שאני מפויס יוצאות ממני מילים רכות

זה מעניין,

כי אני לא תמיד מרגיש מפויס

באופן שרירותי.

רק

מפויס על בסיס רגעי. 

שומר על מפלס רגשות קבוע ודמעות באפן סדיר,

לא רודף אחרי האש שרודפת אחרי ללא רחם, 

נשרף בבעירה הפנימית שמזנבת בי,

בחיי ,האשם לא בי. 

 אני חושב לנסוע למדבר

נראה לי שזה המקום שבו נוצרתי,

שם בשמש הקופחת להתאבן אל מול הצחיחות ללכוד את החום לתוכי,

 מעין אוגר חום אנושי,

לשחרר אותו במרווחים קצרים לתאי המוח הרדיקלים שבי,

אז

לחבר את הנשמה האבודה שלי חזרה לעצמי

לנשום,

לנשום,

לנשום.

 עכשיו תחשבי באפן רצוני לא מחייב,

 איך יהיה להתערטל  לתוך רוח הערב

שעושה פסים בלוח החזה החשוף שלי,

לקלף את הנשמה התועה שבי,

להסיר את הבגדים שגורמים לי לחנק רגשי.

אולי אני איש החלומות,

אולי אני איש הדמיונות

אבל כוס אמק אני נושם.

היו ימים שעשיתי רוח קיומית,

עיכלתי את עצמי חי בקושי,

עישנתי  עשבים גדולים

קראתי לעצמי אלוהים,

פחדן תעשייתי הייתי ,צעיר ויפה עם בצים של מאניק סידרתי.

 מאז אני צולל רק בתוך האישיות שלי

זאת המעורבבת,

נגני לי עם חליל רועים

ואני אגיח מהסל כמו אפעה מדברי

אשיל את הנשל העבש ממני,

הכי טוב שתעשי צלילים של דילן

ותעברי סביבי עשן של חומר משובח.

אם תעשי לי טוב עם העיניים והחליל

אולי אני אשחרר את הכאב המזורגג הזה בצד.

שמת לב

שאף אחד כבר לא מדבר על החרא של עצמו

כמו שאף אחד כבר לא שומע מוסיקה של מילים,

הכול פאקינג ביטים.

הכול מוטרף ומקורצף

ואני יכול להביט בעיניים מזוגגות

 לתוך הכאוס המזורגג שיש לך בנשמה,

להזיל דמעות של תשוקה פנימית אוכלת

בואי למדבר

נעשה חלילים 

מבטיח להיות טוב.   

הוא פסע כחמישה מטרים אחורה יורד לאיטו במדרון החולי הצר שגופו מוטה כלפי מטה, נעמד לרגע של ריכוז, לכד אוויר בריאותיו והסתובב לאיטו, השמש הכתה בעיניו בזהרורים צבעוניים ,הוא המתין לפוקוס שמתחדד בעצלתיים, לאחר שניות מספר של טשטוש זוהר הוא התבונן מנקודה זאת אל הפסל העצום יציר כפיו .

התמונה נשקפה למולו כמו מסגרת של צילום טבע חד שבאמצעה ניצב הפסל שהיה עשוי מאבן סלעית המסותתת כגוף אדם ,סלע עז שורשי בצבע חום מנוקד בכתמים לבנים ,קשיח למראה, בעל זיזים מחודדים שהובא במיוחד מהרי הגליל על גבי הטנדר הענק ששכר מחברת ההשכרה.

 באמצעו של הסלע ניצב גדם מתכת שאותו יצר בסדנה של יששכר חברו, הגדם נראה כמניף ידיים כלפי מעלה כאילו בתחינה אל מול אסון הבא לבקרו בחטף.  המילה כאב נצרבה בתוך הסלע באותיות מתכת רועשות, גסות למראה,המהוות ניגוד בולט לשקט המהדהד מהפסל שניצב משקיף בדומיה מעל העמק הירוק. לראשונה בשנתיים האחרונות הרגיש בגופו זרימת דם שוצפת שמזינה את החור שנוצר במקום שפעם היה לב פועם ואולי בכלל הרגיש את טעם ההישרדות הרגעית מול האסון.

  אברם מלמד חש  את החיות הפתאומית הזורמת בעורקיו מתנועעת בתוכו מרחיבה את האזור המבודד בגוף שכבר הפסיק לנבוע חיים מתוכו .הוא הרים את עיניו כלפי מעלה עיניו סומאו על ידי השמש היוקדת ,הוא לא נכנע לה ,החדיר את עפעפיו בעקשנות לתוך הקרניים הבוהקות, נשם את הטבע לתוכו, הרשה לצעקה לחלחל דרך ליבו אל פיו, ואז דרך שפתיו שהיו חשוקות למשך זמן רב מרגע האסון, הצעקה התגלגלה החוצה אההההההההההההההה ושוב אהההההההההה עד שקולו נסדק ונשמע כחרחור, אז אברם מלמד נשם אוויר לתוכו חזר לשליטה העצמית שכה מאפיינת אותו.עיניו דמעו מקרני השמש החודרניות  הוא לא נכנע לחמה המלהטת ואמר מילים שקטות, עשיתי את החיים החדשים, לא תכניע אותי לעולם, אני המנצח ,אני הוא האש, אני אוחז הכאב ,אני קיים ואני בוחר

.אברם מלמד כרע על ברכיו במורד מול הפסל העצום ,מתבונן בו בשקט דקה ארוכה,נשם אוויר טוב וחייך... כשהודיעו לו שיואב נהרג לא הרגיש מאום, אף מכאוב, לרגע הכול היה שפוי נראה רגיל ואז התנחל בתוכו השקט המקפיא, מעין דממה עוטפת וקרירה שכמעט מעולם לא חש כמותה, שלוות עולמים.  הוא התיישב ברוגע על הכורסא החומה שלו אל מול הטלביזיה ששידרה ללא קול, משדרת דמוית ישובות על כורסאות עור משוחחות בינן בנימוס.גופו היה שליו ,ראשו צלול, רק אוזניו לא שמעו מאום,נאטמו.הוא הביט בה במבשרת ההודעה, זאת הייתה ענת ביתו, המילים היו מוכרות לו כאילו נתקל בהם עשרות פעמים ,היה מוכן להם ציפה שיגיחו שיופיעו יום אחד מול ביתו ,והנה היא מספרת והוא רואה איך המילים מסתלסלות החוצה מתעופפות מפיה ומציירות את עצמן עבורו ,כאילו האסון לא נוגע לו כלל.

עיניה קרועות מאימה הרי זה בנה שנהרג ,נכדו הבכור,הוא מנסה לומר מילים והן לא יוצאות אינן נוזלות מפיו, כאילו יש מעצור בתוך גרונו , מחליט לנוח לרגע הוא כבר עבר את הנורא מכול פעם אחד והנה זה חוזר ,האבדון .

אברם מלמד יודע שרגע השקט הזה, מיוחד, זאת תהיה הדקה הנינוחה היחידה שתהיה לו ,בעוד מספר שניות הרעש יזרום החוצה כמפל סוער וישטוף את המשפחה הקטנה שלו ,המשפחה השנייה שלו, נחשול עצום של מילים, דמעות וכאב.

היה לו רצון עז לעשן סיגריה, אולם הוא כבר הפסיק לעשן לפני כחמש שנים בהוראת רופאו ,אשתו רמה כפתה זאת עליו בתחינה ובעקשנות אופיינית ,הוא ממשיך להביט בענת כאילו מתבונן  מתוך אולם הקולנוע של החיים, על סצנה מסרט שאינה קשורה אליו כלל.אשתו רמה עומדת בפינת החדר כפופה בצורה מוזרה כאילו שברו את גבה, חציה שעונה על הספה, חציה מוטה רגע לפני נפילה ,הוא רצה לומר לה עצרי רמה את נופלת ,אולם לא הצליח להוציא את ההברות מפיו ,רמה נפלה על הכורסא מפילה את כוס המים המונחת על השולחן בסלון ,בזוית עיניו הוא ראה את שיר נכדו הצעיר רץ אליה עוטף אותה בידיו ,רמה ממלמלת מילים עיניה מתגלגלות בחוריהן רמה, רמה ואין קול בגרונו .

אברם מלמד עדיין מנסה לומר מילים בקולו ,הוא לא יכול, מפיו לא יוצאות מילים, כאילו נעלמה תיבת התהודה מבטנו הענבלים השתתקו מתוך לועו, השקט נראה כרגע מבורך בעיניו, ענת שטופת אימה כנראה ממשיכה לצעוק בקול, אולם הוא אינו מצליח להבין את ההברות, איזה שקט נהדר יש לו באוזניים, תמיד חשק בשקט המופלא הזה, חבל שאין לו סגריה ,ממש חבל.

אברם מלמד עצם את עיניו, יכול להיות שהוא בכלל מת, פוסע בתוך שביל לבן עצום צחור, זך, נקי ומתמשך ללא סוף, השביל עשוי מצמר גפן נעים למגע והוא פוסע לאיטו עליו ,הוא לבד, ערום ,יחף ,גופו שקוף כתשקיף רנטגן ,החלקים הפנימיים שלו אינם, הוא רק שלד ושדרת עצמות. השקט מופלא, אין אפילו צליל של חיים ,הפסיעות שקטות ,נספגות בשביל הצמר גפן ,אינן נשמעות צעד ועוד צעד .

אברם מלמד מרים את ראשו כלפי מעלה ומעליו יש תכול טהור, הוא מעולם לא ראה תכול טהור מסוג הזה ,תכול טהור ללא סדקים והבלחות של צבעים אחרים ,הוא ממשיך לפסוע בתווך בין הלבן הצחור לבין התכול הטהור ,הוא עדיין רוצה לומר מילים והן אינן יוצאות ,הוא סוגר את פיו הפעור וממשיך לפסוע לאיטו, מאחור הוא שומע צעדים, מסובב ראשו לתוך הבליל הלבן והתכול ורואה את ליבו פוסע אחריו, ורוד זולג דם, צועד צעדים מתנדנדים כשיכור, התכול לבן מתמלא בכתמים אדומים שניתזים לכול כיוון, אברם מלמד פוסע לאיטו שמבטו לאחור מתבונן אחרי הלב האדום שלו ,לפתע הוא נחסם כאילו הגיע לסוף דרך, ענן אוורירי בלתי נראה חוסם אותו והוא אינו יכול לעבור, מנסה שנית אבל האוויר הלבן חסום על ידי הענן האוורירי, מונע מעבר אליו וממנו.

 אברם מלמד נעמד אל מול השקט האינסופי הזה מוקף בתכול שמיים טהור ושובל הלבן העשוי צמר גפן נהדר ,רק חבל שהוא לא יכול לעבור דרכו ,הלב הורוד נעמד לידו ממשיך להתיז טיפות דם לכול עבר .זמזום קטן מהדהד בראשו בזזזז, השקט הופר הזמזום גדל לטרטור, הוא רואה דמיות באות ומתקרבות מרחוק, הוא עדיין אינו יכול לזהות את הדמויות, הזמזום מתגבר ודמויות גדלות וקרבות מהרקיע ,אברם מלמד אינו יכול להסיר את עיניו מהחיזיון ומהפרצופים הרחוקים הכאלו מצוירים בשמים התכולים הטהורים, הרעש המזמזם נשמע לפתע כנעימה מתנגנת  תק תק זום זום.מנגינה בעלת ריטואל קבוע תק תק זום זום והנה הדמויות כבר קרובות, אברם מלמד חושב שהוא כבר מזהה אותם, והנה הוא מצליח להכיר את חלקן ,הוא רואה את חיליק אחיו הצעיר לבוש עם מכנסי החג השחורות המגיעות עד ברכיו ,כותנת לבנה עוטפת את חלק גופו העליון, מתוך שולי מכנסיו יוצאות ציציות הלבנות של יום השבת, כיפה לבנה גדולה על שיער ראשו השחור, לצידו של חיליק מרחפת רחל אחותו  עם עיניה החומות המבהיקות, שערה  השחור עשוי צמה, שניהם מקפצים בצעדים קטנים ,צוחקים ,פניהם סמוקות. אביו ברוך מהלך לצידם קצת כפוף , אולם נהרה של שמחה בעיניו ,עטוף בטלית של שבת ,מגבעת מכסה את פדחתו, מרחף באיטיות ומהנהן בראשו לאות שמחה, מעט מאחור פוסעת אמו אסתר מלמד, שביס בצבע לבן על ראשה, לבושה בשמלת השבת הלבנה המגיעה עד רגליה היחפות ,כמה טובות פנייה בידיה מעורסל אחיו התינוק יעקב ,בפי כולם יעקובי הקטן .אמו מוארת, עיניה בורקות משמחה,.

המשפחה כולה נראית מרקדת בדרך אליו. הוא מרים את ידו בתוך הלבן והכחול האורגים  בכפיפה אחת יחד הצחור והטהור הרמוניים טובים אליו. 

הי, מה הדמיות האלה מאחור, הרעש הנורא החריקות הצורמות ,שלשלאות נכבשות תחת מסע כבד,שאגות זעם, התכול הטהור הופך לשחור אפל הלבן הצח משתנה לאפור מאיים, מתקרבים הפרשים הקלגסים שנשר ברזל על מפרק ידם ,הם רוכבים על מרכבות ברזל יורקות אש, נישאים על גבי חיות ענק השועטות בזעף, שואגות קדימה ,נביחות כלבים איומות נשמעות בזעם, אברם מלמד מנסה לצעוק לכיוונם להיזהר, הם אינם שומעים ושוב הוא צועק וקולו אינו נשמע, הם מתעופפים בשלווה ובשמחה גלויה ומבורכת לכיוונו, הם לא שומעים את קול זעם הקלגסים, החרב מונפת,הזעקות נשמעות, העיניים הקרועות הלבבות הורודים של משפחתו זולגות לאיטן מהגופות המרוטשות מתפוגגות בדומיה בשחור אפור הכהה כול כך. הלב האדום שלו העומד לצידו זולג דם לכול כיוון ,קופץ ומתרגש ,מפרפר פרפורים אחרונים ,אין לו אוויר ...

אברם מלמד מקיץ לקול צעקתה של בתו ענת, יואב, אבא, יואב מת, אבא הוא מת.עכשיו הוא כבר שומע הרעש מהדהד בעוצמה באוזניו , אברם מלמד קם מכיסאו נעמד מביט בהמולה סביב ופוסע לאיטו כאילו בתוכו קול מקרקף לך, לך, צא משם ,הוא פוסע דרך האנשים שאינו מכיר איך הבית התמלא לפתע, פותח את הדלת האחורית של החצר ויוצא לכיוון הגינה המטופחת פוסע על הדשא הירוק צעד צעד  באיפוק הוא מרגיש את נזילת הדם משפתיו לכיוון סנטרו שיניו בצעו את השפה העליונה כרגע הצריבה חודרת אליו, ההכרה, הוא נעמד מתבונן לכיוון ההרים הירוקים הנישאים מעל למשקים הפורחים מגע האלוהים הם קראו ליופי הפראי ורב ההוד ,מגע האלוהים כך לימד את נכדו הבכור ,הסיט את ראשו שמאלה לבדוק עם הלב הורוד עדיין פוסע לצידו ,החלל היה נקי.

אברם מלמד התיישב על כסא הנדנדה בגינה המטופחת מול ההרים שבורכו במגע האלוהים וחיכה לשקט שיחזור.אברם מלמד לא היה מוכן לבוא ללוויה ,גם לא היה מוכן לשבת שבעה, אין לו אלוהים אמר למשפחה ולחבריו ,זה לא האלוהים שלי, אולי שלכם , אמר בבוטות לנציג חברת קדישא שבא לדבר אל ליבו תעוף לי מהבית הוא אמר בקול מסונן בשפתיים חשוקות, תעופו כולם בעצם,  אמר שמבטו ננעץ באשתו אני רוצה להיות לבד .

הם הלכו לקבור את יואבי שלו ,הנכד הבכור ביום חמישי בשעה שתים , זאת הייתה השעה המדויקת שאברם מלמד יצא לכיוון המטעים שכה אהב להסתובב בהם עם יואב, להכיר לו את שמות הענפים, שמות הפירות , סוגי הענפים.

השיירה צעדה למסעה האחרון אברם מלמד צעד את פסיעותיו ,חש את השיירה פוסעת בראשו וברקותיו ,מתבונן לכיוון מגע האלוהים .הם פוסעים והוא פוסע, הם בוכים והוא שותק, לכוד שפתיים מתקדם בתוך המטעים העצומים, מריח את הירוק ,מתבונן לנקודות השמים הפזורות שמבצבצות בתוך הירוק האהוב כול כך.

לפני חמישים שנה אברם מלמד איבד את משפחתו הראשונה, את כולה במחנה השמדה ,ועכשיו כאן בארץ מגע האלוהים הוא קובר את נכדו הבכור ,הכאב בתוכו לא מתקהה רק מאבן אותו ,מה יהיה עכשיו עם ענת, מה יהיה עכשיו עם רמה אשתו ,עם שיר אחיו הצעיר של יואב ,מה יקרה עם כולם,הוא חזק ,הוא לא נסדק ,מה יהיה עם כולם.

הלוויה פוסעת ונעמדת אל מול  תלולית הבור שנחפר ,עכשיו אנשי מגע האלוהים מורידים אותו לקרקע קוברים את גופתו שנהפכת מאכל לנמלים, אוכל לאדמה הלחה, הופכת לאבק ,זאת הגופה של נכדו .

הוא מרים את עלה עץ השזיף  בתוך המטע הירוק העצום מדבר לעצמו כאילו נזכר, אתה רואה יואבי את העלה הירוק העזוב, תתבונן בתוכו בכול הרקמות והפסים שמזינים אותו.שים לב שאתה מועך אותו קלות, יוצא מהעלה מעין רטיבות של שרף, העלה מזין את עצמו ממים כמונו,כמו האדם העלים ניזונים מהחיים, יונקים חיות מהשמש ,אברם מלמד הרים את העלה אל מול השמש תתבונן בצבעוניות שבעלה יואבי, חלקו ירוק עז, חלקו ירוק בהיר ,יש בו  גם חלקים מוצהבים היכן שהוא קמל כמונו, כמו האדם, העלים מתים שמסירים אותם מעץ החיים ,האדם קמל ברגע שמנתקים אותו מהקיום המשפחתי.

 אתה רואה יואבי את עמוד השדרה של העלה בדיוק באמצעו הוא מחבר את צדדי העלה אחת לשנייה, ככה רצון האדם לעמוד שידרה חזק לו הוא זקוק כדי לעכל את החיים, את המשברים, את הסדקים,.  אברם מלמד מעיף את העלה שנישא ברוח, אתה רואה יואב העלה מתעופף ברוח ,אנחנו לא מתנתקים, אנחנו נטועים בקרקע, חזקים שורשנו אמתיים ,אברם מלטף את ענף עץ השזיף, אוחז חזק ,הנה עכשיו מגוללים את האדמה על נכדו יואב .

הוא מתבונן לכיוון ההרים שלהם קרא פעם מגע האלוהים יודע שמחר יום חדש,והוא יהיה יום שונה לחלוטין.ועכשיו שנתיים אחרי האסון אברם מלמד מתבונן בפסל הנישא על אל ,מנקה את נשמתו ממנו .

מרגיש את רגעי העוצמה מחלחלים בתוכו את זרמי הדם הגועש המשקים את המקום שפעם היה בו ליבו, בעוד כשלוש שעות בדיוק יכנס יום העצמאות ויסתיים יום הזיכרון, כול משפחתו המפוררת סגופה ומוגפת פגועה ובודדה ספונה בביתם של ענת ביתו ושיר נכדו, אשתו רמה יושבת איתם בבית ממתינה לשובו. בעוד שלוש שעות הבימות ירגשו וירעדו מרעש החג, אלפי חוגגים יצאו החוצה לשמוח את בניית המולדת, את יום חגה של האומה, מוסיקה תתנגן בקול עצום בכול הישוב. 

לרגע אחרון נזכר ביום העצמאות האחרון שלו עם יואב ,הרי זה היה יום הולדתו של סבו, הרבעי למאי, החיבוק העז שהעניק לסבו יואב שהיה לבוש במדי הצבא המגוהצים ואומר לו ,סבא אני נושם אותך תמיד שתדע ,המילים האלה שאמר הרחיבו את ליבו, היום שנתיים אחרי, יום עצמאות חדש ובודד, אברם מלמד מקים את הגלעד עבור נכדו מול האלוהים, מול החיים.

הוא לא מתעכב יותר יואב,הוא מלמל לעצמו הוא לא מעוכב יותר חיליק ויעקובי הקטנים הוא איננו מעוכב כלל .

 אני לא מעוכב יותר מגע האלוהים...

שנשכב על גבו בשלווה מפויסת

והביט לכוכבים הרחוקים שזהרו לרחוק

אברם מלמד חייך חיוך שליו.

לזיכרו . 

עכשיו אני מדבר אליה,

כמו בסרט של אלמודובר .

מדבר רק אלייך,

את שמה לב שאני משוחח אלייך,

תביטי בי,

אני מדבר אלייך.

עכשיו קחי אוויר

 תנשמי

תביטי ישר.

מכירה את הרגעים שהכול מתמוסס

כמו קצף אדוות מנוכר.

אלה הרגעים

בדיוק אלה.

 מחר אני אקשיב לים

ואספור אדוות

רוצה לבוא?    

לא חייבים להביט לכיוון הזה אמרתי לה אפשר גם להתבונן לצד השני ,זה לא קשור כלל היא ענתה במהירות, שוב החיפזון של המילים שניגרות מפייה ללא מחשבה, בלי סבלנות רגעית אלי ובכלל.

החשתי את צעדי שאני מתעלם מהתשובות הקצרות והעננות הקבועה שצפה בעיניה , אני בהחלט התבוננתי לכיוון, יודע שאני כבר מחוסן ,ללא צורך בהכוונה בשביל להתבונן או לא, המקרה קרה  וזאת עובדה צרופה.

בעבר גם לי היה קשה מאד להביט אבל הצלחתי לגבור על תחושות הקבס שתקפה אותי שהיתי נזכר במקרה ועל פעימות לב המהירות שגרמו לי להזעה מוגברת אבל לאחר שהתגברתי על המקרה תחושת האובדן שהשתלטה עליה כצל אובדני התפוגגה ממני . 

היא הדביקה את צעדיה לצעדי המהירים כשמבטה נעוץ בעקשנות לכיוון המנוגד, הכביש היה סואן במקום שבו היא נמנעה מלהביט לכיוונו, המכוניות נעו במהירות בשני הנתיבים הרמזור היה כרגע ירוק כך שהתנועה שטפה את הכביש ממש כמו נחשול של נמלים פעלתניות .נעמדתי על שפת הכביש לפני המעבר חצייה ונעצתי עיניים בנחישות על המקום שבו קרה האירוע היא המשיכה להביט לצד השני בהפגנתיות עומדת לידי על שפת מעבר החצייה אני חושב שרגליה רעדו קלות, הניתוק בינינו בטח נראה שקוף לעיני העוברים ושבים. 

  חייכתי חיוך עצמי של זלזול ,חשבתי על כך שהיא פשוט מטומטמת ואני מוכרח לעזוב אותה כבר, היחסים האלה ביני ובינה כבר הפכו להזויים וחסרי הבנה כלל, היא עדיין לא השתחררה מהאירוע שחידד את הבלבול הפנימי בו היא נמצאת כאילו האירוע ינק את מעט החום שהיה בה והשאיר אותה ללא אוויר חי ואמיתי. 

האירוע המדובר התרחש כבר לפני יותר מחצי שנה, בופלו נדרס וזאת עובדה סופית וגמורה שלא תשתנה ,הבאתי לביתנו  כלב חדש במקומו הרבה יותר פעיל ויפה ועדיין היא לא מסוגלת להביט לצד הנכון של הכביש היכן שבופלו נדרס, היא פשוט מטומטמת האישה הזאת .

האור הפך לירוק חיצינו את הכביש בדרכנו הביתה שיחד איתנו חצו את הכביש ערב רב של אנשים היא החזירה את מבטה אלי  לאחר שעברנו את מקום האירוע ואמרה לי מילים ,אתה מיואש ממני נכון נועם ,לא, עניתי, כרגיל שיקרתי כמו שאני עושה תמיד כשאני מתגונן מול האמת שנשקפת בפשטותה מולי.

בטח שאני מיואש ,הפסיכולוג שלי אמר לי בסשן הפגישות האחרונות שבהם עשה בדיקה להיסטורית היחסים המורכבים עם הורי שכנראה יש לי פחד נטישה מילדות ואני לא מסוגל לעזוב אף אחד או אחת ,נאחז ביחסים  אפילו אפלים ביותר כמו כלב רוטוויילר עם מלתעות עזות שלופות ולא מרפה עד שיורים בו כדור רובה בראש המחודד והמכוער שלו .

תסביך של אימא מתגוננת ואבא שתלטן כך הוא קרה לזה. אני מתחיל להאמין לו כי אני תקוע בעבודה מזוינת לא מעט זמן ,לא מצליח להתקדם בכתיבת הספר שלי וגם תקוע איתה נוירוטית שלא מזדיינת איתי מקדימה כי זה דורש להתנשק עם השפתיים, היא מוכנה רק להזדיין מאחור,כך לא רואים פנים, פחד מאינטימיות היא קוראת לזה.

 ילדות קפואה עם הורים מנותקים בבית אירופאי צונן ,אני ממשיך לשרוד איתה כבר יותר משלוש שנים ועוד מעט אנחנו מתחתנים , מרגיש כמו נוסע על רכבת נוסעת בלופ אינסופי ואני לא יכול לרדת.

הגענו לדירה שאנו גרים בה ברחוב ארבע ארצות מספר שבע עשרה, קומה שנייה ,עלינו במדרגות חוצים את המסדרון האפרפר של הקומה הראשונה שאני מפשפש בתיק הנישא שלי מחפש את המפתחות ובכול מדרגה אני מנסה לתאר לעצמי את התחושה הנהדרת איך יכול היה להיות לי נעים להרגיש באמת שאני חוזר הביתה.

הדירה הייתה שייכת להוריה כדירה נוספת בהון המשפחתי ואנחנו גרים שם כבר כמעט שלוש שנים וזה יופי כי אני לא משלם שכר דירה, כמובן הסידור הזה מקל על חיי כך שזה מאפשר לי  להיות משוחרר משכר דירה כובל  ואני יכול לכתוב בלילה ולנסות להיות סופר שזה חלום חיי ולעבוד בעבודה לא מחייבת כספרן בספרייה העירונית בגבעתיים . 

 היא עובדת בחברה של אביה שהוא  השותף הבכיר והבעלים של חברת הבניה ברקוביץ' את דהאן אחזקות היא מצד הברקוביץ.  החברה של אביה נמצאת ברחוב פינסקר בתל אביב ותפקידה בחברה הוא לנהל את  מערכת החשבונות של רוכשי הדירות, היא השתלמה בניהול חשבונות מסוג שלוש במכללה למינהל וסיימה את הקורס הארוך בהצטיינות, התעודה תלויה בחדר השינה ביו התמונה של קינדנסקי סימפוניית החיים והתמונה שלי ושלה ובופאלו בחוף הים בתל אביב ברגעים בהחלט טובים  .

היא עובדת בין השעה שמונה וחצי עד השעה שלוש בצהריים ,העבודה שלה מאד נוחה היא גם מקבלת משכורת טובה מאד מאביה מה שמאפשר לנו לחיות ברמה כלכלית כלל לא רעה .

 כול יום אני חוזר מהעבודה בשעה אחת וחצי בצהרים, שותה כוס מים קרים ואוכל סנדביץ' קל מלחם דגנים את הארוחה העיקרית אנו אוכלים יחד בשעות הערב ופותח את המחשב לראות עם הגיעו הודעות  באימייל ,נח כשעה  על הכורסה בסלון מעשן סיגריה או שתיים והולך לרחוב פינסקר ללוות אותה חזרה הביתה ,נוח לי עם הסידור הזה כי כך אני יכול להשקיף בחלונות הראווה ולפסוע בשלווה בין הרחובות להגות בראשי נושא כתיבה חדש.

פתחתי את דלת הדירה ,נכנסנו פנימה השעה הייתה חמש  אחר הצהריים, התיישבתי על הכורסא האדומה במרפסת הקטנה שמשקיפה על הרחוב מתחת, הדלקתי סיגריה מסוג וינסטון לייט היא הלכה לכיוון חדר השינה להחליף את בגדי העבודה הייצוגיים לבגדים נוחים יותר, הכלב החילופי ששמו בוב בא לכיווני ללקק אותי בשמחה ליטפתי אותו בהיסח דעת  והמשכתי להביט לכיוון הרחוב, היו לי מחשבות שונות בראש וקצת מועקה שחלחלה לאיטה לתוכי ויצרה בי תהיות לאן מובילים אותי החיים שיצרתי לעצמי.

היא חזרה לכיוון המרפסת, בוב ניסה למשוך את תשומת הלב שלה, אבל היא הייתה מנותקת ממנו  לא חושב שהיא אהבה אותו כלל  הוא לא היווה תחליף טוב  לבופאלו הכלב המת.היא הייתה לבושה במכנס קצר ירוק שהבליט את רגליה הארוכות  שאותם אני מאד אוהב וחולצה קצרה סגולה שהייתה גזורה בצווארון היא לא לבשה חזייה כך שהפטמות שלה בלטו מבעד לבד הדק. 

.היא התיישבה בכורסא לידי והדליקה סיגריה מהקופסה של הוינסטון לייט שהייתה מונחת על השולחן החום הסמוך לכורסאות. "אתה רעב "היא שאלה אותי, "לא" עניתי ,"אני לא רעב" , אולי בכול זאת היא אמרה אני מכינה עבורי לחמנייה עם פסטראמה ומרגרינה ,קולה היה נעים חשתי שהיא רוצה להתקרב אלי . "אני מוותר על הלחמנייה" אמרתי לה אכלתי בצהריים ליד הספרייה פלאפל ואני מרגיש מלא, רעש המכונית מהרחוב המקביל נהם ברקע כמו רעש של ים.

 "אני יכולה לדבר איתך גלויות" היא אמרה, כן עניתי לה."אני חושבת שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לפתור את בעיית האינטימיות שלי ואולי אחר כך נלך יחד לייעוץ זוגי כדי לשפר את איכות חיינו, אני אוהבת אותך נועם ולא רוצה שתעזוב אותי לעולם".

"אני חושב שהיית צריכה מזמן לעשות זאת עניתי לה הטיפול יכול להביא אותך לשחרור ולפתיחות מהחינוך הנוקשה שקיבלת ,אולי דרך הטיפול תוכלי לקבל מגע של אדם אחר ולהאמין לאהבתו".

אני שמחה שאתה תומך בי נועם, היא הניעה את ידה מהכורסה שליידי וליטפה את ידי ,המועקה שטיפסה לתוכי קצת נסוגה חזרה ואויר צלול יותר חדר לריאותיי, ברחוב הרעש הסואן של המכוניות שדמה  לרעש של ים נרגע מעט.

היא קמה מהכורסא לכיוון המטבח כדי להכין לעצמה לחמנייה עם פסטראמה ומרגרינה פוסעת על המרצפות יחפה, הבטתי לכיוון ישבנה שנע בצורה נהדרת, בספרים קוראים להליכה מסוגה תנועה בצורה חתולית ,אין ספק שישבנה היה מעורר לחלוטין .

היא נכנסה למטבח ואני חזרתי להביט לכיוון הרחוב דרך התריסים הפתוחים במרפסת, בדיוק נעצר אוטו הזבל שרוקן את הפחים השכונתיים, השמש החלה להעלם בתוך האורבאניות התל אביבית  כאילו מתפוגגת בתוך הגן השכונתי שנמצא ממול לביתי.

לאחר כרבע שעה היא חזרה מכיוון המטבח למרפסת עם מגש עליו היו מונחים לחמנייה מרוחה במרגרינה ופסטראמה וכוס  זכוכית גבוהה עם עם דייאט קולה עבורה ובקבוק בירה גולדסטאר בשבילי.

היא התיישבה בכורסא ליידי מניחה את המגש על השולחן החום ממול ופתחה עבורי את בקבוק הבירה  עם הפותחן הרב תכליתי והגישה לי את הבקבוק הצונן ,תודה אמרתי לה ,חייכתי עם שפתי קצת משתהה לנוכח הרכות שבקעה מעיניה.

 אוטו הזבל מול הגן השכונתי השמיע את רעש הדחיסה של הזבל הנשפך למערכת הדחיסה האחורית, צלילים של מילים במבטא רוסי נשמעו מבין העובדים של אוטו הזבל, הרגשתי שהיא נוקבת אותי במבטה סובבתי את פני אליה והקשבתי למלים שהיא אומרת."אתה יכול לנשק אותי בפה עם הלשון" ?היא אמרה לי .

השאלה זאת די הדהימה אותי מכיוון שאנחנו לא מתנשקים עם השפתיים והלשון בגלל בעיית האינטימיות שלה, כן עניתי לה אני אשמח לנשק אותך בשפתיים ולהחדיר את לשוני לתוך חיכך. אוקי אני מאד רוצה היא אמרה  וחיוך קל שירטט את שפתיה ,רק שתדע נועם שאני מאד רוצה שתרגיש נוח איתי ,שאתה שוכב איתי חשוב לי מאד לראות את פנייך, אבל משהו בתוכי מרחיק אותי מהמגע כאילו המגע צורב אותי בתוך העור, הנשימה מתקצרת לי, האוויר בריאותיי הופך דליל, לכן אני מעדיפה שתהייה מאחורי נועם, אולי הטיפול הפסיכולוגי יעלה תשובות לגבי הנושא שמעיב על יחסינו.

עכשיו אני רוצה שתנשק אותי נועם.היא שרבבה את שפתיה למולי שפתיה היו אדומות ומלאות והיה בהם רעד קל שחלף כמו בכול פנייה המושלמות,התרגשתי וקרבתי את פני לכיוונה ,היא חברה שלי כמעט שלוש נשים וחצי ולפני שנתיים בהדרגה הפסקנו להתנשק ,בהמשך הפסקנו לקיים יחסי מין מקדימה, רק הזדיינו מאחור בתנוחת הכלב הכורע.  

תמיד בשעת קיום יחסי המין ניסיתי לקרב את שפתי אליה אבל היא הייתה מסיטה את פנייה ממני מה גרם לכך שהייתי מרגיש מאד זנוח ולא נאהב ,אבל היא הייתה אומרת לי נועם זאת אני האשמה זה לא אתה ,פשוט איני מסוגלת, הייתי מתרכך ושוכב איתה שוב ,מאחור. 

הריח שלה היה נעים באפי ,ריח של סבון טרי קרבתי את שפתי לכיוונה רחרחתי את הבל פייה, היא פשקה את שפתיה למולי, התבוננתי לתוך אישוניה שהיו בגוון ענברי, בתוך פנים גופי נמסה המועקה החודרנית . נישקתי אותה ברכות ,הקשבתי איך היא נשמה נשימות קטנות ומהירות כדי להחדיר אוויר נקי לגופה ,היא לא נכנעה לרפלקס הבריחה ולא הסיטה את ראשה מראשי הקרוב, שפתיי התחברו לשפתיה התנשקנו ברכות והיא התמסרה לרגע שאנחה קלה נשמעת מגרונה, החדרתי את לשוני לחלל פייה והיא פשטה את לשונה והתערסלה סביב לשוני המשוטטת בתוך לועה ולהפתעתי הרגשתי את לשונה מגששת את דרכה לחלל הפה שלי,.הרגעים הללו בינינו היו מופלאים. הושטתי את  אצבעותיי לכיוון שדייה שעלו וירדו על פי נשימותיה המהירות ,היא הסיטה את פנייה ממני בחדות, ממלמלת אני לא יכולה נועם, אני פשוט לא יכולה.

 אוקי אמרתי לה ,אבל את מנסה וזה מצוין, אני בטוח שטיפול נכון וטוב אצל פסיכולוג שמתמחה ברגשות ואחר כך טיפול זוגי משותף יעשה לאינטימיות שלנו מופלאות.אתה רוצה שאתפשט אמרה לי שפנייה חוזרות להיות נועצות בי כן עניתי לה אני רוצה מאד יערה, אמרתי את רצוני.

היא הורידה את המכנס הקצר הירוק ואחר כך ואת התחתונים השחורים  ואת החולצה הסגולה שחשפה את השדיים היפות שכול כך הסעירו אותי, יערה נעמדה ערומה ורועדת למולי. "אני אוהבת אותך נועם " אמרה לי .

"אני יודע יערה" עניתי לה ובאמת ידעתי שברגע הזה היא אוהבת אותי ,אכן יש לה בעיות של נוירוטיות ומחנק אינטימי, אבל טיפול נכון אצל פסיכולוג המתמחה ברגשות יכול לעזור לנו וליצר עבורנו יחסים טובים יותר.

אני רוצה לשכב איתך נועם  גם אני, עניתי לה ,ליטפתי את שערה ולא קרבתי את פני לפנייה אלה נישקתי את פטמותיה בעדינות , אמרתי לה בוא שבי עלי, הורדתי את מכנסי ותחתוני וחשפתי את גופי אולם יערה לא זזה ,מדוע את לא באה לשבת אלי שאלתי, כי אני לא מסוגלת  להיות כך מקדימה, רק מאחור אני יכולה נועם השיבה לי שראשה מעט מורכן בסדר עניתי לה ,כבר נורא רציתי לשכב איתה, יערה הלכה לחדר השינה  שאני פוסע אחריה ושכבה על המיטה כך שישבנה מופנה כלפי, שכבתי איתה מאחור והיה לי נעים ,אבל לא מושלם כמו שיכול היה להיות באמת ,בשל חוסר האינטימיות שלה ואולי בגלל חוסר האינטימיות שלי .

לאחר שגמרתי כאילו האוויר בינינו התרוקן, שוב צפה עכירות צמיגית באווירה בחדר ,גם הפעם למרות הצעד  החריג שעשתה היא  קמה מהמיטה ללא מילים הולכת להתקלח בחדר המקלחת הצמוד לחדר השינה שלנו,.אני נשאר לבד במיטה מרגיש חלול ללא רגשות, רק מועקה עצומה של צמיגיות שחורה המנקזת את האוויר הטוב שהיה בי ומשאירה אפלה בלבד.. התחושה היא נוראית אבל אני כבר רגיל  לתחושה הזאת .

במשך שלוש שנים בתקופה שהיה לנו את בופאלו הכלב הייתי נוהג לאחר האקט המיני להתלבש ולרדת איתו לטייל בגן השכונתי הנמצא מול הבית ,אולם מאז שבופאלו מת והבאתי הביתה כלב חילופי, אני מתווכח איתה מי ירד איתו ,נראה לי שנמסור את הכלב לאימוץ כי אין בנו אהבה אליו.

בשוכבי במיטה ערום ודביק ממתין ליערה שתגיע מחדר המקלחת, אני נזכר באירוע ,לפני חצי שנה בדיוק בתקופת חודש נובמבר ירדתי עם בופאלו  לגינה הציבורית כדי שיעשה את צרכיו זה היה אחרי ששכבתי עם יערה מאחור ולמרות ניסיון הקרבה האינטימית שלי באותו לילה, היא הסיטה את ראשה ללא הרף ,לבסוף אמרה לי בקול קשה אתה רוצה לזיין אותי או שאתה רוצה לריב אז שכבתי איתה מאחור ושתקתי.

 לא הרגשתי באותו ערב הכי יציב היה בי זעם שרצה להתפרץ החוצה ולשטוף את הכעסים שלי במעשה אלימות ,חנקתי את הזעם בכוח, יערה הלכה להתקלח ואני ירדתי עם בופאלו לגינה  שם שחררתי אותו  מהרצועה, הוא התפרע כמו שהוא אוהב, רץ  לכיוון העצים וחזר אלי כולו תאוות חופש, בופאלו היה כלב מופלא מסוג לברדור, הינו כול כך קשורים אליו באהבה עבותה כמעט כמו ילד במשפחה .

הטלפון הניד שלי צלצל זאת הייתה יערה על הקו  שכנראה הרגישה את הזעם שלי בשל חוסר האינטימיות הרגשית, היא שאלה אותי לשלומי ואמרה לי בקול עדין שהיא מאד אוהבת אותי שלעולם לא אשכח זאת, ביקשה בעדינות שאולי אוכל להביא מהפיצוצייה של יואב שנמצאת בעורק הראשי של הרחוב הצמוד לביתנו נייר גלגול ,כדי שנוכל להכין סיגריה ממולאת ולצוף קצת .הלכתי עם בופאלו לרחוב הראשי ,בדרך כלל אני קושר אותו  לרצועה הפעם לא עשיתי זאת כנראה הייתי פזור דעת .

עמדתי  בדוכן של הפיצוצייה היכן שנמצאים האמבטיות מהמתכת עם הפיצוחים וקילפתי לי מהשקדים המצופים, אכלתי מהם שאת הקליפות אני מניח בפח מתחת  .

  יואב המוכר היה עסוק בשיחה עם זוג אנשים, הם היו גבר ואישה שנראו לי שיכורים או  אולי מסוממים, המתנתי ליד הדוכן שיואב יתפנה והקשבתי לשיחה בניהם.

הגבר שהיה רזה לבוש במכנסי סבא קרועות וגופיה לבנה אמר ליואב שהוא ישלם לו מחר עבור בקבוק הוודקה שהוא רוצה, היה לו מבטא גרוני ולא ברור לאיש הרזה והשיכור או מסומם

יואב אמר לו בתקיפות שיעוף משם מהר כי אם לא, הוא קורא למשטרה,יואב היה בחור גבוה ובריא גוף ,קולו היה זועם ,הבחור אמר ליואב שהוא מוכרח לשתות אלכוהול והוא מבקש ממנו שייתן לו בקבוק וודקה הכי זול , ומבטיח לו שמחר הוא יבוא לשלם.

הבחור ממש התחנן בפני יואב, ואני המשכתי לקלף את השקדים המצופים ולהביט בעניין באירוע המתרחש מולי, בופאלו כבר לא היה לידי.

יואב החל לדחוף אותו החוצה מעט בכוח שהאישה שעמדה ליד חברה הרזה, גם הייתה לבושה בצורה מזוהמת החלה לצרוח שיעזוב אותו, הצרחות שלה היה נוראיות בקול חלול ושיכור ובשפה לא תמיד מובנת ובהירה.

אבל יואב הדף אותם מחוץ לחנות כמעט באלימות כשהם עברו לידי היא הביטה בי בצורה מוזרה, שערה היה מדובלל וחבורה עיטרה את מצחה עיניה היו כמעט עצומות עד סופן.

הסתכלתי עליה והרגשתי מעט מאוים.האישה אמרה לי בקול ניחר אתה נראה נקי מידי ,אבל אם תיתן לי עשרים שקלים או שתקנה לנו בקבוק וודקה אני אעשה לך טוב.

אפילו לא  הספקתי לענות יואב משך אותה בשערות וזרק אותה מפתח החנות שהוא אומר לה ולחברה אם אני אראה אתכם שוב כאן אני אהרוג אתכם.

 אני הסתובבתי כדי לחפש את בופאלו, שרקתי לו, אבל בתוכי המועקה הייתה כמעט בלתי נסבלת רק הרעש של החבטה וצעקות האנשים מסביב ,החזירו אותי חזרה לקרקע מידית 

בופאלו  נדרס בכביש הראשי על ידי רכב טיוטה כסופה עליו נסעה אישה מבוגרת במשקפים שנבהלה וצרחה לנוכח המראה  שהיה נורא.

יערה יצאה מחדר המקלחת נישקה אותי על לחיי ושוב היא נשמה קצת בכבדות ,אנחנו נעשה טיפול פסיכולוגי נועם ונרגיש איך האינטימיות חוזרת לחיינו.

 היא אף פעם לא הייתה ,גיחכתי  לעברה אבל אני מאמין בך יערה מאמין גם בנו ,לבשתי חולצה לבנה וחבשתי את מכנסי הגינס וחיפשתי את הגרביים האפורות שהורדתי בסלון ,הם נמצאו בפינה של בוב הכלב שאהב בדיוק כמו בופאלו לנעוץ את שיניו ולנהום אליהם ,לבשתי אותם בשתיקה ונעלתי נעלי ספורט מסוג נייק .

 ירדתי עם הכלב החילופי לטייל בגינה.             

את מתבוננת היטב

תביטי בי,

אני אומר מילים

משיל את עורי העבש,

מחדד את נשמתי הצחיחה.

את שמה לב לעיוותים של הצמיחה

הקוסמית שחלה בי.

אני עומד זקוף באמצע הרחוב

מניף את ידי בתנועה רחבה,

 שימי לב לכנפיים

 שצומחות מבין שכמותי

כנפיים לבנות רבות הוד,

כנפי מלאך.

אני מכין את הגוף כחץ וקשת

נמתח

אני עף

תתבונני אמרתי

את מקשיבה.

 בימים של מאי

צומחות אגדות.

 אני אגדה בייבי

אגדה אורבאנית עם כנפיים,

מתעופף מעל,

מביט בעיניים מלאות,

חקרניות .

 ניזון ממוסיקה בהירה,

צלילי האדמה,

 מתיז מילים,

אש

 של מאי.

יש צליל חד שאני אוהב לאחרונה

צליל  של חץ מתעופף

פססססססססססססס. 

 תתבונני היטב

יש צלילים חדשים בתא המטען שלי

כלי הקיבול שלי משוחרר.

אני מתעופף לים

רוצה להרגיש גלים,

טובל באינסוף הלא נגמר.

ימים של מאי,

האגדה מתעוררת.    

השם שהוא בחר לתינוק היה על שמו של אביו שקראו לו עמרם. רוב האנשים קראו לו עמי, קיצור של עמרם. ולמרות שלפעמים הוא היה מפשפש בזיכרונותיו עמוק בתוכו על התרחשות שנצרבה בזיכרון בינו לבין אביו, חיבוק עילג או אולי על השתייכות רגשית של ילד גאה המנצנץ בעיניי אבא, ועל אף הנבירה העכברית בתמונות האלבומים עדיין מצא רק עבר מעורפל בשברים של עוויתות אלימות ומקטעים מקובעים של צעקות והשפלות. מאמץ זיכרונותיו העלה חרס, מתנער ממנו בחיוך לעגני.

אביו מעולם לא היה מסביר פנים, רוב הזמן רוטן ומלהג בקול צורם, עילג במילותיו, מתאונן על חולשות גופו וכאבי פרקיו. עינו הימינית הייתה סתומה בדבלול מקומט עתיק יומין, שערו היה דבוק לקרקפתו, בשתי הקצוות של פאותיו באי סימטריה כך שלפעמים הוא נאלץ להדביק את השיער המזוהם בשמן שיער מיוחד שהיווה גם הוא סוג נוסף של עכירות לא אסתטית. אביו בהחלט לא היה נעים אליו הוא גם לא הזדקק לו כילד, לא  עורר בו את תחושות ההורות, אותה קרבה ייחודית שבין אב לבן המשרה עצם טבעה, נינוחות אינטימית ופייסנית.

 האב ניתק את עצמו מהמחויבות המשפחתית כאילו זו מהווה מטרד והסתפק בבקבוק עם הנוזל הלבן והשורף ובישיבה בכיסאו בצד הבית, משקיף נכחו במבט אטום וריק. אבל הוא היה אביו. ובמשפחה נהוג לקרוא לילד בשם האב אז הוא קרא לתינוק הנולד עמרם  וידע שבמשך חייו יקראו לו עמי, זה היה בסדר בעיניו. גורלו של התינוק הנולד לא צלח הוא מת. בגיל חמישה שבועות. למען הדיוק, שלושים ושלושה יום מהיוולדו. הוא מת מחנק תוך כדי שינה. בתעודת הפטירה נרשם שהתינוק נפטר בשנתו עקב בליעת קיא שנפלט מגופו.

הרופא בחדר הקירור בו הייתה מונחת הגופה עטופה בסדין לבן ומתוח, הסביר לו במבט מושפל ובקול חרישי שהוא הקיא תוך כדי שינה ובלע את הפליטה, וכך נחנק. האמת,זה כבר לא היה משנה עבורו הוא מת וזאת עובדה.

שמו  של אב התינוק היה שאול. חבריו הקרובים קראו לו שולי. לא שהיו לו הרבה חברים קרובים, היו לו שניים כאלה: אחד היה אבנר, שעבד איתו יחד במחרטה ביצור של הקופסאות במפעל  האריזות שבו עבד מאז שחרורו מהצבא. הם עבדו יחד כמעט שמונה-עשרה שנה, כול בוקר נפגשו בהסעה ובסיום המשמרת חזרו יחד לכיוון השכונה, נפרדים לשלום בכניסה לחדר המדרגות של ביתו, ככה שהוא הבין שאבנר חבר שלו. אבנר גם אמר לו את זה בערב אחד כשהם השתכרו, בחתונה של דודי מההובלות.

הם שתו ושתו, ואז כשכבר צחקו בלי לדעת איך ועל מה, אבנר חיבק אותו ואמר לו שהוא חבר טוב שלו, ושזה נורא משמח אותו שאשתו בהריון. לרגע זה הפתיע אותו,הוא לא היה מוכן לפתיחות הלא צפויה של אבנר, למעשה, הוא גם לא זכר לרגע שסיפר לו על ההריון הוא התעשת לשנייה ונזכר תוך כדי גילופין שהוא אמר לאבנר במשמרת הבוקר שאשתו נמצאת כבר בחודש שלישי הנהן בראשו במעט מבוכה לנוכח הישירות המפתיעה והמשיך לצחוק בשכרות משחררת.האדם השני שקרא לו שולי היה אחיו, עובדיה, שגם היה אחיו הצעיר וגם היה חבר שלו. עובדיה עבד באגף האיכות של המפעל והיה נשוי טרי לרונית שגרה איתם בשכונה מילדות. בבקרים של שבת הם היו באים לדירה של שאול ואשתו לארוחה, ואחר-כך הם היו הולכים לים הקרוב לשכונה, עם גרעינים ובקבוק משקה חריף ומעבירים את השעות עד מנוחת הצהריים. שאר האנשים קראו לו שאול וזה הספיק לו בהחלט.

מאז שהתינוק מת בגיל חמישה שבועות הוא שותה ללא הפסקה. היה לו בר קטן בבית שהכיל משקאות מגוונים, רובם היו מאלה שהיה קונה בשוק הימאים בחיפה, סוג של משקאות עלומים בתוויות באנגלית. הוא היה לוגם מהם ביום שישי לפני הקידוש, ככוסית של כניסה לשבת להתרגעות הגוף מתיישב על הספה מכין לעצמו את הכוסית עם קוביית קרח יחד עם זיתים דפוקים שאשתו הייתה קונה ביום חמישי בערב מהמכולת של שריקי בתוספת צנון מוחמץ לבן עם שוליים אדומים דהויים ,לוגם בנינוחות, טועם מהזיתים ומהצנון משעין ראשו לאחור עוצם את עיניו קלות ומרגיש סוג של ריחוף נעים שמתחיל באגן ובאזור חלציו ומתפזר לשאר לחלל הבטן.

 עכשיו הוא יונק את המשקה ללא קרח ללא צנון מוחמץ וללא זיתים דפוקים,  צורך אותו נקי ושורף. גומע אותו בכוס גבוהה, המלאה עד מחציתה ובולע במכה אחת.  לא זקוק , למים או קרח שימתנו את הבעירה השורפת במעלה גרונו, מפשק את פיו ומחדיר פנימה, לא מרגיש כלום מלבד הצריבה הראשונית בקיבתו, ואז את האדים החמים שמעוותים את חיכו ולשונו.

 אחרי מספר כוסות כבר הבין שכנראה אין לו שסתום בגוף שיווסת את הצורך בהקאה. גופו היה לו כמסננת. הנוזל נשפך, עוטף את המחשבות האפלות, מקהה את זיכרונו לרגעים מבורכים, נוזל מיידי המעביר זרמים של ערפול נעים ומרפה את החודים הדוקרים ואז מתפוגג כאילו כלום.  ברגעים אלה  הוא מנסה לחשוב ולמקד תמונות של אנשים חיים בדמיונו, אבל להירף רגע הכול נע והסתובב בצבעים קודרים והתחושה התעמעמה.

מתוך הערפל הוא עוד הצליח להרגיש צבעים פסטלים משייטים סביבו מושיט את ידו לגעת ולחפון את הזהרורים, אך השניות היכו בו, רודפות אותו חזרה פנימה לחדילון העוטף אותו ומראה של חיה עלומה מלאת זיזים השולפת שיניים מחודדות נוטפות דם צומחת וצומחת ומכלה את זעמה לתוכו שורטת בציפורניה המזויעות את פנים גופו מקלפת את העור עד עיוות פיזי חסר נשימה. אז היה לוגם כוסית נוספת ונותן לחיה להיעלם תחת הירוק והכחול של האופק  המרחף סביבו באנצי זהב. בעוד רגע החיה השחורה הייתה חוזרת גדולה ועצומה יותר, מגיחה, נוטפת דם, וממשיכה לצמוח בדמיונו עד שהאוויר נעלם מריאותיו והוא היה חייב לכחכח בגרונו ולהתעשת, ארובות עיניו מסוננות בכאב חריף כאילו הסיוט משודר מתוך פנים אישוניו. 

 הוא היה קם ומסתובב בבית ברחבי הסלון סופר את האריחים בין פינות החדר נעצר מול הבקבוק השקוף, מוזג לעצמו כוס נוספת מעז ונכנס לחדר של התינוק. המיטה הייתה עדיין במקומה, המובייל המנגן ניצב מעליה צבע הטורקיז של הקירות בהק מול השמש המגיעה מהחלון הפתוח מכוון מערב, דרגש החיתולים עדיין ניצב, מזמין לקבל את עכוזו של התינוק, ריח מתקתק של רעננות וסבון תינוקות נוכח וקיים, לא התנדף.

הוא נשען על מיטת התינוק החומה ראשו נושק לדופן החוסמת של המיטה  הכוס הגבוהה בידו מלאה בנוזל המשכך מציאות, מתפתה לעצום את עיניו אולי לשכוח. זה לא ניתן, החיה השחורה כבר השחיזה את שיניה, הדם החל לזלוג מנחיריה כמעט בגסות. ינק מכוס המשקה מחדיר לקיבתו המרוקנת את השריפה ומקווה לעוד צבעי פסטל שלא נמוגים. הסתובב סביב, דוחק את עצמו לערות, מערה לקרבו עוד ועוד מהריח הרענן שגורם לו בלי לשים לב לנזילה של מליחות מעפעפיו.

הוא יוצא מהחדר מיד לאחר שהריח צרב את גרונו בכאב פיזי עז, מציץ לכיוון הסלון, שם שוכב גוש שלא זז, על המיטה, מכוסה בשמיכה עבה למרות הקיץ הרותח בחוץ.הוא מזיז את עיניו מהגוש הדומם והולך למטבח לפתוח את בקבוק הוודקה גולד. כרגע זהו המשקה היחיד שהוא יכול לרכוש בכספו המתמעט. אשתו ביקשה שיקנה גם לחם וחלב ואולי מרגרינה וביצים אבל הוא בכלל לא הקשיב למילים.

  הוא היה חוזר מהמכולת עם וודקה גולד, מתיישב בכורסא הירוקה שבסלון, מסיר את חולצתו, מרים את רגליו על השולחן הכהה מולו, ושותה. אשתו לא העזה לומר מילה, היא הייתה חוזרת לחדרה ומתכסה בשמיכה העבה. כשרוחות המנשבות מהים אחר- הצהריים היו מצננות את החום הלוהט שההביל את הדירה במבנה הרכבת הארוך של השכונה הוא היה יוצא למרפסת, מתנדנד קלות, בידו האחת אוחז את הכוס הגבוהה ובידו האחרת נשען על המעקה מביט למטה לכוון מגרשי החניה, שם הילדים שיחקו כדורגל על שני שערים.

 חמש על חמש קראו לזה, בדיוק כמו כשהוא היה ילד ושחק במגרש החנייה ליד בית הוריו, מאום לא השתנה. הוא היה מציץ בילדים. צוהלים בתנועת אווירון אחרי כול שער שהובקע, ומרגיש חמיצות שעולה במעלה הוושט, גוש סמיך של ליחה ירוקה וצמיגית שעלתה משיפולי גרונו. כחכח, כדרר עיסה רוקית בפיו וירק אותה כלפי האדמה החומה של המבנה, שבאמצעיתה אחד מהשכנים ניסה להקים גינת ירק מגודרת רעועה וקלופה שכרגיל, הוזנחה כליל.

 לפתע הרגיש תחושה של כאב מחודד בכליותיו, כאילו הן נמשכות כלפי חוץ דרך הגרון הכאב החריף היה מלווה בסחרחורת שטטשטה אותו ולכן אחז במעקה המרפסת בחוזקה,  נושם אוויר, ממלא את ריאותיו ומרגיע את הרעד שמטפס לו במעלה הגוף. הכאב נמשך לזמן קצר והתפוגג לאיטו  ואז היה מרפה  את ידיו האחוזות על המעקה הרים אותן מאוגרפות לכיוון עיניו, התבונן בלובן פרקיו המאומצים, מתח וכיווץ אותם והניע אותם בחוזקה כדי להזרים אליהם דם ושב להניח אותם לפותים בגב ברזל המעקה. ידיו היו עצורות בכוח אלים שרצה להתפרץ. שוב לקח נשימה ארוכה  כולא את האוויר בריאותיו לשניות ארוכות ומוציא אותו בפה מכווץ.

הוא היה חוזר לשולחן הסלון עליו היה מונח הבקבוק הפתוח מוזג כוסית נוספת, גדושה, של הוודקה השקופה ולוגם אותה בשקיקה  אובססיבית של צורך קיומי המרגיעה את האלימות. הכאב החותך בכליות  היה נעלם לחלוטין ולאחר שנרגע, היה שב למרפסת. נשען על המעקה  עיניו צרות וגופו חלול מביט אל המשחק המתנהל למטה ללא מחשבות  סדורות. הוא היה שומע את אשתו ששמה היה אסתר, מתגלגלת מהמיטה לכיוון הסלון ואז יוצאת למרפסת נעמדת מאחוריו נאנחת לעצמה בכבדות,הוא היה מריח את ריח הנפתלין והשינה שנודף ממנה  שגרם לו לגועל הוא כבר סלד מאשתו, לא יכול  היה לסבול את  האנחות שלה.

הן הזכירו לו את האנחות של אימו, כשאביו, אחרי שתייה ארוכה מהבקבוק הצר נודף ריח האניס, היה מניף את ידו לסטירה חתוכה, חדה ומדייקת, וממשיך ומכה אותה ללא מילים, בשיניים הדוקות, פנים מוצרים, חודר שנאה. הוא היה אז, מכסה את ראשו מתחת לכר אבל האנחות החודרניות נכנסו גם מתחת לכר, ועשו שמות בשנת הלילה שלו, כשהיה מבטיח לעצמו שבחיים הוא לא ירים יד על אשתו. הוא לא אמר מילה.

 מרוכז במשחק חמש על חמש עם שני שערים המתנהל למטה, הכוס שלו מתנודדת בידו, וקצב של איזה שיר ילדים לא ברור שהוא היה שומע פעם לפני שהתינוק המת נולד ששמע באחת מתוכניות הילדים שהוא במקרה זיפזפ אליהן בהתרגשות של לפני הלידה, מסמם את ראשו. הקצב הגביר לו את ההד. ריח גופה של אסתר היה חריף. היא לא התרחצה כבר די הרבה זמן, עסוקה בשינה ובבכי, כל החודש האחרון, בעצם ליתר דיוק בשלושים ושלושה הימים האחרונים.לפתע הוא הסתובב אליה באיטיות, נעמד מול פניה, מריח את הריח המצחין הנושב מפיה הניף את ידו ונתן לה סטירה מלאה עם כף יד פתוחה בדיוק כמו שמכים שטיח תלוי במרפסת. הוא הרגיש את הלחי שלה ניתכת לחמשת אצבעותיו המתוחות.

התיעוב יקד מתוכו בדיוק כמו שבצבץ מפניו של אביו, הוא הרגיש איך שיניו נחככות אחת באחרת.בפה חשוק, הוא התפתה להעיף סטירה נוספת ככה כשהיד עוד פתוחה, אבל היא כבר נעה אחורה מיבבת בהפתעה ובכאב ורצה לחדרה כשהדלת נטרקת. הוא המשיך להביט למטה, שם לב שהילד עם החולצה האדומה המהוהה הבקיע שער נוסף ושוב רץ עם הידיים פרושות כמו אווירון כשהוא מביט כלפי מעלה ולוכד את המבט שלו, נאחז בו עין מול עין.

הוא לא הסיר את עיניו ממלמל לעצמו, היא לא מבינה הזונה מפגרת הזאת איך אני מתגעגע לילד שלי,היא פשוט לא מבינה.הוא לגם מכוס הוודקה הכמעט ריקה וחזר לסלון, מתיישב על הכורסא, מרים את רגליו כלפי השולחן החום שממולו ונרדם. 

הסיפור הראשוני נכתב במפגש הראשון בספריה בגבעתיים עם הלנה (המיתולגית)

ובא ליידי סופו

בשבוע האחרון 

רק בלב אפשר לראות היטב.מה שחשוב באמת סמוי מהעין.

(הנסיך הקטן פרק עשרים ואחד)

ימים של שמש ...

שימו לב לשמיים הכחולים,

יום טוב לגדול בשנה. 

אמרת לי לכתוב

אז אני אומר,

תקשיבי לאותיות המצוירות מתוך המקלדת,

שימי לב לנשימות הצרובות בתוכן.

 גיליתי ששלומי שבן עושה

את דילן

יותר יפה מחלום על שלמות,

מותק את אצלי בראש,

מכירה את השיר המופלא הזה.

אז כך

מתחילים,

הדרך מוליכה פנימה,

עמוק בפנים

יש תחנות בזמן הקצוב,הרבה עצירות שלא התבצעו,

רגעים צלובים אחד בשני,

עוצר,

נושם,

חוזר,

ילדות כזאת בלי נקודת זמן מדויקת.

יש רגעים שאני

מתפרק לגורמים בתוכי, כי אסור להרפות את האמת,

לגלות לך שצלילים טובים יכולים לפרק אותי?

לא נראה לי שיספיקו המילים,

אבל אני משתדל.

מכירה את הרגע שאתה יושב על שפת הנהר

האמורפי כמובן.

אבל עדיין מסוגל לעצום עיניים ולשבת על הנהר האמורפי כנאמר,

להקשיב,

לתשוקה שמבעבעת בך,

כמיהה עצומה למילים שמתפתלות בתוכך.

אז

 אתה מוציא את השקט מתוכך,

קורא מילים לתוך האש שבך.

אוקי, זה כנראה משבר,

 אני מסכים.

אולי אני לא נע מספיק מהר ,

את צודקת

יש לי קצב מוזר מידי,

מצד שני אני משתדל

תודי,

אגב בהחלט זה היה ג'ון קייל

ואני פאקינג מת על המוסיקה הזאת.

אני כותב מביע את חיי

מנתק את עצמי

 מבטל ברגע אחד את סולמות האגו

איני זקוק לכוכבים

 או תגובות מחייכות

מספיקה נוכחות של קריאה

או

תגובה כנה

תודה.  

הסתובבתי חבוש באדרת הנוצות האינדיאנית שלי,

העיר חיכתה לי.

העננות הסתיימה,האובך פינה את מקומו,

השמים מיצרים כרגע רפרטואר חדש של צלילות,

הבודדים קילפו קלות את מסך ההגנה,

יש בעיניים גוון שונה,

זה טוב.

שימו לב לפעמים לרעש האנשים הפוסעים,

תכרעו ברך ותצמידו את האוזן צמוד לאדמה

הקשיבו לרעש הפסיעות.

כולם ממהרים,

פאק 

לאן כולם ממהרים.

הקצב המהיר דופק לי את מערכת האיזון.

 נעמדתי בצומת המחברת בין רחוב אחד העם לרחוב חשמונאים,

התיישבתי על ספסל חום מתחת לעץ המניב פירות אדומים,

הקשבתי לאנשים.

אני אוהב להקשיב לאנשים,

 משרטט לי עולם אפשרי.

בעצם אני בכלל אוהב להקשיב,

בתנאי שעושים מילים בשקט,

נמנעתי מרעש  מכביד,

רק עם  לד זפלין עושים לי דיסטורשן באוזן,

זה אוקי,

השאר זה כבר היסטוריה.

עוד מעט אני בן ארבעים ושלוש ,עניין של כמה ימים,

אני בטוח שארבעים ושלוש זה גיל טהור,

 כאילו כול השנים היו הכנה לגיל הזה,

מחשבות טובות לא?

אני לא רוצה למהר יותר,

אין לי גם רצון לעשות מעצמי מסננת של מילים, 

בלי רגשות, בלי לב.

גיל ארבעים ושלוש יש בו כבדות מכובדת.

בן כמה אתה דרור?

אני ארבעים שלוש,

נשמע בהחלט מכובד,

בעיני,בכול אופן.

עוד ימים מספר, שיגיע הרגע,

העיר עדיין תחכה לי,

אני אכרע ברך על חוף הים,

אצמיד את האוזן לחול הרטוב,

 אקשיב,

לתנועת הגלים הנעה בריטואל קבוע,

אקשיב

לנשימות שבוקעות מהלב הכחול,

באותם רגעים,

 אשב בשקט,

בלי תנועה,

אביט בכחול הגדול,

אני אוהב להקשיב לגלים .

מבודד

המילה הזאת אוחזת כאב,

לא מרפה, מבודד,

 מבודד.

אני מעגל את האותיות 

מ ב ו ד ד.

כלל לא משפר את המהות הרגשית שבי.

כרגע אני גיבור מלאכותי עם חרדות קיומיות.

מחשבות על אדמה,שמים,אש.

היא ניגנה לי מוסיקה 

 הצלילים  המופלאים הללו הקלו על הזמן האביך

 שמתנחל בי מבפנים ומבחוץ.

מוסיקה של אנשים מבוגרים ,האוספים צלילים לעצמם עם השנים,

מישרים את צווארם ,משירים עיניים אל מול האמת,

אומרים את הלב.

מוסיקה של טעמים

בדומה לחנות גלידות מיואשת בצבעים קודרים,  

מוסיקה של צלילים

שעושים איתם אהבה ,קוצפת ,קרובה ,אוחזת ,מקלפת, מחדדת.

אהבה של קרוב ,עור ,תוך, דם.

מבודד

אי

 ימים

רגעים

בטוח מחר יבואו ימים טובים.

מבודד

אני יכול לשקוע בתוך העיניים העצומות ,

לאכול מהשפתיים הסדוקות

אני רוצה לשוט על הצלילים האלה ,

שבוקעים ללא קול מהלב השותת

,אני מסוגל לישון בתוך האש הזאת.

 להיות ניזון,

מבודד,

צל, אור

אפלה

ייאוש

מילים

התמודדות של רגעים ,

התמוטטות של יחסים,

 כמיהה לחום,

אלה מילים קלופות ומקולפות ,

מילים שנבעטות החוצה בזעם.

ביקשה טירוף עבור מילים זולות

אלכוהול מזוקק .

מבודד

את מכירה שהלב עושה חריקות

כאילו יושב שם אקורדיון שמותח את הקפיצים ומחרר את הנשמה

חותך, בותר, קוצץ,

מתכוונן.

אתה מרים את הראש מול הקשר הסימביוטי

 שהורג את הנשא,ומשחרר את הנגיף,

את יודעת את כך שהמילים לא יוצאות,

אין להם שבילים.

מבודד

אור

יקיצה

עליבות

רצון

תביטי בי ,תראי אותי,

את יכולה לשקף את הרנטגן הזה?

מבודד.

אני מתחיל להכיר את רגעי השלווה

שבה ההכרה זולגת לתוך הלב המפורק שלי

 רגעים של דומיה.

ואני הייתי שקט היום,

 מכונס ,

פני מרוכזות

שליטה מזויפת.

הייתי שם ,כולם היו שם

פשוט כולם.

אני ממוין בתוך חיי ,

מתבונן חרישי

סופר לעצמי את רגעי הפרטים .

כותב שירי להט בראשי

 משרטט בעפעפי כאבי חסד

 וכן הם שם ,

יושבים בתוך, מעל,

מתעניינים שואלים האם ואיך.

 נוכח לפרקים נפקד לרגעים

בתוך השקט העצוב הזה,

 מגלגל את עצמו לדעת.

 יש צלילים חדשים בתוך הגוף שלי,

הרמוניות בארבעה קולות

טעם ,ריח,צבע,ותמיד גם ים.

 רק הלוגם ממני

יכול לטעום את טעם הסדק

 את ניצוץ האש .

התמודדות של יחסיות,

 מודעות,

פינתיות,

קוהרנטיות שלמה של פרק נכתב.

מחר אני אקום מוקדם,

 ארוץ רחוק, אנשום נכון

אניע את גופי המשתאה,

 אכווץ את ריאותיי

 אחיה את האמת המנגחת,

המרטשת את הזעם,

אשא עיני ואנשום.

לרגע נמוגותי בתוך הצלילים ,

התעשתי.

 אני ציפור מתעופפת,

 מכנסת כנפיה,

משלחת מקורה

דואה בתוך החלל האינסופי

נוסקת לתוך החלקיקים האטומים.

 אני ציפור מתעופפת

 תרה אחרי ארצות החום

 בתוך הקור שהקפאתי את עצמי

ציפור חיה

 ציפור נושמת

יש לי אהבות בתוך הפורמט הזה

 רק טובות

 בחיי