סיפורי מסע
סיפור מסע.
הסיפור שנמצא לנו בתוך החור שבנשמה ,הסיפור שאנו רוצים לעשות ,ולא מעיזים לקרוא תגר על המוסכם והרגיל והצפוי
הספר שאתה רוצה לכתוב וקשה לך.
הטיול בלי סוף, שאתה חושב חושב אבל לא מעיז.
האהבה הענקית שאתה בטוח שמגיעה לך .
סיפור של מסעות סיפור של דרכים ,סיפור בלי סוף ,ובלי התחלה, סיפור של אהוד בנאי כואב ועצוב
סיפור משפחתי
סיפור של ילדות
סיפורי מסע שיש לבצע אותם בתוך הנפש בתוך האין סופי שיש בך ,מה המחיר שלהם?
זה קורה בטח ,ואז השמים קרובים קרובים.
ארכיון : 7/2009
אני אוהב את ריח הבצל הנחרך על ידי השמן הרותח בתוך הסיר המשויף,הסיר שרכשתי לפני כשנה בחנות יד שנייה בשוק ביפו.רכישה של גחמה,הבטתי בסיר שניצב על דרגש בחצר החנות הוא המתין רק לי ,ליטפתי את השקערוריות החבוטות בקצות האצבעות, גירדתי בציפורני את ציפוי האמייל והרשתי לגחמה להתרחש לתוכי ללא מעצור, בתוספת חיוך פנימי ועווית של החלטה, קונים, עכשיו הסיר שייך לי. אחח כמה שהוא נהדר בטיגון הבצל ,אני אוסף פרטים משובחים אלי,מהדק את החבל, מותח ומהדק עוד, מועד הפקיעה קרוב, תם מועד הפירעון. השמן סער והתערבל בבועות קטנות של רתיחה מעלה עשן מסולסל כמעט על סף חריכה ,הבצל הלבן הבתולי שהיה שלם לפני כרגע,הפך קצוץ בדקיקות למרובעים קטנים בערבוביה כך שמיצו ניגר לאורך קרש החיתוך הלבן . אחזתי בקרש הסטתי את ראשי לאחור ונשמתי ארוכות כדי למנוע מריח הבצל החי להדמיע אותי גרפתי את שבבי הבצל ברכות בעזרת סכין חיתוך ישירות לשמן המקפץ באלימות כדמות לבה בוערת היונקת את החי אליה, מפתלת את חייו כהרף עין. אתה אלים מילולי, אלים פיזי ,אתה אלים כלפך, אלים כלפי ,אלים כלפי הסביבה, אתה אלים באילמות בזעמות בנחרצות ביסודיות, אתה אלים בלתי נסבל, מותח את העיניים מפרק את הקרביים לא מרפה אוחז, מתיש, מתסיס , האלימות שבך מחלחלת לתוכך יונקת את האוויר האלים סביבך מעלה באוב את קולך האלים שמבעבע מתוך גופך החולה הפנימי אלים ,אלים, אלים .המילים האלה הנוראיות מהדהדות בתמצית הגוף מזקקות את מסע המילולי פנימה מחליטות לתת לאי המבודד שבי להתבודד בעצמו יותר ויותר אלים, אלים, אלים .שים לב לקשר העניבה שאתה רוכס סביב צווארך כול בוקר, יונק את גרונך במסך אלים של פרפורים, עניבות מעוצבות פילוניות, מיקי מאוס מחייך , עניבה מצודדת רמאית כאילו אתה מאותת על פיוס עצמי ,מלהטט בעצמך, מתיז את עצמך כלפי העולם בהשפרצה של סיאוב, מרחף כלפייך, עלוב, אלים, אלים, אלים אתה, אפילו במשחק הפנימי שלך אתה אלים, תקשיב טוב חתיכת אלים שכמוך גם העניבה המצועצעת שלך הכאלו מפייסת ומרגיעה, המשרטטת לכאורה איש טוב זורם במבט מפויס, גם העניבה אלימה, עניבתית כמו נחש פוער פה מרצדת את לועה באיושה אלימה של חיים פילונים מיקי מאוסים או דרקונים או כל תעתוע אחר אלים ,אלים, אלים, רמאי .
האוויר בחלל המטבח הופך מעט צורב ולמרות ניסיונות ההתחמקות העיניים מתחילות לדמוע קלות נשטפות בעפעפיים וזולגות ללא שליטה ,אני מוחה אותן בכף ידי הלא נגועה במיץ הבצל כדי לנטרל את החריפות משקיפות העין,אני כבר משתדל לא לבכות יותר בכי סרק. חשוב לי מאד להחזיר את השליטה לחיי. הריח משתלט על חלל המטבח הרחב ששיפצנו בעלות עצומה בשנה האחרונה,השנה שבה החלטנו שאנו מסדרים את חיינו דרך שיפוץ הדירה,מעין סוג של אמונה לזוגות סופיים ,אריח חדש על כול מריבה ,ארון כלים מעוצב על כול חידוד סכין, תנור על כול מעידה רגשית. הריח במטבח הוא אלוהי, אני מחדיר את חוטמי לתוך הסיר פנימה קרוב מרגיש את הארומה הנשכנית ,ממלא את בית הבליעה בחריכה המופלאה של הבצל המזהיב ,אלוהים, הריח נפלא,שמתי לב שלאחר רגעים של טיגון מימד הצריבה בעין מתפוגג ואז תחושת הריחוף הריחני לא מרתיעה כלל. הבצל מתרכך קלות נהפך לשקוף כמעט ניתן להביט דרכו אני בהחלט מתבונן דרכו מסחרר את מחשבותיי כמו מערבל מחשבות בצלצליות מתוחכם. אני שוטף את העגבניות הבשלות שנחו בקערה העמוקה וחורץ באמצע האדומה הבשלה בסכין מעוקלת וחדה חריצה קלה, מסיר את העור הנוקשה ,קולף וקוצץ על קרש החיתוך הלבן, נותן לרוטב האדום לזלוג לאיטו על השיש המעוצב שבחרה עבורנו מעצבת הפנים המעוצבת בעצמה. מניח את התערובת האדומה בסיר העמוק, שוב אני מתקרב עם חוטמי מריח מזנב ומחדיר לתוכי את הטעם . את השום אני אוהב לטגן בחתיכות שלמות גסות זה לא בהכרח אומר שאני איש גס, איני חושב זאת כלל ,אני פשוט בחור רגיל תאב חיים, אוהב את האש בוערת מלאת התשוקה, ככה אני. כרגע אני מוסיף את הפלפלים הירוקים הקצוצים הנחרכים מידית באובך כהה, מופלא, בחיי מופלא, צורבות לי הידיים אני מניח לעצמי לבחוש ולשלוט בקצב החריכה,בניגוד לחיים החורכים שלנו שכבר מזמן יצאו מכלל שליטה . אתמול בערב לאחר שהתנינו אהבה, אח איזו מילה יפה ומענגת, יש לי נטייה לומר מילים יפות ומשקרות ,האמת היא שקופה כמו הבצל השקוף בסיר, אחרי שהזדיינו בזיון עייף למען צורך פיזי בלבד,יעל קמה מהמיטה כדי להתקלח הבטתי בצדודיתה הנשטפת במקלחת, ריח של חריכה עלה בחדר ,חריכה, בחיי חריכה. מתוך הדלת השקופה של המקלחת עלתה ההמיה כמו גל המנפץ את עצמו על גל אחר מחדיר את הנחיל לנחשלויות הנוספת ,נחשול עצום של כאוס ,מילים שלא נאמרות נאמרו דרך המים הנשטפים.מפלים שוצפים ללא אותיות, כול צליל נוקש את האמת שלו, אוף זה כואב ,עוד ועוד נהרות של מילים חודרניות,אין בהם שום רכות מימית, מילים זיפיות נוראיות.הן נאמרו.תמו החסמים הרגשיים, המהוגנות המזויפת העטופה בצמר גפן התפוגגה. הסתיימו שנות האיפוק דרך הזרם תק תק תק משצף את עצמו ,מחדיר את נוזליו ללא רחם לגופה המתוח ברעב הזעם, המים הומים, הגוף מדבר, לך מפה ,לך ממני טמא מחוטא, הגוף שלך שמצץ אותי ,החליא אותי ,רמס ושצף בתוך ערוותי, עוף ממני ניצול, ניצול של חיים בוגדניים ,אוד מעושן של אמת, עוף מתוכי, לך, קח את התרמיל ולך, לך, לך ,אל תשאיר מאום אחריך.ואני עוצם עיניים כאילו נרדם כאילו חי
אני מכין ארוחת ערב בדיוק כמו שהם אוהבים המשפחה שלי ככה אני ,איש מהסוג שמכין את הארוחות, מתקין הקסמים ,היו ימים מפויסים שיעל קראה לי מקסים הפרפרים . איש שמקסים פרפרים ,אני מחייך לעצמי,שם לב שהחיוך הפנימי שלי כמו סיר האימייל מלא שעקעוריריות של שימוש .היא הייתה אומרת תמיד אתה חי ותוסס ,מרחף ומעניק ,איש מלא קסם אפילו הפרפרים מוקסמים ממך. כמה שאני אוהב פרפרים ,אולי בגלגול קודם שלי הייתי פרפר צבעוני שעף מאבקן לאבקן ניזון משחלה שמחוברת לעלי הכותרת, טועם מעקצץ מחדיר את המזון הניגר מתוכו לגופי הגולמי, מתעופף לחלל ,מחולל, מתמסר לטעם המחייה, איש הפרפרים אני? מה אני צוחק על עצמי? פעם יעל הייתה מביאה לי פרחים, כאילו מחזרת אחרי, אהוב שלי תודה על הארוחה הנפלאה שהכנת לנו, תודה על הלב הענק אהובי ,אישי, תודה שאתה נושם איתי ,מפזרת עלי כותרת סביבי מעלה לי קורבן של פרחים, אני האדמה שלך, בשניות הייתי נסער אוסף אותה בזרועותיי לוקח אותה איתי לחדר השינה, מניח את הפרחים על עורה הלוהט, חוקר בבוטניות ביולוגית מרשימה את גופה, טועם מפטמותיה כאילו עלי הכותרת מגיחים מתוך זקיפותם בגאווה בלתי נסתרת, טועם מטבורה ובטנה ורגליה החזקות כשורשים עבותים, רגלים עצומות של אישה שורשית וחזקה שנמסה תחת לשוני, מלטף את שערה הזהוב המגיח מעל כאילן גאה ,פרח שלי את ,ערוגה של פרחים והיא צומחת, ואז בסערה אחת טועם ממנה כמו פרפר הנמתח לצוף, יונק את הדבש מאבקניה, מכיל את נשמתי ,מחייה אותנו והיא נמסה. הכוס נשברה בום עשרות זכוכיות ניתצו סביב, שבורות , זהרורים של שברים הכול באנדרלמוסיה זרחנית ,תביט בי ,תביט היא אומרת, אני מביט לא מסמן את עיני, לא מדיף את ריח התאווה ממני ,אתה לא נחנק הפרפר הנושם, הפרפר המעופף, איש האהבה ,איש הסמיילי .איזה בדיחה היא אומרת ,אני אוכלת את השברים המנותצים, אני מרפדת אותי בשברים עשויים דם ,כמו החים הזולגים שלי ,אל תחבק אותי ,אל תיגע בי, לך, לך כבר, לך אליה, לך אליהם ,לך לחיים שלך, אני שותתת דם, אין לך זכויות, אין לך חסדים, אתה איבר גדוע ,אתה כלום, מדמם אחרי ניתוח ,אתה זהרור ,אתה קיפול ,פשוט תלך, אל תתייחס לדמעות שלי, אל תתייחס ,הם לא עלייך הם עלינו, הם על הזמן האבוד, הם על זמן הכאב ,זכוכיות של ייאוש אתה חושב,אלה זכוכיות של חסד, לך.
אני מאט את פעילות החריכה והבישול, מנמיך את האש על הכריים והולך לכיוון הסלון ,טוב שהבית עדיין ריק מאנשים ,פאק איפה האור בסלון ,הבית כבר אחרי שיפוץ כשלושה חודשים ואני עדיין לא יודע היכן המתגים שמדליקים את כול האורות ,יכול להיות שמנגנון השכחה או ההשלמה מכה את המומחה , הרי שיפצנו את הבית קורבן לשיפוץ חיינו ,סוג של השלמה על מה שקיים ונוכח.לאחרונה בהזיות הלילה שלי תמיד כשאני חושב על ההשלמה הזאת, בא לי לנשום את המוות אלי ,לתוכי, הנה רגעים חדים של מוות, רגע ועוד רגע, שנייה ועוד שנייה, הבזק צבעוני אנו מתים ,מחובקים ועטופים כמו מומיות, ללא חימום פנימי פשוט עטופים בסלוטייפ לבן דביק ומסרטן ,מכוסים בשכבות של קרח ורק לפני כשנתיים דיברנו על אושר בסיסי קיומי מחדד ,ובספרים עדיין מתפלאים מהי המילה המעוצבת הזאת אושר. כוס אמק, כול הרצון שלי היה למצוא מתג , איך אני יכול למצוא מתג שהחיים שלי כאלה משופצים. אני מגשש באפלה והנה מצאתי את המתג המדליק את האור המנצנץ לתוך הסלון, אני ניגש למערכת האימתנית שקניתי בימי השיפוץ, חפץ המותרות היחיד שהוא שלי ,מערכת מסוג בוס בתוספת רמקולים שחורים קטנים שתלויים על הקיר, כשאני מגביר את צלילי המוסיקה היא נוחתת בעוצמה בחלל מסוננת לחלוטין ללא פילטרים של נימוס מיותר וכן זאת המערכת שלי רכוש פרטי אין מגע לאחר, אני מאד מקפיד על כך. אני מניח על מגש המוסיקה את הדיסק של מיק אולדפילד, ברגעים שאני מתקין ארוחות למשפחה שלי, המוסיקה מתאימה לקצב הפרטי הנע לי בתוך הגוף אני לא מתיימר להיות אנין מוסיקאלי, אבל הטעם שלי מאד ברור, עדיין מהדור הישן ותמיד מתמסר לצלילי העבר שלי היום אלה רגעי מיק אולדפילד, למרות שיואב הבן שלי צוחק עלי על כמה שאני זקן מוסיקאלית. הי אני זקן אבל אני אבא שלך ואני אוהב לשמוע את מיק אולדפילד ,ככה זה. הבשר הקצוץ מונח מולי מחכה לתורו להיצרב בסיר המבעבע בתערובת הצבעונית, אני טועם את הבשר עם האצבע קניבל של חיים, אוהב את הבשר חי מדמם מעניין מה זה אומר עלי ?אני אוהב לגעת ,לחוש, כשאני ממולל את גופה של יעל, טועם בוחש באצבעותיי, בלשוני, בעפעפי, נוקש נוקב ודורס את עורה, שפתיה ,פטמותיה, מלכך את ערוותה, אז אני חש את הדם מצמצם את עורקיו אלי, מניע את גופי קדימה ואחורה, מבזר את האור שבי ואני מלחכך, יעל עוצמת את עיניה מתמסרת ואני נוקב ללא ליאות, מורח ,נמרח, מתיש את העור החי, כזה אני, כזאת יעל. מעניין מה קרה בינינו ,איך יבש מקווה הרגשות בינינו , אין לה תשובה ,גם לי לא בשלן פיה מתעוות בזלזול, בשלן, אתה בורח לסירים, בורח למילים, בורח לך כול הזמן ,"בורח לך איש נפלא שלי" ,אוהב ,מפנק אתה .כלום,נאדה ,גורנישט, אבק מסויט שלי ,שנים שאתה חי בבועה המעוצבת שלך, איש ,איש ,איש, אני מדברת ואומרת ללא פילטרים כדי שתדע הכול נוקב דרכי ,יוצא ממני, דרך הדוממים והחיים.אני מספרת לך את סופי איתך, קשה לך לשמוע? אז מה. קשה לי היה לחיות ,עכשיו אני משורטט דרך השרטוטים שלה .אני נמוג דרך הנמוגים שלה, אני מתפוגג דרך האחיזה הרפה שלה, אני מסיים את מסעי מסע ההשפלה, הסופי מסיים את חיי הזוגים והיא מחייכת חיוך אפל ,תקרא לי סיפור ,תקרא לי ציור, תקרא לי צליל, אני כבר לא שייכת, לך אני פרפר איש הפרפרים שלי, אני כלום בשבילך ואתה כלום בשבילי, זה משורטט ,מסמר, מחדד ושורף.אני יודע שהאמת הגוף אינה משקרת
הבשר נחרך בסיר, מלהטט בין העגבניות והבצל והשום החי ,הפלפל הירוק ,משרטט מניפת צבעים מרהיבה ,אני שופך מלח ופלפל שחור, מוציא מהארון את הפפריקה החריפה האדומה ,הכמון החרדלי ושופך פנימה ,נותן לתבלינים ללכד את הטעמים , אני בוחש. כרגע יש לי זמן להרים את עיני לראות את השעון, השעה שבע וחצי עוד חצי שעה ארוחת ערב על השולחן, יואב בחוג השחייה בקאנטרי הקרוב לבית, הוא שוחה כול יום הבן שלי, מישר את גופו לעצמו, מתבגר לתוכו או שפשוט הוא בורח מהבשורה הקרובה, יודע שהיא באוויר, הרמזים נמצאים בכול פינה בחיינו. אתמול היינו יחד אצל רופא העיניים דר חרמון כדי להתקין עבורו משקפי קריאה חדשות, עמדתי ליד הבן המתבגר שלי הבטתי בו בזוית מלוכסנת כשהוא קורא את המספרים המרוחקים בשקף החלבי בקליניקה, הוא חש שאני מתבונן בו, יישר את גבו זקף את גופו שהבליט את שריריו החדשים שרכש בשיעורי השחייה ,שערו עדיין ארוך למרות שאני מבקש ממנו כבר שבוע להסתפר, הוא קורא את המספרים לדר חרמון 2, 4, 7, 9 והוא מקטין ,3 7, 9, 2,8 והוא טועה, הרופא מודיע לו שכנראה שהוא צריך מספר גדול יותר, אני שקט מביט בו בצדודית היפה שלו, דר חרמון יואב אומר תבדוק גם לאבא את הראיה, משפט סתום לכאורה, מהיכן הוא הביא אותו ,שתקתי, למרות שדר חרמון החדיר בי את מבטו בהשתאות, מרגיש באוויר את נוקשות הצווארים של שנינו ואת הדומיה שנתלתה באוויר. יצאנו מהקליניקה יחד עם משקפי הקריאה החדשות של יואב, נוסעים לביתנו ברכב המשפחתי ,אתה רוצה שנשתה קפה בארומה הקרוב שאלתי ,רציתי לפרוק ממני, אני לא מעוניין לשתות כלום ענה בקצרות, נדמתי ,יש רגעים שהדומיה טובה בהם . הבת שלי יערה בחדרה ,עסוקה בשיעורי הבית ,היא יודעת הכול וכבר הפסיקה להרים את עיניה לכיווני, זה בסדר כך אמר לי בני, חברי הפסיכולוג, תן להם זמן, תן להם אוויר ,בשבילם אתה כרגע אויב ,תהיה אויב טוב, מתחשב,אויב שמוכן להפסיד. אני מסכים איתו, רוכס את עצמי לתוכי ,נושם את האוויר הריחני,מסנן את הפסטה המסולסלת מהסיר השני שמונח בכריים שוטף אותה במים קרים ומניח אותה בקדרה הורודה מוסיף את התבשיל הצבעוני לתוכה, מוסיף קצת גבינה מגורדת,יערה מאד אוהבת את הקונטרסטיות של הטעמים.מניח את הקדרה במרכז השולחן ,מפזר צלחות מתחת לפליסמנטים שמגנים על השולחן החדש שנקנה בימי השלום הזמני בנינו, מניח עליו כוסות ומוזג לתוכן מיץ לימון קר,הולך לסלון מוצא הפעם את המתג בקלות מכבה את המערכת המוסיקאלית שהייתה שלי,נושם קלות. טועם סליל קטן מהפסטה יצא נפלא האדום הזה וסוגר את הדלת |
זכות הצעקה נבחנית, מוטרפת, שוצפת ייחודית, צעקנית עד שפי הבליעה נסדק באיושה של שבירת הקול דק, דקיק נסדק. זכות הצעקה נושמת בוערת.
נחנקת.
קראתי במגזין עשוי הכרומו על טבע, ים, מסעות אינסופים וריבועים צהובים שנוצר בקע חדש בתווי הקו הדמיוני של הירח, זה נחמד הבקעים האלה לפחות שהם דמיוניים. בקע איזו מילה עם נוכחות. עכשיו תעצור את הקול המהדהד, תניח את האנרגיה הלכודה בתוכך על המסילה של פסגת השמע הטבעית שלך, תתבונן על הירח הצהוב זכות הצעקה .כבר אמרנו. מוזמנים.... |
שמעיד על האשיות החבוטה שבי, נפלתי. כרגע אני מתחיל מחדש. רגעים מקפיאיםנושבים. אולי אכנס לבור שנית. אני אוהב בורות טחובים. מילים של הפוגה, רגעים של מוסיקה פנימית מרחפת. מתאר לעצמי שיום אחד אשב על פסגת ההר ואחייך, ואם לא אז לא. אנשים תנו כבוד.
שאני כותב מילים אני הר אדוני. כשאני כותב מילים, אני אמת. |
אני יכול להבחין בדוק המצמצם נוכחות. מה יש בעצב שאלת. לא יודע, על האמת הנמהלת בתרכובת של כלום תמהיל האש מזקק את הכנפיים השקופות שבהן אני יכול להתעופף להתבונן. היום החיים הם החלטה מחר הרגע נגנז הביטי בתוך החושך יש בו צללים, צלילים. אני מקשיב אותך קרן יער שלמה את שורט ,נשרט, מרפה, מתרפא. צללים צלילים אני מכין מאת עצמי. רוצה לנשום ממני? הנה התפשטתי, כולי קשת מיתרים הדוקה, תשליל צבעוני של תחושות מנפה צבעים מתוכי דם אש תשוקה רק תלחצי תנשפי אוויר בי תמלאי את מפרש החוצות השוקע האבנים נופלות מתפרקות. אני יכול להבחין בהחלט בדוק. הוא שקוף מבודד כבר לא שייך לי היום אני אעמוד מעל הצוק אפרק את תיבת התהודה ממני חלק כרוך בחלק. אסיר את מחיצות השמע תנוך ,אוזן סדקים. אטשטש את חדוות הריח. מגע יטהר אותי גשר על מים סוערים, בוקר שבור, מגע, גם בסערה הלוקחת אותי למסע מפואר של השכבה מגע, מגע ינשים אותי. |
מועד ההתפרקות כבר סומן במירקור כתום שורט. כרגע אני מפרק יסודות בניין מרסק עמודי תמיכה, משייף קירות אטומים, מפוצץ חומות חסד. אנוח קלות , אמשיך בתהליך המיטוט, אסדוק את שקיפות הזכוכיות הכפולות משולשות מרובעות מזדיינות אסיר ביסודיות מרצפות שיש מעוצבות ושוב אנוח. אכין לי כוסית שורפת של ויסקי חום אניח על אוזני נגן מתהפך אלה המתוחכמים אפוצץ את הדמיון הזרזיפי שבי בצלילים מוטרפים, אשקוט אשחרר את הגוף המורעב עם החור בנשמה כדי להרגיע את העוצמות הפועמות בי. אני נזיר אוטומטי אולי משה רבנו בלי לוחות הברית מפזר תעשיות שקר ועגלי זהב. בואו רוחות הרעב, רוחות צפון נושכות ששוטפות ביללה את הכאבים המודחקים בי. אני מניח צלילים של שקט לפייס את הזעם ששוטף אותי. אני מפרק מקצועי, איש עם תעודות, שורט כמו חתול. מחר בשעה שאעמוד מול הרוח הנושבת של הבוקר לפני שארוץ למרחקי בדידות הלב אבחר לי צלילים מיוחדים של ההוא הזקן שיש לו קול נמוך , שעושה לי חלילים בנשמה הסדוקה. ארים את הראש כלפי מעלה ואחייך. יום אחד יהיה אש יום אחד. |
חלולים
בוערות לי הרגליים, פאק ,מאיפה מגיע הכאב המזורגג הזה שעוטף לי את הגוף, אני מתפרק, אוויר ,חייב אוויר, לנשום, מוכרח לנשום, אוף, אוף, אוף ,כמה צבע אדום נשפך ממני אלוהים ,אני מלא באדום, הפה שלי אדום השינים שלי אדומות ,הרגלים אדומות, כולי אדום נוזל ממני, שורף אותי האדום השורף , דביק רטוב, אוף, אוף, אוף אוויר, אני שונא צבע צהוב, זה לא צהוב, תתרכז זה אדום ,שורף לי, שורף לי אימא ,אוף, אוף ,אוויר, העיניים שלי שורפות כואבבבבבבבבבבבבבבב לי . אף אחד לא שומע אותי ,איפה כולם איזה שקט, אוויר ,חייב ממנו, קח אותו לאט, אוף, אוף, אוף ,אני נרדם,לא לא אסור להירדם ,היי טמבל תתעורר, אסור להירדם, אני מחזיק אני מחזיק אני יודע להחזיק לעבוד עם הראש ,עם הראש, יש לך יכולת עם הראש, כמה אדום פאק פאק לנשום לנשום אני עף הוווווווו כמה שאני גבוה, אדום ,אדום, אדום, שורף לי ,הברכיים שלי מפוצצות , אוויר טוב ,זה מרכך, אוף אוף .איך שאיה עושה לי את זה, מרגש אותי, המגע שלה, כן תגעי שם כן תגעי בעדינות אוף זה נעים, לא חושב שאני יכול להגיע מוקדם היום,אין מצב יש פעולה גדולה אני רוצה לבוא לא יכול, לא יכול ,אימא, אימא ,אימא, בואי קחי אותי בבקשה.אימא כואב לי, בבקשה בואי .אני נרדם נעצמות לי העניים, אין לי עיניים ,הכול דם אני מתעלף אוויר, אוויר. תזדיין יא חתיכת זבל, תירה בו כבר, תירה בו בבן זונה, תן לו אש לזבל המזוין הזה אש אש אש אש אש איזה גוף שיש לך נסיכה שלי ,איך אני אוהב שאת נוגעת לי שם ,פאק כואבות לי הרגליים, פאק פאק פאק מה זה הדם הזה שזולג ממני ,כמה אש ,אש ,אימאאאא, אני מפחד כול כך מפחד, קר לי, קר לי אהבה שלי, כמה אני אוהב אותך ,תגעי בי כאן ,כואב לי כול כך, כואב לי אני לא יכול לבכות נמסו לי העיניים. תירה בו במזדיין תירה בזבל הזה אבייייייייייייייייייי .תירה בו.
קאט.
שלום לכם קהל נכבד זאת אני הנשמה של דרור לוי, ברגע זה אני מרחפת מעל מתנועעת בין שמים לארץ, מתבוננת בגוף השרוע מתחתי ,הגוף השרוע מרוטש כליל ,חלקים שלמים ממנו פזורים לצידו, אני נפרדת מהחלול הזה, כרגע המחולק ,הפזור והמחולל עדיין חי בהזיה ,מעין סוג של פיזור אחרון של חיים, אין לו לדרור לוי ,הרבה זמן.דרור עומד למות היום ,הוא כבר אמור להרגיש את הסוף פועם בתוכו ,כרגע הוא עדיין נלחם על נשמת אפו האחרונה ,אני כבר בחלקי בחוץ מתעופפת מעל ,ברור שהוא ילחם, בהחלט אופייני לדרור לוי, אמנם אין לו סיכוי ,אבל כרגע הוא מתפתל ,מתמודד על חייו. אני אוהבת את האיש המופלא הזה, גרתי בגופו עשרים ושלוש שנה ,עכשיו אני ממשיכה לדרכי מקבלת את ההוראות שלי מלמעלה מחפשת גוף אחר כדי להפעים אותו, אני נשמה פעילה אין לי הרבה חופש, בחיי .יש לנו לנשמות הפזורות נוהלי עבודה בהירים וברורים ,עבודה בתוך גוף, להפעים אותו ,לתת את החיבור בין נשמה לחומר,זה לא קל שתדעו.דרור לוי היה תמצית מופלאה של חיבור ממוקסם, כמה טוב היה להתנשם בגוף הנהדר והפועם שלו.אבל אנו הנשמות כבר מודעות היטב שכול החומרים המשובחים מתפוגגים ראשונים ,ואנו הנשמות הטהורות, אלו המשתייכות לעם הסגולה מתפוגגות הכי מהר, יש נשמות שחיות בדנמרק שבדיה, נורווגיה ,נשמות אלה חיות בתוך גופות ארוכות טווח, יש להם כארבע או חמש חלולים שלמים לאורך חייהם הראשונים לפני שהם הולכות לטיפול בסדנאות הנמצאות למעלה.כן למעלה ביקום הבלתי נראה . אתם כרגע מבינים שגם נשמות הן בני חלוף,הקטע האלמותי הוא מיתוס . קהל נכבד, קהל מיוחד שלי, קצת על דרור לוי שלי, הוא נולד בחולון בישראל להורים בשם לאה ויחזקאל לוי הוא בנם הבכור, יצרנו אני והוא ,אדם שלם ,מרהיב ואנושי. כמה שאהבתי לגור אצלו.רגע סלחו לי, הוא מנסה להחזיר אותי חזרה,הוא לא מרפה מהנשמה, איזה אדם חזק ומיוחד, גוף שטמונות בו יכולות עצומות, רגע ,חייבת לחזור אליו .
בוער לי הגוף כולי שרוף, איה שלי, אני אוהב אותך, איפה את יפה שלי, אני לא רואה כלום העיניים נוזלות לי ,אני נשרף הכול אדום כמה אדום ,אימא בבקשה, בואי חבקי אותי אימא, אני בוער,אוף אוף אוף אוויר קח אוויר עוד אויר וואו וואו נושם, הכול כואב לי, אני נמס איה שלי.אני נרדם אסור להירדם, אימא בוא חבקי אותי ,לטפי אותי אימא ,אני לא רוצה למות אימא, אני רוצה לחיות תיקחו אותי מכאן בבקשה , אני מרגיש אתכם כאן , מי זה שוכב לידי ,איל, יריב ,בואו קחו אותי אני נמס שורף לי.בבקשהההההה היא מתעופפת מעל שדה הקטל שורף דומיה שקט צל מות היא מתעופפת נפרדת.
קאט
חזרתי אליכם ,זאת אני הנשמה של דרור לוי,הוא עדיין חי בתפר של השמים והארץ עוד רגע קט יסתיים מעגל החיים. אני מצטערת שאני כך פתאום נחשפת ככה מולכם, פסיכולוג הנשמות אמר לי בסדנא האחרונה בה השתתפתי להיחשף לשפוך את הלב בתוך יומן מילים ,כאילו אני משחררת את עצמי מול קהל, בדרך כלל אני עצורה ומסוגפת ממשיכה את חיי הנשמות הנצחיים . זה לא קל שתדעו אני רואה את החומרים הטובים המתכלים בכזאת מהירות, המראה הקבוע מרעיד את הבדידות שבי, גורם לי לכאב נשמתי קשה, מצחיק אה ,משחק מילים כאב נשימתי של הנשמה התוהה. אולם הפעם כשאני מאבדת את הגוף של דרור לוי החלטתי לדבר, אני לכודה כבר בכול כך הרבה חללים איני בטוחה שאפשר להמשיך להתנשם כך עם כול כך הרבה חוסר ,פסיכולוג הנשמות אינו מכיר אותי מספיק לעומק ,קשה לי, החלטתי הפעם אני מספרת לכם,קרי דרך יומן המילים שלי על חיי בגוף ראשון. ייצגתי כול כך הרבה חלולים ,אגב חלולים זה השם המקצועי לגוף ללא נשמה ,התנחלתי והפחתי חיים בחלולים של אנשים הנחשבים לגדולי תרבות וחוכמה, ראיתי אותם בקלקלתם בהזייתם במחשבתם הסוטה שכה אטמו אותה בתוכם כדי שלא תשפך החוצה, הגנתי אליהם מעצמם מהטירוף ואיבוד החושים ,הנשמתי גאונים, פקחתי טהורים, ריחפתי בחלולים מרשעים עד אימה הפחתי חיים בסדיסטים, קבצנים , עשירים ,כולם היו חלולי. דרור לוי הרעיד את הרגישות שבי, אני מתעופפת ממקום למקום, מאדם לאדם, נחשפת לתוך חללים עמוקים של בני אדם, חללים רחבים של חיים שלוכדים אותי בתוכם אני מפיחה בהם חיים ואז הם נעים על פי מטוטלת של סינרגיה בין הנשמה שבבסיסה היא טהורה לבין גוף סופג, החיבור יכול להיות שמימי או קטלני ,הרוב הם חיבורים רגילים של חיים בין טוב לרע ,מעט בדיות ,מעט מחוות הרבה חלומות וחיי שיגרה. יש לנו מגוון רחב של נשמות טהורות ,אבל אנו ניצתות ומהוות מדיום משובח רק על פי תחושות . דרור לוי היה החלול הטוב ביותר שיכולה נשמה לבקש, מאז שהיה ילד קטן הטוב נשפך ממנו, פשוט התענגתי על חדוות חייו זכיתי לחלול מושלם והנה כרגע הוא שוכב כאן על הרצפה, נאבק על תמצית חייו. כמו שכבר סיפרתי דרור נולד בחולון גדל ברחוב שנקר ,למד בבית ספר היסודי ניצנים ,מכיתה א כבר סומן כילד מוכשר, תענוגות שלמות בילד אחד.
אני רואה תמונות שקופות של חיים ,הנה הוא יורד מלמעלה בשובל זוהר,מקצר פתילי החיים ,אתם קוראים לו מלאך המוות, אצלנו בעולם הנשמות שמו המקצר. הוא מרחף מעל דרור לוי שלי,מנתק את הפתיל ,אני משתחררת מהחלול כמו משב רוח נושב בהתאם לחליצת הפקק אני נפלטת החוצה ,שלום לך דרור לוי עשרים ושלוש שנים של כבוד ועונג היה לגור במחיצתך, ציפיתי שתחיה יותר שנים ,אבל הי ,אני לא יכולה אפילו לצייץ ליד התוכנית שלו ,ההוא מלמעלה.
מתחיל לרדת גשם שמרטיב את שדה הקרב הנוראי הזה, כמה גשם יורד, אני מעופפת בין הטיפות אינה נראית,המטר שוטף את האדום הנוראי שדבק אליו ,הוא שקט אינו ממלמל הוא השלים, לא מסוגלת לעזוב את האיש שלי.הטיפות הופכות לזעף תוסס, פורע ,כמה מיים, אני יודעת שהגשם הזה בא לטהר אותי כלפי מעלה, תמיד אני מגיעה לשערי השמים אחרי זלעפות ,מעין בדיחה של מוריד נשמות הגשם . כשאני מרחפת כלפי מעלה חשה את הזלעפות הניתך כלפי מטה אני יודעת שסוף מעגל הנשימות שלי הגיע, אני שחוקה,חייבת להגיע לפסיכולוג הנשמות ,אני מרוקנת, כול כך נקשרתי לחלול המרהיב, דרור לוי. הגשם מוסיף לרדת בשצף, מטהר את שדה הקטל המטורף השרוע גופות, כול חבריו של החלול שלי השוכבים לרגלי,נישמותהם עלו כבר לפני כשעה, כולל הנשמות של המחבלים שחוסלו גם, כה מעציב אותי הסוף, הבזבוז,האימה, אני לא אמורה בשחרור פתיל החיים בין חלול לנשמה להיות כה רגישה ,אבל באמת שאני הפעם מתקשה. דרור לוי אהב גשם אהב לעמוד ערום מתחת לעץ בחצר ביתו בחולון,בחושך שהטיפות שקופות אל מול המנורה הלבנה של חצר הבית, הוא היה מרים את הידיים כלפי מעלה כדי לסמן את אהבתו לחיים ולהירטב, אח איזה איש, ואני הנשמה שלו הרעדתי את עצמי עבורו ,הכול היה שקוף טהור ורטוב. הוא מניף את ידיו ומרגיש אותי מרחפת רגעי יסוד של חלול ונשמה רגעי חסד אלה היו.גשם, גשם ,גשם, טהר אותו. הנה אני עולה למעלה החבל נותק, אני מגיעה במהירות לשער השמים שנפתח עבורי ,אני פוסעת דרכו, עולם שלם מתנועע סביבי נזכרת בדרור לוי ,אני נשמה עצובה כרגע. דרור לוי לא היה תלמיד שקדן ,תמיד היה מעורר קצב, סוג הילדים שכולם הלכו אחרי המנהיגות השוצפת הניגרת ממנו, הבית ספר שקק כשדרור הגיע, תמיד במגרש ספורט משחק כדורסל וכדורגל שומר על התדמית הקשוחה,כול בנות כרוכות אחריו הבנים מעריצים הו אתה מלמעלה הייתי בטוחה שתתן לאיש הזה להיות חי למצות את הפוטנציאל המופלא בין חלול לבין נשמה. תשלילים שונים מזנבים בי, רגעי שקט ודממה ,רגעי אימה,כישלון ,הצלחות ,אהבות, אכזבות חיים שלמים,הנה הטלפון הנוראי מצלצל, צלצול הגיע ממנו מהמקצר הוא אסף וגנז את הפתיל אני משוחררת. הטלפון מהדהד בחוגה שנמצאת בתוכי ,אני לא עונה ההלם ממשיך להדהד בתוכי ,אני לא עונה אני כנראה נשמה מפורקת ,שמעתי כבר על סיפורים המאחדים בין נשמות לחלולים והפרידה האכזרית בה רק בסכין ניתן להפריד בין הקשה לחי, העבש והמחיה, הנשמה מתקשה להסיר את קרום החיים של החלול הדבוק אליה ,קול הצלצול ממשיך להדהד בחוגה הטלפונית, המקצר, אני חייבת לענות לו להודיע לו על כך ששוחררתי שלום הנשמה של דרור לוי, מדבר המקצר ,הקיצור הושלם ,הנך מוזמנת לתהליך מילוי טפסים בארכיון האנשים,ומשם לועדת המינויים האם לקבל חלול חדש ,או לעבור לסדנאות מילוי המצבריםתודה. אני שונאת אותו . אני מציירת את פתיל חייו עבורי ,נפרדת ,אני מטפסת לכיוון ארכיון האנשים כדי לקטלג את סיומם של חייו של דרור, אני זקוקה לתיאור בן שלוש שורות שיאפיין את דרור לוי כדי שצוות הארכיון יוכל לקטלג את האישיות שלו בארכיון האנשים. דרור לוי בן עשרים ושלוש חי נושם חיבור נפלא של גוף ורוח. הייתי גאה. אני מסיימת את פעולת הרישום עייפה ומותשת אני מרחפת לחדר התאוששות בסדנאות השיקום . דמעות של מלאכים שרים ביקום החלולים למטה, דמעות של נשמות, שרים אצלנו בעולם הנשמות החי.
הסיפור נכתב כתרגיל בסדנת הכתיבה הנפלאה של המיתולגית |
אפריל 2009 הימים הם השבוע הראשון של תחילת אפריל שנת אלפיים ותשע במניין שנות הנצרות, שנת הסוס על פי לוח השנה הסיני, כמו גם שנת חיים האחרונה שלי על פי מעגל החיים השלם שתוכנן עבורי .אני אמות בדיוק באפריל אלפיים ועשר. אני יודע זאת לבטח . נורא מפתה לומר שזאת תהיה שנה אחרונה של חיים שלמים ומופלאים שנה שבה אני עדיין יכול ללגום מכוס עמוקה של יין אדום ניגר להתרפק על מקבץ הטעמים המרהיב המתהולל בחיכי ולהתענג ,או אולי תהיה זאת שנה שבה עדיין אני אוכל לחוש את כפות הרגלים שלי מעקצצות בחול הים בדיוק בקו הדמיוני שבו הגל נשטף ומוקצף לחוף משאיר סימן קיום וגורף את עקבותיו חזרה למים, אולי זאת תהיה שנה אחרונה שבה גופי ינוע כמטוטלת שלמה ולא מפורקת למפרקים בודדים ומתכלים. גוף שלם חי,מצטער לומר לי ובעיקר לכם שלא, פשוט לא. האמת המפתיעה היא שזה לא טורד את מנוחתי בצורה קיצונית עד כדי כך שהאוויר הכלוא בתוך ריאותיי מתפוצץ בנחיל של זעם גופריתי או תסכול המלווה ברחמים עצמיים זולגים, הסבירות הגבוהה יותר היא שבעצם אני לוכד את עצמי פנימה בהשלמה מאופקת ואצילית ולו רק בשל רצוני להיות מדוד במילותיי כך שהיומן הנכתב עבורכם ואלי עבורי כמזור לכאבי יהיה מסמך אמיתי וכנה. אכן המצב הוא לא תיקני ובהחלט מפריע לי באופן פנימי וסמוי כאילו משייף את תודעתי בנייר זכוכית שורט, איני חש את השיוף רוחש מולי אבל בהחלט מודע לקיומו הסופני ,אולם בדרך מוזרה ועקלקלה למרות השיוף הנמשך בתודעתי המרוחקת עדיין מנחמת אותי העובדה שאני עוד חי ונושם, ניתן לומר אפילו מנצח, כן מנצח ולראשונה בחיי יש בי גאווה על הניצחון הגדול הבנוי משרשרת איים של תעצומות קטנות . אני עדיין יכול להרים את עיני כשראשי נשען על הכרית הלבנה ולקרוא מילים של ספר שמרגש אותי ,לפחות שלושה עמודים ברצף ,ולא אל תקלו ראש בעניין זניח וכה פעוט בעינכם, הישג כלל לא מבוטל במצבי הבריאותי אומנם לאחר דקות מספר פני צונחות כך שסנטרי שמוט על חזי ועיני נעצמות מותשות והספר מתגלגל ממיטתי לכיוון ריצפת החדר .אני בהחלט עדיין יכול באוושה של נשימה אחת לקרוא שיר מפותל ומסוגנן היכול לגרום לי להתרגשות אינטימית עד קיום מעשה אהבה נסתר עם המילים. החשוב מכול גילתי בדיוק באותו יום כשנודע לי על ידי הרופא הלבוש בעניבה אדומה בוהקת וחולצה לבנה מכופתרת על מחלתי ,בינינו, מה גם שהיה מוזר בעיני לבושו המוחצן כי הייתי בטוח באחד מחזיונות הבלהה שהתרחשו בי לפני הבדיקה הגורלית במעמד המצמרר בו הרופא יבשר לי על סוף חיי הוא יהיה לבוש בחלוק לבן עם מבט אבהי ומרגיע,טוב, אבל ככה אני עשוי בכפיפה אחת עם הנשמה הרומנטית שנושמת בי. נחזור חזרה לעניין הרופא המעונב שהודיע הודיע לי ביובש על מחלתי המקננת ושקרוב לוודאי שאני מוסר בקרוב את נשמתי לבורא העולם, בדיוק באותו יום מריר וקשה שהסתגרתי בחדרי מבודד ממשפחתי מתכנס בכאבי גיליתי שאני יכול להריח אוויר ולפרק את סוגי המולקולות האווריריות דרך חוטמי,ויכול לשמוע מוסיקה דרך אוזני כאילו תכננו אותה עבורי, אתם מבינים על מה אני מדבר נכון? בעצם אין סיכוי שתבינו אתם חיים נושמים ובריאים. אנסה להסביר את עצמי, התחושה היא שהמוסיקה נכתבה רק עבורי בלבד ,אני היקום האוניברסאלי הצורך את המלודיות ,אני האוזן העצומה עם המחושים וצינורות השמע, אני הקרום הדבשי המגן על עור התוף, האוזן המפותלת שלוכדת את הצלילים לתוך תיבת התהודה הפרטית שלי. אני יכול לשכב במיטה עם המצעים הלבנים בחדרי מולי החלון הפתוח הפונה לכיוון הגינה ,מה שאני עושה לא מעט זמן מאז הבשורה שהבהירה שאין לי חיים ברורים בעלי יכולת עמידה , אז בשוכבי במיטה רפוי מנקה את מוחי משאיריות של בלאי מחשבתי ומפעיל את חושי ברמת יכולת קבלה מופלאה, חוש הריח מתחדד אני מסוגל להריח את האוויר כפיסות נפרדות כאילו קילפו אותן שכבות שכבות,ריח משב הרוח ,טעם קרן שמש,מריח אבקנים שונים המגיעים מפריחות האביב, חשוף טהור וספוג בשלל ריחות וטעמים . חוש השמיעה שלי התחדד ואני מסוגל להקשיב לצלילים כמפל הרמוני שלם ואז לפרק את יחידות המוסיקה לנשמות עצמיות,נשמה בתוך נשמה יש בי כיום את היכולת לשמוע את הגיטרה פורטת רק עבורי סגנונות מזורים, מינורים, פריטה ספרדית. צליל החצוצרה מתערסל לעצמו מתעופף בתוך משפך השמע שבי מתנתק מההרמוניה המוסיקאלית המאוחדת לצליל אחד בלבד טטטטטט צליל פרטני המשתייך לי בלבד,שיא הטוהר מזדנק מהסקסופון שמסכם את חיי בתרועה ארוכה לרגע מלאת תוגה ולפרקים עולצת הצליל החודרני נפרד מהמערכת המוסיקה השלמה לפרט אישי ואינטימי מנגן לי את חיי את זמני, ואני מקשיב לכול אחד בזמנו מזמן את תורו חש את ביקורו אלי משתייך, נושם, מרפרף, שלי אמרתי. אתם לא יודעים על מה אני מדבר בטח, איך זה להרגיש בתוך מערכת אינסטרומנטלית רבת כלי נגינה המנגנים יחד בהרמוניה שלמה ולזהות צליל צליל כאילו הוא היחיד המתנגן כרגע בעולם ,אתם מנעים בראשכם בעדינות כנראה שהמחלה טרפה גם את דעתו נניח לו לאדם ללוות את שארית חייו בהזיות, בעצם איך תדעו ואתם בריאים כול כך ,הי זה בסדר שאתם בריאים שלא תבינו אותי לא נכון,אין בי טיפת קינאה לבריאות המופלאה שלכם ,זה אני האיש שמודד את זמנו וזה אוקי.מקובל.שריר וקיים. אומנם אני כבר לא יכול לחוש לפעום ולהתרגש מגע של עור הדבק לעור כאילו מתאחדים בדביקות שמנביעה מנקבי הרגש, אני כבר לא יכול להסתחרר מנשימה שאוחזת בנשימה כיון שגופי על סף קריסת מערכות מתמדת כך שאני לא יכול לבצע את מעשה האהבה הנחשק. תופתעו גם תאוות חיים זאת אינה חסרה לי ,לא בוערת ממני אני מסתפק במועט נמס מריח החיים וטעם המוסיקה שאני כול יום מלקט אותם לתוכי.אתמול בשוכבי במיטה ערום מכוסה בסדינים הלבנים מתענג על ריח האוויר שנשב מחלון חדרי והביא איתו את ריח השמש המעוררת את העולם ,עשיתי הטיות של השורש ז,י,ן על כול פעליו זיינתי, ,הזדיינתי, מזיין, מזדיין, זין זין זין הוספתי את הזיונים והניזונים ,זאת הייתה תרפיית המין האחרונה שלי העונג הרגשי היחיד שנותר בנשמת אפי האחרונה ,התענגתי . בכול אופן אהוביי אני כבר חי על מוות סופני שמתדפק על דלתי, סופר שעות ימים וחודשים,אני מת מחייך, מת שמח, מת חי. כמו שכבר אמרתי בפתיחת דברי אני אמור למות באלפים ועשר ככה היה לי ברור כבר כמעט שלוש שנים מאז שהרופא הראשון המעונב שגילה לי את התפרצות המחלה שמו היה ד"ר גדרון הוא נתן לי שנה של חיים,כך הוא העריך וזה בסדר, אני מכבד את כול הרופאים האלה הם מלאים את תפקידם אין בהם הרבה אמונה ביכולת הכניסה פנימה הזדככות וההיטהרות הנפשית איני חושב שבאופן מדעי מובהק יש ברופאים המלומדים את יכולת ההבנה שהחולה הסופני יכול לקבל את סיום חייו בשני מימדים, מימד הטבע בו הגוף מתכלה ומתפוגג ומחזיר את פנימיותו באיטיות לבורא עולם ומימד שני הוא הכי מזוקק מימד ההשלמה הפנימי נחשול תשוקתי של קיום היכול להחדיר את עוצמתו וכוחו לתוכך ואתה בלתי מנוצח . יש רוח טובה שמנשבת בתוכי יש מוסיקה שאני יכול להרכיב מתוכה מתווים של סימפוניות פרטיות אני יכול להריח עד רגע מוחשי ואמיתי מפלח חי ונושם את פיסות החיים המנשבות לחדרי דרך החלון בדרך מוזרה ויפיפייה, אולי אפילו אני חי הרבה יותר מאותם רופאים עבדקנים המעונבים בעניבות אדומות . מאז אותה בשורה של אותו דר גידרון עברו שלושים ושבעה חודשים ארבעה רופאים, ארבעה ניתוחי הסרות חלקים פנמיים, לפעמים אני חושב שגופי כמו מזוודה חלולה, בתוכי ללא כול חפץ פנימי בר שימוש ,ניתן לנענע אותי ולשמוע רעש של כול מיני חלקים פנמיים שנותרו בתוך המזוודה האטומה לא דבוקים בצורה מסודרת,משוחררים ללא זיזים עושים רעש של באנג ובום בתוספת כמות אדירה של כאבי תופת שחיים איתי כאילו הם ממוגנטים למודעות שלי ,אני לוח המודעות של הכאב הבלתי נסבל שחודר וחודר עד שגם הוא הובס, אין בי עליו כול רע על הכאב המחורר הזה פשוט הפכתי אותו לחבר לדרך, בוא כאב תהיה איתי, שן איתי, נשום איתי, אני איתך אהוב שלי מקבל אותך באהבה, המעוות התפוגג, הכאב התרגל אלי ואני אליו ,הוא מאותת, אני מגיב ,אני נסחף הוא מתריע, הרמוניה אמרתי. עכשיו נותרו בי רק זיכוך אמיתי איך אמרתי בתחילה אני מת מחייך, מת חי .פאקינג מת של החיים ואני צוחק לעצמי עכשיו על השנינות המופלאה שלי.תצחקו גם אתם ,תתענגו. דבר נוסף שגיליתי על עצמי תוך כדי משחק החיים שבו אני שותף, שאני יכול אפילו להפתיע את עצמי בנחרצות של הישרדות. לאורך חיי ויתרתי לעצמי על הבייסיק, על היסוד, על ההתמדה, עבדתי סביב השעון ,לא שאני אמור להתנצל על כך הי זאת פרנסה הבאתי אוכל לעצמי למשפחתי, אבל לא הייתי שם, לא הייתי לילדי, לא לאשתי ,וכן לא הייתי גם לעצמי, הייתי קל לכניעה עצמית, מעשן את חיי דרך סיגריות קטומות, אוכל ללא גבולות ומגבלות ,וחיים. היום אני איל כהן עדיין לא מוכן למות ככה סתם ללא איזה מפץ גדול או לפחות רק עד שאני אראה קרקס שיופיע מולי במלוא הדרו. היום אני בן ארבעים ושלוש וכן אני חולה כבר כמעט שלוש שנים,וכנראה עוד שנה לא ידועה עלומה בה המחלה קיננה בי במחלה סופנית שמסיימת את חיי,ולמרות תרועת הסוף ורגעי הסיום שכבר מאותתים לי באורות חשמל בוהקים, עדיין אני לא מוכן למות ככה סתם ללא קרקס אמיתי שיוצג לי מול העיניים . המופע של חיי המתים. כשאני חושב על קרקס אני מרגיש את האדמה רועדת מתחת לגופי הדק והחלול ,הנשמה כבר אולי לא רעבה כמו פעם אבל המחשבה על אוהל קרקס צבעוני ,מחודד, ססגוני, גורמת לנשמה הזאת שסופרת צעדים לגעוש להתרגש.אלוהים כמה אני רוצה קרקס... אני צועק את הרצון שלי דרך אישוני שכבר אני מתקשה להחזיקם פקוחים, הרצון משתקף דרך עורי החיוור ופני הנמתחות, אני אומר את בקשתי דרך רוקי הניגר משפתי ללא שליטה ,צווח את תשוקתי דרך תודעת המוח, כול זאת אני אומר להם, ליקרים שלי ,לאשתי לבני, ולביתי ,אני לא אמות שלם ללא מראה של קרקס עילי,פראי,יצרי, המוצג מולי כשאני עטוף בשמיכה בצינת היום ,בעצם צינה זה יפה לסרטים דרמטיים, אבל אני באמת מרגיש צינה באופן תמידי מכפות רגלי המוקפאות עד למותני החסרות זיזים של חיים. כול המופלא המרהיב יתרחש בגינה שלנו בבית הפרברי בדיוק בתחילת אפריל ,ימים לפני מותי הקרב, כשעץ הצאלון מפריח תפרחת אדומה מעלי ,ריחות הגינה עזים ובוהקים מסחררים את גופי הקמל, התבלינים הנפלאים שאשתי נטע שותלת בעקביות בערוגות המהוהות,הם ורק העלים המתעבים האלה יתנו את ריחם עבורי ,אני מטורף על ריח של לואיזה טהורה שמגביהה האת גבעוליה למעני.אתם לא יכולים להבין כמה ,אינכם מתים חיים כמוני שניזונים מריחות ותשוקה פנימית נוקבת ושורפת. מתוך פתח אוהל קרקס עצום מימדים הצבוע בפסים אדום ולבן כשאני הצופה היחידי בו ישתחל פיל קטן עם חדק ירקרק ארוך שבקצהו פתחי נשימה החדק מתנועע לאורך פסיעותיו ואוזניים עצומות ינועו כמפרש מצידי ראשו, על גופו יהיה כרוך ברדס הודי צבעוני, רגליו יהיו עטופות בפוזמקאות סגולות ,הפיל יעמוד מולי כן אני הוא הצופה היחיד, יכרע על רגליו הקדמיות באותו רגע אני אחייך את חיוך האושר שלי. פיל קטן אפרפר ירקרק בא להופיע רק למעני, בשבילי הי פיל קטן שלי, מה אומר לי הפיל לא אגלה לאף אחד, הוא יקרב את חדקו לאוזני ויאמר את מילותיו ואני אחייך קלות ואז אצחק בחיוך עצום בלתי נגמר והפיל הקטן יהדהד בצחוק איתי, צחוק של פילים, צחוק של חיים.אח ...אני אראה קרקס באמצע אפריל בחצר ביתי שמערוגות התבלינים יתערסלו ריחות המנטה משיחי הנענע משולבים בעזות הרוזמרין ומרירות הטימין.. זה שווה חיים לא? לוליינים לבושים בלבן שאבנטים אדומים כרוכים סביב מותנם פניהם עזות ועיניהם מלוכסנות, מונגולים כמדומני יפסעו על חבל דק כשמוט מחודד וארוך חבוק בידיהם על מנת לשמור על שיווי משקל, נשמתי תעתק מעצמה למראה רב ההוד הנגלה למולי,להרף עין יגיח ליצן עם אף אדום תפוח פניו מאופרות בגוונים לבנים זרחניים שחיוך אדום כתום מצויר על שפתיו על ראשו כובע מחודד בקצהו פעמון קטן דינג דונג הוא ירקוד ויסתלסל מולי ,ואני אחייך חיוך מלא של מכול הפנימיות שבי שחוט מחשבה מעט מעיב עלי לרגע בשאלה, האם החיוך האדום כתום המצויר על שפתיו של אותו ליצן אמיתי הוא, האם גם הוא חי כמזוודה חלולה האם ... בעצם כלום לא חשוב כרגע. העיקר שהליצן עם אפו התפוח מחייך אלי, אני זקוק לחיוכים האלה.אני רק רוצה למות מול קרקס פועם וחי האם בקשתי גדולה מידי?כרגע המצב הוא בהחלט לא פשוט, אני מחובר למכשירים שונים שמפיחים נשימות באפי בלון חמצן הניצב על משטח מתכת מחובר בגלגלים שחורים ,אינפוזיה המחוברת לווריד במפרק ידי הימינית מסתלסלת בשקית שקופה התלויה לצידי, אני אוהב להביט בטפטוף של הנוזלים משקית השקופה טיף טיף טיף מתבונן איך חיי נוזלים ממני טיף טיף טיף, עוצם את עיני ומאפשר לרוח הריחנית הבאה מהחלון ללטף את שערי ופני הלוהטות, לחזי מחוברים דרך קבע אלקטרודת על ידי מצבטים שחורים המודעים לי ומשפחתי על דופק חיי. כול המכשירים הגרים בי הם חברי לרגע כך קוראת להם אשתי נטע,הם נגררים איתי יחד לאן שאלך, אני נושם נשימות רכות ,כמעט סופניות, אבל שלא תטעו בי ,אני עדיין חי, יש בי בעירה שאינה מפסיקה לנבוע, ביכולתי להרגיש את האמת זעה בעורקי נושמת את עצמה ללא צורך במכשירים טבעית ובוערת, אני מת חי אמיתי. אתם בוודאי משתאים ולא מכירים את המושגים האולי מוזרים בעיניכם שאני מציג לפניכם על המת החי,או על המת חי האמיתי, בואו אני אספר לכם על השקפת חיי החדשה שנוסדה במיטת חולי בשנה האחרונה. החלטתי בשיתוף עם משפחתי לחוות את סוף חיי במיטתי ,בחדרי ,בביתי, כול הסוף טבול בתוך המשפחה האוהבת שלי ,כיון שכרגע אני מת חי, בדיוק בקו האמצע בין החיים למוות, חי בתשוקות שבי ,חי באש הבוערת בתוך המזוודה החלולה שנותרה מגופי הפנימי, ומת בגופי החיצוני. אני איש החי המת הכי מאושר בעולם, ואני אמות בצורה סופית כמובן רק אחרי שאראה קרקס נושם, מתהולל ,משמח ,אצלי בחצר הבית. אדם המודע למותו צריך לסיים את חייו בתוך ביתו, מלווה במשענת הרוחנית הפנימית שמקיימת עבורו. הם המשפחה שלי. כשעדיין יכולתי לצעוד על רגלי ,הינו כול בני המשפחה פוסעים יחד כפמליה מהודקת בשעות בערב שהחמה הייתה מסיימת את שקיעתה ורוחות בין הערביים מנשבות בנעימות . אני צועד בצעדים מדודים לבוש בגלאביה לבנה ורחבה ששוליה מגיעות לקרסולי נעול בנעלי גומי, מגולח ראש, רזה ומחייך, אלוהים כמה שאני מחייך, שכולם סביבי כולל אני עצמי ירגישו את החיוך הרחב והנוצץ שלי. נטע אשתי האהובה פוסעת לצידי גם היא לבושה בגלאביה לבנה מזדהה עם בעלה המת החי אוחזת בגלגלת שאליה מחובר בלון החמצן מהלכת ומחייכת זוהרת ביופייה ואהבתה. יואב פוסע לשמאלי לבוש בגינס דהוי וגופיה לבנה אוחז בידו הימינית את שקית העירוי השקופה מהלך בשלווה וכמובן מחייך שטור שיניו הלבנות בוהק בסיפוק כולו מואר במסירות לאביו ,מעט מקדימה הולכת יעל ביתי הצעירה לבושה בחולצה לבנה רחבה ומכנסי פשתן מנוטת את דרכנו ואומרת מילים של שקט לאביה. כולנו צועדים מעדנות ,השכנים עוברים בשביל מניעים את ראשם לשלום ושואלים לשלומנו ואנו נענים, שלווים ומאוחדים ,הצעדה היומית הייתה הנמשכת כמחצית השעה שבמהלכה הייתי חייב לנוח לכמה רגעים על ספסל בשכונה כשלוש פעמים בממוצע. באחת הצעדות בשדרת העצים הצמודה לביתנו שוחחנו על המתים והחיים, במשפחתנו משוחחים על הכול, כולל האמיתות השקופות של סוף חייו של אב המשפחה.באותה שיחה נבנה לקסיקון החיים והמתים של משפחת כהן. יש בעולמנו את סוג האנשים שמקבלים את ההודעה לסוף חייהם באמצע החיים ,הם מקבלים את ההודעה על המוות המזנב בהם בשנייה אחת הם נהפכים למתים עצובים כך שהעור שלהם הופך שקוף מרוב חשיפה למוות המתקרב, הקול הופך לצרוד שהאימה מחוללת בגופם סופרת את דקותיהם, קולם נשמע כאילו אותו מת עצוב פולט את מילותיו האחרונות חונק את ההברות כלפי חוץ כדי לשפוך את הפחד שמזנב לו בלב ,הבדידות המקפיאה אותם שואבת את עצמם מטה הם חוששים ממנה יראים מהאמת המטהרת את עצמה פנימה מהם. הם נשכבים בתוך בית חולים סופני נפרדים מהמשפחה ואז מתפוגגים מעצמם נעלמים לתוך החלל האינסופי שאוסף את הנשמות הבודדות והעצובות, למחרת בני המשפחה פוסעים אחרי האלונקה של אותם מתים עצובים, חלקם בתוגה עמוקה ויש מי בתחושת הקלה ,העפר המכסה אותם עצוב כמוהם הם נטמנים תחת בור אפל, מסיימים את פתיל חייהם .תודה עולם שקיימנו בו אנוכי מת עצוב , נפרד.המת החי בדומה לזמן השאול שלי, אני לא מת ובטוח שאני לא חי ,כול עצמות גופי מפורקות לחלוטין אין פינה בגופי שלא אכולה ברימת המחלה הסופנית, אבל הנשמה שלי, הנשמה המפוצצת שבי ,יש בה בעיטות, יש בתוכה עשן ,הרעב מתפרץ מתוכה בכול עוצמתו ,אני לא מת ככה סתם ,אני לא מתפגר כי ככה צריך, אני נושם, אני בועט, אני אוהב ואני למען השם רוצה קרקס . אני חוזר על המילים לפני אשתי נטע, לפני ביתי יעל ובני יואב ,ועכשיו גם לפניכם קהל הקוראים שישוב ויצלם את מותי המתכלה, אני מבקש יותר מידי? יש כאן אדם על ערש דווי הוא לא מוכן למות ללא קרקס פועם , לא מוכן לעזוב את החיים ללא אריה שואג חבוש בציציות ורודות המזנק תחת חישוק בוער לא עוזב וזהו. אפריל 2010הנה עברה שנה בדיוק אנו בתחילת חודש אפריל שנת אלפיים ועשר ,בחוץ החל כבר משעות הבוקר המוקדמות דוק נוצץ של שמש מלטפת שמש שמיבשת את החורף הנידף והקמל בדיוק כמוני .אני מתבונן מהחלון על הקרניים הזהובות מריח אותם קרן אחרי קרן לכול אחד טעם וריח שונה כמו מניפה של כדורי גלידה וכול זיו מלהטט של קרן שמש מגלה לי שאלה ימי האחרונים ,אלה שעותיי האחרונות. אני חש את המטרונום המסכם את זמני דרך כול פתח נשימה סדוק שנותר בגופי , טוק טוק בדיוק כמו אוושת סיום אני יורד מהבמה בקידה ענקית ,החלטתי ללכת היום אני אראה קרקס, אתם קוראי הנאמנים יודעים זאת ,אין הפי אנד בסיפור חיי , יש אמת זהובה, מפוכחות וחדה . אין בי עצב ,הלא אני המת החי ,המת השמח היודע שימיו תמו, הדלת נפתחה עבורי . אני כבר לא יכול לכתוב ביומני יותר משפטים קצרים של חיים ובטוח לא משפט ארוך ומפותל גופי קרס ,איני יכול לקרוא ואיני יכול לדבר, את כול אהבתי העצומה אני מוסר דרך עיני ופני הסדוקות, רק רגע שמיעת הצליל יכול להחדיר בי ניחוח של חיים ומעט צבע חי לפניי, הצלחתי בשנה האחרונה להגיע לרמת חידוד מוסיקלית מופלאה של תיבת התהודה, אני יכול לסנן את הצליל עד זכות מושלמת לטוהר מרהיב של צחות מוסיקאלית מושלמת. כמעט רוב היום יש משמרות משפחתיות בחדרי וכול משמרת יפה יותר מהשנייה, נטע אשתי יושבת ואוחזת בידי. תמיד לבושה בלבן הכי בהירה וצחורה עבורי ,מנגבת את פני מאגלי הזיעה המתרבים סביב מצחי, מסדיקות שפתי, מטהרת את עיני הדומעות ללא שליטה וקוראת לי מילים,ישובה על כורסה אדומה לצידי אחת לכמה דקות נושבת רוח משפתיה על פני לקרר אותם ברוח האהבה שיש בה ואני טועם מהבל פיה המחייה אותי לדקות הבאות. נטע קוראת לי שירים מספרים עבים המסומנים בסימניה היא מספרת לי סיפורים קצרים מספרים דקים משרטטת עבורי פסקאות מחוברות צבעוניות והמילים חודרות אלי מתוך החושך מזנבות מתוך מנהרת הצללים של הסוף, מלטפות ומנגנות בי ,היא תרגמה לי את מילות שיריו של דילן ואני נושם את החופש בתוך ההרמוניה הפתלתלה, אנוכי עומד ונוקש על שערי גן עדן, נוקש ומבקש להיכנס אני קרוב . נטע גם קוראת לי מילים של פאסווה המספר לי את סיפורי אי הנחת, שירים מרטיטים של אלתרמן והכול שלי ,כול מילה עמוקה ומתגלגלת בלשונה בכול כל הרבה אהבה. אני נושם את האהבה שלה דרך המילים, זאת דרך נאותה למות ועדיין אני כול כך שוקק קרקס. בלילה שהכול דומם רק המטרונום שבראשי ממשיך לתקתק את רגעי הסוף, נטע בא לחדר פוסעת חרש למיטתי מסירה את בגדיה, נשארת ערומה ורכה, מסתננת למיטה החולה שלי מתרפקת על גופי החלול מניעה את המזוודה הריקה,מזיזה בעדינות את הצינורות של גופי ,מנשקת ברכות את כול הפתחים האילמים של הגוף, מניחה את ראשה על גופי המת חי ומלטפת נרעדת את הנשמה החיה שלי שמחזירה לה באהבה אינסופית דרך התת מודע שלי אליה, היא סוחפת לעצמה את האהבה העצומה שיש בי אליה ,נטע לוחשת לי אהובי אהובי ,אני מבטיחה לך קרקס עם נמרים אפריקאים מגרגרים וחושפים טלפיהם שמאלף עם כובע בוקרים שחור מניף את שוטו לאוושות אוויר שורקות והנמרים נעים בצייתנות מקפיאה,אני אצייר לך קרקס אהובי עם דובי קוטב ענקיים המרקדים במעגל רק עבורך איש אהוב שלי, נחשי קוברה שירקדו מתוך סל קש עצום מדים כשהודי זקן וערום חבוש טורבן לבן מנגן להם בחליל העשוי במבוק את מנגינת החיים, אהובי אני מבטיחה לך כלבי ים מגעגעים עם כדורים פורחים שישירו את מעגל החיים עבורך. הקרקס ירקוד עבורך אהובי המת חי שלי, נשמתך תסלול את דרכה בתוך ההוד וההדר העצום הזה. אני עוצם את עיני מתרפק ,משקיף על התמונות רוטט מהתיאורים המופלאים של אשתי החיה לאט נעצמות העיניים הדואבות והכאב משתתק המחושים מתפוגגים והחיים זורמים בעורקי כנחל איתן בקצב תק תק תק ואני חי, הכי חי שיש ,אני צוחק תוך כדי שנתי אני המת חי הכי חי שאפשר למצוא במערב. עכשיו הכול שקוף נשטף בתוך בועת הבדולח של שנתי צבעים פסטלים מרוככים מתנועעים נחשים של ניירות קרפ מתנועעים ואני יכול לראות את אוהל הקרקס העצום ובתוכם סוסי הפוני המעוטרים ברתמות ורודות וארגמניות כתרים על ראשיהם ,במרכז הבמה על מדוכות הטרפז נעמדים הלוליינים והאקרובטים ,אני חי ומביט ורואה ונקבי החלולים נעלמים בתוך הצמר גפן המתוק ומסחרר ,אני נעלם . אני צף. יואב ויעל שומרי הנעורים שלי, הילדים המופלאים שלי ,קוראים לי במשמרות שלהם ספר לסירוגין פרק אחרי פרק באיטיות בלחש שאקשיב ואנחנו משייטים יחד בתוך הפרקים הגועשים שבכול אחד מהם ניתן למצוא את הדקויות ,כול כך מתחברים דרך המילים, יואב הקשוח למראית עין מנסה לשמור על פאסון ושלווה אגבית בתוך המילים המצוירות, אני מחייך לעצמי משימה בלתי אפשרית להיות לא רגישים כשאתה קורא את גרוסמן, מתנה אהבהבים עם האותיות ,מתעלס עם הקסמים הנרקחים מולך,ההתרגשות של יואב רוקדת בשפתיו ובאישוניו, קולו רועד ,ונשמתו יוצאת החוצה ברעד קל. את תהי לי סכין הוא אומר את קולו של הגבר, ואני מרגיש ויודע שכול מילה אוחזת בו מפתלת בתוכו מנשימה את חייו מולי ומרימה אותו על גל של רגשות ,הוא מנסה להיות נסתר כמעט מצליח לך אהוב שלי. יעל ביתי היפה יושבת על דופן מיטתי מלטפת את שערי וסופגת את עיני המלחלחות,היא וקוראת לי מילים ,שדמעותיה זולגות על הספר ועלי ,אני מסמן לה במנוד הראש שתזיל את דמעותיה עלי, על פני ,שיחרצו את הכאב שחי בי שימיסו אותו, היא קוראת את מילותיה של האישה ,היא אומרת את שפתה והדמעות ממשיכות לזלוג עלי על פני ,אני אפילו לא יכול ללטף את הפנים היפות של הבת שלי הסוף כאן, אנו יודעים זאת, כולם.ימי הסוף של המת החי ,לפני שיהפוך לאבק בחלל השמימי, המת חי הזה חייב קרקס. היום אני אראה קרקס חי מולי, קרקס נושם, קרקס בוער, היום אני משחרר את עצמי. הם לקחו אותי חרש נשאו את משקלי הנוצתי על ידיהם, הושיבו אותי נושם על טיפותי האחרונות, עטפו אותי בשמיכה חמה, הצאלון פרח בשיאו, אדום, בוער, זוהר, הצינה נשפה אותי חדרה לרגלי ,מפנה את צלילותה למולי, ואני מעופף בתוך המזוודה שלי ,נמוג, מתערסל מחכה לאוושת השמים. הם יודעים ,אני עוזב, אני נעלם, אני אוויר, הם מרגישים ויודעים אותי , עיני סומאות ,השמש מציירת זהרורים של סוף ,הם מדברים איתי ,אני חש את שפתיהם סביבי ,נטע אשתי אומרת מילים אלי ,אני מקשיב , יכול ללחוש את הנשמות של כול אחד מערסלות בי. גברותי ורבותי זמן הקרקס היום....
נכתב כסיפור קצר בסדנה של המיתולגית |
איך זה שאני יכול להביט לעצמי מאחור ואז לחייךחיוך שלם .אני משויף בייבי, כמו נתח בשר אמיתי עז טעמים מדמם . חומר טוב עשו אותי אינטנסיבי, מפלח, אוכל אש מזוקקת צייר צבעים. היום הודיעו ברדיו שהקיץ עומד להיות פרפה, פרפה חלבה עם אגוזים טחונים מלמעלה , את יודעת אגוזי מלך קצוצים, כמו החיים שלי קצוץ ודק , מעמיד חושים הדבר הזה. אני אוהב להתלבט על המילה הבאה בסיפור שלי,סוג של איש מתוחכם, מצד שני גם אוהב להתלבט על סוג הוויסקי בסוף אני בוחר בחרא הכי שורף. כי אני שורף, שורף כמו יהלום מזוקק , שורף כמו אהבה מוטרפת שאפשר לקלף את העור אחד מהשני. ניסיתם פעם לקלף את העור של השני?ממכר. לקלף את הנשמה, ללפות חזק שאי אפשר לברוח להרגיש שאתה יכול לזיין את העולם. פעם אחת בחיים חייבים להרגיש ככה, פעם אחת בחיים. כתיבה אינטראקטיבית עלק, כולה מעבד תמלילים אנושי חי על ורסיות מהעבר. אבל בייבי כמה שאני יפה שאני עושה אנרגיות סביבי, חבל לך על האש ,אני מיוקד, פירומן בפעולה ויש לי חברים. חברים מהעבר באים עושים איתי דיסטורשן, אני מנענע שייקניג ביבי שיקיינג. עכשיו אני מכין לי את השורף עושה רעש של מקלדת המעוותת את המילים נותן לטעמים להקציף אותי. קיץ אמרנו, פרפה חלבה, אגוזים מלך, אני מתחיל לספור את עצמי לאחור, צריך להרגיע. |
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
HagitFriedlander
בתגובה על מרק שעועית
-
yael~
בתגובה על ספר חדש. ימים חדשים. ילד מקולקל
-
הקשתית
בתגובה על ריח
-
נירית הרצינית
בתגובה על
-
אסתיהחטר גזה
בתגובה על מילים
-
~בועז22~
בתגובה על צייר
