סיפורי מסע
סיפור מסע.
הסיפור שנמצא לנו בתוך החור שבנשמה ,הסיפור שאנו רוצים לעשות ,ולא מעיזים לקרוא תגר על המוסכם והרגיל והצפוי
הספר שאתה רוצה לכתוב וקשה לך.
הטיול בלי סוף, שאתה חושב חושב אבל לא מעיז.
האהבה הענקית שאתה בטוח שמגיעה לך .
סיפור של מסעות סיפור של דרכים ,סיפור בלי סוף ,ובלי התחלה, סיפור של אהוד בנאי כואב ועצוב
סיפור משפחתי
סיפור של ילדות
סיפורי מסע שיש לבצע אותם בתוך הנפש בתוך האין סופי שיש בך ,מה המחיר שלהם?
זה קורה בטח ,ואז השמים קרובים קרובים.
ארכיון : 11/2008
הוא הלך תמיד על קצות האצבעות כשהיא הייתה עוצמת את עיניה, כדי לא להפריע לרגעי החסד המעטים שבהם היא ספגה כוחות חדשים מתוך הערפל של השינה הטרופה, הוא עדיין אהב להביט בשערה הפזור על הכרית ,עיניה מרפרפות ומעורפלת לתוך עצמן נים לא נים, שפתיה צמודות אחת לשנייה, חושקות את המילים שלכודות בתוכה ,רגעים שלווים של עייפות מרצדת ,כמה אהבה הייתה בו ברגעים אלה. הוא היה מתיישב על השרפרף לידה מביט בשלווה לוגם מכוס הקפה השחור שהיה מכין לעצמו, קפה שחור של שיפוצניקים ככה הם קראו לזה בינם לבין עצמם ,קפה שחור היורד מהכריים רגע לפני הגלישה, כף גדושה של האבקה השחורה ללא סוכר צורמני ועוקצני , למזוג מזיגה איטית לתת לו לנוח להיות רפוי ואז הוא שואף את הארומה לעצמו ולהביט באישה שלו ישנה. היא אהבה כמוהו לשתות מכוס הזכוכית קפה שחור בלי סוכר ,מראה זה היה מעט משעשע והיווה ניגוד עצום למראה האצילי שאפף אותה, עצמות גבוהות המבליטות את אושר פנייה ,שיער בהיר ארוך, גבות מסותתות בקפידה המהוות מסגרת מרעידה לעיניים ירוקות וצלולות, עיניים אוחזות נוכחות המציירות מחשבות גלויות, הוא אהב את העניים האלה שהביעו כול כך הרבה שייכות וכמיהה אליו ,לפעמים הוא היה מנשק את עיניה ,לואט את אישוניה והיא צוחקת ,אני כול כך אוהב אותך אישה שלי הוא היה לוחש ,את כול כך שלי והעיניים האלה הם את בתוכי . כשהיה יודע אותה במיטה מוביל את תאוותה אליו וממנו אליה ,אוחז בגופה כפלסטילנה ,חודר בעונג לתוך הגופה המוכן ,היא הייתה מביטה בו בעיניים הירוקות, אישוניה גדולים, מבט עוטף ואוהב, אני אוהבת אותך ,ריסיה שאגו ריס אחרי ריס אני אוהבת אותך הוא היה מרגיש מחנק בגרון גוש עצום מתלכד בתוכו, הוא היה מלעלע בגרונו ולוחש את הסלע של חיי והיא הייתה דומעת ואתה אהובי. עכשיו הוא מביט בה נמה את השינה המקוטעת והרעה אוושות של כאב מאנקות מפיה, אגלי זיעה זולגים על מצחה ומגירים את עצמם לשיפולי צווארה, אדמומית חיוורת נחה על לחייה הוא לוקח את הקערה הלבנה בשידה ליד ועם המטלית הצהובה שהביא השבוע ממרכול הקניות הקרוב וליטף את מצחה וצווארה מנקה את שירי הזיעה שחרצה נקודות וקווים על גופה הלוהט. היא פקחה את עיניה לאט הירוקת ריצדה מתוך הצליליות שפתיה לחשו שלום אהובי שלום אהובתי שלי הוא ענה, יש כאן שקט אתה יודע. כן אני יודע הוא ענה לוחש בקול צרוד מרגיש שוב את הבועה מתהדקת בגרונו, אני רוצה לשמוע מוסיקה היא אמרה בקול סדוק הוא קם מהכסא, הסתובב לכיוון המערכת המוסיקלית שמונחת על המבנה הייחודי משיש מול החלון ,מפשפש בערמת הדיסקים המגובבת ללא סדר ,הוא ידע מה הוא מחפש יודע שהגיע הזמן הוא מצא את העטיפה עם העננים הבוהקים המשיטים בשמים טהורים ונקיים אין צל שמעיב על תחושת החופש הזועקת מהם. הניח את הדיסק וחזר לשבת לידה צולל לתוך התודעה ,הצלילים עטפו את החדר מנגחים בתוך החלל העכור ,צלילים של חופש ,צלילים של שמש ,הוא אחז בידה היא חייכה ועצמה את עיניה, תודה לך הוא לחש תודה עכשיו הוא מביט מהחלון יש גשם בחוץ הוא אוהב אותה איזו תחושה נהדרת זאת לאהוב. |
עד העפעפיים יעוותו בזעם. לאטום את הנקבים בגוף לאש השורפת המכלה . אוכל לסגור את מדפי הנשמה, לשלוח את הלב שלי לנדוד במדבר. בטוח שאפשר, לסכל את עצמותי, לנתץ את עורקי, לסווג את אוזני, להריח את שדות הצייד הגלמודים. ואז לקלף את עורי לחדד את שיני להרפות את אזני להבעיר כליותיי אבל לעולם לא אוכל להפסיק לצרוב בגופי את הטעם.
ככה זה
בליל ירח מלא אני כלב חוצות אבוד
תניחי לי לב שותת צלחת של חסד בבקשה... |
תקשיב לשקט היה אומר דנינו היפה ,תקשיב, יש עלים מרשרשים של רוח ואוויר של גשם זה סימן טוב אני בטוח שלא יבאו מחבלים הלילה, ככה הוא היה אומר לי כשהינו מתכסים יחד תחת החרמוניות הרטובות ספוגות המים והטיפות צרבו אותנו ,אני מת לסיגריה היה לוחש לנו אבי בודהה מבית שמש שהיה לו קול עבה תביא כבר אחת , הייתי נותן לו מהנובלס של מנור מהקיבוץ היחיד בחברה גם אשכנזי וגם מקבל חבילות משם, מניאק אמיתי ועוד היה בחופש מהמארב המזדיין הזה. תקשיב לשקט חזר על המשפט דנינו היפה זה שהבחורות בחטיבה היו מתות לו על העניים הכחולות והפנים השחומות, תמיד היה צוחק חיוך מלא הייתי קרוע עליו אבל עכשיו הקשבתי לליאונרד כהן, תמיד הייתי שונה,אבל וואלה מי התעסק איתי, הייתי אש. תוריד את האוזניות דרורי תקשיב ,שוב היה אומר והייתי מוריד את האוזניות של הווקמן שדודה מרגלית הביאה לי מאמריקה כי אהבה את הרעיון שהבן של אלי אחיה חיל קרבי בלבנון ,זה ניחם לה את הלב שם באמריקה. הקשבתי לשקט הוא היה נעים ,ריח של אדמה רטובה כוס אמק איזה מקום זה לבנון ,יכול היה להיות כול כך טוב אלינו . תגיד דרורי מה תעשה אחרי הצבא השאלה הנצחית של דנינו ,אני לא יודע הייתי עונה ,מחייך כבר מוכן לתשובה שלו ,שהייתה טעונה במחסנית , תקשיב מותק שלי אתה אולי עושה בלאגן ויש לך ראש של שרוט כמונו ,אבל אתה קורא הרבה וכותב מילים שאני תמיד אוהב לקרוא אז תכתוב פעם ספר לחברה ,שנרגיש אותך ,ובכול יום חמישי נשתה בירה ביחד בנוגה בסנוקר ,ולמרות שאתה אוהד הפועל זבל ,אני קרוע על המילים שלך ,זה היה מצחיק אותי אבל גם עושה לי גאווה בלב. אבי בודהה הדליק סיגריה בשקט וברבי הקצין אמר לו תכבה אותה ,הוא הסתיר אותה עם הידיים ,איך בא לי מהעשן הזה עכשיו שאני נזכר, כוסאומו. הייתי מקשיב לסוזן ונזכר בנטלי זאת שהייתה מוכנה לעשות איתי הכול רק אם הייתי מבקש ,הייתי רק בן שמונה עשרה חשבתי שאני אוהב אותה ויום אחד נעשה ילד ואולי נגור בשכונה ליד הים, חלומות של צעירים . אתה שומע את הרעש הזה שאל אותי חיון עם המאג,איזה רעש עניתי לו תקשיב אז הייתי חייב להוריד שוב את האוזניות של הווקמן, לא היה רעש בחיי. לחשתי לו שאין רעש ואני מת לפיפי אז הוא אמר לי שאני יכול להשתין בצד בכפיפה, כוננות פיפי כולם לחשו שזחלתי החוצה מתוך המעגל. השתנתי זרם עצום וחשבתי שוב על נטלי ,בשבת האחרונה היא הסכימה לגעת לי בזין עם היד אחרי הפרטיה שהינו אצל דני אצלנו בשכונה, שבוע הבא אני משחיל אותה בטוח. אתה חוזר שמעתי את רובין לוחש לי,עוד שנייה תן לי לנער. חזרתי והתכרבלתי עם דנינו היפה קרוב שנוכל להתחמם , תגיד דרורי הוא היה אומר לי מה אתה הכי אוהב לאכול?לא יודע דנינו נראה לי קוסקוס של סבתא נינט. וואו אני מת על הקוסקוס של סבתא נינט שלך איזה טעמים, אני הכי אוהב לאכול את המטבוחה של יום חמישי בלילה כשאני מגיע מהצבא לאימא שלי ז"נט בלוד היא עושה לי עם החלה באמצע ,שמה מטבוחה אדומה וקצת תוספת של בצל מטוגן ,ואימא שלי שתחייה דרורי הייתה צוחקת ורואה איך אני מפרק חלה שלמה. תבוא פעם לאכול אצלי בבית דרורי, תאכל את האוכל של אימא שלי , אני אבוא אחי אני אבוא רק תן לי לגמור את כול החרא הזה,זה יגמר, זה יגמר. דרורי שמעתי את ברבי לוחש לי, צא החוצה מהמעגל ותביא את הפאקלים ,למה אני איזה זין. וככה זה נגמר עם הזין הזה. היום אני לפעמים עצוב שאני נזכר בכולנו ,ילדים שנהיו לאנשים חיים על הקצה ,לא יודעים איך יגמר המארב ואיך יגמר בכלל. שאני קורא עיתונים ורואה את כול הפוליטיקאים של אז שוב חוזרים אני דואג, וקצת מקנא באמריקה שיש לה איש חדש ,עם פנים של שמחה, אולי יבוא יום הלוואי... וואלה ואולי נוציא מילים פעם שדנינו יקרא, ואיך זה שאני נהיה כזה סנטימנטלי לאחרונה בטח הגיל. |
אני סופר עד עשר, ואז כותב. מילים של סכין יוצאות ממני. מילים של אש בוערת,שורפת . אני קורא את פול אוסטר, איש בחושך, אני אוהב את פול אוסטר הוא מצייר לי מילים,ואומר לי הי אני פה שים לב, מכריח אותי לבלוע ואני בולע, ושוב הקירות נופלים בום ,בום ,בום, קירות מתרסקים ברעש האינסוף, אתמול מישהי כתבה לי שאסור לשים פסיק אחרי וו החיבור, חוקי תחביר ישראלי, תגידי מה את אמא שלי? ככה בא לי, ואני ... אולי פשוט אפסיק לחדד את הציפורנים, ואקשיב. ואולי (עכשיו אני שם וו החיבור אחרי נקודה) זה מותר? אשים באוזנים בנגן החדש שלי את הדלתות ואחשוב כמו פאקינג מוריסון, הלוואי שהייתי יודע מה לעשות, ואולי אולי ושוב אולי. שמעי...אותי אולי תקראי לפול אוסטר לכאן? זקוק לו
|
הרגע המקולל והמבעית היה כמעט קצה של הסוף ,כנראה כך מרגישים שהכול נטוש, ריקנות אינסופית , כאב פנימי שכמעט לא ניתן לספוג, רעד חלול כאילו מושכים את חלקיו הפנימיים החוצה בחליצה כמו פקק שעם שמשתחרר, הוא הרגיש איך הדם שלו זולג מתוכו מרוקן כול בדל של אנושיות, לאוויר היה טעם של ברזל, הוא ליחך בגרונו הרוק לא הסכים להגיר את עצמו עליו, אז הוא התיישב גלמוד והביט בה, היא שתקה קפואה משתמשת בנייר טישו ורוד מדובלל, מקנחת את אפה ומשתרעת על הכסא הקטן בפינת הטלוזיה שהייתה דלוקה ושידרה תוכנית ריאליטי על אנשים לכודים בתוך בית והיא נושמת בכבדות, עונייה גוועו ,אשתו נדמה גם כן, הוא ידע את זה בכול נקבובית בדם הוא כעס עלייה ,החימה החלה להציף את עורקיו במקום הדם שנטש את גופו, איך היא מעיזה לחיות אני איבדתי את בני כרגע אני אני אני, נכון גם את , אבל אני אני אני הוא חרחר ושוב הרגיש גלמוד בודד על הכסא, שותק ניסה לומר וכלום ,היא שרועה על הכיסא עם הטישו הורוד המדובלל עיניה מימיות בודדות הלוואי שאת תמותי ולא הוא למה. לפתע בחדות הרגיש נקודה כואבת בגב ,כאב שהוא לא הכיר, מתפשט בתוכו העצב חדר מנצל כול נשימה קפואה שהתפנתה זהו גם אני מת הוא חשב על עצמו. לבסוףהוא נכנס למקלחת קילף את בגדיו ,אנשים מילאו את הבית הוא שמע את הבכי החנוק של אימו ,אביו צעק איזו צעקה לא ברורה, הבית התמלא ברעש בלתי נסבל הכאב היה פיזי ממש, היו דפיקות בדלת זה בכלל לא נגע בו, הוא נשאר עם התחתון מול המראה יודע שעכשיו הוא איבד את פתיל נשמתו האחרון אב שכול, המים שעטו החוצה כאילו הם מודעים לסופו מנגנים בטיף טף טיף טף הוא מת, הוא מת, לא מרחמים. הבן שלי מת הוא לחש לעצמו ,מנסה לעכל את המילים הנוראות, הבן שלי מת הוא חזר על זה מנסה לחייך לעצמו להראות שהוא עדיין מסוגל ,זה לא הצליח הוא נראה במראה כמו מוקיון ושוב הוא ניסה לחייך ושב נכשל, הדפיקות בדלת היו תובעניות יותר, כנראה שהם חושדים שהוא עושה מעשה נמהר של סוף חייו, דווקא זה רעיון מצוין למחוק את החיים באוושה מה נותר לי כאן בדיוק הדלת נפרצה בשנייה שהוא הסיר את תחתוניו זרם של שתן נדף מגופו ,הוא איבד שליטה על צרכיו כשהוא צנח לרגליו של אחיו שהרים אותו מהרצפה שטוף בדמעה ושתן קילח אותו מנקה אותו מהזוועה . מחר הלוויה, מחר קוברים את הבן שלי. אלוהים בוגד. אלוהים אכזר , מגעיל ,הוא מתקומם זה אלוהים שצמתי עבורו ביום כיפור ,כול שישי קראתי קידוש א ל ו ה י ם בדיחה, הוא עצם את עיניו נטש את רוחו מתוכו זה הסתיים. בצהריים הסתיימה הלוויה, הוא לא הרגיש צורך לעמוד, לנשום, הוא לא היה שם נוכח באמת רק גופו היה ללא עור ודם ,גם היא לא הייתה שם היא מתה כמוהו, אנשים נגשו אליהם ,דיברו איתם ,מי אתם בכלל? הוא חשב לעצמו. ואז היא ישבה כול בוקר מול החלון, מביטה החוצה לכיוון החיים שאין לו כבר. בשעה שש הוא החליט ללכת לפסוע דרך הדלת ,יוצא בשקט לא להפריע ,לא להטריד, יורד במדרגות עוזב את הבית, עוזב את הזיכרון, משאיר את הכאב מאיים חודרני מציף את הדירה הקטנה , הוא פסע ברחוב מרגיש איך הוא מאבד כול קשר למציאות ,אנשים מביטים בו ברחוב ,מעוותים את פניהם מעניין למה? הוא חשב. הוא פוסע שעות ,מתנהל בכבדות ,לא מרגיש צורך לאכול, לשתות, לנוח. היום החל לשקוע, טיפות חדרו דרך העננים מכים על פדחתו החשופה, גופו רעד בצינה , הוא לא הרגיש את הקור הבוקע, הוא פסע לים מריח את ריח המלח ,ריח האמת, פה הוא היה מתיישב איתו מצביע למקומות רחוקים, מסתת לו חלומות ,מחשבות, אוסף צדפים, מטפס על שובר הגלים, הוא עצם את עיניו רואה את בנו המת באור העדין של הירח,דמות שקופה מתאדה. הוא התעייף ,הגוף שלו קרס, הוא התיישב על החול הקפוא התכסה בכאב וישן. בבוקר קם קפוא והבין שהוא כבר לא מבין כלום, לא יכול לחזור הביתה, לא יכול לחזור לחיים שלו, נטוש. הוא המשיך לפסוע כול היום הרעב ניקר בו ,הצמא הטריף את חושיו ,הוא שכח מי הוא ,מה הוא, לאן הוא אמור להגיע ,הוא המשיך לפסוע ולפסוע במעגל, ואז נדם |
שניות של שקט חוצות את מטעני הרעש שיצוקות בתבנית חיי, תילים של רגשות שמוקפאים ברגע , מצפות לשובל של אש חמה, בזמנים אחרים. יש מילים שלא יוצאות , חשוקות בלוע המיוסר, חלקן נשלפות באיושה של רעד, נלכדות מצועפות, גחליליות מבהיקות של אותיות ,עכשיו שותקות.
יש שינוי באוויר בקצה העולם הביאו בשורה אז אולי...
שותקים עכשיו . אני לוכד את האש בתוכי שותק, אני רץ רחוק מעיף את חושי שותק. מטעין את גופי באנרגיה חדשה שותק, מלהיט את חיי בסערות טרופות עדיין שותק. שותק ,שותק, שותק
יום שישי רצים רחוק רוצה לשתוק איתי? |
עכשיו אני כותב מילה ועוד מילה, בתווך אני עושה פסיקים לוגם מהקפה הקר ואז מחבר את המילים למשפט ארוך, פיסקה של זמנים חדשים רגעים של בדידות שקופה קראתי וזה בגדול .
זקוק זה הרבה יותר מדהים מסתם רוצה. משפט מנצח בחיי.
לדף יש ריח של עש ולמילים יש טעם של גופרית, אני יורה לבה רותחת, שורף , תזהרי אני מסוכן היום. יש לך מיים?
|
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
HagitFriedlander
בתגובה על מרק שעועית
-
yael~
בתגובה על ספר חדש. ימים חדשים. ילד מקולקל
-
הקשתית
בתגובה על ריח
-
נירית הרצינית
בתגובה על
-
אסתיהחטר גזה
בתגובה על מילים
-
~בועז22~
בתגובה על צייר
