הבטתי בו בפליאה.מדוע אני בעצם מביט בפליאה באדם שחושב שהוא יכול לנצח את התחושות הנלוזות שמבעבעות בכולנו.אני בהחלט בעדו.רק צריך להרחיק ארבעים ק"מ מתל אביב לקריית מלאכי.ניתן למצוא שם חבורה נבובה של דעות מחליאות,ואני,על מה אני מדבר בעצם, מעניין.גזענות...אתם זוכרים בטח.

הוא אמר את זה בלי היסוס "אני שחור גאה ויש לי זין  ענק בצבע שחור וכולכם יכולים לשבת עליו".וואלה גם אני כנראה.האיש השחור אומר את המילים שלו בשקט אולי נקשיב.אני מקשיב.

הקשבה.לצלילים יש השפעה מאגית עליו.הוא מקשיב לכול תו ואקורד.יושב על כסאו במקומו הקבוע מחובר לאוזניות המציירות לו עולם פנימי ואינטימי, מניע את ראשו בהקשבה ובתוכו נבנה עולם המסע.מחשבות ממלאות את תוככי ראשו, מחשבה משתרעת על  מחשבה אחרת.אולי איבדתי את התנועה הוא חושב לעצמו ואולי זאת סתם סוג של תנועה לא משובחת.

המוסיקה מתחלקת לשורות ולפסקאות ולעמודים שלמים, הספר בראשו נבנה.הוא מציף באצבעותיו על המקלדת היא מגיבה.התנועה נושמת.

 תמונה ערטילאית מצטיירת.חומות, ים גדול, שמש, גשם ערבוביה בתוך חלל הצליל. והוא כבול למוסיקה שנשמעת במערכת המוסיקאלית, הוא מדמה את הצליל לכבל עצום ממדים שמתקלף סליל ואחריו עוד סליל ובכול אחד מהם משתחרר צליל טהור. הוא נושם.

הים סער היום המראה היה יפה.אפשר היה לשחרר את המחשבות בדממה

הילד מרים את ראשו ומביט אל השמים המתכהים בעננים המתעבים במהירות.להק ציפורים חוצות את קו הרקיע בסימטריה מניפות את כנפיהן באחידות נמלטות מסערה מתקרבת.הילד מתבונן בעננים הנצבעים בביהלות בשחור מחשיכים את שדות ילדותו החרושים בתלמים ארוכים.טרקטור מיותם עומד בשיפולי השדה,הילד חושב איך יהיה לעלות על אוכף הטרקטור ולרכב כמו בוקר במערב גיבור קשוח כמו הילד.עיניו צופות הרחק אל המטעים העצומים של עצי הדר,תפוזים,אשכולית ומנדרינות הפרושים בכל המרחב.הילד אוהב לאכול מנדרינות.בבקרי שבת מוקדמים הוא יוצא עם אביו אל המטעים בידו סל קניות כתום ובתוכו הוא מניח את המנדרינות הקטופות.הם אינם מדברים, אילמים בשתיקתם, הוא אוסף באצבעותיו הקטנות מנדרינה עגולה ומקלף את הקליפה העסיסית, בוצע את הפרי הכתמתם ואוכל כמה פלחים יחד, הוא לועס גם את הקרום המתמזג בטעמים, את הגרעינים הוא יורק ומתענג על העסיס.

העננים מתקרבים מכסים את בתי השכונה,שעת צהריים והוא  עומד מחוץ לביתו בחצר,מביט אל האופק הוא יכנס לביתו בעוד מספר דקות כדי לאכול את שניצל והאורז שאימו הניחה עבורו על השולחן לארוחת צהריים,השמים הקודרים משכו את עיניו,קשה לו להפסיק להתבונן בשמיים המהפנטים. הגשם הצליף במטח גדול שוטף את תמונת ילדותו.

הוא נכנס לביתו התיישב בצמוד לתנור הנפט ,אוכל את ארוחתו בשתיקה,עיניו נמשכות כמטה קסם אל החלון במטבח דרכו התמונה שייכת לנוף ילדותו.

האיש מביט רחוק לעבר העננים הכהים שמתקרבים במהירות ומכסים את מטעי ההדר הבוגרים שמצמחים פירות תפוז עייפים למראה.רעש המכוניות מהכביש המהיר שסללו ממלא את אוזניו.הוא תר אחרי התלמים,המנדרינות וסל הקניות הכתום.

הגשם יורד נדמה כמסך שקוף .

 http://www.youtube.com/watch?v=XQoisuB5s7c&feature=related

מרוץ.מרוץ מכוניות.מרוץ לחיים,מרוץ כדי להיות הרבה יותר אני מאני האמיתי שבי, לבסוף אני מתנקז לניסיון להיות שפוי.מרוץ מתוכנן גורם לך להעביר את הרגעים הטובים ולהרגיש שאתה נכון להעביר הילוך נוסף.כוננות ותנועה שלמה מהווים עבורי אידיאל חדש, היום אני הוגה רבות על בחירת מרוץ של תנועות נכונות.

השעה מאד מוקדמת כשאני חוזר לאימונים. אלה הם אימוני ריצה משובחים שנמשכים  שנים רבות בימי שישי בבוקר. אני מוקף חברים ,יש בי אהבה לכולם.עורקי הלב שלי עדיין בשיקום מהדפיקות האחרונה שסתמה אותם עד דק, אני בהחלט מרגיש שיש תנועה חדשה שמתעוררת עבורי בכתליי הגוף, תנועה מעוררת שמה.

אני נושם היטב.המוסיקה שבי מצטיינת בקולות עמוקים.אני מעיז לקרוא ספרים שונים,להעביר מחשבות אחרות.מתהווה מחדש בהחלט אנוכי.

 ימי הכתיבה האחרונה שלי היא מעיין יומן מסתורי עבור מחשבתי הנפקחת,בתחילה הייתי עסוק בחלוקת הימים ובבניית ערב רב של שורות מסוגננות הגורמת להשתאות מעושה לימים עברתי לחלוקת השבועות וכיום נותרתי עם תנועת החודשים.מרוץ כנאמר. מאז עברו תנועות רבות בגופי.יש ימים שאני מרים את הראש כמו נשר משתלח פורש את מוטת הכנפיים המופלאה שלי ולפרקים אני נותר כצב שמדדה בשארית כוחו.

אני מרים את ראשי מותח צווארי ומציף למולי את הדמיות שמהוות אותי חלוקה ועוד חלוקה,אלה הם ימי מפתח.

סיזיפיות.הסיזיפיות היא דרך חיים למתבוננים האיטיים. אתה מביט ומניע את גופך ותמיד אתה מגיע למקום שבו אתה מודד כמה הסתיים וכמה עוד נשאר, בדיוק כמו מרוץ בינך לבין עצמך. דרור מול שאר הדרורים שקיימים בתוכי.אני פוסע וצועד קדימה.

תנועה.אני מעיר את שכמותי,מאוורר את גופי,מפזר את חלקיקי נשמתי ומאמין שאני בדרכי להיות עוף החול.פניקס הרוחות החדש.אני מרגיש את כריות אצבעותיי רעבות.המילים מאוכסנות בתוך תאי גופי במשורה,המחשבות קיימות בהחלט.כרגע יש לי רצון עמוק לשבת משוכל רגליים מכוסה בנוצות .אני קשוב לפיטר הגדול,הוא טוב אלי .לא מרפה אני פשוט אוהב אותו.

מוסיקה.אני לבסוף תמיד חוזר למוסיקה יש בצלילים שמיים פתוחים,הדמיון שלי נוגע ברקיע ואני מתעופף.בדמיון שלי אני יכול להביט ימין ושמאל לעטוף את הנשמות שלי ולבכות בתוך עלוות הצלילים האלה,הם משובחים.

השמש מעבירה פסים מרהיבים על הירוק של השדות.אני מריח.טהור

http://www.youtube.com/watch?v=JDUPIcCG4tQ

נמוג.בבוקר יש לגוף תנועות שונות.אני קם בשעה מוקדמת כדי לרוץ להחזיר לעצמי את מנות החמצן שאיבדתי בחודשים האחרונים.יש חיכוכים בשרירים האפורים שלי אני מנענע את ראשי לשחרר את הרעשים שהצטברו בו בלילה ומתחיל את דרכי בהליכה מתונה,חוצה את שבילי הישוב עד לרגע שבו אני מרגיש שהגוף שלי נדרך ומוכן לבצע את זמן הריצה שהקצבתי לעצמי. מה שפעם נדרך התכוונן והגיע בקלות,הופך בימים אלה לתנועות קצובות ומצוננות.הגוף נותר בשלו כבד ואיטי.אני מקבל ומכין את גופי לימים חדשים.

נמוג.המוסיקה מתפזרת  בתאי הדם שלי מציפה את התחושות.אני יושב ומקליד את המילים,הבית שקט בקבוק היין כמעט ריק והצלילים גורמים לי להשיל ממני את העור העבש שהצטבר.יש לי רצון עז לאכול עוגת פרג שהסתיימה ולא נשארו שיירים ממנה, אני קם מהכסא, נמתח ונותן לצלילים הסודיים שלי להיות חלק  מגופי, חלק נוכחי. אני דרור איש חי ועף.

נמוג.אולי אנחנו נמוגים מדרכנו.בביטוי הדרת נשים יש חוסר בהירות ,גברים מדירים נשים מקיום משותף,אני מדיר את עצמי מאנשים חסרי בינה.הבן שלי שואל אותי האם זה אמיתי ?בגלל גילו הצעיר הוא מתלהם, אומר צריך להקים מדינה חדשה לחרדים והדתיים,מדינת יהודה.זה מכעיס אותי שבבית שלי מדברים בצורה כזאת,אני מבליג. גדלתי בבית  מסורתי ,סבא שלי היה אדם מיוחד,הוא היה עובר ברחוב ואנשים הניעו את ראשם לעברו בכבוד.מול הים הוא היה יושב איתי על ספסל בטון ומספר לי על אורחות החיים. הוא אהב פיוטים, אהב לדעת תורה ואהב אותנו יותר מהכול.את סבתא שלי הוא העריץ,הוא דיבר איתנו רבות על סובלנות ,על עירוב ומיעוטים.למרות שבמשך הזמן הפכתי חילוני כמו  רוב משפחתי המורחבת,  המסורת מהווה סוג של עמוד אש במדינה שלנו.שאני שומע על תנועות הדת המעוותות של החרדים או של הדתיים לאומנים בשטחים ,אני מת לפוצץ אותם, אני מתאפק.

נמוג.בצעירותי בתור חייל לוחם במילואים התייצבתי בחברון מול מערת המכפלה.שלושים ימים מהקשים בחיי.השנאה ,הכעסנות, הטרור.ההשלכה עלינו בתור חיילים צעירים שחוזרים מטיול במזרח הרחוק חרטה בי הרבה סימנים ותהיות.הייתי מתיישב בג'יפ הסיור מקשיב לצעקות הדפוקות ושונא פשוט שונא.כעסתי על ההחרפה על היהירות ועל המשיחיות.היום אני לא כועס,אני כבר הרבה יותר מתבייש.

האדרת נשים.הפרדה.כעסנות.שנאה.אלימות. מה נהיה

 http://www.youtube.com/watch?v=uMHCP4JCuUk

זוכרת פעם שהיינו בחוף,שג'אגר הגדול היה שר לי באוזניים

הייתי עושה עם העיניים כאילו אני מת,

מהטעם של המגולגלת הכי עבה בחוף.

כן ,פעם הייתי עושה דברים כאלה

זוכרת.

הייתי מת על המראה של הים שהגוף מרוב

שמפוצץ מטוב ,היה יכול להתנתק ממני.

 הייתי מסתובב סהרורי,

נשאר בלי בגדים ואומר לעולם שאני

אעשה מהפיכות פעם.

ישו קראת לי וצחקת,

היו לך שינים לבנות ושדיים הכי מדהימות

בכול חדרה.

מיליון דולר קראנו לתחושה המדהימה שבה אתה רוצה לעוף.

אש של מוסיקה התנגנה מהטיפ השחור,

עושה צלילים של מוריסון.

תצילי אותי הייתי צועק, מתגלגל מצחוק,

העיניים נקרעות ממני.

והשדים שלך היו גדולות ומחרמנות.

תקופת חיים

וגא'גר מפוצץ לי את הוריד

ואני מת על זה,

זוכרת את ,זאת שכבר איננה,

מעניין איפה את,

עם השדיים האלה,

שהלהיטו לי את החלומות .

היום אני חולם חלומות אחרים,

חלומות של אנשים גדולים,

שיש להם משימות גדולות.

לפעמים ככה ביום שישי ,אני שומע שוב את מוריסון או את ג'אגר

ועושה עם האצבעות כאילו אני גיטרה.

זה נגמר אחרי כמה דקות,

אולי כי אני כבר לא כזה מסטול,

או פשוט

 כי ככה זה.

 http://www.youtube.com/watch?v=UFLJFl7ws_0

לפעמים עולה בראשי מחשבה אולי הייתי צריך לחיות באירלנד.יש להם מושגי חיים כלל לא רעים ובסוף היום הם גם משתכרים בחן.

  נשארתי עם המוסיקה האירית .יש בה צלילים נוגים שמתגברים, סוג של אובדן תרבות קלטי ת או בשפת הקודש מעין שירי ערגה  לשירי אריק אינשטיין על ארץ ישראל שכנראה כבר אבדה לנו.

בקטעים השמחים של מוסיקת שיכורים אירית אני צוחק באופן טבעי ,לפעמים אני קשוב להם.

 המוסיקה האירית נעימה לאוזן ולעין ואולי אדי האלכוהול מסתירים את העוני והדחק .לכן יש בהם אושר דפוק.

לפני שנים רבות ראיתי סרט אירי בשם קומטמינס ,ומאותה הארה הלכתי כמעט במשך חודש שלם מחובר לאוזניות  ודיברתי במבטא חצי אירי.אירי שחור.

 כשבדקתי את האוכל האירי בפאב אירי מצועצע, הוא די שייט.

ואן מוריסון תמיד היה דובר אלוהים חיים.לדעתי הוא בכלל היה נוכח במתן לוחות הברית,הצלילים שניגן תמיד גרמו לי להרגיש שאני יכול להרכיב את הנשמה שלי במקטעים שווים.לאורך השנים הכי עצובות, שמחות, מחייכות שלי, ואן מוריסון מלווה  את פסקול תנועות הגוף שלי.

ואן מוריסון נולד בבלפסט האירית, הוא כמעט אלוהים שם כמו הוויסקי, הבירה והצבע הירוק.ואל תזלזלו באירים יש להם קטע חזק עם אלוהים.

מוריסון שר את כול הסגנונות ,סול ,ג'אז, בלוז ומוסיקה קלטית מדהימה.ואני חושב שהכי טוב בחיים כשהוא שר את המסעות שלו עם הקול שנוגע לי בצמרות הלב.לפעמים אני שותה בירה ומקשיב לעצמי מתקתק את המקלדת של המחשב הניד שלי ומקשיב לקטעים של מוריסון ואני עף,

מומלץ מאד .

לאורך השנים הוא הנפיק תקליטים שיש בהם אהבה אמיתית למוסיקה שמחה, ובתווך יצר צלילים מורכבים של מוסיקת מחשבה עם טקסטים מורכבים.הקול שלו מזוהה אצלי עם הרבה רצון ותשוקה.

היום ממרום הגילי אני יכול להביט לסבא ואן  מוריסון בעיניים ,מבט לתוך הלבן העכור שלו ולהקשיב לצלילים שהופכים את מה שיש בי.

בבוקר שהערפילים בחוץ עשו את סיבוב הבוקר הראשון .יצאתי מהבית רצתי את מנת הק"מ המעטה והיומית שלי.נותן ללב שלי לחזור להיות לב שלם.

היו תנועות ,בהחלט הרגשתי.

http://www.youtube.com/watch?v=gVAnlke_xUY

אני יורה את המילים,אולי לעצמי,

אולי לכם.

אולי בכלל רק נדמה,שיש לי רפרטואר חינני,

שלמעשה אני זיוף מהדהד.

עכשיו,אני אומר את המילים בלחש.

אין גדה אחת לנמל,תמיד יש שתיים.

אתה מתחיל במסע והוא נגמר במקום שלא ציפית.

אתה נותן מעצמך את המאה אחוז,

ולבסוף אתה מוצא את עצמך מרוקן

ולפעמים, אתה נשאר רק עם כאב בצד.

אני אלחש את המילים,יש בתוכי הרבה דמיון

שעושה לי כיווצים בעצם הזנב  שלי.

אני אוכל קליפות  קוקוס.טעים לי .

לוגם כוסות ויסקי,אחת אחרי השנייה,אני אוהב.

טוב לאהוב רגעים טובים.

הייתה לי אהבה כחולה,ששימחה לי את הגוף.

הרגשתי שמיים בהירים  ושמש עם קרניים טובות.

עפתי על מצע נוצות ,התרפקתי.

 אני לא רואה את עצמי? לא מוצא.

ולפעמים אני מסתחרר סביב הגחמות שלי.לא מרפה.

מדמעות שזולגות מאנשים מיוחדים אני יכול לטעום

את המליחות של הבדידות העשנה .

  הדוממים שלא יכולים להסיר את קליפות התשוקה החבויה.

אנשים עם תנועה פנימית רחבה.

הוראות ביצוע...

לקרוא באיטיות.

מדוד.

מדויק.

 עכשיו נא לקלף, להסיר עוד קליפות.

לנשום

ולקלף יותר.

 בנמל הזה יש גדה עם רציף מעץ,

לא צריך להידחק.

ניתן לקבל כרטיס חופשי,

פשוט להשאיר פרטים בקבלה.

גיליתי שיש שקט בחוץ,בדיוק ברגע שאתה מחליט שיש שקט בחוץ,

זה נחמד.

אולי תבואי כבר.

ערומה, שקופה, נקייה,

מוחלטת.

נו בואי כבר

רק תעשי לי טובה,

תפסיקי להשתמש  בכול המילים האלה שכאילו

עושות העצמה פנימית,

כוס אמק העצמה פנימית.

מה אני מבקש?

תשוקה.

קצת חיבוקים.

אולי נתפשר על טיפה של שקט.

את יודעת שקט של השלמה, כזה שאפשרי

רק מגיל ארבעים ומעלה.

אם אפשר

גם

קצת

ויסקי עם קרח. קובייה אחת.

מי שאוהב אותי יודע.

רק קובייה אחת,

ואת אוהבת אותי, לא?

לפחות עוד יש לך את המבט הזגוגי הזה

של אחרי.

פעם אמרת

שאני

בן אדם עם קצב פנימי

של מטרונום שבדי שחי בתוך כאוס מגובב,

לכן הוא כותב.

כותב מילים נוזליות  שמתחברות למוצק

פאק מה זה מטרונום שבדי?

פעם ברכבת בכיתי בספר, ככה פתאום ירדו לי דמעות,

לא ניסיתי לשלוט בהן.

כולם הביטו

ואני כזה קשוח עם קרחת

ומבט של מאפיונר איטלקי, שלא שם זין.

נו זה לא דפוק?

עכשיו

אני אוהב שירה,

נגמר לי מהכדורגל

נהייתי דהוי

או חסר חוטים

תלוי מי מתבונן.

אני רק רוצה לאחוז מקל ולפוצץ אותך

בעיניים רושפות.

לפשק את שפתי בתנועת או

רוטטת,

כך שהשפתיים מתעגלות

ואז תחדירי את הלשון הכי עמוק

שאת יכולה.

תסמני אותי

תצלבי אותי,

בייבי.

איזה כייף יהיה,

בכיין עם קרחת קיבלת.

לוקחת?

הצלילים המתנגנים לי באוזניים משאירים אותי משתהה לנוכח יופיים. לא תמיד אני בהיכון למחוות מוזיקאליות כול כך עזות.אולי אני מתרכך.

 בבקרים קו האור בוהק מול שמים אפורים,שקיפות קריסטלית והעיניים נשואות רחוק.אני פוסע לאורך שביל הכורכר בשדות, משתהה לרגע ונושם מריחות הטבע, ממלא את ריאותיי בריח בריאה.  נמתח ויוצא לריצה, קצרה אבל מהדהדת, אני מעניק לרגלי את החדות שאיננה,מרגיש את האוויר מחדש את ימיו בעורקי החדשים.ברור לי שאני חוזר לעוף, עניין של זמן ורצון רב שקיים.

אני מחלק את חלקי המחשבה לאזורים שונים, מעניק לעצמי רגעים של מחשבה חדשה,מאחד את החלומות והכמיהה במחשבה שבוהקת בי בדיוק כמו קו הרקיע.

ניק דרייק שר ומנגן קרוב  לאלוהים.באלף תשע מאות שבעים וארבע הוא לקח את עצמו לסיבוב הופעות במלאכי השמיים והפך רשמית לאל.

ניק דרייק שר שירים מושלמים ,שילוב נדיר של מלודיות פולק מרגשות בתוספת וטכניקת צליל עשיר וחם .הוא תמיד  אמר את האמת שלו כנראה שבאותה תקופה לא הבינו אותה.שלושים שנה אחרי אני מקשיב ואני מאמין. ובהחלט מבין.

ניק דרייק היה מושלם,נותר מושלם .היום כשהוא אל המוסיקה אני מעניק לו את תשורת החיים שכה מגיעה לו ממני.הוא מילא את זמני בתוגה,בפלאים, באושר ובספק.דרכו הבנתי לפרקים שהחיים הם באמת חיים ,אין ליד, אין מול, אלה הם החיים.

יום שישי הוא יום טוב בהחלט, מעביר את הזמן מטוב לטוב יותר, מרגעים של תנועה לזמני שלווה. אני מודד את הרגעים של לפני הצהריים ומביט בצלילי המוסיקה של ניק דרייק.

ציפורה העורכת שלי  הייתה אומרת "דרור אין להביט במוסיקה יש להקשיב".אחרי בקבוקי יין רבים היא הסכימה איתי שבצליל ניתן להביט.לפחות לנסות.

הערב אני אספור את מלאי המוסיקה שלי.גיליתי נייק דרקיים חדשים שגורמים לגוף שלי להחסיר פעימה .

הי קבצן מתי אתה בא לישון איתי.

תבוא ,אני מבקש.

עמדתי ברחוב  הקר,ראיתי את השמיים מתכסים בדוק עדיין

של שקיפות שגורמת לחיים שלי להיות עכורים.

אני נלחם

ומביט בעכירות בעיניים צלולות.

אני איש המוסיקה.

 http://www.youtube.com/watch?v=Y2jxjv0HkwM

http://www.youtube.com/watch?v=R6zCmCIsoAE&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=qgVEvjsJn6g&feature=related

הגשם מהווה תנועה רחבה עבורי, מעין מורה דרך.התחלתי  לאחרונה להאמין במורים לדרך

והשלמתי עם תנועות.יש תנועות שנעים להקשיב להם, כמו שיש תנועות שסוגרות אותך מבפנים.אני נסגר לפרקים,שואל מה קורה עם התנועה המרכזית של חיי.(האם סימן שאלה)

מוסיקה שמימית.אני מאד אוהב מוסיקה שמימית ולאחרונה התחלתי להקשיב לצ'לו ,אני אוהב את ההרמוניה המייבבת של צליל הצ'לו. למדתי שמאחורי כול צליל יש פירורים מהנשמה של המנגן.

 מפזר עבור המאזין  את שארית חייו.

גם לכול כותב יש נשמה משלו, הוא גם מפזר את מילותיו ביד רחבה או קמוצה, פשוט לאסוף.

אני מביט רחוק מעבר לשעות הקצובות ומעבר לרוח הזמן ,אני כבר יכול לעכל את התנועה המקפצת.

יש סימנים של צדק סביבי .אני הוגה.

ז'קלין דה פרה הייתה צ'לנית מחוננת ,ששפת הנגינה שלה גרמה למאזין לאבד את עצמו מדעת.היא ניגנה את גופה למוות.כשהתגלתה אצלה המחלה, היא חיסלה בברוטאליות את יכולתה לנגן.המחלה אטמה לה את הגוף והשאירה עבורנו את הפירורים של הנשמה.אני מקשיב לה בימי גשם הצליל שלה עושה לי חורף.

הים דורש שיבואו להביט בו שיעניקו לו את תשומת לב.כמו בכול הימים החורפים ,אני רוצה לאכול אוכל מנחם, אולי כי אני כמו החורף מבקש נחמה.

החורף הזה אומר לנו בקול מאד רועם שנשים לב אנחנו חיים על זמן שאול ,כמו ז'קלין דה פרה,

דומה.ממש דומה.

תקשיבו

http://www.youtube.com/watch?v=jkflk3aMEis&feature=related

ניצוץ.ניצוץ מהווה חלק מרכזי בתפיסת חייו של אדם מתעורר.

הניצוץ מלווה את תחושת האדם כמנוף להתחדשות.ניצוץ גורם לתנועה שמתגבשת בגופו של בן אנוש.היא מרוקנת את התנועה הישנה ומנערת את תכלית קיומו.איש חדש מתעורר כעוף החול.

זיק חדש מתקבע בחלל.

גיליתי שבכול חלום  שלי נותר לבסוף בסיס רעוע והוא מתפוגג דקה לפני הגשמתו.

אולי אני אהיה זמר.יש לי קול זוועתי אבל אני מחייך בצורה מצודדת עד מאד ,ואני אוהב מוסיקה .למעשה הצלילים עולים בגופי כמו סולם הנוגע בכוכב לכת.הם מפרקים את הנקודות העצובות וממלאים את מקומם בתווים ומחשבות.

המוסיקה לאורך יום אתמול הייתה עצובה, מעין מכלול צלילים שגורמים לגוף למועקה.בהתחלה חשבתי  שאוטובוס התפוצץ והתחלתי להחליף תחנות במהירות עד שהקריינית דיברה על יצחק רבין.כוס אמק גם זה וגם זה.

אני מתעצבן על עצמי שלא זכרתי .כשרבין נרצח עוד היה על ראשי שערות  ולא הקפדתי לגלח אותו בתער.עבדתי בעבודה צעירה ואפילו לתנועות הגוף שלי היו מראה צעיר.

היום שש עשרה שנים אחרי נותרתי מביט ,תנועות גופי איטיות יותר, רגלי הזכוכית שלי נפצעות עם אני מגביר את מהירות הריצה.והלב שלי נשאר בלי עורקים טהורים.מצד שני אני מחייך קל יותר ואני אוכל מזון בריא.יש לי כמה נשמות ועוד לא בזבזתי את כולן ועדיין אני יכול לעוף בשמיים מה שאחרים אינם יכולים אפילו לחשוב על זה.

הבטתי בתוכנית טלוויזיה על האנשים שרדפו את רבין בסוף דרכו, מה קורה איתם היום.מה אכפת לי מה קורה איתם היום, מצידי שיגורו יחד עם החברים שלהם באי בודד וישחקו שם במדינת הלכה.

אני מרחם עליהם.ואז הופיע אחד שמן עם זקן וכיפה שחורה המכסה את פדחתו, קוראים לו איתמר בן גביר.הבת שלי שאלה אותי האם הוא חבר של יגאל עמיר,הנהנתי.קמתי מהכורסא וכתבתי

ועכשיו אני שומע את פול סימון שר עם ג'ורג האריסון המנוח הנה באה השמש

הנה באה השמש דרור.

הבטתי סביב. מורכב להבין את התנעות  שמתרחשות כרגע בגופך,תרכין את הראש ותקשיב.

ראשי מכיל את הזעזועים,גופי מביע התנגדות.אני מאזין.

יש לי רצון עז להגיע לים רצון שמתבטא במוסיקה שחודרת לתאי הזמן שלי.אני הולך בתנועות מדודות.ריצה היא דיאלוג נפשי ואני מתכנן ימים חדשים.

יש פינה בים שברגעי סגריר היא מקום המפלט שלי,שם אני מנהל את יומן רצפי המסע שלי. בבוקרי שבת אני יושב על סלע מביט ביפו הנישאת בתאוותנות למולי,מאחורי עדת רצים המתרכזים בתנועותיהם.אני שב ומזכיר לעצמי ,דרור אל תביט לאחור.

בידי כוס קפה הפוך ללא קצף, עטוף בחבק.אני קורא את מישל וולבק כותב על המפה והטריטוריה.בן זונה הצרפתי המתנשא, הוא כותב מופלא.

הישיבה על הסלע היא הומוגנית.ישיבה איטית.אני חש את הים פועם בעורקי,אלה שעשו לי די בעיות לאחרונה.אני מביט.  

משמאלי יושב איש זקן,הוא מעשן סיגריה ועל ראשו קסקט כחול.האיש לבוש בחולצה עם הדפס של להק ציפורים שעפות .הבטתי בו ובים לסירוגין .שהגל התנפץ על הסלעים והתיז את קצפו עלי הוא צחק

חייכתי.

חשבתי על שיר של ניל יאנג.מלמלתי מילים מתוך אסופה של צלילים.ציפור נחתה קרוב הביטה בי בעין צהובה,היא ליקטה פירורים של לחם דהוי.

התנועה הנאספת מלכדת את הנשמות התוהות שלי של האיש הזקן ושל הציפור

הכול מתכלה

וניל יאנג.

http://www.youtube.com/watch?v=221mohEolWc&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=cMs3PCDM8Eg&feature=related