סיפורי מסע
סיפור מסע.
הסיפור שנמצא לנו בתוך החור שבנשמה ,הסיפור שאנו רוצים לעשות ,ולא מעיזים לקרוא תגר על המוסכם והרגיל והצפוי
הספר שאתה רוצה לכתוב וקשה לך.
הטיול בלי סוף, שאתה חושב חושב אבל לא מעיז.
האהבה הענקית שאתה בטוח שמגיעה לך .
סיפור של מסעות סיפור של דרכים ,סיפור בלי סוף ,ובלי התחלה, סיפור של אהוד בנאי כואב ועצוב
סיפור משפחתי
סיפור של ילדות
סיפורי מסע שיש לבצע אותם בתוך הנפש בתוך האין סופי שיש בך ,מה המחיר שלהם?
זה קורה בטח ,ואז השמים קרובים קרובים.
ארכיון : 10/2008
עוד הספיקה להחניק דמעה אחת שנספגה בניר טישו ורוד ,השתנקות מהירה, בליעת רוק מידית ומאותה שנייה עיניה ריקות מתחושה, פייה סדוק ללא עלעול של רוק שפתיה נעולות מנגנון הדמעות כבה. מאותו רגע הבשורה היא מתה, גופה שקוף, בהיר ,חיוור, ליבה פועם בצורה סדירה בכול דחיסה ויניקה מחדיר תמיסה נוספת של ייאוש לפנימיותה הקמלה. היא קמה בבוקר בשעה קבועה, מצחצחת שיניים עם משחה בטעם מנטה, שוטפת את פניה במים קרים ומנגבת ביסודיות , מכינה קפה שחור עם חלב ללא סוכר ולוגמת כוס מים , מתלבשת במכנסי פשתן לבנות או כחולות היא אוהבת את תחושת הפשתן הוא מלטף את עורה בעדינות מזגג בין שוקיה בנעימות, מזכיר לה נשכחות מענגות שהקפידה לנתק מטבור חייה , רוכסת סביב גופה הדק חולצה ארוכה עם צווארון קשיח ומתיישבת על השולחן הקבוע מול החלון ,מביטה לתוך העולם שבחוץ לוגמת מכוס הקפה מנתקת את התודעה מתוכה וממשיכה למות. בצהרים היא גוררת את עצמה למטבח פורסת שתי פרוסות לחם מהלחם האחיד שחיכה לה על השולחן, מורחת מרגרינה , פורסת עגבנייה בוזקת מלח ופלפל שחור לועסת בשקט שותה מים מהברז וממשיכה להביט מהחלון . היא לא רואה מאום ברגעים אלה רק הבזקי תמונות מנותקות, רגעים מוקפאים בזיכרון, אושר לא ברור, חיוכים מלאים תנועה תזזיתית של תלתלים סוררים ,עשן מתפוגג ,מילים קטועות ,נשימות כבדות ,יבבות ויער ארוך ושדרות שלמות של עצים ירוקים תלוליות מכוסות באדום וצהוב בוהק, אנשים ,אנשים, אנשים ,המוני אנשים מוכרים חלקם לא,עדרים של כיפות שחורות, מראה שקוף של צהריים קפוא . בימי שני ורבעי היא יוצאת אחרי ארוחת צהריים המאולתרת למכולת ממול ביתה ,חבושה במשקפים כהות ,נכנסת בשקט וברחש, אהרון בעל המכולת מביט בה חרש ומעמיס בשקית ניילון לחם, חלב, מרגרינה ,מעט ירוקות וקצת פירות וחפיסה קטנה של שוקולד חלב ,היא מהנהנת בראשה מסמנת בעיניה לאות תודה ועוזבת. אהרון היה מחייך חיוך קטן וצנוע וחוזר מאחורי הדלפק. בעלה כבר לא גר כאן הוא עזב אותה אחרי האסון מאז היא לא ראתה אותו ,משפחתה ביקרה בהתחלה ללא מילים בשתיקה קודרת, היא המשיכה לשתוק ולבהות לתוך עצמה, לאט לאט התפוגגו לחייהם וככה בתוך השקט הכפוי שכפתה על עצמה היא חייה. הגשם זלג על החלונות ,קרה הקפיאה את הזגוגיות, הערב ירד הבוקר עלה ,השמש בהקה דרך הוילון ,בחוץ הילדים גדלו ,אלה שהיו חברים שלו כבר הלכו לכיתה ה, הימים עברו והיא המשיכה ללעוס לחם אחיד מול השולחן ,שקט, שקט ,שקט.בבוקר של יום שני קריר כשהרוח התחילה להתגבר והעננים יצאו כבר לרחוץ את האוויר ,הוא הופיע ,דפק בשקט על הדלת, היא פתחה את הדלת ללא מילה והביטה בו הוא הביט בה חזרה ונכנס, התיישב מולה על הכסא, עיניו מלחכות את הרצפה המשויפת ,גבו שחוח, ראשו מקריח מעט, חדוות החיים שהלכה עימו כהילה כבתה כמעט לחלוטין, היא התיישבה מולו פנייה ריקות ,בשערה כבר נזרק האפור ויצר פסים קטנים של משחק נוגה מכנסי הפשתן הכחולות הבליטו את רזונה, היא הייתה יפה בחיוורון שבקע מתוכה, הוא הרים את פניו השחוחות מולה כשואל האם? היא הנהנה בראשה כן,הוא חייך קלות ,נגע בידה השקופה והלבנה, היא השיבה לו במגע רך, עיגול הקרח סביבי ליבה קצת נע וזז משהו בתוכה הפיץ חום עדין. מה שלומך?היא הנהנה בראשה, עדיין לא יצאו מילים מפייה הסדוק,עיניה החלו לרצד קלות את רעבה הוא שאל? אני רעבה לחיים היא לחשה ,מילים שבקעו מפיה לאחר שנת יובש שלמה, בואי..הוא משך אותה לאט לכיוונו היא התקרבה השעינה את ראשה על מצחו ,מצח מחובר למצח, אף לאף,לב עוטף לב ,הוא ליטף את לחייה הצמאה ברוגע בעדינות עד אין קץ , התגעגעתי הוא לחש, איפה היית שאלה אותו דרך ליבה המפשיר, הייתי שם רחוק ,בלבד, ישבתי מול עצמי ,נגעתי בקצוות זה לא עזר,זה לא חוזר, זה לא עוזר,זה לבד, זה שקוף, זה חותך, מדמדם ,זה שלנו. השמש שיקפה לרגע את זוהרה סביב שערה השחור השזור בפסים אפורים,היא הייתה יפה והיא הייתה שלו, חזרתי היא הריחה את צווארו בעדינות, מלטפת באצבעותיה את הקמטים סביב עיניו, ברוך הבא לחשה ,ברוך הבא להחיות אותי. |
האוויר צפוף לאחרונה, יש שסתום אחד שלא מחובר נכון, צריך לשחרר את האטימות המכבידה, בטח זה אקורד סיום בסולם מינורי בתוספת מפוחית פה לפני כמה עשורים קראו לזה שיר עם פשוט , ואוליהצימאון גורם לגוף לנבור בתוך עצמו ואולי לא. פשוט פינאלה מרהיבה של איבוד תחושות קיומיות. יש לי לאחרונה רצון עז לשמוע מוסיקה עם אקורדים הרמוניים, בטח הגיל אני מחייך לעצמי ואולי הצימאון ,שוב לך תדע צלילי השקט... מישהו כבר אמר את זה לפני. |
רק אותך אוהב הלילה, דמדומים ומנגינות,והמתנה שלי הלילה. כשזוהר שר ,אני עוצר גם את חיי מנגד, כי זוהר מלך, הכי מלך שהיה. אתה יכול לשמוע את דילן כול היום ולקנח עם ניל יאנג, להיות ניזון על ידי ליאונרד הגדול, אבל תמיד זוהר מלך , הכי שלנו שיש, בצבא שקר ורועד לך התחת. בעמדות שמירה שהעיניים נעצמות , בעצב הגדול שאתה יודע שנגמר, בשמחה הכי נפלאה,זוהר תמיד יישאר זוהר, בדד אלך גם תפילה אלי. מי שר ככה היום הייתה לי ריצה חרא היום זוהר,שתדע , מרוץ שטוח חלום של כול רץ וכולם באו ודפקו תוצאות של החיים ,לתת כבוד . אני רצתי רע אולי כי זוהר היה ברקע כול הערב עד מאוחר, והמנגינה שלי הלילה עם אותן האכזבות,ככה הוא שר ואני הקלדתי במקלדת מילים בלי סוף. בבוקר כשהשמש זרחה, וכולם שברו את השיאים של עצמם . כן יגאל היית תותח שתדע, אני נשארתי עם זוהר,איך לאהוב אותך כול הלילה,המילים שנבעטות מתוכי. עכשיו אני כותב , מטהר את הרגעים האלה, האכזבה, מנקה את הגוף,ממרק את הלב, מכין את הנשמה, וזוהר ברקע הכי טוב זוהר,וואלה הכי טוב. וואלקם למרוץ הבא. |
יש קסם באוויר ככה שמעתי היום, אז אני לא מקורי כלל אבל זה בסדר אני עדיין מחייך הרבה בשעות שיש קסם באוויר, אז מה זה משנה מי אמר את זה, אני מעורפל קלות מהקסם שיש באוויר בטח מהויסקי ,או מערפל אחר שעושה קסם בריאות שלי, ואני מול המחשב הנייד נושא תפילות אישיות למצבים טובים יותר. הקסם באוויר בחיי אולי כי אין עשן של מכוניות בחוץ. בטח כי זה היום היחיד בשנה(כמעט) שיש לנו תרבות של סבלנות ושקט. אל תקראו עיתונים, לא כדאי הצצתי הם נוראים. יש קסם באוויר שתו ויסקי, שמעו צלילים, תחשבו על אהבה אפשר גם זיונים(איזה בוטה האיש הזה)כבר אמרו לי בחיי. יש קסם באוויר אוויר חי |
זקוק למילים שלי והם יוצאות כרגע בצרור לא מבוקר עכשיו זה יום שלישי וכוס אמק לא רצתי היום, כי לא קמתי (קורה לי לפעמים שהשעון חורף הדפוק הזה לא מתאפס עלי) הוא משבש לי את מערכות היניקה ואת זרם המילים שצריכות לצאת באיזה דרך אולי אמצא פיתרון בדרכים מוזרות . כמו שאני חושב כרגע לעצמי(זה סודי). בא לי לנסוע לניו יורק, זקוק להסתובב קצת בלי רעש בגוף מותר לי בגילי. לא? שמתי לב כשאני עוצם את העינים חזק והדופק שלי מנפץ את מד הדופק המשוכלל שמחובר ברצועה לחזה שלי ככה שאני בשיא הטירוף של הריצה שלי, בא לי לעוף. לדעתי אפשר לקנות כנפים באיזו סימטת רחוב ליד הפארק מישהו יודע כמה זה עולה?
|
זמן סליחות היא הייתה ממלמלת מול הקבר של שי וקנין, ואף פרח על הקבר הירוק לא יכול להקל את התחושה הזאת,שכבר שאין. זמן סליחות, פתח את השמים עבורי בן שלי, פתח את הרקיע לתפילות שלנו ,שתהיה גשר למלאכים עבורנו כפרות עוונות. שי וקנין כבר איננו המון שנים ,כשהינו בבית כנסת ביום כיפורים במלחמה הגדולה הוא הופיע עם התלתלים והעוזי והתיק הרחב בצבע חקי כולו מלא קדושת חג בדרכו לבסיס , כולנו נתלנו עליו כשהוא מחייך את החיוך הכול כך יפה וביישני שלו, שי וקנין האח הגדול של אתי ורונית והבחור שסבא תמיד היה מחבק אותו בכבוד ואומר לי וואלה דרורי, זה גבר אמיתי. זמן סליחות לזקק את החטאים שלנו למעלה לפתוח את הנשמה, לנקות ולטהר . שי וקנין היה ההרוג הראשון של השכונה ,ההרוג הראשון של המלחמה בשכונה שלי מול הים,מקום של חיים . תענית חלום מכנסים לבנים ימים משתנים אמר הרדיו את הסיסמאות גיוס ואנו ילדי השכונה מביטים בכול הגברים הולכים ומתמעטים,והאמהות מסתגרות בפני צינת הים וזעם יום הכיפורים מי לשבט ומי לחסד. דני מכלוף הרזה וצ"יקו, איתי פרינטה, ניסו התלמיד הכי טוב בכיתה ורוני שהיינו בטוחים שאימא שלו זונה והינו עושים מעקבים אחריה עד שהתברר שהיא עובדת כמנקה בבית החורשת של הצמיגים בשכונה, ישבנו על המעקה בכניסה לבניין ברחוב אלי כהן מנסים לומר כמו הגדולים שאנו דופקים את הערבים ,חגיגה שלמה של מילים. כשהגיע האוטו כרמל דוכס של קצין העיר ויצאו שלושה חיילים מבוגרים וחיילת אחת צעירה עם דרגות על הכתפיים, הם באו דווקא אלי ,סליחה היכן הבית של משפחת וקנין, כאן מול הבית של סבא עניתי בביטחון גמור והם הנהנו בראש ועלו למעלה וכולנו אחריהם וכול אנשי השכונה יוצאים מהבתים כולם הרגישו שהאסון בפתח,זמן סליחות הגיע , זמן כפרות. הצעקות של רשל וקנין עד היום חרוטות לי בגוף, האמבולנס שהגיע לקחת את אדון וקנין לבית חולים לאחר שהתעלף נשאר בזיכרון עד היום זמן סליחות, זמן כאב ,אל נורא עלילה סבא חיבק אותי חזק והרגשתי איך הדמעות שטפו את הלחיים שלו סבתא ישבה בפינה בכורסא האדומה מול הים הכחול דומעת מחבקת את ספר תהילים וממלמלת פסוקים,זמן סליחות ,יקר שלי זמן סליחות הגיע, בערב ישבנו על קיר האבן שצינת הים של אוקטובר חודרת לתוכנו ,חמישה חברים בני עשר שותקים לא יודעים מה עושים עם כול הזעקות והכאב מסביב, דני מכלוף הרזה שנהרג בלבנון והיה אכבר גבר בעולם אמר שוב את המילים שכולם שמעו מפי רוזה הצדיקה של השכונה שי וקנין היה הכפרה של השכונה,תמיד תזכרו את זה, אני זוכר. יום כיפורים של חסד וכאב יום כיפורים של אנשים שנגעו לי בהיסטוריה. |
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
HagitFriedlander
בתגובה על מרק שעועית
-
yael~
בתגובה על ספר חדש. ימים חדשים. ילד מקולקל
-
הקשתית
בתגובה על ריח
-
נירית הרצינית
בתגובה על
-
אסתיהחטר גזה
בתגובה על מילים
-
~בועז22~
בתגובה על צייר
