עכשיו כשהוא פוסע במעלה הרחוב המרוצף באבנים מסותתות ,ענקיות ,מקובעות באדמה בצבען הטבעי קרם דהוי ,הוא מנסה לשחזר את קרירותן המחוספסת ,הטבעית, מצטער שאינו יחף אלה נועל נעלי ספורט מסוג נייק ,נוחות להפליא,

ולמרות ההנאה מרכות סוליות הנעלים הם אינם משקפות לו את תחושת החספוס שמסוננת בין אצבעותיו , בדיוק כמו שהיה פוסע כילד בסמטאות העיר בה התגורר.

הרחוב הצר של הישוב הצפוני המרוחק שנמצא מעל הכנרת מוקף בבתים עם חצרות גדולות שברובן יש עצי פרי מצילים, כנהוג בבתים שורשים וותיקים ,עצי שסק גדושים בפירות כתומים עם ריח עז ,לצידם עצי הדר תפוז ומנדרינה המכוסים בניצני סוף הקיץ .

הוא שם לב שלרוב הבתים יש גגות  אדומים הבנויים מרעפים משויפים כמו מסגרת של תמונה שהוא ראה באחת התערוכות במוזיאון בירושלים ,קראו לתערוכה ציירים מציירים את נחלאות ,הוא היה בתערוכה עם יעל, אז היא עוד הם היו יחד , זאת הייתה התקופה בה הם היו סטודנטים לארכיטקטורה באוניברסיטה העברית .

יעל אהבה לשוטט איתו שלובת זרוע בין הביתנים של המוזיאון רחב הידיים ,יחד היו מבטים בתמונות השקופות ובמיצגים שהרטיטו את ליבה של יעל ,בייחוד המיצגים של הפסל דני קרוון שאליו הייתה ליעל חולשה ,תביט בתעוזה הייתה ממלמלת בהשתאות, תתבונן בקימורים, תרגיש את החללים ממש מעשה אהבה ארוטי .

גם הוא נהנה מהמיצגים של קרוון אולם אהב יותר כשהם יצאו החוצה מהמוזיאון ,נשפכים לבליל  המופלא של העיר השוקקת והדחוסה ,מסתובבים בסמטאות השוק רגעים לפני הסגירה, קונים סחלב חם ומפזרים קוקוס ופיסטוקים טחונים, טועמים אחד מהמנה של השנייה, יעל הייתה מרכינה את ראשה על כתפו  בנוחות כמעשה קירבה רך,נעה איתו לאט בקצב מתואם, מסתחררת לאיטה, הרגע  המיוחד היה נעים לו מאד, עכשיו כשהוא נזכר פתאום התחושה נראתה לו מיותרת ,חשב שכבר השתחרר מהכבלים ,כנראה שלא .

כרגע הוא מחפש בית בישוב הצפוני מעל הכנרת ,הבית של משפחת אודם ,כך היה כתוב במודעה בעיתון ,שניתן לשכור יחידה קטנה לתקופה של שנה תמורת סכום סביר,את המודעה ראה בעיתון מעריב  במדור חיפוש דירות ,כשהתבונן במספר טלפון שנצנץ מולו חש  לפתע את המידיות כאילו  זרם עבר באצבעותיו , ממש באותו רגע התקשר מהמכשיר הניד שלו, ענתה לו מישהי עם קול רך וצלול להפליא, "שלום " אמר לה ,"שלום" ענתה לו בקולה הצלול להפליא ,""ראיתי בעיתון מעריב במדור להשכרת דירות שאתם משכירים חדר  לתקופה של שנה" ,"נכון" ענה הקול הצלול ,"אוכל לבוא לראות את החדר",  "בוודאי "ענתה לו וכחכחה בגרונה קלות, "אוכל לבוא מחר", "כן מחר בבוקר יהיה לי נוח" ,"נהדר אני אגיע בשעה עשר בבוקר האם זה בסדר". "עשר בבוקר זה מצוין אני אחכה לך ברחוב נוריות  מספר שבע עשרה, בית משפחת אודם ,רונית ויאיר אודם."תודה לך" סיים את השיחה מבחינתו נמתין לך" אמרה בקולה הצלול וסגרה את הטלפון.

כרגע הוא פוסע ברחוב עם המרצפות המקובעות בצבע קרם מחפש את רחוב נוריות, מציץ בתיבות הדואר עליהם רשומים שמות הרחובות ושמות המשפחה ,אולם  עדיין לא מצא את רחוב נוריות, חשב כבר לשאול עובר אורח היכן ניתן למצוא את הרחוב, איש לא היה בנמצא,הוא נעצר בהצטלבות של שני רחובות צרים המחוברים ביניהם בצורת טי מהאיות האנגלי ,בסוף הרחוב נמצא ספסל  מעל מצוק המשקיף על הכנרת במבט פנוראמי מרשים, הוא התקרב כמעט עד השוליים  של המצוק המגודר,ראה את הכחול מלמעלה ,השקט מצא חן בעיניו מאד ,

התיישב על הספסל הוציא מהתיק הכחול הדהוי שעל כתפו תפוח אדום מסוג יונתן שהוא מאד אהב לאכול ,ונגס בו  נגיסה עמוקה, החמיצות של התפוח הייתה מדויקת, בדיוק כמו שאהב.

 השעה בשעון היד שלו מסוג סווטש הייתה תשע ארבעים ,נותרו לו עשרים דקות, הוא נגס בתפוח נגיסה נוספת ולעס במתינות ,המראה של הכנרת נעם לו ,השמש לא פגעה בו כיוון שהיה מכוסה בצל עץ צאלון ענק מלא בתפרחת אדומה, בתיק הכחול הדהוי שכרגע היה למרגלותיו נמצא גם בקבוק מים מינרלים של מי עדן, הוא שתה לגימה קטנה והחזיר את הבקבוק חזרה לתיק והמשיך לנגוס מהתפוח, משמאלו היה פח עשוי ממתכת ירוקה , שם הוא הניח את השארית של התפוח וקם ,הביט בכחול בעיניים מצומצמות כדי ללכוד את ההרים סביב ,היה נדמה לו כאילו הכנרת מתכווצת עבורו, המראה היה נחמד בעיניו , הסתובב חזרה לכיוון הרחוב ושם לב שעל השלט בכניסה להצטלבות רשום רחוב שדרת הנוריות ,המשיך לאורכו ובתיבת הדואר של הבית השלישי ברחוב היה רשום  בית מספר שבע עשרה ,משפחת אודם .

הבית היה כמו שאר הבתים ברחוב, קצת מיושן ,השנים צרבו בו את נוכחתם ,עורף הבית היה מופנה לכיוון צלע ההר המשקיף לכנרת , מצופה בחיפוי קירות לבן המקולף קלות שעטף את חזיתו בתוספת גג רעפים אדום דהוי וכהה . במראה ראשון הבית נראה אורכי ורחב מימדים ,דשא מטופח ,ירוק עז ,קצוץ למשעי בהק מולו, הגינה מטופחת ציין לעצמו  בסיפוק, הגינה בורכה בתוספת עצי שסק מרובי זרועות ועמוסות פרי ,בדיוק כמו שהיו בחצר ביתו הישן בשכונה האפרורית שבה נולד,רק  השער החום מיושן הנעול בתופסן חלוד ,הפתיע אותו  באלתורו .

הוא פתח את השער ונכנס לשביל העשוי אבני חצץ קטנות שמובילות למדרגות העשויות אריחים חומים, טיפס עליהם וניצב בתוך גזוזטרה קטנה שעציצים רבים נוצצים בצבעוניות עזה המקיפים אותה ,פרחים כתומים של כובע הנזיר ואמנון תמר צהוב וסגול ,הוא נעמד מול דלת חומה המעוטרת בקישוטי צבע כחולים וירוקים בהירים שעלייה תלוי שלט חרסינה בחצי סהר שעליו רשום משפחת אודם. 

הוא התקרב לדלת הושיט את ידו לנקוש עלייה ונעצר למשמע מוסיקה שעלתה מתוך הבית, זיהה את השיר של מודי בלוז, לילות משי לבן ,שיר שמאד אהב ,הקשיב לצלילים בשקט ,לא זז ממקומו עד שהשיר הסתיים ואז נקש על הדלת נקישה אחת, שמע צעדים המתקרבים לפתח הדלת שנפתחה מולו , בפתח הדלת עמדה רונית אודם, "שלום" היא אמרה לו, גם שעמדה מולו נשמע קולה צלול להפליא, "שלום" הוא ענה קצת נרגש ,לא מבין למה כבדה לו הנשימה ,כאילו משקולת אוחזת בקרביו ,תלתליו היו פזורים  ללא גומייה לשיער ,הוא מולל את אחד התלתלים שמעל אוזנו .

"אני שי" הציג את עצמו , "אני יודעת" ענתה לו  בקולה הצלול להפליא ,"אני רונית ,כנס בבקשה" הוא פסע אחריה לתוך סלון רחב ידיים שכריות עצומות מונחות על דרגשים מעץ חום ,במרכז החדר ניצב שולחן מרובע חום  קטן, האור חדר פנימה דרך חלונות ענק המשקיפות במראה עוצר נשימה על הכנרת ושיפולי ההר שמכוסה במבנים רחוקים ומטעים של עצי תמר.

הקירות  שלא היו בהם חלונות ענק היו מכוסים בתמונות עזות של ציורי נוף, שעל כול ציור חתום השם רונית בתוספת תאריך. המוסיקה נכחה בסלון רחב הידיים אלה היו צלילים של מוסיקת פולק אמריקאי, ברגליו עבר זרם סטטי שגרם לו להרגיש כאילו הוא מרחף ,הוא לא זיהה את השיר."

שב בבקשה" אמרה לו רונית , תודה הוא ענה, עדיין מעט סמוק מהתרגשות לא ברורה ולא צפויה.  בבית היה ריח מתוק ונעים של ארומה סמיכה, הריח נגס קלות בנחיריו ומעט בעיניו והפיל עליו עצבות גדולה מאד ,חש איך גופו נהיה כבד בכול רגע יותר ויותר, הוא מאד רצה לבכות, חשק את שפתיו והתאפק,  בסלון לא היו כיסאות רק כריות אדומות ולבנות ,הוא היה מוכרח לשבת, העצב הגדול החל לחנוק את הבטן ,הנשיפות שלו פנימה היו כבדות מאד , לרגע התמהמה ולבסוף החליט והתיישב על כרית לבנה גדולה, ניסה לומר מילה ולא הצליח, העצב היה גדול ממנו, ישב כפוף ראשו מוסט כלפי מטה ,דמעות החלו לנשור מעיניו לכיוון לחייו ואז באיטיות נוזלות לכרית הלבנה ונמהלות בבד הלבן .

 רונית התיישבה מולו מתבוננת בו ,היא לא הייתה יפה אפילו מעט מלאה, אבל שערה היה שחור כהה מאד, עטף את פנייה כמו מסגרת יפיפייה, עיניה היו שקופות ,ירוקות ורגועות , היא הייתה לבושה בחולצה רחבת ידיים לבנה ומכנסי פשתן בצבע בז".

 שלום שי היא אמרה לו שנית , קולה הצלול עד מאד גרם לו להתרגשות עצומה, הוא לא הצליח להרים את ראשו לכיוונה בשל כבדות הגוף ,הדמעות זלגו על פניו ללא הפוגה, המוסיקה השתנתה  והמשיכה להתנגן בחדר, הוא זיהה את הצלילים של המוסיקה האירית  הכה הרמונית עם קולות ווקאלים מרחפים ,הצלילים נתנו בו מעט כוח והוא הרים את עיניו לכיוון רונית, עיניה הירוקות השקופות הביטו בו בצורה מאד רגועה, אני מצטער על הדמעות פלט, לחייו בערו ,זה בסדר שי ,ככה תמיד הפגישה הראשונה איתי, אני  נושאת את אבן הכאב.קולה הצלול היפנט אותו כשנשא את עיניו אליה, המילים יצאו מפייה כאילו מטיילות משפתיה החוצה ברכות מלטפת,רונית אודם דיברה אליו "אבן הכאב שבי מזקקת עבורי את האנשים האוהבים והזכים עלי אדמות, הם מגיעים לכאן אלי כדי לעוף מעל תהומות העצב ותחושות הכאב הבלתי נסבלות" 

 .שי הנהן בראשו לכיוונה ,מאמין לכול מילה צלולה היוצאת מפייה .

"הכנתי לך חדר שי" אמרה לו רונית בקול צלול להפליא והושיטה לו חבילת ניר טישו באריזת צלופן קטנה, הוא לקח נייר טישו בצבע ורוד מהחבילה הצבעונית ומחה את הדמעות שזלגו על עיניו ,המוסיקה האירית נפסקה ושקט נכח בבית, אני מוכן הוא אמר.רונית אודם נעמדה זקופה מולו, "הבט בי שי" ,אמרה בקולה הצלול, שי התבונן בה פוער את פיו  להחדיר אוויר לריאותיו המרוקנות, חש מחנק גרוני ,השתנקות ושוב נשימות כבדות . "שי אל תתנגד", "שחרר את דמותך לאבן הכאב", הוא הנהן בראשו, גבו כאב, שכמותיו צרבו, עיניה הירקות והשקופות נקבו את פניו, הכאב בשכמותיו היה כמעט בלתי נסבל ,עיניו נעצמו בלאות. 

"שי תתבונן בי", קולה הצלול החזיר אותו חזרה אל מבטה,רונית עמדה מולו גבוהה ונישאת מכתפייה יוצאו זוג כנפיים לבנות, יפות, נהרה שטפה את פני שי מרוב יופי,הוא חייך, ליבו היה קל ,הכאב בשכמותיו פסק  לחלוטין .הוא סובב את ראשו לכיוון גבו ,גם שם נמצאו זוג כנפיים לבנות ,יפות .

תאמין בי שי אתה איש אוהב  וזך עלי אדמות ,אבן הכאב תיקח אותך איתה למסע ברגעים שהיא תבחר, לראות את המקום ולהבין את שאירע.החלונות הענקיים המשקיפים על הכנרת  זהרו ביופי מהמם.

רונית אודם פסעה חרישי דרך הסלון ופינת האוכל ,מרחפת בצעדיה כשכנפיה הלבנות פרושות דרך החולצה הלבנה הרחבה, שי צעד אחריה, מרגיש את משק כנפיו הרוצה להתעופף ולפרוס כנף ,הולך לאיטו ,רוחו איתנה.

 הם יצאו מהדלת האחורית של מרפסת המטבח לכיוון הגינה שהשקיפה במראה מופלא על מורדות הכינרת.פסעו כעשרים מטרים בשביל מרוצף החוצה בוסתן של עצי שסק,הגיעו לחדר קטן עם דלת חבוטה בצבע טורקיז, נכנסו לחדר הסגור כשרק חלון עם נוף לכינרת זהר בו כמו תמונת נוף. 

כאן ביתך כרגע שי, הכנתי כאן את כול הנחוץ, שירותים קטנים, ברז למקלחת, מגבת, קומקום חשמלי וקפה ,האוכל יוגש לך בשעות  קבועות בבוקר, בצהריים ובערב. 

 רונית הצביעה על מיטה העשויה מציפוי ברזל שעלייה מונח מזרון עם סדין לבן, שמיכה צבעונית כיסתה אותה, זאת מיטתך שי , אני יוצאת משאירה אותך כאן."תאמין בי שי "תאמין באבן הכאב", אמרה בקול הצלול ויצאה מהחדר שכנפיה הלבנות משיטות להם איתה לשלום,הדלת ננעלה אחריה.

דממה היתה בחדר הקטן ,שי נשם אוויר נקי  דרך החלון ,הרתיח את המים בקומקום החשמלי,  בכוס החרסינה הירוקה המונחת לצד הקומקום הניח כפית של קפה שחור וכפית אחת  גדושה של סוכר ומזג לתוכה מים רותחים, הניח את הכוס  המלאה על אדן החלון והתבונן דרכו לכיוון הכנרת הרוגעת.

השעות עברו בשקט של התבוננות הוא ספר את סוגי הציפורים העוברים מעליו ,הכנרת החלה לסעור בשעות אחר הצהריים .הערב ירד ,הוא התכסה בשמיכה הצבעונית שהייתה מונחת על המיטה וחיכה לרונית שתגיע עם ארוחת הערב, הכנפיים שצמחו לו על הגב נחו בשלווה יחד איתו כאיבר טבעי המורכב בגופו ,שי התעלם מהם.

רונית נכנסה בשעה שש וחצי על פי שעון הסווטש שלו, עם ארוחת הערב, "שלום שי"  אמרה בקולה הצלול להפליא,"שלום רונית" הוא ענה לה, הבאתי לך צלחת גדושה בפתיתים ושניצל,ושתי פרוסות לחם,סלט העשוי מעגבניות ומלפפון ,מים מינרלים וגם את בלוק הציור שרצית.

  בלוק ציור?  הרים את עיניו אליה בהפתעה ,"לא ביקשתי, אני לא צייר?אתה תצייר שי , ככה אמרה לי אבן הכאב.

הוא שתק.

רונית יצאה מהקיטון הצר, סוגרת את הדלת אחריה ,הוא אכל לתאבון פרוסות דקות מהשניצל ,  טעם מהפתיתים ומהעגבנייה, את המלפפון החתוך גס שמר לאחר כך, ניקר מעט מהלחם ולגם מהמים המינרלים,הרים את הכלים והניח אותם בפינת החדר, נכנס למיטה מהברזל עם המזרון והסדין הלבן כשבלוק הציור איתו ,הכנפיים הלבנות  העבירו בו תחושה של זרם חשמלי.

הוא החל לצייר קו והוסיף קו נוסף שירטט בעיפרון פחם קווים נוספים ,זרם החשמל מהכנפיים שבשכמותיו התגבר, והוא המשיך לשרטט במהירות כאחוז בולמוס, לרגע הניח את גופו שעון על הקיר שרגליו ומותניו מכוסים בשמיכה הצבעונית.

שי צייר ושרטט ,הזרם בכנפיו התגבר והוא צייר הידיים נעו במהירות ובעזות, ושי שירטט, לשונו משורבבת ,חוד העיפרון נשבר קלות  אולם הוא המשיך לשרטט עם הצד של חוד הגופרית מהעיפרון הצהוב.

מגדל שלם שורטט, בניין גבוה ,קומה אחרי קומה שורטטה בעקשנות של ציור פחם. שי נעצר.הכנפיים הלבנות הכה יפות פרשו את עצמם ,החשמל הסטטי היה חזק ממנו ,שי התיישב על אדן החלון,מרגיש איך פיו מתכווץ, גופו כאב מפנימיותו בציפייה חסרת גבולות, החשמל הסטטי התגבר  והיה כמעט בלתי נסבל, כנפיו נעו בחוסר שקט ,הוא הרגיש חייב לפרוש כנפיים,פשוט מוכרח לעוף.

הסיט את מבטו לכיוון הציור המשורטט בצבע עיפרון שחור ,הבניין המצויר... הוא מכיר אותו ,אלוהים, ראשו סחרר, הכאב הצליף בו מבפנים.  בהבזק התודעה הכתה בו, בעוצמה אדירה, הבניין היה  מרכז העצב הגדול של האנשים האוהבים  והזכים עלי אדמות, זה היה ברור לו, המתין לו.

לפני שפרש כנף ,הסתכל בבנין הגבוה ונשוא הפנים ממנו קפצה יעל אל מותה והתעופף,

כשהביט למטה ,ראה את רונית  אודם מניפה את ידה אליו לשלום.

איש הים בודד, בייבי.

כוכבים נושרים ממנו כמו אבק זוהר,

החיוך לא אותו חיוך בייבי,

תביטי בעיניים עם הכיווצים סביב,

חריצים מחודדים צרים מתוכו.

שימי לב,איש הים נגוז.

תעשי לו שקט בייבי

את יכולה? 

אכלתי היום סנדביץ''' עם טונה ומלפפון ירוק,

הבטתי באנשים סביב.

לא יודע בייבי האנשים עייפים.

יש בהם קיפולים לא אסטטיים של חוסר שקט.

אז בערב רצתי עם דוד,

 רצתי איתו הרבה ק"מ.

היה רגוע בייבי.

השמש שקעה בכדור אדום נוצץ.

השיבולים של המושב ליד, היו ירוקים נוצצים מהגשם,

השבילים מריחים חופש.

היה נהדר.

 אז למה יש כיווצים בייבי

את יודעת?  

בהתאם למילים שאני משחרר בלי ליאות,

אני מודיע לעצמי שאני אוכל רק אוכל מוצק

המכיל חלבונים רבים.

כתוב באיזה מקום ,שזה עוזר לתאי המוח

לשחרר מחשבות נקיות יותר,

הראש שלי מסוחרר ,

או

שאולי זה טעים לי יותר כך.

אם אוכל את המזון המופלא הזה שנותן בי חיים,

תזונה אמיתית,

אולי הגיע הזמן להוריד את להבות

האש הבוערות

המלחכות,

או שלא,

מה עושים אם אדם בן ארבעים ושלוש

שאוכל קורנפלקס לארוחת בוקר,

 בצהריים חושב שהוא פול אוסטר,

בערב הוא כבר יודע שהוא סתם אוכל מילים בשקל.

דפוק בייבי,

יש איזה כדור שאת יכולה לתת לי,

בשביל לאכול את עצמי טוב יותר.

החלבונים עושים לי צרבת

כשעפים מעל רואים את הכול קטן מאד, צימוקי ,בליל מקושקש של צבעים

כמו מטפחת נייר מסוג קרפ שמוציא הקוסם מכובעו ומראה לקהל הילדים הצוהל,

 מניפה צבעונית משמחת של צבעי יסוד מהם בנויים החיים, לבנים ושקופים של מים מפכים,מטעים עצומים מפזזים, כתום נושק לצהוב .

גוונים תוססים של ירוק בשלל עזות בהיר וכהה המשתלבים יחד בפייסנות מזוככת, טראסות מובנות שקועות בצלע ההר,מראה רב הוד של עוצמת טבע נהדרת,

אם יורדים מעט יותר למטה קרוב לאדמה ניתן לראות להטוטים מרהיבים של גווני סגול בהיר, מרקדים עם מקבצי פסטל טורקיזים שמגיחים מתוך אמצע הים .

ברגע הזה בדיוק, אני מסיר את המשקפיים הכבדות המונעות מאבק וחרקים קטנים להיכנס לעיני ,פוקח אותם לרווחה, נותן לרוח לשייט באישונים להסיר את השכבה הקלופה של הדמעות שסדוקות בגלגלי העין .

מתעופף בדאייה נושק לקו החוף, שם ניתן להביט בלובן של הקצף המנגח בחוף ומלחכך מתוכו את הריטואל המחזר של מגע מלטף, נוגע אוחז לשנייה ,מרפה את שולי החוף ומפליג לדרכו.

כך הוא מרגיש שהוא קרוב לשמיים ,קרוב לביתו האמיתי,במלים המלאות צבע הוא כתב לו בכול פעם,איך שהוא מחסיר פעימה ומודד שעות בידיעה שהוא מותח עוד קצת את הזמן השאול שלו בעולם .

משתף אותו בדרכו המיוחדת קרוב אליו כאילו הם שם יחד אב ובן ,מלאכים של שמיים.

המילים שהיו עצורות בפיו כלואות בחלל גופו במין בישנות קוסמת ,מקפצות ברגע כשידו הייתה מונחת על המקלדת מרחפת כווירטואוז המנגן על פסנתר כנף נדיר, המילים מתקבצות למשפטים זכים ולפסקאות מופלאות ,מציירות במילים את הטבע, מאדיר את הדממה מהדהדת מולו, משרטט באותיות  תחושות  קסמים,רגשות,מאפשר לקורא להיות שותף לרגע מקרוב ,כאילו הוא שם ממש ,מושיט את ידו לחוש, להרגיש ,למשש ,להריח. 

מתיישב רכון מעל המחשב, כוס שקופה מלאה במשקה לימוני מבעבע ,מלהטט את המילים באומנות ממלא את המסך השטוח במילים אפורות המשדרות צבע חי ,במכה אחת ללא חזרה, בשצף, עוצר בסיום הלהט המתפרץ. מחייך חיוך קטן של סיפוק, מסיים את הכוס השקופה והגבוהה  עם המשקה הלימוני ,אז מדפיס במדפסת דיו המונחת על הכוננית ,מקפל את הנייר קיפול כפול לרבעים. מניח  את הדף על שולחן הכתיבה, יודע בבטחה שאביו יעבור חרש לאחר שהוא כבר ימשיך בדרכו , יניח את משקפיו הכסופות על עיניו, יקרא את המילים ברכות ,יסיר את משקפיו יביט בהם קלות ואז ישאף אדים על הזגוגיות וינקה אותם בשולי חולצתו, ימחה את עיניו הלחות בידיו המאוגרפות ,יקפל בחזרה את המכתב הלא ממוען ,יניח אותו על שולחן המחשב בדיוק במקום שהיה.

  איתי פרנקל ידע שהוא ימות צעיר,הידיעה הלא משמחת הובהרה לו בגיל שמונה בהתפרצות הראשונה של המחלה ,איתי כבר היה אחרי ההפתעה היגון והשלמה, התהליך קבוע במשפחות היודעות שהיקיר שלהם חי על זמן קצוב,  מותו הוודאי היה שקוף ונהיר לו ולבני משפחתו הקרובים, בשל הידיעה הבהירה שהוא חולה במחלה סופנית שתתפרץ כול פעם מחדש, תשתה את דמו בהתשה קבועה ,תתנחל בריאותיו ותגיח להתקפות זועמות, שרק זריקה מהירה תוכל לסנן את ההתפרצות הכעוסה .

איתי פרנקל חי בידיעה שהנסיוב המגן עליו לעת עתה, מתפוגג והולך, חייו מתכלים ונעלמים. 

מרגע ההכרה שחייו יהיו זמניים בעשור הקרוב, נפלה בו ההחלטה שהוא הולך למצות את שארית חייו בצורה ממצה וחסרת גבולות, נוגע בסכנה, עד הסוף, חד וחזק.

בשל הרצון לחוות את החיים עד סופם, גילה באקראי את הדאייה ,את היכולת לעוף בשמים מחובר לכנפיים מתוחות כשמעל מצנח רחב , כשהיה יושב בשיפולי ההר באזור מגוריו בישוב זיכרון יעקב ,מביט על הים מלמעלה ,סופר את הצבעוניות של גווני השמש המותכים על הכחול של הים שוברים אותו לגוונים זוהרים .

תמיד היה עם עיפרון מחודד ובלוק ניר צהוב של חברת דפרון. 

לשבריר שנייה הוא נעצר מהספירה הקבועה של הגוונים למשמע הזמזום של הכנפיים הארעיות, מרים את ראשו ומניח את כף היד להליט מפני השמש , מתבונן בעין מרוכזת ומרגיש איך הלב שלו פועם באופן חד ומהיר יותר מהרגיל,מרגיש שגילה את חייו .

איתי פרנקל גילה את בית הספר דאייה  ששכן קרוב לים בין מכתשי הכורכר המשקיפים מערבה לאופק הכחול ומזרחה למצוק הנישא של הישוב זיכרון יעקב .

 יורדים מהמושבה ומטפסים בשביל כורכר ארוך ומעוקל ,חוצים את פסי רכבת עוברים את השולים המלאי קוצים ודרדרים,בדיוק ליד בריכות הדגים של הקיבוץ השכן ,שם במבנה צבוע בלבן עם גג אזבסט אפור, ניצב שלט כתוב באותיות אדומות על רקע לבן, בית הספר לדאייה "עפים רחוק".

   איתי היה מגיע לשם אחרי ארוחת הצהריים, מתיישב על גבעת כורכר נישאת. קרוב לצעירים מלאי האדרנלין שמרכיבים ומשפצרים את יריעות הטיס המתוחות,מקשיב לרעש המנוע הקטן המזמזם בחדגוניות, כשהיה מביט בהם במעופם היה מזהה אותם על פי הצבעים הססגוניים של כול אחד מהצעירים האלה מבית ספר לדאייה "עפים רחוק". 

 לאט הפך איתי לנוף קבוע  בבית ספר לדאייה "  עפים רחוק" ,יואל המדריך הראשי בחור גבוה ומוצק בעל זקן שחור עבות ושיער כהה מתולתל טרזני למראה ,גילה אותו יושב  על גבעת הכורכר ממולל באצבעותיו את העיפרון המחודד כשבלוק ניר הצהוב של חברת דפרון שרוע על ברכיו ,מביט בהתמדה לנוכח הפעילות המתרחשת מולו ,עיניו גדולות וסקרניות ,רגלו זזה על פי קצב שכנראה נשמע רק בראשו של איתי.

יואל חצה את הגדר לכיוון גבעת הכורכר ,התיישב ליד איתי לכמה רגעים, שקט ,מתבונן יחד איתו  לכיוון הפעלתנות סביב.שלום ילד ,פתח את השיחה יואל. 

 שלום ענה איתי, ומאותו רגע הם הפכו לאדם אחד, איתי לא מש מיואל לשנייה, כמו צל הלך אחריו  ברחבי בית ספר לדאייה "עפים רחוק".

בשעורי הדאייה הוא היה מרכיב את הקסדה לחניך הטרי הנרגש ,מקפל את הכנפיים הארוכות לאחר השיעור ,אורז את המנוע בשקית ברזנט כדי לשמור עליו מהלחות ומליחות הים.

יואל רצה את איתי לידו, חונך אותו כאח בוגר,בכול רגע פנוי הסביר לו על זרמי הרוח, טכניקות מעוף, ,לימד אותו את שושנת הרוחות ושיטות דאייה, עבר איתו יחד על מפות ניווטים ,נתן לאיתי לנשום מתוכו את אהבת הדאייה.

 איתי לקח מכול מה שניתן ,למד, שינן ,הרגיש והחכים. 

במשך הזמן יואל  התקרב לשאר בני המשפחה הפך לאחד מחלקיה ,היה שותף בארוחות שישי ובארוחות חג.שותף לאירועים משפחתיים ,האח הרבעי קראו לו שם.

יואל  גם ידע שזמנו של איתי קצוב בעולם הזה ובשיתוף אביו הם החליטו להפכו לדואה מוסמך בבית ספר  "עפים רחוק". איתי הפך בגיל שש עשרה להיות מטיס מדופלם , בסופי השבוע הוא היה דואה את המסלול הארוך ביחד עם יואל, מעוף הנמשך כשעתיים ,תמיד מוקדם בבוקר כשהציפורים מלוות את מעופו והשמים נקיים וטהורים מולו כפלא בריאה.

במשך השבוע הוא דאה אחר הצהריים לבדו חופשי לזמן קצר, שוכח לחלוטין ברגעים אלה מהמחלה המקננת בגופו.  

אביו נחום  פרנקל,היה מביט בו כשהיה חוזר מהדאייה הארוכה ונכנס לתוך הערבוביה של הבית, מוריד את מעיל הרוח ,מניע את תלתליו הסוררים והארוכים אלה שגרמו לבנות לסובב מבט חטוף ומהיר, מחייך עם העיניים המעט הביישניות השקטות עם כיווצי החן מסביבם המתחברות לאף צר שהוא ירש מהצד של אימו , מבנה אף צר המובנה בשלמות בתוך מסגרת פניו כסיתות מדויק  של פסל עז. 

השפתיים המיוחדות  שהתלוו לפנים האלה ,כבר היו מהמשפחה שלו כמו אצל סבו של איתי ואחותו ,רחבות ,בשרניות ,שפתיים עם נוכחות שמעידות על תאוות חיים העצומה ,אשתו יעל פרנקל הייתה אומרת לו אני יכולה למצוץ את לשד השפתיים שלך ממך בתענוג עז כאילו אני משחקת עם פלסטלינה .

קפה אבא הוא היה אומר לו ומוסיף, אני מת לקפה ,בגוף שלי זורם אדרנלין מטורף, אתה חייב פעם לדאות איתי מעל האדמה, לראות את החיים מלמעלה,להיות אדון לשמיים. כמו תמיד הוא היה מניע ראשו במין עצבות כאילו יודע המרחבים הכחולים למעלה נועדו לשליטי השמים ,אנחנו נתיני הארץ נועדנו ללכת ברגל, איתי היה שייך לשמיים ,עם זה הוא כבר השלים , הרי ידע שימיו של בנו על האדמה והשמים קצובים ,כמעט מדויקים.

איתי היה בנו הצעיר של נחום פרנקל, יש לו עוד שני ילדים, רונה בת העשרים ושבע שכרגע מסיימת את התואר הראשון שלה באדריכלות באוניברסיטה במילאנו,  ערד בן העשרים ושלוש הנמצא כרגע בטיול במזרח הרחוק ,ובנו המופלא איתי שימיו מדויקים וספורים.

כול פעם שהוא ניסה לחשוב על כך ולפשט את המונח חיים זמניים, בידיעה שאיתי בא לעולם כמנחה זמנית, שיתק את מחשבתו. 

נחום פרנקל היה מתיישב בסלון בכורסא האדומה, מציץ באיתי כאילו בדרך אגבית ,מקליד בשצף את מילותיו במעבד התמלילים של המחשב מסוג ,אי ,בי, אם, בחדר העבודה המשפחתי הנושק לסלון.

 איתי כתב, ורעש הנקירות של המקלדת ליווה את הבית כמוסיקה מרגיעה,הטלפון צלצל ,איתי ענה בקול נמוך במקטעי  מילים ,כן, תשאירו את הכנפיים ,אני אחזור אחרי הצהריים לסדר את הברזנט, כן, יש לי מפתח,  רעש סגירת הטלפון, והמשך ההקלדה המונוטונית שהפעם נמשכה זמן רב יותר.

אני חוזר לעבודה איתי אמר לו כשהוא נכנס לחדר העבודה לשנייה, העבודה של נחום פרנקל התבצעה במשרד הצמוד לבית, שם היה משרטט את המפות ,במקצועו היה ארכיטקט ,אין בעיה אבא אני כותב והולך להתקלח וקופץ ליואל. 

אוקי, ענה לו.

רגע אבא, איתי קם לכיוונו ,גבוה ויפה ,תלתליו פזורים על פניו כמסגרת מפוארת, כן איתי, השיב לו נחום פרנקל ,מסתובב לכיוונו חזרה.איתי התקרב אליו ,קרוב ,קרוב, כמו שלא היה קרוב וחם אליו מגיל קטן, הושיט את ידיו ועירסל את כתפיו של לאביו ,חיבק אותו חיבוק קרוב וצמוד ,כך שלחייו של אביו נצמדה ללחיי של איתי, נוגעת בה מחוספסת וערימת התלתלים דוקרת את צווארו. הלב של נחום פרנקל דפק בכבדות, בהתרגשות עצומה בהכרת תודה לאיתי המחבק כול כך קרוב,אבא ,אני אוהב אותך אתה יודע ,ובהרף עין הסיר את ידיו התבונן בנחום פרנקל בחיוך ביישני ונבוך כאילו נתפס בקלקלתו ,והסתובב חזרה לכסא המונח מול המקלדת והמשיך להקליד,גם אני איתי, הוא אמר כשיצא לכיוון המשרד הצמוד לביתו.

המוסיקה החרישית קיבלה אותו בשובו לדלת הבית, מעין מוסיקה שמימית שאיתי כול כך אהב ,צלילים הרמוניים של כלים כאילו עתידנים,המוסיקה של  פיליפ גלאס הוא קרא לצלילים, תלמד אבא את הגאוניות של הריטואל,מעין חזרה הקבועה של צלילי המוסיקה ובכול מקטע מוסיפים עוד תו, בדומה לבניית בית הרמוני ומתוכנן .

נחום פרנקל נכנס לתוך הצלילים צועד על האריחים לכיוון חדר העבודה, החושך כבר ירד על המושבה זיכרון יעקב.

 אימו של איתי  יעל פרנקל,עדיין לא חזרה מהצפון הרחוק בו היא משתלמת בסדנת מנהלים שנדרשה מהעבודה בבנק הפועלים בו הייתה אחת ממנהלות הסניף.

 נחום פרנקל הגיף את החלונות כשהרוח החלה לנשוב,אלה היו שעות קרירות של תחילת סתיו ,את המוסיקה  המרחפת השאיר ,זורמת, למד לאהוב אותה , כיבה את הדוד החשמלי שדלק באור קטן ואדום והדליק את האור העדין של מנורת ההלוגן בחדר העבודה .

המכתב של איתי כרגיל היה מקופל לרבעים, חייך לעצמו, כול כך אוהב לקרוא את המילים של בנו.

"פיליפ גלאס אבא, הוא סוג המוסיקה שבונה אבן לאבן ואלה מייצרות ארמון שלם של צלילים ,כמוך וכמו המשפחה המיוחדת שלי ,שבונים אבנים שלמות לארמונות זהב כדי לשמור עלי.

הרי אילו היה ניתן ,היית נותן לפחות עשר שנים מחייך עבורי, אימא הייתה נותנת גם בקלות עשר שנים,רונה בשניות היית מקפיצה עשר שנים מחייה ללא הניד עפעף, ארד עם הלב הגדול היה רושם עשרים ברגע, נכון אבא.

אבל זה חלום אבא, לא אמיתי,ולמרות הרעיון המקסים לא ניתן להוסיף שנים, לא ניתן יותר לבנות חלומות ,גם מהחלום המתוק ביותר צריך להתעורר.

פיליפ גלאס אבא ,תזכור איך הצלילים שלו בונים עולמות שלמים,בדיוק כמוך איש אוהב וחם.

אתה כבר מבין אבא מבין המילים שאני איננו ,אני טס להיות נתין שמים אבא ,נתין רוחות ,חייל של צבא המלאכים ,מתעופף מעל הים ,נוסק מעל צלע ההר, עף גבוה ורם ,לוכד את הרוחות לתוכי ,נושם את החיים  פנימה אלי,אבא אתה כבר יודע זאת.

פיליפ גלאס, אבא. תזכור תמיד אהבתי את הצליל המתחזק ,תמיד דימיתי אותו כמו עץ כפוף מלא צלילים כורע תחת משקל המוסיקה, והמשקל אינו יכול להכריע אותו ,רק להשתלב עם הכפוף הזה בווקאליות מוסיקאלית מופלאה.

כך החיים שלי היו שלמים ווקאלים ,הרמוניים, אתה הוא העץ הכפוף שנשא אותי, לא נתן למשקל המחלה שלי להכריע אותך ,תמיד בחיוך ובענווה, אבא שלי. 

אבא ,הבדיקות הגיעו, זה נגמר, אין לי יותר זמן מחייך.

 אבא, אתה ידעת שהבשורה תבוא,והנה היא הגיעה.,אני מתעופף להיות נתין השמיים , הרי כול הזמן ידעתם שאני חי על זמן שאול, אבא .

זמני תם על פני האדמה הזאת ,מעכשיו אני איש אוויר,נמוג ברוח ,משאיר את רוחי מעל ,שתעטוף את הטוב שיש בכם ,אבא.

אוויר נושם,

 רוח מלטפת,

משב אלוהות סביב.

עף ברוח,

איתך ומעלייך.

 אוהב איתי ,מצבא השמיים. 

נחום פרנקל הניח את הניר המקופל לארבע על שולחן המחשב, התבונן במערכת המוסיקאלית שניצבה בסלון מול הכורסא האדומה הצמודה לשולחן הזכוכית ,עליו מונח עיפרון מחודד ובלוק נייר צהוב של חברת דפרון .

שם לב שהמוסיקה חוזרת בלופ קבוע, פיליפ גלאס ,צליל ועוד צליל, תו נוסף לתו,ריטואל של צלילים

התבונן מחלון הסלון השקוף לתוך החושך , מנורה כחולה מהבהבת נעצרת ,שומע את רעש המנוע הנכבה ,את טריקת הדלתות של האנשים היוצאים.

נשם אוויר טוב אחרון לתוכו.

דפיקה נשמעה בדלת...

נכתב כתרגיל בסדנת כתיבה

אמרה לי רק מקטע אחד

שיר נקי,

טהור,בלי התכווצויות ,

שיר של משוררים

עם זקן וכובע מחודד

יונקים לתוכם, אלכוהול מזוקק,

חושבים מפותל ,עקלקל,

מתוחכם.

אז אני כותב.

בתוך קווי המתאר של גופך,

פטמותייך הכסופות,

שירטוט חמוקייך,

 יכול לעוות את שפתי,

בקול מחאה רדודה,

בקול ענות חשוכה,

הייאוש דוקר, סונט ,רודף ,

מחפש את טבור דגלך

,אני מוכן למסע החתחתים,

נכון לכאבי ההשפלה.

יורד ים אנוכי,

מפליג עם חבית של יין,

אדום ,בשרני,ניגר על שפתי,

צלוב ללא שרשרת,

חרב ללא נדן,

הגרדום מוכן עבורי? 

  מקטע אהבה היא ביקשה,

שיר של משוררים,

ואני אדוות ים ללא משפחה,

קצף מזוקק

של אש מבוערת,

מחרחר,מדמם,

שיר אהבה של יורד ים ,

מחוספס עז ריח

ואני בשפת המילים שלי

שבוי ,כלוא,

כנראה שכתונת הפסים

הולמת את החיוך המיוסר שלי,

יש לי שפה של אנשי רחוב,

מילים של אכולי ביבים,

בייבי הדבר היחיד

שיש בגן עדן,

זה

 הטעם שלך על השפתיים שלי,

כמו להט שורף.

הנשימה של גופךמפרפר,

צועק,

רוטט,

מתפוצץ.

ככה אני בייבי,

מכרי אותי מהר.

לילה מסביב, תבואי כבר שאני מבקש.

 אתה לא מוכן לדבר איתי היום ?, אני מנסה לומר לך מילים ואתה לא מקשיב לי?ברור לך שאני חיבת לשוחח איתך יותר מכול דבר אחר, אתה מתעלם מקיומי כאילו אני אבק, מה יש לך ?,

אני מבקשת ממך לפחות לומר מילה קטנה ,כן או לא, אתה כאילו כלום, גוזר על עצמך שתיקה. 

היא הרגישה איך הלב שלה כאילו יוצא ממנה, החוצה מתפוצץ  מזעם ומחוסר אונים. היא ממשיכה לומר מילים למכשיר הטלפון האלחוטי הלבן  וכרגע היא  כבר מרשה לעצמה לצעוק ,הדמעות ממשיכות לזרום על לחייה , מתחילה להבין שכנראה איבדה אותו ,קו הטלפון המשיך להיות דומם , רק ברקע מרחוק היא הצליחה לשמוע נשימות מתוך האפרכסת, הוא מקשיב למילים שהיא אומרת ,כנראה שהניח את המכשיר הסלולארי על אוזנו ,חרישי ולא אומר מילה ,רק קולות בליעת הרוק שלו נשמעות ,זה היה כבר הטלפון העשירי היום, או האחד עשרה אולי עשרים שלה ,היא כבר הפסיקה לספור. 

מיה אהרון היא האישה שמטלפנת אליו ,לרונן ,האיש שחי עימה באותה דירה, חולק איתה את אותה מיטה במשך השלוש שנים האחרונות ,האיש שאיתה, בעלה לעתיד, מה שהיה ברור לה, גם לו וכמובן לסובבים אותם ,והנה רונן יושב במקום לא מוגדר ,כנראה בית קפה מרוחק שיש בו מעט רעשים, אוזנו כרויה לאפרכסת ושום מילה לא נשמעת ממנו ,שתיקה והקשבה.

 היום בבוקר הכול נראה אחרת ,רונן התעורר כהרגלו ראשון ,קם מהמיטה התיישב בשוליה מתח את איבריו והתרומם, נעל את הקרוקס הסגולות שלו ויצא מחדר השינה ,תוך כדי האדים האחרונים של השינה, היא שמעה אותו פוסע על ריצפת הפרקט בדרך לסלון ומשם לפינת האוכל היכן שנמצאת דלת הכניסה, שמעה את פתיחת הדלת כדי להביא את העיתון המגולגל מבחוץ, פקיעת הגומייה שכורכת את העיתון ,פיזורו על השולחן ורעש הטלביזיה הנפתחת ואת קולו של מנחה תוכנית הבוקר. 

השמיכה כיסתה אותה עד צווארה כרבלה אותה בנעימות, מושכת עוד דקות מספר של יקיצה ,עדיין הצליחה לשמוע את צליל הקומקום החשמלי ,לקיחת הכוסות מהארון הכלים הצמוד למקרר וצליל הנחתם על השיש ,

עכשיו היא חייכה לעצמה ,יודעת שהוא מכין גם לה קפה, מתיחה אחרונה של ידיים, ניעור השמיכה ממנה ,צינה ראשונה של בוקר, השכמה, התרוממות וירידה מהמיטה ,

בחלל הבטן התחתונה שלה החלה להתבשל מתיקות מחויכת, השגרה נעימה בהחלט, רונן יציב ומאזן.סיפק את חייה הבורגנים,

 הבטן המשיכה להתעגל בידיעה שבעוד כשעתיים היא תקבל את ההודעה למכשיר הסולאלרי שלה ,תגיעי בעוד שעה לחדר מס... במלון המסוים זה מול הים,

כשהיא מעולם לא יודעת למה לצפות, מגיעה לאן שהוא מדריך אותה ,בדיוק לפי הוראותיו לא מעיזה להרפות , תמיד בלב רועד, בציפייה אינסופית ובריגוש עצום,

הקפה מוכן מיה ,אני נכנס להתגלח קולו של רונן החזיר אותה בשניות לבוקר המתעורר ,היא פסעה לכיוון הסלון ,התיישבה על הכורסה האדומה, שותה מהקפה הנמס של חברת עלית ,עם כפית סוכר אחת בלבד,מעיינת בכותרות של העיתון ללא הבחנה מדויקת, העיתון לא עניין אותה כלל, מילים גרמו לה לסחרור.

 שוב הכדור בבטן מתעגל, הציפייה לו ,אל האיש שיכול לעשות בה ככול העולה על נפשו ,השימוש שלו בה, אין שם אהבה ,רק תשוקה אחת גדולה, צייתנות עיוורת, התמכרות טוטאלית ,

היא נשענת על הכורסה האדומה לוגמת מהקפה, בראשה חושבת איך היא תפתיע אותו בלבוש חסר גבולות, אפילו מצליחה לחייך חיוך קטן ,לעצמה.

רונן מופיע מולה, מגולח, שערו מסודר, לבוש מכנסי גי"נס שחורות, חולצת שרוולים לבנה, מוכן להליכה למשרדו , בדיוק כמו כול יום אחר, מתבונן בה חדות ולא אומר מילה, היא מחזירה לו מבט שואל ,עדיין לא עונה.

 היא שואלת, קרה משהו רונן?כלום מיה,הוא עונה לה שפתיו קפוצות, מסנן את המילים ללא רכות,העיניים המשיכו להביט בה כאילו נוקבות אותה  מחררות את אמצע פנייה ,הוא יודע משהו.?רונן הכול בסדר? לא הוא עונה, מסתובב לכיוון פינת האוכל הפתוחה, לוקח את תיקו החום, פותח את דלת הכניסה יוצא מפתח הבית וסוגר את הדלת אחריו,

ריח האפטר שיב משאיר סימנים בכול הדרך ,מהסלון  עד לדלת הכניסה, הריח עוטף אותה ממכר לשנייה, רעש הצעדים שלו במדרגות מחזירים אותה בשנייה לאירוע הפתאומי שמתרחש מולה.

הכדור שאוחז בבטנה גדל ומתעצם, אבל  הפעם לא משדר מתיקות של ציפייה, רק חמיצות ופחד, נופל עלייה שיתוק רגעי ,מה קרה כאן, רונן ?

היא מתרוממת מיד מהספה האדומה, כוס הקפה נמס של עלית שעומדת על קצה השולחן ,זזה עם התנועה הפתאומית, שופכת טיפות כהות לכול עבר, היא  מתעלמת ופוסעת לכיוון הטלפון המונח על השידה ,מרימה את השפופרת האלחוטית הלבנה ומתקשרת למספר הטלפון הנייד של רונן ,

הטלפון נענה בצלצול הרביעי ,רונן היא אומרת והוא לא עונה ,רונן תענה לי ,אין תשובה מלבד רעש הרוח ומילים רחוקות שנשמעות כאילו מהרדיו,

 לאחר דקה ארוכה מגיע הניתוק היא מחייגת פעם נוספת ושוב רק רעש המכונית הנוסעת נשמע באוזנה, הרדיו שמשדר שיר חלש ברקע , שום מילה לא נשמעת מעבר ,הניתוק מגיע כאילו בגסות לאחר דקה של סליל הקלטה מסתיים ,ושוב היא מחייגת הפעם בצליל השלישי נשמעת הודעה ,שלום הגעתם למכשיר הטלפון  הנייד של רונן ,איני יכול לענות כרגע ,נא השאירו הודעה ואחזור אליכם בהקדם, יום נעים ,צליל המשיבון הממתין להודעה ,

היא משאירה הודעה מידית רונן מה עניינים... שוב היא חוזרת על המילים המשתאות,  מה קורה רונן, תענה לי בבקשה.הבטן שלה כבר שורפת ,הכדור בתוכה כבר לוהט ,רונן שוב היא אומרת,

צליל הביפ של סיום  סרט ההקלטה קוטע אותה בחדות והיא נשארת פזורת דעת לרגע , מנתקת את הטלפון נשארת עומדת מול השידה שעלייה מונח הטלפון האלחוטי הלבן ,

מסובבת את ראשה ,רואה את הכתמים של הקפה הנמס ,חובטת בדעתה האם להביא את המטלית מהמטבח, מחליטה שלא  ופוסעת בכול הבית, מחפשת סמנים מחשידים לכך שרונן עזב בפתאומיות ללא מילה ,מביטה במכשיר הנייד שלה, מחטטת בהיסטוריה של הודעות האס אם אס, מחפשת מסרים שהיו שם,בדרך כלל היא מקפידה למחוק את כול ההודעות ממנו,

 יכול להיות שנשארה הודעה שהוחמצה היא עוברת בקפידה על ההודעות, הכול כשורה.עוברת בחדר השינה ,במקלחת ,במטבח, מחטטת בארון שלה ושלו, אולי שם נשאר סימן לכך שרונן התנהג בצורה המפתיעה הזאת, שום סימן לא נמצא.

היא החליטה להמשיך את הבוקר כמתוכנן בשלב הזה, בהמשך יהיו פיתרונות לשאלות,

לקחה מלוא ראיותיה אוויר ונכנסה למקלחת, פתחה את המקלחון  ואת זרם המים, שוטפת את הגוף במים רותחים שמקלפים את שנת הבוקר ממנה ,תמיד היא אהבה להתקלח במים רותחים , מקרצפת את ידייה בחוזקה עד שמופעים סימנים אדומים על גב ידיה ,

חופפת את שערה למרות שזה לא היה יום החפיפה שלה ,שמפו בתוספת ריח תפוח ושטיפה כשהסבון נוזל על פניה ועל גופה מיצר עיגולים של קצף לאחר מכן היא מניחה בראשה מעט ממרכך השיער בבקבוק הלבן והכתוביות הירוקות ומניעה את ידייה על שערה מקציפה את כול חלקיו , מתעדנת למגעו מחכה כמה שניות כדי שייספג בשערה הארוך, שוב שטיפה של הראש ,המרכך הופך את שערה לרך ונעים.

 סגרה את ברז המים ופותחת את המקלחון מתעטפת במגבת ירוקה ארוכה כמו גלימה ,הפחד החל להשתולל בה ,הוא יודע את מעשיה את חידלון ההתמכרות שלה רונן הלך וכבר לא ישוב מתוך ההתפרקות וחוסר האונים שעטף אותה היא שומעת את רעש מכשיר הטלפון המאותת על הודעה חדשה ,

 היא הביטה בשעון התלוי על הקיר בחדרה דרך המקלחת החצי פתוחה השעה כבר תשע  בבוקר היא  כבר התעכבה מאד, בטח מהעבודה מחפשים אותה ואולי רונן הבליחה מחשבה מהירה, פותחת את דלת המקלחת החצי  סגורה במהירות, מסתערת לכיוון הטלפון הניד שנמצא בפינת האוכל ומרטיבה בדרכה את ריצפת הפרקט החומה מגיעה למכשיר הטלפון יש בו הודעה אחת  ארוכה בקול מונוטוני  צונן מעט הקול שלו שמחסיר ממנה פעימה.

אני מחכה לך היום במלון בזל בשעה אחד עשרה בבוקר ,תבואי לחדר מאה עשרים ושמונה, לבושה בתחתון בצבע לבן צמוד לגוף, חזיית תחרה שחורה, הכול אצלו מדויק בדיוק מה שמעורר את גופה , הוראות קצרות וברורות ,לא מניח שום דבר ליד המקרה,

ההודעה המשיכה והלב שלה כבר נעטף בדפיקות קצרות, חשה את הערפול של חוסר השליטה,את זה היא מרגישה רק איתו.  קולו הצונן המשיך בהוראותיו ביובש ,אני רוצה שתלבשי מכנסי גינס צמודות אלה שאני אוהב, הקצת דהויות, הסגיר מעט רגש ציינה לעצמה,חולצה עם כפתורים השחורה צמודה, את יודעת זאת שמבליטה את השדיים ,אני רוצה שתנעלי מגפים שחורות, את השיער תמתחי עם סרט צמוד תתיזי על עצמך את הבושם האדום, קראת לו קאנזו בפגישה הקודמת,

תכנסי לחדר, על המיטה תחכה לך סרט משי אדום תכריכי את הסרט סביב עינייך ותמתיני לי,

 שלום.

 הביטה בשעון שנית תשע וחמש דקות ,חייגה לעבודה עיוותה את קולה לקול צרוד ורפה ,קולה של המזכירה רווית נשמע יציב ורהוט ,משרד גלזר אהרונביץ עורכי דין שלום. 

רווית זאת מיה, בוקר טוב .

מיה מה שלומך? את נשמעת נורא.

אני לא  כול כך יכולה לדבר, התקררתי מאד,כנראה השפעת תקפה אותי ,תבטלי את משך היום  בבית משפט כולל סדר הפגישות שלי .

אין בעיה, תרגישי טוב מיה.

רווית עוד משהו קטן,כן מיה, קולה של רווית היה קול של מזכירה בטוחה בעצמה עניינית ,מנהלת לשכה היא קראה לעצמה, רווית רביבו מנהלת לשכה.

אם יתקשר רונן אל תאמרי שאני חולה ,ספרי לו שאני בפגישות או דיונים ,אני לא רוצה שידאג,יש לו יום חשוב היום ,לא רוצה להפריע לו ולהסיח את ראשו.אין בעיה מיה ,עניינית כהרגלה, מנהלת הלשכה הגברת רווית רביבו.

תודה ,

היא ניתקה את הטלפון, תחושת הפחד חלפה כבר, מעכשיו היא משתעבדת אליו ,לאיש ההוא,החשש הפך בשניות לציפייה עצומה לעונג הצפוי, ההתמכרות החלה.פסעה מהסלון דרך ריצפת הפרקט הרטובה לחדרה, הביטה במראה ,ערומה, חשופה נהנית ממראה גופה המתוח ,צוואר ארוך, שדיים שעדיין עומדות זקוף מתריסות ,בטן שטוחה תודות לשיעורי הספיננג ,נהדרת למראה ,

לקחה נשימה ארוכה והחלה להתלבש בדיוק לפי ההוראות, תחתון לבן קטן  הצמוד לגוף כאילו היה חלק מעורה, חזיית תחרה שחורה המבליטה את החזה המוצק שלה ,מכנסי ג"ינס הנצמדות היטב לגוף, דהויות ,נרכסות על ידי חגורה שחורה עבה הנכרכת בלולאות, האבזם עשוי ממתכת רחבה שהשם דיווה רקוע בו בנחושת, באותיות אנגליות.

רכסה את הכפתורים הקטנים של החולצה שחורה המבליטה היטב את שדייה ,התלבטה שנייה ופתחה עוד כפתור עליון ,הוא יחייך אליה כשיראה את המחשוף חיוך קטן ומהיר,  

נעלה את מגפיים השחורות  הארוכות שרונן קנה לה לפני כשלושה חודשים בחנות נעלים בקניון, כשהפתיע אותה ליום הולדתה, רונן יודע לפנק. 

חזרה לחדר המקלחת ,נעמדה מול המראה הקטנה ומשחה את ראשה בג"ל שיער סמיך, וכרכה גומייה שחורה סביב ,התיזה על עצמה בושם אדום  מסוג קנזו ,התבוננה במראה ,המראה היה נהדר בעיניה ,הוא מצליח להוציא ממנה את המיטב, הפחד כבר מזמן לא קיים בה רק התרגשות וטפטופי לב קטנים ,

שוב הביטה בשעון השעה כבר תשע ארבעים  יש לה נסיעה של כארבעים דקות חיפוש חניה באזור החניונים במלון בזל ואז כניסה לחדר במלון ,ההתמכרות הזאת מוציאה אותה מהשיווי משקל האיזוני שלה,

 הטלפון האלחוטי צלצל היא פסעה לכיוונו והרימה את השפופרת היא אומרת הלו,

את עדיין בבית, קולו של רונן נשמע באוזניה. כן אני בבית רונן, קרה משהו? קולה היה צונן ,

לא קרה כלום מיה רק וידאתי שאת זוכרת?כי אני כבר לא יודע למה לצפות ממך, כעסתי מאד בבוקר, כרגע אני כבר רגוע  יותר השלמתי עם  עצמי  ,זאת מיה וככה צריך לקבל אותה.

מה קרה רונן? אתה מוכן לדבר בהיר יותר, הריגוש שלה הציף אותה ,לא עניין אותה מילות סרק ,השעון כבר הראה על השעה תשע ארבעים וחמש ,ראשה כבר היה במלון באזל, 

היא ידעה ששם תעשה כול מה שירצה ,ויבקש האיש עם העניים הכהות והחיוך הצר. מיה,קולו של רונן ניתך שנית באוזנייה התאריך היום עשרים וחמש לאפריל,

 אוקי אם אתה אומר רונן,מיה היום יום ההולדת שלי, את לא זכרת כלל , היא נשמה לרווחה ,רק יום הולדת, זה לא סיפור כזה גדול אמרה לעצמה.

אה רונן , השיבה לו נכון, פרח מזיכרוני אבל בערב אהובי,אני מבטיחה לפצות אותך ,אתה יודע העבודה ,הלחץ , הכול סביב, בערב נתהולל עם אוכל טוב, יין ,ועם כול האהבה הזאת נעשה נעים אחד לשני.מבטיחה רונן, וסליחה.

חיוכו המתרצה נשמע בטלפון מרגיע, איך אני אוהב אותך מיה ,מצטער שהייתי כול כך כעוס אהבה שלי,

מזל טוב אהובי,סיימה את השיחה, והניחה את הטלפון העל חוטי במקומו,

סוגרת את הדלת אחריה מביטה במראה בחדר המדרגות נושמת נשימה ארוכה ,הכדור הריגושי בתוכה צמח,מלמלה לעצמה את המילים שלו ברגע שהיא רוכנת לענג אותו,

ערומה, לוהטת, יצרית ,חסרת גבולות.

כי ככה עושים סקס , מיה,רק ככה,

התמכרות נהדרת.

אני יורה את המילים

מתוך ערפל סמיך,

אולי לעצמי, אולי לכם,

אולי בכלל אני רק מדמה,

שיש לי רפרטואר חינני.

עכשיו אני אומר אותן בשקט,

אין גדה אחת לנמל,

שתדעו,

תמיד שתיים.

אתה מתחיל במסע וזה נגמר במקום אחר,

אתה נותן מעצמך את המאה אחוז,

בסוף אתה מוצא את עצמך מפרק עולמות

חיים,

ולפעמים, אתה נשאר עם כאב בצד.

החלטתי לומר מילים,  אני אלחש אותן בשקט

יש בתוכי הרבה דמיון ,

שגורם לי לשכב על הספה האדומה,

כן ,זאת מהפוסט הקודם,

זאת הנעימה,שעושה לי כיווצים בעצם הזנב המיובשת שלי.

אני אוכל קליפות של קוקוס,

מקלף

כוסות ויסקי,

איזה פאקינג מטומטם אני,

פאקינג מטומטם,

אין יותר מטוטמים ממני,

הייתה בי אהבה כחולה,

שמחדדת לי את הגוף,

כמו עיפרון צהבהב עם חוד גופרתי אפרפר,

היו לי שמיים שעושים שמש עם קרניים טובות,

מה אני לא רואה את עצמי?

ולפעמים אני מסתחרר סביב הגחמות שלי,

יש דמעות שזולגות מאנשים,כאלה שאני יכול לטעום אותם

את המליחות של הבדידות העשנה של

 אלה שלא יכולים לקלף

את הסלון הזוגי במשפחה צמודה.

לא,

שוב אני צועק

לא,

תקרא את זה לאט

מדוד,

מדויק

תקלף,

תקלף עוד

ואז תקלף יותר,

יש בנמל הזה גדה עם רציף מעץ,

לא צריך להידחק,

רק כרטיס חופשי,

מי שהבין

גיבור.

גיליתי שיש שקט בחוץ,

בדיוק ברגע שאתה מחליט שיש שקט בחוץ,

זה נחמד. 

תתפשטי כשאני אומר לך

מה אכפת לך?

תתפשטי עבורי

תתפשטי עבור העולם,

תתפשטי עבור החיים,

תתפשטי כבר ,כי ביקשתי

למה הכול כזה מסובך

תתפשטי.

מה את צריכה, מוסיקה מיוחדת?

צריכה רכות.?

זקוקה לאהבה?

ידיים טובות?

לחיוך צבוע?

פאק ,מה את צריכה?

מבטיח לכתוב נעים,

נחמד,

עדין,

להשקות את הגינה

מבטיח לשיר שירים במקלחת

שירים טובים בחיי.

אני אכין סלט

עם הרבה בצל

עגבניות שרי, שמן זית ערבי

כמעט כמוני,

מה את לא רואה?

את לא מבינה?

אשב על הכורסא האדומה,אשתה מים מינרלים

אהיה עבורך איש חלומות

דחליל עם כובע קש,

חלום  בורגני

נו ,די

תתפשטי שאני אומר.

להתחנן?

כנראה גם שלא לי יהיה מה לאכול,

זה קרוב

יותר מתמיד,

אני אשב עם המחשב הנייד ואכתוב מילים,

בטח אני אמרח בסוף

מותש על הספה האדומה

זאת

 שנמצאת בקצה הסלון,

אבקש שתתני לי מנוחה לעפעפיים

כך עם הלשון,

תטעמי מהחריצים ממני,

תלקקי את המליחות שבי,

אני אשב רעב,

שקוף,

מבולבל,

מחייך.

המילים יצאו בועטות,

בוערות ,

מתחככות בגופך,

מרתיעות ,מרטיטות, מקפיאות, מחממות, מלטפות ,

את כבר שייכת לחיים בייבי,

לא ידעת,

רוצה שאסמן את עצמי?

תעמדי עכשיו,

תעמדי מולי,

כך שאוכל לראות הכול

את הטבור, 

הרגלים ,

הפטמות,

הצוואר,

את ורידים המלאים דם סמיך,

הכול בייבי, הכול

אני רנטגן,

אני חודרני,

אני קוץ,

מה תעשי איתי?

אני מתבונן עמוק יותר

פוער לך את הנשמה,

 השקיפות הקריסטלית שלך

הכול טרי בייבי

עכשיו אני רגוע

הולך לישון,

רעב.

איך אני מרשים

את עצמי כול בוקר מחדש,

מפזר אותיות

כמו נסיך טורקי מצוי,

בייבי,

אין לי כסף,אין לי כלום,

אפילו הגוף הפנימי שלי צומח עקום,

יום אחד אני אעמוד על שרפרף עם כרס מתגלגלת

ואשיר את עצמי לדעת,

פאקינג נורמאלי,

אשפוז אני צריך

רוצה לראות ?בואי

מודיעים  ברדיו בכול שעה צמודה לעצמה

ככה שאין טעיות,

שמפטרים את העולם

זה בסדר,ככה צריך,

מפטרים אותנו לדעת

עוד מעט נפטר את כול ההומואים

ככה צריך לא?

ואחר כך את הערבים

יש להם ריח לא טוב

אותנו המזרחים נפטר לפי לאומים,

אני מרוקאי

אז זה מקנה לי נתינות נוספת,

יש אלוהים בשמים

אלוהים אחד,

פקינג אלוהים

מסדר לנו משחקי חוץ כול הזמן,

שמעי לי בייבי

בואי ניקח ערסל,

נדפוק את הראש,

נזדיין,

נאכל עגביות שרי,

אני אשיר לך שירים של דילן,

ואת תעשי לי פדיקור.

בייבי אתמול הייתי ברחוב הברזל,

איפה שיש חברות מלאות בכסף,

אז האמת

כבר אין יותר

 באמת בייביי

 יש להם משחק חדש

 יום כן ויום לא

רוב הזמן זה כבר לא,

ככה זה שאלוהים עושה שרירים,

מאנייק זה.

עכשיו תבעו אותי,

או שתביאו משחק חדש

שיש בו מנצחים.

 אני לא נחמד, ככה היא אמרה לי,

כנראה שהיא צודקת.

כותב מילים שלא מתעסקים איתם היום,

אין בך אהבה ,

קצת חמלה,

אימון אישי עלק

צא מעצמך,

תביט סביב העולם יפה,

אני מסכים בייבי.

העולם יפה

אבל לאחרונה חמוץ לי.

אז מה זה אומר ,שאני אשתוק,

שלחי לי מאמן

בבקשה,שיעשה אותי צייתן ,

חייכן,

מאונן סידרתי

בבקשה,

תעשי את זה.

היום חשבתי על זה פעם ראשונה

זה נחמד כרעיון בוסר,

אז

אולי אני אהפוך את הרעיון לאמת צורבת,

מבעבעת,

אשים מולי את כול הצדקנים המעופפים,

שרואים אמת בכמה גוונים

ואלך.

יאללה בואי,אני קורא שירים מיוחדים,

 שירי סוף,

שירי לכת,

שירי מחאה סנטיטים

 מחר בקרנגי הול,

דקה אחרי השואו של יאנג,

את יודעת זה הקנדי עם הכובע

שעושה רעש מופלא,

פעם הייתי מקשיב לו מהסוף להתחלה

ובוהה בקירות,

הוא הבטיח לי לחלוק איתו בסמי הזיה,

בבחורות,

באלכוהול,

עכשיו זה לא איבוד לדעת

עכשיו זאת מטרה,

אם תרצי ,

אני אעמוד מתחת לחלון עם כובע קש

של דחליל שמתאים ליופי הצרוב שבי,

יופי של אינדיאני כחול

שיודע שהגיע זמנו,

אשיר לך

בייב

שיר אחרון

כי נגמרה השירה,

תמו הפוסטים הכועסים

עכשיו אני איש טוב,

אני אוכל גבינה לבנה חמישה אחוז,

לחם קל שעולה עשרה שקלים,

עגבנית תמר

אני איש איכותי, נינוח

אני אחד מהקהל

תם הזעם,

אפשר למחוק את הזבל ששיווקתי

לאחרונה,

אני משקיף.

עוד מעט אפריל

את זוכרת?    

אני אמור לכתוב מילים

 לטהר פרק שלם,

אני אמור לתקן ,לנקות, לזקק,

להפוך את זה לספר המאה.

אבל

יוצאות ממני מילים בלי היגיון,

נמלטים ממני השדים אלה שקברתי

 עמוק עמוק בתוך האמבטיה,

יום אחד

 אני אוציא את העט ,

ככה נוצצת,

מוטרפת,

קוצפת,

מעשנת

ו...

לבסוף זה יתפזר,

לבסוף זה ייחנק,

מול קהל עוין

 במקום סגור בלי אוויר,

מקום אפל מלא עשן.

אני אומר

ואתם עונים,

אני צועק

ואתם צועקים,

פאק אתם צועקים חזק יותר,

אין לי סיכוי מולכם,

מה אני הרקולס?

כולה אינדיאני כחול

שעושה מדורות.

הזרם עוצר את השסתומים

לפני הפיצוץ הגדול,

תחזיקי אותי בייבי,

לפני שאני אפוצץ לכם את הצורה

קהל של מובטלים מעושנים,

חסרי קיום.

אני נסיך,

אני בדאי,

אני איש של קסם,

אני אלוהים,

מה אתם לא רואים?

יאללה תביאי כבר את הריטלין

הפעם מנה כפולה.