אני פוקח את תחושותיי ניעור לתנועות הגוף,מאזין ללחשים הפנימיים שרוחשים מפקעת הבטן התחתונה שלי.ללא אתראה אני מכושף בלחשי חיים."הי" עולה מתוכי קול פנימי, אני קשוב. בשנית אומר הקול, "הי דרור אתה מקשיב לי ."אני מקשיב" עניתי לעצמי. "חיים שלמים, ממש חיים שלמים ועצומים" ונדם. אני מתבונן בתנועות הגוף שרוחש ממני ועלי, מריח את מרבדי החלומות שמתעופפים ממני,הם קיימים,צבעונים ומסוגננים מעין אלומות של זמן. נותר מתבונן

"תתבונן דרך האישון של העין ,תשקיף במגוון הצבעים שמכילים את החלומות ,אל תאמר מילים לא הכוונה, פשוט תתבונן היטב.  אתה מביט?".אסור לבזבז מילים זאת השחתת מידות .

אני מפשט את המילים עבורי ומנסה להרגיש שאני נושם נכון, מודד מילה ועוד הברה .

אני מנתח את הק"מ שרצתי אתמול ,כול תבנית מחשבה שאני מדבר בתוך כול צעד מתכלה. קלידי שחור ולבן , אני מודד צבעי צליל.נהניתי אתמול מהריצה אף על  הידיעה שאני לא מצליח להרים את גופי למה שהיה פעם .נדמה שיש פערים של תנועות בתוכי

 הצלילים עושים שמות במסילות והעורקים שמחברים בין שסתומי החיים ומראית העולם. הטבע כולו רוכן עבורך בהשתאות אומר עבורך את האמת .ריחות החיטה, העשב, האבק והשמיים שמתכהים ביופי בוהק,כולם שייכים לקלידי שחור ולבן...תמשיך למדוד

יום שלישי הוא יום טוב למעשה רכות הלב. מעשי תשוקה טהורה, יש בי רצון עז לעצור מהקלדה שמנגחת בי ולאפשר לכם להאזין לצלילים המתרפקים, שנשמעים באוזני.

הנה הם

Gravenhurst

תודו לאלוהים שתכירו אותם.

מקטע של משוגעים.

מקטע של חברים.

מקטע של נשימה ועוד נשימה ,קלידי פסנתר שחור לבן.

קינאת בי, בי, באיש הריק, הבודד, ממש בדיחה של החיים, קינאת בכלום שלי.אני יודע שאתה חושב לעצמך עמוק בתוך הצרות האישיות והפרטיות שלך, כול מה שהוא עושה נעשה ברשות, אין אצלו איסורים, הוא שילם מחיר משולש לחברה, מחיר מלא לאלוהים, מימש את כול החרא שבעולם. הוא יכול אם הוא רוצה להיות בודהיסט, אינדיאני, הוא יכול לבחור להיות כומר מתבולל,ערבי מזוין. הוא רשאי להיות מה שבא לו, הרשות ניתנה. איש דפוק שעכשיו יכול להשתגע ללא עוררין, לשבור את כול הנורמאלי והקיים, לחצות את הגבול בין השפוי למטורף, לנדוד למקומות שאנשים רק הוזים עליהם, לעמוד על רגל אחד כמו חסידה, להשתין בפרהסיה, להזיל ריר, ואם הוא רוצה הוא יכול ללבוש בגדים מוזרים ולקרוא לעצמו ישו, הרשות נתנה  מותר לו. הוא את המחיר כבר שילם, קינאת בי דניאל, אתה מאמין?"

שי נעמד מולי.הרגשתי איך המשקל של תשעה עשר הימים האלה, עמד כרגע על כרעי תרנגולת, יום אחרי יום נצבר ונמהל אחד בתוך השני, מפת הימים שלנו יחד ניצבים מולי, הבינינו מדיד כרגע.

אני מתבונן בגופו הארוך. המכנס הדהוי מתנוסס שמשוחרר מעל רגליו הרזות בוהק למול אור הכוכבים החודר בין הפיסות המחוררות של המערה, אני יכול להרגיש את ההתרגשות הנידפת ממנו.תמו המילים המדודות שהקפיד לשמור עליהן באדיקות,שיוון הנפש נדם.

 התחלתי להרגיש קל באופן מוזר, גופי החל להתרוקן, משאיר בתוכי ריק נעים ומפתיע.השפה נוצרה מחדש אין סתרים ונסתרים חצינו את הגבול, עכשיו קל יותר.

שי דיבר וקולו רעד, "

אתה איש חכם דניאל, זיהית את ההתקרבות שלי ושל נועה בחושים הרגישים שלך, ומה? פחדת שאני אשכב אם אשתך, שאני אזיין אותה אצלי בראש פינה, אידיוט.

חזרתי אליך ואליה מתוך השיקום העצמי שלי, באתי להיות בחזרה, קיבלתי חלקים מעצמי, השלמתי עם החוסר,באתי מפויס, ונועה הציעה את עצמה ישירות כמו פעם ללא מעצורים בדיוק איך שחברים עושים. אני באה להיות עבורך, מה שתבקש שי, והנתינה שלה באה מתוך הברית שנבנתה בינינו. בשעה שאתה ישבת ושתקת ,איך אמרנו כלב שמירה ,כן כלב שמירה.

שי ראה את ההתנהלות את הקנאה שהצטברה אצלי. ואת מה שהוא ראה הוא נצר.הוא מדד את הקבלה שלו אלינו בחזרה, ואותי הוא מדד יותר מכולם, בצדק. ובעצם מה אני עבורו? אם נועה היא משפחה, חברה, מה אני בעצם?

"יש לי  הרבה מה לומר לך דני, בשנים האחרונות, השיחה הזאת הפכה והתגלגלה בתוך ראשי, התאמנתי עבורה, חיכיתי לה, ידעתי שתבוא לראש פינה אליי, היה ברור שנעשה את המסע הזה בינינו. אנשים משתייכים אחד לשני לא מתוך בחירה שלהם אלה מתוך תהליך בחירה קוסמית. האינדיאנים אומרים שנשמות תועות בשמיים מחפשות אחת את האחרת עד שהן מוצאות ומתלכדות.הנשמה שלי לא תוהה ולא טעתה, היא ידעה כול הזמן שהנשמה שלך תבוא ותהיה. אתה כרגע מנקה את המשקל שהכביד עליך,מנער את האבק ששקע בך, לי היה ברור  שהדברים יתבהרו לבסוף, התרחקנו דני, התרחקנו פיזית ,כעסנו נפשית, אבל זה כלל לא משנה, תמיד נשאר קרובים,  לאן שלא נלך."

עיניו של שי נצצו בתוך זוהר הכוכבים המשתבר בין חרירי הפטרייה הסלעית, הקשבתי לו איך הוא מספר לי מה לא הייתי, מה לא הבנתי."והתרחקנו דניאל." כתבתי ה ת ר ח ק נ ו.  נגמר הדף .

לפתע מסתבר שיש בי קצת חששות מהתחושה שהגיל שלי הופך מטושטש. כפיתרון מידי החלטתי לנהל את החיים שלי כספר פתוח,יש בפתיחות משהו מחייב בהחלט.

 אני פוסע בזהירות לתוך המחשבות,מתבונן בשאריות סביבי ומגלה שאני בן ארבעים וחמש .ככה פתאום בלי אזהרות יסודיות,ללא סטיות מיותרות וללא דמעות. קיים ואמיתי.מה פאקינג עושים עם כול הארבעים וחמש  שנים שמהלתי לתוכי, גם אם מפרקים אותם ביסודיות תהומית,עדיין הם מתקיימים.

המחשבה הראשונה והנכונה ביותר היא ללכת למקום העבודה ,ואני שלא מתגאה במוטיבציית יתר עובדתית ,פשוט מחליט לא להרים את הראש ונותן בראש (בטח עכשיו ניסים אומר הלוואי שהוא היה רץ ככה) .היום יכול להתכהות או להפוך בהיר, אפילו העננים יכולים להזרים את מנת הגשם הלא נגמרת והים יכול לשטוף את כול השנים שאני מבזבז. עצם הרעיון הבסיסי שאתה עובד ומחייך כיוון שאתה מרגיש שיש לפחות אדם אחד או יותר שחושבים שאתה בחור נחמד ושולחים לך הודעה באימייל המכיל ברכות. יש בזה תענוג של אמת.

ארבעים וחמש  שנים נאספות ואני בוחר להקליד את המילים שלי בבית קפה. מותר גם למי שעובד להיות בבית קפה (תירגע גרטי).אני כותב את המילים שעולות לי בקצה האצבעות ושיפולי המוח הקודח שלי ,מחלק את הנשימה שלי למרווחים קבועים, בכול מרווח אני יכול להתמודד עם מקטע שונה שנותר בי.יש לי רפרטואר לא נגמר של מקטעים, הרעיון מעלה לי חיוך של דביל באמצע הבית קפה. אני מניח את האוזניות של האיפוד הבן זונה שתמיד איתי ומקשיב לצלילים קצת שונים. יש עצבות אמיתית בקול הסדוק של Tindersticks. יש צליל שגורם לך לרצון לעוף  בדיסק החדש של Fink .ועדיין עמיר לב גורם לי להסיט את הנשמה שלי מרווח ועוד מרווח.

החיים לא רעים בגיל ארבעים וחמש ,אפשרי לשבת בבית קפה ולשים זין על המנהל (זה אני נזכרתי לרגע)אפשר להקשיב להמיית הצלילים בתוך מסילות האוזניים וניתן בהחלט לנשום מילים.איזה כייף זה מילים.

אתמול אחרי הצהריים רצתי עם רן ודויד עשינו תנועה של מקצב קל ,דיברנו הרבה. נדייק, רן דיבר עם דויד אני עשיתי עם הראש כי לא היה לי אוויר.לא נעים לומר פה לכול העולם איזה כייף היה...וואלה ממש כייף.

בגיל ארבעים וחמש, אני כבר יכול לנסות לדעת מה אני יכול לאחל לעצמי ,אין בי הרבה כמיהות של אושר ועושר, אין משתדל שלא יהיה בי הרבה חטאי מוסר ועכבות.אני מקווה שפיזרתי כבר את תנועות האגו ומוססתי מעט את היוהרה, חוויתי את עוצמת הגדול והקטן והמושג והלא מושג. ומה שכבר לא מתקיים יישאר בחוסר קיום  שלו.מי  שבחר  להיות חבר שלי נראה לי שכבר  ככה יישאר.

מה שנותר לי רק להאמין באופן נרחב,לחבק הרבה מרחבים ,לקוות שהים עדיין אוהב את ילדיו ,שהצלילים ימשיכו לנבוט עבורי במסילות השמע .ולא יגמר לנו מאגרי מילים לחלוקה.

בבסיס הפנימי אני מביט בנשר הדוהה או באינדיאני המתכלה,לנשמה שכבר יש בה מהמורות

 מה שנותר  רק לעוף

לא דרישה מורכבת מידי.פשוט כנפיים מזן מרחף

מקטע מהספר שמבושש לבוא,כי אני  טיפוס כזה.

כול דבר מבשיל בשלו.

מקטע של תנועות ואהבה.

נכנסתי לחדר המקלחת. פתחתי את זרם המים. נשטפתי משמונת ימי המסע. אני  צריך לנסוע למקום שאני צריך להיות בו, עכשיו, המיידיות תקפה אותי.מאותו רגע. התחלתי לבצע את מעשי בהחלטיות . נשטפתי בזרם המים נעמדתי למול המראה הקטנה המכוסה האדים התבוננתי בפניי העטופות בזיפי זקן כהה וצפוף. מרחתי עליהם את קצף הגילוח של שי שהיה מונח על המדף התחלתי לגלח את לחיי וסנטרי בקפידה עם התער של שי שהיה מונח על פינת הכיור, מה ששלו שלי, כך חזרנו להיות עכשיו. שטפתי את פניי לאחר הגילוח הראשון ומרחתי שנית קצף, התגלחתי שוב קדימה ואחורה. העברתי את כף ידי על הפנים השקופות הייתי חלק. הבטתי במראה מודד את עצמי, לא הייתי שלם, עדיין חסר. הבטתי בשיער המדובלל  על פדחתי. בתוך הארונית מתחת למראה היו מונחים מספריים חדים לקחתי אותם בידי והתחלתי להסיר את השיער, במדידות. חופן באצבעותיי חלקים, גוזר גזירה גסה ונותן לערימה הגדועה לנשור על הקרמיקה. המשכתי לחצוב בפדחת עד ששיער ראשי נקצץ לחלוטין, נאבק עם תחושת הבהילות הדורשת ממני לחצוב ביתר שאת. החלפתי סכין בתער של שי, שטפתי את הראש הגזוז מתחת לזרם המים.

מרחתי קצף גילוח על ראשי והתחלתי לגלח אותו בעדינות. מגלח  ושוטף במים, מתבונן בזיפי שערי נשטפים בכיור. שוב שטפתי את הראש מקרר את הצריבה עם מגבת ומגלח בשנית. ראשי נצץ בלבן גאה מול השיזפון של גופי, פניי השתנו, דומה התארכו ונמתחו . השארתי בפינות המקלחת כתמי מים ושיער, אני צריך לנקות, עוברת בי מחשבה. נעצרתי מהפעולות האוטומטיות של תחושת המיידיות. רוגע עצום התפזר בגופי. רוגע שחשקתי בו, רוגע של שלמות. שוב הבטתי בעצמי במראה, עשיתי למולה פרצופים והיא החזירה לי בפרצוף משלה. התנגבתי היטב בודק את גופי,  כולי שלם.

יצאתי החוצה מהמקלחת כשהמגבת קשורה על מותני, משב של רוח חדרה מהמרפסת הפתוחה וליטפה את גופי, מצננת את הרטיבות המעטה שנשארה עליי. לקחתי מטאטא ויעה שהיו מונחים בחדר הכביסה ניקיתי את פוגרום השיער מהמקלחת. פשפשתי בארון בחדרו של שי ומצאתי את מה שחיפשתי,מכנסי דייגים בצבע כחול. כרכתי אותו סביב מותני וקשרתי קשר עם הלולאות ,לבשתי חולצה לבנה ארוכה עשויה פשתן, נעלתי את נעלי האצבע שלי והרגשתי נוח.

ידעתי לאן אני הולך. גופי היה מוכן . נעמדתי במרכז חלל החדר במשך עשר דקות שלמות מכריח את עצמי  להתנתק מכול גירוי שהתרחש באוויר. לא ריח, טעם, צליל, ליבי הלם כמטוטלת פנימית מלמעלה למטה. 

חזרתי לשליטה עצמית, משיב את מפתח התחושות לפעולה. ניצבתי למול

החלון המשקיף לחצר מוכן לנסיעה, המערכת מוסיקאלית בסלון השתתקה. יצאתי

עכשיו אני עוצם את העיניים,משחזר את הטעמים בתוך הגרון,ככה שהם באים לי טוב בבית הבליעה טעמים שאין בשום מקום, הניחוחות שעושים לי סדרים בגוף. איך שהוא היה מדבר המיכה הזה, הייתה לו שפה של איש רחובות בתוספת ניחוחות של בוגר אוניברסיטה,אחד כזה עם מלא תארים. כולנו היינו עוצמים את העיניים כשהוא היה אומר את המילים,אומר אותם כאילו כלום,נשפכים ממנו, מלטף את קנה הרובה באיזה מארב מחורבן,בתוך צמחיה קפואה שם במקום המזוין שנקרא לבנון. היינו שוכבים קופאים מקור מזורגג, הטיפות חודרות לך לתוך החרמונית ומקפיאים לך את השערות הפנימיות ואתה מת .

הנשימות היו מתפרקות לרסיסים, הכול היה אבקה של געגוע וייאוש רק מיכה היה מדבר מספר ואנחנו מקשיבים ,כול מילה הייתה עוצמת את עצמה עבורנו.

מיכה משחזר  את הטעמים לאט, ביסודיות, מפרק את ההברות אחת אחרי השנייה ,עיניו נוצצות בחושך,אני נושם בכבדות, הלשון שלי יבשה,הוא היה מניח את הטעמים בדיוק בתוך הנקבים שלנו.

"אני פורס את הלחמנייה החמה, חותך אותה בדיוק באמצע, כך שהפירורים נוזלים לי מהסכין ועושים רעש של ססססס  אתם מכירים את הרעש של הלחם שהוא נפער כמו כוס של בחורה, כולנו מהנהנים בראש אפילו פרויקה הדתי, האוויר הקפוא מתחמם סביבנו, הפחד שיושב באופן קבוע בחלל הגוף מתפוגג קלות, כאילו מונשם לעצמו באינפוזיה של רוגע פתאומי.

שי המאגיסיט כבר מלקק את שפתיו,הטעמים מרחפים מעליו, מיכה עושה בו שמות.

וקנין רכון על הרובה מביט במיכה בעיני עגל, נו בבקשה תמשיך,תמשיך אני רעב הוא לוחש את המילים, הבן זונה מיכה שותק ויודע שקהל מעריציו מוכן לנשום כבר את הכול.

ואני דרורי זה ששוכב ליד החבר של הנשמה שלו מיכה, רק חושב על יעל, האם היא עוד אוהבת אותי? מיכה ממשיך לספור אותיות לנבור את המילים מסביב.

"על הלחמנייה זאת הפתוחה, אני מורח שיכבה ענקית של מיונז,מורח משני הכיוונים שלא נפספס כלום,ולרגע קטן לא מורגש אני עושה אוף של טעם ,אני רעב.

מנור נותן לי בעיטה קטנה בגב, "דרורי שקט אני עוד מעט אוכל לך את התחת" ואני מחזיר לו בבעיטה אחורית,איתי המפקד משתיק אותנו בנשיפה זעפנית.

מארב בן זונה עוד עשר שעות לפחות ,הגשם דופק לנו את הנשמה ואת הקסדות ואנחנו רעבים, כוס אמק כמה רעבים.

פרויקה הדתי לוחש בקול הבכייני שלו בלי דברים לא כשרים בסנדביץ', ומקבל ישר כאפה מדנינו שכול ההנאה שלו בחיים היא לתת כאפה לפרויקה,"תשתוק" הוא נובח בלחישה "תן לו להמשיך". פרויקה שותק והוא שוכב קרוב אלי,אני יכול לדעת שהבן אדם היה מוכר את האלוהים שלו עבור סנדביץ' שמיכה מכין וזה אוקי בעיני, אני נותן לו מכה קטנה בקסדה הרטובה שלו, הוא מחייך אלי מתוך העלטה מגלגל את עיניו כלפי מעלה,כוס אמק כולכם.

ואז שמיכה יודע שעדת מעריציו מוכנה,הוא מתנשם ואומר בלחש את החרדל אני מפזר על המיונז מערבב את הטעמים, שיהיה צבעוני לבן צהוב ,ואני שונא צהוב כבר מהבית, כוס אמק מכבי, אבל מוותר הפעם, ווקנין נושם כבר יותר כבד ורעשני.והגשם כאילו להחיש את הערבוב דופק לנו על הראש, דופק ,דופק ונותן לנו את לבנון שחורה, מגעילה, רטובה, והאוויר נגמר.

שי נוגע במאג עם שפתיו כאילו שהוא הולך לזיין אותו, אפילו איתי המפקד כבר שייך לחבורה הרעבה הוא כורע טיפה סביבנו נותן מכה למנור שיזוז וייתן לו להתקרב אלינו לחבורה הרטובה, ומיכה הבן זונה ממשיך, לא עוצר, מקלף אותנו אחד אחרי השני .

 "אני מניח פרוסות עבות של סלאמי ,אבל פרוסת עבות כמו מטבעות של זהב, לא פרוסות של כוסיות ,פרוסות עם נקודת של פפרוני, ועל הסלאמי הוא ממשיך בתנופה אני מניח ומדביק נתחים עבים של פסטראמה, אתם יודעים זאת עם הפרורים של הדבש המרוח בקצה.

מיכה משתתק, נותן גם לנו לשתוק ולעכל והכי למות בתוך הרטיבות, והססס של הטעמים שמיכה עושה לנו מקצרים לכולנו את החיים, עוד עשר שעות של גשם, עשר שעות שלמות, ואני רעב קבינימט,אבל אני מוותר על כול האוכל הזה ,כול הערבוב המטורף שמיכה רוקח בחושך המגעיל בלבנון עבור חיבוק אחד מיעל.

 שי מניח את המאג לרגליו ומתקרב אלינו עוד הכי קרוב שיש, הנשיפות שלו כבר עלינו אומר "נו תמשיך". וקנין נראה לי כבר מת,הוא לא נושם ואני אוהב את וקנין ככה כמו שהוא רעב, מטורף, צמא לחיים וגבר בן זונה.

 פרויקה מפחד מדנינו שעיניו נהיות קטנטנות ועצבניות ,ונצמד עלי ,כולם במחלקה חוששים מדנינו אבל דנינו מפחד ממני, אז מה אכפת לי.

מיכה ממשיך לנקב את כולנו ,לטחון לנו את הנשמה במילים של רעב, אני פורס עגבניות דקיקות, עגבניות אדומות קטנות אלה, שיש להם הכי הרבה דם,בדיוק כמו אצלנו בקיבוץ אלה שמוציאים מהחממה, ועל הפרוסות האדומות אני מניח מלפפונים ארוכים בשרניים, מקפל אותם בתוך הדם של האדום הזה.אני מקפל את מיצי הרעב שלי, עוד תשע שעות מזוינות ,תשע פאקינג שעות.

מיכה ממשיך כאילו אין מחר,הגשם טוחן לנו את הנשמה ואנחנו רעבים, שתים עשרה שעות  של מארב מזוין, יום, יום ,דופקים שעון, ומה שיש לאכול בסוף, קופסאות לוף מגעילות.

 מיכה מוסיף את האש שלו עלינו "אני חותך בצל ירוק, ריחני, עבה", שי אומר לו, "בלי בצל יה בן זונה,אני שונא בצל,אל תהרוס".

"זה הסנדביץ' שלי" עונה לו מיכה, "אז תלך להזדיין".

ואני רק רוצה שיעל תבוא מתוך הלילה, תחבק לי את החיים הקפואים שלי במארב בלבנון ,מה אני מבקש אלוהים, קר לי קבינימט ואני רעב.

מיכה כבר מפזר על המילים מלח גס, הרבה פלפל שחור, ולוחץ על הסנדביץ' שהטעמים יתאחדו,"יהיו טעמים אחידים זה הסוד" הוא לוחש לנו שוב בשקט לאחד, לאחד ושוב לאחד את טעמים.

ובדיוק ששי המאגיסט לוחץ בשיניו כאילו על הקשה של הסנדביץ' התחילה האש.

לפעמים כשאני מגיע עם החברה מהפלוגה לבקר את מיכה בבית קברות ירקונים,אנו יושבים ומדברים סביב הקבר, כולם מגיעים כמו צו שמונה חוץ ממנור שעושה אמריקה, ווקנין שכבר איננו איתנו.(זה סיפור אחר)

לאחר שאנו מדברים ,מתחבקים ,ואני קצת מזיל דמעה יחד עם פרויקה הדתי כי אנחנו כאלה יענו מחוספסים.

 אנחנו הולכים לאכול סנדביץ' עם פסטראמה אצל האוטו של חמי בצומת סגולה.

ואפילו שי שלא אוהב בצל ירוק מוסיף את הירוק הארוך והחריף מתוך כבוד למיכה

ויעל?....

לא יודע איפה היא היום.

עד קצה האופק הצבעים צלולים ,נדמה שבועת העכירות רוככה על ידי נוזל שמיים טהור ואולי הם העיניים שלפתע נפקחו. לא נותרה בי כול אפשרות מלבד לנשום דרך נחירי, לאפשר לאוויר להתמזג בתנועות נשימת הגוף. רגע נפלא הוא רגע צלול.

רגע צלול יכול להפתיע אותך באווריריות מזוככת בדומה להליכה על מרבד נוצות או פלגי מים מזוקקיםנ ותר רק להטות את מוטות הידיים בתנועת ריחוף מושלמת.אני אוהב רגעים הצלולים הם מבשרים לך על תחושות פנימיות של גוף, תנועות אמת פנימיות של מחשבה,הצבעים שקופים עד שנדמה שאתה יכול ממש למשש באצבעותייך את הגוונים.

 רגע צלול טהור קורה לי בדרך כלל בק"מ החמישי, איזור המחייה בו הגוף שלי מבין שיש בו עוצמות נוספות ואני מאלץ את רגלי ומדחסי הלב להאיץ . ברגעים אלה אני מבין שכול אחד מהמטרים שנאספים משתייכים לאותו רגע שקוף מבורך.

רגע שקוף מחודד נמצא בתוך צלילי המוסיקה שמהפנטים אותי בכול תנועה מחדש.גיליתי במסילות השמע שלי מקבצי תנועה שמרככים לי את הנשימות הקשות שלי.

אני מניע את גופי למול המקצב ,מתבונן לתוך האור הנמוג בסוף היום. מצטמצם מול השמש שמתמזגת השדות החיטה המוזהבים ,הגוף צובר את התנועות, הוא מכלה את  זעם היום.רגע טהור מתחבר לתוך הצליל שנשפך מהקול השבור והמנחם של Lambchop   שגורמים לי לעוד ועוד רוך בגוף

רגע טהור .הצליל מתחבר לי הגוף אני משקיף ,הצליל מנקז לי את הרגע.אני נעמד באמצע שדות החיטה חווה את השבריר של הזמן ,הגוף המזיע שלי מתנשם ובמסילות השמע שלי יש צלילים ועוד צלילים, פס חוצה פס ,כיווץ מנקה כיווץ .אני נותר עם רגע מלכותי של nick drake  הלא מתפוגג לעולם.

נעמד למול .פשוט נעמד למול ומתמזג בצלילים חי בתוך המסילה של החיים.

אני

נושם

כמו

אינדיאני

מקטע של אינדיאנים.

שי התרומם ממקומו התבוננתי בו תחת להבות האש המתכלות, הוא נראה קשה ואטום. הוא כרע על ברכיו, ידיו לוחצות על סנטרו, מבטו מרוכז במדורה ודרכה הוא חודר גם אותי במבט חד.

מבעד למדורה אני רואה רק את תנועות פיו  אני פוקח את אוזניי, רוצה לנטרל את הרעש הסביבתי. אני עדיין שוכב על שק השינה, ראשי מונח תחת ידיי המשולבות.

"אתה אוהב את הספרים של דויד גרוסמן, נכון דני?" "מאד אוהב אותם שי, אתה יודע זאת."

"כן, אני יודע. קראתי בשנה האחרונה את הספר האחרון שלו "אישה בורחת מבשורה" קיבלתי את הספר מנורית היא הייתה התרפיסטית שלי באותו זמן. היינו נפגשים אחת לחודש בקליניקה, בבית שלה, באמירים. היא גרה בקצה המושב עם בעלה השני. הוא אינדיאני אמיתי, קוראים לו ספיאנס. היא הכירה אותו בקנזאס ולמדה ממנו את יסודות הטיפול האינדיאני ואת הקשר המחייב בין אדם לאדמה. ברגע שהכירה אותו הפכה את הפסיכולוגיה הקלינית בה היא התמחתה לשפה משותפת של נפש וגוף,תנועה ודיבור, בתוספת שימוש בחומרי אדמה וצמחים מרגיעים. ספיאנס הקים אוהל אינדיאני בחצר ושם היינו נפגשים אחת לחודש .בתחילת הטיפול היינו מדברים במשך כשעה, היא לימדה אותי לחדור פנימה לנשמה שלי בלי לפחד, להתבונן ולהבין את תנועות הגוף. לכול תנועה ומחשבה הנמצאים בתוך גופנו יש תפקיד. יש תנועה בהתפתחות החיים שלנו כולל האירועים הטראומתיים. במשך הזמן נבנים בנו מחסומים הלוכדים ומונעים את זרימות הגוף, הייתי מתבונן לתוך הגוף תוך כדי חדירה תודעתית פנימה כשנירית מוליכה אותי, ומנסה לשחרר דרכה  מורסות שנתקעו בי, פוקח עליהן עין, מרגיש את הזרימה העכורה שלהם ומנסה דרך מורת הדרך שלי לנטרל חלקים מהם ביסודיות ובעדינות. לאחר השעה הארוכה הייתי נקרע  מעומס רגשות. היינו בוחשים יחד את הכאב, נוגעים בו בשתי הידיים, לא מרחמים עלי. הייתי מתרוקן,  נופל על המזרון חסר רוח ואוויר. ספיאנס, היה נכנס פנימה מעמיס אותי על זרועותיו. לוקח אותי לחדר סמוך ושם, היה משכיב אותי על כריות לבנות עצומות. נירית הייתה נכנסת לבושה בלבן, מסירה ממני את הבגדים ממני ומעסה לי את הגוף, מעסה ומשחררת את הנקודות האחוזות בפנים כמה שרק היה ניתן, חודרת לתוך העור, מניעה את האנרגיות, ואני הייתי מתפרק לגורמים. לאחר העיסוי היה ספיאנס לוקח אותי לחדר קטן עשוי עץ ,שבתוכו דלקו לפידים. "החדר האינדיאני," כך הם קוראים לו. הוא היה מכוסה במרכזו באבנים לוחשות שבערו ורתחו כמו בסאונה שורפת, שם הייתי אוסף חזרה את הנשמות של המשפחה המתה אליי, הייתי מתרפק עליהם, בוכה, צורח, משחרר.  אחרי טיפול כזה, הייתי יוצא מרוסק, בהמשך מותש ולבסוף מובנה ושלם יותר. הייתי חוזר לראש פינה ובמשך יומיים לא אוכל, רק שותה. וזה עבד דני. לאט ובהתמדה היא הסירה הרבה מהכתמים, את רוב החלקים שהרקיבו.

ספיאנס הוא העוצמה של נירית. הוא נצר למכשפים גדולים בשבט אינדיאני, גזר על עצמו תענית דיבור למשך שלוש השנים האחרונות כדי למסור את יכולת הטיפול שבתוכו לנירית.האמונה של השבט  שדיבור תוך כדי טיפול הוא שריפת אנרגיה שיכולה להפריע להעברת הטיפול האמיתי. הוא התמסר לנירית לחלוטין, מעניק לה כוחות טיפול אנרגטיים מיוחדים, והיא ניזונה מהתורה שהעביר אליה. שאבה את המשנה האינדיאנית שבסיסה אומרת שכול החיים עלי אדמות משתייכים לרוח הגדולה. אנו מברכים את נקודות הסיום של חיינו ומקבלים את הסוף בהכנעה.הסוף הידוע לנו הוא רק חלק מתהליך. הנפש מתגלגלת בדרכה באופן טבעי. נפש נשארת חופשייה ,מחפשת גוף חדש.

הטיפול שעברתי אצל נירית וספיאנס הפנו את כוח המחשבה שלי לאפיקים חדשים. חשבתי בצבעים שונים. קצת קיצצתי את יחסיי עם השחור. הייתי קל יותר ,המחסומים החלו להשתחרר.

נירית נסעה עם ספיאנס לשמורה אינדיאנית בקולורדו, ללמוד עוד חלקי טיפול. בפרידה שלנו הם הגיעו  לראש פינה. היא חיבקה אותי ובירכה אותי באינדיאנית, בעגה של שבטי הנבחו, ואמרה: "תחזור לקרוא שי. הגיע הזמן אתה מוכן." ונתנה לי את הספר. ספיאנס הדליק בחלקי הבית לפידים קטנים עבור השלווה.מאז התחלתי לקרוא כאילו אני קורא ספר בפעם ראשונה.הרי לא קראתי מאז, אבל מאותו רגע רציתי רק לקרוא. מעיין בצפיפות, חודר לתוך הספר, מעמיק.בהתחלה, הפתיע אותי שבכלל לא היה לי קשה לקרוא את גרוסמן,אני מרגיש כאילו אני מתחיל הפוך:מקדימה לאחור, וחוזר חלילה. הספר טלטל אותי, נירית ידעה להמשיך את הטיפול שלי גם שהיא איננה."

 מקשיב לצלילים, נושם את אוויר הערב שחודר לתוך החלקים הפנימיים של גופי ,תחושה של שלווה מבעבעת בתמהיל הזמן שלי. תענוג של צלילים ,אני יכול להתבונן איך אני ועצמי מתנועעים בכפיפה אחת מול המחשבות.

על מה אני מדבר? על מה אני חושב ?איך אני מצמצם את הזמן לעצמי.לבסוף הכול מוסיקה ,שמתנקזת למילים, מפעם לפעם אני מרשה לעצמי לחייך מתחת לשפה .חיוך טוב.  

שתיתי המון היום.אין סיכוי שיעצרו אותי על הקלדות יתר,אני משוטט סביב מילים שמתחילות לנבוט,שמתחברות למילים ארוכות ושלמות .מכין את גופי כמתיחה אחת ארוכה, משבח אותו .מזקק את קצותיו .

ספרתי את ימי החג שמתכלה, אוף ,כמה זמן נמשכה אורגיית התרבות החמוצה הישראלית, תודעה שלמה מתכסה בעוד יריעה שאינה נגמרת.

עם מקוצץ כנפיים שמלא בעצמו.גם אני מלא בעצמי בהחלט.

כרגע אני קשוב לתנועות כמו צייד שקט חרישי נינוח,אמרו שמחר ירד גשם זה אוקי ,מחר אני רץ מול הים(כמובן עם אתעורר) אני אוהב לרוץ מול ים סוער. כול תנועה מובילה אותי יותר למחשבה המוזרה שיש כוח מעל.

 באוזניים יש לי אייפוד מפוצץ במוסיקה, לפתע אני רץ עם צלילים שונים,מוסיקה שמימית של רדיוהד, קטעים מעולים של טינדרסטיקס שגורמים לריצה שלי להראות כמו מעוף על מרבד נוצות מעופפות ,גילתי את Lambchop שגורמים לי לנכש עוד ועוד מחשבות.

מופלא בחיי

יש חלקיקים של אש בתוך גלגלי העניים ,תנועות ואני מתנועע, אכן נע מתנועע,

הגיטרה ממלאת את חלל מסילות השמע שלי ,מסילות האור, כמה אני חושק בכתיבה כשאני לא צריך לערוך לעצמי מחזורים נוספים.הקלדה חופשית באנג באנג שמעבירה תחושה מרחפת,אני יכול לעטוף את כולי. שפע של רעיונות ,שפע של זמנים ,שפע של תוכניות.

כרגע חושך כהה בחוץ ,אני אוכל כוס מלאה בגלידה של פצפוצי שוקולד בתוך וניל מנקה את בית הבליעה שלי עם קרירות משובחת,מקשיב ללהקה איטית שגורמת לי לחשוב בפאזות אחרות ,אוסף ושוב אוסף מחשבה אחת נוספת לעצמי

משכתב את עצמי

היום מקטע של חלומות מהספר

"כבר היום השישה עשר למסע. עברתי במשך השבועיים ועוד יומיים  את רוב תבנית ישראל. חציתי את הצפון הירוק שמנוקד בתפרחות פסטליות שונות, חוויתי בחושיי ובגופי את המעיינות הנובעים בפלגי מים צחים, צלחתי את ימת הכנרת התכולה, טיפסתי על הרים  צחיחים לעיתים, נגעתי  בים העצום, התרגשתי מהאורבניות השוקקת, כרגע הצבעוניות המשתנה של המדבר מחכה לי.מהמורות, תחושות נעלות, מורדות של סחרור רגשי, בדידות צחיחה, שיכרון חושים, אבלות קשה. עוד רגע ועוד רגע, ימים שלמים של מחשבות נוראיות, התגלות, שכינה, אהבה.עץ עצום, עץ חזק, שורשי, אני מקים את עצמי".

נשימה.

"הנה ציפור מדברית כהה חוצה את מעוף הרקיע. אני מניף את ידיי שיכור מהמרחב הנפרש כמניפה לפניי, רוצה לעוף איתה יחד, לחפש את הלהקה האבודה, לחפש. לחפש את הא ב ו ד ה השייכת לי, לנסוק אל על, לשוט בתוך זרימת האוויר החם.אני מרפה את השכמות, מותח את גופי.רצועות התיק פוצעות, שורטות את הכתפיים  רק נועה הייתה יכולה. רק היא בלבד הייתה יכולה במטה קסם, בנשיפותיה, במגע אצבעותיה, שפתותיה, שדיה, להרפות את השרירים הנוקשים, ללטף את השריטות."

אני לא מרים את מבטי.אני יודע שהיא מביטה בי.במצחי,בקודקודי  בגבותיי,באוזניי המתאדמות.אני ממשיך לקרוא, לא נותן לעיגול הרותח שנוקב את המצח בקרן הלייזר שנשלחת על ידי הירוקת של נועה לערער את שלוותי ולהרפות את קריאתי, לא למעוד, לא להרעיד את הקול, לייצב את מסילות הדיבור ,לשלוט בהברות. להמשיך.

"עכשיו אני יושב רפוי. בובה על חוט, מריונטה של החיים, יושב אל מול השמיים שמציירים את עצמם מחדש עבורי. הלוואי שהייתי צייר עם מכחול  והייתה לי קופסת צבעים מלאה בשפופרות ותערובות, הייתי מצייר לנועה את גלויות הנוף המסוגננות מולי. אומן משובח אני,מצייר בגוונים מאופקים. זורע זרעים קטנים של פיסות רקומות,פסיפסים שלמים של עדינות ורגישות. את מרגישה את הרעד שבי? נועה, אני קורא לך ברדיו המלכותי המחבר בינינו, נועה את שומעת? הביטי איך השמיים תכולים,  באמצעם מתחרים בניהם אניצי עננים לבנים דומים לזקן של סבא, לבן ועצום. סבא שמעון שלי.הם ממהרים בינם לבין עצמם לברך את תילי ההרים הנישאים שאוטמים בפקק שעם ענקי את הרעש. הס. אין במדבר המולה,  צליל קבוע המלווה אותך בתנועה רציפה, נע סביבך כקיום חג גוני. אתה מתרגל אליו לפתע לשקט ,צלילה עמוקה זה מבהיל בתחילה, נועה, ההרגשה היא שאתה עומד על גלשן בפעם הראשונה, תופס את הגל, הלב יורד ואתה רוצה לצרוח, לצווח, אחת שתיים שלוש, בום. דממת אלוהים יורדת עליך,  משתלבת,  הנשימה נפקחת פנימה.

כאן המידבר, נועה. מידבר נועה'לה, את שומעת איך אני לוחש לך את המראה? מדקדק את הפרטים, מתאר לך בדומם,מפסל לך בחומרים,פורט לך לפרטות את גלוית הנוף שתהיי איתי כאן תחושי, צייד המילים קורא לי שי. שעכשיו מתבונן לאופק, מציל על עיניו, רכון על ברכיו. הוא מכופף רגליים,הוא אינדיאני אמיתי נועה, נדמה שהוא מחפש עקבות נסתרות. ואז הוא קם, פוסע, מסמן לי בידו שאני יכול להישאר ולכתוב, עוד מעט יחזור. אני נשאר. נועה, האם את זוכרת שדיברנו בעברנו שנגור פעם במדבר? את תהיי לי אישה קדומה ואני אכין לך בישולים מיוחדים של עוברי אורח, היית מתרפקת אלי בעבר, בזמנים שונים היית מתמוגגת. לאן נעלמנו נועה."

"תגיד, אתה חושב שאני מטומטמת ,הרי אני יכולה לומר לך עוד אלף פעם מילים, לצייר לך ציורים  לקשקש עם הזנב ואתה מנותק. כלום לא פוגע בך ,מי אתה חושב שאתה?שותק .האיש השותק. האישות האילמת, לא עונה לא מדבר,טוב שאתה נושם. כן תשתוק, אתה מאלה ששותקים, תמיד סגור מכונן ,שחקן הגנה, שומר החומה,מניח אבן על אבן ומתעטף בשתיקה ,הכותל המערבי ממש.

אבל אפילו אתה כבר יודע שאי אפשר להתעלם מהאמת,שהיא באה מולך ישירה ודורשת תשובות. אתה במקום להתמודד מולה,משתבלל בתוך החיים שלך, מחכה שיעבור הזעם,שלא נצטרך מילים יותר והכול חוזר למראית עין למקומו בשלום ואני נשארת מולך,סופרת רגעים כי זה מה שנותר לי ,לספור איתך רגעים.

 אני ממתינה עד שתצא מהקונכייה האטומה שלך, ואני... כן  אני  אוהבת אותך, לי אין  מעצורים אם אהבה" והיא מכה על לוח ליבה וחוזרת על המילים, "אני אוהבת אותך ואתה יודע את האמת השקופה הזאת, אני אוהבת אותך" החיוך שלה מתעקל .

באותו רגע היא הרימה  לכיווני את העיניים הירוקות שלה, ובשניות שקעתי בתוכן כאילו הכול מתחיל מחדש ואני נמס, נגרר ונרפה אחרי המשיכה המוזרה הזאת, אבל להפתעתי ,הפעם לא הייתה פעימה,לא עבר בתוכי הצמרור הרגיל.הלב שלי כבר לא קיים עבורה, ככה כנראה נראים החיים כשאני עובר מדרגות בחיי העוצמה החדשה שלי, "מדרגות של סדר חדש",(מילים של הפסיכולוג שלי יגאל) והיא ממשיכה לומר לי את המילים ישירות לתוך הלב, אולם הוא לא פועם כמו שהוא היה צריך, לא חדיר,הלב עבורה כבר לא תקין יותר.

"אתה לא מקשיב לי ,האמת לא עוברת כול כך מהר רונן, יש מצבים שהאמת כאן פה ממול ,אתה פוקח את העיניים ובום הכול נעלם, אין כלום בפנים, אתה מבודד".

היא אומרת את המילים ואני רוצה לבכות ,בתוכי מתבשלת סופה שאני לעולם לא אתרגל אליה, סופה שמכווצת את כול החלקים הפנימיים של יחד לעיסה אחת מרוכזת ,הפעם  אין לי תא סודי להתחמקות,הפעם אין לאן לברוח.

בדרך כלל כשקורה לי סוג של כאוס פנימי כזה, אני שותה ושותה מהמשקה החריף שמונח בארון הצמוד לארון הכלים במטבח ואז אני הולך לשירותים מתיישב על האסלה בוכה בבכי מאופק ללא דמעות, רק ביפחות שיוצאות ממני בתרועות שקטות,מתנשף ונרגע ,נותן לגוף שלי כאילו להביט בי מלמעלה שיאשר עבורי את המראה המפורק שלי נושם נשימה רחבה ומנקה את העיניים בכפות ידי למרות שאין בהם לחוחית כנראה כתהליך של מומנט פסיכולוגי.

 אז אני שוטף את הפנים בכיור יוצא מהדלת נכנס לסלון בו היא יושבת מול הטלויזייה ומחייך אליה, כאילו הכול נקי, אבל השכבות לא עוברות ,נשאר בוץ סמיך בתוך הקרקעית שנאסף מפעם לפעם, מרוכז דביק, עכור.

 היום לפתע אני שונה, אחר, מתעכל,אין לי שקר בפרצוף הכול נשקף ואמיתי כאילו שותלים בי זרזיפים של מידע ואני נחשף אליו . מהרגע שהודיעו לי את הבשורה, ולמרות שחשבתי שאין לי עם הבשורה כלום והיא רק סוג של מידע טכני שחייב לעבור והופ ממשיכים כרגיל.אולם מהרגע שהמידע נודע לי כאילו פקע מיתר והתפוצץ ,עכשיו אני מרגיש שבאמת יש קו קטן בין אהבה לשנאה, קו של חוט ניילון שמפריד בניהם,חוט שנמתח ונמתח והגיע לסופו.

העיניים של עופרה כול כך בוהקות מכעס,לרגע אני חושש שהיא תפקע ותוציא ממנה את הדמעות שאני שונא ואז אני אהיה חייב להיות מרוכך, אני לא רוצה להיות מרוכך אליה ולא יעזרו הדמעות הירוקות האלה שפעם היו גורמות ללב שלי לחדור חזרה לעצמו לתוכו, כוס אמק.

 אבא שלי שוכב כאן מולי מכוסה בסדין לבן הוא הלך לעולמו, התפוגג, התפגר, אני לבד פה איתה בחדר המתים בבית חולים תל השומר ואני מרוקן, חלול, והיא מתעסקת לי באהבה וברילוקישן של יחסים , שוב כוס אמק.

"אתה אוהב אותי"

"אני בסדר"

"נו מתאים לך תשובה כזאת", היא מסננת

"אתה אוהב אותי" היא שואלת שוב.

"אני בסדר עם אהבה כרגע" ,אני לא יכול לשקר הגוף שלי כאילו מבצע דחיית שקר.

אוקי רונן כרגע זה מספק אותי ,כי אני לא רוצה ליצור בלגן ומהומות דווקא ביום הזה, אנחנו נקבור אותו יחד תאמר קדיש ואז נלך יחד לבית קפה, ונדבר עלינו ועל האהבה שלנו ועל החתונה ,הכול יהיה שוב רגוע, אני מבטיחה .

העיניים הירוקות האלה מנצנצות לכיווני ( זהירות) ,"בכול אופן הוא דפק לך את החיים האבא הזה שלך, איך שהוא מת כזה מלוכלך,חולה ובודד, אף אחד אפילו לא בא לשמור עליו ,לראות אותו מדבר מילים של סוף, להביט בו מתכלה ,לבד, גלמוד,התפוגג". די הגוף שלי לא יכול להכיל את ההברות האלה שהיא מסננת בתאוות הרג, המילים המנוקבות שהיא מניחה למולי .

 המילים האלה שהיא אומרת ללא פילטרים הורגות אותי כאילו חוצבים לי בתוך הגוף עם מכונת חציבה אוטומטית, חוצבים וחוצבים, והיא ממשיכה עם השפה שלה כאילו היא באמת נהנית מערבול הסכין הזאת, מחזירה לי על הלבד שלי, כמה שהיא מרוכזת בתוך עצמה ובכול מילה שלה היא נוקבת עם מכונת החציבה יותר, וחוסר האוויר שבתוכי הופך לצמר גפן סמיך ועכור וכבר כמעט אין לי יכולת פנימית לספוג אותה יותר. יש לי בתוך הגב ,השכמות, הלב, העורקים את סכין החציבה שמממשיכה לנבור ולנבור. המילים שלה ניתכות כאילו שהכול בסדר, מה היא לא רואה? אני רוצה להיכנס לתוך הבור  שאני חופר לעצמי ברגעים האלה לשבת שם ולנשום את הטחב לתוכי ,להיות רחוק  והיא ממשיכה.

"אתה מבין שככה זה כנראה בחיים כשאתה טיפוס שלא מסוגל לגדל את הילדים שלך כמו שצריך, ,הילדים נוטרים לך, אף אחד לא מתקרב אלייך, אתה מבין רונן".  

"מה, אתה בוכה?"

"אני לא בוכה"

"אתה כן, יש לך דמעות, הוא לא שווה את זה רונן,

אל תבכה ."

"טוב"

"אתה אוהב אותי" היא ממשיכה

"עזבי אותי מאהבה עכשיו", מאיפה בא לה המילים על אהבה פשוט לא להאמין.

"טוב אני מבינה, אבל אני לא ארפה ממך, אני רוצה לדעת אם אתה אוהב אותי, חשוב לי לדעת, אני מרגישה את הכלום שלך, את העצב שמחלחל בך, כאילו אתה איננו ,נעלם" .

הלוואי שתשתוק כבר, אני מרגיש שהגוף שלי נמס מתוך המילים האלה שלה, אין לי יכולת לעמוד על רגלי ולנשום, כול נשיפה ונשימה חודרת מעוקלת לתוכי ,והסדין הלבן המכסה את אבא, איך הוא כלום שם, אין אבא, אין, פשוט אין.

אני רוצה להיות לבד עכשיו ,להרגיש את הכאב המתגבר ומלהט שבתוכי,לעמוד מולו, לתת לו לנשוב בתוך גופי להבין ממה הוא נובע ,לתת לפאזל להתחבר ליחידה אחת להרגיש את הכאב שמשתק את הלב ומנפץ את ההר הסגור והאטום ,הכאב שמרסק אבן אחרי אבן .

 לא האמנתי שכאב יכול לחדור אלי בצורה כול כך מוחצת ,לחוש אותו כה מוחשי וחי מועך כול גוון מתוך הפנים שלי,אני משיר את עיני ומתבונן בלבן הדומם ,הרי בסוף הסדין המתוח והלבן הוא האבא שלא ראיתי עשר שנים או יותר,הוא חיי את העולם שלו לבד, בודד, נושא את הקלון עימו ואני לא הפשרתי עבורו לרגע קט, חי את העולם שלי נוקשה וקשה עורף לא נותן לימי המחילה להסתנן פנימה, אני ואחותי המטומטמת שגם כרגע לא רוצה לבוא לכאן לראות אותו נמוג,ולמרות שכרגע הוא שוכב בתוך הסדין הלבן המתוח, עדיין זה אבא שלה .אלוהים כמה קשים אנו .

היא מסננת לתוך מכשיר הסלולארי שלי "לא מגיע לו שאני אביט בו", זה נורא  בעיני ,הנוקשות המימית הזאת ,לפחות תבואי לראות את הסדין המצומצם שלו, לראות מה נשאר ממנו, רזה שדוף, הסדין נראה כאילו אין בו כלום כאילו האיש שנמצא מתחת נכבש תחת מכבש והפך לשטוח בלי נפח וזה אבא שלי .

 הכאב גורף מפרק יסודות נטועים בי ,כמה קל לבוא בביקורת לאחותי כשאני התעלמתי מכול ניסיון התקרבות שלו, לפעמים הוא היה מתקשר לביתי ובקול רועד היה אומר "שלום רונן מדבר אבא" ואני מקשיב לצליל שלו, של הקול הרועד, משאיר את צליל הטלפון מיותם ורק הנשיפות הכבדות שלו נשמעות ואני לא עונה והוא משתתק באפרכסת נכלם, ולבסוף אני מנתק כשליבי הולם.

 הוא ממשיך לשלם את הקין החקוק על מצחו עבור חייו ועבור חיינו שהתפרקו ואני נזכר בצליל  ההתנשפות והכלימה וכרגע כול החומות מתפרקות, אבן לא נשארת על אבן, הגוף שלי ניגף ואני מביט וצולל .

עופרה ממשיכה להיות מאחורי, הריח שלה מסתלסל סביבי ,העיניים הירוקות ,השיער הגולש, השדים הגדולות שנושמות בהתרגשות ,אני רוצה שהיא תלך כבר.

"את יכולה להשאיר אותי לבד"

"מה",היא פוערת את הירוקות למולי מה ...

"כן לבד, הבקשה גדולה מידי", איך שהיא מביטה בי , מה ,אני לא יכול לומר מילים כאלה? העיניים שלה ירוקות וחודרות כאילו באמת אסור לי לומר מילים מהסוג הזה, אני רוצה להיות לבד וזה מותר.

"אני יכול להישאר לבד בבקשה" אני חוזר על הבקשה מעט פחות נרעד

רוניני זאת אני, העיניים הירוקות שלה מבודדות אותי פנימה, החזה הגדול שרכוס בחולצת כפתורים השחורה שלה  עולה ויורד מתנשם כאילו מאותת לי, הי, הי ,מה אתה עושה, אתה לא אמור לדבר אלי ואליה בצורה כזאת, אני כמעט יכול להרגיש אותו מרפרף לידי. יש משהו מייאש בכך שאני צריך להתחנן להישאר לבד מול אבא שלי, אבל  בנוסף יש גם גלים של ים שמבעבעים בתוך הגוף שלי כאילו שוצפים אותי באלימות ,מותחים את הקשת שבי למתיחה ואני מרגיש שהכול מתוח מחכה לשילוח החץ, אני מגביר את קולי "את מוכנה ללכת מכאן".אין תשובה.

"אני רוצה להישאר לבד", אני חוזר על המילים פעם נוספת, הזעם ממלא את כול נקביה אני יכול להרגיש את העווית שבתוך פייה תנועה קטנה זזה לא נשלטת ,הירוקות עדיין פוערות בתערובת של כעס וחוסר אימון.

 "טוב זאת הבחירה שלך" היא יצאה מהחדר דרך הדלת הלבנה הכבדה שנסגרה אחריה באיטיות.

ניגבתי את העיניים, אני כן בוכה .

הסדין הדק הלבן מתוח על המיטה, אני מפחד לגעת בו  יש שם אמת רוטטת  והידיעה הזאת שמחלחלת פנימה אלי, אבא שלי שטוח בתוך סדין גורם לאבק אבנים המתפרקות בתוכי לעטוף ולהתעטף ,אבא שלי הוא סדין לבן מתוח .

אני מתיישב על הקצה של המיטה, החדר קר יש קיפאון בחלל ,המזגן לדעתי עובד על מתחת לשש עשרה מעלות אין לי שום דרך לדעת זאת, אבל הקור והצינה מקפאים אותי מבפנים ובחוץ ואני לבוש בחולצה קצרה בצבע שחור ומכנסי שלושת רבע דהיות,החדר סגור וצבעי הלבן והנירוסטה מבליטים את הקור ואני נעמד ממול,ושקט.

 בהחלטה פתאומית אני מסיר את הסדין מאבי, פניו וגופו נגלים למולי הוא ערום רזה, צלעותיו בולטות כאילו לא בא אוכל לפיו ימים רבים לפני מותו, מתוך פניו השדופות אני נלכד בעיניו הפקוחות המתבוננות בי ישירות ונוכחות, יש לו זקן שזור בכתמי אפור וגופו כול כך לבן ושקוף.

אני בוכה הדמעות זולגות ממני ללא שליטה ,נפלטות מעיני ויוצאות החוצה בזרם ,אני בוכה מולו מול  הגוף הריק של אבא שלי שלא ראיתי עשר שנים, אני בוכה עלי.  

אני עוצם את עיני, לוכד את הרגעים האחרונים עם אבי, שמו אברהם הדרי פעם הוא היה שוטר, הוא היה אב והוא היה האיש שגידל אותי ,היום הוא כלום , איש מתחת לסדין לבן ושטוח אני מרגיש איך יד קרה עוצרת את הלב שלי אוחזת בו ולופתת מכווצת , אני מסיר את הסדין לחלוטין מהעור של אבי משאיר אותו חשוף למולי ומתיישב מולו על הכסא מעץ.

 "שלום אבא" אני מעביר לו את המילים שלי כמו שפעם הייתי מעביר לו את התחושות הנסתרות שלי אליו עוד בימים שהייתי ילד שוכב במיטה והוא היה מרגיש את הנסתרות שעוברות אליו ובא לכסות אותי ולחבק .

"שלום רונן"

"מה שלומך אבא"

אין לי שלום, אני מת כמו שאתה רואה .

"כן אני רואה אבא"

"למה אתה בוכה רוניני"?

"אני לא בוכה אבא" ,"אתה כן בוכה רונן ,הגיע הזמן שתבכה רונן, הגיע הזמן. אתה מתאפק לא לבכות, מתאפק לא להיות לא בסדר, די תבכה ,תבכה מזוכך, תנקה את האבק מעצמך,תבכה נקי בלי לפחד, תבכה אמיתי ,תטהר".

אני מנסה למחות את הדמעות שזולגות ממני ונמהלות בפניו החיוורות.

"אתה כועס עלי עדיין ,או שאתה סולח כי אני מת".

"אני סולח אבא, ועצוב לי שאתה מת".

"ככה הם החיים רונן ,ההתמכרות הזאת הרגה אותי, והרגה אותנו כמשפחה,הייתי חייב לשתות כול הזמן, לשתות כאילו אני ממלא את הביוב שלי במשקה, אוטם את עצמי מעצמי ,כול בקבוק מצמצם את החרא שזז בי ואתה ואחותך לא סלחתם מעולם, עכשיו אני מת ואתה מגיע לכאן לבכות, ואין לי בעיה עם זה".אני אפילו שמח שבאת" .

 "אבא אתה זוכר שהייתי ילד והינו מצמידים את האף לאף כמו אסקימואים משקשקים, מניעים את החוטמים המחוברים ומתגלגלים מצחוק, והיית אומר אני אוהב אותך רונן ואני לא הייתי עונה כי קשה לי להודות ברגשות, אבל על פי הגרגורים הפנימיים שלי היית יודע שאני מאד אוהב אותך אבא,, אז שתדע שאני עדיין מאד אוהב אותך אבא".

אני מביט בו מלטף בעיני את העיניים הפקוחות וסוגר באצבעותיי את העפעפיים ,מלטף את הזקן השזור בכתמי אפור.

 מסיר את הסדין לחלוטין ממנו, נשכב על המיטה צמוד צמוד לאבי שמעולם לא סלחתי לו

 והצמדתי את אפי קרוב מאד לאפו ושקשתי בדיוק כמו האסקימואים

ובכיתי.

המזגן היה קר כול כך, לדעתי הוא היה מתחת לשש עשרה מעלות .

אני שומע את  הדיסק החדש של אהוד בנאי במעגלים שאינם נגמרים, מתרפק. אהוד מלווה את חיי על פי זמני יסוד ,זמני מפנה.זמני ברכה. אני מקשיב איך הוא אומר את המסעות,מחלק את צליליו למיוסרים ולנעלמים. אני משתאה למול תנועות הלב.זמנים של לב יש בי עכשיו.

בלבנון קפואה והמטורפת צעקנו עיר מקלט .חיפשנו לחיק החם של חוסר הפחד.עגל הזהב צרחנו שהפסקנו להאמין שהשיט יגמר. ברגעים  בודדים של מארבים מזוינים הבטנו בכוכב האחרון שמנצנץ בתוך הכהות, פעם היינו יודעים ,היינו באמת יודעים.מה עכשיו.

בדרך חזרה לחיים בציפורי לילה של גלי צהל דיברו על מוסיקה אחרת של איש אחר. ולנו חיכתה הרכבת  שגרמה לנו להאמין בחיים. ערבבנו חלומות אחרים.

ברגעי לבד בתוך מסגרות של חיים לא היה הבדל בין הסדיקות של דילן ,המפוחית של יאנג לרחוב אגס 1  של אהוד הגדול.מול צלילי העפרוני ידעתי שהגיע הזמן לעוף.

מאז אני מנסה לעוף ,מתאמץ ,מתכוון ,מתכונן ,מכין את עוצמות הלב ,משנן מנטרות קיומיות, מחפש את האפיקים הסוערים של חיי.קשה לעוף.

ימי פסח הם ימי תיקון ,אני מתקן את הכנפיים השבורות ,תופר את חלומות המסע ומחכה ...איש מחכה קלאסי אני.

לפני שנים בבר בשם לוגוס ברחוב השומר. התעטפתי בתוך הופעה של אהוד ששר לי קרוב ושורט את רוחות הצפון.הוא צייר לי צלילים של תנועות כנפיים ,משק חיים התעופף מעלי.

בצלילי העפרוני ידעתי שזה קרוב,אני עומד לעוף...

 משבר התעופה שלי עדיין בי מכלה את צליליו. שנים רבות אחרי ,אני עדין מקליד מילים ומחכה לזרם אוויר חם.

ברור לי שאני עוד צריך לעוף,ככה כתוב.

מישהו יודע על תעופה

אני צולל בתוך אוזניות השמע שלי ,מקשיב למורכבות שמוחי הקודח מייצר ,מקשיב ונעלם מעצמי .

יש בסיסים שעושים לי חיים חדשים ,יש סולמות שתמיד מלווים אותי,תמיד נותר  לי הצליל  שמפרק אותי.

לפני הגוף הרבה לפניו.

אני מצמיד יחידה של חלק מפרק נכתב

פרק של מעופפים מהספר.(לא חייבים)

שמעתי רחש משמאלי, שי נעמד לשמאלי, עירום לחלוטין, מתבונן בי כשעווית של תימהון מרוחה על פניו, עיניו זהרו באופן מוזר. הפנס ששיקף אותו, האיר והגביה אותו לגובה עצום, הוא נצץ. גופו הארוך היה חשוף. מול ריטואל המאורות של הירח והפנס ראיתי דרכו את הלב המדמם את הכליות מפשקות עצמם למחזור הדם. רגליי רעדו ביתר שאת,"זה מדהים," הוא מלמל והחל לרדת יחף ועירום בשביל האדמה לכיוון הבריכה. הוא נכנס למים ללא השהיות, נטבל וצלל ונטבל שנית. הוא הגיח מהמים כשרק ראשו נראה. הארתי עם הפנס על הקרחת הבוהקת שלמולי, רגליי המשיכו לנוע בחוסר שקט, ובתוכי מתחוללת סופת אלומות של חיים, ניגרת מתוך חלל בטני לכיוון גרוני. הנשימה הייתה כבדה אליי. שי צלל בשלישית. לשניות מספר הוציא את ראשו מהמים כשעיניו עצומות, גופו נושם. הירח הקרין אותו מלמעלה, כמסך קולנוע עצום. הזום שבתוכי נפתח ואיחד את החוץ והפנים ללא מילים. שי היה בתלכיד הנשקף, בפנס הקסם הפרטי שלי, יחד עם יהודה ונחמן שלא הפסיק להניף את ידיו כלפי מעלה, הזום מקרב ומרחיק את התנועות. הדמעות זלגו ממני לאט, נועה איפה את? נ ו ע ה,  נעמדתי והנחתי את הפנס הדלוק על האבן, השלתי את הבגדים אחוז כישוף. כעת הקור היה מוחשי והוא הכה בי. זום אין, מבחוץ, זום אאוט מבפנים. אבנים חדות חדרו מבעד לאצבעותיי, כאב ורטיבות נספגים בבוץ שאינו מפריע לי להמשיך ולפסוע. הגעתי לשפת הבריכה ונכנסתי פנימה. נעמדתי טבול עד ברכיי, הצלילות של מי המעיין השרתה אותי ברוגע. טבלתי את גופי במים הקפואים, הדהדה בי התחושה שכול התנועות החוצות את חיי נועדו לרגע המכונן הזה, צללתי בעיניים פקוחות חשוב היה לי לראות, להשקיף, להבין. הקור הכה אותי באוזניים, ברקות, נשך אותי, הקיף אותי, תקף אותי,  ושוב צללתי. הוצאתי את ראשי  רק כדי לנשום, האדרנלין בתוכי הוצת, הייתי מטורף. רציתי לצרוח, לצעוק, להתפתל, לחבק להתחבק, רציתי שנועה  תהיה פה. שי הרגיש אותי ושחה לכיווני, נעמד לידי, מחזיק את גבי ומתחיל לצלול איתי. צללנו יחד במים של משי שמן טהור. לא יכולתי להפסיק את הטירוף של הצלילה, הרגשתי שאני נמצא בתוך רחם עצום בגוף שהיה מחודד וקפוא. נחמן ויהודה המשיכו אם הצעקות שלהם כלפי מעלה ללא הפסקה, ושי עזב אותי והצטרף להוווווו הנזעק שם.  הרגשתי שאני רוצה לאחוז את העולם בידיי, לאחוז חזק חזק, להרגיש אותו מולי, את העולם שלי, לא לעזוב, להרגיש אותו  שייך לי, . הדמעות יצאו ממני קפואות לתוך קול זולג ונרמס. שי צרח לכיוון השמיים, יהודה ונחמן צרחו יחד איתו ואני בכיתי.

התרוממתי

אהוד גורם לי לעוף עוד קצת...בחיי

גם עכשיו ,ימים רבים אחרי .הוא פוסע ברחוב דיזנגוף הוא מרים את ראשו באיטיות לכיוון חלון הראווה של חנות הכובעים, בקצוות העין הוא רואה את הצבעים העזים של הכובעים המפוזרים. מעין  כיווץ מצומצם עובר לו בחזה .נשימה. הוא מחזיר את מבטו לרחוב ומחיש את צעדיו.

הכלב כתמיד לצידו ,כלב לברדור שחור ,דומם כמוהו, הם צועדים.

הגשם סוגר את העיר, היא הופכת נכאה מול הטפטוף שמכיל את הזוהמה של הקיץ מתכלה. סתיו נוסף מתקרב .הוא נעמד, הכלב נצמד לרגלו. עיניו נשואות כלפי מעלה, חוצה בעיניו את קו האובך הנמהל בטיפות סרוחות. משקיף הרחק מעבר לעננים, חודר את מעטה השמים, עובר את האטמוספרה, חוצה את היקום. מביט בחורץ הגורלות , "אני מביט בך הוא צועק בגרון משתלח ,אני מביט בך אתה שומע ,אני לא מפחד ,מביט".אין תשובה.

הוא החזיר את מבטו מבעד לכול רקעי השמיים, ליטף את הכלב השחור ,כרע על ברכיו, הניח את ראשו בפרווה המטופחת והטמין את הדמעות המזוגגות שלו.

נשימה ,שאיפה ,התרפקות, דחיסה  , הוא הרים את ראשו ,"חבק אותי חזק את אומרת, חבק אותי ".אלה היו המילים של השיר הוא נזכר

שיר מיוחד.

בעבר הוא שמע מוסיקה

"חבק אותי ,חבק אותי חזק את אומרת".

אני אוהב את עמיר לב שר, הוא יכול בקולו המלנכולי לגרום לי לעוף ,"חבק אותי, חבק אותי חזק, את אומרת" .כמה יופי יש בצלילים האלה, כמה מתנות אני מחלק לעצמי במקטעים.

אוסף אותם לעצמי.

אני רוצה לאסוף ממני חלקים שונים, אני חושב לעצמי איך פתאום נפתחים שערי השמיים .דופק על שערי החופש, מתרחבים בתוכי המרווחים .מוקף בתנועות של שלשלאות הנכרכות אחת באחרת. שלשלאות קרפ צבעוניות.בסך הכול הוא מבקש שיחבקו אותו חזק.קטע ממש.

יש תנועות חדשות בגוף.מקווה ששמים לב.

יום חמישי ניצב מולי .מי יכול עלי ביום חמישי מלבד עצמי. אני מתעכל על עצמי, ויכול ביתר שאת על הזמנים האלה שמגיעים ,ימי חגים. פאק חגים.

הגוף שלי מאזין למוסיקה פנימית חדשה. מוסיקה המגיעה מחוסר . מה אני חסר אני גם שואל לפעמים את עצמי מרגע שגיליתי שהגוף שלי לא יכול להצליף על המקלדת ללא צלילי מוסיקה משתנה.כנראה שאני חסר את עצמי.מישהו  יודע היכן עצמי.

מחר אני אכין לי נתח בשר מדמם במחבת עם בצל וחמאה אשתה יין

אומר שטויות.

ארוץ מול השדות המרמזים על בוא הקיץ

יהיה נעים.

אני מחלק את מקטעי לאוספים שלמים.

מקטעי מילים, צלילים וחיים

מקטעי זמן נוכחים..

הירח בחלון מדבר אליו, נדמה שהירח נפער ובתוכו שוכן לוע צהוב, ובכבדות פה מספר לו את חייו.הוא מהנהן לכיוונו קשוב. מרחוק נשמעים צלילים מהדהדים ,צלילי הלילה .הם קוראים לו להצטרף אליהם, ללוותם בקולו .הוא מוצא את עצמו מהמהם בקול. הכאב העז בבטנו שכך, הוא יכול לחוש את הרכות של בטנו המזכירה לו כיסוי ערמת נוצות מנחמת .הוא מסתובב אל שולחן העבודה  שעליו מונח מחשב נייד פתוח שמסכו מאיר באור כחול  .הוא מתיישב ומקליד את המילים שיוצאות מגופו.

לשנייה הוא עוצר את מקצב ההקלדה

אני משתגע עוברת מחשבה בראשו.הוא בטוח.

"שאני עף ,אני מסוגל להרגיש את הגוף שלי מודד צלילים.

מה הפירוש של מודד צלילים ,אני שואל את עצמי.

מדוע חשוב למדוד צלילים,אולי עדיף למדוד תחושות,

למדוד נשימות ,

אולי בכלל עדיף לא למדוד.

אין לי תשובה,פשוט מודד צלילי אמת .יש משוואה לא פתורה המתגוררת בתוך גופי,

ואני מנסה לפתור אותה תוך כדי מדידה של צלילים,

שותל בה  מרכיבים

אלה המילים שלי .זכותי"

הוא חזר לכיוון החלון הביט היטב יודע שמחר יעוף.

שב למיטתו .

אם אני אחבר את רגעי המעשה ואת רגעי התעוזה.אהיה מודד רגעים, אני מעדיף להתענג על רגעים לא מודד.רצתי היום בתל אביב זה היה טוב ומכיל .סוף סוף אני רץ חזרה בתחרות אני מתענג,

כמה יופי יש באנשים שרצים מול הים מול הקשיים.

באמת יפה.

אני מקשיב לאחרונה כמעט ללא הפסקה לאוסף עצום של צלילי מוסיקה מושלמת של להקה ששמה

Tindersticks . כמה עונג רגשי נותנים לי הצלילים ,הם מחדדים את עצמי למולי. מה שנותר לי זה למזוג כוס ויסקי אחד וארוך ללא קובית קרח ,ולנוע קדימה ואחורה מול הצלילים, מול האמת שמשום מה משוטטת סביב ההילה של חיי ...בסוף ננשום.

השבוע בשיחה הדו השבועית שלי עם האיש שאני קשוב לו יותר מהכול, הוא  הציג לי את  הזמנים שעברתי ואת הזמן שעובר וכנראה את הזמן שיעבור, הוא גורם לי להרגיש היטב ומגונן שהזמן עומד לעבור.

ובכלל כנראה שהזמן עוד עובר.

ועובר.

איך השבוע מתרסק לי במהירות כאילו אני אוסף אוספים שלמים של משברים, של תנועות. אוספים שלמים של מחשבות .

מתמלא בים כחול וגשם לא מרפה, ריצות מתכלות, צלילים הומים בדיוק כמו הגיבורים העלובים של חיי.

שבוע הסתיים ועוד שבוע ימים של שמש זורחת.

 מעניין מה קורה סביב חומות ההגנה שלי.

כוכבים .

אני כוכב ,לא?

מקועקע בתוכי כוכב מלא קרניים,כוכב חיים

קרן לכול נשימה שנשמתי ממך.

צלע לכול חדירה שחדרתי לתוך גופך.

זיז לכול טעם שטעמתי ממך,

בליטה לכול נשיפה שנשפתי על הפירורים בטבורך.

אני מביט קרוב ,את רואה אותי, תביט תביטי

יש כוכבים חיים באזורי המחייה.

אני כוכב,

רוצה שאני אצעק את זה?

אוקי,

צועק...

אני כוכב שביט מתפוצץ לפיצוצים קטנים,

ואז עושה סלטה לפנים

ומשתחווה .

כוכב ,אה.

מה לי ולכוכבים בייבי?

אני כבר לא נחמד

אומר מילים

בלי שלום ,תודה ואהבה,

על הזין כולם,

בעצם

אף פעם לא הייתי מנומס

כוכבים עלק.

בסך הכול אינדיאני בלי נוצות.

מקורקף מחייו.

נטוע  בלי טומהוק,

יום אחד ביבי

יום אחד,

אגיע לשדות הציד הנצחיים,

ושם אשב על גדת הנהר

ואלגום יין

ואעשה הווו להפחיד את הצבאים,

כוכבים  עלק

על הזין כוכבים.

בייבי אני איש משומש,מה את לא רואה

יש בי כבר ארבעים וחמש שנים,בזבזתי חלקים, מלמלתי את רובם

זה לא פשוט.

הסימנים שלמים,יתדות וחבלים

חרוטים על הלוח.

עדיין

אבא שלי אומר שאני עושה באלאגן,לעולם לא ישתנה ,יורק אש אנוכי.

עדיין

אימא שלי לא התחילה לאהוב אותי,לא ישתנה ,העניין דפוק.

כנראה זאת תבנית

מרובעת בלי נעלמים כלל.

בייבי אני איש משומש זועם,איש משומש עם חלפים .

את יודעת

אלה עם האנרגיות שעושים צל לעצמם.

בייבי תעצמי את העיניים,תעצמי חזק

אני עומד מולך,

את רואה.

אני כותב מילים,ועוד מילים ,

מילים אש בייבי,

מילים שורפות.

רוצים לנתק אותי באזורים מסוימים,

יש מקומות שעם לפידים מזנבים אותי.

יש לי חברים בייבי

הרבה,

חושבים שאני איש טוב,

אבל בתוכי בייבי,

אני איש משומש,

בלי חלפים, בלי תנאים.

בלי חזון,

בלי כסף.

אבל בייבי,

אני נושם אוויר פסגות.מקשיב לצלילים ,עושה מעשים ,מעופף.

מזיין טהור.

אוכל נקי,

ורץ למרחקים.

נראה כמו קוסם בייבי.

איזה שווה אני,

תודי

כבר.

 בחלום הוא תמיד דמות כפופה המתכווצת בתוך הכרך הסואן, הוא מקפיד על שמירת מרחק מהאנשים שנמצאים בתנועה .אף אחד אינו עוצר,כולם ממהרים .ההמולה מזכירה לדמות הכפופה את מראה השתקפות של קרני השמש הנשברות על חלונות של הבית הישן , ערבוביה של גוונים צהבהבים, חוסר סדר. לפרקים הוא מדמה את עצמו למוכר חלומות קטן שמספק תמורת חיוך ,חלום זול של רגע.

קשה לו לישון רצוף בימים האחרונים

  מוצא את עצמו מתעורר אחרי שינה חטופה.אין לו אוויר טוב בחלל החזה, מרגיש שהוא נחנק לרגעים, הוא מקים את גופו ומסיט את הכרית למצב שיוכל להניח את ראשו עלייה בנוחות .קורא ספר של קנז כשמנורת הלילה מאירה בהילה צהובה חיוורת.

הוא לא מסוגל להתרכז, הקריאה דורשת תשומת לב מרבית .הוא מוותר.

טקסט כמה שהוא נמס מול טקסטים, עדיין קיימת בו היכולת להתבונן בכתוב ,לחקור ,לנקב את הצלילים שהם מחביאים בתוכם.היום כבר הטקסטים לא מנחמים

 יש תנועה קטנה של רחש סביב,הוא מביט לכיוון הרחש, הרחש נובע ממרכז בטנו, הוא מתחיל להרגיש את  הכיווצים שמתערפלים בתוכו .

 נושם בכבדות מרגיע את מקור התנועה בחלל בטנו .מתרומם ממשכבו,נעמד מול החלון ומביט בירח המצומצם מהנהן בראשו, הכאב הוא כמעט בלתי נסבל ,מתגבר והולך.הוא מכין את גופו למחול .הוא פורט את התנועות הגוף, אחד ועוד אחד.

אני מחבר את הימים לאחד ארוך,השבוע מתפוגג כאילו הוא יחידה אחת ,יום ועוד יום, אני אוסף  את הימים ,בולע אותם שלמים לחיכי

עצבות מחשבתית דוהה את ימי המאסף, עצבות בהירה חדה כסכין משוננת שקונים בחנות כלי מטבח מעוצבת,סכין חיתוך מדופלמת שפורסת את הצדדים האפלים כלפי חוץ.

.עניין של תנועה,לבסוף הכול עניין של תנועה ואתה נותר מובך ומשתאה.מה אני צריך בעצם מלבד תנועה ארוכה של חיים ,תנועה ארוכה של חיוך רחב ,אני מחייך למשעי ואז משאיר את נוכחות הזמן למולי,.אני מתבונן כול הזמן מביט,יש לי תואר ראשון בהתבוננות,מביט מקצועי ממש.

אני נחשף לצלילים חדשים כול הזמן כאילו הגוף שלי דורש להקשיב לעצמו לפני פרישת הכנפיים  של משק הפרפר .עכשיו אני שומע בלוז מופלא באוזניים קוראים לזמר נגן"Ali Farka " נגן בלוז אפריקאי כול כך לא מעוצב ,תעשו טובה לעצמכם רוצו ליוטיוב תנחמו את עצמכם עם הגאון .

הצלילים מפרקים את מוחי הדשן ,כמה טוב הגיטרה באה לגוף ,כמו להרגיש את הגוף נמתח לאט ,ועוד נמתח ועוד עד הקצה ,אח אני מת על קצה.

כוס אמק כמה זה טוב.

"שלום "

"שלום"

"מדהים שיש שלום באוויר,

פשוט מדהים"

"לאן אתה הולך" .

"מי אמר שאני הולך"

"ככה נראה"

"אני מת לראות ים פשוט לראות ים כחול "

"תעניק לי מילים שעושות בי סדר ,כמו הגיבורים שלך, מילים של ים וחול."

כמה כחול הלב שלי ,כחול עד שיש בו סימנים של קושי נשימה ,כחול תכול מוכחל ,איש כחול אני

סרט פורנו מהלך."

מחר יום חדש, יום של חירות נפשית מעושה.

אני עושה אימון ,רץ רחוק ,אני חוזר לכושר עוד מעט אני כובש את היעדים האחרונים של חיי.

הגוף שלי עושה אש ,ואני מפוצץ

מחר יום חמישי הולכים לים...