קח לך את הכאבים למקומות אחרים.

קח לך את הכאב למקום שאתה יכול לדבר עליו.

אל תבלע את הרוק אהוב שלי

  תשחרר אותו.

יש כאבים כאלה שנוגעים לך בעצמות הם לא מרפים ,גרים אצלך בגוף

תקבל אותם ,תתחבר

אל תהיה כועס אח שלי, זה לא טוב לעור של הפנים

זה רע לנשמה ומפריע למקצב החיים.

תתפייס, תשלים,

תחייך יותר.

קח לך את השדים השחורים לארונות שלהם ,תסגור אותם טוב ,טוב

תנעל מנעולים עם צריך.

אבל קח את הכאב למקומות אחרים

אל תשרוף את עצמך

תתבונן זה עובד

תאכל סטיק ענק או דג צלוי ,

תלגום מהיין,

שב תקשיב לעצמך,

תרפה .

הגיע הזמן...

לא יוצאות מהפה כול המילים האלה ..

שנעים איתם

מילים של שקט ,

מילים של אהבה,

אולי כי זה סתיו ..

מישהו אמר שזה רק הסתיו וזה חולף.

הוא בטוח ?

אולי זה משהו קבוע ואפילו אתה לא יודע.

קראתי פה באיזה מקום

שלא נותנים כאן כוכבים על חוסר אופטימיות

זה גרם לי לחייך..מודה

העצב הרגעי הוא מפתח ההבנה ליופי ולשמחה

יעל אוהבת את נועם ,

יעל אוהבת שהוא יודע להכין סלט קצוץ דק..

והיא אוהבת  שהוא מתבל אותו בהרבה שמן, מלח, ופלפל.

והיא מתה על זה שהוא יודע לגעת לה בלב כמו שאף אחד לא ידע.

נועם יודע לגעת בלב כי הוא אוהב ..

יעל חושבת שהם יתחתנו יום אחד, נועם יהיה מהנדס ובטח היא תהיה מדענית גדולה שתמצא תשובה לכול המחלות שבעולם.

הם יגורו בבית גדול על גבעה ,יהיו להם הרבה ילדים קטנים שירוצו בלי חולצה ועם תחתון,

נועם  יכין לכולם סלט קצוץ דק ,מתובל נהדר.

נועם גם חושב שיהיה  מהנדס ובטוח שהוא יגור על גבעה,

כי הוא אוהב מקומות גבוהים.

שם הוא מרגיש הכי חזק ואמיתי שיש.

וכן גם הוא רוצה הרבה ילדים, שרצים בלי חולצה ועם תחתון

והכי הוא אוהב להכין סלט מתובל ליעל,

הוא נורא מקווה שהיא תהיה מדענית גדולה, שתמצא תרופה  לכול המחלות שבעולם

הוא מאד מקווה שהיא תספיק.. באמת

הכי היא  אהבה להביט בסרטים מצויירים, היה בזה משהו משחרר, נקי ותמים, הרי את התמימות היא איבדה בגיל שתים עשרה ,ביום שהחזיר הפולשני מישש את גופה הנערי שעדיין לא עיצב לו גוף של נערה מתבגרת ,הגוף הצעיר הזה שיד האלוהים נגעה בו, העינים הירוקות והשיער השחור הפזור ,הילדה הכי יפה בשכונה . 

היום עשר שנים אחרי ששואלים אותה מדוע העינים שלה דומעות ,שהיא רואה סרטים מצויירים. אין לה מה לענות, התשובה התפוגגה לה באויר,   לכי תסבירי לחברה הכי טובה שלך שהחזיר הדורסני הזה נגע בה ,ביתר את נשמתה אכל את גופה לנצח וכול זה מול סרט מצוייר בשחור לבן.

האבא  הזה היה מטומטם מהיסוד, הוא היה מחריד בחיוך שלו,הוא היה מחריד במכות שהוא היכה אותה . לצערה הוא ידע טוב טוב להכות הרי כול החלשים האלה שאוכלים את החרא של החיים בחוץ עם הראש הכנוע והחיוך החסר חיים,בביתם יודעים טוב את המלאכה, הם יודעים היטב לאחוז בבני הבית מהגרון ללפות את הנשמה שלהם לאכול את הקרבים ולנתץ את החלומות שלהם.

אמא שלה היתה שטיח מהלך, אשה חבוטה ,חסרת רוח חיים, אשה שמשאבת החיים רוקנה את כול הדם מגופה ,אשה שהריחה כמו ריח של מוות ויאוש.

אחיה היה קוסם.. הוא היה מתפוגג לו בבוקר וחוזר בערב מאוחר , הוא היה נכנס בשקט שאף אחד לא יעיז להתקרב אליו ,שכבר נהיה גבר צעיר אבא לא העיז לגעת בו , הוא לא העיז להתעסק איתו, הוא גם ידע שאיתו כבר לא כדאי . אחיה היה היחיד שמחייך אליה, מלטף אותה, ויוצר לה אוירה של ביטחון, אפילו לרגע.

כול זה נגמר שאחיה  נכנס לכלא, כבר לא היה מי שישמור עליה, לא היה אף אחד שיוכל להציל את הנשמה הקטנה ,שהיתה פעם שמחה ,וחייכנית ולאט לאט  נהייתה שק של אפר ועפר, הפחד אכל את כול הפינות שלה בגוף ,הנשמה שלה צפה והלילות היו ערימה של יאוש.

היא היתה רואה סרטים מצוירים, אז היא היתה יודעת שהיא בתוך אי קטן של עצמה אי מצוייר נעים שהוא הממלכה הפרטית שלה

וגם בזה הבן זונה נגע הוא ביתר לה את הגוף ואת הנשמה מול המרקע השחור לבן בקצה הסלון דוקא ברגע שהסרט המצוייר חייך אליה יותר מכול.

היום בגיל 22 שהיא מקבלת את הלקוחות שלה בחדר הקטן, ברחוב הסמוי והמאובק, אי שם בדרום העיר ,הרדיו משדר שירים אמרקאים שמחים.

ובדיוק שהם גוהרים מעליה ושואבים לה את תמצית הנשמה ,שותים את חלב חייה האחרון ,היא נזכרה שפעם היא באמת אהבה סרטים מצויירים.

בהשפעת הכתם האנושי -פיליפ רות

יש הר של חטאים ,בפינה השמאלית של העולם האפור.

הר גבוה ,מלא צורות מוזרות של חטאים רעים, ואפלים.

באותו הר בעולם האפור יש תמיד מקום.

לעוד, עוד, עוד  חטאים כמעט בלי סוף..

חטאים מגעילים ומכוערים,

חטאים של  אנשים קטנים ,וחטאים של אנשים גדולים.

חטאים של אנשי תשוקה ,אנשי שררה, אנשים שיש להם מסיכות וחיוך שטני של מפלצות.

בהר הגבוה הזה בעולם הסגול יש מגרות שלמות ומתויקות,

ורוח גדולה שמתייקת את החטאים,...לתמיד

ככה זה בהר הגבוה בפינה השמאלית של העולם האפור.

אי אפשר לברוח מהחטאים שמוקלדים על ידי הרוח הגדולה  ומתויקים במגירה.

עד היום הוא לא מבין איך זה שהיא הלכה בלי להודיע לו.

ככה פתאום, היא החליטה שהיא עוזבת ..והוא נורא אהב אותה.

הבית נשאר אותו דבר פחות או יותר ,אותה דירה לבנה ,קטנה שהמיטה תופסת חצי חדר,  חלון שקוף שמראה את העיר המאובקת והתנועה הסואנת מלמטה, חדר שקוף גבוה שהגשם היה נוקש על החלון שה היה כמעט גן עדן .לפעמים  שהוא לא היה שיכור, הוא  היה סופר חלונות הוא זוכר שיש 12 קומות ותמיד הם צחקו שהבניין הזה ענק ואם היא תעצבן אותו, הוא יקפוץ מהחלון.

ודווקא היא קפצה ,וזה מוזר בעיניו.

 היא נורא אהבה ללטף לו את הגב ולגעת לו באצבעות של הרגלים, זה היה נורא מצחיק אותו וגורם לו לקפיצות על רגל אחד והיא היתה רודפת אחריו בכול החדר ושניהם צועקים ומגרגרים מאושר .

אבא שלה גם צעק בלוויה הוא האשים אותו .שהוא הרג את הבת הקסומה שלו, המדהימה החסודה שלו הוא צעק עליו שהוא אשמדאי שאוסף נשמות ,והנשמה של הבת שלו היא תלויה לו בחגורה

והוא לא מבין למה הוא שואג עליו ועיניו לבנות מיאוש ,הוא באמת אהב אותה.

היא קפצה בלי לומר שלום, מה הוא אשם.

כן היא אהבה את הכדורים הלבנים ואהבה את כול החומרים  המוטרפים שהם בלעו  יחד בלילה במיטה שתפסה חצי חדר מול החלון בקומה ה12.

היא נהנתה  להיות מזוגגת ,עפופה,מלאת חושניות שהיא זזה לאט מולו מורידה את הבגדים ,הוא  אהב אותה ככה מוטרפת ,משוגעת על כול הראש ,יונקת, חמה כמו האדמה שורקת כמו הרוח, נשמה מדהימה של אש ולהבה ,גם היא אהבה שהיא כזאת והיא שיחקה עם זה היא אכלה את כול מה שהוא נתן לה,אז הם התחברו אחד לשני ינקו מהנשמה של עצמם ונגעו בשמים,  הם בלעו את כול מה שאלוהים  נתן לנו, את התשוקה, הכמיהה, הטירוף, הם אכלו אחד את השני את אצבעות הרגלים את טבור הבטן את המרפקים ,הקרסולים, הישבנים, הם נשמו אחד את השני הם שתו בצמא את התשוקה המוטרפת  בזמן שהכדורים או האבקה כישפה אותם

אז למה היא לא אמרה שלום שהיא קפצה זה ממש מוזר בעיניו

רוני אמר לי שהוא אוהב לצעוק שהוא מזיין.

פתאום היום שישבנו בגינה.

מאיפה זה בא לך שאלתי.

מהחיים אח שלי ,עכשיו אני בגיל שמותר לי לצעוק שאני מזיין.

ומקודם לא,?

מקודם לא הוא עונה.

מקודם זיינתי בשקט ,כנראה היה אסור לצעוק

ילדים בחדר השני, שכנים בקיר דק מידי, אולי אפילו זה ישב בגרון ופחד לצאת.

ואז הוא השתתק.

בעצם זה לא הסיבה ..פשוט פחדתי לצעוק .

היןם בגיל 40 אני שם זין זה כבר לא ישתנה,הפחד כבר לא יעבור ,

אולי התרגלתי.

חוץ מזה אני אוהב לצעוק שאני מזיין

יש לי רעשים בלב..

מה זאת אומרת רעשים בלב ,אני לא מבינה

לא יודע כואב לי שם ,לא רגוע כנראה.

מה זאת אומרת רעשים בלב ,איזה מילים מפגרות יש לך לפעמים.

רועש בלב, את יודעת סוג של פיקים כאלה ,כמו פיצוצים של נילון  מתפוצץ שהינו מפוצצים את הפיקים שלו שהינו ילדים.

וכואב לך הפיקים האלה?

לא..

יש לי כאלה רעשים בלב, וקצת מועקה כזאת שאוחזת את הלב, אבל לא נמות מזה.

טוב אולי תנוח קצת ,אולי אתה מתוח, אולי סתם ,ואולי השעון חורף המזויין הזה.

לא יודע ..

אתה עצוב ..או משהו?

קצת

למה אתה עצוב?

כנראה שעון החורף המזויין הזה .

שיר על אהבה וכאב .

שיר על חלום שנגוז

שיר על ים המוות שגווע..

שיר על ים השמחה שמבעבע מתוכנו בימי קיץ פורחים.

שיר על הבטחה חדשה שמתפרצת בועטת וקימת ומודיעה אני כאן.

שיר על לילה של חוסר, ויום חיוור חסר תקומה .

שיר על שמחת חיים מתפרצת ועולצת.

שיר של בוב דילן לפעמים שמח, ולפעמים לא.

שיר שאתה בוחר לעצמך

שיר של תקווה

שיר של רעב עצום שמכלה את הנשמה

שיר של חלום וגעגוע

שיר של שנה חדשה.

שיר של תנועה ...

שיר של סיום והתחלה

לפעמים נעים במחלקה הסגורה, היא אמרה לו בחיוך מבוייש.

אני בטוח, הוא ענה  שהוא מתבונן בה בעינים מחייכות ואוהבות.

כן ,יש ימים טובים שאני נהנית להתבונן בשמש דרך החרכים של התריס ,איך היא מתפרצת והקרנים מפזזות ומעבירות בי תחושה של חופש.

לפעמים אני נכנסת לחדר ההמתנה ומקשיבה לצלילי המוסיקה ששטים אלי מחדר המנהל ,מוסיקה נעימה,מרגיעה,ואני מדמה אותנו יחד שוב, אותך ואותם . אני לא במחלקה הסגורה אלה איתך ואיתם יחד.

הוא מחייך אליה חיוך עצוב

אני רוצה לספר לך סיפור ,אתה מוכן לשמוע.

הוא מהנהן , בטח שאני רוצה לשמוע.

לפעמים אני חולמת חלומות גדולים ,אני נרדמת  והחלום הזה חוזר על עצמו,הוא  החלום הכי שלי שיש . 

אני עומדת מעל מפל עצום של מים שוצפים וגועשים ,וכדור ענק שקוף מתקרב אלי,הוא מעלי צף  מתבונן בי  ואז הוא נוחת לידי ,אני עומדת מולו מושיטה רגל ונכנסת לתוכו  הוא עוטף אותי הכדור, כמו פייה לכודה בתוך בועה.

אני ספק לכודה ספק חופשיה כמו במחלקה הסגורה.

ואז כדור הענק הזה מתחיל להתרומם ולוקח אותי מעל המפל השוצף ומעל עמקים עצומים והרים ירוקים ,ונהרות ,וכפרים,כמו באגדות שהיית קורא לי פעם.

ואני חוצה את הערים הנוראיות והכבישים, המכוניות ,ואני עפה מעל משותקת מפחד וגם מרגישה את העונג שמתפשט בי ,עונג של חיבוק.

אני עפה בשקט  ונמסה בתוך הכדור ספק לכודה ,ספק חופשיה ,

בדיוק כמו במחלקה הסגורה.

ואז בשמיים מצטרפים אלי אוזי הבר הם שטים לידי בהכנעה, כמו ליווי מלכותי .אני קוראת להם בשמות ,לאחד אני קוראת סטפן ולשני אני קוראת מרבלס,הם עפים איתי יחד ועם הכדור והזכרונות ,החלומות ,הריחות, והאהבות הגנוזות העצובות שלנו.

אנו עפים מעל, אני  הכדור ואוזי המשמר שלי, הכול נעלם מתפוגג ,אתה והם והמחלקה הסגורה.

 ריח עולה באפי ,ריח של ים ואתה יודע כמה שאני אוהבת ים, הים כחול,גדול,ועצום ואינסופי.

אני עפה מעליו יחד עם האוזים והבועה ,הפחד מזמן נעלם, החשש התפוגג, אני כולי בתוך כדור צמר גפן דימיוני , ונעים לי התחושות  הרעות נעלמו .

אני האוזים ,והים האינסופי.

הכדור מתפוגג  לאיטו, אני מרגישה שאני חופשיה , עפה לבד וסטפן ומרבלס האוזים עפים איתי יחד.

ואנו נוסקים לגבהים רחוק רחוק  ואין אותך,ולא את המחלקה הסגורה.

ואני מתעוררת...

הוא מתבונן בה מלטף את ראשה בתוך החדר בלבן במחלקה הסגורה,

שנה טובה לך.

והדמעות זולגות על לחייו.

שאני כועס אני חרא

זה מתגלגל לי במורד הסרעפת, יורד לי לתוך הוריד בנשמה, ואני נהיה פשוט חרא,

אניטיפט, מגעיל, מלא רחמים עצמיים.

אני כועס בערך פעם בחודש כעסים קטנים ומזיקים שאוכלים לי את כול הפינות בנשמה אוכלים לי את החיוך והכי מבאס הם אוכלים לי את האינסטינקט את החיות

הם הופכים אותי לאיש לאה ועייף

יש כעס אחד גדול בסיסי שכנראה גר אצלי בתוך החיים,הוא פתח לו עסק אצלי בתוך הנשמה ופשוט עושה חיים אצלי במערכות הגוף

כעס כזה שמכווץ לך את הלב, מחדד את הסרעפת, ומזין בדם רע את כול הצינורות והגידים והשרירים .

שאני כועס אני חרא אמיתי

אני מאלה שטוחנים את עצמם בפנים ואז פתאום זה מתפוצץ למישהו בפרצוף .

שאני כועס יש לי כאלה פנים סגורות, קפוצות ,ולא נעימות .

הענים שלי  מכווצות .ואני  לא מוצא שקט לנפשי

שאני כועס אני בודד..

אגב שמתי לב שבקפה רובנו מאושרים ושמחים ... זה מוזר

אולי רק אני כזה שכועס לפעמים..

בהופעה של שלום חנוך, הוא הרים את הידים, ועצם את העינים.

הוא התנדנד ..הוא שר על מאיה ,ועל זה שמזיין על הבר ,אדון ולא גברת.

היו לו תלתלים ארוכים ,ובנדנה אדומה, ועיניים שירקו ברקים שהוא כעס.

ושהוא חייך ... העינים היו כמו סוכריות דבש.

הוא היה בטוח שהוא יהיה במאי מופלא והוא הכין נאום מדהים לאוסקר,

וכבר הודה לכולם ,וגם לשחקנים הנפלאים.

ואפילו  למורה מכיתה י שקראו לה נחמה, או מנוחה, או משהו בסגנון כזה

היא האמינה בו,

כולם האמינו בו

גם אני אמנתי בו, בטח.

הוא היה מלך

אבל יש איזה עניין עם אלוהים ,זה שגר למעלה...

הוא פשוט היחיד שלא אהב אותו כנראה.

או שאולי הוא  לא צם ביום כיפור, או משהו דפוק כזה, שאלוהים מעניש את מי שבא לו.

ואבא שלו שאל עם הידים למעלה ,בדיוק כמו בהופעה של שלום חנוך.

ואני זוכר שגם הוא, עצם את העינים.

הוא פשוט שאל למה ,

כוס אמק למה אני...

אני חושב שאף אחד לא ענה לו,

גם זה שלמעלה לא הניד עפעף.

אבל ככה זה...כנראה