סיפורי מסע
סיפור מסע.
הסיפור שנמצא לנו בתוך החור שבנשמה ,הסיפור שאנו רוצים לעשות ,ולא מעיזים לקרוא תגר על המוסכם והרגיל והצפוי
הספר שאתה רוצה לכתוב וקשה לך.
הטיול בלי סוף, שאתה חושב חושב אבל לא מעיז.
האהבה הענקית שאתה בטוח שמגיעה לך .
סיפור של מסעות סיפור של דרכים ,סיפור בלי סוף ,ובלי התחלה, סיפור של אהוד בנאי כואב ועצוב
סיפור משפחתי
סיפור של ילדות
סיפורי מסע שיש לבצע אותם בתוך הנפש בתוך האין סופי שיש בך ,מה המחיר שלהם?
זה קורה בטח ,ואז השמים קרובים קרובים.
ארכיון : 10/2009
תנועה אחרי תנועה, צעדים קטנים מצטברים ,פסיעות מאוגדות, נשימות ,ושוב נשימות ,קטעי מילים, צחוק חטוף, מבט מהיר לשעון דופק, כולם מזוגים בתוך עצמם, אנשים בתנועה. שעה חמש וחצי הגשם דופק לך על הראש שבת, כוס אמק שבת,אין רחמים (עוד חודשים למרתון) ואנחנו רצים יש לי באוזניים מוסיקה אני מנותק היום,הגוף שלי קפוא לא מגיב, נוקשה. לא משחרר,לא מדבר היום לא בא לי. הם אלה שסוחבים אותי איתם כול כך הרבה שנים, מכירים אותי אין להם בעיה שאני שותק שתוק ותרוץ. ואני רץ והוא שר.מסע שלם של מוסיקה מתנהל סביבי הופעה חיה של החלומות שלי בתוך הקילומטרים ,אני סופר אותם אחד אחרי השני, ק"מ ועוד ק"מ. הגשם דופק לי על הראש כשזיגי של דויד עושה לי אש בלב, המחשבות באות ואני בתוך הבליל, הגב של כולם מתרחק, אין לי כוח היום. אני רץ על דלק מצומצם שהוא רק שלי , מוסיקה וחלומות, צלילים שלמים ככה אני היום. בשמים יוצאת השמש ,ק"מ עשירי השעון מאותת לי זמנים,לא פאקינג אכפת לי, צומת, אוטו עובר ,אני מביט באנשים בתוך החלל הפרטי שלהם, הם שותקים אטומים בתוך התנועה שלהם, מוקפאים. .. מים,אני רוצה מים, כאן המקום שרן החביא את הבקבוקים ,מוצא אותם מתחת לעץ, מים ועוד מים אני לבד היום, הם לפני. תנועה ורעש,אני מביט לאחור עשרות אופנים גולשים במדרון, הי דרור, מישהו צועק לא מזהה,אבל מרים את האצבע, הגוף שלי לכוד בתוך התנועה, כול הרוכבים מרימים את היד כאילו לפי הוראה ,מזכירים לי סרט יפני,צבעונים ,קרסוואה היה חוגג כאן,הם עושים שלום והמוסיקה ממשיכה לשאוב אותי לתוך עצמי סטינג אומר מילים ואני עונה פיטר מרפי מצטט אני מגיב קאש אומר לי כאב ואני רץ אותו מרגיש אותו ק"מ ארבע עשרה, המוח שלי גם רץ ,אני נמס עוד ועוד מחשבה וכול דבר מתנגש באמת שלו מה קורה אותך?מה אוכל אותך? אני בוער מה ? למה? איך החברים של נטאשה עושים לי צלילים של נגיעות ואני מבין למה כול כך אהבתי אותם. הגשם יורד ומטפטף לתוך החללים שלי בגוף כמו פלסטלינה אוטם אותם לשניות ופותח אחרים כמה חללים שיש בי, אלוהים אני נחשף למחשבות הצצות בתוכי ק"מ עשרים סיבוב אחרון אני קרוב רפרטואר שלם של סנטנה אני מתופף עם האצבעות על החולצה הספוגה שלי המחשבות נוגעות בקצה ההרים,חוצות את העמקים שבי. מזנבות באמת שלי ואני רץ. חוצה את הגשר מתקרב. כולם מחכים לי חיוך אוכלים תמרים מים חזרה הביתה אני בתנועה
|
כמה זמן אני יכול לבחור לעצמי את הרגעים הטובים שלי כמעט כול רגע הוא נצח, כמעט כול שנייה היא מהפיכה רגשית. היום אני במדרון מחר אני נושק להרים של חיי, תמיד הנהר זורם,שקט בצליליו, מסעף בנתיביו, מתקבץ בגדותיו, כמו אדם, כמו האיש הכותב.
ברגעים אלה אני מקשיב לצלילים, כותב מילים, משקשק עם קוביות הקרח בכוס המשקה החום שלי כותב סיפור, כותב ספר, כותב חיים. נמוג ,נמס, מתפקע עד גדותיי. ימים חדשים מתפתלים בתוך הנהר הפנימי ,האישי,הזמני.
אני כרגיל חוזר לאישה בורחת מבשורה, שוב אני מטפס לגבהים, להרים, למדרונות, למסדרונות. המילים משאירות אותי ריק, נטוש, אובד. אני נמצא בחיי מוסיקת הפולק שלי, השלב שבו אני כנראה מזדקן מול הצלילים, תנו לי צליל גיטרה עם קול סדוק, ואני מוכר את עצמי לשטן. תשמיעו לי את הצלילים האלה והעווית מתרחקת, מתפוגגת, אולי אפילו נעלמת. בערבים אני עומד מולכם הקהל, עומד זקוף, בהיר . אומר את המילים . אני אומר, אתם עונים, אני צועק, אתם זורקים בוץ. לבסוף אני לובש נעלי ריצה ועף רחוק, מה אכפת לי בעצם, טיפוס כזה שמעתי היום את הצלילים של ואן מוריסון שר על אירלנד, עשה לי אש בתוך הנהר בלב שלי בחיי |
סיפוקים מידיים של חוסר, ניזונים מחורים בנשמה. ככה זה מתנחל מסנן את עצמו לדעת בגיל שאני כבר מחבר שרשראות של קרפים לתוך הלב שלי אני חושב שאני מבין את עצמי יותר טוב. כותב על בורות ,הפסיכולוג שלי חושב שאני רוצה לחזור לרחם אחלה פסיכולוג יש לי. חשבתי לחזור לעצמי ,נראה לי הרבה יותר מעניין מהרחם בכלל לחזור נשמע לי כמו תהליך של חזרה לבור, מסע לתוך תשליל המקסמים הרעוע של חיינו המסע היחיד שאני לא מוכן לעשות זה מסע של קסמים ,מסע של תעתועים. קראתי לאחרונה את אישה בורחת מבשורה זה מסע ! ! ! זה פאקינג מסע. סיפוקים מידיים... איזה דפוק זה
בפינת המוסיקה ימים של צלילים יצאו לפני עשרים שנה, הדיסק הישראלי המושלם-קרוב אהוד בנאי שר על סיפורי המסע שלו כול אקורד נחרט וחרט את הימים ...
לפעמים בא לי לומר את האמת, רק את האמת. מילים של אמת, בלי מסננת, ללא אבחנות ללא סיפוקים מידיים, רק סיפוקים אורכיים.
אני אומר אמת והמוחק האוניברסאלי, מוחק ומוחק את ציורי מר קו שלי. מוחק ומוחק, ואני חושב על רחם עלק. |
היום הוא כנראה היום השלישי לישיבה שלי בבור ,אין לי כול יכולת לדעת את המידע באופן סופי ומוחלט, אני ניזון רק מהירח העקלתוני שמגיח בערבים והשמש שבחומה מפיגה מעט את קרירות הטחב בקירות הבור ,לפעמים אני נרדם לטווחי זמן לא מוגדרים ומתעורר מתבונן ברקיע האפור או בשמש המפציעה מנסה להעריך שעות או דקות אפילו ימים אך למרות המאמצים אני מאבד קשר לזמן המוגדר. אולם למרות הערכה הספקנית יש בי די בטחון שהיום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. אכלתי מהקרקר האחרון של חבילת הקרקרים בטעם גבינה אכלתי צ'יפסים אחרונים מקופסת הפרינגלס, אלה הם מוצרי המזון שהבאתי עימי בתיק ,המים בבקבוק מי עדן האחרון שלי הסתיימו ומלאים כרגע בנוזל אחר זרוקים מחוץ לכותלי הבור. המוח שלי צלול בצורה מפתיעה מאד, אין בי עדיין קמילה וסהרוריות של פליט חיים, המחשבות שלי עדיין משורטטות למול אישוני בצורה שקופה כמעט ניתן לגעת בהם מוחשית, יש בי אמנם תחושה קבועה של מחנק בשל האוויר המצומצם הנוכח בבור ,אולם להפתעתי יש בראשי עדיין סדרים והסדרים.לדעתי אני יכול לצאת החוצה מהבור שהיווה לי תא מבודד למחשבות הקיומיות שבי, אוקיאנוס הרגשות שסער בתוכי הצטנן, כך נראה לי. כול האירוע החל ברגע שרעות הודיעה לי שהיא עוזבת אותי, היא ניסתה לא לומר את ההודעה בצורה דרמטית, אלה אמרה את מילות הסיום בצורה מאד מכובדת ובאופן רך ורגיש כמו שהיא תמיד, רגישה ועדינה. אני מוכרח לציין זאת לעצמי כדי לא לשכוח את המחווה הנראית חסרת חשיבות, אולם עבורי היה במחווה הקטנה הזאת מעין גשר קטן לחיים, ככה אני לא אצטרך לשנוא אותה בזמן שאפסיק לאהוב אותה. אולם למרות הניסיון של רעות להיות רכה ורגישה הצטברו בתוכי תחושות זעם רבות, אני מנסה לשלוט בהם,אבל כנראה שמועד הפקיעה החל, הרגשתי שבתוכי פקע חוט שאיגד את תחושות האמת כסליל של חוט תפירה הרכוס בגליל ולוכד בקפדנות רגעים קשים של זמן חלול בדיוק כמו התחושה באותו רגע ההודעה שבו נפרם החוט והחל מתנקז לתוכי . עכשיו שבוע לאחר המעשה ובתוכם כנראה שלושה ימי מחסה בבור, בו אני מרכז ומסכם את חיי, מנסה למקסם את ימי האפילה ולצמוח כאיש חדש ,דרקון בלתי מנוצח ,איש מסותת ללא תחושות של חולשה וריקנות ,אדם בעל עמוד שידרה, חסון ועוצמתי. נדמה לי שרעות חיכתה לרגע המתאים שההודעה לא תשבור אותי לרסיסים קטנים רק לשברים גדולים שבהם אני בטח אוכל להתמודד. את זה אני חייב לציין לעצמי ,גם בפרידות יש משחק הוגן, ללא ספק רעות הייתה מאד הוגנת איתי. כול האירוע החל אחרי ארוחת ערב כשפיניתי כהרגלי את הצלחות והכוסות מהשולחן והתחלתי לשטוף אותם בצורה המסודרת והנכונה לדעתי, גורף את השירים לפח,שוטף את הצלחות במים פושרים, ברקע נשמעה מוסיקה מהדיסק שהנחתי במערכת המוסיקאלית הנמצאת בסלון, צלילי ההרמוניה רבת יופי של הדיסק של ליאונרד כהן בהופעה בלונדון, המוסיקה השתלבה יפה עם צליל המים המטהרים את הכלים ששטפתי, אהבתי מאד את הצלילים ,ליאונרד שר על סוזאן המהמתי את הפזמון כשרעות ישבה על השולחן הפורמייקה מאחורי. " אני רוצה לשוחח איתך עומר", הסתובבתי אליה, "כן רעות מה רצית לומר לי", "אתה מוכן לסגור את ברז המים ולשבת איתי" ,"אוקי" עניתי, סגרתי את ברז המים וניגבתי את הידיים במגבת המפוספסת הנמצאת במטבח והתיישבתי מולה על הכיסא . לא חשתי שום תחושה של פורענות סביבי, בימי השהות בבור הסקתי שכנראה קהיתי לחלוטין והפורענות המורגשת ריחפה כמו עב שחור מעלי, מעלינו, מעל כולנו בעצם. רעות הייתה יפה מאד ,שערה היה אסוף בפקעת, שזור בסרט שחור וריסיה בלטו כעכביש מתפתל, שפתיה היו כמו תמיד, מעט משורבבות קדימה ועל פניה הייתה רכות אוורירית שגרמה לי באופן מידי ומוחלט להרגיש רגש חזק של אהבה כלפיה. כרגיל היא הניחה את ידיה על השולחן משחקת באצבעותיה עם ספל הקפה מולי. רעות אמרה את המילים ללא השהייה כשלמעשה שאני חושב על זאת בבור שאני נוכח בו כרגע ,היא עשתה זאת בצורה הנכונה ביותר, ברכות המתבקשת כדי לעדן את הודעת הצער. "עומר אני רוצה שניפרד", המילים האלה צלבו אותי במלוא עוצמתם, לא ציפיתי שדבר כזה יכול לקרוא בינינו,הייתי בטוח שרעות היא למעשה היחידה עבורי ואני היחיד עבורה.ברגע שהמילים נאמרו היא ליטפה בקצות אצבעותיה את ידי שכנראה רעדו מעוצמת ההודעה שנחתה עלי היא הייתה מאד רכה אלי, רעות שלי היא אדם מאד רגיש ומתחשב. "למה את רוצה לעזוב אותי רעות?""כיון שאני חושבת שהפסקתי לאהוב אותך", "בשלב מסיים עומר, יחסינו הפכו למעין הרגל ,אני לא מתרגשת שאתה מלטף אותי, ואין לי תחושה של כמיהה ותשוקה כשאתה שוכב איתי, למעשה בשלב מסוים המין בינינו הפך למעשה מרוחק(צלילי פעמוני אזהרה מהדהדים בראשי), אתה חודר לתוכי, נע בקלות גומר, קם מהמיטה וישר נכנס להתקלח ואני מרגישה שכבר אני מעין צעירה זקנה איתך עומר, ככה בדיוק נראית הדרך שאתה שוטף כלים, הכול מאורגן ומתוכנן, אין מקום לציפיות וחידושים ,אתה מנקה את השיירים, שוטף את הצלחות ,אחר כך את הסכום, מסבן קלות את הכלים, שוטף שנית ואז מניח אותן בכלי הייבוש ומנגב את הידיים" . " אתן לך עוד דוגמא תמיד אתה שומע צלילים של מוסיקה נוגה כשאתה עושה כלים אין בך התרגשויות עומר ואני מרגישה שאני הולכת וגוועת מכך" .כול המשפטים שהיא אמרה נשמעו נורמאלי, רק לא הקטע של המין בינינו, תמיד חשבתי שאני מזיין בצורה המושבחת ביותר ,מבין את גופה של האישה בייחוד של רעות, קורא את הרגע בה היא זקוקה שאגע בפטמות שלה ומתי הוא הרגע שהיא זקוקה שאעבור לאקט המהיר ,הייתי בטוח שאני בהחלט קורא את הגוף של רעות ,מתברר שלא. התבוננתי בפנייה וחשתי איך חלקים ממני נוזלים ונשפכים החוצה כאילו הם מתנתקים מגופי אין לי אוויר בקנה הנשמה, עבים כבדים החלו מצטופפים סביבי ,כבדים מאד, שפתיה נעו אבל כבר לא שמעתי את המילים, רק חשתי את דוק הדמעות שמתנחל סביב עיני ,מאגד את כול רגעי הסיום שלנו לתוכו הרגשתי גם את אצבעותיה מנסות לאחוז באצבעותיי ממוללות את קצה הציפורן, נוגעת לא נוגעת.רעות קמה מכיסאה שפתיה דיברו לכיווני, "עומר אני יודעת שההודעה אינה קלה אבל כנראה שזה הדבר הנכון לעשות, אני יודעת שמכאן נצא שנינו מחוזקים", היא חיבקה אותי קלות והרגשתי איך גופה רך למולי ,גוף שנגעתי בו כמעט שלוש שנים נותן לי מגע סיום הפעם גופי לא התקשח למולה. היא יצאה מהחדר כדי לתת לי להירגע מהלם ההודעה, ההתנהגות שלה ברגעי הסיום היו בהחלט אצילים .המוסיקה של ליאונרד עדיין הייתה במטבח כרגע הוא שר את הללויה ומשהו בצלילים האלה היה חורק אבל שתקתי, רוב הזמן אני שותק ,גם שלא נעים לי. לאחר דקות מספר רעות הופיעה בפתח המטבח, "הכול בסדר עומר," הנהנתי אבל הדמעות מילאו אותי כמעט עד גדותיי, היא התקרבה אלי מושיטה לכיווני טישו לבן ,"תנגב את הדמעות עומר, אני מצטערת אבל ככה הרגשתי,ואני פועלת על פי התחושות שלי, זאת אני" . היא הסתובבה ויצאה מהחדר לכיוון הסלון והדליקה את הטלוויזיה שפעלה על תוכנית עיצוב בערוץ החיים הטובים ,קמתי מהכסא במטבח הלכתי לכיוונה נעמדתי ליד הטלוויזיה שמולה ,בתוכי היו צלופחים שנגסו באוויר הנקי והשאירו אחריהם רק שובל של אוויר סמיך וצמיגי, שאלתי אותה "רעות זה סופי", היא הנהנה בראשה, "כן עומר אני לא רואה כול ברירה ,היום אני ישנה אצל חברה ומחר בבוקר ניפגש ונסגור את שאר הפרטים כמו את שכר הדירה והחפצים האישיים שלנו", הרגשתי איך הרכות הנפלאה שלה יוצאת ממנה והפעם מצמררת את הפנימיות שלי, הצלילים כרגע נעו באנדרלמוסיה צורמנית גם ליאונרד וגם צלילי ערוץ החיים הטובים, מיקס חורק," אתה יכול להסיר את הדיסק קשה לי איתו", אמרתי לה "בסדר" והורדתי את הדיסק ממגש המערכת המוסיקאלית בתוכי הצלופחים המשיכו לעשות שמות. פסעתי לחדר השינה המשותף ונשכבתי על המיטה הלבנה כשהירח מונח מולי, נדמה שמאותת לי, הבטתי בו הוא החזיר לי מבט, לא נאמרו מילים בינינו מלבד מחנק אוורירי שנוצר בתוך גופי ,כאילו האוויר שלי לא מוכן להיות אוויר נקי, רק אוויר שמנוני ורקוב, היה לי קשה מאד לנשום, אולם לא ויתרתי והתחלתי לנשום נשימה אחר נשימה ולספור חזרות כמו שהסבירה לי רונית המורה ליוגה, נשמתי ונשפתי והירח עדיין הציץ ומאותת. סגרתי את הוילון כדי לבודד את עצמי ממראה הירח ושמעתי דלת נטרקת הבטתי מהחלון המוצל על ידי הצלון הסגול וראיתי דרך השלבים הפתוחים את רעות פוסעת על השביל בחוץ מתחת לפנס הגדול עם סיגריה דולקת וטלפון נייד משוחחת עם אישות נעלמת, המראה הזה לא היה לי קל כלל מאד אהבתי את רעות וברגעים האלה חשתי שאני אוהב אותה יותר מכול,הבדידות המצולמת שהסוותה היטב בתוכי, החלה להישפך החוצה כמו נזלת הניגרת ללא שליטה. שוב הבטתי בירח שהשקיף בי חזרה כחבר סוד,ממשיך לאותת, לבשתי סווטצר שחור והלכתי לכיוון המטבח לקחתי את תיק הטיולים שלי האפור הנחתי בתוכו חבילת פרינגלס, קרקרים בטעם גבינה ,מים מינרלים ,מסטיק טיק טק בטעם מנטה, גפרורים וחבילת סיגריות וינסטון לייט . הנחתי גם את הנגן המוסיקאלי שלו בו ספוגים כמעט שלוש מאות שירים, נעלתי את נעלי הספורט שלי ויצאתי מהדלת נשפכתי לשביל בחוץ, רעות נתקלה בי במורד השביל, אני חושב ששמעתי את צליל המילים שנאמרו בשיחת הטלפון שלה "אמרתי לו,הוא בכה אבל לא התפרק, אני יכולה להתפנות כבר מחר", ואז היא צחקה רעות היפה שלה, היה בהחלט גרגור של צחוק בקולה. היא הופתעה כשהיא ראתה אותי, אהובתי הרכה והאוורירית, "עומר" היא אמרה היה לי קשה להתבונן בה אני חושב שהחוט שפקע בתוכי הפקיע גם אותה במכת סכין מחיי, "ביי רעות "אמרתי היא התבוננה בי במבט קצת המום, היא ניסתה לומר מילים אבל כבר לא שמעתי אותה המילים התעופפו ברוח הקלה או שכנראה קרום האוזניים שלי נסתם וסירב להקשיב לה. החלתי פוסע בדרכי, עליתי על הכביש הראשי שמוביל ליציאה מהכפר בו גרנו, צעדתי, בתוכי לא היו צלילים רק שקט מופלא שהתרחש ,שקט של דולפינים בדיוק כמו אותה תחושה שאתה צולל בתוך המים העמוקים,הרגשתי איך נוזלים ממני משקלים גורפים והירח המשיך לאותת לכיווני. הנחתי על אוזני את הנגן שהחל להשמיע באוזני את השיר של הסטונס, סוסים פראיים, הצתי סיגריה של וינסטון לייט והמשכתי לפסוע שקט, היה לי נעים בצורה מוזרה למרות העבים שהתקדרו מעלי במשך היום הרגשתי איך גוש הזפת הלכוד בתוך גופי יוצא החוצה לאט, נשפך וניגר, צעדתי שהצלילים מתחזקים באוזני, הסיגריה הייתה טעימה לי והירח המשיך לאותת לי בזוויתיות עקלתונית חיובית . לאחר צעידה של רבע שעה ירדתי מהכביש לכיוון שדה חרוש ,פסעתי בתוך רמץ התבואה הקצור, למולי נשפך אור לבן וחיוור שגרם לי לפסיעות רכות כאילו שהסוף עדיין רחוק ממני. הרגשתי אניצים של קש חודרים לרגל, אז החלטתי לכרוע ולהוריד את הנעל כדי לשחרר את האניצים הסוררים, הצלילים בנגן שלי השמיעו באוזני כרגע שיר ישן של חוזה פלסיאנו הזמר העיוור שאני מאד אוהב .הסרתי את הנעל והבטתי מולי לתוך הכהות השטופה בתוך החלל הלבן ששרטט לי הירח המאותת,לפני ניצב בור לדעתי הוא היה בור ניקוז ישן של ימי החורף, התקרבתי לשפתו של הבור הפתוח ,המוסיקה באוזני התחלפה וכרגע הייתה קצבית יותר ,מוסיקה שחורה של מרוין גיי, הבטתי אל פנים הבור והבנתי מידית מדוע ארזתי את הציוד הנמצא בתיק הטיולים שלי, הבור קרא לי לבוא אליו, כרעתי מולו וניסיתי להבין מדוע הבור קורא לי, קישרתי את השפעתו העצומה עלי בשל ספרו של מורקמי קורות הציפור המכאנית, באותו ספר הגיבור נכנס לבור כדי לבחון את חייו שהייאוש אוחז גופו כמחנק כשקראתי את הפרקים הרגשתי שאני נמצא יחד איתו בתוך הבור נובר וחוצב את חיי. כנראה שתמיד סקרנה אותי האפלה, והנה אני מול הבור,בשל ומוכן ,לא היה בי כלל פחד,רק סקרנות רבה וכאב קטן בצד של עלבון על כך שרעות אמרה לי כששכבתי איתה היא לא התענגה מהאקט, לאורך חיי נשים נהנו מביצועי המיניים,כך תמיד היה נדמה לי. אמרתי אומר ונכנסתי לבור פנימה ,החזקתי בקצותיו וניסיתי עם קצות הרגלים להרגיש את עומקו,הנגן ניגן לי צלילים טובים מאד של מוסיקת עולם, מוסיקה שאני כמעט לא מכיר אבל היה באותם צלילים עינוג אמיתי, קפצתי לתוכו כשאני ממלמל לעצמי על החיים ועל המוות ,הגעתי לקרקעית התבוננתי למעלה, לדעתי הבור כיסה אותי בתוספת של עוד כמטר וחצי והירח המשיך נצץ קורץ ומחייך. הוצאתי את הקרקר הראשון התיישבתי ספון בפינה וקצצתי ממנו לאט לאט, הוא היה לי מאד טעים ,בגופי היה שקט מפתיע כאילו השארתי את כול המהמרות של חיי מחוץ לבור, הנחתי את ראשי על שולי הבור ועצמתי את עיני שאני ממשיך לכרסם לאט מהקרקר המוסיקה הפכה שקטה יותר בנגן,שירים צוננים ורכים של ג"ורג הריסון הצלע הכי אהובה עלי בביטלס. החלטתי לנסות להזמין מחשבה, ממאגר המחשבות המאוכסן בתוכי ולבדוק אותה בצורה שקופה להתעמת ולא לברוח, הבור חשף את עצמי למולי וגילה את הסדקים והקיעורים שכה הקפדתי להסתיר מעצמי, אני חושב על אימא שלי שמה לאה,היא מתגוררת רחוק ממני, אין בינינו כלום, מדוע אין בינינו כלום? למה אני ואימא שלי כמו זוג אבנים מבודדות,הנעות ביקום ללא קשר, אני מנסה לחשוב מדוע? רוב הזמן אני מרגיש שהיא בוחנת אותי במבטים צרים כאילו שואלת את עצמה,למה אצלי אין שקט,מדוע אני לא זז עם כול העדר,מדוע אני לא מחייך הרבה ,אולי היא פשוט לא אוהבת אותי ואולי אני בכלל בן מאומץ שהנחיתו אותו עלייה בכפיה,איני יודע. הפכתי בעניין מכול הכיוונים,אפילו הפסקתי את המוסיקה של הנגן כדי לשמור על צלילות, המחשבות היו מורכבות אבל לא הגעתי לפתרונות מדויקים, עצמתי את עיני בתוך המחשבות ונרדמתי. קמתי לאחר זמן מה הגוף שלי עדיין היה שקט בצורה באמת מוזרה כאילו אני נמצא בתוך תהליך ניקיון פנימי שלי מעצמי, זה לא רע חשבתי לעצמי ,התהליך בהחלט לא רע, הצתי סיגריה מקופסת הוינסטון לייט ולגמתי לגימה מבקבוק המים הייתי רגוע ,עדיין ניסתי לחשוב על אימי והנה המחשבה התבקעה ,נזכרתי שברגעים שהייתי ילד בשכונה ,חוזר הביתה מבית הספר מקפץ על המדרגות, אימא הייתה משקיפה בי ותמיד היו נשקפות נוגות באישונים ולאט לאט הנוגות הפכה לנרגנות וכול שנה האישונים נצבעו בכהות גדולה יותר והמילים היו פחות ופחות שמחות, זה מדהים חשבתי לעצמי שרק בתוך הבור אני יכול להביט לתוך אימי בעיניים ,לחשתי לה שאני סולח לה וחזרתי לישון. כשהתעוררתי הייתה כבר שמש בשמיים, אולם לא היה לי חם היה לי נעים וצונן התכרבלתי לי בסווטצר והבטתי לכיוון מעלה ונתתי למחשבות שבאות ממחסן המחשבות הסגור בי לזרום למוחי כמו מפל, מחשבה ועוד מחשבה ואני לוכד אותה או משחרר ושוב לוכד ומשחרר. חשבתי על אחותי שגרה בקרית מוצקין ואין לי כמעט שום קשר אליה ואל בעלה שחושב שהוא יכול לדבר אליה איך שהוא רוצה ,תמיד שאנחנו נפגשים באירועים משפחתיים הוא מתנהג עליה בצורה מעליבה ועיניה השמחות הפכו לעיניים דהיות היא כאילו הפכה לנגד עיני מפגישה לפגישה לאדם משומש יותר,המחשבה הפתאומית על אחותי ועל מות השמחה שבה צרבה לי מאד ,הצריבה להטה מעלבון והפכה לכאב חד ומשונן ובתוכי צמחה חנית מתהפכת של כאב, כאילו לופתים אותי ומחדירים לבטני את החנית פנימה ללא הרדמה ,ללא אזהרה, בוקעים אותי לחלוטין, הכאב היה בלתי נסבל התחלתי להיאנק מכאב והדמעות החלו לזלוג לי מהעיניים, פרצו ממני כאילו אין עתיד והדמות של אחותי המשומשת צפה מולי מבודדת וכואבת, איפה אתה אח שלי? איפה אתה? מדוע אתה לא שומר עלי?. ניסיתי להירגע והתחלתי לשוחח עם אחותי, היא לא ענתה לי רק הנהנה בראשה,ואני רואה את התמונה של הבן זונה עופר בעלה, מדבר עליה בטון דיבור משפיל ובסגנון חסר רחמים, הכעס בתוכי גאה, הכיתי בראשי על דפנות הבור הכיתי שוב ושוב והבטחתי לעצמי שאני מוכרח לשמור על אחותי מעכשיו. נשמתי אוויר כמו ביוגה, נשימה, נשיפה ושוב נשיפה נשימה ונרגעתי, התמונה של אחותי קצת התפוגגה, חרטתי על דפנות קירות הבור את מילה שורף והעמקתי אותה ביסודיות, אני מעמיק את הש ומעמיק את ה ר וגם את פ הסופית ,רק הוו נשארה דקיקה אולי כדי שיישאר שורש של שרף או שורף, "עופר אני אזיין אותך "צעקתי בתוך הבור ,"אני אזיין אותך עם אחותי לא תחזור לחייך, אני נשבע לך שאני אזיין אותך" והצעקות עזרו לי להתעשת והנה האוויר נהיה הרבה יותר נעים בתוכי. הנחתי את הראש וצפתי לא רציתי להעלות את התמונה הבאה, עוד לא, פשוט עוד לא ,והנה הירח חזר, עצמתי את עיני, היה שקט מסביב ,שקט שלם ,ואני מרגיש איך הגיע הזמן לתמונה הבאה, אני חושש ממנה אולם אני נמצא פה בתוך בית הקברות הפרטי שלי,כאן יהיו התמונות וכאן יהיו התשקיפים שלי רק כאן. התשקיף עולה אני צובע את העמוד בכחול ולבן, צובע את פנסי הגינה בחצר צובע לאט וביסודיות ואבא צובע איתי, ושנינו עם מברשות צבע והוא מחייך אלי ואני אליו, התחושה נפלאה אנו עובדים יחד, אתה עושה עבודה נהדרת הוא אומר לי, מלאכה של כוכב ,אתה תהיה אומן גדול ואני מחייך אליו,אני מרגיש קל ונאהב, לפתע ללא אזהרה הצבע נגמר, אין יותר כחול ואין יותר לבן ,יש רק צבע אדום וצבע שחור, צבעים עזים ואני צובע ועם כול משיכת מכחול התמונה של אבא שלי נעלמת ועוד תמונה ושוב אבא נעלם יותר, ונשארים עמודים בצבע שחור ואדום ,ומעליהם אימא שלי עם העיניים הטרוניות ולידה ניצבת כפופה אחותי המוצלפת על ידי לשונו של עופר הבן זונה, ואבא איננו ,רק כתובת על השמים במקום שהוא התפוגג ,אתה אחראי עומר, רק אתה אחראי . נרדמתי ,הכאב היה בלתי נסבל. השמש התעוררה איתי יחד, הייתי זקוק לכוס לקפה ורציתי מאד להשתין ,כבר לא היה לי נוח נעמדתי ומתחתי את גופי, הגוף שלי מאובן מהתנוחה הלא נוחה, לגמתי את המים האחרונים מבקבוק מי העדן והשתנתי לתוך הבקבוק, סגרתי אותו וזרקתי אותו מחוץ לבור, אכלתי מהקרקר עישנתי סיגריה והפעלתי את הנגן שוב בשביל להירגע ,נפלתי לרצף נפלא של שירי בוב דילן זה היה תענוג אמיתי. הצלילים האלה כאילו שאבו את מחשבותיי החוצה, נמנמתי כשאני לא מוכן לחשוב על הרכות של רעות.אני חייב לחשוב על זה כי זה חלק מתהליך הזיקוק שלי וגם אם לא הסכמתי זה היה הכרחי, היה בתוכי קונפליקט האם לחשוב או לא על הרכות המופלאה של רעות ועל כך שכמה שאני אוהב לשכב איתה. היא תמיד נעה ברגש ואז הייתי לופת את הישבן הקטן שלה ומגביר את הלחץ, תענוג אמיתי וכאן בתוך הבור בודד כבר הרגשתי איך גופי נמתח , מדהים ,הייתי בטוח שרעות היא היחידה, אבל הנה אני, אפילו לא בכיתי הפעם . |
לאיה אוקטובר 2001
שלום איה אני פותח את המכתב הראשון לאחר כול כך הרבה זמן של היעדרות בהרכנת ראש מוסרית כלפייך, ובהצהרה שתשקף את כול הכתוב למולך במשפט אחד מוחלט "איה אני אוהב אותך מאד", ליבך פועם כאילו מסונכרן ללב שלי והנשימה שמוסטת מתוך עורקי, נפעמת מתוכי כמעט ורק עבורך"לאחר שאמרתי את המידיות והנוכחות שגועשת בי, את יודעת כתמיד אני עובד נגד חוקי הכתיבה וחוקי העריכה , הי זה אני ואת מכירה אותי, אני אומר קודם את הלב, אחר כך אני מבאר ,אז עכשיו זהו זמן ההבהרה. אין סיכוי שתזהי אותי, ולמען האמת הביטחון בכך שלא תוכלי לזהות אותי, גורם לי לטלטלה של כיווצים במערכת הפנימית שלי . את הרי מכירה אותי הכי מכולם חברתי לחיים (עדיין יכול לקרוא לך כך תהנהני לאישור עם כן )הנהנת נכון?. חוסר הוודאות למראי אולי אפילו לשפיותי ולידיעה האם את עדיין מהנהנת למילותיי,היא הגורמת לטלטול הפנימי שבי, מעין יד קפואה שמנענעת את התוך שלי מעלה מטה כמטוטלת ואת הרי יודעת שחוסר ודאות באופן כללי, הוא הדבר הכי מערער באופיי שגם כך דרוש לו תיקון ושפוץ נרחב . אני יכול כרגע לעצום את עיני ולראות אותך משורטטת באופן כמעט מוחשי כאילו את משודרת לתוך גלגלי המוח שלי בשידור ישיר ואני משקיף בכול תנועה גם הקטנה ביותר, איך שאת יושבת כרגע בחצר הבוסתנית שבנינו יחד למרגלות ההרים המשקיפים לפאתי ירושלים,בנינו בהקשבה ובהתמדה, בדיוק בהתאם לתוכנית היסודית שתכננת עבורנו,מגורים לימי הזהב כך קראת לימי גיל החמישים שלנו, את זוכרת? נכון איה,זהב אה? כמה אירוני המושג המופשט כרגע. את נבלעת בתוך הגינה העבותה שאני ואיל שתלנו בה את פינת איה, שם ניתן למצוא את הרוזמרין והנענע ושתלי המרפא שאת אוהבת להטמין בכוס התה, לתת לרותח להביל ולעשן ואז לינוק אותו ביניקות ארוכות, עצירה ,נשיפה פנימה ומנוחה קצרצרה לפרקים ושוב חזרה . אני עושה עצירה קטנה מהמילים שרוצות להתפרץ ממני אהובתי ומחייך אל מול הסוואנה העצומה ,ההסבר יבוא בהמשך,מבטיח, הסוואנה האינסופית היא כרגע עיר המקלט שלי, עיר המחסה שלי ממני ממך וכמובן מהצל המשותף שלנו, טוב אני עוצר, אסביר בהמשך בפירוט ,אבל כן איה החיוך עדין נשאר עצוב, קצר וחטוף, אבל יש בו השלמה יקירה, יש בו בהחלט השלמה. המכתב כבר אחוז בידך את מרכיבה את משקפייך ואני בטוח שיש רעד קל באצבעותיך הארוכות, האצבעות המטופחות שהייתי כה נהנה ללקק אותם ברכות לאחר שהיית אוכלת את העוף שהייתי צורב אותו עבורך על הטאבון המאולתר בחצר, היית קורעת את הפולקא מתוך הכרע באצבעותיך, ממוללת אותו בידייך וסופגת את הטעם לפיך כשהשובל השמנוני נשאר מצויר על שפתייך, נוצץ, תמיד היית אוכלת בידיך ותמיד זה הסעיר אותי איה ,תמיד. עכשיו אני בטוח שרעד קטן של עונג וזיכרון עובר בגבך (אני מקווה) ואני שהייתי תמיד מתבונן בך בנאמנות ובהנאה גלויה מתכווץ לנוכח המבט הרעב באישונים המרהיבים שלך, מבט שחושף בשניות את התאוות והתשוקות שאת כה מטיבה לסגף בפנייך השלוות, ואני הייתי אולי היחיד(מקווה שוב) שחש את האש הניצתת בך ויונק בתאווה גלויה את אצבעותייך לחיכי יונק ולואט ,סוגר את עיניי לתוכך, נמתח ונרגש למראה עצימת העפעפיים וכמו חתול את מגרגרת אלי, אלו היו רגעים נפלאים . אני שוב בורח, סליחה(ההתרגשות), הנה אני שוב חוזר, את מתיישבת מתוחה על הספסל הלבן מתחת לפרגולה מעץ אלון חום, בה הגפנים משורגים על בסיסי העמודים מקשטים את פירותיהם עבורך.מעלייך תלויים פעמוני הרוח הצבעוניים המסמנים הצלחה, אהבה ואושר הם מהדהדים בקולם את קולות הדינג דונג והרוח הקלה של חודשי אוקטובר נוצצת לתוכך ולתוכם. איך האמנו פעם בפעמוני הרוח את זוכרת ? את קוראת לאט טועמת מילה אחר מילה מהמכתב המפתיע שהגיע לאחר שלוש שנות היעדרות, מציצה לתוך המילים ושוב הרעד הבלתי נשלט, אני הרי מכיר אותך, את חושבת לעצמך מה זאת אומרת לא אוכל לזהות אותו? הרי הוא חי איתי כמעט עשרים ושלוש שנים מחייו, אני ילדתי את בנו דרך בטני המעוברת שאותה הוא ליטף באהבה וברכות, ישנתי את לילותיי לצידו, שתקתי איתו, דמעתי אותו, האכלתי את פיו גופו וצרכיו בשנותי, בחיי, בתשוקתי ובאהבתי , הוא אישי הנעלם, הוא האיש שאחזתי את ידו ברגעים שהודיעו לו על קינון המוות של איל, על הדגירה של ימי הסוף וגם ועל הסוף, אותו עטפתי לתוכי כמו אימא אדמה ביום שנפרדנו מאיל לדרכו האחרונה, הוא ולא אחר. עכשיו את בטח מחניקה את הצעקה שעולה מתוך חלל בטנך ,הזעם שבטח נמצא חבוי בתוכך כמו אפעה זועם המעלה מתוכו את הארס (מקווה שיש בך ארס, כול זרימה מתוכו מגיעה לי ,בחיי.), הוא בעלי שעזב את חייו, את נשמתו ,בגד בי ,בביתו ובקבר בנו, נסע לחפש את התקומה לימי החוסר שפעו בו ,ככה פתאום נעלם מרישום האיכלוסיין, נעלם מהקיים מהעורק המשפחתי,מאילן היוחסין ,נגדע. אני מתאר לעצמי שישבת כבר שבעה על מותי לפחות שבעה וירטואלית ,הרי בינינו לבין אלוהים אין כלום מאז שאיל נמוג .אולי יש לך אהבה חדשה או ותיקה שהתעוררה, או אולי כבר יש לך כמה אהבות ייחודיות. תמיד חשבתי שבתוכך מסתתרות כמה איות, איה שלי ואיה של האהבה, איה ששייכת לי ואיה השייכת לעולם. אולי יש לך ילדים חדשים, אחרים ,ושכחנו את ההוא שהיה קיים והישן(איך הוא מעיז הבן זונה, איך הוא מעיז ללא רחמים לסובב את המאכלת) . אמרת לי בקולך הרך ,עשה לי ילד חדש ,בבקשה ממך ואני בעורפי ובנוקשות שהתהוותה בי התעלמתי ואין יום שבו אני לא מצליף בשוט הספק שבי, מצליף ומכה, מצליף ומכה. היום אני קם מתוך הערפל שאפף את חיי בשלוש השנים האחרונות, מתעורר מתוך הבלהות שנבלעתי בו, קם מימי הבצורת שהנחלתי בגופי ומתעורר למולך, כותב לך את המכתב הראשון להמשך חיי התאריך אמצע אוקטובר קרוב לסוכות, ימים של אהבה אצלנו בארץ לשעבר שלי, ימים של ציפורים נודדות שמעבירות בי ערגה לימי שקט וימי ירוק המתעורר רכות, אלה ימי מחווה. איפה אני את בטח שואלת, אדם קם מביתו בבוקר והולך ונעלם בתוך ענן כאילו אינו היה קיים,אבק ברוח ללא סימני שאלה, אין איתותים, איננו, אף אחד אינו יודע היכן הוא, מתפוגג ,נדם ,ללא סימן מקדים ,כשאני חושב על ההיגיון בכך אין, פשוט אין היגיון בפשטות של ההעלמות, לא כלום ,אין, כאילו הרישום נעלם,קמת בבוקר הטית את ראשך הבטת בכרית הריקה ידעת שאיננו ואני יודע שידעת בתוכך שמרגע היום הנורא ספרתי את רגעי כדי להעלם ,לעזוב את הקיים ,לעזוב את החיים שעשו בי חריצים מההודעה הגדולה(מאורע מכונן וסלחי לי על הציניות). כן ,רגע הידיעה ורגע סיום המעגל היו גדולים ממני אבל גם מאחדים הם הבקיעו בתוכי תחושות חדשות, כאילו נבטתי מחדש ,קילפתי את מסכות הפלסטיק בהן כיסיתי את חיי,לפתע נוצרתי לחיים חדשים למעני, למענו, אני אחדד איה יפה שלי, למען שפיותי. אבל אני מקדים עם המילים אני נמצא רחוק ממך במקום בשם טרימזול ,כפר ילדים פגועים ברואנדה. ילדים בני עשר עד שלוש עשרה חסרי איברי גוף, נטולי נשמה של ילד,אחוזי פלצות ומסויטי חלומות, חסרי משפחה, ילדים שעברו את הנורא מכול, איבוד האמון בחיים. רק מזיהוי הזוועות כאן בכפר אני יכול להתכנס לפרופורציות של צער ככול שניתן להגדיר משוואה כזאת, באתי לסוף הגהנום כדי להחזיר מעט מהאמת לילדים האלה, לתת להם את השכלתי כרופא ולהעניק לי את המזור לחסר שבי. טרימזול הוא המקום בו הרכות הקטנה ביותר מתקבלת באהבת אמת, כול חסד קטן הוא צעד ענק לעצמי ולהם . היית מאמינה שאני איש הציניות המהולל שכול חייו מביע את עצמו בדפוסי הדחקה של חוסר רגישות, נמצא שם ורחוק במקום שבו הכאב הוא אבן רחיים כותש קבוע, מפורר דק את רצועות הסבל לאבקה של שפיות עצמית. כן איה פה אני נושא את כאבי הבדידות הנוגחת בי,ייסורי החסר מבני האין, מאשתי הרחוקה, זאת הייתה הבחירה שלי, כאן אני נותן לעצמי במתנה את האמת שלי, אין בי רצון ולא הקטן ביותר להיות שוב במקום אחר,מקום שבו השפע מערער ומעדן את הכאב שמבעבע ומסייט את לילותיי . בטרימזול נמצא הכאב של החסר המשמים שבדרך מוזרה משקם את האנושיות שבי, אני נזיר של חיי מותרות, נזיר של שפע, נזיר של מוסכמות ,ניתקתי את עורק חיי הישנים בחיתוך חד ללא הרדמה(שפה של רופאים איה) פשוט ניתקתי ,וכן אני יודע איה ניתקתי גם אותך. אם ואולי תביני את חיי החדשים, תביני את צעדי, קצתי איה שלי, קצתי מהחידלון והציפייה לימים חדשים, ימי רוגע, לא הייתה בי אמונה באמת הזאת . בואי, אני מחכה לך, בואי אלי, תחיי איתי,תשתקי עימי תניחי את התחבושת על הלב שלי זה הדולף ואני אמחה בשפתי את הפצעים המדממים שלך, לכך נועדנו לא? אני קם בבוקר בתוך הכפר, החמה עולה בתוך הסוואנה, מעולם לא ראית שמש שורפת ירוק כמו המראה כאן, הקרניים נשברות לתוך הכהות וצבעים שלמים של התמזגות צבעונית נזעקים החוצה. נמירי מעיר אותי בעדינות על ידי נקישות קלות על דלת החדר הקטן שבו אני ישן ,יש לי פריבילגיות של ד"ר כך שיש לי קיטון פרטי שלי, הבונוס היחיד שלי כאן איה . נמירי הוא אב הבית ,איש רואנדה בן שישים שכול משפחתו נשרפה בעודה בחיים, היית מאמינה איה, כול המשפחה כולה, הוא לא מדבר, לא משוחח, פשוט מתנועע רכות, כאילו איננו אבל נוכח, אני בטוח שהוא מאז ימי הפרעות לא ישן כי תמיד אני רואה אותו ער בבוקר מוקדם שאני מתעורר ומאוחר בלילה שאני מסיים לשוחח עם השמים שלי שם נמצא איל ואני מספר לו את כול מה שאירע במשך היום. פעם נמירי כתב לי על פתק בתגובה לשאלתי מדוע הוא מפחד לישון ,הוא אמר לי שמבטו מושפל מעט כיון כשהוא ישן הוא מרגיש בחלום את ריקודי הפוסעים עם תופי הסוף המסמנים על מועד השריפה, כמה שפחות יישן הפוסעים יתרחקו ואולי הוא ימנע את הזעקות וריח השרוף מעצמו .(נורא איה פשוט נורא, אבל אלה זילות החיים באפריקה.) גופי היום ניזון מחדש אישה שלי, אני אוכל דייסה בשם מרינד המכילה קמח תירס ומים, דייסה מזינה המספקת את צרכי די והותר, אין בי כול רצון למאכלי הרהב של פעם, אני ניזון ומזין את עצמי במרינד הבסיסי ודי לי. יש לי מעט בעיות עם הרגל הימינית בעיית הברך מעט החמירה אני נע לאיטי , קיבלתי במתנה מקל הליכה עם גולה בצבע שנהב שסיתת לי ד"ר ארנולד הרופא הבריטי שמנהל את הכפר. דר ארנולד קיבל אותי אליו לבית המחסה כמוצא שלל, והיום אני והוא חברים טובים, כול ערב כשכול הילדים ישנים את שנת הלילה, אני יושב עימו על ספסל בפתח המבנה לוגם מהוויסקי המשובח שיש לו אספקה שוטפת ממנו, יושבים קרוב לשמיים מביטים לתוך העד הכהה ממול ומעל הפטרייה האלוהית זוהרת בכוכבי הלבד, ,בהתחלה היינו שותקים לזמן ארוך כול אחד עסוק בשרעפיו, במשך הזמן נפגשו ליבנו, ומאז אני לאט מספר לו על איל ועל כך שאני הכי מרגיש קרוב אליו כאן ברואנדה,ואני מספר לו עלייך והוא מחייך ואומר לי ד"ר נועם חתיכת אישה יש לך, חתיכת אישה בחיי,ואני מאשר עם ראשי ולוגם איתו כול ערב כוסית נוספת לחייך. אני מסיים את מעגל חיי כאן איה, ככה החלטתי ,אבל מסיים אותו זקוף ומלא בתוך הנזירות שכפיתי על עצמי כאן ברואנדה בכפר טרימזול, ואם תבואי ותחיי איתי כאן, חיי יהיו שלמים ,מלאים יותר ורגועים ככל הניתן, בואי תקשיבי איתי לאיל מתוך השמים הבהירים הזרועים בכוכבי יופי ,תשעני את ראשך עלי ותנוחי איתי. כמו שכבר אמרתי בית המחסה הוא של ניצולים שחורים ילדי שבט הטוטסי שנטבחו כאן בימי הטירוף, המראה לפעמים קשה,תחשבי איה איך הילדים מחזירים לעצמם לאט כמו כלבי רחוב פגועים את האמת בבני האדם, משילים את חומות הכאב וההגנה ,כמה עוצמה צריך ,כמה רגישות זקוק הצוות בשביל להפסיע אותם חזרה לדרך השפויים. יש לנו כאן הרבה כישלונות איה, לא הכול סלול בדרך מלך,על כול חיוך קטן של ילד יש לנו עשרות פנים מעוותות מכאב וזעקות מסויטות של לילות קשים, העיקר שיש תקווה איה ,העיקר שיש אופק. רק במקום הזה יכולתי להבין את האיבוד והשכול ,הכאב והריסוק שעברנו, רק במקום הזה יכולתי להביט לתוך עצמי פנימה ולהבין את פשר האובדן, ואני כאן מתנועע באובך מכין להם את ארוחת הבוקר יחד עם הצוות לומד לחבק את הילדים מחדש, זאת הנזירות והסגפנות שבי ,הבניה מחדש שלי כאדם. אני מסיים את מילותיי איה מסיים את מכתבי ואומר שוב כמו בהתחלה, איה אני אוהב אותך ואני יודע שבקשתי גדולה, יותר מהכול אני מבקש ממך לשקול את בקשתי. קשה לי להמשיך להזרים את המילים כי בתוכי ככה מתכדר הכדור, כדור הכאב והגעגוע שמזנב בי ללא ליאות, וגם הגיע הזמן לקחת את הילדים ליום נוסף של הישרדות להם ולי. ימים טובים איה ,ימים טובים לך וגם לבית בשיפולי ההרים. הגעגועים שלי זכים וחיים . תמיד שלך נועם. רואנדה |
אהבתי את מרסדס סוסה מאד אהבתי לפעמים הייתי מנסה לפצח את האותיות הלטיניות ולהרגיש כמו מורד , קורא מילים עם צליל הר,ר,ר המתנגן ונותן לקול לעשות בי טוהר. ידעתי להבין בין המילים שלא הבנתי ,שעצוב, מאד עצוב. באמת אהבתי את מרסדס סוסה,היא הייתה המטאור שמעולם כבר לא אהיה, שרפה את האמת שכנראה כבר לא תהיה אצלי היא הייתה השפה ,הרכות והחמלה. עפה בשמים כשופר קורא.
לרגעים מספר הייתי מוריד את מעטה הציניות השריוני ונח. סופג את הגוונים טומן את עצמי פנימה עמוק ומתערפל.
לפעמים יש לי גשם בראש,הוא עושה סלסולים של חוסר שקט כמו קןלפנים קטנים שמסיתים את האמת והחום ממני.
אהבתי את מרסדס סוסה עם הקול שעושה חריצים במקום שהנשמה כבר מכווצת, מרחיבה את נקבי הלבד, מרסדס סוסה שרה שקט. קולם של חסרי הקול. |
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
HagitFriedlander
בתגובה על מרק שעועית
-
yael~
בתגובה על ספר חדש. ימים חדשים. ילד מקולקל
-
הקשתית
בתגובה על ריח
-
נירית הרצינית
בתגובה על
-
אסתיהחטר גזה
בתגובה על מילים
-
~בועז22~
בתגובה על צייר
