עוד מאה מטר העיקוף הראשון, אני קרוב. להמשיך להרים את הידיים לשחרר את הגוף כמו באימונים אצל יואב, לעקוב אחרי המילים שלו, הוא תמיד אומר לך תתרכז, תהיה קל, הגוף רפוי, תנשום מלא, נשיפה יציאה, נשיפה יציאה, רוץ עם המוסיקה של הטבע, עם כול החושים, תתנתק מהקיום, אתה על ענן, תזכור, אתה קל, מרחף על מצע של נוצות, תמיד קשה לי בהתחלה, לגוף לוקח זמן להיפתח, אני חייב להטמיע את המילים שלו בתוכי. יוצא מהכביש הראשי לדרך הכורכר. להיזהר עם הקרסול, לא להיפצע, לשים לב למהמורות, להניע את הרגליים בקלות, לתת לדם להשתחרר בתוכם, אתה נמר, אתה זוכר את זה, הנעליים החדשות האלה טובות, מתנה נפלאה היא קנתה לי, איך היא יודעת.

הנה מגיעה העלייה הראשונה. להמשיך להניע את הידיים והרגליים בקצב אחד, אוף, אוש, אוף, אוש, להכניס ולהוציא את האוויר, נשימות ארוכות, לשחרר את הצוואר, אני זז. הגוף חייב לשייט באוטומט, עוד מעט זה בא, החיבור ההרמוני בין הגוף למאמץ,  העלייה מסתימת עוד כמה מטרים, לא להרפות, השלווה תגיע, הדופק במאה ארבעים מתחיל להרים את עצמו למעלה, בסוף העלייה הפרדס יהיה מולך, תריח את ריח ההדרים, כמה שאנחנו אוהבים לטייל כאן עם הדלי הירוק שאני סוחב עבור התפוזים שנקטפים, נועה צוחקת על כתפי, עידו מתרוצץ יחד עם בלו הכלב, האוויר הקריר החי כול כך מריח, חופש,  משפחה, אושר. חוזרים הביתה והיא סוחטת לנו מיץ צהוב. אני מתבונן במבט הממוקד שלה, כשהיא עסוקה לשונה תמיד משתרבבת  במאמץ ובריכוז, היא פורצת בצחוק של מבוכה כשהיא מבחינה בי מסתכל עליה, תמיד אתה בוחן אותי, ירון, הייתה אומרת לי פעם, אתה כמו זרקור שקט ואני נמסה מולך, יש בוץ, תיזהר, קצב טוב פיתחתי, להמשיך לנוע, הנה החיבור חזרה לשביל הכורכר, זהו, עכשיו אני בעניין, עברו כבר ארבעת הקילומטרים הראשונים, עוד עשרה עד לסוף המסלול.תזמזם, אל תחשוב שלא תעיז לחשוב עלייה תזמזם מה אני שר ?נה נה נה נה מה הצלילים האלה  בראש אל תחשוב, קיבנימט, אסור לחשוב עדיין, תנתק תמונות, שרוף את הפילם חדר חושך לפניך, הנה עוד תמונות, זה לא מפסיק, סרט שלא נגמר תנתק כבר, נו, אתה יכול, אל תחשוב, הכאב הזה בצד, לא שתית מספיק מים, בעצם איך יכולתי לשתות, הגוף שלי לא בולע כלום, למה  לא מגיעה הנינוחות ההיא, השקט המבורך.

הבוקר, היא הייתה כל-כך יפה, איך שהיא חייכה אליי כשלקחתי את נועה ועידו לגנים, חיוך של שייכות, היי בעלי, אני אוהבת אותך, וכן, תודה על הקפה, הנה מגיע סוף שביל הכורכר, עולים למעלה, החול פה טובעני, יש גם חוט תיל, תיזהר, אני נושם, הדופק עולה, צריך להרגיע, לוחץ לי וכואב לי הצד, אוף, אוש, אוף, אוש, נשימות ארוכות כמו שלמדת, אני נחנק קצת, למה לא הבאתי מים לעצמי, זוז ירון, זוז, דבר לעצמך, תרגיע את הכאב, תפסיק לחשוב, פשוט תפסיק .כמה יופי היה בחיוך, אלה רגעים טובים היו בתוכינו לואטים עם האוויר, תן לו להיות מסונן בתוכך, מה עושים עכשיו עם נועה עם עידו הם קטנים כל-כך, מה קורה איתי אני לא מקשיב לעצמי, אני חייב להפסיק לחשוב, לזוז ירון, לזוז, אני בעיקוף השלישי יש עוד שלושה, איך צחקנו כשהיא באה איתי פעם למדוד את המשושה, שש צלעות שמסיימות ארבעה עשרקילומטרים, צלעות האי הבודד של ירון, היא קראה לכך, נו, ירון, איך היה היום באי? נו, ירון, מה שלום המשושה? פעם כשהיא רתחה עליי שהייתי מנותק, כן, ירון, תברח למשושה במקום להתמודד,הלוואי שהייתה שואלת אותי שוב, נקי, טהור, זך, בלי הזיזים הדוקרניים האלה מה שלום המשושה, ירון? הוא קר וכואב, הייתי עונה, בייבי, היא אוהבת שאני קורא לה בייבי, כל-כך נוגד את החספוס שלי, פתאום בייבי, זה היה ממיס אותה, קרא לי בייבי, ירון, קרא לי בייבי, אהוב שלי, אני קורא לך בייבי, אין לי אוויר בייבי, את שומעת, הנה הכביש מולי.

משאית עוברת, הנהג מביט בי בטח חושב מי הדפוק שרץ מולו, הוא מחייך, מעשן, אני רואה את העשן מסתלסל מפיו, הדופק נרגע, הכאב שורט אותי, היא שואלת, למה אני רץ מהר, לאן אני רץ, ממה אני בורח, על מה אני חושב, לאיפה אני רץ,  פעם היא אמרה איך שאני רוצה לצלם אותך רץ ולשים סרט הקלטה מתוך המוח שיקרין את המחשבות שלך, ככה אני אכיר את ירון האמיתי, ירון שיוצאות לו מילים תוך כדי התנועה המובנית שלו, והייתי יודעת מי זה בעלי, מי האיש שאני הכי אוהבת בעולם, יודעת אותו מהתוך האמיתי שלו, עכשיו זה כבר לא מעניין אותי, אני רץ כי אני צריך לרוץ, אני בורח, אני עף מעצמי, כמו הכתיבה, כשאני כותב את השורות, עוצם עיניים, הגוף משוחרר והיא כאן  תמיד, בתוכי, היא האישה שלי, האישה שחיה איתי, אני מטיס את עצמי קדימה, תהיה רך וקרוב, האינטימיות בין גבר לאישה, מסתיר סוד אחד גדול, את שלי, בייבי, את שלי.

 תרוץ ירון, תפסיק לחשוב, תרוץ, הדופק עולה, הנה הכניסה האחורית לישוב, עוד מעט אתה קרוב, היא בטח מחכה לך שם,  ממתינה על הכסא מול החלון הפתוח, בלי מילים היא מצפה לך, ישובה שקטה ואצילית, היא ראתה אותך מביט בהם, ההלם שניכר בפניה, הסוד שהתגלה, אלים, ברור, חד, הפה שנפער מפושק, העיניים הגדולות והיפות שמשתאו,ת התנועה החפוזה, הנשימות החרדות, החריקות של הלסתות,הבגדים הזרוקים, השמים מתקדרים, בטח ירד גשם עוד מעט, היום הזה התחיל יפה, רוח טובה, ריח של גשם נישא באוויר,עוד שישה קילומטרים. אני מגיע, אני קרוב, את יודעת ,עוד מעט אני עומד להיכנס, והוא, זה שידע אותך, איך הוא עמד רועד עם תחתונים, לבן, חשוף, הגוף שלו חלק, מבוהל, איך יגיב הבעל המקורנן, ידיו נקפצות באיסטינקנט של הגנה, כאילו אני עומד להסתער עליו, דווקא הוא. הנחמד תמידית.

 חייך אלי כל בוקר כשהתניע את האוטו, פעם אחת אפילו התעניין בריצה איך ומה, ואולי נרוץ יחד, שכן של נחמדות, מעניין כמה זמן הוא כבר בא אצל אשתי,תגידי בייבי, את אוהבת אותו?אני רוצה לדעת הכול, לא מוכן להקל על עצמי, חייב מידע, אני איש של פרטים, תוכנת מחשב מהלכת, תמיד צחקת, ירון אוסף פרטים ומנתח אותך ומוציא פלט מדויק, כן, אני אדע הכול,  ארשום מתי זה התחיל, מתי היה הרגע הראשון שהיא התמסרה מולו, מתי הוא היה בתוכה, פעם ראשונה, ופעם שנייה, ושלישית, יש לי דמעות, בחיי, שלוט בעצמך, ירון, תנשום שוב, אוף, אוש, אוף, אוש, הגשם יורד, אני קרוב, לא יכול  עדיין להתמודד, סוף העלייה, הנה המזלג, ימינה - חזרה לכיוון הבית, אני ממשיך ישר, הגוף מגיב טוב, יש דופק מצוין, הטיפות נוטפות, אני ממשיך לרוץ את רגעיי כאילו התכוננתי כול חיי לכך, חייב למצוא שיר, יחד עם הזיעה הן עושות לי שבילים של מלח בפנים, מה המחשבות האלו, תנתק אותם ממך, רק בספרים או בסרטים הם רוצחים, וואו, אלו מחשבות,הבוקר הכי יפה של השבוע, תמיד אהבת את יום שלישי, אתה חוזר מוקדם, אוסף אותם מהגן, היא כבאמסטרדם לפני שנה, יצאנו מהקופי שופ הסהרורי, המואר באורות ניאון ומוסיקה מחרישה, התנודדתי אפוף אלכוהול וחומר מתקתק, והיא חיבקה אותי, עוטפת ומגנה ומקבלת, כל-כך אוהבת, בוא, ירון, בוא נעשה אהבה בחוץ, כאן, פה בפארק, אף אחד לא מכיר אותנו, בוא ירון, אני אגע איפה שאתה אוהב, נהדרת הייתה הכמיהה והגשם שהתחיל מכה, וההתחמקות שלנו מהטיפות, והחיבוק הרטוב, והריצה למלון, ושהורדנו את הבגדים כבר במסדרון, וכמה צחק ההולנדי השמן מהחדר לידוהלוהטים והמתערבלים, ושהיא ישבה מעליי, אל תזוז, ירון, תן לי להוביל, אל תנוע, תן לגוף שלי לחרוט אותך, ושהיא נעה כשאני בתוכה, קודחת בי, הכי מופלאה, ושאישה שלי, לחשתי, אישה שלי, ושהיא שמה את אצבעה על שפתיי ששששש ירון, אל תשחית את האנרגיה, שמור כוחות, ושאני רוצה אותך בתוכי חזק בוער,יש כבר רוח צוננת של אחר הצהריים, מחשיך כבר, הדופק קרוב למאה ארבעים וחמש, איזה יום נפלא חיכה  לך, את הילדים בגן היית כבר צריך לאסוף, אבל היא בטח כבר עברה אליהם, לא היית צריך להקדים היום, כל-כך רציתי להיות איתה יחד בצהריים, להתכרבל מתחת לשמיכות, לנתק את הטלפונים, אתה צריך להקפיד לשמור על ארשת מדויקת שהילדים לא ירגישו שהמשפחה עומדת  להתפרק גם היא בטח יודעת שצריך לשחק, תכין קפה חם וטוב, תחייך את החיוך המשפחתי הכי קרוב, הילדים יזנקו אליך, הטלוויזיה תשיר את השירים שהם אוהבים, הבית נקי לחלוטין, כולו שלך, את הצבעים היא בחרה, צבעים בהירים, כמה בוץ שיש אחרי הגשם הראשון, אני חייב לחצות את השבילים, לא רוצה ללכלך את הנעליים החדשות, עוד שני קילומטרים, גדר הביטחון של הישוב,הדופק גבוה, מאה שישים, אני חייב להאט, הגיע הזמן אתה לא יכול לברוח יותר, רגעים קשים מולך ירון,השביל לכיוון הבית, דרך סלולה שעשו לא מזמן, שביל מהודק עבורנו ועבור השכנים, כנראה היו לו קשרים, הוועד של המושב, יש בו משהו כובש, קילומטר אחרון, הגשם מתחזק מצליף בפדחת, הדמעות נעצרו במשפחה שלי, לוחמים לא בוכים, היה אבא שלי אומר, תמיד נוקשה   שלא ידעו,  שלא יראו, אל תהיה חלש, דמעות זה נשים, תזכור ירון,  וכואב לי בגרון, קשה לי עם הבליעה, היא כבר ראתה אותי בוכה, לא שאבא נפטר, גם לא שקברו את אימא,, היא חיפשה בי את הדמעות של הבן מחבקת את מותניי, איך זה שהוא לא בוכה, האיש שלי, לא היו לי דמעות כלל על המשפחה שלי, זה אולי מוזר בעינייך, אבל אין דמעות, בייבי, פשוט אין,ואז, כשעידו נולד, ישבתי לידך, הרחתי את ריח הלידה מתוכך, העיפות והלאות יחד עם הפנים הקורנות, אימא, אימא אמיתית, והוא עטוף בידייך, קטן, זעיר, שלי, הגוף לא היה מסוגל להכיל את כמות האהבה והכאב ופשוט התרסק והתנפץ מולך בדמעות. אישך הזולג בך כשהמילים הסתיימו, ואני שעוד מנסה להשליט בעצמי את הסדר הרגיל, ומנסה לומר לך, ורק האנקות בוקעות מתוכי, ואת, שששש, בייבי שלי, בכיתי. בכיתי על אבא ועל אימא ועל אחי, ועל כמה שאני אוהב אותך, אישה שלי, ועל כמה שאני מבורך כשאת אוחזת את בני, והנחתי את ראשי עליכם, וליטפת את עורפי, חנוק ונרעד מול המשפחה שלי,  בייבי, גם עכשיו אני נוטף, הכניסה לחצר, האור בבית דולק, אני שומע את הקולות של עידו, המצהלות של נועה, אותך אני לא שומע, כואב לי, בייבי, כואב לי מאד, השער נפתח, אני נכנס לחצר ומתיישב על כורסת הקש, ספוגים במים. הרכב  שלו בחניה, בטח גם הוא חושב מה יעשה הבעל הנבגד שהפכתי להיות. נקודה קטנה של זעם מתעוררת בתוכי, אני מכיר את ההבטחה שלה, אחריה היא תביא את נחשול הזעם המוטרף. אלה רגעים שאת מסתכלת אליי באימה, בשיתקון, הנה ירון הרוצח מהסיפורים של העבר, הלא החברים שלי כבר סיפרו לך, שאני רוצח אמיתי, שאפשר להדליק אותי לפני פעולה, שאפשר להבעיר אותי כדי שאשתלח חד וזועם וקוטף גולגלות, והייתה בך את התנועה הלא רצונית של הגועל, ועכשיו היא כבר גדלה ומתעצמת ומאבד את האחיזה בי, הנקודה הזו, של הזעם המזוקק, כשהיית יודעת שהיא כבר כאן, היית נעלמת, נותנת לי להירגע כשהשיגעון באוויר. הגשם מרקד מולי, אור הפנס מצייר אותו טיף, טף. אני ממתין לעצמי שאבוא לתוכי.

 בעצם, למה אני ממתין, הוא היה בתוכה, בעל אותה, בתר את פנימיותה, חילל את האהבה שלי, בייבי שלי ,למה, בייבי למה. אני מזדמזם עם הלמה הזה, מהפך אותו למנטרה, מקעקע אותו על הצלילות שלי, אני מוכרח להמשיך לנשום נכון, העכירות ממלאה אותי. אני מוצף. האוויר דליל. צפוף. הנקודה מתחזקת, בייבי, בואי צאי החוצה, בבקשה, תראי אותי.

 אני שומע את הקולות של הבית, המשפחה שלי, הם לא חודרים אותי. אני נעקד בזעם , עוטף את כולי. בואי בייבי, בואי תרפי אותי, תגידי שטעיתי, שזה היה כלום, שאתה הוזה, שאני אוהבת אותך נסיך שלי, אני מוכן להאמין בכול עכשיו. אני  קם והולך למחסן לשבת במקום יבש, מעופש. להרגיע שם, את ההיא, קו נקודה, קו. אני ארגיע ,נושם כמו בריצה, אוף, אוש, אוף, אוש, הנורה הצהובה במחסן חיוורת נשפכת אל חלל הבטן, אוי, בייבי, אני אוהב אותך, למה עשית את זה, למה, למה, קו נקודה, נקודה.הנה אוסף הסכינים שלי. חדות הלהבים שאני מרותק אליהם, אף פעם לא אהבת את האוסף המוזר הזה, האוסף הסהרורי של ירון, כינית אותו, סכינים מכול מיני מקומות. הנה מנצטה דרום אמריקאית, והנה סכין ציידים עם מצפן, וזו שאני הכי אוהב- השחורה, סכין ההישרדות.

 יש לה להב מעוקל חד, והקת באצבעות מקפיאה ומשתלהבת, מתעגלת באישוניי. אולי אני אבוא לאשתו ואספר לה שבעלה טועם מגופה של אשתי.

 יפה, שיער חלק ופזור, לבושה במכנס הרחב הלבן  שקנינו בשוק ובחולצה סגולה, אוורירית וקלה, איך שאני אוהב אותך, בייבי.כמה צבעים יש בך, בייבי, כמה צבעים. 

 מתבונן ברנטגן המשתקף בשיפולי ההזיות המחודדות,

אלה השקופות.

התשקיף החלבי בו אני משחרר את האמת המזויפת שבי.

קרוב,

חי.

מתבונן, נוגע באש,

את מותרת לי,

את מותרת לעולם

את מותרת לעצמך.

אני מאמין בריחות,(אין שקרים בארומה)

הריח הוא האמת של הגוף.

 הריח הוא הדף הלבן של החיים.

בתוך הדף אני שוכן 

יושב ,

לא נושם,

נטוע .

קורא דרך טיפותייך המטפטפות במליחות

על גופי הצמא.

את אומרת עצב, 

כותבת מילים של סוף

רחוקה, עצורה,

 נותנת לאש לכלוא אותך מבפנים.

מי לא?

תביטי, כולנו נמוגים,

כולנו נמסים בתוך העכירות של החיים

אני אומר מילים לאט

כ ו ל נ ו.

הבטחתי זיזים, הנה הם.

מגע,

ריח,

נשימה,

רכות

צליל

טעם

החיבורים המתעגלים שמרפים את גופנו

 עבור זה נועדנו.

 מכירה את התחושה שמרפרפים בכרית של האצבעות

על העור החשוף,

זוכרת

איך העור נצמד לכרית האצבעות,כאילו מוסר מהגוף בעדינות.

מושל לאיטו

כמו שמפרקים את הצלילים לנקודות שלמות

של יחידות מוסיקה מובחרת.

ברגעים אלה אתה חשוף

הכול מואר, בוער.

אלה רגעים

שווים זהב

אלה

רסיסי החיים.

יש לשבור כמה קירות 

יואב כהן גילה שהוא יכול להביט פנימה לתוך הצלילים,הוא מסוגל להתרכז בצורה מושלמת כך שהתודעה שלו אינה יכולה להכיל מאום מלבד ההרמוניות המוזיקליות המרחפות סביבו.

הוא היה מתיישב על קצה מיטת הנוער שלו המצופה בבד בגווני כחול וטורקיז שונים, רגליו כפופות לפניו גבו שעון על הקיר הצבוע לבן שמהווה לו מעין תמיכה, מניח את פרקי ידיו על ברכיו כשאצבעותיו טופחות בהדהוד קצבי לפי תשלילי המוסיקה שעליה היה משקיף .

יואב כהן היה מרפה את גופו בסט של נשימות קצרות ואחת ארוכה ושוב סט נוסף של נשימות קצרות ואחת ארוכה, רק כשהיה מרגיש מספיק רפוי הוא היה פותח את פתח הדלת של התודעה הנושבת בתוכו ונותן לצלילים לערסל אותו באיטיות כמו גשם איטי שמגביר את עוצמתו מטפטוף למטר. כך שהמוסיקה הייתה מפלסת את דרכה לתודעה בנחישות ,מפסלת מאחזים של שליטה בנשמתו, מנקה אבק של מחשבות תוהות ובדרכה אוטמת ברכות סדקים של פחדים .

המוסיקה הייתה מטהרת איים ארוכים של בדידות בנפשו של יואב כהן .

  ברגע כשהיה חש שהתודעה שלו הפכה מרוקנת מהצרימות שנאספו לתוכה במשך היום, מצלילה את עצמה שקופה ובהירה.הוא היה מרפה את עפעפיו המכווצים ,עוצם את עיניו ומחדיר את תשלילי המוסיקה לתוכו, מתבונן בתשקיפים המלחכים את תודעתו כאדוות מרככות, מרחף בין הצלילים, מלטף ברכות בכריות אצבעותיו את האקורדים המתעופפים מעדנות לצידו,כך שהעונג היה כמעט בלתי נתפס מוחשית .

יואב היה ממשיך לנבוע פנימה ,להכיל את התמונות לתוכו ואז פוקח את עיניו לרווחה וצולל לתוך עצמו,עוד ועוד מעמיק לתוך התודעה הצלולה. רגע לפני איבוד גל המציאות האחרונה שבו ,בדיוק בשנייה המדייקת כשהצליל נושק לשפתיו ברכות אזי יואב מאפשר לגופו לנשום נשימה עמוקה ,מסתמר, יונק עוד אוושה של אוויר, לוכד את האמת בתוכו ,מצפה אותה כמעטפת על פנימיותו ,שומר על משקלה וברכות מרפה את גופו כליל. 

ברגע מטוהר זה יואב יכול להביט לתוך הצלילים פנימה, הוא מתבונן במלודיה שעולה מתוך תיבת התהודה הפרטית שלו בראש ,מתחדד מהנגיעות המושלמות של היופי הכובש ,הוא מניע את גופו בתנועות קלות, מתנדנד לאיטו מעלה ומטה, קדימה ואחור ,המסע מתחיל.  מוצף בתוך הצלילים, מתעופף כנוצה קלה מתנועעת, יואב מביט לתוך הצליל בחודרנות ,מקלף את מקל הסבא המוסיקאלי ,סלילים קלופים של הרמוניות מתנועעות, עיניו מחודדות כקולפן משונן, מסירות את השכבות כשבבי זהב, חושפות את התוך, עיניו ממשיכות לחרור את הצליל פנימה, הוא קל ,ליבו נקי, עונג עצום מתכדר לו בחלל הבטן, יואב מתמסר ומתמזג עם הצליל, הוא מתקבל הוא משתייך .

מגע הזהב יכול להמשך למשך דיסק שלם או מקטע קצר, אין לו ,ליואב ידיעה מדויקת מתי יתרחש הפלא, הוא רק יודע שהזיקוק יקרה לבטח בהישמע חליל צד או גיטרה קלאסית פורטת ,יש פעמים בהתרחשות כשהשירה כה רבת יופי גם אז תודעתו משתחלת פנימה ומתבוננת בצלילים .

תענוגות רבים עולים בראשו ובנפשו.

  הוא סיפר לאימו  על היכולת לחדור ולהתבונן פנימה לתוך הצלילים יותר מפעם אחת למען הדיוק הוא סיפר לה פעמיים ,בשני המקרים היא רשפה בו כהרגלה במבט הספקני והעייף בתוספת החיוך המריר והעקלתוני ,העווית המפוררת את שארית האוויר הדחוס בו,כמובן מוסיפה את מילותיה המסוננות "מה אתה רוצה ממני למען השם" ,אין לך במה להתעסק, אולי תתחיל לחדור פנימה לתוך הלימודים במקום לרחף כול היום".

 יואב פסק מלומר לה את המילים הלא בהירות עבורה, פשוט המשיך להביט בצלילים הבוקעים בתוך המערכת המוסיקאלית בחדרו מרחף לתוכם כמו פיטר פן .

 כול יום בצהריים יואב היה חוזר מבית הספר התיכון המקיף בחדרה בו למד בכיתה י , נכנס לשביל הכורכר הכבוש המוביל לביתו ,פותח את שער הברזל החלוד שבעבר אביו היה משמן את ציריו בבוקר שבת, בימים אלה הרעש חלוד וצורם ,סוגר את הלולאה אחריו ונכנס לביתו דרך דלת הרשת המוגפת .

הבית שקט ,אין אף אחד בבית, יואב מתיישב אל מול שולחן האוכל במטבח הצר המשקיף בחלונותיו על הפרדסים הנטועים סביב השכונה הותיקה , מקשיב לכלי העבודה הכובשים את הקרקע וקולות הניסור העצים הנשמעים מרחוק . אביו יעקב אומר בארוחות הערב האחרונות שבונים שכונת יוקרה עצומה במקום הפרדסים, שמה של השכונה יהיה "פרדסי השומרון" השלט כבר מופיע בפרסומים בעיתונים המקומיים ,"עידן חדש בחדרה ,בתים בסטנדרט גבוה, שלושה או ארבעה חדרים".

  כשאביו מדבר על כך ,הוא מצקצק בפיו ומהנהן בראשו ואומר אלה החיים ,"מגיע חדש הודף את הישן, החיים מהירים יותר ויש להם קצב שונה, אתה מבין יואב אין זמן יותר לחלומות ,זה הזמן למהירות מחשבה, אסור להישאר מאחור, פשוט אסור".

שאבא היה אומר את המילים ,יואב היה נחמץ בתוכו ,הפרדסים נגדעים ,ברגעים כאלה עולים בו זיכרונות על הפרדס שהיה המקום שאליו היה הולך בימים אחרים עם אביו ,עוד בתקופה שהיה מחייך אליו .

הם היו פוסעים יחד צמודים ,בידיו של אביו סל מכולת כתום ,הוא היה לבוש בחולצת העבודה הכחולה נראה כבלתי מנוצח, מקרב את חוטמו לגזע הדביק מהשרף של עץ ההדרים נושם אותו לאפו מהנהן בראשו לאות כבוד , קוטף את הפרי הכתום העסיסי, חורץ עם האולר פסים סביב ומקלף פס אחרי פס ,מריח שנית את הפרי מקרוב.

 אביו אהב בזמנים הקודמים להוביל את חייו דרך חוטמו,היה בוצע את התפוז הקלוף לשתי חצאים נותן ליואב את  אחד החצאים כשבעיניו יש זיק של שמחה, והקמטים סביב עפעפיו שבדרך כלל היו מחודדים היו מתעוררים בנהרת נעורים, אומר תאכל נסיך, תאכל את האושר הזה .

עכשיו נקטוף סל מלא גם לאימא ולרונן שחוזר מהצבא לשבת, נקטוף מספיק תפוזים שאימא תכין  עבורנו את הקליפות המצופות סוכר שאנחנו אוהבים לאכול בארוחת שבת .אילו רגעים נפלאים אלה היו שרונן היה מגיע לשבת, אימא הייתה מקבלת את רונן כבר בכניסה לשכונה בשמחה ,אבא מעט נבוך היה לוחץ את ידו וטופח על שכמו ,על עיניו היה משורטט מסלול של גאווה. 

אימא הייתה מכינה את המאכלים שכול כך אהב ,דג ים ברוטב חריף שרונן היה מרים את מכסה הסיר, נושם לתוכו את הארומה טועם עם האצבע את הרוטב היה אומר איזה נפלא אימא  ,מרים את מכסה הסיר השני לוקח מזלג ועוטף סביבו את השעועית הצהובה המבושלת ושוקק לחיכו, אחר כך רונן היה מחבק את אימא חיבוק צמוד כשהיא מנשקת את לחייו ואומרת לו מילים של אהבה במרוקאית של פעם.

רונן היה לוקח את הטלפון מתקשר ליעל להודיע שהגיע ,ולבסוף יושב עם אבא שהיה ממתין ליד השולחן. אלה היו הרגעים הפרטיים שלהם ושלו, רונן היה מספר בקול נמוך על המסעות הארוכים והשמירות המקפיאות, לוגם מהקפה השחור שאימא הייתה מוזגת לו, קפה מבושל על הכריים ,היה טועם מעוגת הפרג כשאימא שעונה על השיש הקטן ליד התנור מתרגשת כילדה ,אבא יושב על הכסא מול החלון מהנהן בראשו כולו קורן,כולם קרובים כשחוט ארוך של אהבה כורך ביניהם. 

תוך כדי השיחה רונן היה מהנהן לו בראשו כאומר לו עוד מעט נהיה יחד, יואב היה ממתין בשלווה יושב כדרכו על הכסא הקבוע שלו בשולחן משקיף בהתרחשות  ואינו מעורב כמעט מילולית ,ולאחר כמחצית השעה רונן היה אומר ליואב בוא אח קטן נדבר קצת ,לרגע הקטן והמיוחד הזה ציפה יואב. הם היו הולכים לחדר של רונן הצמוד לחדרו, רונן היה מסיר את החולצה הירוקה המאובקת, מתיישב מול ערימות התקליטים העצומות שכיסו את שולחן הלימודים ואת מעמד המתכת שעליו הם כבר היו מסודרים לפי שמות הלהקות .

 רונן היה מחייך ליואב בחיוך של אושר גדול ומשוחרר ואומר לו בוא נתפרע לפני שיעל תגיע לארוחת ערב , היה מניח את לד זפלין התקליט השלישי בפטפון השחור עם הרמקולים הגדולים שעמדו בפינת החדר, הצלילים היו עולים בעוצמה בחלל רונן היה מניע את ראשו בחוזקה וצורח את המילים בדיוק כמו רוברט הגדול,יואב היה מתופף בקצב על ברכיו לוכד את הרגע בגופו , אימא לא הייתה אומרת מאום, היום היא צועקת אליו שהיא לא מסוגלת לשמוע את הצלילים האלה,ודורשת ממנו שיניח אוזניות שיאטמו את הרעש.

 רונן היה כאילו אוחז בגיטרה דמיונית ופורט משחרר את האנרגיה הלכודה בו ,מרסק את המשמעת שהביא מהיחידה רונן חזר אליו , יואב היה מביט בו באושר וכול כך אוהב אותו,כול כך. רונן היה מצביע על כול התקליטים הפזורים בחדר הכול שלך ילד, רק שלך, אתה אחי הצעיר ואני מודיע לך בצוואה שלי הכול שלך, לד זפלין ,פינק פלוייד ,הכול, כולל המשולש של יאנג ,חוץ מהתקליט של פיטר המיל אותו אני לא נותן לאף אחד ,אם אני ימות הוא ימות איתי, אבל הי מי מת.

 רונן היה מניח על מגש הפטפון את אחד התקליטים של ג"נסיס והצלילים היו עוטפים את החלל הצר והוא עמד על המיטה שואג את המילים של גבריאל העצום ,צורח את הפיתולים, עיניו נצצו והוא כבר אמר ליואב אני כול כך אוהב מוסיקה, שם ביחידה אין כמעט אפשרות להקשיב.

 אחר כך מניח את התקליט השחור ששניהם הכי אהבו שלום לאבנים הצהובות של אלטון ג"ון והם היו מתיישבים קרוב ,ראש לראש ורונן היה מספר לו בלחש על הכול ,איך עבר השבוע ועל המארבים ועל החדירות ומשביע אותו לא לומר מילה להורים ויואב גם רוצה גם להיות לוחם להיות כמו רונן אחיו הגדול .הם היו יושבים מסוגרים בחדר עד שהייתה מגיעה יעל לארוחת ערב ,אחרי הארוחה הם היו סוגרים את הדלת אחריהם שרק מוסיקה השקטה מהדהדת מחריצי הדלת ואבא היה יושב על הכורסא מחויך ,יואבי אחיך עושה חיים אה, עוד מעט יהיה תורך, אבא שלו נורא אהב את רונן והוא מוכרח להיות חזק עבורם ככה אמרו לו בלוויה.

 יואב היה אוכל את ארוחת הצהריים שחיכתה לו על השולחן במטבח כשרגליו נעות מתחת לשולחן ,שבמחשבתו הוא  כבר רואה את צלילי המוסיקה שלהם יקשיב היום בחדרו כדי להתבונן בתוכם ,הוא היה שותה מים מבקבוק הצונן במקרר כדי להרוות את צימאונו הרב ורץ לחדרו זמנו היה מדוד להקשבה לצלילים בחמש בערב היה מגיע אביו מהעבודה במפעל הצמיגים אליאנס באזור התעשייה הישן ,ברגעים אלה כשאביו נכנס בדלת עייף מעומס הלב ועייפות הנשמה,היה פוסע בכבדות דובית ברחבי הבית  ברצון לשחרר את זעמו יואב היה צריך לתת תשובות לשאלות המוטחות לכיוונו,התשובות לעולם לא היו מניחות את הדעת...

 יואב היה נכנס לחדר הקטן המאולתר שלו הגובל על ידי תריסול עם הסלון של הבית, מרכיב את האזניות השחורות עם הספוגיות הרגישות סביב לראשו כך שפתחי השמע מונחים במדויק סביב אוזניו, מתחיל במסע הקסם של הצהריים ,מקשיב לצלילים הבוקעים מתוך המערכת המוסיקאלית שקיבל למתנת בר מצווה מהוריו .

זאת הייתה מערכת משולבת מסוג אקאי המכילה פטפון עם מחט יהלום, טיפ קלטות וזוג רמקולים שחורים,יום  לאחר הבר מיצוה שנחגגה בחצר הבית ,כול המשפחה נסעה יחד לתל אביב בפולקסווגן הכתומה של אביו, הוא ישב מאחור ביחד עם רונן הם נסעו לחנות המערכות סטריאו ברחוב אלנבי שם הם קנו את המערכת בכסף שקיבל מהאורחים ,אלף מאתיים שקלים, כול הדרך חזרה הוא ישב שקט והמום אוחז בידו את הקופסה הכחולה שעטפה את המערכת מסוג אקאי, רונן שחש את התרגשות של אחיו הצעיר שתק כול הדרך מלטף בהיסח דעת את עורפו של יואב, כששבו לביתם נתן לו רונן לשמוע מהתקליטים שלו, יואב כהן לא ידע את נפשו מאושר.

עכשיו בימים אלה  הוא היה מתיישב על מיטת הנוער מניח את אצבעותיו על ברכיו ומתופף את קצבי השירים ,מניע את ראשו שמאלה וימינה  מחכה לקלידוסקופ הצבעים שיתנחל בו, הצלילים באים ואוחזים בו כמניפה רחבה של שלמות, הכאב הסדוק שמתנחל דרך קבע מתחת למפתח הלב, מטוהר ומתפוגג דרך טפטופי עיניו שחורצות את מסלולן על לחייו.

לפעמים שהמוסיקה הייתה ממלאת אותו עד בלי די ,הוא היה יוצא מהחדר הקטן ופוסע לכוון החדר השני חדרו של רונן, הדלת הלבנה המוגפת ,פותח אותה חרש ונכנס בדומייה, נושם את ריחו של אחיו המת .

החדר נשאר מסודר כאילו לא עבר זמן רב , המיטה מוצעת  בכיסויים לבנים ,על הקיר היו תלויות תמונות של רונן ויעל מחובקים מתחת למפל מים שוצף ,ועל הקיר ממול תמונה של רונן כורע עם הרובה בתוך שדה קוצים משקיף למרחק כאילו לוכד את השקט וממתין לטרפו.המדים הירוקים מגוהצים תלויים בקולב לבן על פתח הארון, עוד רגע קט רונן חוזר מהמקלחת מסיר את המגבת הכרוכה סביבו ונותן לטיפות האחרונות לטייל מגופו הארוך, תלמד יואבי תמיד להשאיר את הגוף מעט רטוב אחרי המקלחת ,הטיפות האחרונות אלה מטהרות אותך, ויואב מקשיב לאחיו הבכור רונן ומשאיר את הגוף רטוב מול המראה במקלחת, נעטף במגבת רפויה משאיר שובל של מים בדרכו לחדר ,טבעי יואבי טבעי כמו ימי קדם, ויואב עושה זאת טבעי טבעי בדיוק כמו ימי קדם. 

התקליטים נשארו מונחים בערימה על השולחן ,הוא פוסע בשקט פנימה נוגע במיטה בכריות אצבעותיו מלטף את המדים התלויים על הקיר ברכות בגרונו כבר הגוש בוער, מגודל, מכודר. 

 יואב פוסע לכיוון התקליטים מדפדף בין כול הערימה ומוצא את התקליט של פיטר המיל נוגע בו בעטיפה המשויפת מקרב לחוטמו לשפתיו מריח את הריח העבש של קרטון טועם עם הלשון את העטיפה הסדוקה, מנגב במהירות את הרטיבות שנושרת מעיניו לעטיפה המהוהה, אסור לפגוע בפיטר הוא לוחש לעצמו, את זה אסור ,הוא עדיין לא מעיז להביט בצלילים מחזיר חזרה לערימת התקליטים מסתובב ויוצא מהחדר במהירות.נשימתו מקוצרת ובתוכו הכדור העגול הזה שיונק את קרביו שואב ושואב. הוא ניסה פעם להסביר לפסיכולוג השקט עם המשקפים השחורות מה הוא מרגיש, לא מצליח לומר מאום רק נהם כחייה, מכה על לוח ליבו והפסיכולוג המסוגף יושב אומר מילים ארוכות  והם רק מצוירות מולו והוא ממשיך להכות על לוח ליבו וההברות  לא יוצאות הוא התכרבל סביב עצמו רועד עד שאביו לקח אותו לביתו עוטף אותו בשמיכה נושא אותו לפולקסווגן הכתומה, מרעיד ללא אוויר חי בגופו.

יותר הוא לא ביקר בקליניקה הקטנה במושב ליד חדרה.

עכשיו הוא רץ לחדרו פותח את החלון המוגף לכיוון הפרדסים הנעלמים והרעש המנסר בקצביות של סוף. מתיישב על  אדן החלון כך שרגליו צמודות לידיו העוטפות אותם בחוזקה, פרקי ידיו לבנות ממאמץ,הוא מניע את ראשו כמחפש את הצלילים שינחמו אותו. ברגעים אלה הוא לא יכול היה להתבונן לתוך הצלילים  אלה רק חיפש מזור לכאב השוצף שחורר בתוכו.

 לפרקים הייתה מגיעה השקיעה המבורכת שמתוכה הייתה נשקפת לערפולי דמיונו, תמונה קבועה שבה הוא נופל מאדן החלון ,נפילה ארוכה שנדמית שאינה נגמרת לתוך בור רחב וגדול כמו דלעת בעל צוואר צר שמתרחב ככל שהוא מעמיק פנימה.

הוא צולל לתוך האפלה רק חש את משב הרוח הדלוחה המנקר בפניו, המסע למטה כמעט אינסופי, יואב יודע שרק שיפקח את עיניו גופו יגיע לתחתית, הפחד מצמית את גופו הרעד מתעצם והקרירות האפליתית מתגברת, יואב הרגיש שהוא כבר חייב לפקוח את עיניו והוא עושה זאת במכה אחת כאילו מחכה לקלשון שיפלח את ליבו . הוא  פקח את עיניו רגליו נגעו בקרקע יציבה.

בתחתית  הבור ניצב שולחן קטן בצבע חום מקולף שבצמוד אליו מונחת כורסא יפיפייה העשויה בד אדום זוהר,נראה כאילו הכורסא חיכתה רק לו. הוא פוסע לאורך קרקעית הבור העשויה חול רך ומהודק ,מתקרב לכורסא היפיפייה שכאילו שואבת אותו לכיוונה מרפרף עליה בידיו חש את בד הקטיפה העדין.

 יואב מתיישב עליה ומרפה את גופו המתוח, הכורסא הייתה נפלאה לישיבה והשקיעה אותו בנינוחות ,רק הריח של החול והעפר העבש הזכירו לו שהוא נמצא בתוך בור האפלה, ריח העפר הדלוח שחודר למסילות הנשימה ואוטם את הצחות האוורירית , בטח זהו הריח שרונן מריח בקברו, כך היה חושב לעצמו .

יואב הקשיב לקול בראשו שאמר שהוא צריך לשבת בכורסא הנפלאה ולהמתין בסבלנות,כאילו יש הוראות תפעול אוטומטיות במוחו ,בצורה מוזרה המורא והכאב שהיה קבוע מתחת ללב נעלם והתפוגג, רק תחושת ציפייה אפפה אותו.לפתע ניגש אליו פיטר המיל כאילו יצא מתוך העטיפה של התקליט לבוש בחולצה לבנה רחבה ששרווליה תפוחים  ומכנסיים שחורות שאבנט אדום כרוך סביב מותניו, בידו הייתה מונחת גיטרה אקוסטית ועל שפעת תלתליו היה כרוך זר קוצים ,המראה של פיטר המיל הזכיר לו לרגע את ישו באחד מהציורים שראה בספר ההיסטוריה בכיתתו.

 "אתה צמא יואב " שואל פיטר המיל בקול חרישי וממיס יואב היה מניד את ראשו לשלילה. "אתה רעב" שאל פיטר   שוב יואב היה מניד את ראשו לשלילה"אתה רוצה להקשיב ולהתבונן בצללים של המוסיקה שלי ,נכון יואב"יואב היה מהנהן בראשו לחיוב.

פיטר המיל החל פורט על הגיטרה האקוסטית לאט ובמתינות, עיניו נפקחו בצלילות מופלאה כשקולו עולה בחלל הבור, קול נפלא מעט שבור בקצותיו ,הקול עלה ברחבי הבור כתיבת תהודה אקוסטית מופלאה .פיטר המיל שר שירים ללא מילים ,מהמהם את המוסיקה, יואב חש איך עפעפיו הופכים כבדים עיניו נעצמות והצלילים עוטפים את חלל הבור, יואב הביט בצלילים חודר אותם עם הקלפן האנושי ומקל הסבא המוסיקאלי מתחיל להתקלף לאיטו משיר קליפות עדינות בצבעים זרחנים. יואב מתבונן בצלילים של פיטר.כאילו חיכה לכך כול הזמן השאול שרונן איננו בחיים. ההמהום המתחבר לצלילי המוסיקה הקסומים התגבר מרגע לרגע  ויואב מתעופף באוויר מלטף את מקלות הסבא הרוחשים בדומיה רבת יופי סביבו, נוגעים לא נוגעים בגופו, הרגשות שלו משתחררים הוא קל כנוצה, מחולל באוויר.

פיטר ממשיך להמהם ויואב קליל ,איזה יופי, הוא מרגיש את הקלילות שתר אחריה מאז היום הנורא, יואב מקשיב איך הוא מדבר לעצמו ,אני מתעופף ,נוגע בצלילים, נאחז במקלות הסבא הטהורים האלה, והמסע נמשך לתוך הקסם המוסיקאלי הפרטי שפיטר מכין עבורו.

 מתוך פינה צדדית בבור מגיח הבזק של  אור כחול שגדל לאט ובהתמדה ,הצליל ממשיך להסתלסל והאור גדל, יואב מזהה פנס רחוב בדיוק כמו הניצב ברחוב האלון בחדרה, עמוד תאורה מעץ שבקצהו מורכבת זכוכית פלורוסנטית מפלסטיק קשיח ,המוסיקה מתערסלת סביב הפנס העצום .מאות מקלות סבא מחוללים סביב כאילו משילים ברכות את עורו של יואב , בכול מקל סבא  נשמע צליל רב יופי, הרמוניה של קסם, יואב מסיט את מבטו לכיוונו של פיטר שממשיך לנגן בקצב קבוע על הגיטרה האקוסטית כשזר הקוצים דמוי ישו זוהר על שערו הארוך והגלי .

יואב משיר את מבטו לכיוון האלומה העגולה של פנס הרחוב הענקי שכאילו אין לו יסודות שאוחזים אותו, כשגופו החל שוב בדרך אוטומטית כלשהוא לרחף כלפי למטה שמקלות הסבא המוסיקאליים מלטפים את אמותיו ,מעבירים בעורו תחושת עונג נפלאה. מתחת לאלומת האור של פנס הרחוב יש דמות המתבהרת לאיטה ונשקפת תחת האור הפלורוסנטי. על כסא פשוט מעץ משויף ובלוי יושב רונן, עיניו זוהרות ,ידיו קולפות תפוז מהפרדס ליד הבית ברחוב האלון בחדרה ,יואב מסובב את ראשו לפיטר המיל שמהנהן לכיוונו לאישור עם שפעת תלתליו כשזר הקוצים מנצנץ על ראשו. 

רונן מתבונן ביואב כולו זוהר קסום, מוקף במקלות סבא מוסיקאליים, יואב אינו יכול לדבר כאילו אילמות בפיו  גופו קל , יודע שהכול בסדר, החיים הופכים נקיים ,האבנים נסוגות מתוכו ,רונן מסמן לו בראשו על פיטר המיל , מחייך בקצות פיו .

 לאחר דקה ארוכה רונן נעלם יחד עם פיטר המיל.

 עכשיו השעה שלוש יש לו עוד שעתים שלמות שאביו ישוב מעבודתו,הוא מניח על מגש התקליטים של מערכת האקאי שלו תקליט שחור ומקשיב.

רעש ניסור העצים וכבישת הקרקע נמשך בלי דיהוא נזכר בדברי אביו בארוחת ערב אין זמן לחלומות הכול מהר

אין זמן  לחלום, אסור להישאר מאחור...פשוט אסור.

אוהב לקרוא אמת,

יש בזה זיקוק

מילים כאלה שאומרות לך שאתה לא החמור היחיד

שמנסה לומר את המילים שלך

לא מסוננות.

אני מצרף אהבות ישנות שלי למילים

יש אחת גדולה שכנראה אני מוכרח לומר כרגע

ימים אחרונים של רוגע,

לפני הכאוס הגדול

זה בא אני חש 

הי דרור, הייתה מי שאמרה לי תכתוב סיפורים קצרים

עם סוף טוב,

ככה כולם יקראו אותך

ויתנו כוכבי אהבה,

יהללו את נפשך הפיוטית,

חיים שלמים יסדת

הרי

אתה יודע לכתוב לא רע.

רק תן אוויר,

כתוב על

אוהבים,

מזדיינים, 

גרים על הרים,

שותים מיץ רימונים,חסרי זיזים

 והתמכרויות

חסרי דאגות בסיסיות

 ללא פיצולי אישוית.

כתוב על אנשים עם זיעה טובה

מלאת דאודורנט מניב.

תגידי כמה כאלה את מכירה?

הרוב בהירים ושקופים יש נייר שיוף שחורץ אותם,

טראומטיים,

חסרי אוויר נקי,

בודדים,

מזויפים,

רעבים לחום,מכורים.

כנראה שגם אני כזה.

רק ככה נראים החיים האמיתיים

אין שקרים ,

לפחות לא במילים שאני כותב

הנייר הוא

המקום היחיד שאני חייב להיות בו אמיתי. 

אתמול רצתי בים

לבד

אתם מכירים את התחושה של ריחוף בין אש למים,

בין חול לגלים.

ככה הרגשתי,

בלתי מנוצח,בלתי פגיע,

בלתי מעורער,

מלך קיומי ממלכה אינסופית,

הים שלי, הגלים בבעלותי.

אפילו החלומות שאני מבעבע בתוכם

באים מתוך הנשימות הקצרות שלי

בתוך הדופק הגבוה

זה נגמר בערך אחרי שעה וחצי

 ועוד

רבע שעה של היטהרות

מופלאה.

ידעתם שאתמול לפני ארבעים שנה

בוב דיילן עשה את השיר של חייו

פאקינג

כמו אבן מתגלגלת

אז מה אני...

אתם...

והוא.

עוצם עיניים

 לאט

זאת הדרך הנכונה למנוע מכדור הארץ

להתרסק

 ,או לפחות למנוע מעצמי

 את את הערפול חסר האוויר המעושה שלי.

 מעניין מה יקרה עם הנשמה החצויה שלי בממד אחר,

האם

 אני עובד על עצמי או לפחות מתיימר

 שאני לא אוסף נשמות קלאסי.

לפחות את הנשמה שלי אני מנסה לאסוף בלי

 כפפות.

 מת להכניס לתוך הגוף שלי מצלמת וידאו

 שתצלם את הגלגלים שלי זזים,

אז להקרין את עצמי מולי

 נקי ללא עריכה,

 מזוקק,

 בטח אני ארגיש כמו כוכב קולנוע שתם זמנו,

או לפחות לפני קאמבק.

 כרגע אני בעידן הנקי שלי לא מחפש תשואות מעצמי,

 לא זקוק לטפיחות אגו נעימות

שימלאו את המגרות החסרות לי בנפש, ברצועות ארוכות של ניר קרפ מעושה.

כוס אמק החיים הלא מאורגנים האלה,

 בכלל כוס אמק הכול,

 אני אצטרך לתקן את עצמי בשלב מסוים.

חשבתי להיות דייג אינטראקטיבי בעולם מעשי,

בכלל בגילי המופלג אני אמור לחפש קריירה,

או לפחות להראות קונפורמיסט למראית עיין.

 מעניין

 מתי אני באמת לא אצטרך תשואות מעצמי,

 אבל

הי

אני בדרך הנכונה.

 התחלתי כבר להשיל חלקים מהעור העבש שלי,

 שימו לב ,ברחובות המלאים בהולוגרמות אנושיות

יש חלקים צבעונים מהגוף שלי,

 אם מישהו יראה את הלב שלי מונח לצד הכביש כמו אבן,

אשמח תמורת תשלום הוגן לקבל אותו חזרה.

אה

 מילה אחרונה

שאתה משתכר על אמת

אתה יכול להניף את הידיים כמו מנצח

בתזמורת פילהרמונית של מאה נגנים ולהראות נורמאלי,

ניסיתי,

זה נראה אמיתי.

הם מגיעים הוא אומר בשקט, קולו כמעט לא נשמע בחלל הבית כאילו הוא לוחש את מילותיו לעצמו, היא נעה מהמטבח לכיוון פינת האוכל שבה ניצב שולחן האוכל העשוי מעץ אלון משויף וארבעה כיסאות פרושים בכול אחד מפאותיו. 

השולחן כבר היה ערוך במפה לבנה שעלייה היו מונחות בארגון מופתי ארבע צלחות לבנות עמוקות שאיור של פרח כחול מוטבע במרכזם. היא מניחה את הסכום בקפידה סביב כול אחת מהצלחות כשלפני כול צלחת כבר נוכחת זקופה כוס יין עמוקה וצמודה לה כוס זכוכית גבוהה לשתיה קלה .במרכז השולחן ניצב בקבוק יין מסוג ירדן בציר 2005 יין נחמד בהחלט, כלל לא מחייב ומצד שני יין נוכח ובעל גוף סביר,לאחרונה הוא מאד אוהב יין תחביב שגורם לו לעניין רב .בצמוד לבקבוק היין היו מונחים שני פמוטים כסופים שבתוכם טמונים נרות לבנים, ארוכים ודלוקים ,המפיצים להבה צהובה שהשתקפה מול המראה המעוטרת התלויה על הקיר ממול.

 כשאורן הביט לפנים המראה במבט אלכסוני נראה היה כאילו הנרות בערו סביבו כמלכודת אש.הם באים הוא חוזר על המילים כאילו חייב לומר אותם ,השולחן המאורגן משרה בו סוג של עצב חלול העולה מתוך תחתית ביטנו. אורן כבר לא נאבק עם העצב הזה, זהו עצב של השלמה שמחלחל בתוכו כמו מפל איטי המפכה זרמים של תוגה, לעולם לא הופך לפרץ רחב של ייאוש שאולי היה גורם לו לעשות את הצעד המתבקש, רק עצב איטי וחד גוני שמלחך בגופו באדישות.  היא אפילו לא משירה עיניה אליו עדיין ,חוזרת למטבח לעמול על רוטב מנת הדגים שהיא מכינה תמיד כשמגיעים אורחים ,מה שלא קורה הרבה בביתם .

לרגע שוב צפה בו המחשבה כמה שהוא שונא את הדגים התפלים שהיא אופה בתנור, מפזרת עליהם לבסוף את הרוטב החלבי החיוור העשוי משמנת.  הרי הוא אוהב דגי ים אמיתיים הצרובים במחבת ,היא יודעת את זה . בעצם זה כלל לא מעניין אותה מה הוא אוהב.הוא שומע את  קול צעדיהם הפוסעים על האספלט בכניסה לחצר הבית,עצם את עיניו וראה בעיני רוחו  את תנועת שער הברזל החלוד וסגירותו חזרה על ידי נקשת המנעול, הדהוד הפסיעות על אדמת החצץ הכבושה.

הוא סופר אחת, שתיים, שלוש ,משחק זמנים שהוא פיתח לעצמו מאז הימים ההם בבית הוריו הישן ,כשהיה חוזר מבית הספר עם ציון מצוין בחשבון ומטפס במדרגות עוצם את עיניו לפני הכניסה ,חושב שאולי אם יפקח אותם בפתאומיות בספירת שלוש, אביו יחייך אליו חיוך עטור שיניים צחורות ,יטפח על שכמו בגאווה גלויה ,אימו תושיט את ידייה אליו בברכה, תאמר לו בוא אהוב. הוא התפכח מאז. תוק תוק נשמעה הדפיקה בדלת הוא פסע לכיוונה,גם היא יצאה מפתח המטבח נעמדת לידו  ואומרת בקולה המתוח תפתח כבר, נו ,למה הכול כול כך איטי אצלך, הוא פתח את הדלת ,האורחים עמדו בכניסה מתחת למנורה הלוחשת אור קטן וצר.

 היי, שמחה למולם נעמי אחותה הצעירה של אשתו כשבעלה נחום עומד לצידה, מחייך בפנים מלאות לבוש כהרגלו בחולצת גולף שחורה המכסה על הכרס העצומה שלו , מכנסי פשתן לבנות רחבות שצמד כתפיות בצבע אדום עוטפות את גופו, נתפסות מהלולאה של מכנסיו הקדמיות ועולות בהצלבה לאחורי מכנסיו כפותות בתופסן מתכת. מי לובש כתפיות הוא חושב לעצמו, איך אנשים בכלל מעיזים ללכת עם כתפיות, זה מטומטם לגמרי. "הי מה שלומך" אומר לו נחום ומושיט את ידו אליו ,הוא מחזיר לו תודה בחיוך ולוחץ את ידו המושטת עדיין תוהה לגבי הכתפיות ,"כנסו בבקשה" הוא שומע את קולה של אשתו, נעמי מתקרבת אליו "מה שלומך אורן" היא מנשקת את לחייו כדרך הצרפתים, נעמי בגובה שלו זה מדהים איך מזוג הורים נמוכים בגובה מגיעות לעולם שתי אחיות כה שונות ,אחת גבוהה כול כך וגמלונית כמו נעמי ,ואחת בדמות אשתו קטנה ועגולה.

אחת צעירה ואחת בוגרת דומות בתווי פניהן החיוורות, לשתיהן יש עיניים קטנות ומעליהן גבות דקיקות כמעט משורטטות בתוספת שפתים מחודדות.רק לרות אשתו יש שדים כבירות וכבדות ,לנעמי הגבוהה והגרומה יש שדיים קטנות ,פעם אפילו יצא לו לראות אותם זקורות מולו .

היא התלבשה בבית הוריה בחדר השינה והוא נכנס בטעות לחדר כדי להביא שמיכה לרגליה של אשתו שצפתה בטלוזייה בסלון, היא הסתכלה עליו מופתעת ואז אמרה בקול שקט "צא מכאן בבקשה אורן"  "סליחה נעמי" הוא אמר ויצא  מהחדר . באותו ערב במקלחת בביתו נשטף במים הזורמים כשהגיע לסיפוק כהרגלו לפני השינה, דמותה של נעמי הייתה מול עיניו ,מחייכת ופרושת איברים שוכבת על המיטה ששדיה הקטנים מוצקים ועזים מלחשת לו באוזניו מילות אהבה ,לשונה משרטטת קווים ומעגלים על גופו ברגש וברוך.משפחה כזאת, זה מה שיש .אורן ורות רביב נשואים כבר שש שנים, נישואים מאוחרים הוא בן ארבעים ושלוש והיא בת שלושים ושמונה.הם גרים ברחוב הנשיאים בכפר סבא, אין להם ילדים הם ניסו כמה פעמים טיפולי הפריה אצל המומחה בתחום ד"ר שריג, עד שהרופא אמר להם בפגישה מכרעת לפני כחצי שנה שזרעו של אורן קולקל ,הוא אינו מיצר את ההרמון המתלכד עם הביצית המפרה את העובר ,במילים פחות מעודנות הוא עקר,כישלון אבולוציוני. 

הרופא ד"ר שריג עוד נתן להם סיכוי קלוש בטיפולים מיוחדים בתוספת דיאטה נכונה .ביציאה החוצה מהקליניקה, היא התבוננה בו במבט מרוחק ושתקה לאורך כול הדרך כשפסעו לרכבם,  כשהוא הניע את הרכב היא אמרה לו בפשטות שהיא לא רוצה יותר לנסות טיפולים ,כיון שהוא עקר והיא אינה מאמינה שהוא יוכל להתגבר על העקרות בשום טיפול.

הכול בראש אורן ,היא אמרה לו והראש שלך כנראה לא מספיק חזק,אחרי המילים האלה היא שתקה למשך כול הערב .מפל הייאוש המפכה החל לזרום בזרמים איטיים אבל לא נבע לזרם שוצף המכריח אותו להבחין בחייו. הוא השלים עם כך שלא יהיה לו ילדים גם היא השלימה עם חייה, היה שקט מעיק בביתם שפיסות של אוויר עכור צף מעליהם בהשלמה חסרת חדווה.

  היא אכלה את ארוחותיה בצורה קבועה ,ארוחות מסודרות ,גם הוא אכל ארוחות מאורגנות בשעות קבועות כולל ארוחת צהריים בבנק בו עבד, בערב היא צפתה בערוצי הסרטים, ישובה בכורסה האדומה מול המסך המרצד ,כשמגש רחב מעץ המכיל את ארוחת הערב כולל הקינוח הקבוע מונח על ירכיה  .הוא היה מתיישב על יד השולחן ממולה, מתבונן בה אוכלת את ארוחת הערב מהמגש, מנסה לומר לה מילים על עבודתו בבנק ,היא לא הייתה עונה לו תשובות מלאות מלבד המהום מזדמן של עניין, עיניה היו נעוצות במרקע ממול. לאחר כעשרים דקות של ניסיון שיחה והמהום, אורן היה הולך לחדר העבודה מתיישב אל מול המחשב ומשחק משחקי אסטרטגיה. המפל המשיך לזרום לאט כאילו גורם זר ונסתר שולט ומווסת את זרם המים המפכה.  במשחקי האסטרטגיה הוא היה מצוין מה שמילא את ליבו בתחושת גאווה .בבוקר אורן אהב לשבת לבד ליד השולחן במטבח ללגום קפה שחור ולחשוב מחשבות שונות,תמיד המחשבות היו מעין סוג של תרפיה למוחו, הוא היה שט במחשבותיו על כנפי הדמיון לעולמות שונים ומגוונים ,הוא ראה הרבה סוגי ילדים בעיני רוחו .כמה שהוא אוהב ילדים. 

לאחר זמן מה הוא היה קם ממקומו לחדר המקלחת, מתקלח, מתלבש ומכין כריך לעצמו לארוחת בוקר, אומר לרות המתעוררת שלום בקול רפה ונוסע למקום עבודתו בבנק מזרחי בסניף המרכזי.בבנק הוא היה אחראי על מאגרי המידע הממוחשב , תפקיד שכבר מילא אותו כמעט שמונה שנים, בצהרים אכל את הארוחה יחד עם חברו דוד ששון היועץ למשכנתאות .

הם היו אוכלים במתינות בחדר האוכל הכללי ומדברים בניהם על כלכלה וחדשות ושמרו את סוף השיחה לנושא משחקי האסטרטגיה נושא משותף וקרוב לליבם, בערב היה שב הביתה,רות הייתה מקבלת אותו ישובה על הכורסה בהנהון לשלום ,היא כבר הייתה חוזרת ממקום עבודתה בצהריים,רות עבדה כמורה מחליפה בבית ספר יסודי לחינוך מיוחד.בתחילת נישואיהם רות הייתה מבשלת ארוחת ערב עבורם, הייתה ממתינה שיחזור מהעבודה הם היו יושבים לצד השולחן, קרוב אחד לשני ומשוחחים על היום שעבר, בימים ההם היא אהבה להאכיל אותו עם המזלג שלה, הוא מאד נהנה שהיא טבלה את הקשה של הלחם ברוטב הסלט ונתנה לו לנגוס מהלחם האחוז באצבעותיה, .בזמנים אלה כבר לא המתינה לו על השיש במטבח ארוחה חמה מלבד קערת מהסלט ירקות שאותו הייתה קוצצת עבורם .

הריטואל היה קבוע ונמשך בערב מול הטלוזיה והמחשב, בלילה לפני שהיה הולך לישון אורן היה מתקלח שנית, נועל את הדלת ונותן דרור ליצריו, הוא היה נוגע בעצמו באיטיות אז מגביר את המגע ומגיע לשפיכה על ידי מחשבות יצריות על מין סוער וחסר גבולות ומגע של אמת. 

איתה הוא לא שכב,רות לא משכה אותו יותר, התחושה לאחר רגע השפיכה הייתה כואבת כמו מחטים פנימיות דוקרות. חברו דוד היועץ למשכנתאות אמר לו יום אחד שיכולת הספיגה שלו מדהימה וכנראה שהוא זקוק למשבר קיצוני שירעיד את עולמו כך שהמפל האיטי יתסוס ,יגעש ויהפוך למפל שוצף של ייאוש, ,רק אז הוא כבר לא יוכל לסבול את כול העובר עליו בחייו מה שיגרום לתהליך שרשרת שבה הוא יתנתק מכבלי ההשלמה הכבדים.

דוד גם סיפר לו על סדנאות היין שאליהם החל ללכת,מה שסיקרן את אורן מאד, הוא החל ללמוד על יין בלימוד עצמי דרך האינטרנט ,בסופי שבוע הוא היה קונה יין משתי סוגים ולוגם אותם באיטיות מתענג על טעמם ועפיצותם. נעמי ונחום התיישבו ליד השולחן בשני קצותיו כשמולם ישבו אורן ורות, אורן מזג מהיין לכול ארבע הכוסות העמוקות נעמי טעמה מהיין ואמרה "זה יין מצוין אורן", "תודה" הוא ענה לה "אני מתעניין כרגע ביינות והיין הזה כלל לא מחייב" ,אלה יין שולחני עם עפיצות סבירה המתאים לארוחת ערב נינוחה" , "וואו מילים נהדרות" התפלאה נעמי ,"יפות המילים שאתה אומר", רות לא הצטרפה לשיחה רק הביטה בהם בעיניים מימיות.

נעמי שאלה "אתה הולך גם לסדנאות ויקבים" "עדיין לא הייתי הוא ענה לה אבל בטח גם זה יגיע בהמשך" סומק נעים עלה על פניו שהוא אמר זאת,התעניינות של נעמי נעמה לו," אשמח לבוא איתך הבנת היין נשמע לי כנושא מרתק אורן ".רות הפסיקה את השיחה שהתפתחה ושאלה  "מי רוצה מהדג המיוחד שלי"  "אני כמובן אשמח לדג" אמר נחום ,"גם אני אשמח" אמרה נעמי ,רוצה עזרה הוסיפה, "לא זה בסדר אורן יעזור לי" הוא הגיש את צלחות הדג לאורחים וגם לרות ושתה מהיין ,"למה אתה לא אוכל מהדג "שאל אותו נחום "מכיוון שהוא לא אוהב דגים שזזים בתוך רוטב לבן" ענתה רות מגלגלת עיניה למעלה

 "הדג טעים מאד רותי יקרה" אמר נחום ,תודה ענתה לו רות מצמצת עיניה לכיוון אורן, נעמי לא אמרה מאום רק התבוננה בנרות הדולקים, הוא חש שתנועת מפל מים החלה לנוע מעט בזרימה חזקה  יותר מהרגיל.

אורן מזג לעצמו כוס גדושה נוספת מהיין והביט לתוך האדום סגול הכהה, בועות קטנות הופיעו בשיפולי הכוס ,הוא שמע  ברקע את השיחה המדוברת בשולחן, נחום הסביר לרות על ביטוח פנסיוני מומלץ ואיך מתנהלים הכספים בתוך המערכת.

 נעמי שתקה הוא המשיך להניע בעיגול רחב את הכוס הבלון המלאה ביין בעל צבע הארגמן, תנועת היין בכוס ציירה לו הבזקים חולפים של סערה, כמו גשר מעל מים סוערים הוא חשב לעצמו ,החיים כמו גשר מעל מים סוערים, אני איש שתלוי על גשר רעוע מעל מים סוערים. 

המפל הגביר את הקילוח ובראשו נשמע רעש של חליצה של פקק ,גשר מעל מים סוערים אמר לעצמו בתנועת שפתיים ללא קול, "גשר מעל מים סוערים" אמר בלחישה חזקה יותר, "מה אמרת אורן" ?הוא שמע את קולה של נעמי עולה בתוך הערפול שבו הרגיש ."גשר על מים סוערים" הוא ענה לה, את מכירה את המשפט הזה, כן אורן היא חייכה עליו חיוך נעים ומרגיע "הביטוח הפנסיוני מתאים לך גם אם את עובדת בחצי משרה" אמר נחום לרות, המילים האלה הגיעו לאוזנו כמו הדהוד רעש המפל הזורם שעטף את אוזניו.

 אורן צפה ביין ובנעמי חלופות, היא חזירה לו מבט  בעיניה הקטנות מעבר לנרות המפיצים אור צהבהב וחייכה אליו "גשר על מים סוערים אורן". הוא הנהן בראשו נותן לרעש המפל לשקוט מעט ,לגם קלות מהיין שטעמו היה מעושן, טעם מעט פירותי הוא ציין לעצמו, עיניו התלכדו לאישוניה של נעמי שחדרו אותו, שפתיה זעו מולו, המפל קצף, הוא מזג לעצמו עוד יין, קול נשמע כאילו מופנה אליו, הקול היה קולו של נחום היושב לצידו,

 "מה אמרת נחום"," הוא לא הצליח להבין את המילים תגביר את קולך אני בקושי שומע אותך" ."אתה שותה יותר מידי" ציין נחום. "אה" אמר אורן ולא הוסיף מילה, "היין הזה לא רע כלל" אמרה נעמי, "יש לך עוד בקבוק אורן", כן בודאי אורן קם להביא את הבקבוק החדש חלץ את פקק השעם בחולץ הפקקים האדום." יש מנה עיקרית" אמרה רות ,"מי רוצה לטעום מהגולש שהכנתי ". 

בוודאי שארצה להט לכיוונה נחום, נעמי מלמלה שגם היא תשמח לטעום, ואתה אורן רוצה גם ,שאלה רות בקולה הצר, "לא תודה" הוא אמר בקול ברור. "האוכל שלי לא טעים לחיכו של אורן", היא ציינה לכיוונו של נחום שעיווה את פניו. אורן לא השיב ,עיניו בערו לכיוון שמלתה השחורה של נעמי שהייתה קשורה בסרט סביב צווארה כך שקימורי שידיה הקטנים נראו נוצצים אל מול אור הנורות הצהוב. 

 "למה אתה לא עונה לי אורן "רות סיננה אליו בקולה המימי והמיואש, נחום גם סובב את מבטו אליו הכתפיות האדומות שלו שיוו לו מראה של איש גלמוד הנאחז בחייו, פימותיו היו אי סימטריות ככלב בולדוג, לחיו סמוקות ,סנטרו חולק לשלושה חלקים בחיתוכים גסים אפו בולבוסי ,מעט מקולף בקצותיו שערו אפור מדובלל הוא הזיע בצדעיו. אצבעותיו העבות נעו על השולחן בחוסר שקט .אורן המשיך לצפות לכיוון שדייה של נעמי כשידו ממשיכה לסובב את כוס הבלון בדיוק כמו שלמד בקורס היין האינטרנטי ,רעש של פקיעה רעם באוזניו. המפל שוחרר מהסכר האוטם אותו עכשיו הייאוש הוא חי ונוכח ואמיתי.

אורן אמר נחום, אולי תפסיק לשתות נראה לי שאתה לא מרוכז , נעמי שתקה רק הקמטים הקטנים ליד עיניה נצנצו לאורן ."נחום", אמר אורן לפתע ממשיך לצפות לכיוונה של גיסתו "כן אורן" החיוך שומני עטוף בדביקות הקיף את פניו ,"נחום" הוא חזר על מילותיו ,"כן אורן"  המשיך לחייך אליו נחום, "מה אתה עושה אצלי בבית", נחום לא ענה,  הוא אינו מבין את השאלה ."נחום שאלתי מה אתה עושה אצלי בבית", "אני אורח שלך לא", גיחך מעט בעצבנות נחום ,רות פערה את פיה בהשתאות," אורן מה אתה עושה", "תסתמי את הפה", רות לא דיברתי אלייך.

נחום  התנועע על כסאו מנסה לקום מהשולחן, "שב "אמר לו אורן ,קולו חזק ומחשמל. נחום לא זז כאילו קפא על מקומו,  "נחום" בקול מדוד שאל אורן ,"מה אתה עושה אצלי בבית" אני חזור על השאלה לאט עבורך, שתבין. נחום גמגם שקולו ניחר מהתרגשות הזיעה עטפה את כול פניו ,"אני אורח שלך אורן". 

 "אתה לא אורח שלי נחום, אתה אורח של אשתי רות ,היא הזמינה אותך כי אתה הבעל של אחותה נעמי" ."אורן השתגעת" אמרה לו רותי ,אורן סובב את ראשו באיטיות לכיוונה ואמר בקול קשה, "תסתמי את הפה שלך, עכשיו אני מדבר ואת מקשיבה.

יושבי השולחן שתקו

נחום יש לי בקשה אלייך אמר בחדות ,נחום הנהן  לכיוונו  עיניו קצת מופחדות, אני  מבקש ממך אישור שנעמי תראה לי את השדיים שלה, בעצם אני לא מבקש ממך אני אומר לך זאת.

כי נעמי תעשה זאת גם ללא אישורך. שתיקה כבדה הייתה בשולחן, "נעמי תראי לי את השדיים הקטנות שלך" אמר אורן בקול רך.

הזרם השתחרר סופית המים ניגרו בשצף משמח שוטפים את כול המהמרות איתם, רות הביטה בו עיניה קרועות מאימה, נחום נשם בכבדות ,נעמי  נעמדה  מול השולחן מסירה את השרוך הכרוך סביב צווארה, שמלתה נשרה למולו פטמותיה נצצו באור הנרות, היא חייכה אליו  חיוך חשוף שיניים מבטו הופנט לשדיה הקטנות והמרהיבות  גשר על מים סוערים אורן , הוא שמע את קולה של נעמי כשסגר את הדלת אחריו,המפל השתחרר, מעגל הייאוש הציף אותו לחלוטין ,הוא הכיר את מצבו ,הפכפוך נדם רעש של זרימה חי נטף במוחו.

 בבוקר שפקח את עיניו על חול הים הביט אורן לכוון הגלים השוצפים באדוותם על החוף הרטוב  הים געש באלימות סמויה ,ציפורים הפנו את מקורם לכיוונו, פיו היה מריר ודביק, שערו סתורהוא היה רעב מאד.

כול כך רצה דג ים חרוך על האש, הוא התרומם ממקומו והחל לפסוע לאורך הים הסוער

מחפש.  

תמרה צוחקת עכשיו כשהיא שוכבת במיטה הסתורה עם הריח שלו ,ריח מסוגנן של אדם בשל שעדיין נאחז בצעירותו בעזרת שימוש באפטר שייב צעיר ואופנתי מהול בריח ניקוטין ונקבוביות עור המפרישות את ריח התשוקה המבושמת שלו . 

זרעו עדיין מרוח על ירכיה ,דביק שומני והיא עדיין לא רוצה לשטוף אותו מתוכה, הדביקות האינטימית הזאת נעימה לה מאד .היא אוהבת אותו אהבה בוגרת ,המילים העוברות ביניהם מסתדרות בהרמוניה כאילו זומנו לחיות יחד. הוא יכול להתבונן בה במבט כה רך עד שהיא מרגישה את הכיווצים הנמתחים בעור ואת הרצון לעטוף אותו בתוכה שישקע בגופה ויתהלך בליבה כול כך אוהבת אותו, אוהבת אותו, אוהבת .

אהבה מאוחרת בין גבר לאישה.  איפה היית כול השנים. אלון נשען על החלון הפתוח מביט לכיוון ההרים המכוסים בעצי אורן ירושלמי שזקפו את ראשם בהתנשאות מרדנית ,אל מול השמש ששטפה אותם בקרניים זהובות בליווי פסי עננים כבשיים, עכוזו מופנה אליה ,הוא ערום לחלוטין למרות הצינה הקלה בחדר שחודרת מהחלון הפתוח המזרים פנימה אוויר ירושלמי סמיך של חודש אפריל.

 אלון לוגם את הקפה של הצהריים הגנובים האלה יחד איתה, שותה את הקפה השחור במתינות כהרגלו שוקט ומחויך,כבר אמר לא פעם שעשיית האהבה איתה הוא מעשה מבורך שמחייב התבוננות פנימית לתוכי .המילים הרגישות האלה העלו חיוך של ביישנות על פנייה .

בערב במקלחת מול הזרם הרותח שמקלף את העור המחודד היא חשה את המילים מטפסות מרגליה לערוותה ואז לבטן התחתונה מתכדרות כחתול נוהם ,כול מילה נלכדת בתוך קפליה כול המילים שלה שייכות לה ,גם שם בחדר הזורם והאינטימי היא נותנת דרור לזיכרונות הצהריים איתו חונקת את הצעקה הרוצה להיות משוגרת ממנה לחלל  אפוף האדים. איתך אמר לה בקול רך כשפתיו נעות בעדינות חושנית בתנוך אוזנה והיא חשה את הבל פיו מצמרר את עורה,איתך אני מרגיש שלם .

הוא מספר לה את חייו בפתיחות שאפילו מפתיעה אותו, ינשוף מזדקן גיחך על עצמו ,היא רושמת את מילותיו בנשיקות חפוזות ובמחוות אינטימיות של רפרוף ומגע עדין כאילו בלי משים בשערות החזה הסבוכות שלו. אהבה בשלה של גיל מבוגר, אהבה אסורה המלווה בקמטים ושומה סוררת, קפלים וכרס קטנה שלמרות הניסיון להסתירה היא עדיין מופיעה שקופה ורוטטת מקבעת את נכחותה בתוך חיבוקם המעט דובי, הרבה לב וכמיהה ניגרים מתוכם אחד לשני .  הוא כבר אמר לה שברגעים שהיא עוזבת את קן האהבה השכור על פי שעות יש לו עיוות קל בלב  עיוות של געגוע שמתגבר ומחורר אותו יותר מפגישה לפגישה.

 הוא קרא לה במיטה שרגלה עוטפת את גלו וידה מונחת בקרבה רגשית לראשו ,שיר של קארבר אודות אהבה אסורה ועל אנשים שנסים מעצמם ומשפחתם ומתכנסים יחד, פליטי האהבה מאוחדים לרגע. זה עלינו את יודעת קרץ אליה, עלינו תמרה . תמרה צוחקת עם כול הגוף כך שפנייה נראות מוארות בנהרה חסרת דאגה הצחוק מתגלגל ומשוחרר, צווארה מוטה לאחור ושערה השחור פחם שזור בפסים לבנים של שיבה מאופקת מהווה מסגרת יפיפייה לפניה הבוגרות .עיניה הפקוחות מתמלאות בתוך אישוניה במילוי ירקרק בוהק וקמטי עיניה זוהרים בשמחה רגעית כאילו נערו מעייפותם. שפתיה נפערות וחושפות את טור שיניה הלבנות עם הרווח הצר ביניהן בחלקן העליון, היא צוחקת ושדייה התפוחים רוטטים טבורה הגלוי בבטנה המעט גלית נדמה כשפתיים פשוקות בשמחה . היא בהחלט נהנית מהעירום שלה מולו מתריסה את תשוקתה אליו ,כשהיא מתבוננת בישבנו החשוף הניצב מולה עוברת בה מחשבה זדונית ומרגשת כאחת לנעוץ את שיניה בעכוזו ללפות בעזות את חצי הסער של הישבן הבוגר ולשמוע את צעקת המחאה המחייכת שלו הרעיון מצחיק אותה כול כך, היא מגלה דרך האהבה הבוגרת והסודית שיש בה אושר פנימי מהדהד מעין תנועה חדשה שהחלה לנוע בגופה.

  כרגע השעה שתים בצהריים יש לה עוד שעה שלמה להיות מאושרת.הוא סיים את הקפה השחור הסתובב אליה והניח את הכוס על השולחן הקטן ממול למיטת האהבה הארעית שהמצעים המונחים בערבוביה הם עדות למעשה הכיבוש העז והנועז שהתחולל עלייה. התיישב על הכורסא המכוסה בבד האדום  פרש את רגליו קדימה והתבונן בתמרה הצוחקת, מעולם לא חש את גופו כה רעב לאהבה ,כאילו יש בו רצון  מתמלא ובלתי נגמר לגעת בגופה של האישה היפה השוכבת מולו. חצי שנה שהם נפגשים, משוחחים, חוקרים, לומדים ונוגעים ואז שוכבים בדירת המסתור על פי שעה ביער ירושלים .פעמים בשבוע בשעה שתים עשרה בימים שני ורבעי היא מתחמקת מעבודתה באמתלה של סיור בתי ספר ,תפקידה מחייב אותה בסיורים תכופים כמפקחת אזורית בחטיבות ביניים בבירה,היא משאירה הודעה למזכירתה ,יורדת לחניה ונכנסת ליונדאי גטס הירוקה שבעלה קנה לה כמתנה לגיל חמישים, דוהרת במהירות  חסרת נשימה לכיוון ההרים כאילו נסה על חייה מותרת על עולמה המאורגן, כבר באוטו היא מתפשטת מכבליה המהוגנים משחררת את גופה ,מתירה את שערה האסוף ,פותחת כפתור עליון בחולצה הרכוסה, לפעמים שהתשוקה כבר אוחזת בה במהלך הנסיעה  עצמה אז במשיכה מהירה מסירה את החזיה כדי להרגיש את שדייה חופשיות בחולצת הפשתן  נעות מרוגשות משוחררות מה שמגביר את התרגשותה .

שם בצימרי האהבה ששמם "עבותות ירושלים" הוא כבר מחכה לה בחדר השכור, לרוב בחדר הפינתי המשקיף על נוף האורנים שגורם להם להרגיש מבודדים בעולם, הוא יושב שליו על הכורסא ממול לדלת מעשן סיגריה נטולת פילטר ,לוגם מהקפה הראשון במשך המפגש הוא יגמע שלוש כוסות קפה, בגדיו מונחים עליו ברישול העניבה כבר מוטלת על המיטה והחולצה הלבנה כבר יצאה מתוך מכנסיו הסדורות פרומה מכפתורים, מגלה את חזהו השעיר עם הבטן הדובית הקטנה שהיא כה אוהבת למשש ולטעום עם לשון חשופה, כך לאורכה עד טבורה חשה את גופו מתחנן אליה שתמשיך לאזור חלציו.

היא ממשיכה תמיד רגליו משוכלות קדימה ,רק גרביים שחורים או חומים עוטפים את כפות רגליו . היא נכנסת בחיוך עדיין, מאופקת לא חושפת את רגשותיה, גם הוא שומר על פנים רגועות ,לפני כחודש באחד המפגשים אמר לה שברגעים האלה שהיא קרבה אליו, הוא משחרר את מחויבויותיו לחיים הקודמים שלו ומשייך את זמנו למענה. היא מתקרבת אליו  מרחרחת אותו כמו אוגר, נושמת את לחייו ,מקרבת חוטם לחוטם ואז מרפרפת בשפתיה סביב שפתיו בעדינות פרפרית  "שלום" לוחשת, "שלום"  הוא עונה לה בלחש, "התגעגעת אלי" שואלת. "מה פתאום" הוא עונה כשעיניו מתחילות לחייך אליה,"טוב אם כך אני הולכת""אוקי" הוא אומר "הליכה נעימה" ,תמרה נעה לכיוון הדלת פוסעת בצעדים אחוריים כשעיניה ממשיכות להביט בו בהנאה גלויה מהמשחק שבו הם משחקים.היא מגיעה אל הדלת מושיטה את אצבעותיה מגששת כדי למצוא את ידית הדלת העשויה מתכת,  אלון ממשיך בארשת צוחקת להביט אליה, "את תשברי מהר תמרה" הוא אומר "את מאוהבת בי עד מוות".היא ממשיכה בדו הקרב העיניים איתו עין לעין  ואז צוחקת בצחוק מתגלגל "אני לא מאוהבת בך אלון ,יותר מזה ,אני מתה עלייך שתדע את זה תמיד"."אני מתה עלייך", עיניו זוהרות למול התשובה ,"מה את מוצאת בזקן כמוני תמר"לה""אתה הזקן הכי סקסי בירושלים ,חוץ מזה אני אוהבת לשכב איתך". אה הוא מהמהם ניצול מיני "עם כך הכול בסדר".

 "אולי תבואי כבר לחבק את העצמות הזקנות שלי תמרה".

היא פוסעת אליו לאט מתקרבת לריח הממכר שלו מתיישבת על רגלו הימנית מלטפת את שערו הקצר המסופר באדיקות שבועית, הוא מרפה את גופו למענה ומתעדן, אוחז בכפותיו הגדולות בפנייה  מביט בה מקרוב קרוב ואומר "כמה את יפה תמרה"הם מתנשקים ברכות ,הנשיקה עדינה ומלטפת יש להם זמן הם לא ממהרים הם גילו את האהבה המאוחרת.הוא מניח את פניו בשקע צווארה נותן לאצבעותיה לשרטט את פניו, ספר לי משהו אלון, היא מבקשתהוא מניע את ראשו לשלילה אולי את תספרי לי היום משהו תמרה, ספרי לי דבר חדש שאני לא יודע.

יש בניהם משחק של הכרות וחשיפה הם ממלאים פסיפסים של חיים לאורכם, עושים לעצמם מפת אהבה שזורה במפת חיים. הם הכירו במקרה בהשתלמות הוראה של בתי ספר בסמינר המורים בגבעה הצרפתית, היא נכנסה להרצאת העשרה בנושא הפסיכולוגיה המרדנית של גילאי החטיבה ,אותה הרצה ד"ר אלון וולף. הוא דיבר אל מול קהל של מורות ומחנכות באודיטוריום הצבוע לבן ,עמד זקוף  רק ידו שעונה על השולחן מרצים ממולו, מדבר בקולו הרך והמתנגן .תמרה התיישבה באחת השורות האחרונות  והקשיבה בעניין רב ,הנושא ריתק אותה וקולו היה נעים כמו מוסיקה איטית ממכרת ,היא נשארה לסוף ההרצאה כדי לשאול שאלה שטרדה אותה, היא המתינה שכול הערבוביה סביב תדעך והמורות יצאו החוצה להמשך הסדנאות, פנתה אליו בשעה שארז את ספריו,האם תוכל לשאול שאלה, הוא חייך אליה בנעימות ואמר לה שהוא חייב קפה כדי להרטיב את גרונו והזמין אותה לקבלת תשובה לשאלתה על כוס קפה בקפטריה, היא נענתה לו מתוך עניין . 

הידידות נרקמה תוך כדי שיחות טלפון ענייניות בנושא חינוך חטיבות ביניים ,לאימייל מקצועי, לאט הפכו שיחות הטלפון לשיחת בוקר טוב ולסיפור על היום שאמור להתחיל ובסוף היום בדרכה הביתה לשיחה ארוכה דרך הדיבורית  ברכבה. בוקר אחד שאל אותה האם תוכל להצטרף אליו להרצאה בנושא חינוך דמוקרטי באוניברסיטה בחיפה ,היא נענתה בשמחה הצטרפה אליו  לנסיעה מענגת להרצאה וארוחת צהריים מול הים  במסעדת דגים בעתלית, שם לקראת שקיעה ואולי בהשפעת היין הלבן צונן שלגמו הם התנשקו מה שהבהיל אותה מאד, בדרך חזרה התקשר  לטלפון הניד שלה בעלה נדב שחזר מעבודה, מה שהכביד על ליבה . הנסיעה חזרה עברה בשתיקה מתוחה .אלון הזמין אותה לארוחת צהריים למחרת  כדי לדבר,היא נעתרה עם חששות אבל לא היה ניתן לעצור את הסחף בניהם ולפני חצי שנה בדיוק הם החלו להיפגש בצורה קבועה למפגשי האהבה, המילים שהם אמרו אחד לשנייה נלכדו לתוכם ובנו להם סידרת חיים אוהבת המחברת בינהם. 

 אלון היה נשוי לגליה מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ,הם נשואים כבר כשלושה עשורים ,הורים לרון ונטע וגרים באחד המושבים העטופים את ירושלים.  הם חיים יחד במשוואה ברורה, שותפים לבית אחד, מחייכים חיוך מאוחד באירועי האקדמיה השונים ,הם לא שכבו כמעט, הם גם לא התגרשו פשוט ויתרו על היחד שלהם בשקיעה ארוכה ומדודה, שקועים בעולם זוגי ללא תנועה. לפעמים הם ישבו יחד במטבח בבוקר שבת והמילים לא יצאו מתוכם רק מלמול של כן ולא והמהום של תודה ,עד שאלון היה פורס את עיתון השבת למולו ומנתק  סופית את ערוץ היחד שלהם.

 לפני כשנה בארוחת ערב אישית יחד עם בנו רון שחזר מלימודי הארכיטקטורה שלו באיטליה לחופשה קצרה, רון שאל אותו בארוחה לפתע ללא הכנה מדוע הוא לא מתגרש מאימו כיוון  שברור שאין כלל אהבה ביניהם ,לא הייתה לו תשובה לד"ר המלומד אלון וולף,באמת מדוע הוא לא מתגרש מאשתו ולרגע אחד צף בתוך ענן כבד של עכירות.   

שמה בתעודת זהות הוא תמרה קרן אולם חברותיה הקרובות קראות לה תום, בת דודתה יעל שלמעשה היא גם חברתה הטובה ביותר קוראת לה תומק. תמרה קרן חגגה חמישים ועד לפני חצי שנה הייתה בטוחה שהאהבה היא מושג יפה לסרטי קולנוע.

היא מתגוררת בירושלים ברחוב חשמונאים בדירה רחבה עם גג המשקיפה על  ההרים סביב העיר וביום של ריאות נקייה ללא ערפילים ניתן להשקיף גם על חומות העיר העתיקה, מראה שגורם לה לעצב קל שמחלחל מבטנה ,מעין סוג של עצב ערגתי לדבר מה שאיבד את תמימותו. היא מתגוררת בדירה הרחבה  יחד עם בעלה נדב קרן שהוא עורך דין ושותף בכיר במשרד עריכת דין גדול במרכז העיר ושלושת ילדיהם ,הבן הבכור רענן, נועה האמצעית וגיא בן הזקונים, הם למעשה משפחה סטרילית הנעה בתוך תנועת החיים עד לפני שנה כשתמרה גילתה שהיא רוצה הרבה יותר מהחיים האלה.בעלה נדב קרן אהב מאד את אשתו ,קרן השמש הפרטית שלי קרא לה בעבר, והיא הייתה מחייכת אליו את חיוכה הדק וממשיכה לנוע במעגל חייה המאורגן להפליא.

לפני כשנה הם הלכו לסדנת מודעות משותפת שהיא שמעה עלייה מבת דודתה יעל, הם ישבו מול אדם  לבוש בלבן עם זקן צרפתי ששוחח איתם בקול שקט, נדב היה מסויג ומתגונן ,תמרה ישבה  שקטה ונינוחה עונה על השאלות ששאל אותה מנחה סדנת המודעות ,השאלות החלו כמעגל מרוחק שהתשובות היו צפויות ורגילות גם שלה וגם של נדב, לאט העמיק המנחה  לעבר שאלות אישיות וחודרניות, נדב התאדם והחל לענות בקצרה ובחוסר סבלנות בולט, תמרה ענתה על השאלות במתינות כשהיא מביטה במנחה בשלווה בעיניה הירוקות,הרגישה כאילו זרמים חדשים זזים בתוך עורקיה.אומרת את התשובות לשאלות שהמנחה שואל ,המשוואה נעה איתה יחד, תמרה ענתה על השאלות שהפכו נוקבות חדות ממעגל למעגל,לא מופחדת שקופה ונוכחת. נדב השתתק וסירב להשתתף  "את אוהבת את חייך" שאל המנחה את תמרה היא לא ענתה, חשה את העיניים של נדב חושפות אותה המנחה הלבוש לבן המשיך להעמיק את עיניו בתוכה.לא ,אני לא בטוחה שאני אוהבת את חיי, ענתה תמרה.אז תשני אמר לה המנחה המסוגף."אוקי "אמר נדב זה נגמר ,"בואי הביתה תמרה", "אוקי נדב אני באה "היא ענתה לו כהרגלה שקטה ודקיקההם נפרדו מהסדנה ונסעו בשתיקה לביתם.למחרת תמרה החלה לשנות את חייה ,נדב ראה את אשתו מחייכת פחות מקשיבה למוסיקה בשעות הערב במקום לצפות בטלוזייה, נכנסת למיטה מוקדם קוראת ספר, בבוקר מתעוררת השכם לסיבוב הליכה סביב השכונה ,תמרה למרות התנגדות של נדב הלכה לסדנאות נוספות של מודעות עצמית, לאט החלה קצת להסיר את קליפתה, ילדיה קיבלו את השינוי בשמחה, נדב לא אהב את התהליכים שעוברים על אשתו כאילו רואה את הנולד.

הם נמוגו אחד מהשני כמו קרחונים הנמסים בכוס מים צלולה.

תמרה הפסיקה לצחוק מול אלון שעמד שעון חשוף מול האורנים שנעו בחלון הפתוח "אתה אוהב אותי אלון "היא שאלה."כן תמרה אני מאד אוהב אותך""אז תחייה איתי נועדנו אחד לשני "בסדר תמרה אני חושב שהגיע הזמן שנחשוף את חיינו לפני כולם, היא חייכה אליו חיוך רך התקרבה אליו, אני אוהבת אותך אלון

תודה שבאת לחיים שלי.הם התקלחו לבשו את בגדיהם ונפרדו בחוץ מול האורנים בנשיקה גלויה, הם לא פחדו יותר.

משפט הסיום של אלון לפני שנכנס לרכבו היהאני אוהב אותך תמרה

 וגם אני שמח שבאת לחיים שלי.

הוא נסע בירידה מההר בשביל העפר הכבוש ומוקף אורנים .