ביום שני בשעה חמש מתקיימת הפגישה השבועית עם ערן. בדרך כלל ערן מגיע בעשרה לחמש. אברם שומע מחדר הטיפולים את דלת הכניסה לקליניקה נפתחת ונסגרת.

"סיימנו אברם, נכון?" שואלת ילדה צעירה. אברם מהנהן להסכמה והיא נפרדת ממנו לשלום בחיבוק קצר. "אברם, תגיד, הבחור בפגישה של שעה חמש גם הוא ילד מקולקל?" אברם צוחק, "כן יעלי, כבר אמרתי לך שלכולנו חסר בורג?"

"כן," היא מגחכת אליו, "כולנו ילדים מקולקלים."

אברם שומע שהיא מברכת לשלום את ערן, ודלת הכניסה לקליניקה נטרקת. ערן נכנס לחדר ומניח על השולחן את הדיסק שצרב לאברם. הוא מסיר את האוזניות מאוזניו, מתיישב ופותח את מחברת הדפים הצהובה. ראשו מורכן והוא מחכה.

אברם מודיע שהוא מת לקפה וערן מבקש כוס מים. הוא הולך למטבחון ומכין לעצמו נס קפה מגורען ומוזג מים לערן. הוא חוזר לחדר ומתיישב על הכורסה מולו

"איך עבר השבוע ערן?"

"הכול היה בסדר."

"ספר לי מה היה בסדר השבוע." 

"אני הפסיכולוג? תשאל שאלות על מה שאתה רוצה לדעת ואני אענה." ערן מישיר את ראשו ומשלב ידיו, כמו מרואיין המשתתף בתוכנית טלביזיה, "אני מוכן."

"ספר לי על המוסיקה ששמעת השבוע."

"אתה תקשיב לה בדיסק שצרבתי לך. קח את המחברת." הוא מגיש לו את הבלוק הצהוב.

אברם מביט בדף הצהוב הכתוב בעט כחול שבקצותיו שרבוטים קטנים של כוכבים. בראש הדף מעין תזכורת מוקפת בעיגול 'יצא אוסף חדש ל.R.E.M' ובסוף הדף סומנה בעיגול המילה 'צ'לו'. אברם מרים את עיניו, "צרבת לי את R.E.M או מוסיקת צ'לו?"

ערן צוחק, "אתה מסיק מסקנות, הפכת לבלש כתיבה."

אברם קורא בקול.

"הקשבתי השבוע לז'קלין דה פרה. אתה מכיר אותה? מצאתי את היצירות שהיא מנגנת באתר אינטרנט שוויצרי, ערוץ המיועד רק למוסיקה קלאסית. הקשבתי לנגינתה בצ'לו, והרגשתי שהיא מחלקת את עצמה לחלקים קטנים ובכל חלק היא אוספת לתוכה מגע של אלוהים. הרגש הקיים אצלה, הפחד שמחלחל ממנה דרך הצליל, העוצמה והטוטאליות שמתפרצות מתיבת התהודה של הצלו, כל הערבוביה נוכחת שם בשפה של אלוהים או לפחות בשפה של ישות עצומה וענקית.

אתה מכיר את המושג מגע של אלוהים? כאילו אלוהים מאפשר לז'קלין לדבר בשפה שלו לבני האדם דרך המוסיקה שלה. אתה מאמין באלוהים אברם? כי אני לא מאמין, אבל במוסיקה, במוסיקה יש אלוהים. בסרטונים ביוטיוב,ראיתי שברור לה שהיא הולכת לאבדון. היה רשום אצלה באחת הפינות של המוח שהיא מנגנת על זמן של סוף. זמן שאול. אתה יודע, היא כמו כל הגדולים שמתים בפיק האחרון שלהם, קורט הגדול, הנדריקס, ניק דרייק, החבר'ה הטובים  שיודעים שאם אין מוסיקה הגוף מת. הייאוש הפנימי ריסק אותם מבפנים. כל ההצלחה שלהם הייתה עבורם צ'ק בלי כיסוי, בסוף הם נשארו לבד, בודדים עם הצלילים של עצמם והבדידות שלהם יכולה לפרק אותם מבפנים. הרס עצמי.

דווקא ז'קלין מתה ממחלה, אבל מאיפה מגיעות המחלות? אולי להיות חולה זה גם סוג של שאיפת מוות. ז'קלין מתה ביסודיות, בהתחלה היא הפסיקה לנגן, ואז, מאותה נקודה, כאילו גדעו ממנה את טעם החיים והיא גוועה לאט."

המועקה משתוללת בגופו כשערן מספר לו דרך מילים שכתובות על המוות שאורב לו בכל פינה. הוא עצמו קריין חדשות סוף העולם של ערן. כפתור הווליום של פחדיו מתגבר בתוכו, ערן מפרק ביסודיות את החומות שמקיפות אותו, מי שלח אותו למען השם? פחד משתק כרסם לו בכליות, בלב ובנשמה, פחד שכלא ולא נתן לו להשתחרר. אני צריך אוויר הוא חושב לעצמו. הוא משתתק לשנייה ולוגם מהקפה לגימה ועוד לגימה קטנה.

"מה זה מוות בעצם? האם מוות זה פשוט לתקוע כדור בראש, אולי מוות זה לחדול מליצור, ולהבין שכוח היצירה התכלה מבין אצבעותייך, מראשך, ניתוק מעולם הדמיון ואתה קאפוט. אני חושב שתחילת המוות הוא הרגע שבו אתה מבין שאתה קליפת שום". אברם לעלע בגרונו וקול הבריטון שלו נרעד קלות, "ז'קלין דה פרה מתה מטרשת נפוצה, בתחילה נפגעו לה הידיים, איכות המוסיקה שלה ירדה, באיטיות זוחלת אבל יסודית והחלה להתפוגג. העזות בצלילים שיצאו ממנה... תחשוב כמה זה מבאס אברם, שהידיים, שהן כלי העבודה שלך ומהוות תנאי קיום לחייך, ודווקא הן בוגדות בך. הצלילים של הצ'לו שבו ניגנה בלבלו אותי. הורדתי את רוב ההקלטות שנמצאות שם והטענתי את המוסיקה באייפוד שלי. במשך כל השבוע הקשבתי לה, נתתי לעצמי זריקות מוזיקה אינסופיות. צליל הצ'לו המתנגן בידיה השתלט עליי, הימם אותי וניתק אותי ממחשבות על מוזיקה אחרת, כאילו אני נמצא בתוך תא אטום שבו הצ'לו ואני מנהלים דיאלוג. אולי גם אני הולך למות? סתם אברם אל תתייחס לכל מה שאני אומר, אני אוהב לראות איך אתה מרים את העיניים מהדף ולפתע עוברים בך רפלקסים שמזיזים לך את האישונים וזה מצחיק אותי." אברם הרים את העיניים והרגיש איך העיניים שלו קופצות. "זה עובד אברם, אתה שם לב לשטויות שלי." צחק ערן.

"אני ממשיך לקרוא," זעף אברם.

"הצלילים באו מכוכב אחר ורצו להפנט אותי. ניסיתי לנתק את המחשבות להתרכז רק בהם ולנסות להבין להיכן המוסיקה מובילה אותי. אתה מבין אברם, ז'קלין דה פרה מדברת איתי, מספרת לי על החיים שלה דרך המוסיקה שהיא מנגנת ואני מרגיש שאני יכול להכיל עוד ועוד. אינסופיים הצלילים האלה. אני לא יודע לנגן אברם, ניסיתי לפרוט על גיטרה, כשהייתי צעיר יותר התאמנתי בפסנתר, לא הצלחתי להתמיד, כנראה שאין לי הרבה כישרון נגינה. לכן  מה שנשאר לי, זה רק להקשיב[r1] , ואני טוב בלהקשיב. המוסיקה שאני שומע מאותתת לי לקום וללכת ממקום למקום ואף אחד לא שואל אותי באמת לאן אני הולך. העיקר שלא אשב מולם עם אוזניות גדולות ומבט מוזר. אף אחד לא מבין איך לאכול אותי, לא אבא שלי ולא אימא שלי, זה מעציב אברם, והם אפילו לא עולים מאתים חמישים שקלים לשעה. לפעמים אני יוצא מהגוף שלי ומנסה לדבר עם עצמי, מה יהיה איתך ערן? ואין לי תשובה, אני באמת לא יודע.

בשכבה שלי יש ילדה שקוראים לה יסמין ואני בטוח שגם היא ילדה מקולקלת כמוני וכמו כל הדפוקים שבאים אליך. אף פעם לא דיברנו יותר משתי מילים. גם לה יש אוזניות שחורות על האוזניים,  היא חוצן כמוני. אל תחייך עכשיו אברם". אברם מרגיש איך החיוך נמרח על כל פניו.

"שלשום הלכתי לגן הציבורי ליד הבית שלי, אני הולך לשם די הרבה כדי להקשיב למוסיקה ולהיות בשקט. ישבתי על אחד הספסלים והקשבתי לז'קלין דה פרה. יסמין חצתה את הגן וכרגיל היא הרכיבה אוזניות. כשעברה ליד הספסל שלי היא ראתה אותי ואז התיישבה לידי כאילו זה המעשה הכי טבעי בעולם, חשבתי שאני הולך למות. ישבנו יחד על ספסל בדממה, כל אחד עסוק עם המוסיקה שלו. בטח מי שראה אותנו חשב שמדובר בשני פריקים שמדברים בשפה של חוצנים". אברם חש את המתח גואה בו.

"היא נגעה ברגלי ושאלה אותי לאיזה מוסיקה אני מקשיב, הסרתי את האוזניות העברתי אותם אליה והיא העבירה אלי את שלה. היא הקשיבה REM,  ידעת שיש דמיון בסגנונות המוסיקה כאילו גם REM מדברים אליך ישר לתוך הגוף, הם בהחלט מדברים בשפה של ז'קלין. מוזיקה שאוחזת אותך בקרביים עד שאתה מתפוצץ.

יסמין הקשיבה לז'קלין וראיתי את התדהמה בפניה. היא שאלה אם אני יכול להטעין בשבילה את המוסיקה בנגן שלה. הסכמתי והיא פשוט תקתקה את הטלפון שלי והשאירה לי את הנגן, היא אמרה שתתקשר אלי בערב ותבוא לאסוף אותו, אתה מבין, יסמין השאירה לי את הנגן שלה? גם אם יצטרכו להרוג אותי אני לא אתן את הנגן שלי לאף אחד".

אברם הפסיק לקרוא והניח את המחברת על ירכו, מנקה את זגוגיות משקפיו, התנועות שגורמות לו לריכוז והתפקסות. הוא חייך, "מה קורה ערן? מתאהבים?" ערן האדים והשפיל את מבטו. אברם הצטער שערן בורח לו, כמה לא זהיר הייתי עברה מחשבה בראשו.

"רוצה עוד כוס מים?" ערן הניע את ראשו לשלילה.

"כשאני קורא את מה שכתבת, אני מרגיש שאני מקשיב רק לך דרך המילים. אתה מצליח להעביר דרכם את המחשבות שלך, הכול כל כך מוחשי וקיים ועם זאת חסר לי צליל הקול שלך, הצליל  שיתווסף לפסקול. רצף המחשבות שלך נכתבו במשך השבוע, אני רוצה לשמוע אותך עכשיו ,מוחשי ולהקשיב לתחושות שלך, נשאר לנו עוד זמן, אולי תנסה לספר לי איך הרגשת כשיסמין הקשיבה לז'קלין דה פרה? ומה עבר לך בראש?"

"בשבוע שעבר בסוף הפגישה סיפרת לי על ספר בשם יער נורווגי שכתב סופר יפני, אז רציתי לספר לך שלקחתי את הספר מהספרייה והתחלתי לקרוא אותו. יש בו תיאורים שגורמים לי להרגיש שאני חלק בתוך הספר ונדמה לי שלגיבור הספר, וונטאבה, יש שפה כל כך בודדה. הוא יודע מה צופה לו כל פרק, ולא צפויות לו הפתעות בדיוק כמו שלקורא לא צפויות הפתעות. מעניין אברם."

"זהו? רק מעניין? ידעת ששם הספר לקוח משיר של הביטלס, איך בסוף הכול מתקשר למוזיקה. מוזיקה מעל הכול."

"כן ידעתי ובהחלט אני מנסה לקשר בין המוסיקה לספר, אני מבטיח  לספר לך מה הקשר, אני עדיין באמצע הספר. בודדים היפנים האלה אה?".

"יש לצעירים היפנים עולם מבולבל, קידמה מהירה שריסקה את העולם המסורתי שלהם, הכול מהר, גדול, ומיידי, חסר סבלנות, לפני שנים לא רבות הם עדיין חיו בכפרים וחרשו עם שוורים, היית מאמין? היום טוקיו כולה היא נורת ניאון גדולה ועצומה. קידמה יכולה להפוך אנשים לבודדים מאוד כמו שאותו סופר מורקמי כתב בספר אחר שלו אנשים יכולים להיות כמו לוויינים שמסתובבים בשמיים ולעולם לא נפגשים." ערן שתק לרגע.

"בוא נדבר על המשחק של אתמול אברם. אני בטוח שהיית בעד ריאל מדריד, אתה כזה צפוי, איש שאוהב כדורגל מתוכנן של קבוצות לא פרועות."

"דווקא לא ערן, הייתי בעד האנגלים למרות שלא היה להם סיכוי. אבל הקהל שלהם עושה לי את זה."

"הקהל הכי טוב בעולם יש להם..." לפתע התרומם במהירות, "אבא שלי בטח מחכה לי בחוץ, הוא לא אוהב שאני מאחר."

"יש גשם בחוץ אל תשכח את המעיל ערני."

 הצל הדהוי שלי לוחש אלי. צועק. דמות קטנה וכהה, דחויה. אני נושם בכבדות. מחנק.

יום נמהל. יום נעלם.  הצל מתפוגג, המלך מת

אתמול הבטתי בטחנות הרוח האינסופיות של חיי טוחנות את מוץ החלמות שנותרו

האם? ואולי

אני והצל מביטים לנוכח חיי. שנה חותכת, שורפת את בסיס חיי.

נטליה גינצבורג כתבה את הספר כל אתמולינו לפני כשלושים שנה ואני קורא את הספר באוטובוסים ובדרכים... הספר מטיח בי את מרירותו משאיר אותי מתבונן, תר, סומר.

לפעמים אני מעלה בזיכרוני גיבורים שחוצים את חיי, מלווים  את נשמתי ודורשים ממני לעוף. לא רוצה לעוף מתוך חיי. רוצה להביט בתוך חיי מפוקח.

המילים כמה נחמה יכולה להתקיים בתוכם, כמה זעזוע וקצבים שונים יכולים לנבוע . מילים הם סדקים קטנים שדורשים צפיפות של עבודה פנימית.

מילה, לפעמים אין בה כלום מעוד צפייה למילה נוספת שחונקת את בית הבליעה .אבל אני מתבונן נוכחי , מתקיים. גם הצל .

איך אתה קורא לאש שקוצפת את חייה.יש לה שם? שאל, אני אענה

הדיאלוג הסמוי מתרחק מתוך הגלוי. ופעמי כאחת הם.

אתה בא ? היא שואלת מתוך היסוס

"אני כבר לא אבוא יותר..."

"אבל אתה קיים ומוחשי."

" איני קיים ,אני רדיד של חיים שנגמרו. זמן עבר.

הקיום כבר לא חלק ממני. אלה חלק מתוך עבר שהתנפץ"

"אז אתה הולך..."

שתיקה

הרבה זמן לא העליתי משהו שכתבתי כאן.

הדברים שנכתבו מהווים חלק מהנשמה שלי...אז אני כותב רק מה שמוחשי

ילד מקולקל הוא פרק ראשון מתוך ספר ששמו הוא כזה.

פרק בתהליך סיום עריכה

וואלה מקווה שטוב.

עמוק בתוך הגוף אפשר למצוא משאבה דו-צדדית, היא מחוברת אל הלב בצינור דק ותפקידה לווסת בין חום לקור. מצד אחד היא דוחסת לתוך הלב חמימות ואהבה ופולטת מצד שני קור וניכור. הצינור הדו-צדדי זה אני. ואני הוא הדפוק שמעביר חום וקור. בטח אתה רוצה לשאול מאיפה הבאתי את המחשבות האלה, אני אחסוך ממך את השאלה. כנראה שאני ילד טיפש שכלום לא מספק אותו ושנדמה לו שהוא כלוא בתוך משאבה שדוחסת חום ומפמפמת את הפחדים שלה החוצה, בטח רק אנשים דפוקים כמוני חושבים ככה, אתה חושב שאני דפוק אברם?'

אברם התבונן בטקסט הכתוב על בלוק ניירות צהוב. 'אתה חושב שאני דפוק אברם?' הוא משתהה על המשפט האחרון, מסיר את משקפיו ושפשף את הזגוגיות בחולצתו, מעביר אותם באיטיות לשפתיו, נושף על הזגוגית, משפשף שוב, ומחזיר לעיניו. זו הייתה תנועה קבועה שנהג לבצע כשהרהר בדבר טעון פרשנות. הוא הישיר את עיניו אל ערן שישב מולו מכווץ. "ערן אמרתי לך כבר הרבה פעמים כולנו דפוקים, אתה ילד נהדר ודפוק כמו כל אחד ואני ממשיך לקרוא עכשיו. הוא קורא באיטיות בקול הבריטון המיוחד שלו, מדגיש מילים, קורא לעצמו ובאותו זמן קורא גם לערן. 'אני מנסה לשחזר בראשי  את השיעור שבו גילה המורה המקומטת לביולוגיה, גוללה על הלוח את מפת גוף האדם.' אברם הרגיש שעיניו של ערן עוקבות אחרי כל תו וניע בפניו. 'הבטתי במפה וזיהיתי את האזור בגוף שבו שוכנים הצלילים שיכולים לשחוק אותי עד חלקיקים קטנטנים של אבקת אדם'. הוא מדייק במילים הבן זונה הקטן. נדמה שהקול שלו חי בתוך הדף הצהוב, הוא אמיתי למען השם, חושב אברם. מילה נוראית היא אבקת אדם, כאילו טוחנים את האדם  במגרסה עצומה. את כולו, השרירים, הוורידים, העור, המוח, הלב, הזיכרונות, אפילו את הזין שלו, והכול נטחן בתוך המגרסה, שבתוכה יש משפך ששופך את הפסולת הנותרת, עצמות, חלקים פנימיים מזוהמים שנשפכים החוצה לתוך תעלת ביוב מצחינה. עצור מאותתת לראשו של אברם קריאה, עצור. ספגת מספיק. הוא מריח את הריח של העצמות הנגרסות.

הדף הצהוב מונח בידיו של אברם פרחי, 'פסיכולוג קליני מומחה לתיקון ילדים מקולקלים'. הסידור שבו אברם קורא וערן מקשיב לטקסט של עצמו נמשך כבר מספר חודשים. 'טיפול מיוחד' קרא אברם פרחי לפגישות ביניהם. הרעיון נרקם במוחו במהלך המפגשים שהתקיימו ביניהם בקליניקה אחת לשבוע. ערן התבטא ברהיטות בנושאים רבים ומגוונים, אולם שהיה מנסה לדבר על ההתרחשויות הרגשיות בחייו, המילים היו נתקעות לו בבית הבליעה ובגבו, סנטרו היה מוטה כלפי מטה ובאינסטינקט היה מאגרף את אצבעותיו. הגוף דיבר בשפת הגופות והמילים לא יצאו ממנו. אברם שתק איתו יחד ובאותם רגעי שתיקה היה מביט בערן במבט מרוכך. לצופה מהצד היה נדמה שעיניו של אברם משלימות עבור ערן את השפה החסרה.[r1]  

"אברם אולי נדבר  על כדורגל, אני יכול לספר לך על כל התוצאות של משחקי ברצלונה בליגת האלופות, ולתאר בפירוט את המסירות המושלמות של אנייסטה ולספור יחד איתך את כל הגולים של מסי הבן זונה, ואם תבקש יפה אני אשחזר את כל ההרכבים של קבוצות ליגת האלופות, את כולם."

"אוקי ערן, יש לי נושא." הוא מרגיש שהוא מדבר אל הילד אברם. 'יש לך דימוי עצמי בגובה דשא', הגדיר אותו המרצה לפסיכולוגיה ד"ר קרת. 'כל מי שמתעסק עם המקצוע המטורף הזה או שהופך באמת לפסיכולוג או למתקן עולם דמיוני וכפייתי, מכיוון שלכולנו יש דימוי בגובה דשא ואנו גוררים לתוך הנפש העלובה שלנו את כל ההיסטוריות המשפחתיות והקונפליקטים הרגשיים שהצטברו בתוכנו, אנו מקצצים מאיתנו את כל האני האמיתי שהוא באמת הגרעין הקיומי והנכון שלנו. למזלנו, הערבוביה הזאת גם נוטלת מאיתנו חלקים, האגו מצטמצם, וככה אנחנו הופכים למטפלי נפש טובים."

"אני מוכן,"  התעורר ערן לחיים, עיניו נפקחו בסקרנות וסנטרו הוסט קדימה בהתגרות נערית. על ירכיו שנעו בתזזית נחו ידיו.

"אוקי ערן נראה כמה אתה ידען גדול, ספר לי על המונדיאל הטוב בעולם אי פעם? כולל המשחק הכי בן זונה שיש?”

"איך אתה מדבר איתי אברם,  אתה דוקטור ואתה מחויב לשמור על כבוד ללקוחות," חיוך נמרח על פניו, "סביר להניח שאתה מדבר על מונדיאל שמונים ושתיים?" ערן מושך את המילה 'איתי', [r2] מדגיש אותה בתענוג נערי בליווי אצבע שמונחת על לוח לבו.

"כן, אני מדבר איתך ערן, ואת חטא היוהרה אתה זוכר?" הוא צוחק הבן זונה הקטן חושב אברם, ובתוך לבו של  ניצתת אש של רגש מחמם.

"תקשיב אברם, ותקשיב לי טוב.”

[r3] "אני מקשיב ערן, תזכור שאני לא איזה פרייר של סיבוב, אני בהחלט יודע  דברים.”

"אני בטוח אברם," הוא השתתק והתנשף, "תרגיש את הרגע, אני מדבר על המונדיאל בספרד, אתה זוכר את הקהל של ברזיל שרוקד סמבה ביציעים ושואג בקצב ב ר ז י ל , ב ר ז י ל!” ערן מכווץ את ידו מול שפתיו כחצוצרה דמיונית "ואיזו נבחרת יש לה במונדיאל, אין דברים כאלה כמו ברזיל במונדיאל שמונים ושתים, במרכז שיחק סוקרטס המלך הברזילאי,  מעט מאחוריו התרוצץ אדר האיש בעל בעיטות התותח, מימין פאלקאו ,השחקן ששר עם הכדור.” אברם מהנהן ועיניו זוהרות. "בשפיץ יש לברזיל את מבקיע הגולים היחיד והמיוחד והכי גדול בעולם זיקו. זוכר את זיקו אברם?"

"זוכר, בטח זוכר.” ערן נעמד מול אברם והאנרגיה מתרוצצת בכל פינה בגופו, "ואז מי בא מולם? מי עשה להם את הסיבוב כמו שאתה אומר?" אברם קם מכיסאו ונעמד מולו, כמו שני מתאגרפים בזירה, "אני יודע ערן מותק, אל תבחן אותי."

 "אז תגיד לי, מי עמד מולו?"

 החיוך שעל פניו של ערן הוא מסוג חדש, עברה מחשבה בראשו של אברם, "פאולו רוסי הגדול!" צעקו שניהם בקול אחד.

 "ומאיפה אתה מכיר את פאולו רוסי? לא נולדת עוד ערן.” סנט בו אברם.

"אני לא צריך להיוולד בשביל לזהות קלאסיקות,” ענה ערן.

 "איזה יופי של משפט אמרת ערן.”

 "אתה רוצה עוד מהמונדיאל הנפלא הזה? זאת הייתה הדקה שהעולם כולו הבין שברזיל חוזרת לביתה מוקדם מהצפוי ואיטליה בדרכה להיות אלופת עולם, ימים קשים לכדורגל השמח וההרפתקני.”

 אברם עצם את עיניו. צללים כהים חודרים אל הפינות האפלות בראשו, פינות שאותן הוא משתדל להסתיר מעצמו. לבנון ,מרג' עיון והוא חייל בפלוגת שריון, אש ניתכת מכול פינה ואין הפוגות. לילה עובר ליום באיטיות, ריח חריכה באוויר והוא רק רצה לשרוד. אפסנאי אחד מוציא מאחת ממשאיות האספקה טלוויזיה בגודל ארבע עשרה אינץ' ומחבר אותה למצברים בנגמ"ש החימוש. הלוחמים מפלוגת השריון מתקבצים, מסריחים מפיח, זיעה חמוצה ופחד, עיניהם אדומות. הם מתיישבים על הקרקע החשופה,לוחשים אחד לשני, מורגלים לדממה. נדמה שבלון ענק ממדים ינק את  רעש המלחמה לתוכו, מותיר שקט פתאומי בגזרה. השחקנים בלוח החיים והמוות צופים במשחק כדורגל. המחבלים, המליציות הנוצריות, הלוחמים ואברם. שביתת נשק בחסות פאולו רוסי.

"אברם נרדמת.”

"לא אני כאן ערן, מקשיב, כדורגל הוא שפה פשוטה של אנשים חיים. אנחנו זוכרים את הרגעים המופלאים האלה בכל מיני מצבים, גם הקשים ביותר. אתה זוכר שבמונדיאל שמונים ושתיים הייתה גם מלחמת שלום הגליל? אני נלחמתי במלחמה הזאת ושם למדתי גם על איטליה וגם על פאולו רוסי שבא קטן ושלח את הגדולים מכולם הביתה. צניעות זה מה שהיה חסר לברזיל, גם במלחמה של שמונים ושתיים צניעות זה מה שהיה חסר למדינה שלנו."

והייתה המוזיקה. עיניו הירוקות של ערן ניצתו באש, וקולו התעבה כשדיבר עם אברם על מוזיקה.

"אני רוצה להכיר את כל הצלילים הקיימים בעולם וכל צליל שאני לומד להכיר משלים עוד חלק מהנשמה שלי.” ערן חדש נולד מול עיניו המשתאות של אברם. בכל פעם ששוחחו על מוזיקה פרשו כנפי זהב דמיוניות את זוהרן וגופו התמתח והתעדן. המונים של צלילים התנוססו מגופו של הנער, סכין מלובנת צרבה את גופו של אברם מבפנים.

"אני משתדל בכל תקופת זמן להקשיב לסוגי מוזיקה שונים ולחוות חוויה שונה של כלי נגינה וסגנונות מוזיקליים מגוונים, ולנסות להבין את כולם. לפעמים יש לי הרגשה שאני נמצא בתוך תיבת תהודה של מוזיקה, אני הצליל שנוצר, ולפעמים אני כלי הנגינה עצמו. אתה בטח לא מבין...”

"תתפלא  ערן אבל אני מבין.” הוא מספר בקול  לערן ובקולו הפנימי לעצמו, שעצמו יבין. אברם יודע שפניו מתאדמות במאמץ לשלוט על טון קולו ועל מצמוץ עיניו. המאמץ  נושא פרי והוא מצליח לשמור על שלווה. "אני מקשיב," הוא אומר.

"אני מנסה להסביר לך, אולי בעצם אני מנסה להסביר לעצמי.” צל מהיר חולף על פניו, "בהתחלה ניסיתי להיות כמו כולם, להקשיב לצלילים הרגילים, להבין את המילים הנכונות, מקצבי התיבות הקבועות, גיטרות, בס ,תופים, קלידים. הייתי מאזין לכול ההרמוניות  שמבצעים זמרים מהדור שלי או מהדור שלך. אין פסול בהם, ברור שאין פסול בהם,” הוא מזדעק, "שלא תבין לא נכון, אני יכול להקשיב שעות לדיסקים של ניל יאנג או פול סימון, לנסות להבין על מה הם מדברים, בחיי אברם אני נשבע לך," הוא מניח את ידו הימנית על לוח לבו, אברם יכול להרגיש את היד מונחת גם על לוח לבו, חמה ומיוזעת.

"אני מת על  בסים והדיסטורשן של כל ההבי מאטל, אתה יודע מה זה אברם? אתה עדיין לא כזה זקן,” הוא מגחך בפה מלא. אברם מחזיר לו בחיוך עמוק, ובתוך גופו ניצבת הסכין המלובנת ששורפת את חלל בטנו. "בסוף ההבי מאטל הפך להיות מרגיע. אני אתן לך דוגמה למה אני מתכוון, אתה זוכר שסיפרת לי פעם שכשאתה קורא ספר כבד שדורש מחשבה והתעמקות, אז הספר מחלחל לתוכך פנימה, שואב ממך את החיים או את האין חיים שלך לתוכו, ממש צולב אותך. סיפרת לי אז שאתה חייב להתכנס בעצמך כמו שבלול ולהרפות ממנו להפסקות ארוכות, ותמיד אחרי אותו ספר מטלטל אתה מוכרח לקרוא ספר קליל שירגיע אותך מהעולם הקשה שאליו נשאבת, אתה זוכר שסיפרת? אז ההבי מאטל  שאני מקשיב לו הוא הספר הקל שלי, היית מאמין.”

 אברם מהנהן בראשו. "כן ערן אני מבין."

"אתה יודע אברם עם הזמן למדתי להתבונן לתוך המוסיקה פנימה, אני יכול להסתכל וממש לראות תווים ואקורדים עפים, אני מקשיב להם מתוך תוכם. נדמה לי לפעמים שהם נושמים באמת, כמוני, כמוך, כאילו הם ממש חיים, יש להם אפים שנושמים אוויר אנושי. במשך הזמן גיליתי שיש לצלילים טעמים שונים שעדיין לא הספקתי לטעום, ואני בכלל לא בטוח שאספיק לטעום מכולם. הם כמו אחים גדולים מעולם חיצון, אחים מיוחדים ששומרים עלי בעולם הזה. אני נשמע מטורף?"

"לא, תמשיך.”

"אני מנסה להקשיב להם בערוצי רדיו שונים ורחוקים, תדרים שנמצאים באינטרנט, תחנות רדיו מעולמות שונים, מארצות שיש בהם אנשים שדומים לי.” הוא צוחק בקול, "אני משגע אותך אברם? המבט שלך המום.”

"תמשיך ערן ,תמשיך," אברם מהנהן בראשו, כיתת הכוננות שבתוכו חורקת, מרעידה את כל המיתרים הפנימיים.

"קח למשל את הטרומבון, אתה יכול לנסות להבין מה ניתן לעשות עם כלי כזה מגושם כשנגן משובח נושף לתוכו ומעניק לו אהבה? אני אומר לך, הוא הופך לילד מגודל שמנסה להיות כמו כל שאר הילדים ועדיין נשארות לו היבבות המיוחדות רק לו.” אברם מהנהן בראשו. בעיניו רואה את הטרומבון המגודל והדחוי הנמצא בתוך עדת כלי נגינה יפים למראה, גועה בצליל שונה, ילד אחר, ילד מקולקל.

"או מפוחית פה אברם,” פניו של ערן סמוקות, לא נראה שניתן יהיה לעצור את ההתלהבות שנושבת ממנו. הוא אוחז במפוחית דמיונית, "תראה מה דילן ויאנג עשו מהכלי הפשוט הזה. מלודיה, אברם מלודיה זה שם המשחק. לפעמים המוסיקה יכולה לקרוע ממך את העור, כשאני שומע את הצלילים של הקלרינט, הקלרינט הגלותי, כמוך בחיי.” עכשיו אברם מחייך, ובגופו מתפוגגת הכוננות.

"ערן אתה בן שבע עשרה, איך אתה מכיר את כל המוסיקה הזאת?" ערן מושך בכתפיו, "ככה זה.”

לכל פגישה ערן מביא לאברם דיסק שצרב במחשב. מוסיקה שגורמת ללב להרגיש שהוא מתעופף מחוץ לגוף.

אברם היה מחכה לסיום המפגשים בקליניקה ולאחר הטיפול האחרון היה נועל את דלת הכניסה, מגיף את התריסים ומעמעם את אור הכניסה, ריטואל קבוע שהפריד בין עולם העבודה ועולמו הפרטי. מבקבוק ויסקי מסוג ג'ק דניאלס היה מוזג לכוס זכוכית את 'משקה היום' קרא לכוס הזכוכית העבה שהיה אוחז בידו, מנענע את הכוס עם הנוזל המעושן ומביט בדפנות הכוס שמשיטה את המשקה כמו גלים רכים. מותר לו לשתות משקה אחד בלבד ביום, רופא המשפחה שלו הזהיר אותו שעורקיו כמעט מתפוצצים משומנים בדם. הוא כרע על ברכיו מול הרופא והבטיח להתנזר מכל מאכל שמנוני, מחטיפים ובוטנים, רק שיתיר לו ללגום כוסית אחת בערב. ד"ר רמז הסכים לבקשתו ואברם הבטיח לקחת כדור אחד ביום להורדת כולסטרול.

לא היה סוף לעושר המוסיקאלי שערן העניק לאברם. כאב, שמחה, געגוע, תוגה, יופי מפייס, את כולם הוא קשר בשלשלאות לנפשו של אברם. את הדיסק שהביא הגיש בקופסת פלסטיק שעליה כתובים שם האומן, שם הדיסק והתאריך, מעין קטלוג ייחודי של המסע הטיפולי שערן עובר ואברם עובר איתו, יודע שהצלילים שמעניק לו הילד הגמלוני פוסעים בתוכו מגלים את המהמורות שהטיב לכסות מעצמו.

הוא נכנס עם הכוסית לחדר הטיפולים והניח את הדיסק במגש הדיסקים הגביר את כפתור השמע, מעניין באיזה צלילים הוא יתקל הפעם, הוא נזכר במילותיו של ערן מהדף הצהוב, "דווקא כשהגוף הופך מכווץ, נוצר אי של שלווה, והכיווץ לופת את צלילי המוסיקה ביד קמוצה ומשחרר את הצלילים באיטיות, כמו טיפות ממזרק שמתפזרות באיטיות בגוף, נמהלות בדם, אז אני זוכר לומר לעצמי לנשום, לנשום.”

הוא מתיישב על הכורסה שעליה יושבים המטופלים. בוהה בנקודה בקיר ומנענע את כוס הוויסקי שבידו. המוסיקה מהפנטת. מתחילה בצליל בודד ששואב אליו את כל האוויר הזורם בחדר, תובע את הבעלות על החלל. הוא מדומם את מחשבותיו והצליל משתלט באיטיות על גופו, מסיר ממנו את העור העבש. אסופת צלילים נוספת מצטרפת ללא סדר קבוע, דומה למטר עז הניתך לאחר טיפות גשם הססניות עוצמת הצלילים מפתיעה אותו, הוא אינו מוכן להם. נדמה שאסופת הצלילים בוצרים חלקים מגופו ומבקשים, אברם, אברם תנשום. והוא נושם באיטיות ובוכה.

[r4]  בפעם הראשונה הגיע ערן לקליניקה יחד עם אביו אורי. איש גבוה וגרום שלבוש בקפדנות. ערן נשרך אחריו כשעל אוזניו אוזניות שחורות, בידו אחז נגן מוזיקה. הוא לבש מכנס ג'ינס דהוי וחולצה לבנה שעלייה מצויר הדפס של להקת רוק. אורי הציג את עצמו וסימן לערן להוריד את האוזניות. הוא גלגל את עיניו בחוסר אונים כשערן לא הקשיב להוראותיו. הם נכנסו לחדר הטיפולים והתיישבו מולו. שולחן זכוכית מעוין הפריד ביניהם.

"נעים מאד שוב," פתח אברם, "ונעים מאוד גם לך ערן,” הוא החווה עם ראשו לכיוונו של ערן, עיניו ניסו ללכוד את מבטו הכבוי.

אורי משך באפו וכחכח בגרונו, "הבחור הוא ערן הבן שלי," הוא הצביע על ערן, "אתה זוכר שסיפרתי לך בטלפון על הילד המיוחד שלי שנוטה להתעופף ולהתנתק?” אברם לא ענה, עיניו התמקדו בערן ,טובעות בפניו. האוזניות נשארו תלוית על אוזניו, שפתיו מלמלו משפט לא ברור.

"אמרת משהו ערן?"

ערן הנהן בראשו לשלילה. אביו דיבר במקומו. אברם הקשיב למילים שנורו מבין שפתיו של אורי והביט בערן, הוא שם לב שהמילים שיוצאות מלוע הבליעה של אורי הופכות לחץ אינדיאני רעיל וננעצות בלוח הלב של ערן, כשבכל נעיצה, נבלע ערן יותר ויותר בכיסאו. אברם לא העז להסיר את עיניו מהנער שהמילים חונקות אותו, הוא  מחליט לנשום במקומו.

"הוא מסתגר בחדרו ומניח את האוזניות על האוזניים ונעלם, אי אפשר לדבר איתו כאילו יש ניתוקים בתוך המוח שלו. תראה אברם," הוא מטה את גופו לכיוונו כאילו ממתיק איתו סוד, "האחים שלו שיהיו בריאים, הם אחרי צבא. אחד מהם שירת במודיעין והמשיך להייטק והשני היה לוחם ביחידה מבוחרת וכרגע הוא סטודנט לרפואה, מלח הארץ אברם, מלח הארץ. אני פשוט לא יודע מה לעשות איתו עם בן הזקונים שלי.” התיז פעם נוספת את סופו של המשפט. ב ן  ה ז ק ו נ י ם ש ל י. "הוא יושב בחדר המבולגן שלו,  מהנהן בראשו כמו  מסומם, ושותק, דג באקווריום. אם אימא שלו הייתה מאפשרת לי, הייתי נכנס לתוך העולם שלו ומושך אותו בכוח, שיבין שהחיים זה גם המון אחריות ולא רק מוזיקה, אתה מקשיב? יש לו בחדר יומנים שלמים שהוא כותב באובססיביות, תמיד הוא מסתובב עם מחברת צהובה ועט ואני לא יודע מה הוא כותב בו.” ערן שתק וגוו רטט. אברם המשיך לנעוץ את העיניים פנימה, עמוק לתוך נפשו של ערן.

"אני יכול לבקש משהו ממך אורי?" הוא פנה לאביו של ערן שהנהן להסכמה,  "אני מבקש להישאר עם ערן בחדר  לבד, זה בסדר?" צל עבר בעיניו לשנייה מקפיאה, הוא נשם בכבדות ואמר. "או.קי, אם זה בסדר מצד ערן כמובן.” אברם תלה מבטו בערן, עוקב אחרי קצב תזוזת נעלי האול סטאר הסגולות שעל רגליו, ואז הביט בשפתיו שזזו נפוחות מרוב מאמץ של מילים כלואות ואטומות.

"אתה רוצה להישאר לבד ערן?" שאל  אביו, אורי מכחכח בגרונו  וזז באי נוחות על כסאו. "תענה לו כבר!" הזדעק אביו, "תענה לו! המקום הזה עולה לי מספיק כסף כדי שתשתף פעולה! לעזאזל!" חמתו המתפרצת נרגעה ברגע, "מה קורה לך ערני?" קולו היה רגוע, "ערני אנחנו רוצים לעזור לך."

"די אורי," קולו של אברם היה תקיף, "אני רוצה להישאר לבד עם ערן.” אורי הניע את ראשו באיטיות  וקם על רגליו, "ערן אני יוצא מהחדר, תישאר עם הפסיכולוג, אני מקווה שאולי הוא יעזור לך, יעזור לנו. " , תיקן את עצמו שרבב את שפתיו כלפי אברם כמו רצה להוסיף עוד מילה ,צל של משטמה עבר בעיניו, עכור וקודרני ."אני בחוץ."

"אתה יכול לדבר איתי על מה שבא לך ערן," אמר אברם כשנותרו לבדם, "אני מבטיח לך בשבועת מטפל למטופל שמהחדר הזה לא יוצא כלום. החדר הוא בועה פרטית שלך ושלי ואנחנו חולקים מילים פה בתוך הבועה. במילים אחרות ערן מה שנאמר כאן נשאר כאן, וכאן," הוא סימן באצבעו על קודקודו. "אתה שומע מוזיקה באוזניות? כי אני עדיין לא יודע אם יש שם צלילים באמת.”

ערן הנהן בראשו, "מה אתה שומע?" ערן שתק והביט אל הרצפה.

"או.קי. אנחנו נשתוק כאן קצת, יש לנו עוד כעשרים וחמש דקות שלמות, אנחנו נשתוק היטב,” אברם חייך אליו חיוך זהיר. "זאת אחלה עסקה אתה לא חושב? אתה מגיע לכאן לבועה שאני מבטיח לך שהיא קיימת, בורח קצת מאיפה שאתה לא אוהב להיות, שומע מוסיקה באוזניות ואני מקבל מאתיים חמישים שקל,” אברם המשיך לחייך. עיניו חיפשו את המבט שיטווה את הנגיעה שהוא זקוק לה. החוט הבלתי נראה לעין שיוצר את הקשר בין מטפל למטופל.

יש תנועה מנצחת  שאותה למד אברם מד"ר קרת. להשעין את ידו מתחת לסנטרו להישיר את מבטו ולהתבונן ממש לתוך המטופל, "קשה להם לעצור את  המילים אם הקשר של גלגלי העיניים עובר ביניכם, מבט נכון אברם בתוך הילדים המקולקלים האלה, והם נפיצים ומתנפצים למאות רסיסים ואז הם מחפשים עוגן. ואם אתה שם, אתה הוא העוגן."

"אתה מכיר נגן בשם ז'ורז ברנסטון," שאל ערן בקול חלש. הוא עדיין לא הביט באברם.

 "לא,” אמר אברם, אני לא מכיר.

"למוזיקה שלו אני מקשיב באוזניות, הוא נגן צרפתי שמנגן באקורדיון מלווה בלהקת ג'אז צרפתית.”

"אני יכול לשמוע?"

"כן,” הסיר ערן את האוזניות מראשו ומסר לאברם. צליל האקורדיון הקלושרי-צרפתי התנגן ביבבה בכיינית בליווי סקסופון מעודן, היופי היה מהמם, ממגנט.

"מי זה? מה זה? זה נפלא."

ערן חייך, "מדובר באומן מוסיקת רחוב צרפתית שמחבר בין מוסיקה ישנה לאלמנטים מוזיקלים חדשים.”

"וואו.” ערן צחק, שיניו הלבנות מסודרות באופן מושלם, "מוזיקה זה העניין ערן?"

"מוזיקה זה העניין, אברם.”

"מה אתה כותב במחברות הצהובות ערן?"  שאל בפגישה השלישית.

"אני כותב, לא יודע באמת מה, נראה לי שאני שם את התחושות שלי בפנים, את מה שקשה לי לומר או להרגיש, לא יודע,” הוא משך בכתפיו, "וואלה אברם, לא יודע מה אני רושם, זה כמו איזה צורך שגדול ממני יוצא ומחליט שהיד שלי חייבת לזוז, מוכרחה לכתוב, אין לי שליטה על זה." הוא הניח את המחברת מול אברם, "ככה אני כותב.”

"את לא חייבת להביט לכיוון הזה, אפשר גם להביט לצד השני."

"זה לא קשור" אמרה ללא סבלנות. החשתי את צעדיי והתעלמתי מתשובתה. אני התבוננתי לכיוון, המקרה כבר קרה וכלום לא ישנה זאת. גם לי היה קשה בעבר להסתכל לשם, אבל במשך הזמן הצלחתי לשלוט בתחושת הקבס ובפעימות הלב המואצות. ברור לי שהתגברתי על אובדן .

מבטה של יערה היה נעוץ בעקשנות לצד הנגדי של הכביש הסואן, עמדנו לפני מעבר החצייה ואני הבטתי בנחישות למקום שבו קרה האירוע. היה נדמה לי שרגליה של יערה רעדו קלות. בראשי עברו  מחשבות על כך שהיא מטומטמת ואני מוכרח לעזוב אותה, יחסנו הפכו לבלתי נסבלים.היא לא מסוגלת להשתחרר מהאירוע הטראומטי ונדמה שהמקרה חיסל גם את מעט הרגש בליבה והותיר אותה מנוכרת.

 חצינו את הכביש שברמזור המיועד להולכי רגל הופיע אור ירוק. איתנו חצו עוד אנשים שכל אחד מהם נועץ את עיניו בנקודה עלומה באוויר מנסה להימנע מקשר עין. תסמונת הניכור של העיר הגדולה.

  "אתה מיואש ממני, נכון נועם?" היא שאלה לאחר שעברנו את המקום. עניתי לה שלא וכרגיל שיקרתי כמו שאני עושה לרוב שאיני מסוגל להתמודד עם האמת. הפסיכולוג שמטפל בי אמר בפגישות האחרונות בהן עסקנו בהיסטורית היחסים המורכבים שלי עם הורי שכנראה התקבע בי פחד נטישה וזאת הסיבה שבגללה אני לא מסוגל לפרק מערכות יחסים. אני נאחז בהם כמו כלב רוטוויילר שנועל את מלתעותיו ולא מרפה עד שיורים בראשו כדור רובה. מתקיים אצלי תסביך של אימא מתגוננת ואבא שתלטן, כנראה שהוא צדק. אני עובד בעבודה מזוינת, לא מצליח להתקדם בכתיבת הספר שלי ותקוע עם אישה נוירוטית שלא מזדיינת איתי מקדימה כי זה דורש אינטימיות, היא מוכנה רק להזדיין מאחור, כך לא רואים פנים. ולמרות כול זאת אני ממשיך לשרוד איתה כבר יותר משלוש שנים ובקרוב אנחנו מתחתנים. לפעמים אני מרגיש כמו נוסע ברכבת שנוסעת בלופ אינסופי ואני לא יכול לרדת ממנה.

הגענו לרחוב סוקולוב מספר שבע עשרה,עלינו במדרגות לקומה השנייה וחצינו את המסדרון האפרפר של הכניסה. חיפשתי בתיק הנישא שלי את המפתחות, בכול צעד הלמה בגופי הידיעה שאני לא באמת חוזר הביתה. הדירה הייתה שייכת להוריה של יערה ואנחנו מתגוררים בה כשלוש שנים, אני לא משלם שכר דירה וכמובן שהסידור הזה מקל על חיי, ומאפשר לי לעבוד בעבודה לא מחייבת כספרן בספריה העירונית בגבעתיים. אני מנסה לקבל השראה מהספרים והשקט, בערב אני כותב ומנסה להיות סופר משובח, זה חלום חיי .

יערה עובדת בחברת בניה שאביה הוא השותף הבכיר והבעלים, תפקידה לנהל את מערכת התשלומים של רוכשי הדירות. היא השתלמה בניהול חשבונות מסוג שלוש במכללה למינהל וסיימה את הקורס הארוך בהצטיינות, התעודה תלויה בחדר השינה בין התמונה של קינדנסקי "סימפוניית החיים" והתמונה שלי ושלה אוחזים בבופאלו ומחייכים בחוף הים בתל אביב. שעות עבודתה הם  משמונה וחצי עד השעה שלוש בצהריים .עבודתה נוחה והיא מקבלת משכורת מכובדת מאביה שמאפשרת לנו לחיות ברמה כלכלית בכלל לא רעה.

 אני חוזר מעבודתי בשעה אחת וחצי בצהריים ואוכל ארוחה קלה, פותח את המחשב לראות אם הגיעו הודעות באימייל ,נח כשעה על הכורסה בסלון, מעשן סיגריה או שתיים והולך לרחוב פינסקר ללוות את יערה בחזרה לדירתנו. נוח לי ללוות אותה מהעבודה כי כך אני יכול להשקיף בחלונות הראווה ולפסוע בשלווה בין הרחובות, להגות בראשי בנושא כתיבה חדש.

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים,כשנכנסו הביתה, התיישבתי על הכורסא במרפסת הקטנה שמשקיפה על הגן הציבורי והדלקתי סיגריה, יערה הלכה לחדר השינה להחליף את בגדי העבודה הייצוגיים לבגדים נוחים יותר. הכלב החלופי ששמו בוב בא לכיווני ללקק אותי בשמחה,ליטפתי אותו בהיסח דעת. התרוצצו בראשי מחשבות שונות ומועקה חלחלה לאיטה לתוכי ועוררה בי תהיות לאן מובילים אותי החיים שיצרתי לעצמי.

יערה חזרה למרפסת ובוב ניסה למשוך את תשומת ליבה, היא לא התייחסה אליו. אני חושב שהיא לא אוהבת אותו, הוא לא היווה תחליף טוב  לבופאלו הכלב המת. היא לבשה מכנסים קצרות  שהבליט את רגליה הארוכות וגופית סבא לבנה ללא  חזייה כך שפטמותיה בלטו מבעד לבד הדק, היא התיישבה בכורסא לידי והדליקה סיגריה. היא שאלה אותי אם אני רעב, לא עניתי הייתי מנותק. אני חושב שפניי היו חיוורות אולי כי המועקה השתלטה על גופי. היא שאלה שנית ועיניה נצצו אולי בניסיון להמיס את המועקה שהתבשלה בתוכי."אני מכינה עבורי לחמנייה עם פסטראמה ומרגרינה, אולי אכין גם לך". קולה היה נעים, חשתי שהיא רוצה להתקרב אלי. עניתי לה שאני לא רוצה. רעש מכוניות מהרחוב נהם ברקע.

"אני יכולה לדבר איתך גלויות? הנהנתי בראשי להסכמה. "אני חושבת שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות לפתור את בעיית האינטימיות שלי ,ואולי אחר כך נלך יחד לייעוץ זוגי כדי לשפר את איכות חיינו. אני אוהבת אותך נועם, ולא רוצה שתעזוב אותי לעולם".

"אני חושב שהיית צריכה לעשות זאת מזמן". עניתי

"אני שמחה שאתה תומך בי," ליטפה את זרועי.המועקה שהשתלטה עלי נסוגה מעט אוויר.

יערה קמה מהכורסא לכיוון המטבח וצעדה על המרצפות יחפה, הבטתי בישבנה שהתנועע בצורה נהדרת, בספרים קוראים לסוג הליכתה הליכה חתולית .אין ספק שישבנה עורר אותי לחלוטין .היא נכנסה למטבח ואני חזרתי להביט אל הגן הציבורי ולרחוב, אוטו איסוף הזבל העירוני נעצר ורוקן את הפחים השכונתיים, השמש החלה להעלם בין הבתים וכהות נעימה כיסתה את העיר.

לאחר כרבע שעה יערה חזרה עם מגש שעליו היו מונחים לחמנייה וכוס זכוכית גבוהה מלאה בסודה עבורה, ובקבוק בירה בשבילי. היא  הניחה את המגש על השולחן החום  ופתחה עבורי את בקבוק הבירה עם הפותחן הרב תכליתי, הגישה לי את הבקבוק הצונן והתיישבה לידי. אוטו הזבל השמיע את רעש הדחיסה והזבל נשפך למערכת היניקה האחורית, בליל של מילים במבטא רוסי נשמעו מרחוק. הרגשתי שיערה חודרת אותי במבטה סובבתי מבטי לכיוונה. "אתה יכול לנשק אותי בפה עם הלשון"? השאלה הדהימה אותי מכיוון שאנחנו כבר לא מתנשקים עם השפתיים והלשון בגלל בעיית האינטימיות שלה. "אני אשמח לנשק אותך ולהחדיר את לשוני לתוך חיכך." חיוך קל עלה על שפתותיה ," שתדע נועם, שאני מאד רוצה שתרגיש נוח כשאתה שוכב איתי, חשוב לי מאד לראות את פניך, אבל משהו בתוכי מרחיק אותי מהמגע, כאילו עוברת בי צריבה בעור והנשימה מתקצרת לי, לכן אני מעדיפה שתהיה מאחוריי. אולי הטיפול הפסיכולוגי יעלה תשובות לגבי הנושא שמעיב על יחסינו. עכשיו אני רוצה שנתנשק."

היא שרבבה את שפתיה למולי, רעד קל חלף בהן. התרגשתי וקרבתי את פניי לעברה. לפני שנתיים הפסקנו בהדרגה להתנשק ובהמשך גם הפסקנו לקיים יחסי מין מקדימה, הזדיינו רק בתנוחת הכלב הכורע. באופן קבוע בשעת קיום יחסי המין ניסיתי להתנשק איתה אבל היא הייתה מסיטה את ראשה ממני ,לאחר מספר רגעים היא הייתה מלטפת את לחיי ומלמלת "אני אשמה, זה לא אתה, אני פשוט לא מסוגלת". הייתי מתרכך ושוכב איתה שוב ,מאחור.

הריח שנדף ממנה היה מסעיר, קרבתי את שפתי לכיוונה היא פישקה את שפתיה, התבוננתי בעיניה החומות ובגופי נמסה המועקה. נישקתי אותה ברכות ,הקשבתי לנשימותיה המהירות היא לא הסיטה את ראשה. שפתיי התחברו לשפתיה והתנשקנו. אנחה קלה נשמעה מגרונה, החדרתי את לשוני לחלל פייה, והיא פשטה את לשונה שהתערסלה סביב לשוני המשוטטת בתוך לועה. להפתעתי הרגשתי את לשונה מגששת את דרכה לחלל הפה שלי, הרגעים הללו דמו לצלילה בים צלול ,וככול שאתה מעמיק יותר, נשימתך מתרככת ומתפזרת ברכות בתוך החלל הכחול .הושטתי את  אצבעותיי אל שדיה שעלו וירדו בהתאם לנשימותיה ,היא הסיטה את פניה בחדות ומלמלה, "אני לא יכולה, נועם, אני פשוט לא יכולה."

 הרגשתי שהים שבו  צללתי החל לעטוף את גופי בתחושה של מחנק.  "את מנסה וזה מצוין, אני בטוח שטיפול נכון אצל פסיכולוג שמתמחה ברגשות, ואחר כך טיפול זוגי משותף יעשה לאינטימיות שלנו מופלאות."

היא הורידה את המכנסים והתחתונים השחורים והסירה את הגופייה שחשפה את שדייה היפים שתמיד הסעירו אותי ונעמדה עירומה מולי. "אני אוהבת אותך " אמרה לי ."אני יודע, יערה" עניתי ובאמת הרגשתי שברגע זה היא אוהבת אותי. אכן יש לה בעיות של נוירוטיות ומחנק אינטימי, אבל טיפול  אצל פסיכולוג המתמחה ברגשות יכול לעזור לנו וליצר עבורנו יחסים טובים יותר.

ליטפתי את שיערה והקפדתי לא לקרב את פניי לפנייה, נישקתי את פטמותיה בעדינות. הורדתי את מכנסי ותחתוני וחשפתי את גופי, יערה קפאה.  אני לא מסוגלת להיות מעלייך, אני יכולה רק מאחור" ראשה היה מורכן מעט.

 היא קמה והלכה לחדר השינה ושכבה על המיטה כשישבנה מופנה כלפי, שכבתי איתה מאחור, היה לי נעים אבל לא מושלם כמו שיכול היה להיות באמת. לאחר שגמרתי התחושה הטובה בינינו התפוגגה ושוב צפה עכירות צמיגית בחדר. יערה קמה מהמיטה והלכה להתקלח, נשארתי לבד במיטה והרגשתי איך המועקה מתעצמת ומשכיחה את האוויר הטוב שהיה ומותירה בי אפילה בלבד.

 במשך כול התקופה בופאלו גר איתנו, הייתי נוהג לאחר האקט המיני להתלבש ולרדת איתו למטה לגן השכונתי כדי שיעשה את צרכיו. אולם מאז שבופאלו מת והבאתי הביתה כלב חלופי, אני מתווכח עם יערה מי ירד איתו .נראה לי שנמסור את הכלב לאימוץ, אין בנו אהבה אליו. בשוכבי במיטה עירום ודביק ממתין ליערה שתגיע מחדר המקלחת שחזרתי את האירוע מלפני חצי שנה. בתקופת חודש נובמבר ירדתי עם בופאלו  לגינה כדי שיעשה את צרכיו. זה היה לאחר ששכבתי עם יערה מאחור ולמרות ניסיון הקרבה האינטימית שלי באותו לילה, היא הסיטה את ראשה ללא הרף ,עד שלבסוף אמרה לי בקול קשה, "אתה רוצה לזיין אותי או שאתה רוצה לריב?" אז שכבתי איתה מאחור ושתקתי.

באותו ערב נוצר בגופי זעם שרצה להתפרץ החוצה, חנקתי את הזעם בכוח. ירדתי עם בופאלו לגינה שם שחררתי אותו  מהרצועה והוא התפרע כמו שהוא אוהב, רץ לכיוון העצים וחזר אלי כולו תאוות חופש. בופאלו היה כלב שנולד לחופש. הטלפון הנייד שלי צלצל, יערה שחשה בכעסי החנוק שאלה לשלומי והוסיפה לי בקול עדין שהיא מאד אוהבת אותי שלעולם לא אשכח זאת, וביקשה שהביא מהפיצוצייה של יואב שנמצאת ברחוב הצמוד לבתינו נייר גלגול ,כדי שנוכל להכין ג'וינט. הלכתי עם בופאלו לרחוב הראשי, בדרך כלל אני קושר אותו לרצועה אולם הפעם לא עשיתי זאת אולי כי הייתי פזור דעת. יואב המוכר היה עסוק בשיחה עם גבר ואישה שנראו לי שיכורים או מסוממים, המתנתי ליד הדוכן וקלפתי שקדים מאמבטיות המתכת הענקיות  .

הגבר היה רזה, לבוש במכנסים קרועות וגופיה לבנה, הוא אמר ליואב שהוא ישלם לו מחר עבור בקבוק הוודקה שהוא רוצה לקחת, היה לו מבטא רוסי בולט. יואב אמר לו בתקיפות שיעוף מהחנות מהר לפני שיקרא למשטרה. הבחור התחנן ואמר שהוא מוכרח לשתות ושיסתפק בבקבוק וודקה הכי זול והוא מתחיב מחר לשלם לו. אני המשכתי לקלף את השקדים המצופים ולהביט בעניין. בופאלו כבר לא היה לידי.

יואב החל לדחוף אותו החוצה, האישה שעמדה ליד חברה הרזה הייתה לבושה בבגדים ישנים שהעלו ריח לא נעים, בפניה היו נקודות אדומות והיא החזיקה בידה שקית בד מזוהמת. היא החלה לצרוח שיעזוב את חברה והצרחות שלה היה נוראיות, היא קיללה ברוסית ועברית .יואב הדף גם אותה מחוץ לחנות כמעט באלימות. כשהם עברו לידי היא נעצרה והביטה בי בצורה מוזרה כאילו אני מפריע לה בדרכה. חבורה עיטרה את מצחה ועיניה היו עצומות כמעט עד סופן. האישה אמרה לי בקול ניחר, שאם אתן לה עשרים שקלים היא תעשה לך טוב. אפילו לא הספקתי לענות, יואב משך אותה בשערות וזרק אותה מפתח החנות כשהוא מאיים עליהם, שאם אני אראה אותם כאן שוב, הוא  יהרוג אותם. הסתובבתי כדי לחפש את בופאלו, שרקתי לו, ומועקה  בלתי נסבלת השתוללה בתוכי. רעש של חבטה וצעקות האנשים מסביב  החרידו אותי.

בופאלו  נדרס בכביש הראשי על ידי רכב טיוטה כסופה עליו נהגה אישה מבוגרת עם משקפיים שנבהלה וצרחה לנוכח המראה שהיה נורא.

יערה יצאה מחדר המקלחת נישקה אותי על לחיי, "אנחנו נעשה טיפול פסיכולוגי ונרגיש איך האינטימיות חוזרת לחיינו." היא אף פעם לא הייתה ,חשבתי.לעצמי, " אני מאמין בך יערה, וגם בנו." לבשתי חולצה לבנה ומכנסי הג'ינס. חיפשתי את הגרביים האפורות שהורדתי בסלון. הגרביים  היו גרבי כותנה שהיו האהובות עליי ביותר, הן היו חצאיות ומגיעות עד מפרק הקרסול כך שנעלתי מעליהן את נעלי ספורט הרגשתי מאד נוח בתוכן. מאד חשובה בעיניי תחושת מפרק הרגל בתוך הנעל, תנועה מותאמת של הרגל עושה את החיים נסבלים יותר. יערה מעולם לא הבינה מדוע ההתאמה כה חשובה, אבל לא ציפיתי ממנה אחרת. הגרביים נמצאו בפינה של ביל הכלב שאהב בדיוק כמו בופאלו לנעוץ את שיניו בהן, גרבתי אותן ונעלתי נעלי ספורט מסוג נייק.

ירדתי עם הכלב החילופי לטייל בגינה.

שנה עוברת ככה אומרים, עוד שנה ועוד אחת

המוסיקה של טל כהן שלו, הצליל הכי נקי שיצא השנה. אני לא מהמסכמים ואולי כן.

סיכום שנה חדשה גורר זרם של ימים אפורים וכהים

ובתווך

יובלים זורמים ומלבלבים.

הצייד מביט החוצה מבעד לחרך מחכה לשעת הטרף

הטרף הוא אני .

מתעופף כציפור חופשייה.נוסק הרחק מעל ענני החורף.

שנה מתכלה. לפתע תכולתה נותרת מיותמת.

שנה חדשה.

http://www.youtube.com/watch?v=POLvhWEQLBg&feature=relmfuuu

אני מתיישב  לצידה ומצית סיגריה מקופסת הוינסטון לייט, היא כבר מעשנת. מאפרה מונחת על ירכיה החשופות, האפר קרוב לנשור אולם היא מצליחה לאפר ברגע האחרון למאפרה השחורה.

היא לבושה בתחתונים כחולים וגופייה קצרה, טבורה חשוף. אני מקשיב חלקית לדיבורה ומנסה גם להקשיב לטלוויזיה הדלוקה. בהפסקות קצובות היא נושפת את העשן בקולניות, קצרת רוח למראה. היא מדברת על חופשת הקיץ שהיא מתכננת עבורנו.

בחודשים האחרונים טיפלנו בזוגיות, הקשבנו לכעסים הפנימיים בגופנו והחלטנו לתת מרחב לרגשות שלנו. התפתחנו ביכולתנו לספוג את החיים בצורה כנה, ללא חרטות, ולנסות ולשכוח מהעבר.

לארוחת ערב הכנתי פסטה עם רוטב עגבניות. פתחתי יין אדום מסוג יקר, רק היא שתתה ממנו. היה גם סלט ירקות חתוך שהיא הכינה. אכלנו מול הטלביזיה וראינו סיינפלד את הפרק בו ג'ורג התחזה לביולוג ימי. הפרק הצחיק אותי כרגיל, אותה כבר פחות. רוטב הפסטה נמרח על קצה שפתיה, ניקיתי אותו עם מטלית בעדינות, היא חייכה אליי ואמרה, "היי, אני אוהבת אותך."

הרגשתי טוב, רגליי היו פרושות על השולחן, המזגן קירר את החדר. היא כיבתה את הסיגריה קמה ממקומה ואמרה שהיא עייפה והולכת לישון, חייכתי אליה ואמרתי שאבוא אחרי הפרק ואחבק אותה בגב. היא נישקה אותי על לחיי והלכה לחדר חדר השינה שלנו.

הפרק הסתיים והתחילו חדשות הלילה. הצתי סיגריה אחרונה של לפני השינה. עדיין לא רציתי לישון קמתי מהכורסא, פסעתי לחדר השינה והצצתי בה. היא ישנה על בטנה, שיערה סתור, סגרתי את הדלת ובמטבח לגמתי מים קרים מהברז. תוך כדי השתייה צפו בי ימי ההתמכרות שחייתי בהם. ינקתי בחוזקה מפילטר הסיגריה הבוערת. תמיד כשאני נזכר בימי ההתמכרות אני נושך את הפילטר. נשאר בי כנראה עוד קצת זעם על העבר.

אלה היו ימים קשים בינינו. פוטרתי מהמחלקה לארכיון בבנק עקב צמצומים, גרנו בחדר קטן בשכונה דרומית. התקופה הנוראית הזאת התרחשה לפני חמש שנים, שנתיים אחרי החתונה ושנה אחרי הבשורה שלא נוכל להביא ילדים לעולם כתוצאה ממחלה נדירה בשחלות כך שלא היו יכולות להפרות כדי לקלוט זרע.

שתיתי כול ערב כוסית או שתיים של משקאות זולים ונכנסתי בשעה מאוחרת למיטה. כיון שלא הייתי צריך לקום בבוקר לכלום מנגנון סדר החיים שלי לא היה מאוזן לחלוטין. הייתי מתעורר בצהרים, היא כבר הלכה  לעבודה.

יעל לקחה קשה את נושא ההפריה. אמרתי לה שנוכל לאמץ ויהיה בסדר אבל גם בתוכי צמחה מרירות עוקצנית. נוצר בתוכי זעם שניסיתי לכלוא. התחלתי לשתות גם בשעות אחר הצהריים וכשהיא הייתה מגיעה מהעבודה כבר הייתי כמעט שיכור. יעל הייתה נכנסת לדירה אומרת שלום רפה הולכת למטבח, נעמדת מול הכיור ושוטפת את הכלים. שטיפת הכלים האובססיבית שיגעה אותי כאילו אין סוף לזרימת המים ואין חיים אחרים מלבד הצלחות והכוסות הלא שטופות. הזעם היה מציף אותי והייתי מוכרח להלחם בו. הרגשתי שזרם המים מתריס מולי על אפסותי.

פעם סיפרתי לה על תחושת זרם המים המתסכל והיא הביטה בי לרגע בעיניים עצובות כמו כלב קטן, נענעה בראשה לחוסר הסכמה והמשיכה לשטוף את הכלים. מקרצפת ממני עוד שכבה של עור.

לפעמים אחרי שטיפת הכלים היא הייתה מתיישבת בסלון ושואלת אותי, מה יהיה עם השתייה? מה יהיה עם העבודה, ובכלל מה קורה איתנו. לא הייתה לי תשובה, הייתי בטוח שאני בשליטה, אבל זה היה שקר עצמי, הגוף שלי היה זקוק להרבה אלכוהול. בלילה הייתי נכנס למיטה הזוגית מנסה לשכב איתה, היא לא הייתה מסכימה, וזה היה גורם לזעם שלי להשתולל. עדיין הייתי  מסוגל לאחוז בו כך שלא יבער. חוזר לסלון מתיישב בכורסה ולוגם עוד.

 כשהחלה לחזור מהעבודה בסביבות שמונה בערב היא נראתה שונה. היא סיפרה לי שהיא נשארת עד מאוחר בגלל הרצון להרוויח יותר מהשעות נוספות, אולם הייתה בה עליצות לא מובנת והאלכוהול גרם לי להיות הרבה יותר מותש וכעוס.

התחלתי לחשוד והתעמתי איתה. בהתחלה הכחישה, אבל לבסוף הודתה שיש לה רומן עם בחור מהעבודה ובשעות שבין חמש לשבע הם שוכבים אצלו בדירה. אחר כך היא בכתה ואמרה שהיא עדיין אוהבת אותי והיא לא מצליחה להבין מה קורה בינינו.  

הבגידה שלה זעזעה אותי, יצאתי מהבית מתנדנד קלות וראשי סחרחר, טעם של ברזל ליווה את בית הבליעה שלי. קניתי בקיוסק ברחוב בקבוק וודקה שהיו כתובות עליו מילים ברוסית, בקבוק מיץ אשכוליות ולקחתי מהמוכר כוס פלסטיק. הלכתי לים, התיישבתי על החול הקריר, חלצתי את נעליי והסרתי את החולצה, מזגתי לכוס פלסטיק וודקה בתוספת מיץ ושתיתי עד תומה, מזגתי כוס נוספת ולגמתי וכך המשכתי עד שלא יכולתי לעמוד על רגליי. גופי הממלא ייאוש ונשכבתי על חול הים הצונן. הייתי מוכרח להשתין אבל לא הצלחתי לפתוח את כפתורי הג'ינס אז השתנתי על עצמי והמשכתי לשכב על החול.

אחרי כשעתיים הצלחתי לעמוד על רגליי ולפסוע למדרכה המובילה לבתינו. הרגשתי את מבטם של העוברים ושבים, מכנסיי היו רטובים ודביקים, וריאותיי שרפו מעומס ניקוטין. בחדר מדרגות הכניסה נפלתי כשפניי כלפי מטה, מצחי פגע ברצפה הקרה והמזוהמת, הייאוש שיתק אותי ולא יכולתי להרים את עיניי. הרגשתי לחץ נוסף בשלפוחית השתן ושוב והשתנתי חש את הרטיבות הנעימה מתפשטת בירכיי. הייתה לי תחושה נעימה בקרירות של המרצפות לא חששתי שאף אחד יראה אותי. הייתי שיכור בזוי. שכבתי כשעה מתפלא שאף אחד לא מגיע לאסוף אותי. ניסיתי לקום ושוב נפלתי סופג חבורה בסנטרי, הצמדתי את ראשי לקרירות המרצפות, נושם אבק ורטיבות.

מתוך העילפון שמעתי את הדלת נפתחת. אור נדלק במסדרון ופסיעות צעדים יורדות במדרגות, זאת הייתה יעל שבאה להחזיר אותי הביתה. היא ליטפה את שערי והרימה אותי על רגליי. טיפסתי בעזרתה במעלה המדרגות. היא ביקשה סליחה בקול שקט וסדוק, עליתי במדרגות שותק רטוב במכנסיי ודם ניגר ממצחי.

יעל פתחה את דלת הדירה והכניסה אותי לחדר למקלחת, פתחה את זרם המים הרותחים. נכנסתי פנימה עם הבגדים, מאפשר לריחות הנוראים להתנדף ממני. הרמתי ידיי כלפי מעלה מנסה לשחרר את הזעם הלכוד בתוכי, אבל הוא לא השתחרר. כבר התרגלתי לכלוא אותו כול כך הרבה זמן בתוכי .

יעל הסירה ממני את בגדיי הרטובים, נשארתי עירום ורועד למרות שהמים הרותחים צרבו אותי. הבכי יצא מגרוני ביבבות של ייאוש, מתפרקות לגורמים של כעס רווי כאב.

הסערה נראתה בעיניה של יעל, שיניה פוצעות בחוזקה את שפתיה. מבטה התערפל לשבריר שנייה ואז נכנסה למקלחת יחד איתי עם החולצה הלבנה ומכנסי הפשתן השחורות, דמעותיה חמות, מנשקת את גופי ומלטפת את הגוף העצוב שלי.

שוחחנו בסלון והחלטנו להפסיק עם החרא הזה. אני הפסקתי לשתות אלכוהול באותו ברגע. לא הייתי זקוק לו יותר הזעם יצא ממני, הוא כבר לא היה לכוד בתוכי יותר. יעל הפסיקה עם הרומן המזדיין. האווירה השתנתה, חיינו נרגעו. היא הייתה מגיעה הביתה ישר אחרי העבודה, מחבקת אותי חזק  היינו עושים כלים ביחד. היא שוטפת ואני מייבש אותם במגבת. לאחר זמן קצר גם חזרתי לעבוד בארכיון של עיתון ידיעות אחרונות.

 ועל הייתה טובה אליי. הזמנים נראו טוב. רק הרעיון שאין לנו ילדים עשה ליעל לפעמים אי נעימות  ומצב רוח נוגה, אבל החיים היו סבירים בהחלט.

באותו ערב, כשלגמתי מהמים הקרים, נשמע רעש בחוץ. הלכתי לדלת והבטתי דרך העינית ,ראיתי את השכנה נעמי וייס, מנסה להכניס את המפתח לחור המנעול.

נעמי נראתה מותשת. היא עבדה ביום כמזכירה בחברה ליבוא ויצוא והשלימה הכנסה נוספת פעמיים בשבוע במשמרות ערב בהדרכה במוזיאון תל אביב.

בעלה עזב את הבית והיא נשארה עם ילדיה גיל ויואבי. גיל היה בן עשר ויואבי היה בן ארבע. נעמי התמודדה עם קשיי החיים באופטימיות שהדביקה את כולנו. לפעמים, כשנעמי הייתה צריכה להישאר בעבודה עד מאוחר היא הייתה מתקשרת ליעל ומבקשת שתשגיח על הילדים עד חזרתה. יעל הייתה נרתמת לתפקיד באחריות גדולה, מכינה להם ארוחת ערב, והיו מקרים שהביאה אותם אלינו הביתה. אהבתי את הנוכחות שלהם. היה נחמד לשוחח איתם על בית הספר והחברים.

 כשנעמי הייתה באה לאסוף אותם היא הייתה מביאה שתי פרוסות עוגת פרג עבורנו, מחבקת אותנו לתודה. כשהלכו הרגשתי סוג של ריקנות רגעית. היא הייתה עוברת מהר ויעל הייתה מגישה לנו את העוגה יחד עם נס קפה. זה היה נחמד.

הבטתי בנעמי דרך העינית היא נראתה מבולבלת המפתח לא נכנס לחור המנעול ,לבסוף החליק  ונפל על הרצפה. החלטתי לצאת לחדר המדרגות לעזור לה. היא הרימה את מבטה אליי, היה בהם עצב עצום שכמעט לא ראיתי בחיי. פניה היו ריקות כאילו שאבו מהם את כול החיות.

שאלתי אם הכול בסדר, היא לא ענתה. שפתה רעדה והבליטה את העצב הבלתי נסבל בעיניה. היא הסתובבה  ומעדה על זרועותיי.

 היא מלמלה מילים לא ברורות בקול חלש. הבנתי שקרה משהו נורא, לקחתי את המפתח מידיה ופתחתי את הדלת. היא נכנסה לביתה ללא מילים וסגרה את הדלת אחריה, משאירה אותי תוהה ולא ברור.

נשענתי על הקיר במסדרון מנסה להבין את מה שהתחולל כרגע מולי. העצב הבלתי נסבל בפניה של נעמי גרם לי לתחושה לא נעימה, דפקתי בדלת הכניסה לא הייתה תשובה.

חזרתי הביתה. הדלקתי סיגריה, הייתי מאד לא רגוע וקמתי מהכורסא. נעתי חזרה לכיוון הדלת  והמשכתי להציץ מהעינית אל פנים המסדרון שנחה בו דממה חרישית של לילה. שאפתי אוויר פנימה לריאותיי ושחררתי אותו לאיטו, התעורר בי רצון פתאומי לכוס של משקה חריף. חזרתי לפתח חדרינו, יעל  עדיין ישנה על בטנה שלווה, נשיפותיה איטיות, והיה נדמה לי שחיוך קל היה מואר על פנייה.

חוסר השקט מוחלט השתלט עליי. פסעתי חזרה לכיוון דלת הכניסה ויצאתי מפתח ביתי עד דלתה של נעמי, הדלקתי את האור במתג האדום שעל הקיר הדהוי ממול.

אור צהוב של האיר בחיוורות את המסדרון.

התבוננתי בדלת שעלייה תלוי שלט כאן גרים באושר נעמי, יואב וגיל וייס בתוספת ציור של פרח ועלי כותרת צבעוניים שעיטר את תחתית השלט.

הצמדתי את אוזני לדלת והקשבתי לפנים הדירה של משפחת וייס. לרגע  ארוך הכול היה שקט כאילו הבית נם את שנתו הלילה. רציתי  לחזור לביתי ולחבק את גבה של יעל ולהיצמד לישבנה כששמעתי קול מהוסה, לוחש לחישות מקוטעות הקשבתי לגריפת אף  ארוכה ויבבה מצמיתה.

 נעמי בכתה, היה לי ברור מיידית. ליבי הלם בחוזקה, התחבטתי האם להעיר את יעל, החלטתי שאני אתמודד עם זה לבד.

הקשתי בדלת, הדלת לא נפתחה. דפקתי שנית ולחשתי נעמי, זה רונן תפתחי בבקשה. כמעט נואשתי והדלת נפתחה, נעמי ועמדה מולי כפופה ורועדת, ידיה צמודות לאוזניה כאילו לא רוצה לשמוע , פניה קרועות מאימה, והיא מלמלה: "אלוהים, איך זה קרה לי, אלוהים למה קרה לי, למה זה קרה." הרגשתי תחושה של אסון מתקרב, התקרבתי אליה והיא נפלה והתעלפה.

 השכבתי את נעמי על הרצפה הקרה, עיניה היו עצומות בחוזקה ושפתיה ממשיכות לרעוד בחוסר שליטה.

היא התעוררה והתבוננה בי, נראה שאינה מזהה אותי, שפתיה מלמלו מילים שלא ניתן להבין אותן. הייתי חייב להטות את אוזני, לכיוון שפתיה כדי להבין מה היא אומרת. "הכול נגמר, הכול נגמר", והתעלפה שוב. לפתע הדירה הקטנה התמלאה באנשים רבים, כולם נעים כצללים. בעלה לשעבר של נעמי נכנס לדירה ששני אנשים תומכים בו והתברר שהם אחיו. אנשים נוספים נכנסו לדירה ללא הרף ואני המשכתי לשבת על הריצפה, נעמי חובקת אותי ופולטת אנחות של כאב. הזעם שבתוכי התגבר, רציתי לשתות שורף. יעל באה מאחוריי לחבק את נעמי, הנחתי את נעמי בידיה, והלכתי.

הרעיון המצמית של לאבד ילד כאילו הוא דף הנקרא מספר יכול לעוות את המעיים שבתוכי, אני ממש שמח שהזעם שלי שהיה מתפרץ בתקופת ההתמכרות שלי לכוד כרגע ונמצא בין הצלעות, עמוק וחבוי.

בלוויה של יואבי כשנעמי התמוטטה על הקבר בקריאות שבר, הרגשתי שהכאב שבי כמעט בלתי נסבל. האיש לידי לא הפסיק למלמל על המוות המיותר של ילד שרק רצה להביא את הכדור שלו דרך מרפסת .

יעל חיבקה אותי חזק במשך כול הלוויה, הרעידות שלה לא פסקו. אני נשמתי אוויר נקי והצלחתי לתת לזעם שלי להיבלע בתוכי, חיבקתי את יעל חזק מאד.

כשישבנו בערב בסלון מול השולחן החום מעשנים אמרה לי יעל שהחיים קצרים וחבל לבזבז את הזמן על דברים לא נחוצים. פשוט צריך להיות מוכנים כול הזמן.

הוא בהה במערכת המוסיקאלית, חשש להניע את ראשו, אפילו התזוזה הקטנה ביותר העבירה ברקותיו כאב חד. המערכת המוזיקאלית היא מסוג אקאי, קופסא שחורה המכילה נגן קומפקט דיסק שנפתח בלחיצה על כפתור אדום, בכנפיו שני מגשי קלטות, או כמו שאביו עדיין קורא להם קסטות. שני רמקולים ניצבו בצידי המערכת ורשת שחורה צפופה מכסה את ערוצי השמע. ברמקול הימיני ניתן לראות סימנים של מכה ישנה והרשת תוקנה לאחר יד, השמאלי היה בסדר גמור ושמיש.

 הוא קנה את המערכת לפני כחמש שעות מחנות יד שנייה ושילם עבורה אלף מאתים וחמישים שקלים שחסך בשנה האחרונה מעבודתו בחנות הדיסקים בעיר מגוריו.

מהרגע שמערכת הורכבה והתיישב השטיח מולה, לא היה מסוגל להפעילה. הוא חש ברטט בבית החזה ובדקות האחרונות הרגיש שפניו רטובות. הוא ישב דומם והמתין שיתעשת. ביטנו התחתונה בערה  בכאב שורף. הוא כופף את גופו והתעגל סביב הכאב, אוחז את בטנו ונושם בכבדות, הרטיבות בפניו גברה והוא יודע מניסיון עבר שהכאב ברקות יתעמעם ולבסוף גופו יחזור לאיתנו. הכאב לא זר לו, לאחרונה זה קורה בתדירות גבוהה יותר.

השנה היא אלף תשע מאות שמונים ושבע והוא בן שבע עשרה וחודשיים. בעוד כשלושה חודשים הוא אמור להתגייס ועל השולחן מונח צו שהגיע לפני ימים אחדים שמודיע לו שגיוסו הוקדם לחודש מאי. על המעטפה רשום שמו "רונן אזולאי" מחדרה, רחוב הנביאים מספר שמונה. הוא גר עם הוריו בדירה בת שלושה חדרים בקומה השנייה בבנין בן ארבע קומות.

הוא חולק את חדרו עם אחיו נתן בן העשרים שמשרת בצנחנים בתור לוחם  קרבי דבר הממלא את אביו בגאווה גדולה. כשהוא מגיע לסופי שבוע רונן  עובר לישון בסלון ומפנה עבורו את החדר שיוכל להתייחד עם חברתו חניתה. לרונן אינו מפריע לישון בסלון, הוא יכול לצפות בטלוויזיה כשהוא שוכב על הספה שאימו רחל מכסה אותה בסדין, הוא לוקח את הכרית הרכה מחדרו ומשעין אותה על הקיר וצופה בסרט וידאו, שוכב ללא ניע ומביט במסך המוקרן.

לפעמים הוא שומע את האנחות של חניתה והוא עוצם את עיניו ומדמה שזאת יעל חברתו לשעבר נאנחת כך. היום חנן הוא חבר של יעל, לפני שנה עוד למדו שלושתם יחד בכיתה י בתיכון המקיף בחדרה וחנן היה חברו הקרוב. לאחר שנזרק מהתיכון עקב ציונים גרועים ואף בית-ספר אחר  לא הסכים לקבלו הם הפסיקו להתראות עימו. הוא ניסה עוד פעמיים לבוא למפגשי החברים מהכיתה, המבטים והלחישות הביסו אותו. הוא וויתר והפסיק לבוא.

לפעמים שרעש האנחות של חניתה מתגבר, הוא קם מהספה ועובר למטבח, הוא מתיישב ליד שולחן הפורמייקה ומוזג חלב בכוס ולוגם ומתענג על קרירות המשקה בפיו. שהרעש חולף הוא חוזר לסלון ומתכרבל בתוך השמיכה. כשהם יוצאים מהחדר למקלחת הוא משים את עצמו ישן, בשובם לחדר והדלת נסגרת אחריהם, הוא היה שוב נזכר ביעל ומרגיש בודד. מניח את האוזניות של הווק-מן על אוזניו ומקשיב לשירים של סיימון וגרפוניקל וחושב שאולי הוא באמריקה, פעם הוא עוד יהיה.

כשנזרק מבית הספר הציב לו אביו תנאי ברור, למצוא עבודה שבה יבחר עד מועד הגיוס ואם לא ימצא מיידית אזי הוא ייקח אותו לעבוד באולם היצור במפעל בו הוא עובד, הוא אינו מוכן שבביתו יחיו פרזיטים.

 אביו כבר לא מדבר איתו מלבד הדברים ההכרחיים שמתנהלים במשפחה. כשהוא עובר מולו באחד מכותלי הבית הוא מהנהן בראשו כאומר שלום, מהמהם המהום לא ברור וממשיך בעיסוקיו. ביום הולדתו בעשרים ושבעה בפברואר, חזר מוקדם חנות תקליטים שבה עבד. אימו הכינה את השולחן לארוחת חגיגית ליום הולדת כנהוג במשפחתם, נתי לא הגיע מהצבא למרות שהבטיח לנסות.

בשעה שבע וחצי בערב יצא מחדרו התיישב בכיסאו הקבוע ליד שולחן האוכל, אימו ישבה בכסא ליד מנקרת פירורי לחם מעט בעצבנות, היא הכינה עבורו את המרק שאהב, עוף בגריל ולקינוח עוגת שמרים ממולאת בפרג. אביו לא הגיע לארוחת יום ההולדת, באותו ערב התקיימה ישיבת וועד של חבר העובדים במפעל. אימו חייכה בעצבנות כשבישרה לו זאת והוא לגם מהמרק, טעם מהעוף ולקח את העוגה לחדרו. שעה לאחר מכן נרדם.

אביו לא אהב את שיערו הארוך והיה מעוות את פניו בגועל לנוכח העגיל שעיטר את אוזנו הימנית. הוא גם היה מתעצבן מהמוסיקה הרועשת שלו ומבקש מאימו שתאמר לו להנמיך את הצלילים. היא הייתה נכנסת לחדר ומבקשת שינמיך את המוסיקה. הוא היה מרכיב את האזניות ומנתק את הרעש מהסביבה. אימו הייתה מביטה בו במבט ארוך, ויוצאת.

אביו עבד "באליאנס" מפעל ליצור צמיגים, הוא היה אחראי על בקרת איכות הצמיגים. תפקיד עם המון אחריות לכן הייתה חשובה המנוחה. לפעמים הוא נזכר –שבעבר בימי החופש הגדול היה  נוסע על אופניו כדי לבקר את אביו שהיה מושיב אותו על המלגזה ומנשקו אותו על לחייו משאיר שם חותמת של פיח. הוא לא זוכר מתי אביו נישק את לחייו, מלבד מבט עיניו המצומצמות במשטמה אילמת המציגה את אכזבתו. לעיתים רחוקות הייתה עוברת נעימות מפתיעה בפניו של אביו וסימן של רכות מפעם היה מסתנן לאישוניו. בצמצום מיידי של גביניו היה משנה אביו את מבטו ומשאיר את רונן  עם  צמיגיות עכורה בגרון

הוא הרגיש את המוסיקה בגופו. הנחמה של חיו. שהקשיב לצלילים המנסרים של לד זפלין ניגן באצבעותיו על גיטרה הדמיונית, מרגיש את האנרגיה פועמת בתוכו, מניע את ראשו בקצב כאילו הוא ג'ימי פייג' הגדול. לפעמים הייתה מגיעה השקיעה כמו צלילה פתאומית במים עכורים ואז היה מקשיב לקלטות של הפינק פלוייד, העצב היה אוטם לו את תנועת הגוף. הוא הבטיח לעצמו חזור ושוב, לקנות מערכת מוסיקאלית חדשה שתטהר עבורו את הצלילים שלא ירגיש את הזרות חונקת אותו. מתי כבר יגיע לצבא, ליחידה הכי רחוקה, שם יוכל להתבודד עם החלומות, המוסיקה והיד שלא מפסיקה לפשפש בגופו אחרי הרעב הבלתי פוסק. 

אביו היה קורא למוסיקה שהוא שומע מוסיקה שעושה רעש באוזן, הוא  אהב לשמוע את המוסיקה הישראלית היפה של פעם, ככה הוא קרה לה, אריק אנשטיין, יהורם גאון והגבעטרון. לפעמים  שאימא ניקתה את הבית  ומקשיבה לסמי אלמגרבלי הפייטן או לאנריקו מסיאס, אבא היה מתרגז ומבקש להנמיך את המוסיקה, במהירות כאילו התביישה אימא הייתה מנמיכה את המוסיקה לרעש חרישי כך שהצלילים היו כאילו משוחחים עם עצמם.

 בתחילה רונן עוד ניסה להסביר את כישלון לימודיו בעייפות שמשתקת אותו באמצע השיעור ללא שליטה, וניסה להסביר על האותיות המתבלבלות, אביו היה אומר לו בקול חד שאלה פתפותי ביצים ונועל את השיחה במילה אחת, פשוט נכשלת כי אתה כישלון ופונה לדרכו.

בארוחת הערב של יום שישי כשנתי מגיע הביתה, אביו היה זורח  ושואל את נתי שאלות על הצבא ואיך השמירות והמארבים והאם יש לו מספיק בגדים חמים ומהנהן בראשו בשיתוף. אימא הייתה מגישה לשולחן את האוכל ומביטה בנתי באהבה גדולה. רונן היה שותק ומקשיב להם. לפעמים נתי היה מגניב לו מבט וקורץ לו, הוא היה מחייך בתוכו ,הוא מאד אהב את נתי.

 הדיסק שאיתו רצה לחנוך את ההקשבה למערכת החדשה מונח לידו. אלון בעל החנות בה הוא עובד נתן לו את הדיסק מתנה. הוא עטף את הדיסק  בנייר צלופן והגיש לו אותו יחד עם שאר עובדי החנות. הדיסק היה של זמר ישראלי חדש, אלון אומר שיום אחד האהוד בנאי הזה יהיה מפורסם, אלון מבין במוסיקה ומבין גם בעובדים שלו. זאת הייתה מתנה נורא יפה שריגשה אותו. הוא השפיל את ראשו  בוטש ברגלו והודה להם בקול נמוך, כולם צחקו ואלון ליטף את שיער ראשו הארוך ואמר לו שיום אחד יהיה תותח ושיאמין לו.

עכשיו הוא בוהה במערכת המוסיקלית שקנה, קשה לו לנשום, ביטנו רותחת מכאבים עזים, ראייתו מעורפלת פניו רטובות. הוא מטושטש ורואה מחול עצום של צבעוניות, כאילו הצבעים מרקדים סביבו, הרבה סגול וטורקיז ,אבל מעל הכול נצנץ צבע חדש, מפתיע. הוא חידד את עיניו כדי לפקס את הצבע לפני שהוא חייך והתעלף.

אלה היו ריצודי אור ורודים .

אפריל 2009

הימים הם ימי השבוע הראשון של תחילת אפריל, שנת אלפיים ותשע במניין שנות הנצרות. ושנת חיי האחרונה.

 מפתה לכתוב ששנה אחרונה זאת תהיה שנה שעדיין אוכל ללגום מיין אדום משובח ולהתרפק על מחול הטעמים בחיכי, ואולי תהיה זאת שנה שאוכל לחוש את כפות רגליי דורכות בחול הים בקו הדמיוני בו הגל נשטף לים ומשאיר טביעת רגל. והלוואי תהיה שנה אחרונה שנפשי תישאר חופשייה בתוך גוף שבור ורקוב .

האמת שהידיעה על סיום חיי לא טורד את מנוחתי באופן קיצוני. אין בי תסכול ורחמים עצמיים, להיפך אני מוצא בנפשי רוגע ופיוס וממתין בהשלמה לגורלי. ברצוני להיות מדוד במילותיי כדי שהיומן הנכתב יהווה מזור רגשי, ויפיג מעט את כאבי הפיזיים, וחשוב יותר יהווה מסמך אמיתי וכנה.

אכן מצבי לא תיקני ובתוך גופי שוכן צל כהה המשייף ללא ליאות את תודעתי. איני חש את השיוף באופן תמידי אולם בהחלט אני מודע לקיומו. ולמרות החספוס המנקר בראשי עדיין מנחמת אותי העובדה שאני עדיין חי ונושם, ניתן  לומר אפילו מנצח, ולראשונה בחיי יש בי גאווה על תחושת הניצחון שבנוי משרשרת איים רצופה של נצחנות קטנים.

 אני עדיין יכול לקרוא שלושה עמודים ברצף מספר שמרגש אותי, אל תקלו ראש בעניין שאולי נראה בעיניכם זניח ופעוט, הישג כלל לא מבוטל בהתחשב במצבי הבריאותי. אומנם, לאחר מאמץ הקריאה אני מותש, סנטרי נשמט על חזי ועיניי נעצמות. אני מקיץ מהעילפון הזמני ומתאושש וחוזר להמשך קריאת הספר, חוצב את העמודים ביסודיות.

 עדיין אני יכול בנשימה אחת לקרוא שיר של אבידן שגורם לי להתרגשות אינטימית. והחשוב מכול, גיליתי גילוי מיוחד בדיוק באותו יום שנודע לי על מחלתי.

על מחלתי נודע לי על ידיי רופא הלבוש בחולצה לבנה מכופתרת ועניבה אדומה הקשורה בקפידה. הייתי משוכנע באחד מחלומות הבלהה שחלמתי כי במעמד בו הרופא יבשר לי על סוף חיי, הוא יהיה לבוש בחלוק לבן ומבטו יהיה אבהי ומרגיע. טוב, אני עשוי מאסכולה ישנה.

הרופא המעונב הודיע לי על קינון מחלתי ושקרוב לוודאי שאמסור בקרוב את נשמתי לבורא העולם. באותו יום הסתגרתי בחדרי, מבודד ממשפחתי ומכונס בכאבי וגיליתי שחושי התחדדו. אני קשוב לכול צליל הנישא באוויר ויכול ולפרק ולנטרל מהם את סוגי הרעשים האווריריים כך שאני יכול לשמוע מוזיקה דרך אוזני כאילו היא מתנגנת רק עבורי. אתם מבינים על מה אני מדבר? בעצם אין סיכוי שתבינו, אתם אנשים חיים נושמים ובריאים.

אנסה להסביר את עצמי, התחושה היא שהמוזיקה נכתבה רק עבורי. אני המאזין האולטימטיבי. בעצם אני כמו אוזן עצומה עם מחושים ומסילות שמע ומבעד לקרום הדיבשי המגן על עור התוף, מורכב צינור המעביר את הצליל ישירות לתוך תיבת התהודה הפנימית שלי.

אני שוכב במיטה בחדרי מול החלון המשקיף לגינה ומנקה ממוחי שאריות של בלאי מחשבתי, מתרכז עד שחוש הריח מתחדד ואני מסוגל להריח את האוויר כיחידות נפרדות, כאילו קילפו אותן לשכבות. ריח משב הרוח, ריח קרן שמש בתוספת קורטוב של אבקנים שונים המגיעים מפריחות האביב. אני ספוג בשלל ריחות וטעמים.

ואז מתחילה החגיגה, בתחילה אני מקשיב לאסופת צלילים מרוכזת וביסודיות אני מפרק את יחידות המוזיקה ליחידות עצמיות. גיטרה פורטת בצלילים מז'ורים, צליל החצוצרה מתנגן ברכות בתוך מסילות השמע שבאוזני, נושא עבורי צליל געגועים. הסקסופון מסכם את חיי בנגינה ארוכה, לרגע מלא תוגה ולפרקים עולץ. כול צליל נפרד מהמכלול לצליל אישי המודיע לי על סיום חיי.

יש להניח שאינכם מבינים על מה אני מדבר ומנידים בראשכם, כנראה שהמחלה טרפה את דעתו, נניח לחולה לחיות את שארית חייו בהזיות. בעצם איך תדעו ואתם בריאים. נהדר שאתם בריאים ושלא תבינו אותי לא נכון, אין בי טיפת קינאה לבריאות שלכם. אני הוא האיש המודד את זמנו.

אומנם, אסור לי להתרגש ממגע של גוף המתאחד עם גוף אחר למחול של תשוקה ואיני יכול להסתחרר מאנחה של אהבה. גופי על סף קריסת מערכות סופית ואינו יכול לקיים את מעשה האהבה הנחשק.

תופתעו שגם תאוות חיים זאת אינה חסרה לי. אני מסתפק במועט ונמס מריח החיים וטעם המוזיקה שאני מלקט לתוכי, יום ביומו.

אתמול בשוכבי במיטה עשיתי הטיות של השורש ז,י,ן על כול פעליו. זיינתי, הזדיינתי, מזיין, מזדיין, זין, זין, זין. זאת הייתה תרפיית מין מרגשת, התענגתי. אני חי על מוות סופני שמתדפק על דלתי, סופר שעות ימים וחודשים, אני מת מחייך, מת שמח. יחי המת החי.

כמו שציינתי היה ברור לי מתחילה שאני אלך לעולמי בשנת אלפיים ועשר, ד"ר גדרון הרופא שדיווח לי על התפרצות המחלה נתן לי שנה של חיים, זאת הייתה הערכתו ומבחנתי זה בסדר. הרופאים ממלאים את תפקידם ואני מכבד אותם על כך, אבל איני חושב שיש בהם את יכולת ההבנה שהחולה הסופני מקבל ברגעי סיום חייו בשני ממדים. ממד הטבע, מימד בו הגוף מתכלה ומחזיר את החיצוניות הגשמית לבורא עולם. ומימד ההשלמה הפנימי, נחשול תשוקתי של חיות המחדיר את עוצמתו וכוחו לתוכך ואז אתה מרגיש בלתי מנוצח.

כך שלמרות הסוף המתקרב, אני חווה ממוזיקה שממנה אני מרכיב מתווים של סימפוניות פרטיות. חוש ההרחה המפותח שלי מאפשר לי לפורר בחוטמי את פיסות החיים המנשבות לחדרי מבעד החלון. בדרך מוזרה ויפיפייה אני חי הרבה יותר מאותם רופאים עבדקנים מעונבים בעניבות אדומות.

מאז הבשורה על מחלתי עברו שלושים ושבעה חודשים, ארבעה רופאים וארבעה ניתוחי הסרות חלקים פנמיים. לפעמים אני חושב שגופי כמו מזוודה חלולה, ניתן לנענע אותי ולשמוע מתוכי רעש של חלקים פנמיים שנותרו בתוך גופי, משוחררים ועושים רעש של באנג ובום בתוספת כמות אדירה של כאבי תופת שחיים איתי בכפיפה הרמונית. אני לוח המודעות של הכאב הבלתי נסבל, אין בי על הכאב המחורר הזה כול טינה, הפכתי אותו לחבר לדרך. הכאב התרגל אליי ואני אליו, הוא מאותת אני מגיב, אני נסחף הוא מתריע. הרמוניה אמרתי.

 כנראה שבזכות אותה שלווה אני מת מחייך, מת חי. אני צוחק לעצמי עכשיו על השנינות המופלאה שלי. תצחקו גם אתם, תתענגו.

גיליתי על עצמי במשחק החיים שבו אני שותף, שהפתעתי את עצמי ברצון ההישרדות. לאורך חיי ויתרתי על הבייסיק, על יסודות החיים האמיתיים. עבדתי סביב השעון, לא שאני מתנצל, זאת פרנסה. הבאתי אוכל לעצמי למשפחתי. אולם לא הייתי קיים שם, לא הייתי קיים לילדי ולאשתי ולא הייתי קיים גם לעצמי. הייתי קל לכניעה הגשמית, מעשן את חיי מבעד סיגריות הרסניות, אוכל ללא גבולות ומגבלות, רומס בגסות את מתת הטבע, גוף האדם, הגוף שלי. מחולל את עצמי על ידי עצמי. הגולם המטופש.

היום כשהחיים אוזלים ממני, עדיין בוערת בתוכי תאוות חיות, איני מוכן למות סתם ללא איזה מפץ גדול, או לפחות עד שאראה קרקס שיופיע מולי במלוא הדרו.

 אני בן ארבעים ושלוש, חולה בידיעה כמעט שלוש שנים, ועוד שנה עלומה בה המחלה קיננה בי. ולמרות תרועת הסוף ורגעי סיום חיי שמאותתים לי באורות חשמל בוהקים, עדיין איני מוכן למות ללא קרקס אמיתי שיוצג לי מול העיניים. המופע של חיי המתים.

כשאני חושב על קרקס האדמה רועדת מתחת לגופי הדק והחלול, הנשמה אולי לא רעבה כמו פעם אבל המחשבה על אוהל קרקס צבעוני, מחודד, ססגוני, גורמת לנשמה הסדוקה שלי לגעוש להתרגש.

אלוהים, כמה אני רוצה קרקס...

אני צועק את רצוני מבעד אישוניי המתקשים להישאר פקוחים, הרצון משתקף דרך עורי החיוור ופניי הנמתחות, אני מבקש דרך רוקי הניגר משפתיי ללא שליטה, צווח את תשוקתי מבעד גלי המוח. אני מודיע ליקירי אני לא אמות שלם ללא מראה של קרקס חיים, פראי ויצרי, המוצג מולי כשאני עטוף בשמיכה בצינת היום.

הקרקס יתקיים בגינת בתינו בדיוק בתחילת אפריל, מספר ימים לפני מותי הקרב. עץ הצאלון יפריח תפרחת אדומה וריחות גינה עזים יסחררו את גופי הקמל. התבלינים בערוגות המהוהות יתנו את ריחם עבורי, אני מטורף על ריח של לואיזה טהורה. מתים חיים מסוגי ניזונים מריחות תשוקה פנימית, נוקבת ושורפת.

 מפתח אוהל קרקס הצבוע בפסים אדום ולבן יבליח פיל קטן עם חדק ירקרק ארוך שינוע בזמן פסיעותיו, אוזניו העצומות ינועו כמפרש לצידי ראשו. גופו ייכרך בברדס הודי צבעוני ולרגליו פוזמקאות סגולות. הפיל יכרע מולי על רגליו הקדמיות ובאותו רגע אחייך את חיוך החיים שנותר בי.הוא יקרב את חדקו לאוזני וימתיק איתי סוד, בתחילה אחייך קלות ואז  אצחק בצחוק גדול בלתי נגמר והפיל הקטן יהדהד בצחוק איתי. צחוק של פילים.

אח ... אני אראה קרקס בחצר ביתי ומערוגות התבלינים יתערסלו ריחות המנטה משיחי הנענע ועזות הרוזמרין ומרירות הטמין. אני איש של טעמים נוכחים וריחות עזים. אשיב את חיי לבורא עטוף בטעמי הגינה, שיריחו אותי למעלה וידעו שבא איש תאב וחושק.

לוליינים לבושים בלבן ואבנטים אדומים כרוכים סביב מותנם, עיניהם מלוכסנות, מונגולים כמדומני, יפסעו על חבל דק כשמוט מחודד וארוך אחוז בידיהם לשמור על שיווי משקל. נשמתי תעתק למראה רב ההוד הנגלה למולי. יפזז מולי ליצן שפניו מאופרות בגוונים לבנים זרחניים, אפו תפוח וחיוך אדום כתום מצויר על שפתיו, חבוש בכובע מחודד שבקצהו פעמון קטן. אני אחייך חיוך של שמחה וחוט מחשבה יעיב עלי בשאלה, האם החיוך האדום כתום על שפתיו של אותו ליצן אמיתי? האם גם הוא חי כמזוודה חלולה? האם ...? בעצם כלום לא חשוב כרגע. העיקר שהליצן עם אפו התפוח מחייך אלי, אני זקוק לחיוכים האלה.

אני מבקש למות מול קרקס פועם, האם בקשתי גדולה מידי?

 אני מחובר לבלון חמצן הניצב על משטח מתכת ואינפוזיה מחוברת לווריד במפרק ידי הימנית ומסתלסלת בשקית שקופה התלויה לצידי. אני אוהב להביט בטפטוף של הנוזלים משקית השקופה המזינים את גופי, מזכיר לי את טיפות הגשם הזולגות בחלון במסען האיטי, חורצות שבילים בשמשה משאירות סימן קיום ונמוגות. לחזי מחוברים דרך קבע אלקטרודת במצבטים שחורים המודעים לי ולמשפחתי על ידי מוניטור שאני עדיין חי ונושם.

כול המכשירים הגרים איתי, הם חברי לרגע, כך קוראת להם נטע, הם נגררים איתי לאן שאלך ואני נושם דרכם נשימות רכות, כמעט סופניות. אל תטעו בי, אני עדיין חי, יש בי בעירה שאינה מפסיקה לנבוע, ביכולתי להרגיש את התשוקה בעורקי  ללא צורך במכשירים טבעית ובוערת. אני מת חי אמיתי.

החלטתי לסיים את חיי במיטתי, בחדרי, בביתי. טבול בחיק המשפחה האוהבת. כרגע אני בדיוק בקו האמצע בין החיים למוות, ניזון מתשוקות ומתמלא מהאש הבוערת בתוך המזוודה החלולה שנותרה מגופי הפנימי. אין בי חמלה עצמית אבל יש בי פיכחון רב ואקמול סופית, רק אחרי שאראה קרקס נושם ומתהולל בחצר ביתי.

אדם המחכה למותו הקרב צריך לסיים את חייו בביתו מלווה במשפחתו, הם המשענת הרוחנית הפנימית, הם כוחו והתווייתו כאיש מלא ושלם. המשפחה האורגנית שלי הם הצלעות והזוויות היציבות טרפז הלולייני של חיי.

כשעדיין יכולתי לצעוד היינו פוסעים יחד כול בני המשפחה בשעות הערביים, השמש הייתה מסיימת את יומה ורוחות אווריריות של סוף היום העבירו מכחול על תחילת צבעי הערב.

הייתי פוסע בצעדים מדודים, לבוש בגלביה לבנה ששוליה מגיעות לקרסוליי, ראשי מגולח , רזה ומחייך,  נטע  אשתי האהובה צעדה לצידי לבושה גם היא בגלביה לבנה, מזדהה עם בעלה השדוף, אוחזת בגלגלת שאליה מחובר בלון החמצן זוהרת ביופייה ואהבתה. יואב בני פוסע לשמאלי בידו שקית העירוי השקופה, מהלך בשלווה ומחייך שטור שיניו הלבנות בוהק בסיפוק, כולו מואר במסירות לאביו. מעט לפנים מנוטת את דרכנו יעל ביתי ואומרת מילים של שקט לאביה. השכנים העוברים בשביל מניעים את ראשם לשלום ושואלים לשלומנו ואנו נענים, מאוגדים ומאוחדים. הצעדה היומית נמשכה כמחצית השעה שבמהלכה הייתי חייב לנוח לכמה רגעים בספסל בשדרה, כשלוש פעמים בממוצע.

בעולמנו יש למוות כמה צורות הבעה. אלה שמקבלים את ההודעה על סוף חייהם כהרף עין הם הופכים למתים עצובים, עורם הופך שקוף מיידעת מוות המתקרב, קולם הופך לצרוד ,האימה משתקת את מיתרי קולם. הבדידות המקפיאה ושואבת אותם מטה.הם נשכבים בבית חולים,נפרדים מהמשפחה ואז מתפוגגים מעצמם ונעלמים לתוך החלל האינסופי שאוסף את הנשמות השוממות והעזובות. בני המשפחה פוסעים אחרי האלונקה של אותם חלולים חלקם בתוגה עמוקה ויש מי בתחושת הקלה, העפר המכסה אותם מבודד כמוהם.  הם נטמנים תחת בור אפל, מסיימים את פתיל חייהם. ויש את הנוסעים בזמן המכינים את גופם ונפשם למסע החדש, נפרדים מהקרוב אליהם, יונקים את לשד החיות האחרונה סוחפים לתוכם את הרגעים המסיימים בתשוקה, נושמים את אוויר היקום ונפרדים למסע בזמן לעולם אחר בחיוך ובתאווה אמיתית, אלה הם המתים החיים.

אני עדיין לא מת  ובטוח שאני לא חי, כול עצמות גופי מפורקות לחלוטין, אין פינה בגופי שלא אכולה ברימת המחלה הסופנית, אבל בנשמה המפוצצת שבי, יש בעיטות, יש בתוכה עשן, הרעב מתפרץ מתוכה בכול עוצמתו ,אני לא מת ככה סתם, לא מתפגר כי ככה צריך. אני נושם, בועט, אני אוהב ולמען השם אני רוצה קרקס.

אני חוזר על המילים לפני משפחתי ועכשיו גם לפניכם, אני מבקש יותר מידי? יש כאן אדם על ערש דווי והוא לא מוכן למות ללא קרקס פועם, לא מוכן לעזוב את החיים  ללא אריה שואג המזנק תחת חישוק בוער.

לא עוזב וזהו.

אפריל 2010

הנה עברה שנה ואנו בתחילת חודש אפריל שנת אלפיים ועשר, בחוץ החל כבר משעות הבוקר המוקדמות דוק נוצץ של שמש שמיבשת את החורף הנידף והקמל.

אני מביט מהחלון על הקרניים הזהובות מריח אותם קרן אחרי קרן ולכול אחד טעם וריח שונה כמו מניפה של כדורי גלידה, כול זיו של קרן שמש מספר לי שאלה ימי ושעותיי האחרונות. אני חש את המטרונום המסכם את זמני דרך כול פתח נשימה שנותר בגופי. במופע סיום אני יורד מהבמה בקידה ענקית, החלטתי היום לסיים את חיי, אתם  קוראיי הנאמנים יודעים זאת, אין הפי אנד בסיפור חיי, רק אמת זהובה, מפוכחות וחדה. הדלת נפתחה עבורי .

גופי קרס, איני יכול לקרוא ואיני יכול לדבר ואת כול אהבתי העצומה אני מוסר דרך עיני ופני הסדוקות. בשנה האחרונה הצלחתי להגיע לרמת חידוד מוזיקלית מופלאה, אני והצליל ברגעי סיום כאחד, התיבות המוזיקאליות מתנגנות לי בניגוני השכבה, בפעמוני סיום. בכול סולם מוזיקאלי יש מגע של רכות על גופי הקמל, כשמיכת נוצות אוורירית המכסה אותי ברגישות אין קץ, מלטפת ומרככת את עורי הצחיח

 רוב היום יש משמרות משפחתיות בחדרי וכול משמרת יפה יותר מהשנייה. נטע אשתי לבושה בלבן יושבת לצידי ואוחזת בידי, מנגבת את פני מאגלי הזיעה ומסדיקות שפתיי. מטהרת את עיני הדומעות ללא שליטה, אחת לכמה דקות נושבת רוח משפתיה על פניי לקרר אותם, אני טועם מהבל פיה המחיה אותי לדקות הבאות.

יעל ביתי קוראת לי שירים מספרים המסומנים בסימניה, מספרת לי סיפורים קצרים מספרים דקים, משרטטת עבורי פסקאות צבעוניות והמילים חודרות אליי מתוך החושך. היא תרגמה לי את מילות שיריו של דילן ואני נושם את ריח החופש בתוכם, קשוב למילים ומנגן את הצלילים מתוך תיבת התהודה שבתוך גופי המקולקל. אני קרוב אליה דרך המילים והשורות היוצאות מפיה וידיה מלטפות ואוחזות, אבא שלי, אבא שלי, אבא שלי. היא קוראת לי שירים של פסואה ואבידן והכול שלי,כול מילה עמוקה ומתגלגלת בלשונה.

אני נושם את האהבה שלה דרך המילים, זאת דרך נאותה למות ועדיין אני כול כך משתוקק קרקס.

בלילה שהכול דומם רק המטרונום שבראשי ממשיך לתקתק, נטע נכנסה לחדרי פוסעת חרש למיטתי מסירה את בגדיה ונשארת עירומה ורכה, מסתננת למיטה החולה שלי ומתרפקת על גופי. מזיזה בעדינות את הצינורות של גופי, מנשקת ברכות את כול הפתחים האילמים של הגוף, מניחה את ראשה על גופי המרוסק ומלטפת נרעדת את הנשמה התוססת שלי שמחזירה לה באהבה אינסופית דרך התודעה שלי אליה. לוחשת אהובי, אהובי, אני מבטיחה לך קרקס עם נמרים אפריקאים, מגרגרים וחושפים טלפיהם. אני אצייר לך קרקס עם דובי קוטב ענקיים המרקדים במעגל רק עבורך ונחשי קוברה שירקדו מתוך סל קש עצום מדים. אני מבטיחה לך כלבי ים מגעגעים עם כדורים פורחים.

הקרקס ירקוד עבורך, אהובי, ואתה תצעד בתוך שובל הכבוד של הפוסעים הנצחיים המובחרים. הקצפת של האדם אתה, אהוב שלי. אני עוצם את עיני מתרפק, משקיף על התמונות, רוטט מהתיאורים המופלאים של אשתי, עיניי נעצמות והכאב משתתק והחיים זורמים בעורקי כנחל איתן בקצב תק תק תק, אני צוחק תוך כדי שנתי, אני המת הכי פועם שאפשר למצוא במערב.

 הכול שקוף נשטף בתוך בועת הבדולח של שנתי, נחשים של ניירות קרפ מתנועעים ואני יכול לראות את אוהל הקרקס העצום,  סוסי הפוני המעוטרים ברתמות ורודות וארגמניות וכתרים על ראשיהם. במרכז הבמה על מדוכות הטרפז נעמדים הלוליינים והאקרובטים. אני נעלם.

ימי הסוף של איל כהן, לפני שיהפוך לאבק בחלל השמימי, המת חי הזה חייב קרקס.

היום אני אראה קרקס והיום אני משחרר את עצמי.

הם נשאו את משקלי הנוצתי על ידיהם, הושיבו אותי בכסא מלכות ועטפו אותי בשמיכה חמה. הצאלון פרח בשיאו, הצינה נשפה אותי חדרה לרגלי, ואני מחדיר אוויר של תבלינים לגופי ומרפה. הם יודעים, אני עוזב, אני נעלם, אני אוויר. השמש מציירת זהרורים והם מדברים איתי, אומרים לי מילים. שפתיהם זזות ואיני מצליח לקרוא את צבע המילים, אני מרפה ומחייך,

גבירותיי ורבותיי, זמן הקרקס היום.

אני אוהב את ריח הבצל שנחרך בשמן הרותח שמבעבע בסיר הכבד. רכשתי את הסיר לאחרונה בחנות יד שנייה בשוק ביפו. הסיר ניצב על דרגש בחצר החנות, ליטפתי את השקערוריות בקצות האצבעות, גירדתי בציפורניי את ציפוי האמייל, משקלו הכבד התאים לדרישותיי. רכשתי אותו. הסיר נהדר לבישול קדרות הדורשות בישול איטי וארוך. לאחרונה אני מקפיד לאסוף פרטים משובחים אליי.

השמן התערבל בבועות קטנות של רתיחה והעלה עשן עד שכמעט היה על סף חריכה. קצצתי בצל לבן לחתיכות דקיקות ומיצו ניגר לאורך קרש החיתוך.הסטתי את ראשי לאחור וסגרתי את נשמתי כדי למנוע מריח הבצל החי להדמיע אותי, גרפתי את שבביו בעזרת סכין חיתוך לשמן המקפץ באלימות .

אתה אלים מילולי ופיזי. אתה אלים כלפיי וכלפי ילדך. אתה אלים באילמות ובזעם שעצור בך. אתה לופת את הנשמה של כולנו, מתיש ומתסיס. האלימות שבך מחלחלת לכולך ויוצרת אוויר אלים שמתקבץ סביבך. האלימות יוצאת מתוך גופך החיצוני החולני ונשמתך הפנימית המעוותת. אתה אלים, אלים.

המילים הנוראיות מהדהדות ומחלחלות לתוך גופי. המילים מאפשרות לאני המבודד שבי להתבודד לתוך עצמו יותר ויותר.

שים לב לקשר העניבה שאתה רוכס סביב צווארך בכול בוקר. למראית עין סוגר את גרונך  בעניבות מעוצבות, מצודדות, עניבות רמאיות, כאילו שאתה מאותת על שלוות נפש.  אתה מלהטט בקסמך, מתיז את עצמך כלפי העולם בהשפרצה של שקרים, אתה עלוב ואלים, אלים. גם במשחקך אתה אלים. העניבה המצועצעת שלך מחווירה בצביעותה העלובה, משרטטת את הרמייה והשקר הטמון בך . אתה  אלים.

האוויר בחלל המטבח הופך צורב ולמרות ניסיונות ההתחמקות העיניים דומעות קלות. אני מוחה אותן בכף ידי הלא נגועה במיץ הבצל, מנסה לנטרל את הצריבה. אני משתדל לא לבכות בכי סרק. חשוב לי  להחזיר את השליטה לחיי.

הריח משתלט על חלל המטבח הרחב ששיפצנו בשנה האחרונה בעלות עצומה. אמונת שווא של זוגות המסדרים את חייהם דרך שיפוץ הדירה. אריח חדש על כול מריבה, ארון כלים מעוצב על חידוד סכין, תנור על התפרקות רגשית.

בלוטות הטעם שלי ערות לריח ואני מחדיר את חוטמי לפנים הסיר, נושם את הארומה הממלאת את נחירי בחריכה מופלאה של הבצל המזהיב. לאחר מספר רגעים של טיגון, תחושת הצריבה בעין נעלמת וריח הבצל לא מרתיע כלל.

הבצל מתרכך קלות והופך לשקוף, כמעט ניתן להביט דרכו. אני שוטף את העגבניות הבשלות וחורץ חריץ  במרכז כול אחת מהן בסכין חדה, מסיר את העור שמתקלף בקלות וקוצץ את פנים העגבנייה על קרש החיתוך הלבן, מאפשר לרוטב האדום לזלוג על השיש המעוצב. אני שופך את התערובת האדומה בסיר העמוק. מקרב שוב את חוטמי לסיר ואוסף לתוכי את הריח .

את השום אני אוהב לטגן בחתיכות שלמות גסות, דבר שלא מעיד בהכרח שאני איש גס. איני חושב כך כלל ,אני בחור רגיל, תאב חיים. השום מעורר בי תחושה של געגועים לעצמי של פעם, נינוח ורפוי ,מקבל ומתקבל. בעבר הייתי מאגר בטוח של טעמים.

חתיכות השום הגסות נצבעות בגוון עכור ואני מוסיף פיסות פלפלים ירוקים קצוצים שנחרכים מידית. אני בוחש ושולט בקצב החריכה, בניגוד לחיים החורכים שלי שכבר מזמן יצאו מכלל שליטה.

אתמול בערב לאחר שהתנינו אהבה, איזו מילה יפה ומענגת. לפעמים יש לי נטייה לומר מילים יפות ומשקרות. האמת שקופה כמו בצל שקוף שנצרב בסיר. אחרי שהזדיינו בזיון עייף למען צורך פיזי בלבד, היא קמה מהמיטה כדי להתקלח, הבטתי בצדודיתה הנשטפת במקלחת, ריח של חריכה עלה בחדר.

מבעד הדלת השקופה של עלתה ההמיה כגל המתמזג עם גל אחר ומחדיר את הנחיל לנחשלויות הנוספת. נחשול עצום של כאוס. מילים צלפו דרך המים הנשטפים. מפלים שוצפים וכול צליל מספר את האמת שלו. נהרות של מילים חודרניות ואין בהם שום רכות מימית. מילים זיפיות נוראיות. הן נאמרו.

תמו החסמים הרגשיים, הסתיימה המהוגנות המזויפת. התנדפו שנות האיפוק דרך זרם המים המרפדים את נוזליהם ללא נוחם בגופה הזועם. המים הומים, הגוף מדבר. "לך מפה, לך ממני טמא מחוטא, גופך שמצץ אותי מחליא אותי. רמס את שקריו בתוך ערוותי. עוף מחיי ניצול של חיים בוגדניים, אוד מעושן של זיוף. עוף מתוכי, לך, קח את התרמיל ולך, לך, לך, אל תשאיר מאום אחריך."

ואני עוצם עיניים כאילו נרדם, כאילו חי.

אני מכין את ארוחת ערב כמו שהמשפחה שלי אוהבת. כזה אני, איש שמכין את הארוחות, מתקין קסמים. היו ימים מפויסים שהיא קראה לי מקסים הפרפרים.

 אני מחייך בתוכי ושם לב שהחיוך הפנימי שלי דומה לסיר האימייל, מלא שקערוריות של שימוש.

 אני מאד אוהב פרפרים. כנראה בגלגול קודם שלי הייתי פרפר צבעוני המתעופף מפרח לפרח, ניזון  ממזון הטבע. מתעופף בחלל, מתמסר לחופש, איש פרפרים אני? אני צוחק על עצמי, על חיי.

בעבר היא הייתה מביאה לי פרחים ואומרת עבורך אהוב שלי, תודה על הארוחה הנפלאה שהכנת לנו, תודה על הלב הענק, אהובי, אישי, תודה שאתה איתי. מפזרת עלי כותרת סביבי ומעלה לי קורבן של פרחים, אני האדמה שלך. נסער הייתי אוסף אותה בזרועותיי, לוקח אותה איתי לחדר השינה, מניח את הפרחים על עורה הלוהט, חוקר בבוטניות ביולוגית מרשימה את גופה, טועם מפטמותיה כאילו עלי הכותרת מגיחים מתוך זקיפותם בגאווה בלתי מוסתרת. טועם מטבורה, בטנה ורגליה החזקות כשורשים עבותים. רגלים עצומות של אישה מוצקה הנמסה תחת לשוני. פרח שלי, ערוגה של צמחים מבהיקים. בסערה טועם ממנה כפרפר הנמשך לצוף, יונק את הדבש מאבקניה, ונגמר.

 עשרות שברי זכוכיות ניתצו סביב הכוס. זהרורים שקופים, אנדרלמוסיה זרחנית, "תביט בי, תביט," השברים אומרים את מילותיה, אני מביט. "אתה לא נחנק איש הפרפר הנושם, הפרפר המעופף, איש האהבה. איזו בדיחה אתה, אני אוכלת את השברים המנותצים, אני מרפדת אותי בשברים עשויים דם כמו החיים הזולגים שלי. אל תחבק אותי, אל תיגע בי. לך, לך כבר, לך אליה, לך אליהם, לך לחיים שלך. אין לך זכויות, אין לך חסדים, אתה איבר גדוע, אתה כלום, אבק, פשוט תלך. אל תתייחס לדמעות שלי, הם לא עלייך הם עלינו, הם על הזמן האבוד, הם על זמן הכאב. אתה חושב שאלה זכוכיות של ייאוש, אלה זכוכיות של חסד, לך."

אני מנמיך את הלהבה על הכריים והולך לסלון. שמח שהבית עדיין ריק מאנשים, מגשש אחרי האור בסלון. שלושה חודשים אחרי שיפוץ ואני עדיין לא יודע להיכן שייך כול מתג. יכול להיות שמנגנון השכחה או ההשלמה בוחן ביסודיות את יכולת ההדחקה המפוארת שיצרתי במוחי, הרי שיפצנו את הבית קורבן לשיפוץ חיינו , השלמה על מה שקיים ונוכח.

לאחרונה כשאני חושב על ההשלמה הזאת יש לי רצון לנשום את המוות אליי, לתוכי. רגעים חדים של מוות. הבזק צבעוני ואנו מתים מחובקים. עטופים כמו מומיות, עטופים בסלוטייפ לבן דביק ומסרטן ומכוסים בשכבות של קרח. לפני כשנתיים עוד דיברנו על אושר בסיסי ואליס מונרו כותבת בספרה החדש על יותר מידי אושר. הרצון שלי הוא למצוא את מתג. ואיך אני יכול למצוא מתג אמיתי שהחיים שלי כאלה משופצים.

אני מגשש באפילה ומוצא את המתג שמדליק את האור בסלון ו צועד למערכת האימתנית שקניתי בימי השיפוץ, חפץ המותרות היחיד שהוא שלי. מערכת מוסיקאלית יפאנית בתוספת רמקולים שחורים קטנים שתלויים על הקיר. כשמגבירים את צלילי המוסיקה היא נשמעת בעוצמה בחלל הבית, מסוננת לחלוטין, ללא פילטרים של נימוס מיותר. זאת המערכת שלי, רכוש פרטי ואין מגע לאחר, אני מאד מקפיד על כך.

אני מניח על מגש המוסיקה את הדיסק של מייק אולדפילד.

ברגעים שאני מתקין ארוחות למשפחה שלי, המוסיקה מתאימה לקצב הפרטי הנע לי בתוך הגוף.  הטעם שלי מאד ברור,עדיין מהדור הישן, מתמסר לצלילי העבר שלי. היום, אלה רגעי מייק אולדפילד,  הבן שלי יואב צוחק עליי, על כמה שאני זקן מוסיקאלית. אני עונה, "הי אני זקן אבל אני אבא שלך, ואני אוהב לשמוע את מייק אולדפילד."

הבשר הקצוץ מחכה לתורו להיצרב בסיר המלא בתערובת הצבעונית, אני טועם את הבשר עם האצבע קניבל של חיים, אוהב את הבשר חי ומדמם, מעניין מה זה אומר עליי. אני אוהב לגעת, לחוש, כשאני ממולל את גופה של יעל, טועם ובוחש באצבעותיי, בלשוני, בעפעפיי, דוחס את עורה, אני מניע את גופי קדימה ואחורה, יעל עוצמת את עיניה ואני נוקב בה ללא ליאות, מורח  את תאוותי. כזה אני, כזאת יעל.  איך יבש מקווה הרגשות בינינו , אין לה תשובה, גם לי לא.

"בשלן," פיה מתעוות בזלזול. "אתה בורח לסירים, בורח למילים, בורח לך כול הזמן. עף לך איש נפלא שלי", אוהב ומפנק. "כלום, נאדה, גורנישט, אבק מסויט שלי, שנים שאתה חי בבועה המעוצבת שלך. איש, איש, איש, אני מדברת ואומרת ללא פילטרים כדי שתדע הכול יוצא דרכי, דרך המילים והתנועות, הדוממים והחיים. אני מספרת לך את סופי איתך, קשה לך לשמוע? אז מה. קשה לי היה לחיות."

  אני משורטט דרך השרטוטים שלה. אני נמוג דרך הנמוגים שלה, אני מתפוגג דרך האחיזה הרפה שלה, אני מסיים את מסעי, מסע ההשפלה, הסופי. מסיים את חיי הזוגיים והיא מחייכת חיוך אפל, תקרא לי סיפור, תקרא לי ציור, תקרא לי צליל, אני כבר לא שייכת, לך. אני כלום בשבילך ואתה כלום בשבילי, זה משורטט ,מסמר, מחדד ושורף.

אני יודע שהאמת בגוף, אינה משקרת.

הבשר נחרך בסיר, מתמזג בעגבניות, הבצל הפלפל והשום החי. מניפת צבעים מרהיבה, אני מפזר מלח ופלפל שחור, מוציא מהארון את  קופסת הפפריקה החריפה האדומה,אני בוחש ומאפשר לתבלינים ללכוד את הטעמים. עכשיו יש לי זמן להרים את עיניי אל השעון, השעה שבע וחצי. עוד חצי שעה ארוחת ערב תהיה על השולחן, יואב בחוג השחייה בקאנטרי הקרוב לבית. הוא שוחה כול יום, מיישר את גופו לעצמו, מתבגר או שפשוט הוא בורח מהבשורה הקרובה, יודע שהיא באוויר, הרמזים נמצאים בכול פינה בחיינו.

אתמול היינו יחד אצל רופא העיניים כדי להתקין עבורו משקפי קריאה חדשות, עמדתי ליד הבן המתבגר שלי הבטתי בו בזווית כשהוא קורא את המספרים המרוחקים בשקף החלבי בקליניקה. הוא חש שאני מביט בו, יישר את גבו זקף את גופו שהבליט את שריריו החדשים שרכש בשיעורי השחייה. שיערו נשאר עדיין ארוך למרות שאני מבקש ממנו כבר שבוע להסתפר. הוא קורא את המספרים, 2", 4, 7, 9 ".רופא עיניים הקטין את השקף. "3 7, 9, 2 ,8", יואב טועה. הרופא מודיע לו שכנראה שהוא צריך מספר גדול יותר, אני מביט בו בצדודית היפה שלו. "דר' חרמון," מבקש יואב, "תבדוק גם לאבא את הראייה." משפט סתום לכאורה, שתקתי, למרות שדר' חרמון הביט בי בהשתאות, חש באוויר את נוקשות הצווארים של שנינו והדומיה שנתלתה באוויר.

יצאנו מהקליניקה יחד עם משקפי הקריאה החדשות של יואב, נסענו לביתנו ברכב המשפחתי ,"אתה רוצה שנשתה קפה בארומה הקרוב, שאלתי . אני לא מעוניין לשתות כלום ענה קצרות.

 יערה ביתי יודעת הכול וכבר הפסיקה להרים את עיניה לכיווני.

 "זה בסדר כך," אמר לי בני, חברי הפסיכולוג, "תן להם זמן ו אוויר, בשבילם אתה כרגע אויב. תהיה אויב טוב, מתחשב, אויב שמוכן להפסיד." אני מסנן את הפסטה המסולסלת הרותחת בסיר הנוסף  שוטף אותה במים קרים ושופך אותה לקדרה הוורודה, מוסיף לשם את התבשיל הצבעוני. מגרד גבינה ,יערה מאד אוהבת את הקונטרסטיות של הטעמים.

 אני מניח את הקדירה במרכז השולחן, מפזר צלחות מעל לתחתיות הבד שמגנות על השולחן החדש שנקנה בימי השלום הזמני בנינו. מניח על  השולחן כוסות ומוזג לתוכן מיץ לימון קר.

צועד לסלון, מוצא הפעם את המתג בקלות, מכבה את המערכת המוסיקאלית שהייתה שלי,

נושם קלות.

סימון וגרפונקל שרים את צלילי הלילה בהרמוניה מושלמת והוא משוכנע שלא ניתן לחלוק על כך שהשיר גורם לכול השומע אותו להתרגשות רבה. תמיד קיווה שילדיו יתחברו לאותו סגנון של מוסיקת פולק המעוררת בו כמיהה לאירוע שהתרחש. לפעמים אתה חושב שתמו עבורך החיים,  אבל למעשה הם רק מתחילים.

הוא צועד בפארק המוריק, הנחל מתנועע לקצב משב הרוח המגיע מהים, שמש אביבית של בין ערביים מפזרת קרניה בגווני זהב, בשבילי האופנים תנועה ערה של רוכבים ורצים.

הוא נזכר בפעם הראשונה שיואב הצטרף אליו לנסיעה לתל אביב. הוא נהג בפולסווגן דאבל קבינה הכתומה, יואב היה לבוש במיטב בגדיו החגיגיים והתרגש מצפייה למתנת יום ההולדת שאותה נסעו לקנות עבורו. בדרך הארוכה הם שוחחו בשלווה, צרור של אינטימיות נכרך ביניהם.

יואב שאל אותו, האם לדעתו עדיף אלוהים אחד או כמה סוגי אלילים. הוא הביט בו משתאה, ומלמל היכן הוא קרא את המידע על האלילים. יואב ענה שאינו בטוח מהיכן אבל נדמה לו שקרא עליהם בספר היסטוריה של אביו "זרקור על תולדות רומא". "הרומאים לא היו טיפשים" ציין אביו לעצמו בקול.

אחרי שקנו ברחוב עלייה מיטה חדשה עבור יואב, הם אכלו בורקס שמנוני "בפינה של פנסו ", ברחוב לוינסקי. לקראת השקיעה הם נסעו לכול בו שלום. ביקרו במוזיאון השעווה המאולתר ועלו במעלית עד הקומה האחרונה, שם השקיפו על כול מראה העיר דרך משקפת טלסקופית שתמורת מטבע מראה את תל אביב במראה פנוראמי. הים נראה כחול ומרגש. הוא יודע שהים קרא לו, רעד של התרגשות עבר בו.

 השנה הוא חוגג את יום הולדתו החמישים. הוא עדיין נלהב לקרוא ספרי ההיסטוריה,וביוגרפיות של מצבאים. בקריאה הוא מתמקד בלימוד התגרות העולמיות כגון מלחמת עולם הראשונה והשנייה.

לאחרונה הוא קורה ספר היסטורי על ניסיון כיבוש סטלינגרד. תגרות מסוג ההרואי עולות בעיני רוחו  כסרט נפרש.

לפני מספר שנים הוא עזב את העיר בה נולד ופרש מעבודתו כבנקאי. כיום הוא חי בגפו בעיר הגדולה. אשתו לשעבר נותרה בעיר הישנה. ילדיו כבר גדולים והוא נפגש עימם לעיתים רחוקות לקפה ברחוב אבן גבירול. פגישות של  מוכרח כינה את הפגישות יואב בנו. תמר ביתו לרוב מוותרת על הפגישות הנדירות,ה יא מתרצת בכך שיש לה מועדי הגשות של עבודת מאד לחוצות . גם בשיחות הטלפון המועטות איתה קולה נשמע חד והחלטי. אולי היא עדיין כועסת יואב אומר לו בהשתתפות כנה.

הוא צועד לאורך היום ברחובות תל אביב, הוגה ברב המכר שאותו הוא מתכון לכתוב, מתיישב בספסל במקום קבוע, שותה מעט מבקבוק המים .מסיר את הנגן שעל אוזניו ומתבונן. יכולת ההתבוננות שלו משתפרת כול הזמן. לאחרונה הוא הוגה על כך שהחיים הופכים היסטוריה אם לא לוקחים אותם בידיים, הוא קיווה שחייו עדיין לא היסטוריה

הוא נמשך לרגעים ההיסטוריים כמו חוט שני, ברור לו שההיסטוריה של חייו  אינה משנה לאף אחד כלל. אף על פי רגעים של חידלון הוא מאמין שבחייו יתרחש אירוע גדול. פעם בשנה בחג השבועות הוא מתקשר אל אשתו לשעבר. בחג הלבן הוא חש בסוג של סיום מעגל, אולי כי בשבועות נפטר אביו ובדרך מוזרה בחג זה הוא גם נפרד מחייו הקודמים. אשתו  עונה לשיחה בקול טרוד ושואלת אותו לשלומו, הוא עונה שהכול בסדר ומשתררת שתיקה ארוכה. "חג שמח ושמור על עצמך" היא אומרת בחיפזון ומסיימת את השיחה.

הוא עוד זוכר רגעים שהמוסיקה הייתה מעל החיים, הם היו צעירים ואהבו בדיוק את אותם צלילים. המוסיקה הייתה השפה בה הם דיברו אהבה, גם היא הפכה בהדרגה לדהויה, מה שבעבר פעם בעורקיו כמקור של חיים וכהרגשה של ניצחון הרוח והנשמה הפך לצלילים חורקים. ברור לו שגם יואב חושב שאביו כבר דוהה ומתפוגג, אולי גם בשל כך הוא שומר לעצמו את ההיסטוריה וחג השבועות כנקודת מוצא כדי להבין היטב שבעבר הוא היה הרבה יותר דהוי,לפחות בעיניו.

הוא מסיים את טיולו הארוך וחוזר לביתו ברחוב הורקנוס, מטפס במדרגות ומתיישב בכורסא האדומה וקורא את הספר סטלינגרד. הוא מתרגש מהמאבק ההרואי של התושבים שנאבקו על כול פיסת אוכל, הם קיבלו את ההחלטה לשרוד למרות הקושי העצום. לאחר שעת קריאה הוא סגר את הספר הכהה והסריט בראשו את כוח ההישרדות האדירה של האיש הרוסי הפשוט מול מכונת ההשמדה של הגרמנים. הוא בטוח שגם הוא היה יכול לשרוד.הוא קם מכיסאו והתבונן דרך החלון על העיר הרוגשת, העיר שלפעמים רצה לעכל את כולה פנימה. ברור לו שהגיע הזמן לפרוש כנפיים ולעוף.

 לו היה כאן יואב הכול היה נהדר, הם היו משוחחים כמו פעם על היסטוריה ועל אלילים. הם היו שותים כוס תה, וחוט של אינטימיות היה נכרך ביניהם.

תנועות העולם נעות יחד .תנועה נאספת לתנועה וביחד הן הופכות לתנועה ארוכה .התנועה המרכזית של החיים.

מילים. מהם היקום מורכב ואדם אינו יכול להתנתק מכוחם ודרכם הוא יוצא לדרך.מקיף את תנועת הגלובוס הפנימי הנמצא בו ולבסוף הוא  צועק בשארית כוחותיו כלפי התנועות הבוגדניות, מישהו יכול עליהם?

כתיבה מעדנת ומזקקת,.לפרקים הכתיבה נוגעת בכוכבי הרקיע,לרוב היא מרסקת אותך מטה.מה נותר מעבר לכול הדמיות המרוסקות האלה.אני עולה באוב כמכשף מילים .

הכפתור לחוץ והאדם החיוור ממתין לצליל, מאותו רגע עולמו הפנימי נאסף ונארג למרקם שלם של טעמים, הוא מבודד אותם לתווים בודדים,מכילם לנפשו בדומה לאכילת קוביות שוקולד, כול טעם מתפוצץ מעונג.

האדם החיוור השכיל לאלף את עצמו לכתוב ולהאזין בסינרגיה ,צליל עוטף מילה.הוא  מתקן את עצמו דרך הצלילים, ומרכיב עולם דרך מילים.

ובתנועת העולם מה נותר מלבד מרקמים ופסיפסים של אנושיות נעלמת. קראתי על אנשים טובים ועל מי שפחות ,על כאלה שמזלם עטף תנועתם ורק בתנועה האחרונה הם קרסו לאותה אפלה שרק שמעו  על קיומה. יש מי שמזלו לא ליווה את חייו הנוקשים אך בהתמדה הפך את תנועותיו לאש חיים גדולה. האם אני מתרסק, ואולי אני מנצנץ בשארית כוחותיי.

שנה קשה עברה על תנועות גופי, מקרים מוזרים ריסקו פינות אופטימיות בחיי,בדומה לגלגל עם פינות קוצניות. אני נוגע במקומות שמהם אני רוצה להתעופף, ואולי אני נותרתי יהיר, חסר בושה שעדיין מתגאה בכלום המתחולל בי.

איני יכול לעשות מאום מלבד להמשיך בתנועותיי

"אתה מסתכל?הי, אתה מסתכל?".הילד הסיט את ראשו לעבר המקום שעליו הצביע אביו,מבטו משתאה כמתעורר מחלום ."אתה מסתכל?"שאל אותו שוב .

הוא דולה מזיכרונו את מראה כף ידו של אביו.במבט חטוף כף ידו של אביו נראית ככף יד רגילה כמו של כול אדם אחר,במבט בוחן כף ידו הייתה שונה,כתמים חומים זרועים בה ורובם כיסו את גב היד.בין האגודל לאצבע הקרובה אליה התנוססה צלקת ארוכה של כוויה ישנה,הוא לא זכר מתי אביו נכווה אבל ריח החריכה עדיין עולה באפו. אלו היו זיכרונות מכוננים.

 אביו עטף את ידו בכף ידו החמה והתבונן בצלילות לתוך עיניו.היה זה הרגע האחרון שהילד הביט בצלילות בעיניו של אביו.נותר בו עוד פירור זיכרון של הרמת ראשו אל השמיים, להק ציפורים כהות חצה את השדה שעליו הצביע אביו, המראה היה מדויק ומרגיע .שבוע מאוחר יותר אביו מת .הילד לא הצליח לזכור מדוע אביו הצביע על השדה.

רק בשנה האחרונה הוא החל לאסוף את חלקי הזיכרונות ולחברם לתמונה ברורה יותר.עברו שנים רבות מאז שאביו מת ולפעמים הזיכרון מתעמעם ונחלש כסוללה מתרוקנת. הוא החליט ללקט את הזיכרונות כמו דייג השולה את הדגים מהים, דג ועוד דג.לכול זיכרון הוא הצמיד  תאריך או את הדרך שבה זכר שאביו אכל, קילף תפוז או פיצח גרעינים.

הגרוע מכול שהוא ניתק את המחשבות שלו מעצמו ונתלה בזיכרונות שהוא לא בטוח שהם קיימים באמת. גם את הלא ברורים הוא אסף ותייק .

הוא נעמד מול הבית של משפחת כהן שבעבר היה צמוד לבית ילדותו שכבר אינו קיים ובמקומו בנו בית גדול מידות.הבית של משפחת כהן נשאר הבית הדהוי היחידי מבין כול הבתים המודרניים שנבנו בשכונה של ילדותו.הוא התבונן אל המרפסת הקטנה שצפתה על הכביש, גופו זכר את הקרירות הנעימה שם כשישב עם יואב לאכול ארוחת צהריים. אסתר כהן הייתה מגישה שניצל עבה ואורז  בצלחות זכוכית גדולות והם שתו בכוסות פלסטיק צבעוניות תרכיז פטל אדום מהול בסודה . אז הגינה נראתה לו אינסופית היא התארכה עד הגדר שחוצצת בין פיסת חול לכביש הצר בתווך היו מספר עצי שסק ועץ גויאבה אחד,והרבה עשבים שוטים שגדלו פרא. בקיץ הוא היה עוזר ליואב לנכשם.

הוא נעמד מתחת לעמוד התאורה ובחן את הבית שקירותיו נסדקו מהשמש הקיצית או רטיבות הגשם החורפית,הבית היה מסוגר ומוגף ועשבים השתלטו על הגדר, הוא רצה להיכנס פנימה אולם התאפק ונשאר לעמוד ולהתבונן, ראשו היה ריק מזיכרונות, בבטנו היה כאב עכור של אובדן.הוא חזר לרכבו ונסע במורד השכונה מקיף את הרחוב בכביש חד סטרי ומתחבר אל הכביש המוביל ליציאה מהעיר.

בלוויה של אביו זלגו דמעות על לחיה של אסתר כהן,בידיה אחזה מטפחת כחולה שאותה הצמידה לפיה אולי כדי לחנוק צעקה.כשעברו מול הקבר היא הצמידה אותו לגופה בחיבוק ארוך הוא הרגיש את שדייה הכבדות מנגחות בחזהו ."ילד עצוב שלי אני אטפל בך "מלמלה .ואמנם בימי שני ורביעי כשאימו עבדה את משמרות הצהריים הוא היה מגיע אחרי בית הספר לביתה ואוכל את האוכל המזין שהייתה מבשלת. לפעמים הרגיש מחושים בבטן כשראה שגברת כהן מלטפת את שיער ראשו של יואב ומנשקת את לחיו בקולניות ,בטנו צרבה יותר כשאחות של יואב ,"אתי" לא הסירה את עיניה ממנו .

הוא היה יושב בשקט כמו שהבטיח לאימו ואוכל את השניצל בעזרת סכין ומזלג, מקפיד לא לדבר בשעת הארוחה ומסרב בנימוס שאסתר הייתה שואלת אותו האם הוא רוצה תוספת .אתי כהן שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים ישבה בכסא פלסטיק שמכנסי הספורט שלה היו צמודות לירכיה ואכלה בפיזור דעת .היא קראה תוך כדי הארוחה עיתון נוער והוא התבייש לדבר איתה, שהיא פנתה אליו הוא ענה לו בתשובות קצרות שעיניו משופלות .היא הייתה שואלת אותו שאלות על המורים בבית הספר והאם הוא מכיר את הזמר שמופיע בשער העיתון,הוא לא הכיר אף אחד מהזמרים שהיא הכירה .

ביום חם בחודש יוני יואב נשאר חולה במיטתו  והוא ואתי אכלו יחד ארוחת צהריים במרפסת המוצלת ביטנו כאבה יותר מהרגיל, היא בחנה אותו בריכוז.לאחר דקות מספר שאלה אותו האם הוא מתגעגע לאביו? הוא הנהן לחיוב.היא שאלה אותו האם הוא חושב שאימו תתחתן שוב, הפעם הוא לא ענה ובטנו כאבה ביתר שאת, היא צחקה ורגליה נעו ללא הפסקה ושאלה אותו האם כבר נישק ילדה הוא לא ענה וחשק את שפתיו, הוא רק רצה לברוח משם אבל התבייש לקום.היא אחזה בידו ואמרה לו שיקום מכיסאו ויבוא איתה, הוא קם ללא מילה. אתי אחזה בידו והם נכנסו לחדרה הקטן. היא סגרה את הדלת אחריה ופיזרה את שערה בתנועה של שחקנית קולנוע שהוא לא זכר את שמה, והתקרבה  עד שחש את הבל פיה באפו היא לחשה לו  לסגור את השפתיים חזק ואז הצמידה את שפתיה על שפתיו כמו שראה בסרט קולנוע. הוא פחד לנשום כדי לא להבהיל אותה ,היא הושיטה את ידה ולקחה את ידו והניחה אותה על שדייה הקטנות והתנשפה.הוא ניסה לעצור את נשמתו ככול הניתן כשפקח את עיניו וראה את פנייה דוממות כמו פסל ועיניה עצומות.הוא ניתק את עצמו ממנה וחזר למרפסת והתיישב במקומו, בדיוק נכנסה אסתר כהן שהלכה למכולת להביט תמציות תה עבור יואב החולה, אתי לא חזרה למרפסת.

בבניין בו הוא גר בשכונה החדשה הוא מחנה את האוטו בחניון ונכנס לדירה ששכר,הבית ריק וסגפני, שטיח קטן במרכז הסלון ועליו מונחת כורסא אדומה וסביבה כסאות עץ פשטות .הוא מסתפק בצמצום. מהמקרר הוציא בקבוק בירה והתיישב על הכסא עץ .הוא לגם מהבירה בלגימות קצרות כול לגימה ידע שהוא כבר צריך לקום מהכסא ולהתקשר לביתו הישן כדי לשוחח עם ילדיו ולאחל להם שינה ערבה כמו בכול ערב.ליאות פשטה בגופו הוא לגם מהבירה והביט.

שהם נפרדו ממנה, אחותו אמרה לו שיגיע מהר כי זה כבר הסוף,היא מתחננת לפניה שתחזיק מעמד. הוא נהג ברכבו בכביש המהיר ורוקן מחשבות טפלות מראשו כדי להיות מוכן, הוא התפלא איך הגוף שלו כמו נע על אוטומט מוכן לרגע הזה,הוא התחיל לספור רגעים רגע ועוד רגע  והחנה את הרכב בחניון של בית החולים וצעד לאורך שדרת העצים לא עונה לצלצולי הטלפון שלא הפסיקו .הוא נכנס למעלית והגיע לקומה השנייה אחותו הסתערה אליו בדמעות, היא חיכתה לך היא אמרה לו ממש חיכתה אבל הלב שלה קרס, הוא נכנס לחדר הלבן אימו שכבה במיטה הוא בא אליה וליטף את ראשה המונח על הכרית ליטף בעדינות ודמעות פרצו ממנו,הוא אהב את אימו ומעולם לא אמר לה.כמה שהוא מטומטם, פשוט מטומטם.

http://www.youtube.com/watch?v=MY__fj0rT3s&feature=related