יש אנשים שאני מביט להם בעניים וממש רוצה שיהיו חברים שלי

ויש כאלה שלא.

ככה אני טיפוס שמביט באנשים דרך העינים ומנסה לזהות את נימי הלב בתוכם,

ענים מדברות את שפת הלב.

אני מתרפק על הקמטים שחורצים את פינות העין , מתמקד בשפתם

אני מזהה שפה בחיי,.

יש מי שיגיד האיש השתגע ,בוער.נטרפה דעתו

אני מאמין ,כזה אני.

גם שהעין לא רוצה, מתחבאת ,מכורכמת,נעטפת בזליגה של יאוש

מוצפת בכאבי הלבד.

צריך להביט ממש עמוק בתוך ,לבלוע את הרגע ,לנקז את הלא ,הרועם ,הסר הזועף, לטיפות שקופות שמתפזרות ברוח לרסיסים .

לתת לעין לבלוע את הנוכחות ,להרפות מהחומות .לחבר את הפיסות הזולגות ברוח לאחד שלם.

רק להאמין

היה מי שאמר  שנחמד שאתה רואה את הכוס  הקריסטל השקופה

 המלאה בנוזל כחול  נעים,נוזל מזמין ,ענוג .

זה מוזר.

לפעמים אני בוער ,רואה שחורות ,מותש, מיואש, עייף.

גופי מחודד, נשמתי זועקת, נשפכת ,נלגמת נשאבת 

ככה זה.

מרעיד את מיתרי גופי ,מניע את משאבות ליבי,

מפליג בדימיוני.

מתישב מול כוס הקריסטל השקופה המלאה בנוזל כחול

הקרובה לדלת הכחולה הנעולה על בריח,

וממתין .

חודשים רבים קם בבוקר לפני שבכלל השמש מדברת איתך וחותך ים של קילומטרים .בשבת שכולם עדין חיים בתוך ציפית של כרית אני כבר עם הקבוצה מקיף סיבוב של 25 קילומטר.

שותה פחות ,מחייך יותר, אוכל מלא  פסטה ביום שישי ,אפילו הפסקתי לשתות יין שישי בערב (רק בצהריים).

כולי דרוך ומוכן יוצא עם הקבוצה המדהימה בהחלט שלי למרוץ בעין גדי.

ישנים בוילה בערד, צוחקים ערב קסום כולל הקידוש של אמנון.

אפילו סבלתי את הנחירות של אורי בחדר למרות שהוא טוען שגם אני נוחר (שקרן).

בוקר של שמש ,עין גדי אנחנו חוזרים אלייך כול אחד והשריטה שלו דרוכים להוטים מחייכים. בתוכנו הכול אש.

 הרחבה מלאה  באנשים יפים, ציבעונים, כולם באנרגיה ,ים המלח מולנו  בודד עצוב שזה כואב גלמוד  ,חסר אויר ,חסר נשימה,מיובש  מעביר כאבים שנוגעים לך בקצה הלב, אנחנו רצים יש עבודה היום די לסינטמנטליות.

מחכים, הזינוק מתארך, עינים אש רגלים יצוקות ברזל ,כולנו דרוכים כול אחי המדהימים איתי.

מזנקים דבוקה מפוצצת של אנשים ואני איתם מטר אחרי בני אמנון יגאל ואיתי שדורסים קדימה.

אני שוכח שאני פותח לאט ונפתח בזמן שלי , אני כמו העדר מזנק ,לא חושב, דבוק להם לתחת,  מצליח לשמוע דרור תאיט זה חזק מידי לפתיחה, לא רואה ממטר באתי לעשות איקס כמו גדול.

רצים מהירות אדירה, הגוף נושם בקושי ,הדופק מזנק, אנוכי דבוק לקצב   נותן לעצמי מחשבות חיוביות שותה מהמים מסביב, אטום לבליל האנחות והקולות שנשמעים באיזורי   נותן את האנרגיה  לעצמי.

אמא ,כמה קשה לי הגוף צועק ברגלים , הנשמה כבר מזמן לא שיכת לי עברה לשוט מעלי,בני לוחץ אמנון אחריו ואני עבדכם עליהם,. מתקרבים לסיבוב של העשר כואב לי פחד , עוצם עינים מנגן לי שירים בראש, חושב שהכול בוער

מסתובב רואה את אמנון צועק לי בסיבוב לא מסוגל אפילו לנשום שמעון שם שט בטירוף  יש לו חיוך על הפנים , אני קולט את הזויות של החיוך, טוב מותר לו האיש תותח.

דקירה ברגל כמעט לא מורגשת ואחריה נהרות של כואב ,לא מרגיש את הרגל שריר התאומים צועק הצילו, אני ממשיך מרגיש שכול צעד זה כואב יותר מאיט כואב לי יש לי דמעות בעינים זה נגמר

 עובר לריצה קצרה גורר רגל קילומטר אחרי קילומטר דואב  לי כול כך ברגל ובתוכי אני מתרסק הכול צועק לי למה  כוס אמק למה ,הדמעות זולגות תיסכול כאב הכול יחד ,אני גומר את המירוץ על ארבע כולם עוקפים אותי, דבי עוברת המומה כשהיא רואה אותי מה קורה דרור.

לא עונה אפילו אין לי קול מרוב שרע לי בתוכי. רוני מרעננה עובר  לידי,אח שלי בוא בבקשה ,לא יכול הכול תקוע ,שכב בצד יאספו אותך , אני רץ לאט מתקרב לסוף איציק איש ענק מהקטגוריה  הבוגרת רץ לידי רואה את הדמעות מלטף בראש רק ככה  לומדים  מהכאב ומחוסר ההקשבה לגוף.

גרטי בא אלי ללוות אותי לסוף שני קילומטר אחרונים רץ ליידי  רואה  את הדמעות אנחנו קרובים לאט לאט

נקודת הסיום כולם כבר שם נמצאים  כולם הגיעו אני מגיע דורך על השטיח של הציפ מקלל את העולם ,נשכב על החול  התיסכול יוצא החוצה אתה לא בן 18 אדיוט אתה איש בן 42 חסר אויר.

נשכב על הספה של המסיג"סט בפינה שנוגע לי בתאומים ואומר שיש שם בלאגן לדעתו אז לאט לאט.

זהו  נגמר למרות הכול היתה  חוויה אדירה ,עולים לערד לוילה ששכרנו לאכול על האש .אוכל מהפרגית שותה מהבירה מחייך הכול בסדר.

עוד שבועים אני יורד עם בני(הבטיח שיבוא איתי) לסגור חשבון עם המסלול המזויין הזה

בזמן שלי בקצב שלי יש דברים שאסור להשאיר פתוחים 

אני מכיר את ציקו גדלנו יחד בשכונה ,על אמת לא ככה כאילו אני כותב סיפור .

הוא היה ממש שכן שלי בדירה הצמודה  איפה שגר גם שמעון אלקבץ

זה שאמא שלו עשתה את המטבוחה הכי טובה  בחדרה .הינו אני וציקו באים אליו בשישי בצהרים כשאמא שלו  מזל ואחותו הכוסית היו עושות ניקיון  לוקחים מהלחם הביתי שמזל היתה אופה ודופקים סיבוב על האדום השורף הזה, אחר כך משחקים סטנגה בשכונה  אחד  על אחד  עם קורות כפולות.

אז היו יורדים כול החברה מהבלוק ליד ,חיים ממן, אבי אשתר, יינון התמני שיש לו אחים בכפר חסידים דודי האשכנזי  שהיה מביא את אחיו הקטן מני הלבן ומשחקים שלוש על שלוש ברחבה של החניה.

כבר אז הבנתי שאני כאילו חי בעולמות שונים כי בערב במיטה בלי שאף אחד היה רואה הייתי קורא את כול הסידרה של חסמבה,  הדימיון היה ניצת מול אי המטמון ,כשרציתי  ממש לראות מילים הייתי בורח לספריה של אבא וקורא את הספרים של אליסטר מקלין. אף אחד לא ידע,  גם לא צ"יקו שהיה שכן צמוד והיום אין כול מושג היכן הוא

  לפעמים  הינו הולכים מכות על אמת זה היה נגמר בכמה אגרופים ואז הינו מתחבקים כמו הגדולים ומתנשקים על הלחיים לסולחה  .כשהינו גונבים מהמכולת של שריקי זה היה  בסך הכול שוקו ולחמניה יום אחד הוא תפס אותנו וקרא לאמא ,אבא שלי פירק לי את הצורה אבא של ציקו לא עשה לו כלום כי הוא מת במלחמה ביום כיפור,  בטח ריחמו עליו כי הוא יתום.

לפעמים בים הינו מעשנים סיגריה מקופסא של אירופה מהסגריות שהייתי גונב מאבא להרגיש את הטעם. בגיל ארבע עשרה ניסיתי צינגלה זה היה מוזר אבל מאז זה השתפר.

היה ריח אחר לאוכל הטעם היה עז יותר המשחקים היו הרבה יותר כפיים

מידרכות,סטנגה ,עמודו, גע גע גע, ביום שישי היה טירוף במגרש משחקי הכדורגל עד שאמא היתה צועקת  שאם אני לא אבוא לקידוש אבא יפרק לי את העצמות

היום אני כבר לא עושה קידוש וזה חבל  , ראיתי בעתון שהיום  גם לא הולכים מכות על אגרופים אלה מפוצצים  בסכינים אחד את השני ,לגנוב מהמכולת זה מיושן קודם כול כי כבר אין מכולות  והרבה יותר משתלם לדפוק בנק או חנות יהלומים.

הבנתי מהבן שלי שכבר לא משחקים סטנגה ומידרכות  כי יש אחלה משחקים בסוני פליסטיישין וכדורגל ניתן  להוריד באימיול.

גם לצינגלה כבר יש טעם אחר וקוראים לה גוינט אפילו הסוטול שונה קצת ,כמעט אין חברים שקוראים להם ציקו  אלה כול מיני שמות שלא יודעים אם זה בן או בת

אבל ככה זה כנראה

והכי עצוב שלמטובוחה יש טעם שונה 

כנראה שככה זה

יש ימים שאני מביט בדלת הכחולה,

עבה ומכוסה בשכבות צבע שמרוחות שיכבה ועוד שיכבה

כמו השנים ,שכבות  מאובקות מחוספסות נוקשות,

החיים לא הטיבו עם הדלת הכחולה .

יושב מול הדלת על כסא מקש ,מעלי יש עץ תאנה נוסך צילו בענווה כלפי

מתבונן בדלת הכחולה

היא אהובה עלי הדלת הכחולה ,דלת סתרים מיוחדת שלי .

שקט עכשיו ,אני תר למעלה משקיף אחרי ציפורים צבעוניות,הן שורקות מנגינה עליזה

תוהות לעצמן מי הכובען על כסא הקש המביט בדלת הכחולה בריכוז מכווץ,עיניו כסיני קטן

מצומצמות בצפיה לכלום. 

מוזר  

 מסיט את ראשי חזרה לכיון הדלת הכחולה, מחכה.

אולי יבוא יום.

היא תיפתח .

מתוך הדלת יצאו חיים ארוכים חורצי לשון

יעוטו בסערה לחופש ,יבעטו במוסכם

ישאגו

יקפצו

יכו בחזם טם טם טם טם

ימים חדשים הגיעו 

יום אחד אהיה עשיר,

היו שמועות כאלה,אני נשבע.

בעצם שחושבים על זה ,יש לי פרצוף להיות עשיר?

בטח אהיה מאושר,

גם על זה דיברו השבוע.

אותי זה מצחיק ,אני נראה אחד שאוכל אושר לארוחת בוקר .

אני אוהב בקטנה, וכשזה מגיע במנות גדולות

אני נאכל.

כשיש שמש אני בונה בחול ארמון של דברים קטנים נדבך אחרי נדבך פיסה ועוד פיסה,

ובטח לבסוף אהיה מאושר.

אבל אין סיכוי שאהיה עשיר.

ככה זה בשדות הציד הנצחים .