נראה לי שהיום הוא היום השלישי לישיבה שלי בבור. אני נרדם לפרקי זמן לא מוגדרים,מתעורר מבולבל ומתבונן בחריץ הירח ברקיע  או בשמש הבוהקת ,מנסה להעריך את השעה או את היום. למרות מאמצי איבדתי קשר לזמן המדויק.ועדיין אני משוכנע שהיום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. אכלתי כבר את כול חבילת הקרקרים וסיימתי את הצ'יפסים האחרונים מקופסת הפרינגלס. אלה היו מוצרי המזון היחידים שהבאתי עימי בתיק .המים בבקבוק הפלסטיק שהיה לי הסתיימו .השתנתי לתוך הבקבוק וזרקתי אותו מחוץ לכותלי הבור.

המוח שלי בהיר באופן מפתיע, מחשבותיי נותרו צלולות, כמעט ניתן לחוש בצלילותן.  נכון ,יש לי תחושה קבועה של מחנק בשל האוויר המצומצם בבור,אולם עדיין מתקיים בי אורך רוח.

 לדעתי הגיע הזמן לצאת מהבור שהיווה לי תא מבודד למחשבות קיומיות. אוקיאנוס הרגשות שסער בתוכי הצטנן.

 תחושת הסוף החלה ברגע שרעות הודיעה שהיא עוזבת אותי.היא ניסתה לא לומר את ההודעה בצורה לקונית, אלה בדרך מאד מכובדת ,באופן רך ורגיש . אני מוכרח להזכיר לעצמי לא לשכוח את המחווה שנראית אולי חסרת חשיבות אולם עבורי המחווה הקטנה הזאת הייתה גשר קטן לחיים. אני לא אצטרך לשנוא אותה אחרי שאפסיק לאהוב אותה.

ולמרות הניסיון של רעות להיות רכה ורגישה, הצטברו בתוכי תחושות זעם רבות. ניסיתי לשלוט בהם,אבל הרגשתי שבתוכי פקע מיתר.

עכשיו  לאחר  שלושה ימי מחסה בבור, אני מנסה למקסם את ימי האפילה ולצמוח כאיש חדש ,דרקון בלתי מנוצח ,איש נטול תחושות של חולשה וריקנות, אלה אדם בעל עמוד שידרה, חסון ועוצמתי.

נראה לי שרעות חיכתה לרגע המתאים כדי שההודעה לא תשבור אותי לרסיסים קטנים, אלה לשברים גדולים שאיתם אני כן אוכל להתמודד.גם בפרידות יש משחק הוגן, ללא ספק רעות הייתה מאד הוגנת איתי.

הכול החל בתום ארוחת הערב כשפיניתי כהרגלי את הצלחות והכוסות מהשולחן ,גרפתי את השירים לפח.ברקע נשמעה מוסיקה מהדיסק של ליאונרד כהן .המוסיקה השתלבה יפה עם צליל המים הזורמים על הכלים ששטפתי.ליאונרד שר על סוזאן ,המהמתי את הפזמון .רעות ישבה על השולחן הפורמייקה מאחורי.

" אני רוצה לשוחח איתך עומר".הסתובבתי אליה, "כן רעות "עניתי . "אתה מוכן לסגור את ברז המים ולשבת איתי".סגרתי את ברז המים וניגבתי את ידיי והתיישבתי מולה .לא חשתי שום תחושה של פורענות סביבי. בימי השהות בבור הסקתי שכנראה התעוורתי לחלוטין והפורענות שהתרחשה, ריחפה כמו עב שחור מעלי,מעל כולנו בעצם.

 רעות הייתה יפה מאד ,שערה היה אסוף כפקעת ושזור בסרט שחור. ריסיה הארוכים הבליטו את עיניה הירקות, שפתיה  כהרגלן היו משורבבות קדימה .על פניה נחה רכות אוורירית שגרמה לי באופן מוחלט להרגיש רגש חזק של אהבה כלפיה. היא הניחה את ידיה על השולחן משחקת באצבעותיה עם ספל הקפה .היא אמרה לי את הבשורה ללא השהייה,לדעתי היא עשתה זאת בצורה הנכונה ביותר, ברכות המתבקשת  לעדן את הודעת הצער.

 "עומר אני רוצה שניפרד" המילים  היממו אותי במלוא עוצמתם, הייתי בטוח שרעות היא היחידה עבורי ואני היחיד בשבילה.

היא ליטפה בקצות אצבעותיה את ידי שכנראה רעדו מעוצמת ההודעה שנחתה עלי.

"למה את רוצה לעזוב אותי רעות?"שאלתי, קולי רעד.

"נראה לי שהפסקתי לאהוב אותך. בשלב מסיים יחסינו הפכו להרגל ,אני לא מתרגשת שאתה מלטף אותי, ואין לי תחושה של  כמיהה ותשוקה כשאתה שוכב איתי. המין בינינו הפך למעשה מרוחק(צלילי פעמוני אזהרה מהדהדים בראשי), אתה חודר לתוכי,גומר,קם מהמיטה  ונכנס להתקלח .אני מרגישה שהפכתי לצעירה זקנה איתך עומר. אותו דבר נראית הדרך שאתה שוטף כלים, מאורגן ומתוכנן, אין מקום לציפיות וחידושים ,אתה מנקה את השיירים, מסבן את הצלחות  את הסכום, שוטף  ומניח אותן בכלי הייבוש ,מנגב את הידיים .זה הורג אותי עומר..בדרך כלל אתה שומע צלילים של מוסיקה נוגה .אין בך התרגשויות עומר ואני מרגישה שאני הולכת וגוועת מכך".

כול הנאמר נשמע נכון, מלבד הקטע של המין בינינו.הייתי משוכנע שאני מבין היטב גופה של אישה, בייחוד של רעות, מכיר את הרגע בה היא זקוקה שאגע בשדיה ומתי הוא הרגע שהיא זקוקה שאעבור לאקט המהיר .הייתי בטוח שאני בהחלט קורא את הגוף של רעות ,מתברר שטעיתי.

התבוננתי בפנייה והרגשתי איך חלקים מגופי נוזלים ונשפכים החוצה כאילו הם מתנתקים ממני, לא היה לי אוויר .שפתיה של רעות נעו, אבל כבר לא שמעתי את המילים, רק חשתי את הצטברות הדמעות שמתנחל סביב עיני .הרגשתי את אצבעותיה מנסות לאחוז באצבעותיי ,ממוללות את קצה הציפורן, נוגעת לא נוגעת.

רעות קמה מכיסאה,"עומר אני יודעת שההודעה אינה קלה אבל כנראה שזה הדבר הנכון לעשות, אני בטוחה שמפה נצא שנינו מחוזקים", היא חיבקה אותי קלות והרגשתי איך גופה מתרכך למולי .הפעם איברי לא התקשח למולה. רעות יצאה מהחדר כדי לתת לי להירגע מהלם ההודעה, התנהגותה ברגעי הסיום היו בהחלט אצילים .המוסיקה של ליאונרד עדיין נשמעה במטבח הוא שר את  השיר הללויה, ומשהו בצלילים האלה נשמע צורם אבל שתקתי, רוב הזמן אני שותק ,גם שלא נעים לי.

  לאחר זמן מה היא הופיעה בפתח המטבח ושאלה, "הכול בסדר עומר," הנהנתי  לחיוב אבל הדמעות מילאו אותי עד גדותיי. רעות התקרבה אלי והושיטה לי טישו לבן ,"תנגב את הדמעות עומר, אני מצטערת".

 היא הלכה לסלון הדליקה את הטלוויזיה והתבוננה בערוץ החיים הטובים .קמתי מהכסא  ונעמדתי ליד הטלוויזיה שמולה ושאלתי  "רעות זה סופי", היא הנהנה בראשה, "כן עומר אני לא רואה כול אפשרות אחרת,היום אני ישנה אצל חברה ומחר בבוקר ניפגש ונסגור את סיום הקשר,נחלק את תשלום שכר הדירה  וחלוקת החפצים שלנו".הצלילים ברקע נשמעו לא נעימים .ערבוב של ליאונרד ומוסיקה של ערוץ החיים הטובים." אתה יכול להסיר את הדיסק קשה לי איתו".הורדתי את הדיסק ממגש המערכת המוסיקאלית .

 נשכבתי על המיטה בחדר השינה .הירח השקיף בי מהחלון , נדמה היה לי שהוא מאותת אלי.היה לי קשה מאד לנשום רגיל, נוצר בתוכי אוויר שמנוני ורקוב, אולם לא ויתרתי והתחלתי לנשום נשימה אחר נשימה, לספור חזרות כמו שהסבירה לי רונית המדריכה ליוגה. נשמתי ונשפתי והירח עדיין  הציץ מעבר לחלון.שמעתי דלת נטרקת, הבטתי מהחלון  וראיתי את רעות פוסעת על השביל  מתחת לפנס הגדול בידה הייתה סיגריה דולקת וטלפון נייד היא שוחחה עם אישות נעלמת. ברגעים האלה חשתי שאני אוהב אותה יותר מהכול.

הירח המשיך להשקיף בי כחבר סוד. לבשתי סווטצ'ר שחור ולקחתי את תיק הטיולים האפור ,שמתי בתוכו חבילת פרינגלס, קרקרים בטעם גבינה ,מים מינרלים ,מסטיק טיק טק בטעם מנטה, גפרורים וחבילת סיגריות וינסטון לייט .הוספתי גם את הנגן המוסיקאלי בו נמצאים כמעט שלוש מאות שירים. נעלתי את נעלי הספורט ויצאתי מדלת הבית.רעות נתקלה בי במורד השביל, אני חושב ששמעתי את צליל המילים שנאמרו בשיחת הטלפון "אמרתי לו,הוא בכה אבל לא התפרק, אני יכולה להתפנות כבר מחר", ואז היא צחקה, רעות היפה שלי,

 היא הופתעה  כשראתה אותי, "עומר"  קראה לכיווני.היה לי קשה להתבונן בה ,אני חושב שהחוט שפקע בתוכי הפקיע גם אותה במכת סכין מחיי. "ביי רעות "אמרתי והיא התבוננה בי במבט קצת המום,לא שמעתי את תשובתה המילים התעופפו ברוח הקלה או שכנראה קרום האוזניים שלי נסתם וסירב להקשיב לה. התחלתי לצעוד,עליתי על הכביש הראשי שמוביל ליציאה מהמושב בו גרנו.בתוכי היה שקט מופלא .הרגשתי איך יורדים ממני משקלים כבדים והירח המשיך לסמן את דרכי. הנחתי על אוזני את הנגן והקשבתי לשיר של הסטונס, "סוסים פראיים." הצתי סיגריה  והמשכתי לפסוע . הצלילים התחזקו באוזני והסיגריה הייתה טעימה .הירח המשיך לאותת לי  .

לאחר צעידה של כרבע שעה ירדתי מהכביש לכיוון שדה חרוש ,פסעתי בתוך השדה השטוף אור לבן וחיוור, ידעתי שהסוף עדיין רחוק ממני.

הרגשתי אניצים של קש חודרים לנעלי,כרעתי על ברכי כדי להוריד את הנעל כדי לשחרר את האניצים הסוררים. הקשבתי לשיר ישן של חוזה פלסיאנו זמר עיוור שאני מאד אוהב .הסרתי את הנעל והבטתי מולי לתוך הכהות הערפילית בתוך החלל הלבן ששרטט לי הירח.לפני ניצב בור ,לדעתי בור ניקוז ישן של ימי החורף. התקרבתי לשפתו של הבור הפתוח ,המוסיקה באוזני התחלפה וכרגע הייתה קצבית יותר .הבטתי אל פנים הבור והבנתי מידית מדוע ארזתי את הציוד הנמצא בתיק הטיולים שלי, הבור קרא לי לבוא אליו. קישרתי את השפעתו העצומה של הבור עלי בשל ספרו של מורקמי קורות הציפור המכאנית.באותו ספר הגיבור נכנס לבור כדי לבחון את חייו כשהייאוש אוחז גופו כמחנק .קראתי את הפרקים והרגשתי שאני נמצא יחד איתו בתוך הבור, מחפש את חיי. כנראה שתמיד סקרנה אותי האפלה, והנה אני מול הבור,בשל ומוכן ,לא היה בי כלל פחד,רק סקרנות רבה ומעט עלבון על כך שרעות  לא התענגה מהאקט המיני איתי, לאורך חיי נשים נהנו מביצועי המיניים,כך תמיד היה נדמה לי.

נכנסתי לתוך הבור החזקתי בקצותיו וניסיתי עם קצות הרגלים להרגיש את עומקו.הנגן ניגן עבורי צלילים טובים מאד של מוסיקת עולם, מוסיקה שאני כמעט לא מכיר אבל היה באותם צלילים עונג אמיתי. מלמלתי  על החיים ועל המוות וקפצתי פנימה .הגעתי לקרקעית התבוננתי למעלה, לדעתי הבור כיסה אותי בתוספת של עוד כמטר וחצי ,הירח המשיך לנצוץ , התיישבתי ספון בפינה ואכלתי מהקרקר הראשון  שהיה לי מאד טעים ,בגופי היה שקט מפתיע כאילו השארתי את כול המהמרות של חיי מחוץ לבור.הנחתי את ראשי על קיר הבור ועצמתי את עיני.בנגן התנגנו שירים צוננים ורכים של ג"ורג הריסון הצלע הכי אהובה עלי בביטלס. החלטתי לנסות להזמין מחשבה ממאגר המחשבות המאוכסן בתוכי ולבדוק אותה בצורה כנה, להתעמת ולא לברוח. הבור חשף את הנסתר למולי וגילה את הסדקים שכה הקפדתי להסתיר מעצמי.

 חשבתי על אימי, שמה לאה,היא מתגוררת רחוק ממני, אין בינינו יחסים, מדוע אין בינינו יחסים? למה אני ואימא שלי כמו זוג אבנים מבודדות הנעות ביקום ללא קשר. רוב הזמן אני מרגיש שהיא בוחנת אותי במבטים צרים כאילו שואלת את עצמה,למה אצלו אין שקט,מדוע אני לא זז עם כול העדר,מדוע אני לא מחייך הרבה .אולי היא פשוט לא אוהבת אותי ואולי אני בכלל בן מאומץ שהנחיתו אותו עלייה בכפיה,איני יודע.

הפכתי בעניין מכול הכיוונים,אפילו הפסקתי את המוסיקה בנגן כדי לשמור על ריכוז, המחשבות היו מורכבות אבל לא הגעתי לפתרונות מדויקים, עצמתי את עיני ונרדמתי.

 קמתי, הגוף שלי עדיין היה שקט בצורה מוזרה,כאילו אני נמצא בתוך תהליך ניקיון פנימי שלי מעצמי. הצתי סיגריה מקופסת הוינסטון לייט ולגמתי לגימה מבקבוק המים .עדיין ניסתי לחשוב על אימי, התאמצתי והמחשבה התבקעה.נזכרתי שברגעים שהייתי ילד בשכונה ,בחוזרי הביתה מבית הספר מקפץ על המדרגות, אימא הייתה משקיפה עלי ותמיד היה נשקף עצב באישוניה ולאט לאט העצבות הפכה לנרגנות, ובכול שנה האישונים נצבעו בכהות גדולה יותר והמילים הפכו פחות ופחות שמחות.  מדהים חשבתי לעצמי  שרק בתוך הבור אני יכול להביט לתוך אימי בעיניים. לחשתי לה שאני סולח לה וחזרתי לישון. כשהתעוררתי הייתה כבר שמש בשמיים, אולם לא היה לי חם היה לי נעים וצונן, התכרבלתי בסווטצ'ר והבטתי לכיוון האור, נתתי למחשבות שבאות ממחסן המחשבות  לזרום למוחי כמו מפל . חשבתי על אחותי שגרה בקרית מוצקין ואין לי כמעט שום קשר אליה ואל בעלה שחושב שהוא יכול לדבר אליה איך שהוא רוצה .תמיד שאנחנו נפגשים באירועים משפחתיים הוא מתנהג עליה בצורה מעליבה ,עיניה השמחות הפכו כבר לעיניים דהיות. היא  הפכה לנגד עיני לאדם משומש ורצוץ.המחשבה הפתאומית על אחותי ועל מות השמחה שבה צרבה לי מאד ,הצריבה להטה מעלבון שהפך לכאב חד ומשונן. בבטני צמחה חנית מתהפכת של כאב, כאילו לופתים אותי ומחדירים לבטני את החנית  ללא הרדמה . הכאב היה בלתי נסבל התחלתי להיאנק מכאב ,הדמעות החלו לזלוג לי מהעיניים, פרצו ממני כאילו אין עתיד והדמות של אחותי המשומשת צפה מולי מבודדת וריקה,היא אומרת, "איפה אתה אח שלי? איפה אתה? מדוע אתה לא שומר עלי?" ניסיתי להירגע והתחלתי לשוחח עם אחותי, היא לא ענתה לי רק הנהנה בראשה,.יכולתי  לראות תמונה של  עופר בעלה הבן זונה, שמדבר עליה בטון דיבור משפיל  ובחוסר רחמים, הכעס בתוכי גאה, הכיתי בראשי על דפנות הבור הכיתי שוב ושוב והבטחתי לעצמי שאני מוכרח לשמור על אחותי מעכשיו. נשמתי אוויר כמו ביוגה, נשימה, נשיפה ושוב נשיפה נשימה ונרגעתי.  חרטתי על דפנות קירות הבור את  מילה שורף והעמקתי אותה ביסודיות, חרטתי  את הש ואת ה "ר" ואת "פ" הסופית ,רק הוו נשארה דקיקה אולי כדי שיישאר שורש של שרף או שורף. "רונן אני אזיין אותך "צעקתי מתוך הבור ,"אני אזיין אותך עם אחותי לא תחזור לחייך, אני נשבע לך שאני אזיין אותך" והצעקות עזרו לי להתעשת האוויר הפך הרבה יותר נעים. הנחתי את הראש וצפתי לא רציתי להעלות את התמונה הבאה, עוד לא, פשוט עוד לא .

הירח חזר, עצמתי את עיני, היה שקט מסביב .היה לי איתות בראש ממחסן המחשבות, הגיע הזמן לתמונה הבאה,.אני חושש , אולם אני נמצא פה בתוך בית הקברות הפרטי שלי,כאן רואים תמונות .

התמונה עולה, אני  צובע את פנסי הגינה בחצר בכחול ולבן, צובע לאט וביסודיות ואבא צובע יחד איתי , לשנינו יש מברשות צבע והוא מחייך אלי  והתחושה נפלאה .אתה עושה עבודה נהדרת הוא אומר לי, מלאכה של כוכב ,אתה תהיה אומן גדול ואני מחייך ומרגיש קל ונאהב. לפתע ללא אזהרה הצבע נגמר, אין יותר כחול ולא לבן ,נותר רק צבעי אדום ושחור, צבעים עזים. אני צובע ועם כול משיכת מכחול התמונה של אבא שלי נעלמת, ועוד משיכת צבע ואבא נעלם יותר, ונשארים עמודים בצבע שחור ואדום ,מעליהם ניצבת אימא שלי עם העיניים הטרוניות ולידה ניצבת כפופה אחותי המוצלפת על ידי לשונו של עופר הבן זונה, ואבא נעלם.נותרה כתובת בשמים במקום שהוא התפוגג ,אתה אחראי עומר, רק אתה אחראי .

נרדמתי ,הכאב היה בלתי נסבל.

השמש התעוררה איתי יחד, הייתי זקוק לכוס לקפה ורציתי מאד להשתין ,כבר לא היה לי נוח, נעמדתי ומתחתי את גופי, הגוף שלי מאובן מהתנוחה הלא נוחה, לגמתי את המים האחרונים מבקבוק מי העדן והשתנתי לתוך הבקבוק, סגרתי אותו וזרקתי אותו מחוץ לבור, אכלתי מהקרקר עישנתי סיגריה והפעלתי את הנגן שוב בשביל להירגע ,נפלתי לרצף נפלא של שירי בוב דילן, זה היה תענוג אמיתי. הצלילים האלה כאילו שאבו את מחשבותיי החוצה, נמנמתי כשאני לא מוכן לחשוב על הרכות של רעות.

אני חייב לחשוב על זה כי זה חלק מתהליך הזיקוק שלי .וגם אם לא הסכמתי זה היה הכרחי, היה בתוכי קונפליקט האם לחשוב או לא על הרכות המופלאה של רעות ועל כך שכמה שאני אוהב לשכב איתה, היא תמיד נעה ברגש ואז הייתי לופת את הישבן הקטן שלה ומגביר את הלחץ, תענוג אמיתי. וכאן בתוך הבור בודד כבר הרגשתי איך גופי נמתח , מדהים ,הייתי בטוח שרעות היא היחידה, אבל הנה אני, ואפילו לא בכיתי הפעם .

לבד .על מה מדובר בעצם.על סוג של מחשבה.סוג של תחושה פנימית. אמיתות.

אני כותב, מחלק את המחשבות לחלקים מסודרים.מסדר את המחשבות מדממות.באוזניי ג'וני קאש הגדול אומר לי אמת.מספר לי על החלקים הלא מסודרים,אלה המדממים.

אני אוסף חלקים נוספים מהפרקים,מקטעים שלמים.בוחר מחשבה שלמה.אני בוחר אני נחשב.

יש מהפיכה באוויר ,זה מעולה שיש מהפיכות .היא מוציאה ממני את הרעב שחבוי בתוך המסודרות הבורגנית שעטיתי על עצמי.

העיט פורס את תנועות כנפיו.כולנו נשרים.

קדימה ג'וני אני רוצה להתעופף כמוך על גבי הנשר, לעוף רחוק מעל החלקים המדממים שאני מנסה לברוח מהם.

התבוננתי בתנועות של האיש שישב על הכסא ממולי,חוסר שקט ליווה את מבטו, תנועת עיניו קיפצה ממקום למקום.הוא התנשם בכבדות,נושם ונושף.

הוא נראה מוטרד.אפילו עצוב ,אולי אשתו עזבה אותו, אולי עבר אסון גדול יותר.אני לא יודע,אני מתבונן

חולצתו בתוך מכנסיו,חגורת עור חומה הדקה אותם יחדיו. היו בחולצה קפלים של חוסר תשומת לב .הוא לעס קוראסון בטעם שוקולד,פירורים נותרו על שפתו.האיש לגם קפה הפוך.עיניו חיכו למישהו או למשהו היה לי רצון עז לשבת לידו ולשוחח איתו.התעלמתי, הקשבתי להלמות הלב.

המלצרית הגישה לו חשבון בטס מתכת. הוא שילם במזומן,לא השאיר טיפ. התרומם והלך כפוף.נותרתי ריק.

בבוקר קמתי מוקדם ,רצתי עם אמנון ,הוא רץ טוב ממני.עניין של גנטיקה או אולי עניין של איך וכמה .קשה לי לפעמים להודות על התנועה שקיימת אצל אחרים טוב ממני.רצתי לבד את הק"מ האחרונים השמש כבר בערה בשמיים רגעי מחשבה .הגעתי בזמן.היה נהדר.

מהפיכה .הגיע הזמן. http://www.youtube.com/watch?v=YwSZvHqf9qM&feature=relmfu

פרק הסתיים.אני מניח את אצבעותיי על המילים המתכלות ,מתבונן בטקסט המרצד במסך הלבן. משתהה, תחושה כבדה מחלחלת לתוך גופי.

סיום.

 אני חושב על הזמנים שעברו.מרווחים די ארוכים שעשיתי בהם מילים ,כתבתי פרקים, איגדתי אלומות אור של מחשבות.

בתוך התנועה הרחבה שאספתי לחיכי הכרתי אנשים, חשבתי מחשבות, הייתי דרור אחר,לפעמים דרור מוזר.

לרוב  נותרתי דרור.

אני משתהה לנוכח הזמן.מעבד ציר ארוך של דמויות שחצו את אורכי ורוחבי.אספתי מהם חופן טעמים בגרוני.

שדות רחבים, אני נצרך להם.הפכתי לטיפוס של רוחב.

חודש יולי מרמז על כבדות הלב, טשטוש מחשבה.תנועות גופי נעות לאורכן ורוחבן של שעות היקיצה.

אני מאזין למוסיקה.קורא .מסיר את האיסורים.

אני מוציא את דמיוני לחופשי הוא משוטט .כלי נשק חד.

בתוך הדמיון נמצא החופש.

אני מעביר את אצבעותיי על בקבוק של מים קרים.הוא לח למגע אצבעותיי.מרגיש בי תחושה של מרחבים.

 כול צעד נמדד במקומות שיש חלומות, כול תנועה נמהלת,בתנועת רצון אחרת.

אני קשוב לצלילי העיט שבי עיט המרחקים,מחפש בתוך מסילות השמע את הצליל המושלם

אני דורך את קשתי.

http://www.youtube.com/watch?v=3jW-AvMLoFg&feature=related

תקשיבו לשלמות

מבט קצר.יש תנועות גוף שהן מחווה לחיים .אני מקשיב לצלילי מוסיקה חדשים.הגוף מגיב.

השמש שוקעת לאט נעלמת ,כלב לבן מסוג לברדור מקפץ בתוך האופק הכתום.

ערב מתחיל יום מסתיים.סינרגיה.

אריה אוהב את רותי עמיר לב אומר, שר ,זה לא משנה אצלו ,מילים נאמרות,הוא שר סיפורים

סיפור שלם בתוך אקורדים ,נוסע וחוזר .

אני קם מהכסא הקטן, מנקה את הרגלים מהחול ,נעמד מול הים שהופך כהה מול הערב היורד.

נפרד ממשהו ,פשוט נפרד.

יש לי כאב בצלעות.

פרידה שאין לה עולם שלם.יום נגמר

סיפור שלם בתוך הראש של דרור,ללא אקורדים

מחשבה ארוכה.בחוץ מחשיך,אני רץ.נושם את תנועות הערב צעד ועוד צעד, הגוף ממרק את עצמו אני נושם.דורך על שבילי כורכר,לצידם פריחה של זרעי חרדל

באוזניים ממשיכה לפעום בי מוסיקה אישית, אני מתבודד עם הזמר בעל הקול הנמוך, הוא מלהטט את המרחבים.

Bill Callahan שמו

ואני אוסף את הצלילים שלו למסילות השמע.צעד, אקורד .אני צף. הערב סגר את היום

השדות רחבים.אני נע.

נושם.

פריסות כנף איטיות, תנועה, קצה, מעוף

יש כוח זורם ככל שאתה מטפס יותר ,מניע את גופך .תנועה ועוד תנועה

הנשר בך חושב על תנועות גוף. אתה מביט לתוך הנשמה שלך .נשמה כהה, יש בה מלאת סתירות.

הספק מסיט את מוטות כתפיו מתרחק .

תנועת גוף .

ים ,יבשה ,אופק, המוסיקה מרחיבה את החור בנשמה.

על הסלע שנשקף לים של יפו ניתן לראות חותרים בקיקים .תמיד רציתי להיות חותר קיק.

בירה קרה ,יש לי רצון לבירה קרה.

ושוב הצלילים

http://www.youtube.com/watch?v=yHcm8hlSwVU&feature=related

רגע עובר. פרק זמן קצר המתחבר לצלילות המחשבה שאני מנסה להקנות לעצמי.

אני לא שקט כלל.

הגוף סיגל לעצמו תנועות לא נשלטות.פנימיות רובן. גוף נושם הוא מיכל שלם של תחושות נלכדות.

האנרגיה הלכודה בתוכו יודעת להתאים את עצמה לזמנה. כרגע זה לא הזמן.

אני נמהל בשברירי שיחות,מעין תיבת תהודה של קולות אנושים.נדמה שהמילים מווסתות את כוחן לתוכי,טוענות לבלעדיות.

אני משתדל לכתוב בתוך חלל פרטי ,מפזר את קולות הרקע ממני  והלאה,מהסה את הצלילים שקוראים לי להטות את מחשבתי.

התבוננתי.

הם ישבו בשולחן לידי בקרבת דלת ההזזה החיצונית.אני כמעט בטוח שבמרכז השולחן היה מונח ספר של פול אוסטר,היה לי קשה לקרוא את שמו.כנראה הספר שייך לה.תחושה כזאת

"אתה חושב שיש סיכוי " היא מלמלה.

הוא לא ענה.

הסיט את ראשו כלפי החלון  הגדול ושתק.הוא היה חיוור פנים,לא אהבתי את מראהו

אצבעותיו טופפו על קצה השולחן.

ניסיתי לזהות את שם הספר.

כנראה שהיא הבינה שכבר אין סיכוי.השתתקה

ברקע נשמע שיר ישן של החלונות הגבוהים, הסטתי את ראשי מהשולחן .

הם קמו והיא הניחה את ידה על גבו.

הוא צעד במהירות, היא נגררה אחריו.

שיר חדש של זמרת עם קול משעמם השתלט על החלל

ביקשתי חשבון.

בדרך לצפון הבטתי על תנועת המכוניות. יש מימד מהפנט בשדות הצחיחים שמתגלים לך לצידי הכביש.הקשבתי למוסיקה שאני מאד אוהב.צלילים עם זמר בעל קול טנור ,מוסיקה חרישית.

עדין התחבטתי לגבי המילים שאני כותב.כול מילה הופכת למשקולת.

העמדתי את הרכב מול השדה הקמל בעמק .

בשדות הצהובים עובר קו השקיה אוטומטי, מתנועע בצורה איטית כמו פיל ,לאורכו טפטפות של מים מרחוק עומד טרקטור  צהוב.

שקט.

רציתי לעשן סיגריה דבר שלא עשיתי כבר כמה שנים.לגמתי מים מבקבוק מים מינרלים

והבטתי.השמש החלה לעשות את הסיבוב האחרון של היום.

אני דומם.

בבוקר קמתי מוקדם ורצתי בשדות של ישוב מגורי, השמש עדיין הייתה טובה אלי.

הקשבתי לאותו צליל מוסיקאלי.

שקט

יואב כהן גילה שהוא יכול להתבונן פנימהלתוך הצלילים.הוא מסוגל להתרכז בצורה מושלמת כך שהתודעה שלו מתרוקנת מרעשים לחלוטין  .הוא מתיישב על מיטתו המצופה בבד בגווני כחול וטורקיז,רגליו כפופות,גבו נשען על הקיר המהווה לו תמיכה, מניח את פרקי ידיו על ברכיו. אצבעותיו טופחות בתיפוף קצבי על פי צלילי המוסיקה שעליה הוא מתחיל להשקיף.

בהתחלה הוא מרפה את גופו בשני סטים של נשימות קצרות ואחת ארוכה. שגופו מספיק רפוי,נפתחת בראשו דלת התודעה והיא מאפשרת לצלילים להיכנס ולערפל אותו כמו גשם איטי ההופך מטפטוף למטר.המוסיקה מפלסת את דרכה לתודעתו בנחישות,מנקה שאריות של מחשבות רעות ואוטמת שאריות פחדים ישנים. הצלילים מטהרים חלקים של בדידות בנפשו של יואב כהן.

עיניו עצומות כשהוא מחדיר את  צלילי המוסיקה לתוכו ומתמלא בהם ,נעצר, נושם ,מתבונן בצלילים המלחכים את תודעתו כאדוות רכות, מלטף  בכריות אצבעותיו את האקורדים המתעופפים. העונג היה כמעט בלתי נתפס מוחשית.

לאחר רגעים מספר הוא פוקח את עיניו .מולו  נפערת מנהרה של תמונות מרצדות ששואבות לתוכה את מחשבותיו.התמונות מנקות מתוכו גבשושיות נכאים שאסף לגופו במשך היום. בדיוק בשנייה המדויקת כשהצליל מאפשר לגופו לנשום נשימה ארוכה,יואב מסתמר,יונק משב  אוויר לריאותיו, לוכד את הצליל בריאותיו ובאיטיות מרפה את גופו כליל.

ברגע צלול זה יואב יכול להביט לתוך הצלילים, לחוש במלודיה שעולה מתוך תיבת התהודה הפרטית שלו .לרעוד מהנגיעות המושלמות של היופי המוסיקאלי.הוא מניע את גופו בתנועות קלות מעלה ומטה, קדימה ואחורה, המסע מתחיל.

מוצף יואב מקלף את מקל הסבא המוסיקאלי,סלילים של הרמוניות  נושרים באיטיות,כמו עלי זהב הם מתעופפים.עיניו מחודדות כקולפן משונן משילות את השכבות,חושפות את הגרעין הפנימי.עונג עצום מתכדר לו בחלל הבטן, הוא מתמזג עם הצליל.ברגעים אלה יואב מתקבל ומשתייך .

הקסם יכול להמשך למשך יצירה ארוכה או למקטע קצר, אין ליואב ידיעה מדויקת מתי הוא יתרחש. הוא רק יודע שלבטח הוא יקרה. בהישמע חליל צד או פריטת גיטרה קלאסית הפלא מתרחש במהירות.יש פעמים שהשירה כה רבת יופי  מידית תודעתו נפתחת ומתבוננת בצלילים.תענוגות רבים עולים  ברגעים אלה בראשו ובנפשו.

הוא סיפר לאימו על היכולת לחדור ולהתבונן פנימה לתוך הצלילים . היא הביטה בו כהרגלה במבט ספקני וטרוד,הוסיפה חיוך מריר "מה אתה רוצה ממני למען השם," אין לך במה להתעסק, אולי במקום לרחף כול היום תתחיל לחדור פנימה לתוך הלימודים ."

יואב חדל מלדבר על הנושא והמשיך להביט בצלילים הבוקעים בתוך המערכת המוסיקאלית בחדרו, מסיר את משקל אבני העצב שנגרפו לגופו במשך היום.

 בצהריים יואב חוזר מבית הספר התיכון בחדרה בו למד בכיתה י'.הוא צועד בשביל הכורכר הכבוש המוליך לביתו, פותח את שער הברזל החלוד. בעבר בבקרי שבת, אביו היה משמן את צירי השער החלוד,בימים אלה הרעש נותר צורם.הוא סוגר את הלולאה ונכנס לביתו דרך דלת הרשת . מתיישב ליד שולחן האוכל במטבח הצר המשקיף על הפרדסים הנטועים סביב השכונה,מרחוק נשמעים רעש כלי העבודה הכובשים את הקרקע וקולות ניסור העצים .

 אביו הכריז בארוחת הערב ששכונת יוקרה חדשה נבנית במקום הפרדסים, שמה של השכונה יהיה "פרדסי השומרון" השלט כבר מופיע בפרסומים בעיתונים המקומיים,"עידן חדש בחדרה, בתים בסטנדרט גבוה, שלושה או ארבעה חדרים".אביו הנהן בראשו ואמר "אלה החיים,מגיע חדש וזורק את הישן.החיים מהירים יותר יש להם קצב שונה, אתה מבין יואב אין זמן יותר לחלומות,זה הזמן למהירות מחשבה, אסור להישאר מאחור, פשוט אסור."

יואב היה נחמץ.עלה בו זיכרון על הפרדס שאליו הם היו הולכים יחדיו בתקופה שאביו עדיין חייך אליו.אביו היה לבוש בחולצת העבודה הכחולה, נראה בלתי מנוצח.אוחז בידיו סל מכולת כתום ,מקרב את חוטמו לגזע הדביק מהשרף של עץ ההדרים נושם את ריחו ומהנהן בראשו לאות כבוד. קוטף את הפרי הכתום העסיסי, חורץ עם האולר פסים סביב ומקלף פס אחרי פס, בוצע את התפוז הקלוף  לחצאים ונותן חצי ליואב,הקמטים סביב עפעפיו שבדרך כלל היו נוקשים היו מתעוררים בנהרת נעורים,"תאכל מותק, תטעם מאושר הזה .ועכשיו נקטוף תפוזים גם לאימא ולרונן שחוזר מהצבא לשבת,נבקש מאימא שתכין את הקליפות המצופות סוכר,אתה מת על זה" הוא חייך.

כשרונן היה מגיע לשבת, אימא הייתה מקבלת אותו בחיבוקים ליד השער, אבא היה מעט נבוך,לוחץ את ידו וטופח על שכמו, עיניו היו בורקות

אימא הייתה מכינה  דג ים ברוטב חריף, רונן היה מרים את מכסה הסיר, נושם את הארומה, טועם עם האצבע את הרוטב והיה אומר "איזה ריח מדהים, אימא".אוחז בידו מזלג ועוטף סביבו פיסות מהפלפל האדום אוכל ברעבתנות. מחבק את אימא בחיבוק צמוד.אימא הייתה צוחקת ומנשקת את לחייו, אומרת לו מילים של אהבה במרוקאית של פעם.  אחר כך היה מתקשר ליעל להודיע שכבר שהגיע. ומתיישב ליד אבא שהיה ממתין צמוד לשולחן.

אלה היו רגעים משפחתיים,רונן היה מספר בקול נמוך על המסעות הארוכים והשמירות המקפיאות, לוגם מהקפה השחור וטועם מעוגת הפרג שאימא הייתה מגישה לו. אבא היה מהנהן בראשו, קורן.כולם היו קרובים, חוט ארוך של אהבה כורך ביניהם.

 יואב היה יושב כדרכו בכיסאו הקבוע משקיף בהתרחשות ואינו מעורב. לאחר כמחצית השעה רונן היה אומר ליואב "בוא לחדר אחי נדבר קצת" לרגע זה ציפה יואב.

בחדרו רונן היה מסיר את החולצה הירוקה והמאובקת, מתיישב מול ערימות התקליטים  שכיסו את שולחן הלימודים,ומילאו ואת מעמד המתכת ,התקליטים היו מסודרים על פי שמות הזמרים הלהקות .

רונן היה מחייך ליואב "בוא נתפרע לפני שיעל תבוא,הוא מניח את התקליט של לד זפלין בפטפון השחור,מהרמקולים הגדולים שעמדו בפינת החדר היו עולים הצלילים בעוצמה.רונן היה מניע את ראשו בחוזקה,צורח את המילים בדיוק כמו רוברט הגדול. יואב היה מתופף בקצב על ברכיו מתחבר למקצב המוסיקה דרך גופו.אימא  לא הייתה פותחת את הדלת בטענה שהרעש מפריע.היום היא צועקת שהיא לא מסוגלת לשמוע את הצלילים האלה ודורשת ממנו שיניח אוזניות שיאטמו את הרעש.

רונן היה פורט בגיטרה דמיונית ,משחרר את האנרגיה הלכודה בו, מרסק את המשמעת שהביא מהיחידה. יואב היה מתבונן בו בחיוך גדול ,כול כך חיכה לו.

רונן הצביע על כול התקליטים הפזורים בחדר "הכול שלך ילד, רק שלך, אתה אחי הצעיר ואני מודיע לך בצוואה שהכול שייך לך, לד זפלין,פינק פלויד,וגם המשולש של יאנג .חוץ מהתקליט של פיטר המיל אותו אני לא נותן לאף אחד, אם אני ימות הוא ימות איתי, אבל מי מת".הוא היה מניח על מגש הפטפון את אחד התקליטים של ג'נסיס ,נעמד על המיטה ושואג את המילים של גבריאל העצום, עיניו נוצצות. הוא סיפר ליואב שביחידה אין כמעט אפשרות להקשיב למוסיקה.לבסוף הם היו מקשיבים לתקליט שהם הכי אהבו "שלום לאבנים הצהובות של אלטון ג'ון" מתיישבים קרוב,ראש צמוד לראש, ורונן היה מספר לו בלחש על המארבים והחדירות לשטח האויב ,משביע אותו לא לומר מילה להורים .יואב גם רוצה להיות לוחם,בדיוק כמו רונן אחיו הגדול .

הם היו נשארו מסוגרים בחדר עד שהייתה מגיעה יעל.אחרי ארוחת הערב יעל ורונן היו סוגרים את הדלת החדר,ורק מוסיקה שקטה נשמעה מחריצי הדלת. אבא ישוב על הכורסא היה מחייך,"יואבי אחיך עושה חיים אה,עוד מעט יבוא תורך".אבא שלו מאד אהב את רונן.יואב מוכרח להיות חזק עבורם ככה אמרו לו בלוויה.

יואב אוכל את ארוחת הצהריים שחיכתה לו על השולחן במטבח  ובמחשבתו הוא כבר רואה את צלילי המוסיקה שלהם יקשיב היום בחדרו .  בסיום הוא היה שותה מים מהבקבוק במקרר ורץ לחדרו .זמנו היה מדוד לצלילים. בחמש בערב היה נכנס אביו מהעבודה,,עייף מעומס הלב ועייפות הנשמה, פוסע בכבדות דובית ברחבי הבית ברצון לשחרר את זעמו, יואב היה צריך לתת תשובות לשאלות המוטחות לכיוונו.התשובות לעולם לא היו מניחות את הדעת.

יואב היה נכנס לחדרו הקטן הגובל עם הסלון של הבית על ידי תריסול מאולתר, מרכיב את האזניות השחורות עם הספוגיות הרגישות כך שפתחי השמע מונחים במדויק באוזניו, מקשיב לצלילים הבוקעים מתוך המערכת המוסיקאלית שקיבל למתנת בר מצווה מהוריו .

 המערכת הייתה מסוג אקאי מכילה פטפון עם מחט יהלום,טייפ קלטות וזוג רמקולים שחורים. יום לאחר בר-המצווה  נסעה המשפחה כולה לתל אביב בפולקסווגן הכתומה של אביו. יואב ישב במושב האחורי ליד רונן. הם נסעו לחנות המערכות סטריאו ברחוב אלנבי .שם הם קנו את המערכת בכסף שקיבל מהאורחים, אלף מאתיים שקלים. כול הדרך חזרה לחדרה ישב יואב שקט והמום, אוחז בידו את הקופסה הכחולה שעטפה את המערכת.רונן שהרגיש בהתרגשות  אחיו הצעיר  גם שתק  וליטף בהיסח דעת את עורפו של יואב. כששבו לביתם איפשר ליואב להקשיב מהתקליטים שלו, יואב כהן לא ידע את נפשו מאושר.

ועכשיו יואב מתיישב על מיטת הנוער,מניח את אצבעותיו על ברכיו ומתופף את קצבי השירים,מניע את ראשו שמאלה וימינה מחכה לרגע שהצלילים יבואו ויאחזו בו כבמניפה צבעונית של שלמות, הכאב  שמתנחל דרך קבע מתחת למפתח הלב,מתפוגג ונעלם  באיטיות.לפעמים כשהמוסיקה הייתה ממלאת אותו עד שלא יכול יותר לשאת אותה, הוא היה יוצא מהחדר הקטן ופוסע לכוון החדר השני, חדרו של רונן. פותח  את הדלת המוגפת, נכנס בדומייה, נושם את ריחו של אחיו המת .

החדר נשאר מסודר כאילו לא עבר זמן רב, המיטה מוצעת בכיסויים לבנים, על הקיר היו תלויות תמונות של רונן ויעל מחובקים מתחת למפל מים שוצף. על הקיר ממול תמונה של רונן כורע עם הרובה בתוך שדה קוצים משקיף למרחק כאילו נלכד בשקט, ממתין לטרפו.המדים הירוקים מגוהצים תלויים בקולב בתוך הארון.נדמה שעוד רגע קט רונן חוזר מהמקלחת מסיר את המגבת הכרוכה סביבו,נותן לטיפות האחרונות לטייל בגופו הארוך, "תלמד יואבי, תמיד להשאיר את הגוף מעט רטוב אחרי המקלחת, הטיפות האחרונות, אלה הן הטיפות הכי אמיתיות על הגוף. הן מקררות ונעימות עושות לנו עור של ברווז .יואב מקשיב עד היום לאחיו הבכור ,אחרי מקלחת  הוא משאיר את הגוף רטוב , נעטף במגבת רפויה מותיר שובל של מים בדרכו לחדר, "טבעי יואבי טבעי כמו ימי קדם". יואב עושה זאת טבעי טבעי בדיוק כמו ימי קדם.

התקליטים נותרו מסודרים במתקן על השולחן,הוא פוסע  פנימה ,נוגע במיטה בכריות אצבעותיו ,מלטף את המדים התלויים בארון. בגרונו כבר הגוש  מגודל, מכודר.

הוא מדפדף בתקליטים  ומוצא את התקליט של פיטר המיל, נוגע  בעטיפה מקרב אותה לחוטמו ולשפתיו ,מריח את הריח העבש של קרטון.  מנגב במהירות את הרטיבות שנושרת מעיניו על העטיפה המהוהה,"אסור לפגוע בפיטר" הוא לוחש לעצמו. הוא עדיין לא מעיז להביט בצלילים, מחזיר חזרה את העטיפה לערימת התקליטים,מסתובב ויוצא מהחדר במהירות.

נשימתו מהירה ובתוכו הגוש הסמיך גדל ומתעצם מכביד על תנועותיו. הוא ניסה פעם להסביר לפסיכולוג בעל המשקפים העגולות מה הוא מרגיש. הוא לא הצליח לומר מילה רק נהם כחייה. הפסיכולוג   אמר מילים ארוכות והן לא היו מובנות לו.מילים לא יצאו מיואב. הוא נסגר בתוך עצמו,רועד,עד שאביו הגיע ,עטף אותו בשמיכה ונשא אותו לפולקסווגן הכתומה, לא היה אוויר  בגופו.

יותר הוא לא ביקר בקליניקה הקטנה במושב ליד חדרה.

 הוא רץ לחדרו ,פותח את החלון המוגף לכיוון הפרדסים הנעלמים.  מתיישב על אדן החלון כך כשרגליו צמודות לידיו העוטפות אותם בחוזקה, פרקי ידיו לבנות ממאמץ, הוא מניע את ראשו כמחפש את הצלילים שינחמו אותו.

ברגעים אלה הוא לא יכול היה להתבונן לתוך הצלילים אלא רק חיפש מזור לכאב בתוכו.

לעיתים הייתה מופיעה תמונה קבועה שבה הוא נופל מאדן החלון, נפילה ארוכה שנדמית שאינה נגמרת לתוך בור הנראה כמו דלעת בעל צוואר צר שמתרחב ככל שהוא מעמיק פנימה. הוא צולל לתוך האפלה, רק חש את משב הרוח העבשה מנקר בפניו.המסע למטה כמעט אינסופי, יואב יודע שרק שיפקח את עיניו גופו יגיע לתחתית. הפחד מצמית אותו הרעד בגופו מתעצם והקרירות באפלה מתגברת. יואב הרגיש שהוא כבר חייב לפקוח את עיניו, והוא עושה זאת במכה אחת  לא להסס.

הוא  פקח את עיניו רגליו נגעו בקרקע יציבה.

בתחתית הבור ניצב שולחן קטן בצבע חום בצמוד אליו עמדה כורסא יפיפייה מצופה בד אדום זוהר, נראה כאילו הכורסא חיכתה רק לו.הוא צועד לאורך קרקעית הבור עשויה מחול רך ומהודק מתקרב לכורסא שנדמה ששואבת אותו לכיוונה, מעביר את ידו  עלייה מרגיש את רכות בד הקטיפה העדין.הוא מתיישב עליה ומרפה את גופו המתוח, הכורסא הייתה נפלאה לישיבה הוא שקע בתוכה בנינוחות רק הריח של החול והאוויר העבש הזכירו לו שהוא נמצא בתוך בור האפילה, ריח האוויר הדלוח שחודר למסילות הנשימה ואוטם את הצחות האוורירית, בטח זהו הריח שרונן מריח בקברו.חשב לעצמו .

קול בראשו אמר ליואב שהוא צריך לשבת בכורסא ולהמתין בסבלנות.בצורה מוזרה הכאב שהיה קבוע מתחת ללב נעלם והתפוגג, רק תחושת ציפייה אפפה אותו.

לפתע צעד לכיוונו פיטר המיל כאילו יצא מתוך העטיפה של התקליט.הוא היה לבוש בחולצה לבנה רחבה ששרווליה תפוחים,מכנסיים שחורות שאבנט אדום כרוך במותניהם. בידו הייתה  מונחת גיטרה אקוסטית ועל שפעת תלתליו היה כרוך זר קוצים,המראה של פיטר המיל הזכיר לו את ישו באחד מהציורים שראה בספר ההיסטוריה בכיתתו.

"אתה צמא יואב?" שואל פיטר המיל בקול חרישי וממיס.

 יואב הניד את ראשו לשלילה.

"אתה רעב?" שאל פיטר   

שוב יואב הניע את ראשו לשלילה

"אתה רוצה להקשיב ולהתבונן בצללים של המוסיקה שלי ?

יואב הנהן בראשו לחיוב.

פיטר המיל החל פורט על הגיטרה האקוסטית לאט ובמתינות, עיניו נעצמו וקולו עולה בחלל הבור, קול נפלא מעט שבור בקצותיו הקול עלה ברחבי הבור כתיבת תהודה אקוסטית.

פיטר המיל שר שירים ללא מילים, מהמהם את המוסיקה, יואב חש איך עפעפיו הופכים כבדים עיניו נעצמות והצלילים עוטפים את חלל הבור,

יואב מתבונן בצלילים של פיטר.כאילו חיכה לכך כול הזמן שרונן איננו בחיים.

ההמהום המתחבר לצלילי המוסיקה התגבר,יואב החל להתעופף באוויר מלטף את הצלילים הרוחשים סביבו בדומיה רבת יופי.רגשותיו השתחררו הוא הרגיש קל כנוצה. פיטר ממשיך להמהם  ויואב מרגיש את השלמות [U1] שתר אחריה מאז היום הנורא. יואב מקשיב לעצמו אומר אני מתעופף, והמסע נמשך לתוך הקסם המוסיקאלי הפרטי שפיטר מכין עבורו.

מתוך פינה צדדית בבור מגיח הבזק של אור כחול שגדל בהתמדה, הצליל ממשיך להסתלסל והאור גדל.יואב מזהה פנס רחוב בדיוק כמו  הפנס הניצב ברחוב האלון בחדרה. עמוד תאורה מעץ שבקצהו מורכבת זכוכית פלורוסנטית מפלסטיק קשיח, המוסיקה מתערסלת סביב הפנס, מאות מקלות סבא מחוללים סביב יואב משילים ברכות את עורו,מחדירים פנימה הרמוניה מוסיקאלית פלאית. יואב מסיט את מבטו לכיוונו של פיטר שממשיך לנגן בקצב קבוע על הגיטרה האקוסטית. זר הקוצים דמוי ישו זוהר על שערו הארוך והגלי.

יואב מישיר את מבטו לכיוון האלומה היוצאת  מפנס הרחוב הענקי שכאילו אין לו יסודות שמקבעים אותו  גופו של יואב החל שוב בדרך אוטומטית כלשהי לרחף כלפי מטה, כשמקלות הסבא המוסיקאליים מלטפים את אמותיו, מעבירים בעורו תחושת עונג נפלאה.

מתחת לאלומת האור של פנס הרחוב דמות מתבהרת לאיטה ונשקפת תחת האור הפלורוסנטי. על כסא פשוט מעץ משויף ובלוי יושב רונן, עיניו זוהרות, ידיו קולפות תפוז מהפרדס ליד הבית ברחוב האלון בחדרה, יואב מסובב את ראשו לפיטר המיל שמהנהן לכיוונו לאישור.

רונן מתבונן ביואב כולו זוהר, מוקף במקלות סבא מוסיקאליים, יואב אינו יכול לדבר, יודע שהכול בסדר, החיים הופכים נקיים, האבנים נסוגות מתוכו, רונן מסמן לו בראשו על פיטר המיל, מחייך בקצות פיו.

לאחר דקה ארוכה רונן נעלם יחד עם פיטר המיל.

עכשיו השעה שלוש יש לו עוד שעתיים שלמות עד שאביו ישוב מעבודתו, הוא מניח על מגש התקליטים של מערכת האקאי שלו תקליט שחור ומקשיב.

רעש ניסור העצים וכבישת הקרקע נמשך בלי די

הוא נזכר בדברי אביו בארוחת ערב אין זמן לחלומות הכול מהר

אין זמן  לחלום, אסור להישאר מאחור...פשוט אסור.

 על העטיפה רכבת עומדת על מסילה.עשן מסתלסל.הרכבת לפני נסיעה.מתוך צוהר נראה מבט מתבונן לרחוק. המולה סביב. צלילי המוסיקה מוליכים את איש חובש קסקט שחור ליקומים שונים.עיניו כהות . נגמר. לאן אתה הולך

אני מביט על העטיפה מהופנט .הצליל נמוג.נדמה נגדע בעודו רוצה להמשיך להתנגן .אולי כמו האיש,נגדע.

יש לי עצב בגוף ממוסיקה רחוקה, אני שואל את האיש שבתוכי ? אולי אני האיש ביקום אחר.

לאן אני הולך ?

סוף קצר מתחבר לסופים ארוכים.המוסיקה מספרת על סופים קטנים של חיים, אני מקשיב  כבר שנים, נמוג גם.

צליל פסנתר עולה באוזני ,שמירה על רכות. אולי אלה המילים שלו.אני מטה את ראשי לכיוון הצליל.

 אני מקשיב לאדם עם העיניים הכהות.אולי הוא האיש מהרכבת

אולי הוא אני

הוא מבקש שאקשיב לו.אני מתרגם

צליל מתגבר הקלידים מתנגנים באיטיות הרמוניה של תנועה, אימון. עצב .

היא עונה בצליל סוער, מתגבר. הקלידים מרחפים .תקשיב לי היא אומרת ,תקשיב . הוא מאזין ,לא מקשיב.

דיאלוג.מתח מתקבץ בצליל. התפרקות.

הוא מסיר את כובעו. היא אומרת שלום

תנועה של יד , מבט קשה.

צליל נמתח על כינור

אני מקשיב אומר האיש.אני מנגנת היא עונה.

הרכבת נוסעת.

.

מחשבות מרחפות ואני נותר עם צליל מתכתי, מניח אותו מדמם, תקשיבו לו. היורשים המוחלטים של עולם הצליל והאמירה .מהפיכה מתחילה.

http://www.youtube.com/watch?v=S4J8gS_SbkE&feature=related

מוסיקה מלווה את העולם שאני בונה בכתלים של מילים. מלווה את תנועות גופי הצומחות

מתבוננת מלמעלה בהשתאות כמה רבדים.

לגמתי בירה כהה אתמול, אני מאד אוהב בירות כהות .הן מלוות את מגוון הטעמים בגופי,

ישבתי בגינה מותח את רגלי.

הבירה הגירה טיפות בשולי הכוס הגדולה בשל הבדלי הטמפרטורה.אני מוחה באצבעותיי את האגלים הזולגים

לוגם את הבירה באיטיות.

המוסיקה ממשיכה להדהד בתוך עולמי הפרטי.

אני ממשיך לקרוא בספר של אנה אינקוויסט "יצירת מופת" שמו.יצירת מופת אמיתי הספר.

גם הבירה.

סכין נשלף מנדן. סכין שמהווה את תחילת תנועת הרכבת.היא נוסעת ואני נפרד משיירים

של חיים.

עדיין עסוק בתנועות .מודד אותן כול בוקר מחדש ,מותח את גבולותיי ומשתהה.

מתרכז במרווחים שבין מחשבה לתנועה, בתווך יש עולם שלם של חוסר.

מהבוקר אני כמה למוסיקה חדשה, מוסיקה שתהדהד את תנועות החיים.

מדוע את מביטה סביב?תמיד התעניינתי במבטייך התוהים.

בתנועות סביב אני לוכד את האוושות האחרונות של היום,תזוזה, תקומה, חדלון וסיום.

מעגל חיים.

נאמן לדרכי  אני משרך ומקשיב .מתבונן על כול המתקיים ,ההתבוננות סביב מרחיבה את הדעת מרחיבה את הרגישות.ומצמצמת את עצמך.

העורכת שלי ביקשה שאומר מילים ברורות אז אני מנסה לומר אותם ,מסיר את החלקים הלא ברורים  ממני.

"תסיר את המילים הלא מובנות, לא בשירה אנו מדברים רק במילים".

קריאה היא כמו סולם, בכול שלב שאתה עובר אתה נושם וחושב אחרת. שאתה חוזר לספרים או סופר שאהבת, אתה קורא ומקשיב לעצמך ,מרגיש שאתה חוזר הביתה.סמי מיכאל הוא אחד מגיבורי חיי, בספריו חסות, ויקטוריה ,מים נושקים למים ועד יונים בטרפלגר הקסום תמיד הוא היווה עבורי עמוד אש של כתיבה .כתיבה לא מתחסדת חסרת גינונים של קאנונים ישראלים.בספרו האחרון מעוף הברבורים הרגשתי אכזבה .אולי ציפיתי.השפה סמי. פשוט השפה.ואהבתי אלייך היא לתמיד.

יש למילים השפעות להמשך התנועות, הם כמו סולם שלא נגמר, אתה מטפס למקום שאין לך עליו שליטה ויורד בשלבים לפרקים,מחפש איזונים

הכנתי אתמול פסטה איטלקית ברוטב עגבניות מזוקק, היה טעים יחד עם יין אדום גרמתי לגופי לנוח להשקיט את עצמו, חושב מה קורה הלאה בתנועות החיים שאני סופר לאט,מונה אותן אחד לשנייה ,מחפש את הצליל הבא.

רצתי בשדות של הישוב שלי לבד שעות בין הערביים, תרתי אחרי השביל הנכון ,גומא את עשרת הק"מ שהקצבתי לעצמי,הנפתי את ידי מול צלילים של דילן "ברכבת איטית באה".אני לא צריך הופעה בשביל לדעת שהוא יכול להעיף אותי, עפתי. צפיתי בשדות מלמעלה, הבטתי בערב מכסה בשמיכה את השדות התענגתי, אני מתענג על רכות .

בגינה בערב חשבתי שוב על סמי מיכאל.אני מאד אוהב אותו ,מאד.

נלכדתי בתנועות גופי הנוצץ לאור סוף היום. אני משחרר ממני את התנועות הצפופות,נותר מאוזן.מבין שמתוכי נובעים אפיקים של מילים לרוב .עדיין צעדי מהססים.

אני יושב על אדן חלון מול הים התיכון,מתבונן .תפאורות חולפות מול עיני,מעין מרקע קסמים פרטי.

התבוננתי באדם המשרך דרכו לאיטו בקו החוף,הוא מליט את עיניו לשמש השוקעת,נבלעת בכחול הפוער את פיו. כדור עצום היא השמש .האחד נעצר מסובב את גופו לכיוון הים הבלתי נתפס חושב.על מה הוא חושב ?

יש רוגע בתוך הרמונית הצלילים שמתנועעת איתו יחד.

אני קשוב להד הזמזום לידי,מילים קופצניות,חיתוך דיבור מהוקצע לפרקים.

הוא לוגם בירה מכוס גבוהה, עיניו סדוקות.

"את באה"? הוא שואל

היא מסיטה את מבטה לכיוון הים המשתרע,עיניה מכוסות במשקפי שמש שחורות.אין רוך בתנועתה.

היא לוגמת קפה עשוי בספל בצבע שנהב.

"אני באה" היא עונה.

הם לא קמים.

אני מסובב את ראשי לכיוון השמש ומניח את הנגן באוזני ,יש לי צלילים משובחים באוזניים.

צלילים של מרחבי אינסוף.אני אוהב צלילים איטיים הם תפאורה משולמת עבורי.

אני רעב עד מוות ,תאב. יש בי  צורך לפרמטרים רבים ומגוונים, אני רעב בהחלט לתנועות מפרות.תנועות חושניות,נשר מעופף.

שבוע הספר מתחיל מחדש, מוסד ממוסכן שמדינת ישראל מנחילים על קהל עם הספר.

כולם רצים בין דוכני ענקי המסחר וקונים רבי מכר שזמנם מתכלה בפרוטות

ואנחנו מחייכים .

המדינה המערבית היחידה  שאין חוקי אמת בה. מתפרקים מנכסי האומנות תמורת חיוך של חניות מעוצבות .שיזדיינו.

 עדיין יושב על אדן החלון מול הים התיכון רעב

יש לי תנועות של זוויות טעמים בחלקי העין ,היום יש לי רצון עז לתערובות של מאכלי ים ,אולי דג ים שמן שיכול להכיל את עשבי התיבול העזים.אני מת על דגים שמנים שיש להם ארומה של ים.לקלף את ההידרה ולמצוץ בקול את חלקי העצמות. טירוף של טעמים.

אני מוזג יין קר צונן.אני אוהב יין.

לא רע אצלי על אדן החלון.

רצתי עם רן אתמול,אלה היו שעות סוף היום,הרגעים שהשמש מהפנטת בקרניה הכתומים.רצנו בין השדות של איזור מגורנו.כול צעד נמדד בתוך האדמה. ול פסיעה נוחתת על הקרקע וממשיכה בתנועה.התנועה הנרחבת.אני זז והוא מעופף.תנועות משותפות.

רן דיבר אני הקשבתי ,לפרקים הקשבתי גם לעצמי מדבר.האוויר היה קריר. ברגעים האחרונים של התנועה הבנתי את הכמיהה למרחקים הארוכים.

תנועה ועוד תנועה .

סיום..

אני גולש עם האוטו כלפי היציאה מהחניה של בית העלמין.  יורד בכיכרות אחת אחרי השנייה, הכבישים ריקים. עובר את היציאה ממרכז העיר ועולה על המסלול לכיוון השכונה, לאורך השדרה המובילה אל הים.

במקום להמשיך לכיוונו אני פונה ימינה ויורד אל הכביש המוביל לבתי השכונה הישנה. אני עובר בין בתי הרכבות ברחוב אלי כהן. כבר בין ערביים של יום שישי חורפי, השכונה ריקה מאנשים, תושבי השכונה הישנה שלי מסתגרים בבתיהם. אני נכנס לחניה של בלוק הרכבת של השכונה בה נולדתי, גרתי ובגרתי.

החניה רחבה, מכילה עשרות רכבים חונים. אני מוצא חניה פנויה. האוטו עדיין מונע, החלון עדיין פתוח, אני עדיין מקשיב לרעש הים הנוהם מרחוק משתלב ברעש הגשם המרעים על גגות הרכבים. פניי משקיפות אל האור האחרון של יום שישי. באחת הכניסות נדלקת נורה, אב ובן לבושים בלבן עם כיפות על ראשם, פוסעים במהירות בין הסוככים בדרכם לתפילת השבת. עווית קטנה עוברת בגווי, אני נושם עמוק.

דוממתי  את הרכב ואספתי את התיק מהספסל האחורי. הלב שלי הולם  בחוזקה. אני נועל את האוטו ופוסע לכיוון הכניסה של בית הוריי .

נעמדתי בכניסה, מתבונן מלמטה כלפי החלונות המוארים של הבית הישן שלי.טיפסתי במדרגות כשריחות של שבת מגיחים מכול אחד מהבתים, ריחות של פעם. קשה לי בטיפוס האיטי, מדרגה אחר מדרגה, ריח מתווסף לריח, הניחוח של הלחם הנאפה, הארומה של הדגים המתבשלים ברוטב האדום השורף, ריח השבת באוויר.

אני עולה, מתגעגע לעצמי, בכול צעד במדרגות לקומה של בית הוריי אני מכוונן יותר.הגעתי לדלת החומה עליה תלוי שלט חרוט מעץ, משפחת סרוסי.

דפקתי  בדלת.

"יום השישי ויוכלו השמים והארץ וכול צבאם

ויברך אלוהים את יום השישי

מכול מלאכתו." 

 יומן מחזורי.

מחשבה עולה מתחת לצללי האור הנמוג. אני מתכנס לתוכה ובהדרגה מבין שמתחת למעטה ההגנות עולות תהיות שונות ,תהיות שמעלות סימני מתיחה על פניי.

אני רחוק.מפליג בנשימות הפרטיות שלי,מנותק מכול תחושה בגופי.ברגעי המרחק אני מתכרבל בעלים של מחשבות תוהות ,צועד בתחושות גוף עזות על מרבד תחושות קיומי.

מונה את הצעדים אחת ועוד אחת .זמנים מגוונים .מוסיקה של תנועה מתנגנת בטנור משובח נמהלת ברכות במסילות השמיעה

ומשם אני פקוח לאור.

בעברי הייתי הייתי צליל עז דורסני ,נותרו בי רק מקבצי צלילי מחשבות ,הבולעניות של ימי עבר התרככו לתנועות תשוקה.גיליתי שיש זמנים לכול דבר, זמני ביניים ,זמני ליאות ,מחשבות על תורת חיים.

אני כותב מילים רבות ,מחלק אותם לחלקים מאוזנים ,לבסוף אני נשאר מיותם וחסר עיצורים ופסקאות.הכול לחלוקה בתנועת הקיום המתגלגל

המחשבה הטובה יש בה נשימות רכות,נשימות מתמלאות.

תביטי סביב ,את יכולה עוד להביט מבעד לענני הגשם שממלאים את האישונים ,תתבונני בגיבור ילדותך ניתץ כטוטם חסר עורקי חיים, נותר כיחידה אחת מסתיימת.אולם יחידה שלמה של צבאות עולם סביב.

קראתי לאורך השבוע ספר של  סופרת בשם אנה אנקווסיט לספר קראו "הסוד".ספר הולנדי הכתוב הצורה המצומצמת ביותר.כול מילה מהדהדת בדייקנות מינימליסטית ואומרת שורות שלמות, דפים.הסופרת מרכזת את התנועות, לא משחיתה מילים לריק, אומרת ואני מקשיב .לפעמים שאני מסיים לקרוא ספר מסוג זה אני צריך לנשום היטב שנית ולשחרר,הספר הוא מטען הכאב הספר הוא גם מטען של שחרור .אין חיים נוקשים שיש בהם מזור ,מעניין .

ימים של מוסיקה ממלאים את עורקי ימים מיוחדים של צלילי מחשבה .אני מביט.

קניתי באיטליה כנפיים חדשות, כנפי מעוף רחב ,כנפי חלום חדשות, ואני עף.

אני עדיין מתבונן לתוך האגם בעל האדוות הרכות של קצף. בתנועות משוכלות האגם כמוני זז.

איך נשימות הופכות רכות, תנועת נשימות יכולות להעלים את עצמן מעצמן .מעניין פשוט מעניין

 דניאל נעמד נשקף ומטוהר אל מול הכחול העצום שמשתרע מתחילת מסע העין הנפקחת ועד סוף האישון המתרחב.הוא אינו יכול לשבוע מכמות הגוונים הכחולים ששוצפים את עיניו, מניפה מרהיבה של יריעות טורקיז אינסופיות שמתאגדות עם השמים התכולים ,תכול שזור בכחול הבוהק המתנועע בשלוה.

דניאל אלבז אוהב לבצע את להטוט השמש מול הים כך שברגע שהוא עוצם את עיניו בחוזקה כשראשו מורם כלפי מעלה לכיוון הקרניים הזוהרות שמתקלפות מהחמה הלוהטת באמצע השמיים, בפתאומיות הוא פוקח את אותן לרווחה ובתוך האישונים מתלכדות צורות מתעופפות של חלקיקים זהרורים שעשויים מצבעים עזים המתרגשים למולו, טווס שלם של מכחולים פועמים נכרכים עם חוטי פסטל סגלגלים חצילים, ורודים וכתומים השזורים בפסי זהב בדיוק כמו השטיח בסלון של סבתא נינט.המרבד שעליו הוא לפעמים כורע משתופף על ברכיו וסופר צבע אחרי צבע ,משרטט לו מפות ודרכים פתלתלות, מסעות צבעוניים דיימיונים רבי הוד, אוגר לעצמו את חוטי הזהב ככדור צמר השזור באגדות .כזה הוא דניאל מעין ילד אוגר, סופח חום, סופג קור,מאכסן רגשות,הכול בפנים כלוא ,נעול, לא פוקק עצמו החוצה.  

דניאל אלבז נפעם מהכחול העצום שלמולו, חש את מעלית דפיקות לב שמתחילה במסע הצניחה מטה לכיוון הרגלים ,מרעידות אותן, נידף למול העוצמה הנשפכת, הים קורא לו והוא מתנועע בלי משים, מעט רפוי כתפיים, נע כאילו מתפלל, מתאם תנועות עם אביו הים.

 דניאל יודע לבטח שהשמים המשתלבים עם הבוהק הכחול המסנוור מתחברים ומתמזגים עבורו ,הוא מתבונן בחיבור האינסופי, אחד הם ,מטה את ראשו ימינה כתוהה בדומה לכלב העזוב. באותה שנייה מדויקת של הטיית ראש משתאה, יכול דניאל לראות איך החיבור האופקי נבקע לשתיים ומתוכו נשפך שובל הזהב המזמין אותו אליו להניח את ראשו על רכות הצמר גפן שמתהווה לאורכו,הוא מוזמן להיות חלק נצרך, משתייך, נקראתי הוזמנתי ובאתי.הנה אני עומד לבוש במכנסי החאקי הקצרות ובחולצת אדידס שקנתה לי דודה מרגלית מאמריקה ממתין לסימן ממך, שקט מסביב יום התענית היום, יום האלוהים ואני ניצב בוער, מוכן, מולו הענק הרועש למקטעים ונינוח לרוב. ים של אוקטובר מונח מולו, סבא שמעון היה אומר לו "איבני, אין ים כמו של אוקטובר, הים שהכי מריח מנשימות כחולות, ים המכיל את כול סליחות היום כיפורים ,ים טהור, מזוכך, מלא רחמים וסליחות".

לרגע פתאומי עווית של נחישות עוברת בשדרת גבו, צליל של החלטה ,אני נכנס פנימה, מה כבר יעשו לי, אני אצוף לרגע ,לשבריר שנייה בתוך הצלילות, אשטף בסליחות המתנפצות במים ממלמל לעצמו, אחטא את עצמי, אטהר את גופי מול כול סליחה וסליחה שנשטפת בגלים .הנה אני הטהור מכולם יותר מאבא חיים, ודוד פרדי, ודוד יואל, הכי טהור בשכונה.הוא נעמד על קצה קו החוף בדמדומים בין ים לחול מתבונן בענק המתנועע בקולו המהמהם הקורא לו,מפתה ,בוא אלי ,כנס תשתכשך במימי, מי יראה? מי יביט? כולם  נמים את רגעי הצהרים של יום התענית ורק הוא ניצב ממול ,לרגע עולה בו המחשבה בטח מחפשים אותי ,היכן אתה דני? איפה אתה? הוא מתנשם ומחליט, הוא הולך עם הרצון שפועם בו ככה אבי כנפו  הגדול לימד אותו ,לך עם עצמך, לך עם האמת שלך.

  דניאל אלבז נעמד מול הים הכחול הרחב המזמין המבקש, בוא, בוא,ובא .כשאבא חיים שאל את דניאל מה נכנס בו למען השם הוא לא ענה לו מילה,רק נעמד למולו אילם כשצל חיוך קטן מצייר את שפתיו, ספג את הצעקות העונש והכעסים בגבורה, בשקט כמו שהוא תמיד ברגעי ההתכנסות ,אילם ועצור כאילו מנתק עצמו מהסובב כלום לא נוגע בו, לא חודר.

אני אוהב לרוץ על החוף ,הים ותנועת הגוף אחד הם גל עוטף גל מחשבה רודפת מחשבה ורחש הים מזקק את חוט המחשבות שלי .כבר שבועיים עברו מאז שבתי הביתה לשכונה לחופשה ,אני קם בבוקר בתוך בית הרכבת של ילדותי, בחדרי הישן כאילו לא עברו עשרים שנה של חיים,שותה תה עם שיבה שמכינה לי אימא  שאוחזת בידי ומלטפת את לחיי באהבה לבן השב הביתה מניכר, מברכת אותי במרוקאית , אני לובש את בגדי הריצה שלי ויוצא בהליכה מרחוב אלי כהן פינת הנגב דרך שדרת הקוצים שלא השתנתה במשך כול שנות היעדרותי, נשפך לחוף דרך דיונות החול הגבוהות, מטפס עליהן, שוקע בתוכן מעט, ואז נעצר בקצה התלולית מתיישב לרגע ומתבונן על הכחול שלי ושל דניאל אחי, מסיר את הנעל שהתמלאה בחול ,קושר את השרוך שנית כשכול הזמן עיני נועצות בים של דניאל ,נלכד במילים שלו שנאמרו ואלה שלא נאמרו בתודעה שנעברה בינינו בלי מילים .

החול בדיונה עדיין לח מטל הבוקר אני נוגע בו בידי, מפורר את הקצוות המחוספסות בין אצבעותיי ,ממולל גבישים מאוגדים של חול רטוב .מרחוק נמצאות הארובות העצומות, שלוש במספר מפזרות את העשן הלבן הניגר מהם בעצלתיים שמתפזר מעל גגות הרעפים של השכונה החדשה הצמודה לשכונת מגורי. שכונה מסותתת ושלווה עם בית ספר דמוקרטי ,גני משחקים מוצלים העטופים בשטיחי פלסטיק המגנים מהחול, שבילים מסוגננים ,גינות מכוסים בדשא סינטטי ירוק  ואפילו בריכה שכונתית ואני תוהה מי צריך בריכה כשיש ים כול כך מופלא.בכניסה לשכונה יש עמדת שמירה עם מוקד אלקטרוני ושער החוצץ בהתרסה בין בתי הרכבת  לבין גגות הרעפים האדומים.בדיוק כמו ביתי בשכונה המעוצבת ללא ים בניו ג'רזי הרחוקה בה אני חי עם אשתי וילדי. כמה שאני שונא את צבע האדום הרעפים החיוור המתנשא מהגגות, אדום חלול שאין בו טיפת נשמה של אדום אמיתי, אדום עז כמו המטבוחה של סבתא נינט ,אדום לוחש אדום. .פרבר אמריקאי אמיתי באמצע השכונה הישנה שלי, איש פרברים אמריקאי אני .

דניאל כתב לי לפני שנים שתבוא לארץ לא תאמין שתראה את השכונה שנבנתה צמוד לשכונה שלנו ,אפילו בית כנסת משלהם הם בנו עבורם, בית כנסת צבוע לבן ורחב עם שלט נחושת רקוע על כתליו בו כתוב בית כנסת השלום.כול השכונה החדשה נדמה כאילו היא כביסה לבנה ללא צבע, בתוספת גגות רעפים אדומים, ממש מחנק באמצע הכחול שלנו .מצחיק יוסי ,מצחיק, אבל כשאני נעמד על הדיונה של החול הקבועה שלנו ומביט על הארובות והשכונות החוצצות בגדר ושער, אני מבין שהשכונה שלי כבר לא שייכת לעולם הנבנה סביבי, בחיי יוסי זה חונק אותי בגרון ,ממש חונק.

התחלתי לרוץ באיטיות שומר על קצב גוף קבוע נותן לרוח הים של אוקטובר לאסוף אותי אליה, התגעגעתי לאוויר ולרוח שנוגסת בעדינות בפניי. הרגלים נעות חוזרות הביתה ואני נוגע לא נוגע בקו החוף,שנים באמריקה והים של דניאל חוזר אלי בעוצמה, עוטף אותי והזיכרונות נשפכים לתוכי, זולגים הזיכרונות כמפל שקוף, שטופים מצוחצחים וניצבים למולי,מאותתים על חיי העוברים במתינות בג"רזי הרחוקה.

ישבנו על רצועת הכורכר משקיפים על החוף הריק, רוחות אוקטובר נכחו בתנועתם הצוננת,אני הייתי רכוס במעיל רוח בצבע ירוק, דניאל אחי הבכור עדיין במכנסי היומברו הקצרות שלו וחולצת הכדורגל של הפועל תל אביב שמספר שבע של משה סיני הגיבור מפארת את גבה ,מתריס ובולט .כול השכונה היו אוהדי ביתר ירושלים מאוחדים בשנאה הממסדית ודניאל אוהד הפועל ,כזה הוא אחי הבכור, לא חי בזרם ועכשיו הוא יושב קרוב אלי ובידו מקל שאיתו הוא משרטט את הפסים והעיגולים של משחק איקס עיגול. ברקע נשמעים הדי הרעש כלי החפירה והמנופים שבונים את ארובות הפחם העצומות, רעד מהדהד ללא הפוגה המביס את השקט, הוא מסמן לי בכף ידו שבעיניו משורטטת ארשת של סלידה ובוז על המשאית הנוספת שפורקת עם המנוף את התכולה, "הם הורסים את הים יוסי, חבורת הרעים הזאת בונים פה ארובות ענקיות שיפזרו עשן על כול העיר והים ,יפלטו פחם ויהרסו את החוף שלנו". המילים האלה הקפיאו אותי "מאיפה אתה יודע את זה דני" ,

"אבי כנפו סיפר לי את זה"

"אבי כנפו עבריין דני, אתה יודע את זה,אבא לא מרשה לך לדבר איתו," דניאל נעמד מולי זקוף, בוער, "אבי כנפו לא עבריין, אבי כנפו הוא הגבר של השכונה ואל תשים לב למה שאומרים אנשים", אבי כנפו מתגייס לצבא בחודש הבא והולך להיות חיל קרבי בגולני וישרת בלבנון" ,"אתה תראה יוסי שכול השכונה תעשה לו כבוד ,לאבי כנפו הגבר".

  דניאל השתתק כשסליל המילים מתעופף ממנו .נאלמתי גם אני, דניאל העריץ את אבי כנפו השכן שלנו ,הבן של אברם וחנה שגרים דלת מול  הבית של סבא שמעון, אבי החזיר אהבה לדני וקרא לו הנסיך החכם של השכונה ,אבא לא שמח מהקשר הרקום ביניהם קרא לאבי כנפו ילד עבריין לא לומד לא מתפלל ואסר על דניאל להיפגש איתו.רק כשהביאו את הארון הצבאי ללוויה העצומה בשכונה, אבא מלמל כשהוא מחבק את דני המעולף, "אבי כנפו היה גבר מלאך שלי ,אני מצטער שאסרתי עלייך להיפגש איתו ,צדקת אבי כנפו היה גבר. בעיניו של אבא היה עצב שהקפיא את עמוד השדרה שלי.

רעש המנוף המקים את  שלד הארובות בתוספת רעש יציקות הברזל המתכסות בבטון אפרפר היווה ניגוד כעור להמיית הים של אוקטובר. משאיות ענק צורמות ברעש המאמץ פורקות ומגירות את החצץ הלבן והברזל הכהה מתוך לועם ,מהומת אלוהים ובאמצע הים נוכח עגמומי נעלב.דניאל התקרב אלי כמו תמיד שהוא עושה שיש לו מילים קרובות לומר לי, מילים שקימות רק בינינו, בשפה האישית שלנו  .

"אתה יודע יוסי שאני בן הים", הסתכלתי בדניאל אחי הבכור הוא היה קרוב מאד אלי הבל פיו שייף את אפי  "דניאל מה זאת אומרת בן הים"?  "אתה הבן של אימא ואבא".

"אני בן הים יוסי", הים בוחר את האנשים השיכים לו, בורר אותם מתוך כולם ושולח חלקים שמרכיבות את החלומות של בני הים , הוא מסנן את הדם האדום ומחדיר במקום תרכובות נוזליות של חומרי ים כחולים, ואז שאנחנו  כבר שייכים לו הוא מדבר איתנו  בשפה של אנשי הים". עובר בינינו סוג של זרם חשמלי ואני שומע ומבין אותו דרך הזרם שמסביר את עצמו בתוכי".

קצת נבהלתי מהגילוי של דניאל, הרעיון נשמע לי מאד לא נכון.סוג של מילים בלי היגיון שמבלבלות את המחשבות שלי.שתקתי והמשכתי להקשיב,הים מתנועע מולי כאילו הוא מאשר את המילים של דניאל .אני רוחש בתחושה שאני חייב לרחוץ את רגלי במי הטורקיז.הרגשה של מידיות אופפת אותי ,גם אני בן ים?

"אתה יודע יוסי כשנעמדתי מולו לפני שבוע ביום הכיפורים, הרגשתי כאילו יש לי זרמי חשמל ברגליים, הלב שלי השתולל כמו יו יו ממש רוצה להתפוצץ מתוכי .לא הייתה לי שליטה על המחשבות, הכתפיים רעדו והרגשתי שהגוף שלי זז ואני פשוט לא יכול להפסיק. אתה זוכר את תפילת חטאנו בבית כנסת כשסבא מניע את הגוף שלו במהירות והעיניים שלו מופנות כלפי מעלה עצומות ,אין לו שליטה על הגוף,זז כמו הלולאה בשעון שנמצא בסלון של סבתא. כששאלת אותו למה הוא מתנועע כך? הוא אמר לך, "יוסי אני מרגיש כאילו מתוכי יוצאות כנפיים ואני עף באוויר ברצון להגיע לשמיים, להיטהר. וברגעים אלה אני משחרר את המחשבות, והגוף שהוא הקופסא של הנשמה שלנו הופך לקופסה טהורה. לכן אני מוכרח להזיז את הגוף,להבין שאני חי ואני אמיתי".

 "אתה זוכר איך הבטת בסבא כאילו המילים שלו כמו ילד קטן ,וסבא קצת היה נבוך בגלל המילים האלה ,וישר הוא צחק  כדי לבלבל את הרצינות שהיית באוויר, ושלא תבכה.אתה הצטרפת בסוף לצחוק ,אני לא צחקתי כי ככה הרגשתי גם מול הים ,אני לא שולט בגוף שלי".הוא התכופף לעברי קרוב ואמר בקול שקט."החוף היה ריק ,יום כיפורים והעולם היה שקוף כאילו מסתכלים בלבן של הגולה מול השמים.המשאיות לא עשו את הרעש הקבוע שלהם, ואני באתי לכאן לבד כאילו הפנטו אותי, יצאתי מהבית כנסת והלכתי בלי לחשוב. כשהגעתי נעמדתי מול הים וכאילו צללתי לתוכו מאבד שליטה על התנועות שלי.יוסי הכול היה שקט כאילו אני והים בתוך בועה ואני מכושף, כישוף בחיי אימא שלנו". הריח של הבל פיו מנקר באפי וטעמו עכשיו היה טעם חמוץ של התרגשות שנובטת ממנו." אתה יודע יוסי הוא המשיך, היה שקט, כולם היו בבתים או בבית הכנסת ואני נעמדתי מול הים סופר את הגוונים הכחולים והוא מאותת לי עם הצלילים שרק בני הים יכולים להקשיב להם, בוא כנס אלי, בחיי יוסי, כאילו הוא מדבר בשפה שלנו, והזרמים זזו לי בתוך הרגלים כמו שאני מתחשמל אבל חשמול נעים מדגדג ". שדניאל דיבר ככה כמו בספרים כשהוא קורא בלילה בחדר שלנו כשאני עושה את עצמי ישן ,הבנתי מדוע כולם אומרים איזה חכם דניאל ויום אחד הוא יגע בכוכבים בגלל הכישרון שלו לומר מילים שהלב נפתח עבורם.

המשכתי לרוץ נותן לדופק להגיע לנקודה שבה הגוף ניזון על אוטומט,הים נצץ בזהוב של השמש ואני רואה לפני על החוף את צ'יקו המציל ,אימת הים וילדי השכונה יושב על כסא מקש, מבטו עמוק ומרוכז בשקיפות התכולה מחכה שאולי הים ירמוז לו לבוא כבר אליו.

 נעמדתי למולו ,לא התראינו כול כך הרבה שנים, ראשו הפך קירח בלי הרעמה האפורה העצומה שכולנו חששנו ממנה שהופיעה בפתאומיות מאחורינו, לופתת את צווארנו בתוספת קולו הבוס שרוטן איך זה שהנכדים של הרב שמעון במקום ללמוד תורה אתם עושים מהומות בחוף שלי .רגליו  עכשיו רזות גרומות כשכתמים צהבהבים מעטרים אותם, פניו הפכו מכווצות משנים של רוח ים ושמש ,עיניו שצדו אותי וזיהו אותי כנכד של סבא שמעון הגדול נפערו בעיגול רחב של השתאות, והזרימו על פניו המכווצות שמחה גלויה, טבעית. "יוסי לאהמר(אהוב במרוקאית) מה שלומך נסיך", "תודה צ'יקו הכול בסדר, ואתה מה שלומך"? הוא התרומם מהכסא התחבקנו והתנשקנו על הלחיים קרובים כאילו הזיכרונות התאגדו מולנו לשנייה מהולים בטעמי פעם. הזיפים שלו שצרבו את לחיי הזכירו לי את הריח של סבא ואבא קרובים אוהבים, אין ריח כזה בבית של משפחתי החדשה בג'רזי. יש  שם רק ריח של אמריקה, סינטטי ומעובד והאבא של לסלי אשתי ,ג'ק תמיד מריח מאפטר שייב שמניב ריח של אנשים אחרים ,אנשים שונים. במשרד המשותף שלנו לשיווק מקרקעין כשהוא יושב מולי נקי ומעונב הוא אומר לי באנגלית המתובלת שלו, "הי יוסי זאת אמריקה, פה עושים חלומות" .

צ'יקו מחייך אלי את החיוך חסר השן שלו, אני שמח שאתה כאן מבקר את אימך, לא היית כאן שנים מאז הלוויה, אחרי השבעה נעלמת כאילו אין חזרה, הגיע הזמן לחזור.הצללים כבר התישנו יוסי לאהמר". תמיד צ'יקו כמו הים מזהה אותי, בטח גם הוא בן ים כמו דניאל שלי.

הנהנתי בראשי הזעתי מהמאמץ  והגוף שלי בפנים קצת כאב

הוא ליטף את ראשי כמו פעם כשהייתי ילד ,התמסרתי לליטוף הרגשתי בטוח באצבעותיו .הוא דיבר שעיניו קצת לחות  "אתה גדלת ממש, לפעמים שאני רואה את אימך במכולת אני נזכר בכם, איך אתה ואחיך הייתם משגעים את  האנשים בחוף. היו זמנים, היום זה כבר שונה, ארוך יותר, הילדים של היום כמעט לא מגיעים לכאן ואם הם מגיעים הם יושבים על כסאות מבד שמקבלים בחצי מחיר בסופר ונבהלים מהחול".והוא ממולל את חול הים באצבעותיו, "רק המבוגרים מהשכונה באים לדבר עם הגלים כמוני", חייכתי אליו במאמץ הצלעות הפנימיות שבי כאבו, "כן היו זמנים צ'יקו" ,מלמלתי.

"אני עוד זוכר את הרעש והמהומה שאחיך ואתה עשיתם, כול השכונה דיברה על כך איך שזוג ילדים קטנים מפוצצים את החוף, אוף כמה סבא שמעון הגדול כעס,וואי וואי כמה שהוא  התפוצץ .הוא היה מגיע לבית כנסת והנושא היה עולה הוא היה משתיק אותנו עם הזווית של העניים, אתה יודע במבט הנוזף שלו, אבל החיוך היה עולה אצלו, חיוך של אנשים גאים".

אני נפרד משיקו בנשיקה על הלחיים והבטחה לעבור היום בקיוסק של טויטו לשתות איתו בירה ולאכול צנון מוחמץ וממשיך לרוץ, משאיר את המציל בגמלאות רכון על הכסא מביט על הגלים המנכשים את רגליו והזיכרונות ממשיכים לקלף אותי וכנראה גם אותו.

 "יוסי בוא נעשה משהו נגד החולירות שהורסים את הים" ,בבהילות נשמו אותי המילים כאילו מציפות אותי שנית, הרגע שהיה ונחקק אז חוזר אלי באותה בהירות .

"מה אנחנו יכולים לעשות דני" ?

"בוא איתי"

הלכתי אחריו כרגיל ,התקרבנו בזחילה לכיוון המשאיות הפורקות את יריעות הברזל שיהוו יסודות לארובות הנבנות ,הגוף שלי החל לרעוד מפחד, דניאל העביר מבט אלי קצת באכזבה ,"תחכה פה" ציווה עלי "ברגע שאתה שומע רעש תרוץ הביתה, ואם יתפסו אותך תבכה כמו שאתה יודע, בכיין בלי הפסקה".

הנהנתי לאישור, דניאל המשיך בזחילה נעלם והנה שוב ראיתי את ראשו מציץ מבין המשאיות, רעדתי,מה אתה עושה דניאל לחשתי, שפתי חשוקות.ראשו עם השיער השחור החלק נצץ לנגד קרני השמש ונעלם. רעש הפריקה של יריעות הברזל החורקות נשמע לרחוק ושוב ראיתי את רעמת ראשו מציצה מערימות של חצץ שנשפך ללא ליאות משאית אחרי משאית ,ועכשיו אני כבר לא רואה את דניאל ,הוא נעלם לי .הרעש נמשך חצץ לבן נגרס וקולות בערבית של העובדים בתוספת צעקות בעברית של מנהל העבודה ודניאל איננו.

דניאל היכן אתה? איפה אתה?.

  שקט פתאומי מסביב רק רעש הים נשמע כאילו גם הוא המום מהדממה שנחתה על החוף במפתיע ,הרעש נדם כאילו פקק גדול אטם את כול הרעש פנימה. הורדתי את ראשי בזהירות מתחת לדיונה, השקט הפתיע אותי כאילו מעולם לא נכחה דממה בועטת ומתריסה בחוף, ובאותה פתאומיות נוצר רעש חדש כשבתוך הבלילה המתערבבת נשמעו הקללות בערבית והצעקות בעברית, "מה קרה פה"? ,"איך זה קרה?," הראש של דניאל צץ לידי, "בוא נזחל בשקט, הרבה זמן ייקח להם עכשיו" .

רעדתי וזחלתי אחרי דניאל אחי, הגענו למעבר לקו הדיינות ורצנו במהירות הביתה כשהוא מתגלגל מצחוק, "מה קרה דניאל" ? הוא לא ענה, רצנו כאילו אין מחר ובבהילות לבית של סבא שמעון.

למחרת שהגיע פקח הבניה לבית של סבא שמעון הגדול שהוא מסיר  את הכובע בפניו ומביט בו בכבוד רב, "אדון אלבז המכובד,הנכדים שלך נצפו שופכים חול ים לתוך מיכלי הסולר של המנופים שמרכיבים את סוללות הבטון ליצקת הארובות. הנזקים הם עצומים, הברזל עומד כרגע בשמש  מחליד, אנחנו ממתינים למשאיות ההרקה שינקו את החול מהמכלים.אדון כהן זה לא מעשה קונדס ,אלה מעשה של עבירה ופשע ,ועל זה אני לא אעבור על זה בשתיקה".

סבא שמעון פתר את הבעיה אני מעולם לא אדע איך ומה עשה ,הצעקות שלו ושל אבא חיים על דניאל הרקיעו עד השמים והרעידו את כול השכונה ואני בכיתי כמו שאני יודע ,בכיין ללא הפסקה. ,מעניין שעלי הם לא צועקים, אולי כי אני רגיש ונרעד מהר, או אולי כי דניאל תמיד עומד חוצץ מול כולם ואומר רק אני אשם ,תמיד רק אני אשם.  

אני ממשיך לרוץ, הארובות מולי זקורות ומכוערות מנפנפות עם העשן מתריסות על בתי השכונה, עדיין נזכר איך האצבע של דניאל מצביעה עליהם בשנאה שעוטפת גם אותי," יוסי זה לא טוב הבטון והברזל הזה, פשוט לא טוב, אנחנו אנשי ים, היינו צריכים לשמור עליו האצבע שלו הייתה מודדת אותם מול השמש ,מצמצמת אותם ,מקלפת אותם והם לא היו נעלמים והוא היה מסתובב בייאוש והולך .

אני נעמד מול השמש ששוטפת את רצועת החוף הבהירה, הזיעה ניגרת לי על הגב והצוואר, הגוף שלי מרעיד את הנשימות חזרה לסדרן, אני ניצב על הרטוב של הים ,המקום המדויק בו הים גורף את החול אליו ומשאיר עקבות של שייכות, הרמתי את האצבע האמצעית מול השמש, מאזן אותה מול הארובות העצומות, מצמצם ומקרב עד שהם נבלעו בתוך האצבע הקטנה שלי, חוזר על המילים של אחי הבכור דניאל, עם אצבע קטנה הייתי מעלים אותם, כוס אמק אנחנו .

נזכרתי במשפטים שהוא כתב לי אחרי שנים, מילים על פעם בשפה של היום, מבוגר ,מפוכח, חודשים לפני  שהוא התכלה .  

 באתי, נכנסתי לתוכו ,הוא אסף אותי בנשימה אחת, קיבל אותי, בוא, בוא אלי, הים נהם ואני נהמתי איתו יחד. אני בא ובאתי. חדרתי פנימה עוד ועוד, נכנס, מתמזג בתוך האהבה שהוא מרעיף אלי, תפתח עוד, תפתח עוד את עצמך הוא מגרגר לי בשפה של אנשי הים. אני מטהר את כול החטאים, שט כמו משה בתיבה, נרטב בין גליו רטוב מזמין ,הוא מלחש לי בוא אלי ,האדוות מלחכות את קרסולי ,בוא אלי, ואני נישא, רם ,רחב , הולך מרגיש איך הגוף נוזל לי החוצה ,נשפך ממני ,נבעט מתוכי אליו .בוא, בוא, אני בא ובאתי.

התעוררתי בידיים של אבא שהדמעות שלו נוזלות עלי ממלמל בן שלי ,בן שלי ,יום כיפור היום אתה טהור, חשבתי שאיבדתי אותך.הוא בכה ואני רטוב נלחם בו רוצה ללכת לגלים והוא אוחז בי יחד עם דוד נתי ,לופתים אותי ,תירגע דניאל, תירגע ועצמתי את עיני נכנע.

   כן יוסי אני בן הים ,אני ואתה, ואבי כנפו שכבר איננו, וסבא שמעון הגדול וצ'יקו המציל כולנו בני הים.

אני מצמצם את עיני מול הארובות שהעשן מתנשא מעליהם .

ממשיך לרוץ.

יום שלם אני מהפנט את תחושות הגוף ,מנסה להחזיר לעצמי את תנועות הגוף המשלימות. הרמת יד ורגל כיחידה הרמונית המתמזגת עם נשימות מרווחות. אני מחשל עבורי דרור חדש.

  התחלתי להרכיב בהתמדה צלילים מרוככים לתוך גופי, צליל נמהל בצליל כמתווה שלם, המקצבים מעניקים לגופי המכונן מגוון עצום של מניפות נשימה. רפרטואר מושלם .

 אני מסוגל לחוש את רוח הים נושבת מעלי מלטפת ,מרווה אותי בנקודות חיים.עדיין אני נעמד על אצבעות רגלי מתבונן לאופק המסוגנן.הים יכול לדבר בשפה של אילמים.

רצתי במשך ימי חמישי ושישי במרוץ מפואר, שמו הר ועמק .רצתי באור ובחושך, בזריחה ובשקיעה רצתי בירידה ,במישור ובעליות. היו רגעים שכאבתי דממתי, היו רגעים שידעתי שאני עף ,פשוט עף.

עכשיו אני פורש את ידי כמניפה רחבה,מתעופף כנשר. ולפרקים מתעורר בי רצון עז לצלילי בלוז שיפרק את הזיזים המחודדים וינתק את התחושות כמנתח לב מיומן.

ארץ הצפון חיכתה לעדת הרצים המיומנת שהתחרתה מול הזמן ומול עצמה .ניסיתי לומר לעצמי במקטעים קבועים, מה אני עושה עם כול השיט הזה,לא היו לי תשובות כלל. נותרתי בקבוצה משובחת של אנשי מעוף, ואנחנו עדיין רצים.

 במסלול הנמצא בתוך המתווה של הירדן ההררי החום נושק לשלושים ושלוש מעלות ובתוך התנור המלובן אתה רץ במעין סוג של זיכוך אמיתי.באותו מסלול מזוין יש לא מעט חידלון ורגעי סוף. אתה כמעט הולך להתאדות מחוסר אוויר בריאות אבל לא מתאדה. אתה רוצה לעצור ומי יעצור, כוס אמק. אתה חייב לשתות מים מרווים,בזבוז, חבל על הזמן שמתכלה .נותר לך לרוץ ולרוץ.  ללא אזהרה רשמית מופיעה מולך עלייה ,קטנה אמנם, אבל עלייה שהופכת לך את שארית האוויר שנותרה לך בריאות . איזה חיים אנחנו עושים לעצמנו .תענוג.

על מה אני מדבר שאני רץ כתב מורקמי הגדול .לא נכנס לנושא המחשבות שלו,כבודו במקומו מונח(מלא כבוד).אני יודע רק על מה אני מדבר ועל מה אני חושב...בדרך כלל

אני חושב על תנועה אינסופית.אני יכול לדבר על הרמוניה ועל חברות ,אני רשאי לכתוב על רצון ושייכות.אני ממלמל על מוסיקה של לילה, על צינה של זיעה הנדבקת לגוף,אני יכול לומר בלי סוף על  נופים מרהיבים ,על תמהיל של ריחות מושלמים. אני יכול לסכם במילים של תשוקה ושל מעוף.

בסוף כולנו עפים. כן בסוף כולנו עפים

נשרים של מחשבות ותנועות.אלה אנחנו.

צעדים שלמים נאספים ליחידות שלמות, אנחנו משילים תוך כדי תהליך הריצה את הנשמות התוהות שלנו, מעבדים את הנכסים הכי רגישים שנותרו לנו .לא סתם נאמר שהבדידות הגדולה ביותר של האדם נותרת עם מחשבות עצמו.

ובתוך מסלולי הצפון ללא אבחנות של מקום וזמן נותרת פשוט שייכות, אתה רץ .

יש רגע בין ים לדממה, רגע מוחשי לחלוטין,

זהו הרגע שאתה יודע שנועדת לעוף.

אני מביט בו באופן די קבוע. הוא יושב על הספסל, יש לו ישיבה מאד שלווה .אני מתבונן בו ובי. הפכתי בשנים האחרונות לאדם המתבונן ללא ליאות. הוא מקלף את שקית הכריך שהוא מביא עימו, מסיר את המפית הלבנה , נוגס מהכריך לועס בכבדות  . הוא מתבונן בגלי הים ושותק. אני והוא כאן כמעט באופן קבוע.

אולי האיש הוא אני.

תעתוע שלם.