"את לא חייבת להביט לכיוון הזה, אפשר גם להביט לצד השני."

"זה לא קשור "יערה פלטה במהירות.כרגיל ללא סבלנות. החשתי את צעדיי והתעלמתי מתשובתה  .אני כן התבוננתי לכיוון, המקרה כבר קרה וכלום לא ישנה זאת. גם לי היה בעבר קשה להסתכל לאותו כיוון, אבל במשך הזמן הצלחתי לשלוט בתחושת הקבס והתגברתי על פעימות הלב המואצות.ברור לי שהתגברתי על  האובדן .

מבטה של יערה היה נעוץ בעקשנות לצד הנגדי של הכביש  הסואן, עמדנו לפני מעבר החצייה ואני הבטתי בנחישות למקום שבו קרה האירוע, היה  נדמה לי שרגליה של יערה רעדו קלות. בראשי עברו  מחשבות על כך שהיא מטומטמת ואני מוכרח לעזוב אותה, יחסנו  הפכו לבלתי נסבלים . היא  לא מסוגלת להשתחרר מהאירוע הטראומטי ונדמה שהמקרה חיסל גם את שארית הרגש שהיה בה עבורי, והותיר אותה מנוכרת.

האירוע  התרחש לפני כחצי שנה, בופלו הכלב שלנו נדרס ומת, הבאתי במקומו כלב חדש הרבה יותר פעיל ויפה. ולמרות הזמן הרב שעבר ,יערה עדיין אינה מסוגלת להביט למקום שבו בופלו נדרס.

 חצינו את הכביש כברמזור הופיע אור ירוק המיועד להולכי רגל .איתנו  חצו את הכביש  עוד הולכי רגל שכל אחד מהם נועץ את עיניו בנקודה עלומה באוויר מנסה להימנע מקשר עין. תסמונת הניכור של העיר הגדולה.

  "אתה מיואש ממני, נכון נועם"? אמרה לי יערה לאחר שעברנו את המקום בו נדרס בופאלו ,"לא", עניתי וכרגיל שיקרתי כמו שאני עושה לרוב שאיני מסוגל להתמודד עם האמת . ברור שאני מיואש .הפסיכולוג שאצלו אני מטפל אמר לי בפגישות האחרונות בהן עסק בבדיקות להיסטורית היחסים המורכבים שלי עם הורי שכנראה התקבע בי פחד נטישה וזאת הסיבה שבגללה אני לא מסוגל לפרק מערכות יחסים. אני נאחז בהם כמו כלב רוטוויילר שנועל את מלתעותיו ולא מרפה עד שיורים בראשו כדור רובה .נוצר לי תסביך של אימא מתגוננת ואבא שתלטן ,כך הוא קרא לזה וכנראה שהוא צדק, אני עובד בעבודה מזוינת לא מעט זמן ולא מצליח להתקדם בכתיבת הספר שלי ותקוע איתה אישה נוירוטית שלא מזדיינת איתי מקדימה כי זה דורש אינטימיות, היא מוכנה רק להזדיין מאחור,כך לא רואים פנים. פחד מאינטימיות קוראים לזה במונח הפסיכולוגי.ולמרות כול זאת אני ממשיך לשרוד איתה כבר יותר משלוש שנים ובקרוב אנחנו מתחתנים .לפעמים אני מרגיש כמו נוסע  ברכבת שנוסעת בלופ אינסופי ואני לא יכול לרדת ממנה.

הגענו לרחוב בו אנו גרים, סוקולוב מספר שבע עשרה,עלינו במדרגות לקומה השנייה וחצינו את המסדרון האפרפר של הכניסה, חיפשתי בתיק הנישא שלי את המפתחות ובכול צעד הלמה בגופי הידיעה שאני לא באמת חוזר הביתה . הדירה הייתה שייכת להוריה של יערה  ואנחנו מתגוררים בה כשלוש שנים,אני לא משלם שכר דירה וכמובן שהסידור הזה מקל על חיי, ומאפשר לי לעבוד בעבודה לא מחייבת כספרן בספריה העירונית בגבעתיים .אני מנסה לקבל השראה מהספרים והשקט,.בערב אני כותב ומנסה להיות סופר משובח, זה חלום חיי .

יערה עובדת בחברת בניה שאביה הוא השותף הבכיר  והבעלים,  משרדי החברה  נמצאים ברחוב פינסקר בתל אביב ותפקידה הוא לנהל את מערכת התשלומים של רוכשי הדירות. היא השתלמה בניהול חשבונות מסוג שלוש במכללה למינהל וסיימה את הקורס הארוך בהצטיינות,התעודה תלויה בחדר השינה בין התמונה של קינדנסקי "סימפוניית החיים" והתמונה שלי ושלה אוחזים בבופאלו ומחייכים בחוף הים בתל אביב.שעות עבודתה הם  משמונה וחצי עד השעה שלוש בצהריים .עבודתה נוחה והיא  מקבלת משכורת מכובדת מאביה שמאפשרת לנו לחיות ברמה כלכלית בכלל לא רעה.

 אני חוזר מעבודתי בשעה אחת וחצי בצהריים ואוכל ארוחה קלה, אני פותח את המחשב לראות אם הגיעו הודעות  באימייל ,נח כשעה על הכורסה בסלון, מעשן סיגריה או שתיים והולך לרחוב פינסקר ללוות את יערה בחזרה לדירתנו.נוח לי ללוות אותה מהעבודה כי כך אני יכול להשקיף בחלונות הראווה ולפסוע בשלווה בין הרחובות, להגות בראשי בנושא כתיבה חדש.

 השעה הייתה ארבע אחר הצהריים,כשנכנסו הביתה,התיישבתי על הכורסא האדומה במרפסת הקטנה שמשקיפה על הגן הציבורי והדלקתי סיגריה, יערה הלכה לחדר השינה להחליף את בגדי העבודה הייצוגיים לבגדים נוחים יותר. הכלב החלופי ששמו בוב בא לכיווני ללקק אותי בשמחה ,ליטפתי אותו בהיסח דעת . התרוצצו בראשי מחשבות שונות ומועקה חלחלה לאיטה לתוכי ועוררה בי תהיות לאן מובילים אותי החיים שיצרתי לעצמי.

יערה חזרה למרפסת ובוב ניסה למשוך את תשומת ליבה, היא לא התייחסה אליו. אני חושב שהיא לא אהבה אותו, הוא לא היווה תחליף טוב  לבופאלו הכלב המת.היא לבשה מכנס קצר ירוק שהבליט את רגליה הארוכות וגופית סבא לבנה ללא  חזייה כך שפטמותיה בלטו מבעד לבד הדק, היא התיישבה בכורסא לידי והדליקה סיגריה . "אתה רעב?" שאלה , "לא", עניתי מנותק. אני חושב שפניי נראו  חיוורות אולי כי המועקה השתלטה על גופי."אולי בכול זאת,"  שאלה שנית ועיניה  נצצו אלי אולי בניסיון להמיס את המועקה שהתבשלה בתוכי. "אני מכינה עבורי לחמנייה עם פסטראמה ומרגרינה,אולי אכין גם לך". קולה היה נעים, חשתי שהיא רוצה להתקרב אלי ."אני מוותר  אכלתי כבר היום  ואני מרגיש מלא," רעש מכוניות מהרחוב נהם ברקע.

"אני יכולה לדבר איתך גלויות?הנהנתי בראשי להסכמה."אני חושבת שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות לפתור את בעיית האינטימיות שלי ,ואולי אחר כך נלך יחד לייעוץ זוגי כדי לשפר את איכות חיינו. אני אוהבת אותך נועם, ולא רוצה שתעזוב אותי לעולם".

"אני חושב שהיית צריכה לעשות זאת מזמן".

"אני שמחה שאתה תומך בי,"אמרה וליטפה את זרועי ,המועקה שהשתלטה עלי קצת נסוגה  ואוויר צלול  חדר לריאותיי.

יערה קמה מהכורסא לכיוון המטבח וצעדה על המרצפות יחפה, הבטתי בישבנה שהתנועע בצורה נהדרת, בספרים קוראים לסוג הליכתה הליכה חתולית .אין ספק שישבנה עורר אותי לחלוטין .היא נכנסה למטבח ואני הבטתי אל הגן הציבורי ולרחוב, אוטו איסוף הזבל העירוני נעצר ורוקן את הפחים השכונתיים, השמש החלה להעלם בין הבתים וכהות נעימה כיסתה את העיר.

לאחר כרבע שעה יערה חזרה עם מגש שעליו היו מונחים לחמנייה וכוס זכוכית גבוהה מלאה בדיאט קולה עבורה, ובקבוק בירה גולדסטאר בשבילי. היא  הניחה את המגש על השולחן החום  ופתחה עבורי את בקבוק הבירה עם הפותחן הרב תכליתי והגישה לי את הבקבוק הצונן, והתיישבה לידי. ,"תודה," אמרתי לה,אוטו הזבל השמיע את רעש הדחיסה והזבל נשפך למערכת היניקה האחורית, הדים של מילים במבטא רוסי נשמעו מרחוק.הרגשתי שיערה נוקבת אותי במבטה סובבתי אליה את פניי והקשבתי. "אתה יכול לנשק אותי בפה עם הלשון"? השאלה הדהימה אותי מכיוון שאנחנו כבר לא מתנשקים עם השפתיים והלשון בגלל בעיית האינטימיות שלה. "אני אשמח לנשק אותך בשפתיים ולהחדיר את לשוני לתוך חיכך." חיוך קל עלה על שפתותיה ," שתדע נועם, שאני מאד רוצה שתרגיש נוח כשאתה שוכב איתי,חשוב לי מאד לראות את פניך,אבל משהו בתוכי מרחיק אותי מהמגע, כאילו עוברת בי צריבה בעור והנשימה מתקצרת לי, לכן אני מעדיפה שתהיה מאחוריי. אולי הטיפול הפסיכולוגי יעלה תשובות לגבי הנושא שמעיב על יחסינו.עכשיו אני רוצה שנתנשק."

היא שרבבה את שפתיה למולי, הן היו אדומות ומלאות, רעד קל חלף בהן.התרגשתי וקרבתי את פניי לעברה,לפני שנתיים הפסקנו בהדרגה להתנשק ובהמשך גם הפסקנו לקיים יחסי מין מקדימה, הזדיינו רק בתנוחת הכלב הכורע. בתחילה בשעת קיום יחסי המין ניסיתי להתנשק איתה אבל היא הייתה מסיטה את ראשה ממני ,מה שגרם לכך שהייתי מרגיש מאד זנוח ולא נאהב ,לאחר מספר רגעים היא הייתה מלטפת את לחיי ומלמלת "אני אשמה, זה לא אתה, אני פשוט לא מסוגלת". הייתי מתרכך ושוכב איתה שוב ,מאחור.

הריח שנדף ממנה היה נעים, ריח של סבון . קרבתי את שפתי לכיוונה היא פישקה את שפתותיה, התבוננתי לתוך עיניה החומות ובגופי נמסה המועקה  .נישקתי אותה ברכות ,הקשבתי לנשימותיה המהירות היא לא הסיטה את ראשה. שפתיי התחברו לשפתיה והתנשקנו. היא התמסרה לרגע ואנחה קלה נשמעה מגרונה, החדרתי את לשוני לחלל פייה, והיא פשטה את לשונה שהתערסלה סביב לשוני המשוטטת בתוך לועה. להפתעתי הרגשתי את לשונה מגששת את דרכה לחלל הפה שלי, הרגעים הללו דמו  לצלילה בים צלול ,וככול שאתה מעמיק יותר, נשימתך מתרככת ומתפזרת ברכות בתוך החלל הכחול .הושטתי את  אצבעותיי אל שדיה שעלו וירדו בהתאם לנשימותיה ,היא הסיטה את פניה בחדות ומלמלה, "אני לא יכולה, נועם, אני פשוט לא יכולה."

"או.קיי," עניתי  הרגשתי שהים שבו  צללתי החל לעטוף את גופי בתחושה של מחנק .הצלחתי להחניק את הרעד שעבר בי ואמרתי "את מנסה וזה מצוין, אני בטוח שטיפול נכון אצל פסיכולוג שמתמחה ברגשות, ואחר כך טיפול זוגי משותף יעשה לאינטימיות שלנו מופלאות."

"אתה רוצה שאתפשט?" שאלה ."כן, אני מאוד רוצה".היא הורידה את המכנסים הקצרים ואת התחתונים השחורים  והסירה את הגופייה שחשפה את שדייה היפים שתמיד הסעירו אותי ונעמדה עירומה מולי."אני אוהבת אותך " אמרה לי ."אני יודע, יערה" עניתי ובאמת הרגשתי שברגע זה היא אוהבת אותי ,אכן יש לה בעיות של נוירוטיות ומחנק אינטימי, אבל טיפול  אצל פסיכולוג המתמחה ברגשות יכול לעזור לנו וליצר עבורנו יחסים טובים יותר.

ליטפתי את שיערה והקפדתי לא לקרב את פניי לפנייה, נישקתי את פטמותיה בעדינות , ואמרתי , "בואי, שבי עלי,"הורדתי את מכנסי ותחתוני וחשפתי את גופי אולם יערה לא זזה ,"למה את לא באה?" ."כי אני לא מסוגלת להיות מעלייך,רק מאחור אני יכולה" ראשה היה מורכן מעט.

 היא קמה והלכה לחדר השינה  ושכבה על המיטה כשישבנה מופנה כלפי, שכבתי איתה מאחור, היה לי נעים אבל לא מושלם כמו שיכול היה להיות באמת.לאחר שגמרתי התחושה הטובה בינינו התפוגגה ושוב צפה עכירות צמיגית בחדר.יערה קמה מהמיטה והלכה להתקלח ,נשארתי לבד במיטה והרגשתי איך המועקה מתעצמת והצמיגיות  שואבת את האוויר הטוב שהיה בי ומשאירה אפילה בלבד.

 במשך כול התקופה שהיה לנו את בופאלו הכלב, הייתי נוהג לאחר האקט המיני להתלבש ולרדת איתו למטה לגן השכונתי כדי שיעשה את צרכיו. אולם מאז שבופאלו מת והבאתי הביתה כלב חלופי, אני מתווכח עם יערה מי ירד איתו .נראה לי שנמסור את הכלב לאימוץ, אין בנו אהבה אליו.בשוכבי במיטה עירום ודביק ממתין ליערה שתגיע מחדר המקלחת, אני משחזר את האירוע מלפני חצי שנה. בתקופת חודש נובמבר ירדתי עם בופאלו  לגינה כדי שיעשה את צרכיו. זה היה לאחר ששכבתי עם יערה מאחור ולמרות ניסיון הקרבה האינטימית שלי באותו לילה, היא הסיטה את ראשה ללא הרף ,עד שלבסוף אמרה לי בקול קשה, "אתה רוצה לזיין אותי או שאתה רוצה לריב?" אז שכבתי איתה מאחור ושתקתי.

באותו ערב נוצר בגופי זעם שרצה להתפרץ החוצה,, חנקתי את הזעם בכוח. יערה נכנסה להתקלח ואני ירדתי עם בופאלו לגינה שם שחררתי אותו  מהרצועה והוא התפרע כמו שהוא אוהב, רץ  לכיוון העצים וחזר אלי כולו תאוות חופש. בופאלו היה כלב לברדור שנולד לחופש, היינו  קשורים אליו באהבה עבותה .הטלפון הנייד שלי צלצל, יערה חשה את זעמי המתפרץ ושאלה לשלומי והוסיפה לי בקול עדין שהיא מאד אוהבת אותי שלעולם לא אשכח זאת, וביקשה שהביא מהפיצוצייה של יואב שנמצאת ברחוב הצמוד לבתינו נייר גלגול ,כדי שנוכל להכין ג'וינט.הלכתי עם בופאלו לרחוב הראשי ,בדרך כלל אני קושר אותו לרצועה אולם הפעם לא עשיתי זאת כנראה  כי הייתי פזור דעת . יואב המוכר היה עסוק בשיחה עם זוג אנשים,גבר ואישה שנראו לי שיכורים או אולי מסוממים, המתנתי ליד הדוכן וקלפתי שקדים מאמבטיות המתכת הענקיות  .

הגבר היה רזה, לבוש במכנסים קרועות וגופיה לבנה, הוא אמר ליואב שהוא ישלם לו מחר עבור בקבוק הוודקה שהוא רוצה, היה לו מבטא רוסי בולט. יואב אמר לו בתקיפות שיעוף משם מהר לפני שיקרא למשטרה. יואב היה בחור גבוה ובריא גוף ,קולו זעם.הבחור התחנן  ואמר שהוא מוכרח לשתות ושיסתפק בבקבוק וודקה הכי זול והוא מתחיב מחר לשלם לו.אני המשכתי לקלף את השקדים המצופים ולהביט בעניין. בופאלו כבר לא היה לידי.

יואב החל לדחוף אותו החוצה, מעט בכוח, האישה שעמדה ליד חברה הרזה הייתה לבושה בבגדים ישנים שהעלו ריח לא נעים,בפניה היו נקודות אדומות והיא החזיקה בידה שקית בד מזוהמת .היא החלה לצרוח שיעזוב את חברה,והצרחות שלה היה נוראיות, בקול צורמני .היא קיללה ברוסית ועברית .יואב הדף גם אותה מחוץ לחנות כמעט באלימות. כשהם עברו לידי היא נעצרה והביטה בי בצורה מוזרה כאילו אני מפריע לה בדרכה. חבורה עיטרה את מצחה ועיניה היו כמעט עצומות עד סופן.הסתכלתי עליה והרגשתי מעט מאוים.האישה אמרה לי בקול ניחר, " אם תיתן לי עשרים שקלים או שתקנה לנו בקבוק וודקה, אני אעשה לך טוב."אפילו לא הספקתי לענות, יואב משך אותה בשערות וזרק אותה מפתח החנות כשהוא מאיים עליהם, אם אני אראה אתכם כאן שוב, אני אהרוג אתכם."הסתובבתי כדי לחפש את בופאלו, שרקתי לו, ומועקה  בלתי נסבלת  השתוללה בתוכי.רעש של חבטה וצעקות האנשים מסביב ,החזירו אותי לקרקע מיידית.

בופאלו  נדרס בכביש הראשי על ידי רכב טיוטה כסופה עליו נהגה אישה מבוגרת עם משקפיים שנבהלה וצרחה לנוכח המראה  שהיה נורא.

יערה יצאה מחדר המקלחת נישקה אותי על לחיי,"אנחנו נעשה טיפול פסיכולוגי ונרגיש איך האינטימיות חוזרת לחיינו." היא אף פעם לא הייתה ,חשבתי. , "אבל אני מאמין בך יערה, וגם בנו." לבשתי חולצה לבנה  ומכנסי הג'ינס. חיפשתי את הגרביים האפורות שהורדתי בסלון. הגרביים האלה היו גרבי כותנה שהיו האהובות עליי ביותר, הן היו חצאיות ומגיעות עד מפרק הקרסול כך שנעלתי מעליהן נעלי ספורט  הרגשתי מאד נוח בתוכן. מאד חשובה בעיניי תחושת מפרק הרגל בתוך הנעל, תנועה מותאמת של הרגל עושה את החיים נסבלים יותר.יערה מעולם לא הבינה מדוע ההתאמה כה חשובה, אבל לא ציפיתי ממנה אחרת, הן נמצאו בפינה של ביל הכלב שאהב בדיוק כמו בופאלו לנעוץ את שיניו בהן,גרבתי אותן ונעלתי נעלי ספורט מסוג נייק.

ירדתי עם הכלב החילופי לטייל בגינה.

יום כזה.לא ניתן היה לשער שכך הוא מתחיל, להיכן הגיע.זהו יום שבו הכול מפתיע, הוא מנתץ את תנועות הגוף לשברים קטנים נדמה שכפיסי תנועות גוף דקיקות עפות באוויר.הכול מוחלט ונקבע. נותר רק להתבונן נוכחי, לנסות לעכל ,לבסוף נותר לחשוב  איך .

הצליל עולה בהתמדה ,מלווה את צעדי. אין טוב בלי רע, אין מלא בלי ריק ואין דבר מושלם מלבד הצליל הקטן שמהדהד בראשי .מחשבה שלמה עוברת בגופי ונלכדת. אני מתבונן לתוכה באומץ לא מתפשר,המחשבה מייצרת עבורי ערפילים שלמים.אני מעורפל לפרקים .

הצליל נוקב את מסילות השמע, מרוקן את התכנים בלב המחורר,ממתי הלב שלי הפך מחורר ?

הפחד לובש גלימה ושט על סירת קאנו החוצה את האגם שקט ,הפחד חותר לאיטו בטפריו.אורב.

הגיבור מתהלך דומם, מנסה למלא את עורקיו בחמלה ורכות ואין כניסה מלבד הזעם ,אותו זעם שעוטף בזוהר חיוור את דמותו המתקשה. ימים שונים ומגוונים מחכים מעבר לסירת הקאנו . רק לעבור. גם בכלי המתמלא כמעט מעל גדותיו עדיין נותרה צפייה להישמר.הרצון להישמר ממלא את פיסות הלב המחורר.

גיבור עז לב המחפש אחר נשמתו ,הוא מתבונן סביבו, שולף את חרב ההישרדות ,חרב הלב המונפת, עכשיו הוא מעכל.

מאיפה באת ?לאן אתה הולך? הוא שואל את עצמו ומסדר את צווארנו,אין לו תשובה פנימית ,הוא ממשיך בנחישות קדימה.צועד בדממה בעולם נעלם, נחבא מאדון מהפחד החותר בסירת הקאנו ,קול משוטי היראה נשמע כרעש שחרור הנשמה הכלואה.

הוא נזכר,איך נהג לספור את ימיו ולפתע בדידות. צינה שממלאת את עורקיו ואת נשמתו המחפשת מזור, הוא מתפרק ואינו מרשה לעצמו להסיר מגופו את עורו הקמל,את קלונו המתבוסס.הוא לא מאפשר לדמות הדהויה החיה בתוכו להסיר את כובעו הדומם.הגיבור מפרק את נכסיו,מסיר את הלב הבוגדני.

 רגעים אפלוליים, מסך שיורד לאט ,הגיבור עז הנפש מלטף את עצמיותו המתפוררת.

ואני מתבונן בו משתאה ,האם הגיבור הוא אני.

לילות של צלילים שלמים רגעים של פולמוס הגוף.הלב בגד בו.הוא חוזר לסורו ומקליד ממלא את חורי הלב  הדולף.

תביט הוא צועק, תביט רחוק. והגיבור עושה זאת מתבונן בכלי האש היורה את צרורות ליבו .

אתמול הייתי בים .הים הוא מקום החיים ,מקווה הנשמות התוהות.הים של אתמול הוא הים של מחר והים של שנה הבאה.

גיבורים חוזרים לביתם.

אמרת לי לכתוב

אז אני אומר,

תקשיבי לאותיות המצוירות מתוך המקלדת,

שימי לב לנשימות הצרובות בתוכן.

 גיליתי ששלומי שבן עושה

את דילן

יותר יפה מחלום על שלמות,

מותק את אצלי בראש,

מכירה את השיר המופלא הזה.

אז כך

מתחילים,

הדרך מוליכה פנימה,

עמוק בפנים

יש תחנות בזמן הקצוב,הרבה עצירות שלא התבצעו,

רגעים צלובים אחד בשני,

עוצר,

נושם,

חוזר,

ילדות כזאת בלי נקודת זמן מדויקת.

יש רגעים שאני

מתפרק לגורמים בתוכי, כי אסור להרפות את האמת,

לגלות לך שצלילים טובים יכולים לפרק אותי?

לא נראה לי שיספיקו המילים,

אבל אני משתדל.

מכירה את הרגע שאתה יושב על שפת הנהר

האמורפי כמובן.

אבל עדיין מסוגל לעצום עיניים ולשבת על הנהר האמורפי כנאמר,

להקשיב,

לתשוקה שמבעבעת בך,

כמיהה עצומה למילים שמתפתלות בתוכך.

אז

 אתה מוציא את השקט מתוכך,

קורא מילים לתוך האש שבך.

אוקי, זה כנראה משבר,

 אני מסכים.

אולי אני לא נע מספיק מהר ,

את צודקת

יש לי קצב מוזר מידי,

מצד שני אני משתדל

תודי,

אגב בהחלט זה היה ג'ון קייל

ואני פאקינג מת על המוסיקה הזאת.

אני כותב מביע את חיי

מנתק את עצמי

 מבטל ברגע אחד את סולמות האגו

איני זקוק לכוכבים

 או תגובות מחייכות

מספיקה נוכחות של קריאה

או

תגובה כנה

החג הסתיים.צברתי את היום בהדרגה. ביום כיפור נוצרות תחושות שחודרות לנשמה עמוק.גם אם תתעלם זה קיים. אני לא צם, לא מפרק חטאים ועדיין התפילות מעבירות אותי לריגוש שונה .ריגוש של ילדות.

המוסיקה נצרבה היטב אצלי בתוך האוזניים , היא התחברה לתנועות הגוף.התמכרתי לצלילים. החזרתי את נפשי הרמוניות מרוככות של סווינגרים מבודדים, טום וויטס כהרגלו כיכב. גיליתי הרבה אהבה לוואן מוריסון.

אני קורא ספר מתח שמרפה את חושי ,זה נגמר טוב,בתווך אני קורא את אליס מונרו.כוסאומו איך שהיא כותבת.

האוכל היה מנחם כהרגלו .גם האלכוהול היה משובח.חייכתי לא מעט.

עוד מעט סוכות ואחר כך חורף.

אני  מוכן

"תן נשיקה לאבא, מתוק, שיהיה לך יום נפלא בגן."אני רואה אותו מתרחק. יפה וכל-כך רציני. אביתר ירש ממני את החיוך הקצת מבויש ואת העיניים הכהות, המלוכסנות כעיני סיני.שי היה  נוהג לקרוא לי סינג סינג. ולאחר בקבוק או שניים של יין  היה הוא  ונועה והילה שרים לי בקול מסטול לחלוטין "שניים סינים עם כינור גדול," היינו מתפוצצים מצחוק. אביתר  בונה ומשרטט בכל דף נייר ובכל רגע פנוי. לפעמים בערב, בחדר העבודה שלי, הוא יושב לידי, רכון כמוני מעל  תוכניות הבניה הגדולות, שואל שאלות ואני עונה ומסביר  וליבי מלא עד גדותיו. הכי אני אוהב לקרוא לו סיפורים, לראות איך הוא עוצם את עיניו ומפליג  בעקבות המילים לאי המטמון, לאוקיינוס של מובי דיק. כשסיפרתי לו על פרודו סם וארוגראן הנפלאים, גיבורי שר הטבעות, הוא ישב החזיק לי את היד והתבונן בי בעיניים גדולות פעורות ושתיקה של פליאה. כשסיימתי את החלק הראשון, כיביתי את האור והרגשתי איך אביתר מתמלא בהוביטים הקטנים. העולם האחר התנחל בתוך נשמתו. בבוקר הוא בא אליי למיטה חיבק אותי וביקש שאגיע מוקדם, "אבא תגיע בטיל הביתה, אני רוצה שתספר לי את ההמשך על פרודו וסם.". כל ערב ישבו שני הילדים, הגדול והקטן, ולא ניתן להפרידם. מחוברים יחד  להרפתקה הנפרשת בפניהם, אחד מספר והאחר מקשיב ואוחז בידו. אביתר ספג לקרבו את הרצינות של נועה, המיקוד, העקשנות והשאיפה לשלמות. הוא  משרטט ומוחק, מעביר קווים ומיישר, בארשת פנים רצינית. כשעיניו מכווצות כמו סינג סינג. ובניגוד לאביו שלמד להרפות עם השנים מהשאיפה לשלמות הוא ממשיך למחוק ולאייר מחדש עד שהתוצאה מניחה את דעתו. כמו נועה  שיערו שטיני, עורו בהיר. כשהיה תינוק הניגוד ביני לבינו צעק לשמיים. אני אביו  שיער שחור, עיניים חומות, עור שחום, ובני העולל תמצית הבהירות ממשפחתה של נועה. היינו מחייכים על כך נועה ואני, בטוחים כי האנשים הרואים אותנו ברחוב חושבים שאני האופר - המשרת של הנסיך האריסטוקרטי.

"היא עדיין לא אכלה,"  אני אומר לגננת ומחייך לשלום לנטע שמזכה אותי בחיוך נפלא. נטע אני לוחש את שמה לעצמי, לאט, נ ט ע. ילדת השמש. עיניים חומות, גוון עורה מוקה, תוססת . החיוך לא מש מפניה, מוארת . עדיין קטנה בכדי להבין את התנהלות העולם. עיניה מנצנצות בשובבות אינסופית, מוקפת אהבה, ונתינה. שי, חברי,  נהג לומר שזו הילדה שהכי באה מאהבה שהוא מכיר. אני מחבק את תלתליה מנשק אותם עד שהיא מזיזה את ראשה בכעס כאומרת, די אבא. אבל אני לא יכול להיענות לה. מכור לחלוטין.כשאורח מגיע לביתנו היא בטוחה שבא במיוחד אליה, רק בשבילה. היא מביטה בו בעיני המלאך שלה ואז שואלת "הבאת לי שוקולד?" בין אבי, הוא סבא חיים, לבין נטע,  יש אהבה ייחודית. סבא ונכדה. בניגוד לחיבור האיטי עם אביתר,שאינו מתמסר בקלות, נטע התמסרה לסבא חיים מייד. שניהם חיים בירח דבש מושלם. הוא דואג לאספקת השוקולד למורת רוחה של נועה, והיא מלעיטה אותו בסיפורי תינוקות בשיחת ההשכבה הטלפונית, היומית שלו.סבא חיים מתמוגג.

כביש החוף פקוק מנתניה עד תל אביב, התרגלתי. זאת השעה שלי, אני חושב, מחובר, אני מקשיב לתוכי, מתכנן את יומי. מרבית האנשים השפויים רואים פקק תנועה ועוצמת התסכול  ניכרת בכל תנועה ובכל תג בפניהם. אפילו מכוניתם  נראית  מרוטה מייאוש. ואילו אנוכי, מגיע לפקק הקבוע, רוחש לו כבוד, מביט סביב, רואה את תנועות הראש אצל שכניי לתנועה הזורמת בעצלתיים, מגביר את המוסיקה ונותן לעצמי לחוש את החופש הזורם בעורקי. העייפות הנוראית מאבדת את עצמה בתא האינטימי שלי. המוסיקה חודרת לראשי והיא מעין שפה,  דילן, יאנג, וויטס, בנאי, פול סיימון. אני מכור למילים, מאוהב בקצב. המוסיקה האישית איתי שנים רבות. אני ניזון ממנה. טרובדור של מילים. חבל שאסור לעצום עיניים בנסיעה. בראשי עוברות מחשבות ותמונות החלטות גורליות שמתמוטטות כמו מגדל קלפים. אני עף. מעופף להודו, שט באוקיינוסים הענקים, רוכב על סוסים בערבות העצומות. דניאל שגיא חובר לדניאל אלבז נושק לחלומותיו, מתבגר  איתו.

 אין לאן לברוח. רק להקשיב. אני מתחבט,שואל, עונה ונשאל כשדילן ממלמל את מילותיו המרדניות ואהוד מוציא אותי למסע לירושלים העתיקה. בראשי עוברים המבנים שעוד צריך להספיק לתכנן נשים שאני חושק בהן, ספרים שרים לי בראש. המכוניות זזות לאיטן. אנשים מביטים במבט חלול מבעד לזגוגית, ואני נזכר בערבות הסוראזק במסע האדיר של יגדיבי בספר שחלחל  בי שנים. אני  שואף אל תוכי את  המילים הצפופות, את הדפים והמלאים הוד והיום אינו כלה. וכשאני זקוק למעט איזון, אני נושם לתוכי את ריח השלג, הסופה, את המרחבים האינסופיים ואת מאמץ החיים ההרואי. מעניין איך אני נמשך לסיזיפיות. אני נוקש קלות על שערי גן עדן, דילן מחבק את המפוחית ואני קשוב.

"אני מתעורר אמרתי לך, שמעתי."אני לא אוהב את הבקרים. את ההליכה לבית הספר, את הריח של בית ספר. עד היום ממרום גילי יש בי רתיעה מבתי ספר.  זה לא המקום או כתליו המהווים עבורי בעיה, אלא הניחוח  הנושא בחובו את הזיכרונות.כן, עד היום אני חש את מסלול חיי דרך מסילות אפי. לפעמים ארומה מפייסת ולפעמים ריח באושים מתווים את דרכי במפת חיי, מעין חוט שידרה קיומי של נתיבים אני מאשר אנשים על פי ניחוח גופם, חש דרך הנשימה שלי אושר, שנאה, כאב, אהבה.אני שואף את ארומת הים המשכרת, ארומה של חופש ומרחבים .אני  מפריד את ריח הים לשכבותיו, ריח המלוח, עקצוץ של חמצן טהור ניחוח אצות ודגים ומתחתן שכבות נוספות של רוחות צורבות ושל זפת, ניחוח חומה של שמש מלהטת, של קליפות עץ טחוב  וכול  זה מתנקז לליבה אחת מזוקקת של דמיון ומרחב.

בבית ספר "אורים" עדיין הרגשתי בנוח. האוויר  המעיק עדיין לא חנק אותי. הבעיה  החלה בתיכון המקיף. הריח המעופש שאטם את מוחי ביחד עם חומר הלימוד המתקדם לא הותירו לי כול סיכוי לשרוד את כל שנות התיכון .האמת טפחה על פניי במלוא עוצמתה. שיעורים פשוטים שבבית ספר היסודי היו קלילים יצאו מכלל שליטה. לא יכולתי לעקוב אחר המורה, נראה כאילו הוא מדבר מתוך חלל אטום, השרבוטים על הלוח הילכו עליי אימים, המספרים רקדו מולי כעדת קניבלים סביב סיר מבעבע, את הנעלמים במתמטיקה, מעולם לא מצאתי. ריח הגיר המתפורר חנק את נחיריי. הרגשתי איך אני מתכווץ, הולך ונעלם, הופך להיות חיה רדופה, מתחפרת.כל אחד יכול היה למעוך אותי בכל רגע נתון. שק חבטות נוח לחבורת הלוזרים, חסרי החיים, שנקראו מורים. חגיגה של ארס. שיעורי הבית הפכו לסיוט. . מבטי המורים היו נוקבים. חבריי החלו לחשוד שדניאל אלבז הוא טיפש אמיתי. לאט לאט פיתחתי דימוי עצמי  קצוץ, חסר מעוף, חסר ביטחון, הרהב שאפיין אותי ביסודי זלג מתוכי,. הוריי הוסיפו לדוש במוחי בלי הרף, "דניאל תכין שעורים, דניאל תלמד למבחן." ואני לא יכול,איני מבין.האותיות קטנות. המספרים רחוקים.  ההיסטוריה היא דייסה של עובדות ותאריכים.אני טובע,  אני צועק ללא מילים, ספוג בבדידותי ואין אחד  שיענה  לי. רק הספרים היו שם.בלעתי אותם, בשקיקה , זה אחר זה,  רכון מעל שולחן, במיטה, בחצר,  בפינות חבויות. קראתי את חיי, קראתי למען הישרדותי, שפיותי. שנאתי את המורים, את המנהל, הם לא היו שם בשבילי, הם לא הושיטו יד. אני צועק עכשיו, אני יודע. אני רואה  אותי אז מבולבל, לא יכול ולגמרי לבד. גוש חלול היה ממלא את הלב האכול שלי. אני רץ לחדרי, נועל את הדלת, סוגר את חיי. זו הייתה אימא שבאה  "דניאל שלי, מאמי, מה קורה?" אימא, למה אני לא יכול? עננו אלוהי המרכבה עננו. אני דומע.

בית ספר היסודי "אורים", הנידח בישוב, היה מול ביתי. הייתי חוצה גבעת חול קטנה, והוא היה שם, מוזנח,  בלוי, קודר. שם ביליתי את שנותיי הראשונות כתלמיד. שם הצלחתי לזכור את האותיות היטב ולעשות את השיעורים בזמן. המנהלת תייקה אותי מיידית ככישרון עולה. כתבתי בעיתון בית הספר וכשהיה מגיע ראש העיר או אורח  רם מעלה כלשהו, הייתי  נבחר להעניק לו זר, ולהיות הילד שנצבט בלחי, ואחר כך יכתוב על כך סיקור חדשותי לעלון בית הספר.  אני זוכר את ביקורה השנתי של מפקחת משרד החינוך, התלמידים כונסו באולם ספורט ואני הענקתי לה את סמל בית הספר ותעודה מגולגלת כמגילה. ולשאלתה אם אני אוהב מוסיקה עניתי בחיוב. וכשנשאלתי איזו מוסיקה, מתוך יהירות פחדנית של נער מתבגר פלטתי היידן, מוצארט ובטוהובן. היא התמוגגה והמנהלת הרימה את ראשה בגאווה. למחרת הסתובבה אימי ברחובות השכונה, גאה לספר לכולם על בנה המיוחד, האינטליגנטי, שמקשיב  בחדרו  למוסיקה קלאסית.

עבורי היה בית הספר היסודי מאבק של הישרדות, ואכן שרדתי,בזכות אהבת הקריאה שלי, יכולתי  לפלס את דרכי אל המורים. ההבנה העצומה שלי בכדורגל ויכולת המשחק הטובה שלי,  הפכו אותי לאהוד בכיתה. ועם זאת לא אהבתי את השנים הללו. רציתי לשוט בתוך עולם הספרים, לשוטט ברחובות המאובקים של הישוב ולא לשמוע את אימא שצועקת, דוחקת בי לקום בכל בוקר. ואת אבא שמקפיד לבדוק בכל ערב את השיעורים שלא עשיתי. כי אני, דניאל אלבז, מקור גאווה למשפחתי, הילד החכם בשכונה, שאוהב לקרוא, שיודע להשיב, שיהיה דוגמא ומופת לתושבי השכונה ,כשלתי. אימי השקדנית והשאפתנית הקימה על כתפיי את חלומותיה. ערימת ציפיות עצומה, שהילכה איתי לאורך השנים.

בשנות הכישלון שלי בתיכון, הייתה אימא  מגיעה למנהל היהיר, המשופם, מספרת לו על כישרונו של דניאל אלבז, על יכולתו לקרוא ספרים של בוגרים, ועל כך שבשכונה וביסודי ידעו הכול שדניאל אלבז נועד לגדולות. הוא התבונן בה במבטו האטום,קולו היה מרוחק אך דבריו חדים ,"גברת אלבז, בנך לא עובר שנה בבית ספרינו, הכישלון שלו צועק, אין מקצוע שדניאל מצליח בו את לא יכולה לבוא אליי כל שבוע. יש לי חמש מאות תלמידים שאני צריך לטפל בהם." אימא הייתה חוזרת משם מכווצת מהשפלה, עטופה בייאוש. היא הייתה מתיישבת מולי, עיניה צרובות  מדמעות "דניאל שלי, מה קורה לך? מדוע אתה נכשל?" ואני, עיני מקובעות בנקודה עלומה בתקרה וספר פתוח על השולחן, "אימא אני רוצה, מנסה באמת, אני לא יכול, האותיות בורחות לי, המספרים נעלמים לי. אני לא יכול אימא!" אני צועק בדמי, והקול לא יוצא מגרוני. והיא, אימא שלי, שותקת, מנענעת בראשה "למה זה מגיע לי דניאל שלי? מה אני עושה לא בסדר? מה אלוהים? מה?"

בחופש הגדול,, לאחר שנתבקשתי לעבור לבית ספר אחר לקחה אותי אימא לד"ר גרין, מומחה להפרעות קשב וריכוז.  

הגענו בבוקר, מסורק, שותק, קודר. לא הזמנו תור. אימי רצתה תשובות מידיות והסבר מניח את הדעת לכישלון הלא מתחשב של בנה ולא הייתה מוכנה לקבוע מועד אחר בעוד חודש או חודשיים. כך ישבנו בחדר ההמתנה עד לשעות הצהריים, עד שד"ר גרין הסכים לקבל אותנו.

לאחר  מבדקים של מילים, ציורים לא ברורים,שרבוטים שונים, ד"ר גרין פנה לאימי. "גברת אלבז, דניאל יצליח.אמנם יש לו בעיות מסוימות של קשב וריכוז בתוספת דיסלקציה קלה אבל אלה בעיות שניתנות לפיתרון ומשם השמיים הם הגבול." ממש בדיחה של החיים. רופא, ברבע שעה של התבוננות בי ובציוריי שולף אבחנה בעלת שם ארוך, מודיע לאמי המיואשת ולבנה המסמורטט  שאנחנו צריכים לפנות לקופת החולים באזור מגורינו כדי לקבל יעוץ מיוחד לילדים דיסלקטים. כן, וודאי, עכשיו זה לגמרי ברור  למה אני יושב אבוד בכיתה,הוא בהחלט  מוכן לרשום מכתב למנהל, אולם לדעתו כול פניה לא תעזור, כיוון שאין כיתות מיוחדות לילדים דיסלקטים, שיטת ההוראה אינה מתאימה.

אם הייתי יכול לומר אז את מה שאני חושב היום, הייתי אומר לו,אולי ד"ר מלומד,המחלה הזאת היא  תוצאה של הציפיות ששוכבות על הבן אדם במשך חייו הצעירים. הציפיות העצומות  שהוא נושא על גבו משא הגלותי, האפור, הכבד של ההורים.

מאד קל לפטור זאת  במילים כמו דיסלקציה או הפרעת קשב, ומה עם הייאוש התהומי, העצום, שמכסה את ליבו של הילד, הכאב, ההשפלה?  ודאי גם כאן, תספק תשובה ארוכת הסברים ואולי, דוקטור, תוכל לומר לי מה עושים עם הלבד העצום שגר לך בלב.

 "דני, אתה בא? יש צלצול," הקול הוא קולו של רונן כהן, החבר הכי טוב שלי, השכן שלי, הילד היחיד שיודע שאני אוהב את יעל. אני נגרר אחריו בחוסר חשק. שיעור חשבון עם משה, המורה השנוא עלי ביותר, במיוחד אם לא הכנתי שיעורים."דני אלבז. מה יהיה? כרגיל, חולם. על מה, למען השם? אני מאד מקווה שהחלום מעניין, אולי תספר אותו לכל הכיתה." כולם צוחקים. ומשה, המורה, נהנה מהצלחתו וממשיך "כן, דניאל אלבז, אנחנו ממתינים."  "לא חלמתי." אני עונה בעיניים משפלות."אהה כן, סלח לי אדוני, טעיתי" הוא מחייך בחיוך סרקסטי השמור כנראה למורים בלבד  חיוך של בעל הכוח  להשפיל את הטרף שנלכד במלתעותיו.  ישבתי מבויש מול המורים שצחקו לחולשתי, הרגשתי את הזיעה הקרה שכיסתה אותי, את הכאב שפילח את בית החזה כולו, את תחושת האפסות שמחצה את נשימתי ואת הייאוש  שהלם בי שוב ושוב . משה המורה מחייך את חיוך הגביר מול הסריס המותש והעלוב.

בכיתה ט' בהארה פתאומית בשיעור ספרות עניתי תשובה מנומקת, מושלמת, על הזקן והים.המורה לספרות התבוננה בי בתדהמה. הילדים סביבי התלחשו ואני  המשכתי בתשובתי בנועזות לא אופיינית. כשסיימתי התבוננה בי המורה בחיוך " יפה מאוד דניאל אלבז, וממי העתקת את זה? האמת היא שיש לך יכולת העתקה נפלאה,אולי תפתח אותה? בטח מחפשים אנשים כמוך בשירות הצבאי או במוסד." ההשפלה התפוצצה בכיתה כמו מרעום. התלמידים ללא יוצא מהכלל שאגו מצחוק, והיא, המשיכה את מסע ההשפלה, מלבנת את המאכלת. ישבתי שם, עוצר בכל כוחי את הדמעות, חנוק מעלבון והשפלה.  למחרת חליתי בשפעת קשה. במשך שבוע וחצי קדחתי מחום, לא יכולתי לנשום, רקותיי בערו הובסתי כליל. אימי חיוורת פנים, ניסתה לשוחח איתי, אבי ניסה לדובב אותי וגם סבי גויס למשימה. אבל אפילו הוא, אדון שמעון לא הצליח לגרום לי לדבר.  נפשי הייתה פצועה ללא מתום. אז, אני זוכר, אמרתי לעצמי, לא עוד. שום בעל שררה לא יצליח עוד לחדור כך לנפשי, לרסק את גופי, לשבור את רוחי.  אני חזק, אני שקט, אני גיבור. תמו הימים בהם  דניאל אלבז  היה טרף קל.  וכך יהיה גם  מול המפקד בצבא, המרצה באוניברסיטה, הבוס בעבודה וכמובן מנהל הבנק. השררה, שיכרון הכוח, ההנאה המרושעת  להפוך אותי לאפס, ללא כלום., תם זמנה. מהיום אני חומה   בצורה. אף אחד לא יוכל עליי. "ושיעורים הכנת?" שואל המורה משה."כמובן." "אז בוא נשמע את תשובה מספר ארבע." הוא יודע היטב שלא הכנתי שיעורים. אני מרים עיניים בהתרסה  הוא נראה בעיני כזחל עצום מימדים בעל מחושים, פרוטגוניסט  שנשלף מסרט עתידני המבקש להשתלט על העולם. "לא הכנתי" אני   אומר, ליבי  הולם בפחד ועיניי מקובעות בזחל הענק שניצב מולי."לא הכנת.ואיך אדוני המלומד מעז להיכנס לשיעור שלי ללא הכנת שיעורים.אולי כי ראית את התשובות מרצדות באחד מהזיותיך .הזחל מתענג על לכידת החרק המתכווץ במקומו.הוא פונה לחלל הכתה,"ידוע לכולנו שבשל יכולת החלום המיוחדת של דניאל אלבז, שיעורים הם נושא זניח שדניאל אינו חייב להתעמק בהם, בום, הבזק מהיר והתשובה ניצתת במוחו .אנחנו עדיין ממתינים מר אלבז".הזחל מרוצה מנאומו המבריק והצלחתו מול הכיתה הגועשת ברעמי צחוק ,סובב את מחושיו אליי, "תעוף לי מהעיניים ובלי גברת אלבז אתה לא חוזר לכיתה, תעוף עכשיו".

אני הולך הביתה, צועד ברחוב הנשיא, הרחוב הכי מאובק שיש בחדרה. מכוניות, רוכלים, ערב רב של אנשים זזים בתנועה לא מתואמת.. אני  מאד חי את התזוזה הלא נגמרת. יש  בה אנרגיה מעירה ותוססת.  פוסע לאורכו של השוק העירוני, אני אוהב לעבור דרכו, ריחות של כוסברה, שמיר, צבע בוהק של עגבניות אדומות דם  , בשר תלוי על האנקולים חשוף , דגים ענקיים פעורי פה מכוסים בשכבות קרח מרוסק. רוכלים צועקים סיסמאות מצחיקות ואני שואב את המילים   ומשתעשע בהן "מי שלא קונה תות אצל אדון זמר תות, מחר ימות."  המולת השוק טבועה ברוחי. ההנאה העצומה למשש פירות וירקות, לטעום מהגבינות ומהזיתים. בימי שישי, שי ואני היינו יוצאים למסע קניות פרטי בשוק ברמלה. מנגבים מסבחה אצל חליל, מסתובבים בסמטאות, קונים בשר לגולש אצל סמי, פרגיות אצל עדנאן שיהיה למחרת לצלייה על האש. יש בי אהבה עצומה לאוכל ולבישול. למגע הבשר, לריחות שנרקמים לתרכובות שנרקחים. אני אוהב לבשל אוכל נחמה, אוכל של פועלים, דגים מבושלים מכוסים בפלפלים אדומים מעלים ארומה צורבת עיניים, קציצות עסיסיות ברוטב עגבניות סמיך מכוסה בכוסברה ריחנית, בשר שמתבשל בקדירה במשך שעות המתפרק לחתיכות שמנמנות, אותן אני אוסף באצבעותיי, כשהרוטב ניגר חם על כריות האצבע,ומחדיר במכה אחת לפי הרעבתן . החוטם שלי לוקח אותי לריחות העבר ,לטעמים שאני מנסה לשחזר ברוחי ובסירי. הנה אני, יושב על הדרגש במטבח הקטן ומביט  בסבתא נינט, מייצרת הקסמים, מסבירה בידענות על חדוות הבצל, טעם הדג ואיך עושים לסבא שמעון קוסקוס. אני מתבונן  בה, לומד את סודותיה, מפזר כמון, מעט כורכום והרבה פפריקה, טועם ומתענג. ארוחת ערב בבית משפחת שגיא היא משתה מנחם של חיבור לעבר.

 אני מגיע לחנות הדגים של אדון רחמים, שכן של סבא, עובר לידו והוא מסתכל עליי  פניו כועסות אך עיניו מחייכות "לאן אתה הולך דניאל? למה אתה לא בבית ספר?" למזלי,  מגיעה בדיוק לקוחה ואני מנצל את ההזדמנות להיעלם. אני יוצא במהירות לרחוב הראשי התוסס מן הצד האחר, השמש כבר באמצע השמיים. אנשים נשפכים מהבנק החוצה, בית הקפה הומה  ביושבים הנהנים מהקרניים החמות. הכול צבעוני וסוער. חבל שעידן הרחובות מסתיים. הם ירדו מגדולתם  היום תנועת האנשים מתבצעת  בקניונים ענקים,  ממוזגים. יש בי רצון עז לתעד את  הרחובות של ילדותי.

"דני, בוא הנה, מהר," אני מסתובב  אבי מכלוף ניצב מולי. השכן הכי סוער שבבניין מגוריי. מניאק, עיניו בורקות, שערו משוח בג'ל, לגופו גופייה לבנה חושפת שרירים וג'ינס משופשף, לרגליו כפכפי עץ , סיגריות טיים  תחובות בכיס מכנסיו האחורי. האיש שעליו נאמר לי כל בוקר וכל ערב "אם לא תלמד ותממש את  הכישרון שלך, תהיה בדיוק כמוהו, בלי מקצוע ובלי עתיד."

 אבל זה לא נכון. אבי מכלוף עסוק במשך כול ימי השנה. בימי הקיץ, עובד כמציל בים משקיף מלמעלה בבנות העיר העוברות ליד הסככה, כשהוא יושב על כסא הקש בלי חולצה, מעשן סיגריה ולוגם קפה שחור בכוס זכוכית. בחורף הוא עובד בבית קפה של אחיו במרכז העיר. ממלצר, מכין קפה, יושב על קופת הטוטו. בימי חמישי בערב, כמו רוב תושבי השכונה, אני מגיע ביחד עם אבי כדי לשלוח את  טור הטוטו שעליו עבדתי  כל השבוע.  אבי מכלוף רואה אותי ומחייך. הוא מוריד קרמבו מהארגז המונח על הדלפק,  מוודא שאבא יושב עם חבריו לעבודה ולא רואה ואז מגניב אליי את הקרמבו אותו אני בולע ברעבתנות.חבריו לעבודה ח את הטור שעליו עבדתי כול השבוע הוא רואה אותי מחייך ומוריד קרמבו מהארגז  על קופת הטוטו ביום ימי אני אוהב את אבי והוא אוהב אותי.

אבי מכלוף בן שבע עשרה. גבוה, יפה תואר, שחום-עור בעל חיוך מערבוני, שיערו מהודק .

במשך רוב חיי מלווה אותי אבי מחלוף כהחמצה מדהימה. התבניות בנו אותנו. גדלנו בשכונה מול הים. אבי אהב את החוף. הוא שתה מהשמש ולגם את הגלים. הוא השתמש בכלים הצנועים שהיו לו להבין את החיים והוא ידע לטעום מהם מלוא המרחב. היום, במקצועי כאדריכל נעלם לי הים, נעלם לי אבי מכלוף והתפוגגה התמימות.

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויברך אלוהים את יום השישי" הקידוש הנצחי של יום שישי,הניגון העוטף, הטעימה מהיין, בציעת הלחם, גם רגעי קדושה,כל אלה נעלמו לי ואינם. סלח לי, סבא, על התמימות הטהורה שהתפוגגה בי  אבל, אני עדיין יכול להעריך חוכמה, אסרטיביות, רעננות וחוצפה. ודווקא מכאן, אני יכול לומר בפה מלא ובגאוות שכונות אמיתית שאבי מכלוף היה הגדול מכולם. אני, דן שגיא, מלך הארכיטקטים, איש המשפחה השנון, המתוחכם, מודד את זמני בתוך מנהרת זמן בדיוק כמו המאכלים הנדיבים בתשוקה של חיות שאני מתקין בביתי ומתגעגע עד כאב לאבי מכלוף. אין הרבה מכלופים בעולם שלי, העולם המרובע, המנותק מהחיים האמיתיים, גדוע מהשכונות הצפופות, מהעבר, רחוק שנות דור מהאמת, מדניאל אלבז, שנשאב לדניאל שגיא שחי בעולם מסוגנן. עולם של נייר, של פנטזיה. אמיתית.אני רוצה להיות כמו אבי מכלוף   חצוף, תוסס ואוהב את החיים עד שמת. כן, עד שמת.אבי מחלוף הנצחי, הנער ללא פחד שהפך לחייל עם הכומתה החומה, הגולנצ'יק של השכונה שנהג להסתובב ברחוב ביום שישי, הכומתה בכותפת. אבא היה מפטיר שהצבא יישר את מכלוף ואני הייתי גאה שסוף סוף מכלוף קיבל אישור מאבא. הייתי רץ אליו, קופץ לו על הגב, והוא היה מחבק אותי לוקח את הכומתה ומניחה על ראשי. גם אני אהיה בגולני כמו אבי מכלוף הגדול. אני זוכר את הזעקה הנוראה, מקפיאת הדם שיחזקאל אביו זעק ברחוב ביום שישי, כשהודיעו לו שאבי איננו, איך צעק, שורט את פניו ,אבי, אבי, א – ב – י... ואת חנה מכלוף, אימו, מתעלפת ואימא שופכת מים על פניה,  כול שוכני הבלוק יצאו החוצה, כל אנשי השכונה התאספו זועקים. שטוף דמעות רצתי  ועליתי לגג,  מקופל מתחת לדוד השמש, בוכה,  גופי בוער מבפנים מדקירת מחטים זעירות.

למחרת, הלוויה. כל השכונה הייתה סגורה לכלי רכב ,כולם הלכו בין הרחובות, לקבור את הלוחם קרוב לים ליד שכונת הרכבת, בין רחוב אלי כהן לרחוב תש"ח.  בהליכה איטית פסענו אחרי  המכונית הצבאית הפתוחה  . אביו יחזקאל נשען על  חנניה ובועז האחים של אבי. שחוחים צועדים, בוכים, שורטים מכאב את גופם. אבא הלך עם אימא וסבא. ראיתי את מקווה הדמעות בעיניו של אבא. אבא אל תבכה, אבי לא מת, זה רק סרט, ותיכף יבוא הגיבור הטוב ויסדר עבורנו את העלילה .לא הייתי אמור להיות שם . אבא לא הסכים שאבוא. הוא לקח אותי לחדר, חיבק אותי, ניגב את הדמעות וביקש שלא אבוא. שעה לפני מועד הלוויה ברחתי מהבית רצתי דרך הים, לבית הקברות והתחבאתי מאחורי המצבות. הידיים  כמו שותקו מכאב. מחטים חדרו לתוך רקותיי,  נחילים של דמעות נבעו מעיני, בטני כאבה . אבי, למה הלכת, אבי אחי הבכור. אני כבר מתגעגע אליך. רק אבי מכלוף שלי  קפץ על רימון ללא ניצרה כדי להציל את חבריו. אבי מכלוף איש השכונות המחוספס, עם הלב הענק והנשמה האינסופית הרים את עיניו  אל האלוהים מקפד את חייו. אני הוא הילד שמעלה את נשמתו על מזבחך, אתה הקדוש והנורא, אדון הסליחות, קח אותי , הקצין דיבר על גבורה, ואני ראיתי את אבא מביט בי, מניע את ראשו בחוסר אמון ואת דוד יחזקאל  שידיו מורמות מעלה בתחינה,  "ריבונו של עולם למה, למה, איוב אני."  אני שקט. בטני בוערת, נשימתי קצרה.  אבי מכלוף יוצא מהארון, פושט את תכריכיו עיניו עצומות, פניו יפים והוא עולה כעשן מעלה, לאיטו עם כנפיים של זהב, רק אני ראיתי את אבי מכלוף שלי."אבי אבי," צעקתי, בוא אבי, אני נופל." הרגשתי את לחייו של אבא מלטפים את לחיי לאחר שהוא מרים אותי על ידיו, מחבק אותי, ודמעותיו נמהלות בדמעותיי,. "אבא, אבא, תראה את אבי..."כולנו,  החיים הפוסעים על פני האדמה, מאובחנים, מקוטלגים, ממוספרים בארכיון של שמות תואר. אבי קוטלג כאיש פרא, היום הוא  מתויק בעולם הנשמות כמזוקק.

אני קוטלגתי על ידי ד"ר גרין כבעל הפרעות הפוגעות ביכולת הלמידה שלי. אימא, כמובן, לא וויתרה והלכה למנהל התיכון כשאני צועד קפוא לידה. המנהל  הביט בקוצר רוח  בתוצאות האבחון, הניע בראשו באיטיות ימינה ושמאלה ואמר: "גברת אלבז, אם אני אתייחס לכול אבחון של איזה דוקטור, אני לא אוכל לעולם לנהל תיכון אלא אאלץ להתעסק כל היום בסיפוק גחמות ההורים. גברת אלבז, הבן שלך פשוט צריך ללמוד או אולי לקוות להיות מעט חכם יותר, לא כל אחד מוכרח ללמוד בתיכון. ועכשיו אני עסוק גברתי, סלחי לי."  הוא פנה לדרכו משאיר את אימי אולי בפעם היחידה בחייה ללא מילים.

אני מגיע למשרד לישיבה המאוסה הזאת. זוג מעוצב, שתקציב בית החלום שלהם  כמעט כמו  תקציב החלומות שלי ושל ילדי השכונה יחד.

"בוקר טוב, אני דן,"האדון המעונב ואשתו הבהירה רוצים בית חלומות, ואני ,כמובן, נעתר לבקשתם. צריך להרוויח, לא?עוד ניצחון לדן שגיא. ניצחון קטן בתקציב, סתימת חור זמני לדניאל אלבז. מחר נקום עם חור חדש בלב .

שנה .אני חושב על שנה חדשה.אני בוחן רגעים של יש ,חלקם העלו על שפתי חיוך.יש חוקים די ברורים להתחדשות,כוסית לחיי שנה חדשה.ריצה מסכמת של בוקר חג.משפחה שבודקת איך סוגרים את כול ימי החג.ובאמת מה עושים עם כול החג הזה.דביקות, ים, הרבה יין, יותר מידי ג'וינטים,מוסיקה (במקרה הזה מדובר על פאוזה חיים.)

בבוקר רצנו ,היה אימון עליות ,(אני שונא אימוני עליות)כרגיל הלכתי למות , שרדתי ואפילו בסוף חייכתי על דופק מאה שמונים. ערפילי הבוקר נעלמו והשמש נתנה סיבוב הופעות משובח.,גם אנחנו.ועכשיו שנה חדשה.

מצחיק אבל יש לי סימפטיה עמוקה ליום הזה שכולם משחקים בו בחיוך של שנה חדשה.אני טועם מהמרקם של אוכל החג,בתוך הגוף שלי מתרכבת מניפת טעמי חג .זיכרונות.היין מטשטש את הכול.ואני לבסוף נותר עם מחשבות.תמיד הייתי חושב.

אני מחלק את זמני לחלוקה רחבה.חלקים של טוב ויש גם לא מעט רע.אני תר אחרי השקט,אני משוטט בין דמיון למציאות.אני נע.

הספר? כמה למדתי מתוך עולם של כתיבה עולם של חלוקת קשב מידתי.

כול פרק שמורכב, אני יכול  יותר להבין את התנועות.אני עובד ועובד כפועל יצור ,משיל את העור שבו הייתי עטוף היטב.עור חוסר הענווה,דם ההתנשאות.צלעות היוהרה.אני מתבונן

הנה הן

חוצה פרק ראשון

אני עייף.

המשפט הזה מהדהד לי בראש. אני הולך, אוכל, נושם, מבצע את מטלות ימיי והמשפט  חקוק בתוכי, מהדהד בתודעתי. אני עייף. משפט קצר, כמעט בלי נפח, פליטת פה אגבית, לא מחייבת אצל רוב בני האדם.

אצלי, הוא חבר למסע, חבר לחיים. גם כשאני טרוד בעניינים אחרים, אני  מגלה פתאום שהמשפט אינו מוותר על אחיזתו בי, אלא נע הנה והנה עם אותה מטוטלת לבבית פנימית ועוטף את כולי. כך שניתן להניח שאותו צמד מילים מייצג למעשה את המציאות האפרפרה שמהווה בשנים האחרונות את תמצית חיי.

ניתן לומר בוודאות שהמילים האלה הן פמליה רגשית כבדת משקל, שותפה לא מבוטלת לדרך. היא איתי בבוקר בצחצוח השיניים,  במשך היום, בישיבות במשרד, ובערב  מול האותיות המרצדות בספרים כשאני קורא בפינת הקריאה שלי בסלון,  כשמשפחתי נמה את שנת הלילה.

זוג המילים, אני עייף, נוכח בי גם בשניות הטוהר עם רפרוף ריסים אחרון. באותו רגע שבו נעצמות העיניים ומעבירות אותי לעולם החלום, לגן העדן הערטילאי שבו אני מסוגל לשחרר את הנשימות הכבדות שעצרתי בתוכי במשך היום ונותן דרור לעצמי, גם בשנייה האביכה הזו, לפני הרגע המזוקק שבו אני חוצה את הגבול למקום שאליו אני שייך, עדיין מלווה אותי אותו צמד מילים, חי  בי, נושם  בי חודר לבטני. שתלטן.

מה זה עייף בכלל? ואיך  הפך המושג הזה  עייפות לרודן חיי? זו בהחלט לא העייפות הנינוחה שבאה אחרי פעילות ספורט מזככת כשהאנדורפינים סיימו את תנועתם והשביעו את מנת ההתמכרות היומית, אז אני נשכב ברפיסות איברים על השטיח בסלון, באטימות וטשטוש מוחלט, השרירים מתוחים בכאב מענג  והמוח שלי חוסם עצמו  מפני המחשבות החודרניות, הטורדניות  ואני צונח לתוך שכיחה מבורכת. לא, זאת לא העייפות הזאת כלל, אלא שקיעה בתוך חידלון,בתוך ריק. עייפות לא שקטה ולא מענגת. מאיימת, ונוקשה.

גם אני ככל האדם, נהניתי משעות השלווה שבהן ניתן לי לעצום את העיניים, ולנתק מגע רגעי מהסובב אותי. עצימת עיניים זו , היא דלק לחיים, טבעית לחלוטין ולא אמורה להוות קרקע פורייה לצמיחתן  של תהיות רבות כל כך בהווייתו של אדם בן שלושים ושמונה.

אני פוחד להתפרק.  אני פוחד לקרוס לפתע בגלל המחנק שמצמצם את שעות האמת שלי, אני  פוחד ליפול לבהייה אדישה שמנתקת אותי מעצמי והסובב סביבי. אבל הלאות שעולה מחלל הבטן שטה לאורך העורקים, ממלאה את התאים,  מתפשטת בגוף, מתעצמת, ואז עוטפת את המוח בגוש  אמורפי, כהה וצמיגי שחונק את החיות, ובגניחה אחרונה, במאמץ עליון של גייסות הייאוש, משתלטת על הנשימה והופכת אותי לשבוי, עקוד באזיקי הכלום. גוף ללא חיים, עצם חלול שפועל על אוטומט. העייפות היא ראש, מוח, לב ונשמה המקבלים בתוכי אישיות אחת, תנועה קבועה ומונוטונית וחסרת חיות.

האם  זה משבר? האם החיים הקונפורמיים  שבניתי בעמל כה רב גרמו לדלת הסתרים שלי להיסדק  ולאמת  שהצלחתי להסתיר, אפילו מעצמי, לחלחל ולהרים את ראשה מולי? האם

העייפות הזו, כך נדמה לי, חיסלה בברוטאלית את כל ההנאות, דברים שבעבר הייתי חי למענם. כדורגל מרגש, ספר מעורר פליאה, אישה יפה,  מחשבתי נודדת ומשאירה אותי חסר מנוחה וטרוד. אני נאבק בחמיצות  שממלאת אותי,  המעגל מתהדק ואני לא מוצא את השקט שאפיין אותי בעבר.

במשרד מול שולחן האור עליו אני משרטט את התוכניות לבתים שאבנה, אלה היו הרגעים בהם אני שומע באוזני שירת מלאכים, אני עוצם את עיני ומוסיקת היצירה משרטטת את עצמה מתוכי בקווים,בעגולים דמיוניים ומקלות סבא מוסיקאליים,  במוחי ניתן לראות את קווי המתאר של הבית המתוכנן.אני פוקח את עיני ומעביר את השרטוט לדף הנייר. גם אותה התרגשות בתולית בחלוקת הדף ורקימת החלום פנימה נעלמה גם היא. הפיכת  שרטוט לבית, לקן של אנשים. קן של אנשים, מילה נפלאה שיצרה בי את הדיבוק להיות אדריכל. אני נזכר  בדוקטור שרת המוטרף, התזזיתי, המרצה שלי לארכיטקטורה, בימי קדם, בפקולטה לאדריכלות  בטכניון, עומד מולנו, עדת סטודנטים, פקוחי עיניים, מעריצים את טירופו המבריק, מהופנטים. תשוקתו לטירות הייתה מעשה אהבה מילולי, הוא היה מתאר את  המבנה כחמוקי אישה, את מרכזו כטבור מסעיר של פרוצה מימי הביניים,  הכיפות הזכירו לו ישבנים מפוסלים של אלות. תיאוריו את המרחצאות העתיקות ועלילותיהן היו מעלות סומק על לחייהן של הסטודנטיות הצעירות באולם.  נהגתי לשבת בהרצאותיו מוקסם, מגורה, נסער.

אחרי כל שיעור משיעוריו הייתי נזקק לסיגריה, כמו זו שמגיעה עם סיומו של מעשה אהבה סוחף. אני זוכר איך יעל, שלמדה איתי בערבים, וידעה את מעשי האהבה שלי, אמרה לי  "דני, נראה לי שאתה יכול לזיין טירה מרוב שאתה רותח."  לך תסביר לה שאתה חש תשוקה חייתית לעמודים,  לחזיתות, לצריחים. בסופו של השיעור היה ד"ר שרת מרים את מבטו באיטיות מכוונת מהניירות המגובבים על שולחנו, כשהוא משעין את ידו הימינית על שולחן המרצים וידו השמאלית על מותניו כאילו הוא משגר את מילותיו דרך גופו, מתבונן בקהל מעריציו הלוגם את מילותיו ובעיניים מצומצמות, מגביה את צווארו, מחייך חיוך הזוי משהו, ואומר בלחש, כך שהחלל הדומם והמוקסם כאחד מרים את ראשו ומחדד את אוזניו "אל תשכחו אף פעם שאתם בונים קן לבני אדם, תהיו רגישים, אוהבים, תכננו כמו מנתח מוח, דברו כמו פסיכולוג ולטפו כמו גננת, אל תתייהרו, תזלזלו, תשחיתו. ולעולם, אבל לעולם, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים."  ואז הרים את ספריו מהשולחן הרחיב את חיוכו ופסע החוצה משאיר את המילים מהדהדות בתוך חלל האולם, כיסוד קיום.    

המילים חדרו לעורקיי. אלו היו רגעים טהורים של אהבה אמיתית למקצוע שהקסים אותי, מילים שליוו אותי בעבודתי עד שהפכתי לאיש עייף ושבע, לרגע לא שכחתי שאני בונה קן לאנשים.

העבודה  המופלאה והמרגשת  של שרטוט המבנה הבתולי בראשי תוך כדי פעילויות היום-יום, ללא שליטה ביצירה המבעבעת, כשאני רץ בבוקר במסלול הקבוע ומוסיף  גומחה לחדר השינה, נוהג ברכב בדרכי לעבודה ומתכנן את פינת הישיבה, קוצץ את סלט הירקות של ארוחת הערב ומודד בראשי מטרים של שיש שיתאימו לבית החלומות של לקוח, ובמשרד, כשראשי רכון מעל שולחן האור אני מצייר את ההזיה שמחוללת, מרחפת, שוצפת, כלואה בגלגלי מוחי לתוך דף הנייר המשובץ בעיפרון צהוב, מחודד למשעי.

גם ברגעים אלה אני שומע את הדי קולו הלחשני של דוקטור שרת המטורף. "אתם בונים קן לאנשים, אתם הציפור האם המביאה את הקש במקורה לדפן את הערסל עבור גוזליה, שימו לב לפרטים, תמיד. אל תשכחו שהמשפחה שתגור בקן שבניתם תקבל את נפשה דרככם, אל תשכחו לעולם שאתם בונים קן לאנשים."

והיום הכול מתגמד, מתפוגג,  משמים, תחת שתלטנותה הקנאית הזועפת של הלאות  רומסת ההנאות.

אני דן שגיא.

ארכיטקט. בן שלושים ושמונה. שותף בכיר במשרד "שגיא ברנע נטר", שלושה שותפים החיים בשלושה עולמות שונים, כשהדברים היחידים  שמאחדים אותם הם  מקצועם המשותף ושמותיהם הישראליים המובהקים.

אנחנו לא דומים אחד לשני, אנו בהחלט לא חושבים באופן זהה. כנראה ישנה יד עלומה המאחדת אנשים לשותפויות עסקיות מחייבות, שותפות של כבוד הדדי והשלמה כלכלית ללא מגע של חברות רכה, ללא מעורבות רגשית. "שגיא, ברנע, נטר", משרד לאדריכלות בע"מ.

ברנע דורון, שותפי היקר, בן לאצולה תל אביבית, גדל  בצפון הישן, נציג מרשים של השכבה המבוססת. גרוש מאודליה כחמש שנים, מופיע בבקרים המאוחרים במשרד לאחר האספרסו המחייב בבית קפה נחשב, לבוש בקפידה מותאמת, חובב עניבות מעוטרות בפילונים צבעונים, מריח מהאפטר שייבים העדכניים ביותר, חובש משקפיים בעלי מסגרת דקה המחזקות את מראהו האינטלקטואלי.

דורון ברנע מדבר במילים הנכונות, הוא נינוח וקליל, וממלא בנאמנות את תפקידו  כשר החוץ של החברה, וגם דואג לשמר את מעמדו של המשרד כאחד המשפיעים במדרג משרדי האדריכלים המובילים בארץ ולגייס לקוחות מובחרים בעלי ממון.

בערבים, איש רעים להתרועע ולהתהולל במסיבות ומועדוני העיר. חי ונושם את תל אביב כהלכתה  בודק היטב את ניחוח גופן של נשות המרכז, וכמובן מדווח לי  בפרוט על ביצועים נפלאים של כול אחת מאלילות הכרך.

מדי פעם לועג לי על בורגנותי.  אנחנו יחד כבר שתיים- עשרה שנים, הוא תמיד בחדר שלידי. הקשר בינינו נשען על אינטרס עסקי והשלמה קיומית,  מעין נישואי נוחות המבוססים על מלוי חסרים.

אני סוגר את הדלת אחריי, מתיישב אל מול  הנייר המשובץ  ומייצר מבנים לפי גחמות לקוחותיי, בונה קן לאנשים, אבל תמיד נותן לדורון המהלך קסם, לדאוג לארוחת הערב הרשמית בה הוא מציג את התוכניות, מחייך את חיוכו הבוהק וזוכה במבטים הנוצצים לנוכח הדיוק שהוא מייצר עבורם במשרעת שבין החלום למציאות.

יאיר נטר, שותפינו הבוגר, מקים המשרד, גייס את דורון ואותי לעבודה משותפת, אותי לכד כשהתמחיתי במשרד קטן במרכז העיר, נטר היה כבר היה אגדה במקצוע עם מגוון נרחב של בתים מעט שמרנים לדעתי באזורי הפאר במרכז הארץ. הוא ראה אותי באחד הפרויקטים לשימור בשדרות רוטשילד בו שימשתי כארכיטקט זוטר בצוות תכנון משנה. ערב אחד התקשר אלי לטלפון הנייד והזמין אותי  לפגישה בבית קפה במרכז העיר למחרת בבוקר.  על כוס קפה מהיר, לאחר מילות נימוסים והכרות בתוספת מחמאות הדדיות הציע לי לעבוד איתו, כמובן שהסכמתי.

כששאלתי אותו מה משך אותו בי, ענה לי שהוא מזהה תאבי תכנון כמוני שחיים את המקצוע בתוך עומק נשמתם, הרעב בוקע מעיני, הוא אמר לי.

הוא צדק.

נטר הכניס אותי למשרד בנדיבות יתר ופתח את הצוהר לשותפות כשהוא מביע ביטחון, שנראָה לי כביטחון יתר ביכולת העבודה שלי, מה שהסתבר בדיעבד כהימור מוצלח מבחינת שנינו. את דורון הכיר נטר מילדות כיוון שהיה הבן של חברו, נטר זיהה את הפוטנציאל שלו הן כארכיטקט מוכשר והן כשר חוץ  מוכשר לא פחות. וכך קידם את מעמדנו בעולם האדריכלות  והוא עצמו התאדה לעולמות של סקי, סיגרים, ונשים, נהנה ממנעמי הכסף ומטיולי מתבגרים לדרום אמריקה והמזרח הרחוק. כשהוא מגיע ארצה, תמיד לזמן קצר,  הוא טורח להגיח אל  משרדו לשעתיים יומיות, בהן הוא קורא עיתון, סוקר במבט מחיוך את  המזכירה החדשה ומתכנן את המשך מסעותיו חובקי העולם. יאיר נטר היה שותף נוח בהחלט שנתן את המפתחות לדור הצעיר בידיעה שהם יחושו מחויבים לו וימשיכו בפיתוח המשרד  ויביאו איתם רעיונות חדשניים ועדכניים, רעבים להצלחה. אינטרסים אמרתי, הכול אינטרסים.

השותף השלישי הוא אני. דניאל שגיא עדיין נשוי, אב לשני ילדים, גר בבית מעוצב בפרבר טבול ירק, קרוב למרכז הסואן, בבועה שמתנפחת לאיטה ובעקביות וממלאת את הזוגיות הבורגנית, הצבועה, חסרת החיים שלי במה שנראה כאוויר ירוק. עובר וסופר את ימיי, כשבתוכי צומחת העייפות המשתקת .גם כשאני מתבונן בחיי הבורגנים  במבט  מפוכח אני יודע כי החיים היו בהחלט הוגנים איתי. למדתי וסיימתי את לימודיי בהצלחה, עבדתי שלוש שנים מפרכות כמתמחה במשרד אדריכלים ועכשיו אני שותף מלא ושווה זכיות במשרד משגשג, עם רשימת לקוחות מתארכת, כרטיס אשראי מוזהב "וחיוך של אושר".

כך, שוב ושוב חודרת להכרתי העובדה הברורה שאין לי כול סיבה להתאונן על התנהלותם של חיי. אבל בלילה, כשאני נותר במערומיי הרגשיים, ילדיי ישנים בחדרם, נועה אשתי, שרועה לצידי, עיניה עצומות שיערה פזור על הכרית והיא נושמת ברכות נשימות של לילה, או אז אני מסיט את השמיכה ממני ופוסע בשקט אל הסלון, שם בפינת הקריאה שלי אני מתיישב על הכורסא האדומה ומביט בחיי, עיניי פקוחות לתוך המועקה  שבלבי, אני מקלף את החיוך המעושה שצובט את צידי גופי, את הבית בפרבר המוקף בכיכרות ירוקות עם שמות של ציפורים ונשאר דניאל סרוסי. כן, זה אני דניאל סרוסי. למעני, למען האמת שאני מנסה לזקק בחיי, כדאי שאהיה צלול מאוד כבר מההתחלה, אני דניאל סרוסי מחדרה  העיר בה נוצרתי, היא תבנית נוף ילדותי. היא זו שדחפה אותי לזרועותיה התמנוניות של התרבות הכלכלית שאני שרוי בה כעת.

כול  הדרכים, מאז עמדתי על דעתי, הובילו אותי במסלול חד כיווני  למרוץ בלתי מתפשר לחיים דשנים, לסגנון ותרבות צריכה  המחייבת ארוחת סושי לפחות פעם בשבוע, חשיפה ליין  מבציר נפלא וריחני, כבד, ובעל גוף, הבנה מרשימה בעישון ויישון בשר, מחלקיו האחוריים, הטובים ביותר של הבקר, וכמובן הבנה חדה ודקה במודלים החדישים של המכוניות שיצאו בשנה האחרונה. זה לא אני,  זו המסכה של דניאל סרוסי מחדרה. אולי אגיד זאת לאט, הברה אחר הברה, שיתקבע, שייחרט אצלי, ויותר חשוב  שיחדור למוחי השבוי, להכרתי ההולכת ומתפוגגת, אני דניאל סרוסי. נוכח וקיים, לא נעדרתי מעולם האמיתי שלי .הייתי נוכח נפקד בטורי הבתים העייפים המקולפים למול הרוחות המכלות של הים, בתבנית המיוזעת  והדביקה של משפחתיות הדוקה. משם אני בא, זהו בור הזיכרון שלי. אני יכול להתעלם משורשיי אולם בשלב מסוים האמת צפה מולי, דורשת את הסבריה. גדלתי בטבורה של השכונה ההיא הניצבת מול הים, ביחד עם האנשים שהם אני, והם שיהוו את  עדשת האמת שלי לחיים. התפללתי בבית הכנסת של העדה המרוקאית מול ארון ספרי התורה כשידי אוחזת בידו של סבא שמעון הגדול.

והיום במקום הכחול הגדול שתמיד היה שם, רוגש ואמיתי, מכיל את הרגעים הבודדים, את רגעי האהבה, מקור שמחתי וגם דמעותיי אני טובל בירוק פרברים, והדגים שאני אוכל לארוחת ערב עטופים באורז מגולגל ולא ברוטב האדום, החריף והסמיך  של דג הבורי של סבתא נינט. הנה, עכשיו אני מעמיק את  תמונות העבר שהיטבתי לחמוק מטלפיו, קורע את בגדי הגביר, חובש את מצנפת האמת ונעטף בטלית התמימות והקדושה. עכשיו  אני הכי רוצה להרגיש הכי דניאל סרוסי שיש. זהו. זה אני שקוף, גלוי, פעור, חשוף.

ישנם ימים בהם אני עוצם את העיניים משוטט במחשבותיי  במקומות אחרים, בנופים שונים שאולי יטעינו את מצבורי האנרגיה  המתפוגגת שלי. מה רע, למשל, באירלנד. לפעמים, בערבים, אני מתיישב בסלון על הכורסא האדומה שמשקיפה  אל כל חלל הבית, כורסת שומר הסף, קראה לה נועה,  רק המנורה הקטנה בתוך האהיל האדום לצידי מאירה באור רך, אני מניח אוזניות על אוזניי ונעטף בצלילים קאלטים, מוסיקה  פתלתלה של חלילים מרוחקים. אני עוצם את עיניי, נותן למחשבות הרעות לחלוף, מביט בגווני הירוק העולים מערפילי המוסיקה הווקאלית במניפת הכחולים של הים הגועש מהשמחה המוסיקאלית המתפרצת.

אירלנד פרושה למולי, מרהיבה. אני משקיף עליה, ממש יכול לתכנן בנייר המשבצות הצהוב הנמצא בחלל ראשי את המסלול המרוצף ברחבי המדינה הקלטית כשהמוסיקה מרחפת מעליי,  שולחת את זרמיה וסודותיה לתוך הנוף המרהיב. אני חש את הטעמים בגרוני, את צמריריות הקצף של הבירה הסמיכה, השחורה, את ריח הטבק הדחוס המסתלסל בתוך בית המרזח. צליל הכינור המתנגן בחלל גורם לצמרמורות בגופי,  נמס אל מול האושר הארומטי הזה, אני  מעמיק את מבטי אל הנוף הנרקם בתצרף שמורכב מולי, מסלול כבוש וריחני  בניחוחות של רוזמרין ועלי מרווה מתפתל בין ההרים הגבוהים,  אל הים הקר המלא אדוות לבנות הלוחכות את הסלעים הקפואים, הרוח המנשבת ממרקת ומחדדת  בי  תחושה של חופש.

 המרחבים המשובצים ממלאים את החופש הכלוא בתוכי, מפריחים את השממה הבורגנית  העטופה בשמיכה מרופדת של פלומת נוצות מנחמת, אני תר בתוכי אחר ההבזק שיצית את התנועה המאופקת שבי ויזניק את דניאל החוצה, שיציב אותי למול עצמי דובר אמת, מאמין באמת, חי על האמת. עייפתי מכוס הקפה המשובח של הבוקר. אני נצרך למשקה מפתיע, תוסס, בהיר, כהה, חם, קר, אלכוהולי ובעיקר שונה.

העייפות הלוכדת  אותי מתדפקת על הדלת בה חסמתי את עצמי, דופקת נמרצות כאומרת, הגיע הזמן, דניאל, הגיע הזמן. הנשמה הפועמת בתוכך, הגיע זמנה שתהיה מפתה, מסעירה, גם ישרה, כנה, כואבת, ללא מחסומים, ללא  מסכות. והמחיר יהיה גבוה ככל שיהיה. 

המרווחים בהם הייתי צריך לנשום את האמת מעצמי גדלו מפרקי זמן ארוכים לקצרים יותר,  הנשימות האלה ממשיכות להתקצר עד מרווח דק שלא מכיל זמן לקיבעון ולחוסר תנועה. הזמן הזה הפך לבעירה פנימית. בעיטה שנבעטת בי כמעט בכול בוקר. איני יודע מהיכן היא מגיחה, אך אני בהחלט יכול להרגיש בטעמה, היא מלוחה, מעקצצת, חודרת, מפזרת את טעמה בכול עורקיי,  מוהלת את דמי בדמעותיה ומעבירה בי זרם של תשוקה ממשית. עצם ההתרגשות  מהאפשרות של התפוגגות הקיים גורם לי לעונג כמעט מוחשי. תחושת החופש היא כמעט חיה. כמעט אמיתית. אני יכול להושיט את ידי ולחוש בה בכריות האצבעות, באמה, בזרת ובציפורן האגודל. טעם החופש.

האפשרות לצאת מתבנית חיי הלחוצה, חסרת האוויר,  עם  המחויבות  הסיזיפית למשפחתי, לעבודתי, לשותפי, לבית החדש שבניתי, לעיתון הכלכלי שמחכה לי כול ערב ליד הדלת, היא אלומת אור קטנה שמאירה את פינות התקווה בגופי המותש.

אני רוצה לנסוע רחוק. לצרוב את עצמי במקום אחר, להאט את חיי, לעצור, להקשיב, להיפתח. אני יכול לחוש את המשקולות שהנחתי במשך השנים על עולם הדמיון שלי, את כובד השליטה בתבניות חיי. אני כזה? אני? הקונפורמיסט, הבורגני המתפשר על מה ואיך? ומה על הכאב בצד על העווית הלא ממומשת של חיי? המילים של דילן, העוצמות של יאנג, המסעות הדמיוניים של ילדותי, הכול ניצב מולי. אין נקודה בכל גופי שאינה מאותתת, זהו הזמן שלי לנשום את עצמי. אני, אני, אני, ושוב אני. לתת לעצמי לזנק מתוכי  ולומר לעצמי אל תשכח את צעקת החיים שלך . אני דניאל שגיא הילד שבי הוא דניאל סרוסי, ואנחנו חייבים  לעצמנו את האמת שלנו. 

עכשיו, ממש ברגע זה, כל עוד אני  נושם ואמיתי. 

זאת העווית, אלה הצלילים, אלה המראות.

הכול מוטל לפניי  פועם, קיים ודוחק  עצמו אליי. אני רוצה אחרת. לעמוד מורם מעל הצוק, לתת לאמת ולטוהר שנובעים בי לנסוק מתוכי,  לפשוט מעלי את העייפות החומסת את גופי, לתת דרור לדניאל סרוסי, לדניאל שגיא, מי שלא אני הוא, לעוף.

"עננו אלוהי המרכבה, עננו" החזן שר בקול חם ועמוק. אני מתבונן בו, זהו אדון בוהדנה, אני מכיר אותו מהשכונה. אני רואה אותו תדיר,  כשאני יושב במרפסת, בדיוק במקום שממנו רואים את הים, כשהוא עובר מתחת לבית של סבא, גופו הגדול כורע תחת התריס המגולגל . תמיד באותה פינה, על המרפסת, בבניין עמידר ישן, אני מתיישב על הכסא השוקע של סבתא, מוסיף את הכרית המרוקאית הרקומה בחוטי זהב מרגיש רם ונישא, חולש על אפיקי הים, משיט את ספינת הפיראטים שלי למרחקים, לעבר איים חדשים, מביט מבעד למשקפת הטלסקופ המדומה שלי אני מגלה את אי המטמון, תר אחרי רובינזון קרוזו וששת עוזרו,מתבונן במשפחת רובינזון השוויצרית המקימה את מחנה השינה שלה. החלומות שלי היו  ספוגים בסיפורים, בחול, ברוח ים.  הדירה של אדון שמעון וגברת נינט סרוסי  היא האכסניה  לחלומותיי, והשכונה כולה היא מגרש עצום של משחקים ודמיונות.  ממרחק אני מזהה את אדון בוהדנה, כיפה גדולה ולבנה על ראשו, לגופו חולצת עבודה מגוהצת שעליה סמל מפעל הצמיגים אליאנס שפרנס באותם הימים את כול גברי השכונה, נעליו שחורות, כבדות, וקומתו העצומה וכובד גופו מנוגדים תכלית הניגוד לארשת פניו האומרת עדנה ונועם.  הוא מחייך אליי, "דניאל, מה שלומך?" קולו הרך והעמוק תואם את עיניו, "בסדר, אדוני החזן," אני עונה לו. הוא ממשיך לחייך "תמסור דרישת שלום לאדון שמעון." גם היום אני יכול  לראות את פניו הטובות בכוונה שלמה מול המקום, את עיניו המורמות למרומים בתחינה, לשמוע את קולו מתגלגל בתוך ההיכל הקדוש, הוא  מהדהד בתוכי, בוער בנשמתי, "עננו אלוהי המרכבה, עננו." אני עומד  בין אבי לסבי ומרגיש את הלהט המציף את גווי. החזן בהודנה חוזר על התפילה הקדושה, ידיו  אוחזות בתיבה לפניו מפרקי אצבעותיו לבנים ממאמץ, עיניו עצומות, הילת קדושים עוטפת אותו "עננו אלוהי המרכבה, עננו", גבי הופך חידודין.

"עננו אלוהי המרכבה עננו", עונה לו הקהל, ערב רב של אנשים שצמים ונרעדים ביום כיפור.

 הכול בעיניים עצומות, שרים, מתנענעים בדבקות מושלמת, ואני עומד ומסתכל באדון בוהדנה אשר  קול תפילתו חודר לנשמתי, ממיס את תאי גופי,  ומוליך אותי ליקומים אחרים. עוד ימים רבים תלווה אותי השירה של  בוהדנה בריצותיי הארוכות.  אני נזכר איך לפעמים הייתי שר לשי בריצתנו בפארק, "עננו אלוהי המרכבה, עננו," ושי היה צוחק וקורא לי "דפוק, נשארת מרוקאי מהשכונה, בחיי, איך זה שאני מוקף בחברים מרוקאים דפוקים כול הזמן."  ואני הייתי עונה לו "עננו אלוהי המרכבה עננו" וצוחק למנגינה של חיי, ניגוניו המסולסלים של החזן בוהדנה.

דניאל סרוסי היה צמוד לאביו. ידי בידו והוא נהג להתבונן  בי בעין נוזפת, ולסנן אלי  "תשיר דניאל, תיתן כבוד למקום ולזמן ולאלוהים."  "אני שר אבא, אני שר, אבל לא יוצאות לי מילים. הכול כל-כך יפה, אבא."

אני מסתכל על האנשים, הדבקות, הקרבה, אני מכיר את כולם. ביטון  שכננו בקומת הקרקע, , וענונו החבר הכי טוב של סבא, טלית על ראשו,  גופו הכבד מתנועע כשבנו יחיאל עומד לידו ראשו מכוסה בכיפה גדולה לבנה, והנה חנוך המסגר, וחיון החצי עיוור נאחז ביד בנו מאיר, כולם מולי כולם שייכים לי, פסים פסים של זמן מסודרים כיחידות שלמות בתוך זיכרוני, עננו אלוהי המרכבה, עננו . השירה העצומה הבוקעת מסתלסלת בגופי, למה אני לא שם,  למה  איני מקשיב לצלילים, הם טבועים בי, הם חלק ממהותי. אני עוצם את עיני וחש את גופי סחרר וליבי מלא: "עננו אלוהי המרכבה." ואני כבר  מפליג למקומות אחרים, לחלומות אחרים, נותן לניגון להמשיך. וכשכולם שרים בקול אחד משילים את חטאיהם, אני דניאל סרוסי, מתבונן ביציעים הכואבים את תפילת היום הנורא, שומע את הקהל שואג ביציעים סרוסי, סרוסי,  והקול מתגבר ממלא את האצטדיון כולו סוער, עוצמתי כמו רעם, הקהל שואג את שמי, ס ר ו ס י  שחקן כדורגל מדהים של נבחרת ישראל. ולרגע אני חזק, גיבור, נאהב , אני שחקן הכדורגל הנפלא המציל את נבחרת ישראל.

תמיד אני. חזק, גיבור, נאהב , מציל  נבחרת ישראל והקהל שואג את שמי.

דני חולמני, כך קוראים לי בכיתה, בשכונה, בבית. אפילו יעל הילדה, שתמיד כשאני רואה אותה בורח לי הלב החוצה, קוראת לי כך. שם התואר המתלווה לשמי, מכאיב לי. כך הקמתי  סביבי חומות, חומות של ספרים, מוקף בחברי דמיון. במספרה של אימי ובביתו של סבי, יצרתי לי חברים שחיים איתי, נמצאים בתוך החלומות שלי, ממלאים את זמני. וכשהיא ,יעל, שואלת בחיוך קטן "על מה חלמת היום, דני חולמני?" המילה בתוספת הגיחוך המכווץ שנלווה לה, סודקת אותי.  

אני רואה אותי, כוכב כדורגל אגדי מציל נבחרת ישראל, מגיע איתה למשחק הגמר, עשרות אלפי צופים שואגים, סרוסי. סרוסי, ואני כאן, אחד משלהם.  אחד מהשכונה של סבא, סרוסי של החלומות, דניאל של הספרים, מפזר את משקולת הכאב והבדידות  ומתנפץ לרסיסים קטנים של אושר.

כשאני חולם כוחי  משול לאמת. החזיונות חיים, ממש מוחשיים, כמעט ניתן למשש אותם. אני עף מעל העננים שט בין הכוכבים אני כול יכול. אני שומע את הקהל, כמו רעם  עצום לאחר הברק, בדירה של עמידר, במיטה הענקית עם הריח של סבא וסבתא. הרעם העצום מהדהד בזגוגיות ואני עוטף את  ראשי בכריות כדי לא לשמוע, לא לפחד, קורא לכול החברים הקטנים שלי שאספתי לתוך עולם הדמיון שרקמתי.

והנה  הכדור ברשת ! המשחק הוכרע, אנחנו אלופי העולם. דניאל סרוסי הגדול מביא לישראל את הגביע.

איזו שירה ביציעים.

"מי אל  כמוך... למה אתה לא שר, אלוהים שומע ורואה."

אני שר סבא. האם אתה שומע את קולי? אני אומר תפילה, סבא, אני שר את השיר שלי, הפרטי, זאת התפילה שלי, סבא. והוא מסתכל עליי, סבא שלי, שמעון הגדול שכול השכונה מכבדת ואוהבת אוחז בידי ואני רואה את החיוך הקטן בפניו, עיניו מלטפות וטובות.

"מי אל כמוך" שרים כולם, ניגון של יום כיפור, פיוטי, תמלול שנחרט בי לכל החיים. ניגון חיי, מנגינת הילדות של דניאל סרוסי.

אני אומר אותו.

אני  לוקח  את הילדים לגן, חייב למהר, יש לי מחויבות הבוקר, ישיבה מוקדמת. הם נכנסים לאוטו. אביתר בן החמש עם הארשת הרצינית ונטע פצצת אנרגיה בת שלוש. אבא אוהב את ילדיו  אין  כל חדש בכך. זו דרך הטבע. הורים מגוננים על ילדיהם, ממסגרים את חייהם, עוטפים את נשמתם הרכה. אני לא שונה מאבות אחרים, קדמונים, אלמונים, אפורים נוקשים ורכים. אני מת עליהם, מאוהב אני משוטט בלילות בחדריהם, סוגר חלונות מפני רוח סוררת, מגיף תריסים מפני שמש הבוקר, משקיט את הבית. לפעמים אני מוצא עצמי מביט בהם מהכיסא שליד המיטה, שוכח עצמי אני שוקע בתוך התנועות הלא רצוניות של שנת הלילה של ילדיי, מצלם לתוכי רפרוף של ריסים נעים ברכות בתוך  חלומותיהם הנרקמים בדומייה.  מצמיד את אוזניי כדי להקשיב לנשימה  הרכה העולה מנחיריהם, מלטף את הלחיים האדמומיות, חי בתוכם. הריח שלהם מהמם אותי בכל פעם  מחדש. ריח פלומתי מתוק בעל ארומת השוקולד  של נטע הקטנה. ניחוח השמפו היסמיני שעוטף את אביתר. כשנולד, הייתי מקלח אותו בגיגית מפלסטיק ואז עוטף אותו במגבת ענקית ומייבש את גופו על דרגש הניצב ליד המיטה,  מתענג על גרגוריו חסרי הפשר, על עיניו הצוחקות,  וליבי היה עולה על גדותיו. העולל  המגרגר בעליצות שלי הוא, עצמי ובשרי, הייתי מטמין את ראשי בתוך קיפולי בטנו מסניף, יונק את  טעמו, מרגיש איך אני מתמלא בתחושות חדשות של כאבי גוף הנובעות מעוצמת הנוכחות של בני בעולמי. ערב אחד, נועה תפסה אותי בעת מעשה, אביתר גרגר מאושר בשפת התינוקות, הפניתי מבט והיא חייכה אלי חיוך קטן, זוהר שהלם את פניה. חשתי שגם היא חשה את עוצמתה של האינטימיות שבין אב לבנו. היא סגרה את הדלת מאחוריה ויצאה לסלון. כשהנחתי בחיקה את אביתר עטוף בבגדיו התבוננה בי בעיניים בורקות שופעות רגש  ושלחה אלי בלי אומר פיסת אהבה,  אהבה שאני תר אחריה כבר שנים ואינה נמצאת עוד בין כותלי ליבה.

אני מאוהב בשפתיים ובעיניים של בני,  נפעם מתנועות גופו, הניגוד היפהפה בין כהות עיניו ללובן פניו כשמעליו תלויה מנורת הירח, מדמה לי את הנסיך הקטן שעוצם את עיניו בשלווה, בשקט, באמון מלא.

 השפתיים של נטע דובדבניות, אדומות, משתלבות  בהרמוניה עם פניה הזורחות גם  בעת שינה, ואני מביט בהם כשהם ישנים רואה את האישונים הנעים תוך כדי חלום, שומע את עולם הדמיון הפנימי הרוחש בהם. הרי מי כמוני דניאל סרוסי, מכיר את המסתורין שמעבר לעולם. מקשיב בשקט למלמולים, לתזוזות השפתיים שבלי התרעה מוקדמת יונקות את האוויר בצימאון, ואז נאטמות במצמוץ של שביעות רצון.

אני יודע שאני עבורם. האוויר, הרוח, החיים, האהבה, האמת, ואסור לי לאכזב אותם. הם  שונים זה מזה, ודומים בחלקי הלב, תרכובת שחצי ממרכיביה רקחו ממני, קרעים מדניאל סרוסי הקטן, הם דניאלים סרוסים קטנים שרוקמים חזיונות על כדורגל, בונים טירות עצומות, מלטפים בדמיונם את יעל הקטנה, שטים לאי הפירטים השוקק במפות עתיקות, הקם לתחייה. המבט שלי מול האלוהים. אני כאן מרכין את ראשי מולך, מכיל את הקדושה של ילדיי, בוחן את עצמי מולך. לא, איני אברהם העוקד את ילדו, אני, דניאל סרוסי, שקורא לך - מי אל כמוך.

בואי.תביטי יש .

את מבינה,ככה נדמה.

פיזרתי אותך.

צליל נמתח, מורכבות קיימת.

אנחנו...אין

מחשבה מתערפלת.

סיום .את מבינה

חידלון הוא פירוש של סוף.

לידה,

התחדשות מעושה.

הם...

חזיון מתנקז.

התלכדות.נמוג לחלוטין,

את נסערת

אני מסתיים.

מילים.מחשבות מתהוות בהדרגה להתקיימות .על מה אני חושב ? לפעמים גם אני משתאה.אני קורא בימים האחרונים ספר של פול אוסטר, שמו המצאת הבדידות.מפתיע שעדיין לא קראתי אותו,פול אוסטר תמיד היה אחד מגיבורי חיי.למרות שספר כנראה נוצר כדי שיקראו אותו בזמן הנכון. ואולי זה הזמן הנכון .

בקריאת הספר אני מבין היטב היטב מדוע אני כה אוהב את כתביו של פול אוסטר.הוא מתאר בדידות שגורמת לידיך להיות מאוגרפות.טלטלה של חוסר שקט בתוך גופך.חוסר נוחות.לפרקים הכתוב משאיר אותך משתאה למול התנהלות החיים .

חשיפה. בכתיבה מתרחשת החשיפה הגדולה של הכותב. אותו גיבור שמטיב להתכסות  מתחת למעטה של איפוק, תוך כדי המילים הכתבות הוא מקלף את הנשמה מהמקום הכי טהור שבה היא מתקיימת.

 לעיתים אין לי מושג על מה אני באמת חושב שאני כותב את המילים שלי. ואין לי כול כוונה להסתיר את מחשבותיי או להקהות את נשימותיי.מזמן אני מתרחש בעולם של חשיפה.

באוזני נמצאים לרוב צלילים מחודדים,ברגע שהתנגנו באוזני ונגעו בליבי יש בהם חלק שמקשר אותם לחיי.אני אוהב לקבל צלילים מאחרים ואז להיחשף למורכבותן ,לחקור לדעת, מי ניגן? מי  ליווה? למי יש קול שני? ומה פתאום הצלילים האלה עדיין לא מוכרים לי.

אדם שמעניק לי מצליליו נותן לי חלק קטן מהנשמה שלו.אני חושב שלרגע הוא הופך לחבר שלי.

ואולי אני שלו.

יש לינק ברור בין צלילי למילה, אני מבין זאת תמיד.

דיאלוג סיום.שלי עם עצמי

דרור."אני לא מסוגל לרוץ היום,אני מרגיש כאילו יש לי צריבה בחזה,

אולי אני עייף או שאני אוכל כול כך לא בריא" .

אני."לך חזרה למיטה

תלמד להרפות אידיוט".

דרור."טוב".

התבוננות .אני צולל אל קרקעית של משטח קרח קפוא. מלקט את החלקים שהטמנתי בעברי.אני מנסה לחמוק ממלכודות ,מפעיל את יכולת המיגון,קשה להתחמק .

קניתי אזמל חד לסדוק את מעטה הקרח.

התבוננות מדויקת לתוך החלקים האפלוליים, משרה בי חוסר שקט .יש בי עדיין חשש מאמיתות שמכווצות אותי.האזמל הוא כוח הרצון.אני מאפשר לעצמי לצלול פנימה, להניח את מפרקי על המרבד הקפוא ,להתמודד .

 גליתי הפתעות בתוך הישימון הקפוא ,יש  שם תנאי מחיה .הקמתי עבורי איגלו ושליתי את מפגעי הזמן.

צלילי מוסיקה משרים בי אווירה שלווה מעושה, אני מקליד את מילותיי שבקרקעית נפשי מתנהל  דו קרב סמוי בין חלקי החושך והאור שלי.

 אני משתדל לא להקל עם עצמי,מאיר באלומת האור הסודית שלי על הפינות האלה שאני מקפיד להסתיר.חומצות רבות שם.

אני מכין את פרקי החיים הטורדנים כגליל סושי ארוך.מחלקו לפיסות שוות וטובל  אותו בעצמי.חריפות מחלחלת לי בחלל הפה, אני לועס .מתבונן במרקע.

זיכרון של יום גשום בחדרה,אבי היה אמור לאסוף אותי לאחר שיעור שחיה ,חיכיתי לו מתחת לסככה של פלאפל בגן המייסדים. הגשם הצליף בחוזקה על  גגון הפח, הרגשתי כמו ילד אבוד.ריח של פלאפל עלה באפי .הייתי רעב.חיכיתי ,אבי לא הגיע,כנראה שכח,קורה.

אנשים פסעו בכביש  עם מטריות שחורות ונעצרו מתחת לגגון הפלאפל.על הכביש נקוו שלוליות ענק ,הבטתי בזרם המים מתחת לעמוד התאורה.

"ילד אתה רעב? זה היה קול גרוני.לא עניתי.

קח תאכל, הוא הושיט לעברי חצי מנת פלאפל,השפלתי את עיני.האיש היה גדול ממדים, מדובלל שיער, לבוש במעל דובון צבאי.נדף ממנו ריח סיגריות.

רצתי, עוד הצלחתי לשמוע אחרי את הקול ,"ילד התיק."

הגשם הצליף בשמשת הרכב של אבי,המגבים ניקו את שובלי המים.אבי התנצל שאיחר רק התפלא מדוע חיכיתי לו בקצה הרחוב,ולמה התיק לא איתי.התביישתי.הוא קנה לי כדורגל חדש. הכדור היה קרוב מאד לליבי.מתנה נפלאה ביום של גשם.

אני מתבונן בתוך שיפולי הקרח הלבן, אני מרגיש את הכדור.

לפעמים אני כועס ובגופי נוצר גוש סמיך שחור.הכעס מנצח אותי ,מביס את השלווה שחיפשתי עדיין תר אחריה,

הייתי רוצה שוב לקבל מאבי כדור ביום גשום

כולם נשארו באותו מקום,גם אני נשארתי.השמיים עומדים.

אף אחד כבר לא זז.כולם מביטים. רק השמיים זזים שאתה רץ,יש להם צבע של קסמים.

אני מנסה לרוץ עם המבט כלפי מעלה.אני חולם.

בחוץ נשמע רעש של מכונית נוהמת, האגזוז מטרטר ומפריע לי לכתוב,אני עדיין רטוב מזיעה.רצתי רחוק.

הוא מדבר במילים מכווצות, ניתן לראות שיש תנועה חדה בעיניו.קופצניות.

"כוס אמק כול ההפגנות האלה,בסוף אני נשאר בלי כסף",האנחה נשמעה היטב בחלל של הבית קפה.

"היא מחייכת אליו," יש בוהק בעיניה, זוהר של חיוך אוהב.

"אני מבינה, פשוט מבינה.היא רוכנת לכיוונו ,השדיים שלה יפות.

"מחר יבואו מיליון".

את יודעת, קראתי על האתיופים בפתח תקווה,שמו אותם יחד כאילו הם מצורעים,

כוס אמק זה ." היא הנהנה בראשה.גם אני הנהנתי בראשי.

הוא הביט בי. מה אתה מביט? תמשיך חשבתי לעצמי,אתה עושה את זה טוב.לרגע חשבתי שהיא יפה,ממש יפה.

היא הייתה ללא חזייה,שדייה משוחררות,מראה יפה .

הוא הסתכל עלי מתבונן בשדיה,נדמה לי שחייך, "מחר יבואו מיליון, הלוואי שהיו עושים מיליון בפתח תקווה,שם זה מתחיל.

הוא סימן לה בעיניו היא הסתובבה אלי, היא יפה ממש.

לפעמים יש במילים של האחר ,תנועה שונה.הדהוד.

הם קמו, הוא עבר ליידי מסר לי את הכותרת של העיתון.

הנהנתי לתודה.

בבית קפה שבו אני יושב.מנגנים עבורי שירים של עמיר לב

זה נחמד בעיני.אני תמיד שותה קפה הפוך עם מעט קצף,וקורא את מוסף הספורט.

ברקע היה השיר בלפור, השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם בעברית ,מעין סיפור בתוך שיר.

 "תמיד בסוף נופל. נופל,,,על השטיח האדום".

אנחנו נהיה מיליון,או לא.בפתח תקווה עושים גטאות של שחורים.

"תמיד בסוף נופל.נופל...על השטיח האדום".

דפני ליף תעשי מיליון בפתח תקווה.היום נותרו בביתם נערות כהות עור מאתיופיה,

ואנחנו מתעסקים בפאקינג קוטז'.

כול יום שעובר תחת אלומת אור חסרת תקווה

ותרבות

היא דממה בנפש של אדם.

מנהלת בית ספר נשארת מנהלת בית ספר

חינוך נשאר חינוך.

ואנחנו מתכווצים.

מדינה מתוקנת עלק.

מרחבים.העין צורכת את המרחב.מסע פנימי של תחושות נאספות בתוכך.

סוף הקיץ נוסך בגוף הרגשה עמומה של ליאות,רגעי סיום. האור בחוץ הופך דהוי,מאובק.

הבוקר מתאחר,רוח איטית נושבת,מצננת את הזיעה הקרה.מרחבים הם תחושה פנימית .

דיאלוגים הופכים קצרים יותר, ממוקדים, דורשים מהמשוחחים יותר תשומת לב.הצעקנים כבר לא נשמעים,קולם מתכלה. כנראה אני פחות סבלן.

עבודה צפופה על שליטה הפנימית  דורשת ממך מיקוד ודיוק .

לפעמים אני חולם על אדם זקן שזז בכבדות ,רגליו יחפות ,מלאות בכתמי זקנה צהובים.הוא מדבר במילים שאף אחד לא מבין, בחלום אני מנסה להאזין לא מצליח להקשיב למלמוליו.עיניו עכורות, נדמה שכבר ראו הכול.נעמדתי מולו ושאלתי לשלומו הוא לא הבחין בי וצעד דרכי .התעוררתי

אני נעמד על קצות האצבעות ונוגע בפיסות האחרונות של החמסינים הגדולים

שנה חדשה באה.

אני חושב שהמילים של הזקן רודפות אחרי.

הנחתי צלילים .אלה שמלווים את צעדי.

http://www.youtube.com/watch?v=o3dcAIZgzes&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=fN0wxPeWWAg

http://www.youtube.com/watch?v=Sig0HBEzsYc&feature=related

כאב.מישהו יכול למדוד כאב,בטח לא אני.ניסיתי.

מעולם לא חשבתי שאפשר להתעלם מכאבים,כשכאב לי בכיתי,היום שכואב לי אני הולך לישון.

התמודדות קוראים לזה.

הקיץ מתהפך, מסמן ברקיע את האטת הקצב.אנשים מנוסים היודעים לקרוא את זרמי הים מחכים כעורבים,יודעים אלה הרגעים שהים משתבח.

אלה הזמנים בהם אתה סופר את קו הגבול.חוצה או לא חוצה.אתה מודד

מקטעים,קולות,המהום. בסוף אתה נשאר בקצה הגבול המואר

תנועות מואפלות.

האוויר מהביל בקו החוף, הלחץ מתרחב גם בתוך הכאוס הקטן שלנו זה הפרטי שאנחנו מתנגחים אליו. נותר רק להקשיב למילים להברות.

אימא גוררת את בנה הקטן, הוא נאבק בוכה, רוצה למלל את אדוות הקצב. כול אחד בתוך מאבק שונה.היא מנצחת גוררת אותו מקו החוף.

חוקר את הצלילים מקבץ את המילים, עובר את הימים.גיליתי מאגר של צלילים בלתי מתכלה של זמר שגורם לי לעוף מחדש.

גיליתי את האור ואני צועד בתוך האלומה...צועד.אני מסיר בדרך את חלקי גופי מסמן אותם לרוח הגדולה.יד ,רגל, לב,שריר

מוסיקה, שפה של אנשים ,שפה של מקצבים.הלב הולם אומר את המילים שלו ואני מקשיב,מתי למדתי להקשיב ?אולי שהחלטתי שאני יכול לעוף .קניתי כבר את ציוד התעופה.מילים, צלילים וכלי קיבול.

בשדות בבוקר מוקדם מאד, הצלילים נשמעים חדים.השמש משחקת עם תנועות העננים .והנה אני.

עכשיו.מקשיבים. http://www.youtube.com/watch?v=zFnmTQxa18E&feature=related

מרשה לכם לבכות... http://www.youtube.com/watch?v=W3z9PTjui7o&feature=related

ונותר לכם רק לעוף. http://www.youtube.com/watch?v=CXejKnonDMI&feature=relmfu

ולאט

ימים כאלה

זמן ,עיר חושנית היא ירושלים. ניתן לגעת באור הנוצץ מתוכה.הטעמים שהיא מרעיפה בהחלט נוגעים בבית הבליעה. עיר מזמינה.אני תייר בעיר הנמסה בתוכי.

 איש המישורים אנוכי שחווה את התנועה הרחבה ,מגע הים שאיננו.נוצר סדק בתנועה.

אוויר ההרים בערביים של אוגוסט יוצר בי כמיהה, כרגיל הכמיהה לא ברורה.

האוויר צופן  את אותו געגוע ,משב רוח מנקה ממני תנועות חבויות ,מטיב להסוות תנועות אני.

אני צועד ומביט לעבר החומות ,הן כהות בתוך ערבית היום הנשברת.אני לא אוהב חומות, מעולם לא אהבתי.אני מתמזג. לוגם כוס בירה קרה,בירה כהה.

הנחתי את האיפוד הקסום שלי על אוזני ,נמוג למול צליל שעולה באיטיות.עולה מרחיב את ליבי

http://www.youtube.com/watch?v=_YpfzmAQvoc

תקשיבו לחומות הן מולנו מונחות...כאובות

זיכרון מתרסק.

ישנתי היטב בלילה .אולי ההתרגשות מביקור בעיר חדשה ישנה,.זיכרונות נוכחים' רבים מאלה,ישנתי היטב ,שליו.

היום אני מתנועע כרגיל.קשוב לתנועות הלב.אנשים עוברים ואני מקשיב לדיאלקט ,לשפתיים הנעות.מחורר את הכאב.עיר של אנשים,אנשים זזים.

מתבונן.

במסעדה צפופה בשוק הומה ישבתי בשקט והאזנתי לקולות העולים מבעד לטעמים

מבטא גרוני, מבטא מתרחק .תנועות קבועות של מזון .אכלתי ,כרוב מומלא בבשר ואורז העלה בי שקט באוזניים, הסרתי את האיפוד.אני מקשיב לטעמים

לניחוח

בערב בבר ירושלמי נעים,הבירה הייתה טעימה ,הצלילים מסביב היו מרגשים, טעמים טובים היו שם.

בהחלט טובים

יש לי חבר משם(המקום שאנשים לא אוהבים לומר אותו) שקיבל אותי בשוק בחיוך של סוחר מיומן,טעמתי מהקפה ."ערבי טוב אני ",אמר וחייך אלי

ערבי מושבח הלוואי גם אני הייתי כזה.

סימני השקיעה מסמנות באבנים אפלוליות, כאילו מסגירות סוד אפל,כולנו האפלים יוצאים מנשמתנו מרגישים את התנועה ...האפלה.

זאת ירושלים של פעם.בלי זמנים

פשוט פעם.

http://www.youtube.com/watch?v=M2_Ra_klhg4&NR=1