סיפורי מסע
סיפור מסע.
הסיפור שנמצא לנו בתוך החור שבנשמה ,הסיפור שאנו רוצים לעשות ,ולא מעיזים לקרוא תגר על המוסכם והרגיל והצפוי
הספר שאתה רוצה לכתוב וקשה לך.
הטיול בלי סוף, שאתה חושב חושב אבל לא מעיז.
האהבה הענקית שאתה בטוח שמגיעה לך .
סיפור של מסעות סיפור של דרכים ,סיפור בלי סוף ,ובלי התחלה, סיפור של אהוד בנאי כואב ועצוב
סיפור משפחתי
סיפור של ילדות
סיפורי מסע שיש לבצע אותם בתוך הנפש בתוך האין סופי שיש בך ,מה המחיר שלהם?
זה קורה בטח ,ואז השמים קרובים קרובים.
ארכיון : 7/2008
תמיד שהוא היה חוזר מהחופשה ,הייתי מרגיש איך הדם אצלו יורד במיפלס, עיניו היו שקועות בתוכו חסרות חיים ,השקט יצא ממנו לגמרי ,כולו היה אל תתקרב אלי, אנשים עזבו אותי באמאשלכם. זה היה משגע אותנו ,בגלל שהוא היה האיש שלנו, החייל עם המאג שכולנו הולכים אחריו ,עמוד אש כזה. תמיד היה אוסף את האנשים לידו,צוחק מהגרון ככה עמוק ואיך שהיה שר את זוהר ארגוב ,את כול המילים ,הינו מתופפים על המנות קרב בקצב והוא מסלסל. אפילו הקצינים לא התעסקו איתו, כי היה גבר וידע לתת כבוד ולקבל חזרה ,במסעות היה צועק יאלה כוסיות תנו אש, אבל תמיד שהוא היה חוזר מחופשה, הוא היה כבוי והיו שמועות היו הרבה שמועות אבל אף אחד לא ידע, לא חקר, היו אצלנו קודים של שקט ,לא נכנסים לעור של הבן אדם. אהבתי להכין לו שקשוקה ככה על הגזיה באמצע החרא והחום ,הוא היה בא אח שלי תעשה איזה משהו שנתפנק ואז הייתי יושב איתן ועם וקנין ורמי ומיכה שנהרג לנו במארב ,טוייטו הרוצח השקט ,מנור האשכנזי שהיה אוכל חריף כמו גבר אבל היה שמאלני ,ככה קרא לו בורבה המ"פ הייתי מוציא את המחבת מהפאקל, מדליק את הגזיה והוא היה שר לי זוהר ארגוב ואני נגנב אש, "כבר עברו השנים איך אזכור הימים" אח איזה קול ,ועקנין היה אחראי על הקפה ואני מוסיף למחבת עגבניות קצת פלפל היה שפך קצת חול אבל למי אכפת זה נותן את הטעם, בינתים והינו מקלפים את זה מהמחבת יחד עם הקפה והסגריה שאחרי כאילו כולנו אחרי זיון עם לילך הפקידה של המג"ד אווף כמה אש היה בנו אבל תמיד ביום ראשון הוא היה חוזר אבוד לגמרי ככה עד יום שלשי, יום ראשון אחד ניגש אליו אבגי הסמל ואמר לו שיתחיל לחייך ופתאום כמו להבה הוא התפרץ עליו במכות רצח והיינו צריכים להתחנן לפני בורבה ה"מפ שככה הוא ביום ראשון וצריך לסלוח לו והוא סלח כי כולם אהבו אותו. בשמירה בפסטין המגעיל חשוף הרוחות ישבנו מוכרבלים בדובונים וצחקנו על זה שאנו מרוב ג"יפה וחרמנות כבר נראים חיילים של חיזבאאלה והוא שר לי שירים של זוהר ,אלינור את יפה כמו מלאך ואני עושה לו קול שני היה פצצה של שמירה בחיי. ואז ככה פתאום אמר לי אתה יודע דרורי למה אני חוזר הפוך ביום ראשון ,לא עניתי כי רציתי להיות בטוח שבא לו לשפוך, וכן הוא שפך הכול. אני בא הביתה לשכונה שלי ואני רואה מה קורה סביבי ,אבא מבוטל דופק ערק חולה מתחנן שיטפלו בו עד שהוא נהיה משוגע מרוב עצבים אמא כבר מזמן לא מבינה מה קורה סביבה ואחים שלי מסתובבים כמו עבריינים לא יודע מה יהיה איתם והח"ברה שלי באים לי הביתה כולם כבר בראש של גוינטים ובאלגנים ,איזה פרייר אתה ,וואלה איזה פריייר, ואני פה חוזר ליחידה ויודע שאני חיב להיות כאן כי ככה אני יוצא מהחרא רק ככה אבל בגוף קשה לי הכול בתוכי עושה לי רעשים ואני מפחד דרורי ,לא מפחד מהמחבלים ,לא מכלום ,מפחד מה קורה בבית ,מה יהיה שאני לא שם ,המצב לא טוב שתקתי, מה יכולתי לומר. ככה זה היה עד שהוא עזב את הפלוגה לאיזה קורס ויותר לא ראיתי אותו כול השירות, ולא היו פלאפונים ואס אמ אס ככה שנעלמים ומתפוגגים, אני מקווה שהכול היה בסדר ,בחיי. ואני לפעמים ככה פתאום מתגעגע אליו, ככה זה פתאום אנו נהיים רכים יותר ואני חושב על זה איך שצריך לזהות לדעת ולהרגיש ורק לשים לב, פשוט לשים לב |
הרמוניה של יאוש . צריבות של זיכרנות כמו כוויה לוהטת שלא ניתן לעכל את זעמה הוא לא יכל להקשיב לכמות הכאב והיאוש שעשו בו פסים ועיגולים הלב היה ריק כאילו נפערה תהום עצומה בתוכו, מעלית ללא מעצור, מסע אחד. ביקש שקט, שיבינו קצת, שהאוויר לא יהיה דליל כי לפעמים השקט הכי גדול כול כך בודד. הוא טווה את חייו במסע האמונה שלו כשהחיוך מתעקל לאט ,לא ברור ,סמוי מהעין בתוכו רעם המעלית החל את מסע הסיום המפואר . ואני אוהב אותו כל כך והוא עצוב לפעמים אני רוצה שיטעם מהשוקולד שישתה מהיין שכול כך אהב והוא במסע הזמן שלו מוותר. יום יבוא הוא אומר תאמין לי יום יבוא ואני מת שיבוא לו כבר היום. |
עכשיו אני אעצום את העינים ואשחזר את הטעמים בתוך הגרון. וכולנו עצמנו עינים כשהוא היה אומר את המילים , מלטף את קנה הרובה באיזה מארב מחורבן,בתוך צמחיה קפואה שם במקום הזה שנקרא לבנון. היינו שוכבים קופאים מקור מזורגג והטיפות חודרת לך לתוך החרמונית ומקפיאה לך את השערות הפנימיות ומיכה משחזר את הטעמים לאט עיניו נוצצות בחושך ,אני נושם בכבדות הלשון שלי יבשה. אני פורס את הלחמניה החמה לאט לאט כך שהפירורים נוזלים לי מהסכין זה עושה רעש של חססססס ושי המגאסיט כבר מלקק את השפתים שלו, וקנין רכון על הרובה מביט במיכה בעיני עגל נו בבקשה תמשיך,תמשיך אני רעב ואני רק חושב על יעל האם היא עוד אוהבת אותי. על הלחמניה אני מורח שיכבה ענקית של מיונז, ואני עושה אוף של טעם ,אני רעב. פרויקה הדתי לוחש בלי דברים לא כשרים ומקבל ישר כאפה מדנינו שכול ההנאה שלו בחיים היא לתת כאפה לפרויקה, תשתוק, תן לו להמשיך. ואז שהוא יודע שעדת מעריציו מוכנה מפזר מיכה את החרדל על המיונז, ווקנין נושם כבר יותר כבד ורעשני, שי נוגע במאג כאילו שהוא הולך לזיין אותו, אפילו איתי המפקד כבר שייך לחבורה הרעבה , אני מניח פרוסות עבות של סלאמי ועל הסלמי פרוסות עבות של פסטרמה אתם יודעות זאת עם הפרורים של הדבש, אני רעב קבינמט אבל אני מוותר על כול האוכל עבור חיבוק אחד מיעל. שי מניח את המאג לרגליו ומתקרב עוד ,נו תמשיך, וקנין נראה לי כבר מת, פרויקה מפחד מדנינו שעיניו נהיות קטנטנות ועצבניות ,אבל דניניו מפחד ממני אז מה אכפת לי. אני פורס עגבניות לאט, עגבניות אדומות קטנות אלה שיש להם הכי הרבה דם ומלפופנים ארוכים בשרנים ומניח מעל. ומיכה ממשיך כאילו אין מחר, הגשם טוחן לנו את הנשמה ואנחנו רעבים, שתים עשרה שעות מארב מזויין ומה שייש לאכול בסוף זה קופסאות לוף מגעילות. אני חותך בצל ירוק ריחני עבה, שי אומר לו בלי בצל יה בן זונה,אני שונא בצל זה הסנדביץ שלי אומר לו מיכה אז תלך להזדיין, ואני רוצה שיעל תבוא מתוך הלילה תחבק לי את החיים הקפואים שלי במארב בלבנון , מה אני מבקש אלוהים קר לי קבינמט ואני רעב. מה אני מבקש קיבנימיט? ומיכה כבר מפזר מלח והרבה פלפל שחור ולוחץ על הסנדביץ שהטעמים יתאחדו. ובדיוק ששי המאגיסט לוחץ בשניו כאילו על הקשה של הסנדביץ התחילה האש. ולפעמים שאני מגיע עם החברה מהפלוגה לבקר את מיכה בבי תקברות ירקונים ,אנו יושבים ומדברים, ואז הולכים לאכול סנדביץ עם פסטרמה, אצל האוטו של חמי בצומת סגולה. ואפילו שי שלא אוהב בצל ירוק מוסיף את הירוק מתוך כבוד למיכה ויעל?.... לא יודע איפה היא היום.
|
שומע את סימון וגרפונקל אני אוהב אותם, ההרמוניה שלהם עושה חריטות בריקמות החשופות שלי. את אוהבת אותי גם? הם שרים על אמריקה ועל שקט מבורך, ובתוכי יש רעש עצום רעש של מסע אני מקליד בקצב את המילים, הי זה עובד השקט מתחיל לנזול.
את אומרת שאני אידיוט ואני מסכים ,בחיי. הלילה אני מחייך את חיוך הרעש חיוך הדפוק שנוזל לו הלב. מחייך לעצמי, יש מוסיקה טובה שעושה בי סימנים, והאלכהול חורט בי את הקצב, ואני ניזון. קחי את הזויות האלה שעושות כהה וחד תמרחי אותם כמו שוקולד למריחה על פרוסה בלי הקשה, אני לא אוהב דברים קשים, טעים לך? תאכלי. והקצב ממשיך לבעור לי בנשמה ועשיו אמריקה נגמרת, והכול שקט ועצוב וכולם הלכו ואני לבד בואי ,בואי, בואי. הקשה כבר איננו ואני בוער מתוכי. |
והכי אהב לשחק כדורגל במגרש חניה בשכונה עם זיזו הגבוה ועם ינון התמני ,עם ורדי, חנן השמן ואיתי. אותי זה היה מצחיק כי תמיד הוא קרא לי חצי חצי כי הייתי חצי חנון כיוון שקראתי הרבה ספרים וחצי עושה בלאגנים והכי הייתי שחקן כדורגל טוב אז דני היה חבר שלי . לפעמים הוא היה ישן אצלנו שאמא שלו רחל היתה הולכת לעשות נקיונות בגן האירועים גני ים אצלנו באיזור, הוא היה שוכב איתי במיטה עם תחתוני סטרץ וגופיה לבנה עם חורים והיה מבקש שאספר לו על חסמבה חבורת סוד מוחלט בהחלט ותמיד היה ויכוח מי שווה יותר ירון זהבי או עוזי הרזה. דני היה בעד עוזי הרזה כי הוא כזה תמיד אהב את האנרדוג. זה דפק לו את החיים כי השבוע שהייתי בלוויה שלו נזכרתי בזה דודה רחל אמא שלו חיבקה אותי ואמרה אמשיכפרה עלייך דרורי איך לא שמרת על דני ולך תסביר לה שככה זה בחיים יש קלפים שצריך לחלק טובולפעמים יש ללכת עם הזרם ולא להיות אנדרוג. דני לא ידע לבחור צד נכון, בצבא הוא היה בגולני והיה אכבר גבר ואחר כך בשכונה הוא נהנה מלך. כולם עשו לו כבוד כי ידעו שיש לו פתיל קצר . וכשהייתי בא לבקר את סבא בשכונה הייתי בא למגרש דני היה בא מחבק אותי ואומר בקול עדין אבל ברור לשוקי לך תביא קפה לחצי חצי ותן לו לשחק איתי בקבוצה ואני הייתי פורץ מצד משמאל ודני היה שם את הגולים ואחר כך הינו יורדים לים לשתות בירה אצל בכור ,לפני השבת ודני היה אומר לי תראה מה נהיה מאיתנו אה חצי חצי והייתי מביט בו ויודע שזה לא יגמר בטוב. בלוויה של סבא שלי הוא חיבק אותי אבל כבר ראיתי בעינים שמשהו לא בסדר, אבא היה זורק לי שדני משתמש ואני ידעתי שאין סיכוי כי דני היה גבר גבר ותמיד היה בעד כדורגל קצת מכות אבל לא מהסמים הקשים, בלוויה שלו זה התפוצץ לי בעינים שישבתי עם ציקו וזיזו ינון התמני לקפה במרכז החדש בשכונה כולם אמרו דני היה כבד לא עצר באדום וזה נגמר זה היה באוויר. איזה בעסה שזה קרה באמת כי דני היה באמת אכבר גבר, והכי היה אוהב לשחק כדורגל החיים לא שיחקו טוב איתו |
סבתא נינט היתה עושה שקשוקה של אנשים מאושרים,אנישים שיש להם טוב בעינים ויופי מהמעט. דמעות של שורף היו בעינים לכול תושבי הבלוק ברחוב אלי כהן שמונה, פינת הנגב ,שישבו בחדר המדרגות המוצל בורחים מהשמש של יולי. הריח השורף היה יוצא מהחלונות הבית ,מסלסל את כולו אלינו למטה, שם הינו יושבים כול הילדים על הבלקון , אז היה אומר לי דני הגבוה שאחר כך נהרג בצבא בתאונת אימונים ,וואלה דרורי סבתא שלך עושה שקשוקה שבא לי למות, לך תביא קצת מהלחם הלבן יחד עם האדום הזה נטחן אותו מול הים ,הייתי אומר לו שאני מפחד כי דוד פרדי השמן יושב שם מזיל ריר מחכה שהשקשוקה תהיה מוכנה, אבל בכול זאת הייתי רץ למעלה ועל השולחן פורמיקה האדום ישב דוד פרדי השמן עם השומות שיש לו בפרצוף וסבתא נינט שלי היתה עומדת מול הכריים המפויחות רואה אותי נכנס ואומרת לי בשיא אהבה יקר שלי מה שלומך? בוא שב ליד פרדי ותאכל מהשורף הזה. אבל לפני זה שים מוסיקה ברקע, אז הייתי שם את סמי אלמגרבי הזמר שסבתא הכי אהבה וצלילי העוד היו עולים בכול הבית ,הייתי עומד קרוב קרוב אליה ורואה את המחבת המשויפת מרוב ריחות ווחריכות של אוכל ,סבתא היתה מחבקת אותי ולוחשת לי שהאוכל האמיתי מגיע מהתוך של האהבה והיום זה היום הראשון של החופש אז היא תפנק אותי בחיים אדומים וצהובים. היתי מקלף את השום עבורה כמעט חמישה עשר שיניים עבות ,בשרניות ומניח אותם למחבת הלוחש עם השמן המבעבע כשאני נהנה מרעש החריכה ,בנתיים סבתא היתה בוחרת עגבניות טריות בשלות ועושה בהם חריצים ואז עם מים רותחים היתה מקלפת את העור במכה אחת, אני היתי מתבונן וצועק מרוב שמחה על המראה היפה הזה. דרור היתה אומרת לי דרורי נסיך יקר שלי תתיחיל לקצוץ ואני קוצץ אותם ומלמטה אני שומע את ששון אבי ודני קוראים לי דרור בוא כבר ,הייתי רץ למרפסת וצועק להם עוד מעט שהים הכחול נבלע לי בתוך המרפסת .סבתא תוך כדי היתה מזהיבה את השום ופרדי השמן יושב זועף וכועס ומוזג לעצמו קריסטל מנטה ,פרדי מזוג גם לדרורי סבתא היתה אומרת לו והוא היה עושה פרצוף מעוות כזה ,ומוזג לי. העגבניות כבר היו בתוך המחבת הלוחשת ואז סבתא היתה קוצצת את השאטה האדום הפלפלים שהכי אהבתי, ומנקה את הפנים שלא ישרף לי העור ,ככה היא היתה אומרת לי וברקע המוסיקה של סמי אלמגרבי עושה סילסולים וסבתא היתה מנענת את הטוסיק שלה יחד איתי ואומרת לי תרקוד היום יש חופש גדול,מותר לשמוח והינו רוקדים ומוסיפים את הפלפלים ,דוד פרדי המשיך במבט שלו הכבוי כי הוא יודע שסבתא יותר אוהבת אותי, או שפשוט הוא טיפוס כזה שלא אוהב לחייך ,כמו שאומרת אמא שלי שהיא אחותו פרדי נולד הפוך אין בו אושר, לא יודעת למה. את הרוטב האדום המיוחד סבתא היתה עושה לבד כשאני הייתי מביט בה לוקחת פפריקה חריפה ומתוקה שמה שמן והרבה עוד קצת שום פלפל שחור, מלח ,לימון ,ועושה עיסה אדומה אחת הדוקה וושפכת את האדום הזה לתוך הבלילה שעושה רעש של חריכה מאושרת. ואני רוקד עם סמי אלמגרבי וכבר נכנסו לסבתא הביתה, ששון ודני ואבי ומתישבים ליד פרדי בשולחן שקטים ומחייכים עם הכדור של אדידס שאבא של ששון הביא לו מהחנות במרכז, כי הוא היחיד שהוציא תעודה טובה. ואז הבצים נשברו לתוך הבלילה והכול חורך לאט צהוב אדום, וואי לי וואי לי איזה צבעים ודוד פרדי עצבני כי הוא יודע שנפרק לו את כול האוכל ואני מה אכפת לי סבתא נינט שלי אוהבת אותי יותר. התישבנו בשולחן וסבתא נינט מוציאה את המחבת הצבעונית שמה באמצע מביאה את הלחם שהיא היתה אופה מוזגת לנו מיץ מנטה. יושבת בשרפרף מביטה בחבורה היפה שיצאה לחופש גדול קורעת את הלחם מגרגרת משמחה, ודוד פרדי יושב זועף לוקח מנות גדולות. ואני לא הייתי אוכל ,הייתי בא לסבתא מחבק אותה ואומר לה תודה סבתא. והיא היתה אומרת לי הכול בשבילך להאמר שלי(יקר במרוקאית), איזה חופש גדול סבבה היה פעם בשכונה . |
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
HagitFriedlander
בתגובה על מרק שעועית
-
yael~
בתגובה על ספר חדש. ימים חדשים. ילד מקולקל
-
הקשתית
בתגובה על ריח
-
נירית הרצינית
בתגובה על
-
אסתיהחטר גזה
בתגובה על מילים
-
~בועז22~
בתגובה על צייר
