לכאב, טיפלתי בגיד, רצתי פחות. עדיין השמיים בהירים והמוזיקה נהדרת

ועוד מעט אני חוזר ...

אני, דפני ליף וטל כהן שלו.

http://www.youtube.com/watch?v=-Iv9fphCg78

מביט הרחק.

 השאיפה לפשטות אנושית מזוקקת בהתבוננות כנה.

אני מכוון את תדר החלומות, מניע את קצבי הדמיון,

משקיט את תשוקותיי המתפרצות.

גופי משתאה לנוכח כנפי הטורקיז הפרושות מכתפיו.

השתקפותי כורעת על ברכיה,

פורשת את מטות ידיה.

גופי מחודד כנשר,

נשמתי שוחררה לחופשי כברדלס החוצה את האינסוף.

חלומותיי מעבר לשדות התודעה הגשמיים.

נוסק מתוכי.

http://www.youtube.com/watch?v=YA2h9PrIUxs&list=HL1373013936

אסופה של רצונות בוערים בגופי,

אני מציג אותם לעצמי. לעולם.

 מוחי ההוזה כותב אותם על צג מחשב שחור.

רצון .

רצון .

רצון.

אני אוסף רצונות כפייתי.

לפעמים אנשים מתפוררים בתוך מכלול הרצונות שלהם

ויש ימים כהים בהחלט.

http://www.youtube.com/watch?v=EDUxB96tH1g&list=PL1990CBFAAEF5D40C

רגעי זמן. הוא מביט לקרני אור השמש המתכלות

מקשיב לשיר של טום וויטס. הקול המעושן מלווה את סגירת היום.

זמן רב שהוא שר קול שני.

אתה לא יכול לנשום ללא מפוח שמתגורר לך בגוף,

מתמלא ומתרוקן. לב, קוראים לזה בשפת האדם.

הוא לא איש.

תמיד חשב שהוא מלך העולם, בסוף הוא נותר מכוסה בשריון.

תחזור לשבלול, נשמעים קולות בראשו.

 הוא חוזר

טום שר עבורך שיר שמהדהד בתיבות התהודה הרגשיות שלך. אתה חושב שאתה קבצן כמוהו.

האמת היא שאתה שט בקליפת אגוז, יורה מילים באופן אינטואיטיבי, חושב שאתה גאון.

אני קם מתוך גופי, צועד מתוך החלומות שלי.

פוסע לאיטי, את רואה את השיירים שנושרים ממני ?אני כבר לא רואה.

את חושבת שאני בכלל איש ?

פורש כנפיים, עף. ניתן להבין לאן אני עף.

מלא כמיהה וצרכים אובדים.

הצורך להיות נאהב ממלא את כלי הקיבול שלו

הוא נושם.

נותרת לצידי, כמה כאלה את מכירה שנוצרים לעד?

 אוסף את הרסיסים, מדביק אותם, לפסל סדוק

משתחווה למלך הקבצנים.

קול סדוק ממתמלא ברגשות.

טום ממשיך לשיר.

http://www.youtube.com/watch?v=YErXozSHW9w

בודד בשער. ככה אתה חושב שאתה יכול לקרוא לעצמך?

אתה לפעמים קורא לעצמך, לא?

אנחנו משחקים במשחק של סוף היום. חלקים נאספים, חלקים נאטמים, אוני מבודד את הלא נכונים ומשאיר את החלקים שאותם אני מעוניין למכור .

בודד בשער הבית. ממתין לחיים החדשים שהבטיחו.

מהפיכה מאורגנת היא הבקשה הקטנה שלי, מהפכה אחת מסודרת בלי חניות ובלי חזיון אור קולי.

 פושט מהפיכה.

אני בדרכי לשם. את באה?

כול יום אני אוסף חלקים מדממים.

מניח אותם מול החיים העשנים שלי.

מוסיקה.

 http://www.youtube.com/watch?v=dKQbs9duIss

אני יכול להקשיב בלי סוף, הצלילים שלהם אני מקשיב הופכים אותי איש עף.

חיוך פנימי עמוק מוסיף עבורי נופך של דיוק לעצמי.

אני מתלבט האם להרים את עצמי עבור עצמי. לפחות ארבעים ושבע פעם.

ממרום שנותיי המצטברות מה נותר בי מלבד קצב פנימי,

ומוסיקה לא נגמרת.

אני קורא את הספרים הכי טובים בעולם.

אני רץ את המרחקים הנפלאים שיש.

אני שותה מהיין הטוב,  שאליו אני משתוקק.

אז ברור שאני מקשיב לעצמי, אני חייב

יש פקקי שעם במכוון התנועה שלי.

יש זמנים בנשימות החבוטות שחושקות את קנה הנשימה שלי. יש רגעים אפלים שעושקים את שמחתי.

ועדיין אני איש עף.

הביצוע הכי מושלם שיש.

http://www.youtube.com/watch?v=v525UGbA448

אני כותב על רגשות אולי כי אני מפחד .

קהה את קוראת לי במבטים הקהים שלך עצמם.

אני אוסף את הרגשות המפוזרים לתוכי, מפזר לפיסות קטנות.

אין דרך שאוכל לקיים אותם.  ולמרות אני נותר מאמין

אני אוסף את התמונות המצומצמות, מחפש את הקליק ולא מוצא,

אז פשוט יוצא לרוץ.

לפעמים אני נושם רחב יותר. לפעמים פחות, משתדל לא להתרוקן

בעוד כחודשים וחצי מסתיימת תקופת שלילת רישיון הנהיגה שלי, עשרה חודשים של נסיעה מאולתרת.

אוטובוסים, מוניות, רכבות וכל מיני שיט אחר. עודף אלכוהול בדם גורר אותך להרפתקאות .

מה אומר, ככה אני עשוי,

זה לא רע כלל.

עכשיו אני מקליד במקלדת, מוצא את האיזון לפחות מנסה. בון איבר עושה לי סדר באוזניים

ואני מתמוסס.

אני קורא בתחנות הזמן שבהם אני נמצא ספר בשם מוזיאון התמימות,של סופר טורקי בשם פוהמוק

הוא כותב על מחיר האהבה, על מחיר השיגעון.  הספר מכוסה בדוק של עצב שנסוך על כולו בין הדפים הרבים.

העצב והכמיהה מתחברים לפרקים שאני מסתיר מעצמי, מתמודד עם עצמי

זאת אולי כנראה הסיבה שאני כותב על רגשות.

בון איבר. האיש, האגדה, והמוסיקה.

להתמכר.

http://www.youtube.com/watch?v=5l8otWSs3Ro

הם מגיעים, הוא אומר בשקט, היא נעה מהמטבח לכיוון פינת האוכל שבה ניצב שולחן האוכל העשוי מעץ אלו וארבעה כיסאות פרושים בכול אחד מפאותיו.

השולחן כבר היה ערוך במפה לבנה שעליה היו מונחות בארגון מופתי ארבע צלחות לבנות עמוקות שאיור של פרח כחול מוטבע במרכזם. היא מניחה את הסכום בקפידה סביב כול אחת מהצלחות כשלפני כול צלחת כבר נוכחת זקופה כוס יין עמוקה וצמודה לה כוס זכוכית גבוהה לשתיה קלה .

במרכז השולחן ניצב בקבוק יין מסוג ירדן בציר 2005 יין נחמד בהחלט, כלל לא מחייב ומצד שני יין נוכח ובעל גוף סביר, לאחרונה הוא מאד אוהב יין תחביב שגורם לו לעניין רב. בצמוד לבקבוק היין היו מונחים שני פמוטים כסופים שבתוכם טמונים נרות לבנים המפיצים להבה צהובה שהשתקפה מול המראה המעוטרת התלויה על הקיר ממול. כשאורן הביט לפנים המראה במבט אלכסוני נראה היה כאילו הנרות בערו סביבו כמלכודת אש.

הם באים, הוא חוזר על המילים כאילו חייב לומר אותם. השולחן המאורגן משרה בו סוג של עצב חלול העולה מתוך תחתית ביטנו. אורן כבר לא נאבק עם העצב הזה, זהו עצב של השלמה שמחלחל בתוכו כמו מפל איטי המפכה זרמים של תוגה, לעולם לא הופך לפרץ רחב של ייאוש שאולי היה גורם לו לעשות את הצעד המתבקש.  

היא חזרה למטבח לעמול על רוטב מנת הדגים שהיא מכינה תמיד כשמגיעים אורחים, מה שלא קורה הרבה בביתם. הוא שונא את הדגים התפלים שהיא אופה בתנור ומפזרת עליהם לבסוף את הרוטב החלבי החיוור העשוי משמנת. הוא אוהב דגי ים אמיתיים הצרובים במחבת, היא יודעת את זה.

הוא שומע את צעדיהם הפוסעים על האספלט בכניסה לחצר הבית, עצם את עיניו וראה בעיני רוחו את תנועת שער הברזל החלוד וסגירותו חזרה על ידי נקשת המנעול, הדהוד הפסיעות על אדמת החצץ הכבושה.  

 נשמעה הדפיקה בדלת הוא פסע לכיוונה היא יצאה מפתח המטבח נעמדה לצידו ואמרה בקולה המתוח תפתח כבר, למה הכול כול כך איטי אצלך. הוא פתח את הדלת והאורחים עמדו בכניסה

"היי", שמחה מולם נעמי, אחותה הצעירה של אשתו, כשבעלה נחום עומד לצידה, מחייך בפניו המלאות לבוש כהרגלו בחולצת גולף שחורה המכסה על הכרס העצומה שלו ומכנסי פשתן לבנות רחבות שצמד כתפיות בצבע אדום עוטפות את גופו ותפוסות מהלולאה של מכנסיו הקדמיות ועולות בהצלבה לאחורי מכנסיו כפותות בתופסן מתכת. מי לובש כתפיות הוא חשב לעצמו, איך אנשים בכלל מעיזים ללכת עם כתפיות, זה מטומטם לגמרי.

"היי, מה שלומך" אומר לו נחום ומושיט את ידו אליו, ולוחץ את ידו המושטת עדיין תוהה לגבי הכתפיות,"היכנסו" הוא שומע את קולה של אשתו, נעמי מתקרבת אליו "מה שלומך אורן" היא מנשקת את לחייו, נעמי בגובה שלו. מדהים איך מזוג הורים נמוכים הגיעו לעולם שתי אחיות כה שונות, אחת גבוהה וגמלונית כמו נעמי, האחרת בדמות אשתו קטנה ועגולה. אחת צעירה ואחת בוגרת דומות בתווי פניהן החיוורות, לשתיהן יש עיניים קטנות ומעליהן גבות דקיקות כמעט משורטטות בתוספת שפתים מחודדות.

רק שלרות אשתו יש שדיים כבדים ,ואילו לנעמי הגבוהה והגרומה יש שדיים קטנים.פעם אפילו יצא לו לראות אותם זקורים מולו. היא התלבשה בבית הוריה בחדר השינה והוא נכנס בטעות לחדר כדי להביא שמיכה לרגליה של אשתו שצפתה בטלוזייה בסלון, היא הסתכלה עליו מופתעת ואז אמרה בקול שקט "אורן, צא מכאן בבקשה,"  "סליחה נעמי" הוא אמר ויצא  מהחדר .

באותו ערב במקלחת בביתו נשטף במים הזורמים כשהגיע לסיפוק כהרגלו לפני השינה, דמותה של נעמי הייתה מול עיניו, מחייכת ופרושת איברים שוכבת על המיטה כששדיה הקטנים עזים וחשופים, מלחשת באוזניו מילות אהבה, לשונה משרטטת קווים ומעגלים על גופו ברגש וברוך.

משפחה כזאת, זה מה שיש .

אורן ורות רביב נשואים כבר שש שנים, נישואים מאוחרים. הוא בן ארבעים ושלוש והיא בת שלושים ושמונה.

הם גרים ברחוב הנשיאים בכפר סבא, אין להם ילדים הם ניסו כמה פעמים טיפולי הפריה אצל המומחה בתחום ד"ר שריג, עד שהרופא אמר להם בפגישה מכרעת לפני כחצי שנה שזרעו של אורן קולקל, הוא אינו מייצר את ההרמון המתלכד עם הביצית המפרה את העובר, במילים פחות מעודנות הוא עקר,כישלון אבולוציוני.

הרופא, ד"ר שריג, עוד נתן להם סיכוי קלוש בטיפולים מיוחדים בתוספת דיאטה נכונה .

ביציאה החוצה מהקליניקה, היא התבוננה בו במבט מרוחק ושתקה לאורך כול הדרך כשפסעו לרכבם, כשהוא הניע את הרכב היא אמרה לו בפשטות שהיא לא רוצה יותר לנסות טיפולים, כיון שהוא עקר והיא אינה מאמינה שהוא יוכל להתגבר על העקרות בשום טיפול. הכול בראש אורן, היא אמרה לו והראש שלך כנראה לא מספיק חזק, אחרי המילים האלה היא שתקה למשך כול הערב .

מפל הייאוש המפכה החל לזרום בזרמים איטיים אבל לא נבע לזרם שוצף המכריח אותו להבחין בחייו.

הוא השלים עם כך שלא יהיה לו ילדים. גם היא השלימה עם חייה, היה שקט מעיק בביתם שפיסות של אוויר עכור צף מעליהם בהשלמה חסרת חדווה.

היא אכלה את ארוחותיה בצורה קבועה, ארוחות מסודרות, גם הוא אכל ארוחות מאורגנות בשעות קבועות כולל ארוחת צהריים בבנק בו עבד, בערב היא צפתה בערוצי הסרטים, ישובה בכורסה האדומה מול המסך המרצד, כשמגש רחב מעץ המכיל את ארוחת הערב כולל הקינוח הקבוע מונח על ירכיה .

הוא היה מתיישב על יד השולחן ממולה, מתבונן בה אוכלת את ארוחת הערב מהמגש, מנסה לומר לה מילים על עבודתו בבנק, היא לא הייתה עונה לו תשובות מלאות מלבד המהום מזדמן של עניין, עיניה היו נעוצות במרקע ממול.

לאחר כעשרים דקות של ניסיון שיחה והמהום, אורן היה הולך לחדר העבודה מתיישב אל מול המחשב ומשחק משחקי אסטרטגיה.

המפל המשיך לזרום לאט כאילו גורם זר ונסתר שולט ומווסת את זרם המים.

במשחקי האסטרטגיה הוא היה מצוין מה שמילא את ליבו בתחושת גאווה .

בבוקר אורן אהב לשבת לבד ליד השולחן במטבח ללגום קפה שחור ולחשוב מחשבות שונות, תמיד היו המחשבות מעין סוג של תרפיה למוחו, הוא היה שט במחשבותיו על כנפי הדמיון לעולמות שונים ומגוונים ,הוא ראה הרבה סוגי ילדים בעיני רוחו .כמה שהוא אוהב ילדים.

לאחר זמן מה הוא היה קם ממקומו לחדר המקלחת, מתקלח, מתלבש ומכין כריך לעצמו לארוחת בוקר, אומר לרות המתעוררת שלום בקול רפה ונוסע למקום עבודתו בבנק מזרחי בסניף המרכזי.

בבנק הוא היה אחראי על מאגרי המידע הממוחשב, תפקיד שכבר מילא אותו כמעט שמונה שנים, בצהרים אכל את הארוחה יחד עם חברו דוד ששון היועץ למשכנתאות.

הם היו אוכלים במתינות בחדר האוכל הכללי ומדברים בניהם על כלכלה וחדשות ושמרו את סוף השיחה לנושא משחקי האסטרטגיה נושא משותף וקרוב לליבם, בערב כשהיה שב הביתה, רות הייתה מקבלת אותו בהנהון לשלום, ישובה על הכורסה.היא הלא הייתה חוזרת ממקום עבודתה בצהריים, רות עבדה כמורה מחליפה בבית ספר יסודי לחינוך מיוחד.

בתחילת נישואיהם רות הייתה מבשלת ארוחת ערב עבורם, הייתה ממתינה שיחזור מהעבודה והם ישבו לצד השולחן, קרוב אחד לשני ומשוחחים על היום שעבר, בימים ההם היא אהבה להאכיל אותו עם המזלג שלה, הוא מאד נהנה כשהייתה טובלת את הקשה של הלחם ברוטב הסלט ונותנת לו לנגוס מהלחם האחוז באצבעותיה. בזמנים האלה כבר לא המתינה לו על השיש במטבח ארוחה חמה מלבד קערת מהסלט ירקות שאותו הייתה קוצצת עבורם.

הריטואל היה קבוע ונמשך בערב מול הטלוויזיה והמחשב, בלילה לפני שהיה הולך לישון אורן היה מתקלח שנית, נועל את הדלת ונותן דרור ליצריו, הוא היה נוגע בעצמו באיטיות ואז מגביר את המגע ומגיע לשפיכה על ידי מחשבות יצריות על מין סוער וחסר גבולות ומגע של אמת.

איתה הוא לא שכב, רות לא משכה אותו יותר, התחושה לאחר רגע השפיכה הייתה כואבת כמו מחטים פנימיות דוקרות. חברו דוד היועץ למשכנתאות אמר לו יום אחד שיכולת הספיגה שלו מדהימה וכנראה שהוא זקוק למשבר קיצוני שירעיד את עולמו כך שהמפל האיטי יתסוס, יגעש ויהפוך למפל שוצף של ייאוש, רק אז הוא כבר לא יוכל לסבול את כול העובר עליו בחייו מה שיגרום לתהליך שרשרת שבה הוא יתנתק מכבלי ההשלמה הכבדים.

דוד גם סיפר לו על סדנאות היין שאליהם החל ללכת, מה שסיקרן את אורן מאד, הוא החל ללמוד על יין בלימוד עצמי דרך האינטרנט, בסופי שבוע הוא היה קונה יין משתי סוגים ולוגם אותם באיטיות מתענג על טעמם ועפיצותם.

נעמי ונחום התיישבו ליד השולחן בשני קצותיו כשמולם ישבו אורן ורות, אורן מזג מהיין לכול ארבע הכוסות העמוקות נעמי טעמה מהיין ואמרה "זה יין מצוין, אורן," "תודה" הוא ענה לה "אני מתעניין כרגע ביינות והיין הזה כלל לא מחייב,אלא יין שולחני עם עפיצות סבירה המתאים לארוחת ערב נינוחה,"

"וואו, מילים נהדרות" התפלאה נעמי ,"יפות המילים שאתה אומר."

רות לא הצטרפה לשיחה רק הביטה בהם בעיניים מימיות.

נעמי שאלה "אתה הולך גם לסדנאות ויקבים" "עדיין לא," הוא ענה לה, "אבל בטח גם זה יגיע בהמשך" סומק נעים עלה על פניו כשאמר זאת, התעניינות של נעמי נעמה לו," אשמח לבוא אתך, הבנת היין נשמע לי כנושא מרתק אורן."

רות הפסיקה את השיחה שהתפתחה ושאלה  "מי רוצה מהדג המיוחד שלי"  "אני כמובן אשמח לדג" אמר נחום ,"גם אני אשמח" אמרה נעמי , "רוצה עזרה?" "לא, זה בסדר אורן יעזור לי" הוא הגיש את צלחות הדג לאורחים וגם לרות ושתה מהיין ,"למה אתה לא אוכל מהדג?" שאל אותו נחום, "מכיוון שהוא לא אוהב דגים שזזים בתוך רוטב לבן" ענתה רות מגלגלת עיניה למעלה

"הדג טעים מאד, רותי יקרה" אמר נחום,"תודה," ענתה לו רות מצמצת עיניה לכיוון אורן, נעמי לא אמרה מאום רק התבוננה בנרות הדולקים, הוא חש שתנועת מפל מים החלה לנוע מעט בזרימה חזקה  יותר מהרגיל.

אורן מזג לעצמו כוס גדושה נוספת מהיין והביט לתוך האדום סגול הכהה, בועות קטנות הופיעו בשיפולי הכוס , הוא שמע ברקע את השיחה המדוברת בשולחן, נחום הסביר לרות על ביטוח פנסיוני מומלץ ואיך מתנהלים הכספים בתוך המערכת.

נעמי שתקה. הוא המשיך להניע בעיגול רחב את הכוס הבלון המלאה ביין בעל צבע הארגמן, תנועת היין בכוס ציירה לו הבזקים חולפים של סערה, כמו גשר מעל מים סוערים הוא חשב לעצמו, החיים כמו גשר מעל מים סוערים, אני איש שתלוי על גשר רעוע מעל מים סוערים.

המפל הגביר את הקילוח ובראשו נשמע רעש של חליצה של פקק, גשר מעל מים סוערים, אמר לעצמו בתנועת שפתיים ללא קול, "גשר מעל מים סוערים" אמר בלחישה חזקה יותר, "מה אמרת אורן" ?הוא שמע את קולה של נעמי עולה בתוך הערפול שבו הרגיש .

"גשר על מים סוערים" הוא ענה לה, "את מכירה את המשפט הזה?" "כן אורן" היא חייכה אליו חיוך נעים ומרגיע

"הביטוח הפנסיוני מתאים לך גם אם את עובדת בחצי משרה" אמר נחום לרות, המילים האלה הגיעו לאוזנו כמו הדהוד רעש המפל הזורם שעטף את אוזניו. אורן צפה ביין ובנעמי חלופות, היא חזירה לו מבט  בעיניה הקטנות מעבר לנרות המפיצים אור צהבהב וחייכה אליו "גשר על מים סוערים, אורן" הוא הנהן בראשו נותן לרעש המפל לשקוט מעט, לגם קלות מהיין שטעמו היה מעושן, טעם מעט פירותי הוא ציין לעצמו, עיניו התלכדו לאישוניה של נעמי שחדרו אותו, שפתיה זעו מולו, המפל קצף, הוא מזג לעצמו עוד יין, קול נשמע כאילו מופנה אליו, הקול היה קולו של נחום היושב לצידו, "מה אמרת נחום?" הוא לא הצליח להבין את המילים, "תגביר את קולך אני בקושי שומע אותך" .

"אתה שותה יותר מידי" ציין נחום, "אהה" אמר אורן ולא הוסיף מילה, "היין הזה לא רע כלל" אמרה נעמי, "יש לך עוד בקבוק אורן?" "כן, בוודאי" אורן קם להביא את הבקבוק החדש חלץ את פקק השעם בחולץ הפקקים האדום.

"יש מנה עיקרית," אמרה רות, "מי רוצה לטעום מהגולש שהכנתי?"

"בוודאי שארצה," אמר נחום, נעמי מלמלה שגם היא תשמח לטעום, "ואתה אורן רוצה גם?" שאלה רות בקולה הצר, "לא תודה" הוא אמר בקול ברור.

"האוכל שלי לא טעים לחיכו של אורן." היא ציינה לכיוונו של נחום שעיווה את פניו.

אורן לא השיב, עיניו בערו לכיוון שמלתה השחורה של נעמי שהייתה קשורה בסרט סביב צווארה כך שקימורי שדיה הקטנים נראו נוצצים אל מול אור הנורות הצהוב. 

"למה אתה לא עונה לי אורן?" רות סיננה אליו בקולה המימי והמיואש, נחום גם סובב את מבטו אליו הכתפיות האדומות שלו שיוו לו מראה של איש גלמוד הנאחז בחייו, פימותיו היו אי סימטריות לחייו סמוקות, סנטרו חולק לשלושה חלקים בחיתוכים גסים, אפו בולבוסי, מעט מקולף בקצותיו, שערו אפור מדובלל הוא הזיע בצדעיו. אצבעותיו העבות נעו על השולחן בחוסר שקט.

אורן המשיך לצפות לכיוון שדייה של נעמי כשידו ממשיכה לסובב את כוס הבלון בדיוק כמו שלמד בקורס היין האינטרנטי, רעש של פקיעה רעם באוזניו. המפל שוחרר מהסכר האוטם אותו עכשיו הייאוש הוא חי ונוכח ואמיתי.

"אורן," אמר נחום, "אולי תפסיק לשתות? נראה לי שאתה לא מרוכז," נעמי שתקה רק הקמטים הקטנים ליד עיניה נצנצו לאורן.

"נחום," אמר אורן לפתע ממשיך לצפות לכיוונה של גיסתו,

"כן?" החיוך שומני עטוף בדביקות הקיף את פניו,

"נחום," הוא חזר על מילותיו ,"כן אורן"  המשיך לחייך אליו נחום,

"מה אתה עושה אצלי בבית?" נחום לא ענה,  הוא אינו מבין את השאלה.

"נחום, שאלתי מה אתה עושה אצלי בבית," "אני אורח שלך, לא?" נחום גיחך מעט בעצבנות,

רות פערה את פיה בהשתאות," אורן, מה אתה עושה?"

"תסתמי את הפה רות, לא דיברתי אלייך" נחום  התנועע על כסאו מנסה לקום מהשולחן, "שב" אמר לו אורן.

נחום לא זז כאילו קפא על מקומו,  "נחום" המשיך בקול מדוד, "מה אתה עושה אצלי בבית? אני חוזר על השאלה לאט עבורך, שתבין."

נחום גמגם כשקולו ניחר מהתרגשות והזיעה עוטפת את כול פניו,"אני אורח שלך אורן".

"אתה לא אורח שלי נחום, אתה אורח של אשתי רות, היא הזמינה אותך כי אתה הבעל של אחותה נעמי.".

"אורן השתגעת" אמרה לו רותי, אורן סובב את ראשו באיטיות לכיוונה ואמר בקול קשה, "תסתמי את הפה שלך, עכשיו אני מדבר ואת מקשיבה." יושבי השולחן שתקו.

"נחום, יש לי בקשה אליך," אמר בחדות, נחום הנהן  לכיוונו  עיניו קצת מופחדות, "אני  מבקש ממך אישור שנעמי תראה לי את השדיים שלה, בעצם אני לא מבקש ממך אני אומר לך זאת. כי נעמי תעשה זאת גם ללא אישורך."

שתיקה כבדה הייתה בשולחן, "נעמי תראי לי את השדיים הקטנים שלך" אמר אורן בקול רך.

הזרם השתחרר סופית המים ניגרו בשצף משמח שוטפים את כול המהמרות איתם,

רות הביטה בו עיניה קרועות מאימה, נחום נשם בכבדות, נעמי  נעמדה מול השולחן מסירה את השרוך הכרוך סביב צווארה, שמלתה נשרה למולו פטמותיה נצצו באור הנרות, היא חייכה אליו  חיוך חשוף שיניים.

מבטו הופנט לשדיה הקטנים והמרהיבים. 

"גשר על מים סוערים, אורן," הוא שמע את קולה של נעמי כשסגר את הדלת אחריו,

המפל השתחרר, מעגל הייאוש הציף אותו לחלוטין, הוא הכיר את מצבו הפכפוך נדם, רעש של זרימה חי נטף במוחו.

בבוקר, כשפקח את עיניו על חול הים הביט אורן לכוון הגלים השוצפים באדוותם על החוף הרטוב, הים געש באלימות סמויה, ציפורים הפנו את מקורם לכיוונו, פיו היה מריר ודביק, שיערו סתור

הוא היה רעב מאד.

כול כך רצה דג ים חרוך על האש, הוא התרומם ממקומו והחל לפסוע לאורך הים הסוער

מחפש

תביטי,

תביטי בי.

אני אומר מילים שורפות

משיל את עורי העבש,

מחדד את נשמתי הצחיחה.

שימי לב לעיוותים של הצמיחה

הקוסמית שעוברת בי.

אני עומד זקוף במרכז הרחוב,

מניף את ידי בתנועה רחבה.

 מברך את הכנפיים

. שצומחות מבין שכמותי

כנפיים לבנות, רבות הוד

כנפי מלאך.

אני מכין את הגוף כחץ וקשת,

 מהותי נמתחת,

אני עף.

תתבונני, אמרתי.

את מקשיבה?

, בימים של מאי

צומחות אגדות.

אני אגדה,

אגדה אורבאנית עם כנפיים,

מתעופף מעל העולם המפורק,

מביט בעיניים מלאות,

חקרניות.

,  אני ניזון ממוסיקה בהירה

 קשוב לצלילי האדמה,

 מתיז מילים,

אש של מאי.

.

קיים צליל חד שאני אוהב לאחרונה.

חץ נוסק, מתעופף, מתרסק. בוער.

פססססססססססססס

הקשיבי היטב,

 לצלילים חדשים בתא המטען שלי,

כלי הקיבול שלי משוחרר.

כנפיי מנווטות אותי למערב,

ריח הכחול הגדול מסחרר אותי,

טובל באינסוף הלא נגמר אני

ימים של מאי לפני.

האגדה מתעוררת

אני מתעסק בתנועה.ימים מלאים במחשבות על תנועות אינסופיות.

מחשבות חדשות מתקבעות בתוך האינסוף שלי. אני כבר לא נאבק בהן. נזהר עם עצמי, עוצר.

מי אני חושב שאני. מעניין, כבר איבדתי את הזהות שלי עם עצמי.

 אני מאט ומעלה בפני את קולנוע המחשבות שלי. פרים ועוד פרים וכלום לא השתנה,

דרור אני אומר. ודרור לא שומע, האם הפכתי לקהה כול כך, ואם כן האם זה ישתנה?

קיץ עולה וריח אדמה עבש .הצחיחות מעבר לפינה. אולי הצחיחות היא עצם מהותי.

אתה מתבונן לתוכך . ושוב התנועות המזוינות מושכות את עינייך,

אל תביט פנימה אומר האיש הקטן.

חוויתי התגלות מזוככות אתמול, בבר ירושלמי מוזר( לא הגישו בירה ...חמץ או משהו כזה.)

צפיתי בהופעה של זמר שאני מאד אוהב.. היין שהגישו גרם לי להיות מכונס בתוך הצלילים שעוטפים אותי.

צלילים גורמים לי לעוף על סלילים לבנים, אני מתעופף מתוך עצמי פורש את ידי ונעלם .

החגים הדפוקים האלה עושים אותי רגיש.

ההופעה של הזמר הכי מושלם בארץ בימים אלה

http://www.youtube.com/watch?v=-Iv9fphCg78

תנועות מניעות אותי. עליהם אני חושב בריכוז.

אני נע, מתנועע, כולנו בעצם נעים, גלגלים שכובשים את הקרקע .

התנועה מפרקת אותי לרסיסים.

אני מחלק את התנועות שלי ליחידות והן יוצרות שברירי תנועות פנימיות משקפות עבורי את מקומות שמהן אני מסתתר.

בכותלי גופי משתרר שקט, ישימון רחב ידיים של מדבר צחיח.

לאן אני הולך אני שואל את עצמי ...?

אתה פוסע, עונה לעצמי עצמי התוהה.

רסיסי חיים.  אתה משוכנע שהתנועות יכולות לקחת אותך למקום בו נמצא העולם האחר שאחריו אתה תר בהתמכרות

טעות.

האוזניות מנגנות עבורי את הצלילים ואני נמוג למול יופי הצליל, למול טוהר הטעם. מתוך שבריר הצליל נוצרת ההתפרקות. ושוב תנועות רחבות,

נשימות איטיות.

אתה חושש להיפגע, חושש לרתום את מקל הנדודים. הפגיעות הוא תוצר של חושך פנימי שמתפרץ מאיתנו לאור אפלולי, דרך התנועה אתה חושף את עומק הכאב.

אני מתעסק בתנועות.

"יש גשם בחוץ". הוא אומר באגביות

"יש גשם בפנים" היא עונה שעיניה נועצות במרקע.

הוא לא מבין.

"לסגור את החלון"?

 "החלון סגור.אין כניסה."

"להגביר את צלילי המוסיקה"?

"לא,

פשוט תשתוק."

יום שישי של מוסיקה חדשה

נסו את זה

http://www.youtube.com/watch?v=3_eR0IVSOhY