בועת הים מהססת

חגה מעלי

זוויתית שרטנית עקלתונית

בואי כנסי,

תבלעי

תעטפי,

משתחל לתוכך הלום

ניגר,זוחל , שוצף

נושם ממך ,ניזון

מתכנס.

התחושות הכאובות ביותר ,הרגשות הדוקרים ביותר,

הם אלו המגוחכים-הכמיהה לדברים בלתי אפשריים ,

בדיוק מפני שהם בלתי אפשריים,

הגעגועים למה שלא היה מעולם ,הכמיהה למה שיכול היה להיות ,

(ספר אי הנחת-פרננדו פסואה)

ואנו הפשוטים לוקחים את המילים אלינו

שואבים את הכמיהה לתוכנו.

מאמינים , פשוט מאמינים.

לנשום, כל הזמן לנשום.

לשאוף את האויר פנימה,

לאט, כול נשיפה היא חיים .

תבונות שלמות צפות  נאחזות בנשימה,

הקטנה,

שבוקעת.  

ואז באה האהבה,

אחריה החיים.

הכול מלא באורות פנסים בורקים,

מופלא

לנשום רק לנשום

לשאוף  

לאט 

לבד

היא יודעת לרקום את הדמעות.

טיפה שקופה נוזלת

אין עונים.

בבוקר שבת מול תרעומת השמים

יודעת שהגיע המועד.

אני

בודד

 קם, שומר על שיגרת יומי

מצחצח את חיי

הרקיע בוהק באש הלהט

העין רחוק מביטה

היא יודעת

אני נוזל 

 השבוע צורבות לי העיניים כמעט כול  שעות היום.

משקפי הקריאה שלי עברו למיספר גבוה יותר

ככה אמר לי האופטיקאי המדופלם.

אז 

החלפתי עדשות

עכשיו צורב לי יותר ,הצריבה הלא נגמרת מכניסה אותי למתח פנימי כאילו העולם מטושטש.

העולם מטושט? נראה שלי שכן

אז 

ישבתי בבית קפה וקראתי ספר, רגעי תרבות של צהרים

העינים שלי צרבו חוסר השקיפות והטוהר במבט הביאו אותי לתיסכול  רגעי.

הסרתי את משקפי הקריאה החדשות עם העדשות המיוחדות שהמליץ לי האופטיקאי המודפלם

והבטתי סביבי.

העולם נראה כמו בועה מלוחה חסרת אויר,  אולי זה האובך בחוץ.

התבוננתי בקפידה באנשים שיש להם משקפים

הם לא שמו לב אלי.

הי  אנשים אולי  אצעק אז תבינו 

ישרתי את העיניים הדואבות עם הלחוחית  הרטובה  שהתקבעה  בארובת העינים

המתנתי.

יונק את חסדייך

משדייך

לוגם את חלב האם הניגר ,שוצף,

טהור .

מעביר את לשון הזעם בתוך חימוקיך

נאנק מתוכך

הריעו בחוצות 

בן הים שב לביתו.

היום אני מוציא את אהבתי לרחוב

לבושה בלבן מוארת באור יקרות

מצחצח את ענבלי הגרון

מבריש את ריסי העיניים

בולע אויר במידות קצובות

מחייך

היום אני מוציא את אהבתי לרחוב

חיים חדשים מתפתלים בגווי

שכמותי בוערות למסע  התשוקה

נינוח 

שאני כותב אני בוער,

יש לי אש בקצה האצבעות כמו להביור

אני יורה בום ,בום, בום.

המילים ניתכות כדורי אש  זוהרים מתוך ליבי מעורקי,מדמי.

שאני כותב אני שומע שירים בין רקותי ,שירה של מלאכים קטנים ערומים צחקנים נשכניים,

שטים סביבי שרים הי ,הי, הי הי הי.

אתה כותב,אתה בוער,אתה נחשף,

תיזהר לא להישרף.

שאני כותב אני נוגע בתוכי עמוק בפנים ,איפה שחם ומוציא את ליבי החוצה

מניח אותו באמצע הרחוב ,בעפר .

כך פעור.

אדום.

חם.

פועם לאט, לאט פם פם פם .

שמי נועם ,נועם אשכנזי וזהו שמי האמיתי נועם ,פתאום זה חדש ומתפוצץ לי בפה בחיבור של הלשון לשפתיים ונעים לי לשחק ככה עם השם שלי נועם כאילו השם שלי בא לביקור מחדש. כשאני מגלגל את ה נ, ואחר כך יש ו עגולה ובסוף מ לא סתם מ,מ סופית מיוחדת שעוטפת את השם בעונג ,בטח אתם חושבים מה קורה לאדיוט הזה שהוא הזוי לחלוטין, מספר לנו ששמו נועם ומתאר את זה כאילו שהוא ילד  בן שנתיים שרק אתמול החל לרוץ כאן בגינה ולא איזה איש מגודל עטור זקן ומשקפיים הנראה בדיוק כמו הפקיד בבנק או אולי זה השכן מחברת ההיטק שעושה אקזיטים מהבוקר .

,אז לא אני נועם אשכנזי בן עשרים ושמונה ואני נולדתי מחדש.

בדיוק לפני חודש שמי היה מאתיים שבעים ואחד,כן זה היה שמי גרתי בחדר מס 19 באגף המשוקמים מול הים.טיפל בי בחור בשם ירון גם לו היה זקן ומשקפיים והייתה לו גם גלביה ענקית לבנה ,חיוך עצום וסבלנות אינסופית .ירון סיפר לי מי אני ,מאיפה אני, וכן יש לי הורים שבאים לבקר כול יום ואפילו היתה לי חברה איני יודע איפה היא היום, אבל זה נחמד שהיתה לי חברה ,תודו.

אז כמו שאמרתי לפני חודש שמי היה מאתיים שבעים ואחד אבל שלושה חודשים קודם עדיין קראו לי נועם הייתי טייל לפני הלימודים באונברסיטה ,גרתי בחוף קסום בגואה ,כן גואה בהודו מקום של החיים קראנו לו,  ובאנגלית מקום של הלייף

גרתי שם יחד עם מי שהיתה חברה שלי, שמה היה נטע שם כזה קיבוצי ,התמקמנו וחיינו כמו נסיכים ,קמים בשתים בצהריים שותים קפה על הערסל מול הים, ואחרי הקפה והברקפסט החייכני של הצהריים אכלנו סמים כול היום.אכלנו ושתינו את כול סוגי הסמים שיש ,סמים קלים סמים של אנרגיות, סמים של הזיות, פטריות הכול נקי ,טהור ומלא כך שאתה לפתע עף לפינה שלך מאבד את השיכות לאיזור ולמציאות.

נטע אהבה אותי מסומם ואני אהבתי אותה מסוממת כך שחינו בתוך הכאוס הזה יחד אוכלים אחד את השני מהצהריים ,ניזונים מהתאוות שלנו נאחזים בקצה ,החברים שלנו בחוף קראו לנו אמנון ותמר ,תמיד זזים יחד בתנועה משותפת מעגלית בדרך לשום מקום.

הינו עושים אהבה מסטולים, הכול מסוחרר סביב ,פירכוסים בגוף ואז פסיפסים של טירוף, המוסיקה נוקבת את הראש ,בומים על קולים ואנו סחרחרים משותקים לרגע, נעורים מתפתלים ומפותלים ממש עכבישים קטנים שחיים אחד בתוך השני ,הכול בער ,לא חשבנו על המחר רק על היום הרגע, על לנשום אחד בתוך השני ,זה עבד נהדר שבוע ועוד שבוע.

הינו הפוכים לעצמנו הכול היה במעין נשימה אחת ארוכה של אושר מחוספס מלא זיזים, אתה חש בקצה הנשמה שלך שמשהו לא טוב  עומד להעכיר ,צל ענק הולך לנשור מעלינו איזה עב לא בהיר שט מעל תוסס מאיים מבעבע, כוח האופל.

ירון אמר לי שכנראה ניצלתי בשניה האחרונה, החברים שטיפלו הי עומרי ויורם מצאו אותי מסתובב באמצע חוף נטוש  ,מזוקן רזה ללא בגדים, ימים שאוכל לא בא לפי ,חשבתי שאני בן האלוהים שליח הצדק ,לא היה לי רופי שחוק בכיס ,נערים הודים הלכו אחרי וצחקו הייתי חבוט לחלוטין.

עומרי ויורם השקו והאכילו אותי,נלחמתי בהם בעטתי ,שרטתי ,רציתי לברוח להתפוגג להעלם, הרגשתי איך נמלים זוחלים לי במוח שותים את חלב החיים שמבעבע בתוכי, היה בי כאב קבוע בלב, כאב היאוש כאילו הלב שלי קפא ואני לא יכול להסביר  איך,אני זועק מבפנים ואף אחד לא שומע צועק צורח קולי לא נשמע ואני בודד.

אבא הגיע לאסוף אותי, אבא שלי שראה אותי קצין מצטיין, ראה את הבן נוסע לטיול בהודו לפני לימודי ההנדסה  כולו חיוך שוכב שבר כלי מולו ,אבא שלי ישב וליטף אותי ואני בוהה ונוהם ,עומרי אמר לי שאבא שלי לא בכה, אבל היו צריכים יותר מארבע גברים כדי להפריד אותו ממני לאישפוז,אבא שלי כול כך איכזבתי אותו.

וככה הגעתי לביתן 19 כאן מול הים ואני נהנה לגלגל את השם שלי נועם בפי.נועם איזה שם נפלא יש לי,אבא שלי  היה מבקר אותי כול יום גם עומרי ויורם והינו יושבים ומביטים בים סופרים את הספינות שגררו פחם לכיוון הארובות ,ספינה אחרי ספינה נהנתי להביט איך הם פורקים את ההפחם מול הארובות.

ככה עבר הזמן

נטע לא באה לבקר אף פעם.

אני מקווה שאני אהיה חזרה על הרגליים יום אחד ,ירון אומר שיש מקרים כאלה שזה מצליח,

אבל אני כבר לא כול כך אופטימי בלילות יש לי רעשים באוזנים ואני לפעמים מטושטש ושוכח

מי מולי ועל מה אני אמור  לדבר.