היא אומרת בדידות

משרטטת את עיגולי העצב מתוכה

עיגולים שלמים צלולים.

  הוא מתעלם

 חי בתוך הזכוכית השקופה

שבה הוא מסמן את מילותיו

מילים של סדקים.

אני משוררת לך שיר שלםאז תקשיב

אני מקשיב הוא עונה.

תקשיב טוב

אני מקשיב הכי טוב. 

בתוך הסליל שאני חופנת בידי

יש צלקות,

אתה מרגיש איך הכאב נשפך כמו לבנים מוחצות

לבנים מקפיאות

לבנים סודקות.

אתה מבין

מדוע אני גוזרת את התמונות מפנים המקרן האנושי? 

 הוא עדיין לא מבין,

עדיין מסמן את מילותיו

מילה ועוד מילה

ועוד מילה

ועוד 

דניאל נעמד נשקף ומטוהר אל מול הכחול העצום שמשתרע מתחילת מסע העין הנפקחת ועד סוף האישון המתרחב, מסתער, לופת ומרפה, אינו יכול לשבוע מכמות הגוונים הכחולים ששוצפים את עיניו, מניפה מרהיבה של יריעות טורקיז אינסופיות שמתאגדות עם השמים התכולים ,תכלת הרקיע שזור בכחול הבוהק המתנועע בשלוה, הענק ישן את תנומת סוף הקיץ.

 דניאל סרוסי אוהב לבצע את להטוט השמש מול הים כך שברגע שהוא עוצם את עיניו בחוזקה כשראשו מורם כלפי מעלה לכיוון הקרניים הבוהקות והזוהרות המתקלפות מהחמה הלוהטת באמצע השמיים, בפתאומיות הוא פוקח את אותן לרווחה ובתוך האישונים מתלכדות צורות מתעופפות של חלקיקים זהרורים העשויים מצבעים עזים המתנגשים למולו, טווס שלם של מכחולים פועמים המתרככים עם חוטי פסטל סגלגלים חצילים, ורודים וכתומים השזורים בפסי זהב בדיוק כמו השטיח בסלון של סבתא נינט. המרבד שעליו הוא לפעמים כורע משתופף על ברכיו וסופר צבע אחרי צבע ,משרטט לו מפות ודרכים פתלתלות, מסעות צבעוניים דיימיונים רבי הוד, אוגר לעצמו את חוטי הזהב ככדור צמר השזור באגדות ,מרבד של חיים הוא יוצר לעצמו ,כזה הוא דניאל מעין ילד אוגר, סופח חום, סופג קור ,מאכסן רגשות, הכול בפנים כלוא ,נעול, לא פוקק עצמו החוצה, הצבעים נאגרים ונאספים לתוך המחסן החבוי בתוכי גופו,הוא ממיין ועורם את צבעי הזיכרונות בערימה סדורה ,חי לתוכם ,מפיג את עצמו בתוך הסיפור שבו הוא המספר והקורא היחיד.

דניאל סרוסי נפעם מהכחול העצום שלמולו, חש את מעלית דפיקות לב שמתחילה במסע הצניחה מטה לכיוון הרגלים ,מרעידות אותן, נידף למול העוצמה הנשפכת ,שולטת ,נוכחת, המשתלטת, הים קורא לו והוא מתנועע בלי משים, מעט רפוי כתפיים, נע כאילו מתפלל, מתאם תנועות עם אביו הים, ,הי, הי,הנה אני בן הים ,הנה אני משחרר את האוזקים, התשוקה שלי משיטת לכיוונך קח אותי אלייך, הי אל תשכח אותי. דניאל מזדקק בגופו לחוש את השקיפות שלוחשת בו.

 דניאל סרוסי יודע לבטח שהשמים המשתלבים עם הבוהק הכחול המסנוור כרגע מתחברים ומתמזגים עבורו ,הוא מתבונן בחיבור האופקי האינסופי, אחד הם ,מטה את ראשו ימינה כתוהה בדיוק בדומה לבלאקי הכלב העזוב המסתובב בשכונה צמא לשאריות תשומת לב, באותה שנייה מדויקת של הטיית ראש משתאה, יכול דניאל סרוסי לראות איך החיבור האופקי נבקע לשתיים ומתוכו נשפך שובל הזהב המזמין אותו אליו להניח את ראשו על רכות הצמר גפן שמתהווה לאורכו,הוא מוזמן להיות חלק נצרך, משתייך, נקראתי הוזמנתי ובאתי,

 הנה אני עומד לבוש במכנסי החאקי הקצרות ובחולצת אדידס שקנתה לי דודה מרגלית מאמריקה ממתין לסימן ממך, השקט מסביב גורף את עצמו פנימה, יום התענית היום, יום האלוהים והוא ניצב בוער, מוכן, מולו הענק הרועש למקטעים ונינוח לרוב, ים של אוקטובר מונח לפניו, סבא שמעון היה אומר לו איבני, אין ים כמו באוקטובר הים שהכי מריח מנשימות כחולות, ים המכיל את כול סליחות היום כיפורים ,ים טהור, מזוכך, מלא רחמים וסליחות.

 לרגע פתאומי עווית של נחישות עוברת בשדרת גבו, צליל של החלטה התקבעה בתודעה בראשו ,אני נכנס פנימה, מה כבר יעשו לי, אני אצוף לרגע ,לשבריר שנייה בתוך הצלילות המרעידה אותי, התמזג בסליחות האדוותיות המתנפצות במים ממלמל לעצמו, אחטא את עצמי, אטהר את גופי מול כול סליחה וסליחה הנשטפת בגלים ,הנה אני הטהור מכולם יותר מאבא חיים, ודוד פרדי, ודוד יואל, הכי טהור בשכונה והוא נעמד על קצה קו החוף בדמדומים בין ים לחול מביט בענק המתנועע בקולו המהמהם הקורא לו, מאותת ,מפתה בוא אלי ,בוא כנס תשתכשך במימי, מי יראה? מי יביט? כולם אינם, נמים את רגעי הצהרים של יום התענית ורק הוא ניצב ממול ,לרגע עולה בו המחשבה בטח מחפשים אותי ,היכן אתה דני? איפה אתה? הוא מתנשם ומחליט, הוא הולך עם הרצון שבו, ככה אבי כנפו לימד אותו ,לך עם עצמך, לך עם האמת שלך. דניאל סרוסי נעמד מול הים הכחול הרחב המזמין המבקש, בוא, בוא,ובא

 כשאבא חיים שאל את דניאל מה נכנס בו למען השם הוא לא ענה לו מילה,רק נעמד למולו אילם כשצל חיוך קטן מצייר את שפתיו, ספג את הצעקות העונש והכעסים בגבורה, בשקט מבודד, כמו שהוא תמיד ברגעי ההתכנסות ,אילם ועצור כאילו מנתק עצמו מהסובב כלום לא נוגע בו, לא חודר.

אני אוהב לרוץ על החוף ,הים ותנועת הגוף אחד הם גל עוטף גל מחשבה רודפת מחשבה והצליל ההומה מזקק את חוט המחשבות שלי ,כבר שבועיים מאז שבתי הביתה לשכונה לחופשה ,אני קם בבוקר בתוך בית הרכבת של ילדותי בחדרי הישן כאילו לא עברו עשרים שנה של חיים,שותה תה עם שיבה שמכינה לי אימא שגם אוחזת בידי ומלטפת את לחיי באהבה לבן השב הביתה מניכר, מברכת אותי במרוקאית .

 אני לובש את בגדי הריצה שלי ויוצא בהליכה מרחוב אלי כהן פינת הנגב דרך שדרת הקוצים שלא השתנתה במשך כול שנות היעדרותי, נשפך לחוף דרך דיונות החול הגבוהות, מטפס עליהן, שוקע בתוכן מעט, ואז נעצר בקצה התלולית מתיישב לרגע ומתבונן על הכחול שלי ושל דניאל אחי, מסיר את הנעל שהתמלאה בחול שופך את הזרזיף חזרה לתלולית וקושר את השרוך שנית כשכול הזמן עיני נועצות בים של דניאל ,מתפזר במילים שלו שנאמרו ואלה שלא נאמרו בתודעה שנעברה בינינו בלי מילים .

 החול בדיונה עדיין לח מטל הבוקר אני נוגע בו בידי, מפורר את הקצוות המחוספסות בין אצבעותיי ממולל גבישים מאוגדים של חול רטוב ,מרחוק נמצאות הארובות העצומות שלוש במספר מפזרות את העשן הלבן הניגר מהם בעצלתיים שמתפזר מעל גגות הרעפים של השכונה החדשה הצמודה לשכונת מגורי. שכונה מסותתת ושלווה עם בית ספר דמוקרטי ,גני משחקים מוצלים העטופים בשטיחי פלסטיק המגנים מהחול, שבילים מסוגננים ,גינות מכוסים בדשא סינטטי ירוק ואפילו בריכה שכונתית ואני תוהה מי צריך בריכה כשיש ים כול כך מופלא.

 בכניסה לשכונה יש עמדת שמירה עם מוקד אלקטרוני ושער החוצץ בהתרסה בין בתי הרכבת הלוחשים לבין גגות הרעפים האדומים,בדיוק כמו הבית שלי בשכונה המעוצבת ללא ים בניו גרזי הרחוקה בה אני חי עם אשתי וילדי, איך שאני שונא את אדום הרעפים החיוור המתנשא מהגגות, אדום חלול,אין בו טיפת נשמה של אדום אמיתי, אדום עז כמו המטבוחה של סבתא נינט ,אדום לוחש אדום כובש, פשוט גג רעפים אדום חיוור המכסה את השכונה החד גונית הסינטטית עם שער הכניסה האדום גם הוא.פרבר אמריקאי אמיתי באמצע הישנה שלי, איש פרברים אמריקאי אני .

 דניאל כתב לי לפני שנים שתבוא לארץ לא תאמין, תראה את השכונה שנבנתה צמוד לשכונה שלנו אפילו בית כנסת משלהם הם בנו עבורם, בית כנסת צבוע לבן ורחב עם שלט נחושת רקוע על כתליו בו רשמו את שמו, בית כנסת השלום, כול השכונה החדשה הזאת כאילו כביסה לבנה ללא צבע מסביב בתוספת גגות רעפים אדומים, ממש מחנק באמצע הכחול שלנו ,מצחיק יוסי ,מצחיק, אבל כשאני נעמד על הדיונה של החול הקבועה שלנו ומביט על הארובות והשכונות החוצצות בגדר ושער, אני מבין שהשכונה שלי כבר לא שייכת לעולם הנבנה סביבי, בחיי יוסי זה חונק אותי בגרון ,ועדיין לא משתייך.

התחלתי לרוץ באיטיות שומר על קצב גוף קבוע נותן לרוח הים של אוקטובר לאסוף אותי אליה התגעגעתי לאוויר ולרוח שנוגסת בעדינות בפניי הרגלים נעות חוזרות הביתה ואני נוגע לא נוגע בקו החוף, ,שנים באמריקה והים של דניאל חוזר אלי בעוצמה, עוטף אותי והזיכרונות נשפכים לתוכי זיכרון אחרי זיכרון זולגים כמפל שקוף שטופים מצוחצחים וניצבים למולי, מאותתים על חיי העוברים במתינות בג"רזי הרחוקה.

 ישבנו על רצועת הכורכר משקיפים על החוף הריק, רוחות אוקטובר נכחו בתנועתם הצוננת,אני כבר הייתי רכוס במעיל רוח בצבע ירוק, דניאל אחי הבכור עדיין במכנסי היומברו הקצרות שלו וחולצת הכדורגל של הפועל תל אביב שמספר שבע של משה סיני הגיבור מפארת את גבה ,מתריס ובולט ,כול השכונה היו אוהדי ביתר ירושלים מאוחדים בשנאה הממסדית ודניאל אוהד הפועל ,כזה הוא אחי הבכור, לא חי בזרם ועכשיו הוא יושב קרוב אלי ובידו מקל שאיתו הוא משרטט את הפסים והעיגולים של משחק איקס עיגול, ברקע נשמעים הדי הרעש כלי החפירה והמנופים שבונים את ארובות הפחם העצומות, רעד מהדהד ללא הפוגה המביס את השקט, הוא מסמן לי בכף ידו שבעיניו משורטטת ארשת של סלידה ובוז על המשאית הנוספת שפורקת עם המנוף את התכולה, הם הורסים את הים יוסי, חבורת הרעים הזאת בונים פה ארובות ענקיות שיפזרו עשן על כול העיר והים ,יפלטו פחם וישחירו את החוף שלנו, המילים האלה הקפיאו אותי "מאיפה אתה יודע את זה דני" , "אבי כנפו סיפר לי את זה" "אבי כנפו עבריין דני, אתה יודע את זה" "אבא לא מרשה לך לדבר איתו," דניאל נעמד מולי זקוף, שזוף, בוער, לוהט, "אבי כנפו לא עבריין, אבי כנפו הוא הגבר של השכונה ואל תשים לב למה שאומרים אנשים", אבי כנפו מתגייס לצבא בחודש הבא והולך להיות חיל קרבי בגולני וישרת בלבנון" ,"אתה תראה יוסי שכול השכונה תעשה לו כבוד ,לאבי כנפו הגבר". דניאל השתתק כשסליל המילים מתעופף ממנו .

נאלמתי גם אני, דניאל העריץ את אבי כנפו השכן שלנו ,הבן של אברם וחנה שגרים דלת מול הבית של סבא שמעון, אבי החזיר אהבה לדני וקרא לו הנסיך החכם של השכונה ,אבא לא שמח מהקשר הרקום ביניהם קרא לאבי כנפו ילד עבריין לא לומד לא מתפלל ואסר על דניאל להיפגש איתו. רק כשהביאו את הארון הצבאי ללוויה העצומה בשכונה, אבא מלמל כשהוא מחבק את דני המעולף, אבי כנפו היה גבר מלאך שלי אני מצטער שאסרתי עלייך להיפגש איתו אתה צדקת אבי כנפו היה גבר, ובעיניו של אבא היה עצב שהקפיא את עמוד השדרה שלי. רעש המנוף המקים את שלד הארובות ביחד עם רעש יציקות הברזל המתכסות בבטון אפרפר חרק וצרם והיווה ניגוד כעור להמיית הים של אוקטובר, משאיות ענק צורמות ונצרמות ברעש המאמץ פורקות ומגירות את החצץ הלבן והברזל הכהה מתוך לועם ,מהומת אלוהים ובאמצע הים נוכח עגמומי נעלב. דניאל התקרב אלי כמו תמיד שהוא עושה שיש לו מילים קרובות לומר לי, מילים שקימות רק בינינו, בשפה האישית שלנו .

 "אתה יודע יוסי שאני בן הים", הסתכלתי בדניאל אחי הבכור הוא היה קרוב מאד אלי הבל פיו שייף את אפי "דניאל מה זאת אומרת בן הים"? "אתה הבן של אימא ואבא". "אני בן הים יוסי", הים בוחר את האנשים השיכים לו בורר אותם מתוך הסבך ושולח יריעות שמרכיבות את החלומות של בני הים ,מסנן את הדם האדום ומחדיר במקומם תרכובות של חומרי ים כחולים, ואז שאנחנו שייכים לו הוא מדבר איתנו אנשי הים", בשפה שלו ואני שומע ומקשיב כאילו המילים צפות מולי מצוירות מובנות ,עובר בינינו סוג של זרם חשמלי ואני שומע ומבין אותו דרך הזרם שמשרטט את עצמו בתוכי".

 קצת נבהלתי מהגילוי של דניאל, הרעיון נשמע לי מאד לא נכון,סוג של מילים בלי היגיון שמצמצמות את מרווח האוויר הנקי שלי, שתקתי והמשכתי להקשיב,הים מתנועע מולי כאילו מאשר את המילים של דניאל ואני מתרחש ורוחש בתחושה שאני חייב לרחוץ את רגלי במי הטורקיז,הרגשה של מידיות אופפת אותי ,גם אני בן ים? אתה יודע יוסי כשנעמדתי מולו לפני שבוע ביום הכיפורים, הרגשתי כאילו יש לי זרמי חשמל ברגליים הלב שלי השתולל כמו יו יו ממש רוצה להיפלט ממני ,להישטף . לא הייתה לי שליטה על התנועות הגוף, הכתפיים רעדו והרגשתי שהגוף שלי מתנועע ואני פשוט לא יכול להפסיק, אתה זוכר את תפילת חטאנו בבית כנסת כשסבא זז במהירות והעיניים שלו מופנות כלפי מעלה עצומות ,אין לו שליטה על הגוף,זז כמו הלולאה בשעון שנמצא בסלון של סבתא, כששאלת אותו למה הוא מתנועע כך? הוא אמר לך יוסי אני מרגיש כאילו מתוכי יוצאות כנפיים ואני מתעופף באוויר ברצון עז להגיע לשמיים, להיטהר, ומהבפנים שלי תוך כדי המזמור מתנקים כול הסימנים בגוף ובאותם רגעים אני משחרר את המחשבות והגוף שהוא הקופסא של הנשמה שלנו הופך למזוקק ללא נקודות לכן אני מוכרח להזיז את הגוף,להבין שאני חי ואני אמת.

אתה זוכר איך הבטת בסבא כאילו המילים שלו כמו ילד קטן ,וסבא קצת נבוך אל מול המילים האלה וישר צחק להפיג את הרצינות שהתערפלה באוויר, אתה הצטרפת לצחוק מנסה להבין ,אני לא צחקתי כי ככה הרגשתי גם מול הים שאני לא שולט בגוף שלי. החוף היה ריק ,יום כיפורים והעולם היה שקוף כאילו מסתכלים בלבן של הגולה מול השמים, הכול היה מואר ודומם ,המשאיות לא עשו את הרעש הקבוע שלהם, ואני באתי לכאן לבד כאילו אני מהופנט מהקולות שקוראים בתוכי, יצאתי מהבית כנסת וצעדתי בלי מחשבה כשהגעתי נעמדתי מול הים ולאט צללתי לתוכו מאבד שליטה על התנועות שלי, איבדתי תחושה על הכנפיים שנפרשו ממני, יוסי הכול היה שקט כאילו אני והים בתוך בועה עצמית משלנו מתוך כישוף, כישוף בחיי אימא שלנו. הריח של הבל פיו מנקר באפי וטעמו עכשיו היה טעם חמוץ של התרגשות הנובטת ממנו, אתה יודע יוסי הוא המשיך, היה שקט, כולם היו בבתים או בבית הכנסת ואני נעמדתי מול הים סופר את הגוונים הכחולים והוא אותת לי עם הצלילים שרק בני הים יכולים להקשיב להם, בוא כנס אלי, בחיי יוסי, כאילו הוא מדבר בשפה שלנו, והזרמים זזו לי בתוך הרגלים כמו שאני מתחשמל אבל חשמול נעים מדגדג . שדניאל דיבר ככה כמו בספרים כשהוא קורא בלילה בחדר שלנו כשאני עושה את עצמי ישן ,הבנתי מדוע כולם אומרים איזה חכם דניאל ויום אחד הוא יגע בכוכבים בגלל הכישרון שלו לומר מילים שהלב נפתח עבורם.

המשכתי לרוץ נותן לדופק להגיע לנקודה שבה הגוף ניזון על אוטומט,הים נצץ בזהוב של השמש ואני רואה לפני על החוף את שיקו המציל אימת הים וילדי השכונה יושב על כסא מקש מבטו עמוק ומרוכז בשקיפות התכולה מחכה שאולי הים ירמוז לו לבוא כבר אליו. נעמדתי למולו לא התראינו כול כך הרבה שנים, ראשו הפך קירח ללא הרעמה האפורה העצומה שכולנו חששנו ממנה שהופיעה בפתאומיות מאחורינו לופתת את צווארנו יחד עם קולו הבוס שרוטן הנכדים של הרב שמעון במקום ללמוד תורה אתם עושים מהומות בחוף שלי ,רגליו עכשיו רזות גרומות כשכתמים צהבהבים מעטרים אותם, פניו נהיו מכווצות משנים של רוח ים ושמש ,עיניו שצדו אותי וזיהו אותי כנכד של סבא שמעון הגדול נפערו בעיגול רחב של השתאות, והזרימו על פניו המכווצות נהרה ושמחה גלויה, טבעית, "יוסי לאהמר(אהוב במרוקאית) מה שלומך נסיך", "תודה שיקו הכול בסדר, ואתה מה שלומך"? הוא התרומם מהכסא התחבקנו והתנשקנו על הלחיים קרובים כאילו הזיכרונות התאגדו מולנו לשנייה מהולים בטעמי פעם, הזיפים שלו שצרבו את לחיי הזכירו לי את הריח של סבא ואבא משויפים ,קרובים אוהבים, אין ריח כזה בבית של משפחתי החדשה בג"רזי, יש רק ריח של אמריקה, סינטטי ומעובד והאבא של לסלי אשתי ,ג"ק תמיד מריח מאפטר שייב שמניב ריח של אנשים אחרים ,אנשים שונים,גם במשרד המשותף שלנו לשיווק מקרקעין כשהוא יושב מולי נקי ומעונב הוא אומר לי באנגלית המתובלת שלו, "הי יוסי זאת אמריקה, פה עושים חלומות" .

שיקו מחייך אלי את החיוך חסר השן שלו, אני שמח שאתה כאן מבקר את אימך, לא היית כאן שנים מאז הלוויה, אחרי השבעה נעלמת כאילו אין חזרה, הגיע הזמן לשוב חזרה ,הצללים כבר התישנו יוסי לאהמר". תמיד שיקו כמו הים מזהה אותי, בטח גם הוא בן ים כמו דניאל שלי.

הנהנתי בראשי הזעתי מהמאמץ והגוף שלי בפנים קצת כאב שיקו ליטף את ראשי כמו פעם כשהייתי ילד ,התמסרתי לליטוף הרגשתי בטוח באצבעותיו ,הוא מדבר שעיניו קצת לחות "אתה גדלת לתפארת, לפעמים שאני רואה את אימך במכולת אני נזכר בכם, "איך אתה ואחיך הייתם משגעים את האנשים בחוף" "היו זמנים, היום זה כבר שונה, ארוך יותר", "הילדים של היום כמעט לא מגיעים לכאן ואם הם מגיעים הם יושבים על כסאות מבד שמקבלים בחצי מחיר בסופר ונבהלים מהחול", והוא ממולל את חול הים באצבעותיו, "רק המבוגרים מהשכונה באים לדבר עם הגלים כמוני", חייכתי אליו במאמץ הצלעות הפנימיות שבי כאבו, "כן היו זמנים שיקו" ,מילמלתי. "אני עוד זוכר את הרעש והמהומה שאחיך ואתה עשיתם, כול השכונה דיברה על כך איך שזוג ילדים קטנים מפוצצים את החוף," "אוף כמה סבא שמעון הגדול כעס" ,"וואי וואי כמה שהוא זעם ",הוא היה מגיע לבית כנסת והנושא היה עולה הוא היה משתיק אותנו עם צמצום העניים, אתה יודע במבט הנוזף שלו, אבל החיוך היה מתעקל אצלו, חיוך של אנשים גאים".

 אני נפרד משיקו בנשיקה על הלחיים והבטחה לעבור היום בקיוסק של טויטו לשתות איתו בירה ולאכול צנון מוחמץ וממשיך לרוץ, משאיר את מציל בגמלאות רכון על הכסא מביט על הגלים המנכשים את רגליו והזיכרונות ממשיכים לקלף אותי וכנראה גם אותו. "יוסי בוא נעשה משהו נגד החולירות שהורסים את הים" ,בבהילות נשמו אותי המילים כאילו מציפות אותי שנית, הרגע שהיה ונחקק אז חוזר אלי באותה בהירות . "מה אנחנו יכולים לעשות דני" ? "בוא איתי" הלכתי אחריו כרגיל ,התקרבנו בזחילה לכיוון המשאיות הפורקות את יריעות הברזל שיהוו יסודות לארובות הנבנות ,הגוף שלי החל לרעוד מפחד, דניאל העביר מבט אלי קצת באכזבה ,"תחכה פה" ציווה עלי "ברגע שאתה שומע רעש תרוץ הביתה, ואם יתפסו אותך תבכה כמו שאתה יודע, בכיין בלי הפסקה". הנהנתי לאישור, דניאל המשיך בזחילה נעלם והנה שוב ראיתי את ראשו מציץ מבין המשאיות, התחלתי לרעוד ,מה אתה עושה דניאל לחשתי, שפתי חשוקות . ראשו עם השיער השחור החלק נצץ לנגד קרני השמש ונעלם, רעש הפריקה של יריעות הברזל החורקות נשמע לרחוק ושוב ראיתי את רעמת ראשו מציצה מערימות של חצץ שנשפך ללא ליאות משאית אחרי משאית , ועכשיו אני כבר לא רואה את דניאל הוא נעלם לי ,הרעש נמשך חצץ לבן נגרס וקולות בערבית של העובדים בתוספת צעקות בעברית של מנהל העבודה ודניאל איננו. דניאל היכן אתה? איפה אתה?.

שקט פתאומי מסביב רק רעש הים נשמע כאילו גם הוא המום מהדממה שנחתה על החוף במפתיע ,הרעש נדם כאילו פקק גדול אטם את כול הרעש לתוכו, הורדתי את ראשי בזהירות מתחת לדיונה, השקט הפתיע אותי כאילו מעולם לא נכחה דממה בועטת ומתריסה בחוף, ובאותה פתאומיות נוצר הרעש כשבתוך הבלילה המתערבבת והזועמת נשמעו הקללות בערבית והצעקות בעברית, "מה קרה פה"? ,"איך זה קרה?," הראש של דניאל צץ לידי, "בוא נזחל בשקט, הרבה זמן ייקח להם עכשיו" . רעדתי וזחלתי אחרי דניאל אחי, הגענו למעבר לקו הדיינות ורצנו במהירות הביתה כשהוא מתגלגל מצחוק, "מה קרה דניאל" ? הוא לא ענה, רצנו כאילו אין מחר ובבהילות לבית של סבא שמעון. למחרת שהגיע פקח הבניה לבית של סבא שמעון הגדול שהוא מסיר את הכובע בפניו ומביט בו בכבוד רב, "אדון כהן המכובד,הנכדים שלך נצפו שופכים חול ים לתוך מיכלי הסולר של המנופים שמרכיבים את סוללות הבטון ליצקת הארובות", "הנזקים הם עצומים, הברזל עומד כרגע בשמש מחליד, אנחנו ממתינים למשאיות ההרקה שינקו את החול מהמכילים" ,"אדון כהן זה לא מעשה קונדס ,אלה מעשה של עבירה ופשע , "ועל זה אני לא אעבור על זה בשתיקה".

סבא שמעון פתר את הבעיה אני מעולם לא אדע איך ומה עשה ,הצעקות שלו ושל אבא חיים על דניאל הרקיעו עד השמים והרעידו את כול השכונה ואני בכיתי כמו שאני יודע ,בכיין ללא הפסקה. ,מעניין שאלי הם לא צועקים, אולי כי אני רגיש ונרעד מהר, או אולי כי דניאל תמיד עומד חוצץ מול כולם ואומר רק אני אשם ,תמיד רק אני אשם. אני ממשיך לרוץ, הארובות מולי זקורות ומכוערות מנפנפות עם העשן מתריסות על בתי השכונה, עדיין נזכר איך האצבע של דניאל מצביעה עליהם בשנאה שעוטפת גם אותי," יוסי זה לא טוב הבטון והברזל הזה, פשוט לא טוב, אנחנו אנשי ים, היינו צריכים לשמור עליו האצבע שלו הייתה מודדת אותם מול השמש ,מצמצמת אותם ,מקלפת אותם והם לא היו נעלמים והוא היה מסתובב בייאוש והולך . אני נעמד מול השמש ששוטפת את רצועת החוף הבהירה, הזיעה ניגרת לי על הגב והצוואר, הגוף שלי מרעיד את הנשימות חזרה לסדרן, אני ניצב על הרטוב של הים ,המקום המדויק בו הים גורף את החול אליו ומשאיר עקבות של שייכות, הרמתי את האצבע האמצעית מול השמש, מאזן אותה מול הארובות העצומות, מצמצם ומקרב עד שהם נבלעו בתוך האצבע הקטנה שלי, חוזר על המילים של אחי הבכור דניאל, עם אצבע קטנה הייתי מעלים אותם, כוס אמק אנחנו .

 אני נזכר במשפטים שהוא כתב לי אחרי שנים, מילים על פעם בשפה של היום, מבוגר ,מפוכח, חודשים לפני שהוא התכלה . באתי, נכנסתי לתוכו ,הוא אסף אותי בנשימה אחת, קיבל אותי, בוא, בוא אלי, הים נהם ואני נהמתי איתו יחד. אני בא ובאתי.

 אני חודר פנימה עוד ועוד, נכנס מתמזג בתוך האהבה שהוא מרעיף אלי, תפתח עוד, תפתח עוד את עצמך הוא מגרגר לי בשפה של אנשי הים, אני מטהר את כול החטאים, שט כמו משה בתיבה, אני נרטב בין גליו רטוב מזמין ,הוא מלחש לי בוא אלי ,האדוות מלחכות את קרסולי ,בוא אלי, ואני נישא, רם ,רחב , הולך מרגיש איך הגוף נוזל לי החוצה ,נשפך ממני ,נבעט מתוכי אליו .בוא, בוא, אני בא ובאתי. והתעוררתי בידיים של אבא שהדמעות שלו נוזלות עלי ממלמל בן שלי בן שלי יום כיפור היום אתה טהור, חשבתי שאיבדתי אותך,הוא בכה ואני רטוב נלחם בו רוצה ללכת לגלים והוא אוחז בי יחד עם דוד נתי ,לופתים אותי ,תירגע דניאל, תירגע ועצמתי את עיני נכנע. כן יוסי אני בן הים ,אני ואתה, ואבי כנפו שכבר איננו, וסבא שמעון הגדול ושיקו המציל כולנו בני הים. אני מצמצם את עיני מול הארובות שהעשן מתנשא מעליהם מקמץ את עצמו מולי .

 ממשיך לרוץ.

ימים חיים בים שלי

אז אולי אני צומח נכון.

הרגעים שנוזלים בתוך שעון החול שאני מיסד בדמותי

על סף פיצוץ.

המילים מצטמצמות לקצה חד,

כך

אני יכול להביט בערב בשעות שאני יושב בחוף

על סוגי אנשים שונים

רובם זזים בחיוך מרוח על הפנים.

מעניין

 הים עושה את הריצוד או אולי סוג של שקר פנימי

המתנהל באופן טבעי

כשהימים נספגים במהות.

אני ,טוב לי שהעיגול הכתום מסיים את הסיבוב,

אני, טוב לי שהים כחול

שהשמים זזים לאט באמצע הריצה

 טוב לי שאני זז בלי תנועה אמיתית

פשוט מתנועע.

אולי בעברי הייתי כלב ים מלהטט

הזקוק לגירויים ויזואליים מפוספסים

נתון לאהבת קהל.

אולי אני כלב ים מתעורר שזקוק למנת הגעייה שבו

 נמק על קרחון קר ולבן.

אפשר לפתוח לכלב הים הזה איזה בקבוק של ויסקי?

לחמם לו את הפרווה. 

הבן שלי אמר לי אתמול בים

אבא איזה איש קל אתה

עושה הכול בטוב

רק שלפעמים בורח לך.

הים בן שלי, הים אמרתי לו

עושה לי צמידים של רוגע.

מנפנף את רגעי השפל

מחדיר את התרכבות פנימה.

בוא נרקוד

נפייס צלילים של לילה

נעשה אש של חיים.

הוא חייך היפה שלי

פשוט חייך.

 דודו טופז תלה את עצמו היום בכלא,

לא יודע מה אתכם ואיך אתם,

עשה לי עצוב בגוף.

כלב ים בלי קהל

פשוט נורא.

צלילים שלמים הולמים בתוך תיבת התהודה

 הגדושה עד גדותיה

פקע מיתר

 זמנים חדשים,

השליטה מתפוגגת,

לך תגור מול הים.

בכלל לך או אל תלך,

תישאר שבוי בעולם הדמיון שאתה כלל לא רע בו,

מה זאת אומרת לא רע,

מעולה.

שקוף ודמיוני ,

ניזון ומזין,

איש עם חור בנשמה,

זולג ,מזגזג, מזוגג,מתמזג.

לפעמים

אני מניח תחבושת צחורה על החור המדמם,

נושם אוויר

האדום ממשיך לנבור

לחדור

מזליף את זעפו, מלהג...יש לך חור בנשמה,

 יש לך כיווץ בלב

אין תרופות לפגמים האלה,

לפעמים

אתה אומר מילים שאסור לומר,

מייצר משחקים של יש ואין בתוך עצמך.

שיגמר המעגל הסיבובי של המותר

תהיה 

כמו פעם

ילד שוקולד

הפוער את פיו למול הגל הגדול,

בכמיהה יסודית ונחרצת

והלב

והנשמה

אחד הם, מלוכדים עם החיים,

מתרפקים על האדוות.

נשטפים בחטאים ששזורים בכחול הגדול

חטאי בראשית,

חטאי לב,

חטאי חיים,

ככה אני ,

ככה אתם,

ככה צריך.

סוף אוגוסט בדרך והימים מתקצרים

שמתם לב שמעגל השמש השוקעת

צבוע כתום בוהק

מזכיר לי שהצליל של פעם

 מתנגן בגיטרהבעדינות וברגישות

והמלודיה מתרככת ברכות,

אז 

יש למילים טעם של צמר גפן מתוק.

שאני נעמד מול חיי אני שקוף לעצמי

ערום בגופי,

חשוף לאמת שבי.

 מתברר

 שאני נשקף לאחרים

נשקף רחוק,

זוהר בתוך המסננת של גופי

נשטף באור ירח שמציף את חיי,

במשחק דמדומי חול וים.

מרחוק מהדהדת

 המחשבה שאין אחרת.

היום לרגע חשבתי שאולי אני מלך,

הרימו ידיים

רעשו.

הגיע זמן הדממה

אני בטוח.

כול יום אני חושק במוסיקה אירית

בירה קרה,

שקט פנימי.

עכשיו כבר ערב

מוסיקה פנימית משייפת

את חלל הגוף,

תופי אדם

טם טם טם טם..

בואי אלי,

יש לי משחק חדש של אור וצל.

כרגע אני מתבונן  בתוך העור,ורידים,

תמהיל הלב

יודע שאני חי.

מטומטם גדול. אבל חי.

מסיכות ופנים.

בואי אלי כבר,

  הגוף מתחיל לנבור מבפנים

  ים ,חיים, שריפה.

 ואתה איש ילד עם עגבניות שרי בתוך הנשמה,

מחולל,

 מוצמד,

 מפורק.

בואי כבר.

 עוצמים עיניים ,מחוללים סביב,

 זאת שמחוללת סביבי מתבקשת להרפות מחיי הנצח,

תקשיבי טוב

אין.

אני הולך להכין קוקטיל של חיים מחויך,

 מורכב מאש שורפת.

עבדות נצח

דם מזוקק.

עכשיו

קלוז אפ על אנושי .

ממתינים

יש מערה גדולה של נטיפים בי,

בטח גם בכולנו,

אנחנו כותבים את נפשנו לאבדון

כול אחד מהמקולפים שבנינו מרים את קלשון הזעם,

אומר הי

אני אומר הי שוב.

ושוב

ושוב

חושף.

מביט ,מתפתל,נוכח ,נפקד.

אני הולך לבצור את העגבניות שרי שבלב שלי

לרסק אדום,

דם אמרנו שאת רוצה.

אני בוצר אותם לאט במתינות .

הגרעינים נשפכים החוצה ,אלה הגרעינים שלי.

אלה הפאקינג חיים שלי.

את יודעת,בטח יודעת.

רוצה לחןלל לי על החיים?

כדאי לך.

אני מתחולל מקצועי

עם פעמוני דינג דונג עצבניים.

עוד שעה ,הצהריים רותחים.

בא לי לשכב בשמש להשיל את עורי

לאט. לאט.

מפוצץ,

מחורץ

מחולקו

אז להביט בתוך הקלידוסקופ הכאוטי של חיי

ולומר,הי.

רוצה לאכול את הצבעים שלי. 

ביום שני בלילה החליט שהוא מתחיל לנסוע בנתיב המדויק המותאם לחיזיון שמתרחש לו בגוף, בימים הקבועים של הזיכרון השורף.

 הוא הקיץ הלום מהשינה המקטעית והטורפת שנוגסת חלקים מזעריים ממנו כול ליל מחדש, הרים את ראשו במהירות כדי לנער את הצבעים הכהים מתוך גלגלי עיניו, הזיעה כבר ניגרה לו על הצוואר מעידה על הבור השחור שהתחולל בו. נשימות כבדות כמו בתרגול איתה, אחת ארוכה לוכדת ,שש קצרות מרפות אוף אוף, האוויר מתנקז ,רגיעה .

הוא הרים את הכרית והשעינה אל מול דופן המיטה, הרעש בתוכו החל מעט להתפוגג, התמתח לאורך גפיו הארוכות התבונן דרך החלון הצדדי בירח הזוויתי המטייל מבודד מכיר את הברית הרקומה בניהם ,ברית הנוסעים לריק.הוא ירד באיטיות מהמיטה ופסע ברגליו היחפות שתמיד נראו לה שקופות כגבינה לבנה כחושה, מרגיש את האריחים הקרירים נמוגים בין האצבעות , תק תק תק תק הרעש בראשו המשיך לנבור, לסעור, קודח את עצמו לדעת.הנשימות האלה רמאיות אחת ארוכה לוכדת ,שתים לוכדות שלוש ,לא סופר ,לכוד. 

"את לא מבינה, מעולם לא תביני ,אין לך רעשים בראש, בעצם איך יהיו לך רעשים בראש את נורמאלית" ,איך שהוא מסנן את הנורמאלית היא חשבה לעצמה, "נו ר מ א ל י ת" ,אני נורמאלית כמו קללה, כאילו בידל את עצמו משאר בני התמותה, "נורמאלית,אז מה הוא" ?פעם ברגעים שהם שכבו בסיום המסע המחורר בהמתנה לרגיעה על ידי הגלולה האדומה ,היא אחזה את ראשו מול כול הרעשים שאיימו להטביע אותו ,הוא בקול מתפוגג שאין בו חיות ביקש ממנה לפקוח את העיניים הנורמאליות שלה ולהביט מקרוב והיטב לתוך גליל העין  ,תביטי ציין בקול מדוד מנסה לשלוט ברעד המיתר שלפרקים בורחת ממנו יבבה שצולפת בחריט הפועם שלה ,"תביטי נעמי ,תביטי איך יוצא ממני דיו כחול, "כהה כמו זרם עכור של חיים",נרעד לשנייה בתוך הזיותיו המסויטים, "תביטי נעמי, תביטי היטב איך יוצא הדיו המשוקץ ממני", "פלגים שלמים של חיים ניגרים", אני חייב לעצמי את עצמי" ,בתוך הבכי המגובב הזה התחנן במקטעים שתשים אגד על הפצע הפעור, תאטמי אותי תנקזי את הרעש ,את הדיו, "פלסטר בבקשה ,פלסטר, על אותו הפצע המדמם שמתוכו ניגרים החיים ,"תצילי אותי מעצמי אני נאבד לעצמי את לא רואה", היא התיישבה מעליו רועדת מהתהום שגורף גם אותה, מצמידה את עיניה הנורמאליות לעיניו ההוזות ,"תירגע אהובי ,תירגע". 

  הרעש החל לנקוב לו בתוך המסגרות הקטנות מעל העפעפיים,הוא נשם אוויר מרוכז ,להרפות את הכאב חלק מהתרגילים הצליחו לחלחל אליו,הוא היה נוכח ונפקד גם יחד ביוגה הזאת,"יוגה הזאת"  כמו שהיא מחקה את אימה הזרה ,"היוגה הזאת" חייך מתוך הלם הכאב והעייפות. התבונן בנעמי השרועה על המיטה, עיניה עצומות בביטחון בגופה הסגפני עדות לתרגילי היוגה האינסופיים שהיא עושה עם עצמה, שעות של יוגה,זמן תרגול אינסופי עוד ועוד, מתיחות שרירים ארוכים , השריר זקוק למזון והיוגה היא המזון שלו "היא מחייה אותי היוגה ,אתה והיא אהוביי". "תעשה יוגה ,תעשה עם עצמך מחוות לגוף" היא אומרת, "אני לא חייב יוגה, אני רוצה אוויר שישחרר את הרעש שנמצא אצלי בראש ",ככה היה משיב לה, "תעשה קשת" ,"תעשי את קשת" ,"אני עושה אמת לא מאמין בסיבובים המתחברים לצאקרות", "אני רק יודע שהתקתוק המהדהד הנוקב את הראש כמו פטיש אוויר,הוא המזוין שדוחף אותי צעד ועוד צעד כמו לוליין על חבל ,עוד רגע אני איש אחר, את כבר לא מבינה את זה.""יש כאלה אנשים, מה את מתפלאת", "אנשים מקולקלים ,אנשים שקלקלו אותם" ,"מכונה שדודה ללא רחמים מכונה דפוקה".

אין בי סדרי עולם", "כן חובבת יוגה יקרה, יש מי שאין בהם את קצב הגוף המזויף, מעושה ,רק טבעי רק אמיתי" ,אני נושם מעוות  אבל אני חי את האמת שלי ואני מתבוסס בכאב שלי ,כאב של איש מקולקל" .הוא כול כך שמח על האבחנה המדויקת שלו,היא נדהמת מהמילים שהוא יורק מפיו הגועש באמצע המכונה המקולקלת שבו והמילים מפותלים וזועמים בתוכה כמו סכין בדיוק כמו הפרצוף החבוט של אימה המתבוננת בה מצומצמת,צמצמנית ועילגת, "יוגה, זה הכישרון שלך"?  "יוגה ואת,קריירה של כלום", "ביתי היחידה ,הנסיכה של הבית" , "יוגה,מה פירוש יוגה ?על התפל הזה אפילו לא עושים סמינר שלא נדבר על אוניברסיטה", צק, צק, צק, יוגה", נשמע מפייה כמו המכונה המקולקלת שלו ואז היא מקפלת את עצמה לתוך הפנים המימיות שלה ,"יוגה", והעקלתון משתרר על פנייה,והוא  דניאל המקולקל, האיש שהיא מוסרת את חייה עבורו ,רגעים שלמים של נתינה מעוותת ,מעוותת הוא אוהב אותה, היא יודעת, גם היא קלקול שלו.

תק, תק ,תק, תק, נובר הקול, מהדהד, ממיס את קיני ההתנגדות, הירח מאותת סימן של רכות, בוא אלי דניאל, איך הקול מתחבר בסינרגיה בין הירח לנעמי, "בואי אלי", "בואי אלי את "ואני הולך,אני פוסע.""אני נוסע מניע את האוטו ,ככה צריך". את חפונה בתוך הצמר גפן העשוי יוגה שעטית על עצמך, ברחת, את בורחת מהרעשים שלי, מהרעשים הנוברים ממני ,רעש במנוסה ,רעש ללא גבולות הרעש שלי, אוכל אותי כמו משור חשמלי, ממשר אותי, משייף את הפנימיות האבודה שיש בי ,מקרטע את הפנים שלי כלפי חוץ,ואת נסה אל הכפיפות והמתיחות, אור השמש ,שקיעת הירח, ריקוד האדמה, תנועות יוגיות של אדם מלא בתבונות, לא עטוף בריר כלבים כמוני ,לא מקולקל.

 תביטי בי איך אני עוצם עיניים ,נוהג בלי ידיים כמו פעם שצרחת בעונג כשהטנדר החל לשעוט בירידה סוחף את האבנים איתו, מדרון ,תנועה, ושוב מידרונים שלמים ואת צורחת ,יפה את, יפה אהובתי הענוגה, יפה עד שהדיו נוזל ממני,כחול כמו מפלים של חיים, תביטי יוגית תביטי בי בבזבוז האנושי, מסתגר היום בתוך בועת הזכוכית שלי בועתי, מבועת, בועה של איש אדם, שניזון מהבועתיות סביב, מה נהיה איתנו ,הרעש מהדהד בום בום בום ואת איננה, אני נוסע לאט עם הידיים."לאן תיסע דניאלי", "רחוק, רחוק". "ותבוא לבקר אותי" ,"לא, לעולם ,לא".

 אני נוסע והיא מחייכת זרועותיה רכות, תמנוניות, עיניה ממסיסות, שקרן קטן, היא מזנבת ,שקרן מצחיק, "הרעש הזה מהו ?ספר לי על הרעש, בום בום תק תק מהו הרעש הזה"? אתה מוכרח לגלות לי, לא יודע איך לומר, איך לתאר איך לשרטט את האויב שנגרר איתי מאז ששכבנו שם כולנו ,אני והם, אלה שאסור לחשוב עליהם יותר , הרי פוטרים קטנים שנעלמו ,היה קר ,שקט ואז הרעש הגדול,נישא ורם כמו השופר ביום כיפור אצלנו בשכונה כשכולם שקטים עטופים ממתינים לתרועה והשופר גואל אותנו ,רעש של יהודים, רעש של אנשים, רעש של סוף,תמיד אני מת ברעש הזה , לא יכול לומר ,לא יכול לדבר, לפתע הרעש הזדנב לאיטו בתוכי, התגורר לו בתוך התודעה ונוקב, זועף רעד ,רעד, רעש, רעש, מפסיק לפעום.

 איש מקולקל עשה אותי. נעמוד כול הזמן ונמתח, נעשה יוגה, נשחרר את השרירים ושוב ננשום ,אתה יכול ,אתה יכול, אני נושם, זה לא מרפה, אוחז, מתריס, מכאיב הרעש ,לא הכאב של הסוף כשהכול מסתיים ,רק כאב הידיעה שהם נגזרו, איזו מילה נוראית, גזורים, ראשים מתגלגלים. הרעד עובר לו בפנים היא רואה מלטפת, "אני כאן אהוב", "איני הולכת" ."הרגלים נשברו, הכול בער, הרעש, הרעש היה בלתי נסבל, כאוס שלם מלמעלה מהצדדים מכול פינה,כמו מחבואים מי מלפני מי מצדדי מי שנתפס הוא העומד", "האש שרפה אותי, אותם ואני רק רוצה גם ללכת איתם עם כולם", "הם ששכבו אותי בדומיה בקור ,באוהל ברעש, שתו קפה איתי ,לחשנו, צחקנו,אהבנו, פעם אפילו עשינו ביד ביחד, חברים של שנה, של מסלול ובום אין", מישהו יודע היכן הם", רק הרעש נשאר,הרעש, את והיוגה, עקלתוני ומזופת ואני כול כך שייך להם וגם לך", המקום הזה הלבן המסויד הנקי שאת פה איתי ,אין אוויר בגוף, אין שקט ואין אותם.

 אני רוצה להימתח לאט ,תן לשריר לגדול לצמוח ,תן לשריר להתחזק, אה אהוב שלי, שריר צעיר, גמיש חי, סדוק אבל חי, אני חייב לנסוע רחוק ,לתת לרעש הזה כבר להיצרב ולהכיל אותי פנימה ושוב היא מחייכת תבוא לבקר אותי דניאלי?אני לא אבוא עיני הסינג סינג הסיניות שלו מגחכות, נמתחות ,הקמטים מתכווצים, אני לא אבוא אני תוהה בדרך הרעש ,הרעש ,הרעש ,מהדהד

להימתח ברכות לתת לגוף לשוחח עם עצמו ,השריר הוא קיומי ,מימד הקפיץ של הגוף ,תאמין בו בשריר ,תחפור, תאחוז בו ,תנשום אותו, תדמה שמש זורחת,תשקיע את הירח, האדמה זזה אתה חש? תרגיש איך הוא נמתח ונבעט כלפי מעלה, תורת הגוף אהוב שלי, גם שמזיינים עושים שרירים, שרירי נפש, שרירי איבר, שרירים טבעתיים ,בדיוק כמו שאתה אוהב,הכול שריר אחד גדול, גם הלב הוא שריר ידעת ,גם הלב הוא שריר עצום ,רק בני אנוש הפכו אותו לאדום, לכואב ,לחם, לרגש, כולה שריר ,תרגיע דניאל, תרגיע.

בום, למה ניפצת את הספל ,מדוע אתה נוקם, הרעש שוב ?הרעש אהוב שלי, חזר האויב, אני אאסוף  אקח ,רסיס רסיס אחבר אותם לאחד כמו הדם שלי עבורך, איך הדמעות שאני שופכת עלייך כול יום, רעש מזורגג, אויב, לבד השארת אותי דניאל ,לבד, לבד, בן זונה מתועב ,לבד, אקח את הפרח המעוטר רסיס ידביק רסיס כמו הכאב שנותר, אחבר את עלי הכותרת הסגולים, אסגור את פי התפיסה העגול  כמו ביוגה הידית של הספל, זרבובית, כמה צחקת מהתנוחה אהוב שלי ,אחבר לאחד ,אחבר אותם ואציב אותם מולך נסיך שלי, את התחתית העבה אעשה משקף ואביט דרכה בגוף השבור שלך, איך אספו אותך רסיס רסיס מהכביש, תנוחת הירח, זריחת השמש, ריקוד האדמה, רסיס רסיס איך אני נושמת ,אתה נושם דנאלי גם ? תירגע אהוב שלי, די עם הרעשים ,הם עוזבים את הגוף לאט לאט.

אקים לך מוזיאון שלם של חיים ,מבטיחה לך עכשיו כשאני יושבת בתנועת השמש השוקעת מול המצבה המטומטמת שבחרה אימא שלך, למה היית חייב לנסוע דניאלי, עם כול הרעש הזה, אני נמתחת עבורך ,מייצרת עבורך קרני שמש, שקיעת ירח, נושמת את הקשת ,אני אוהבת אותך איש שלי, מקולקל גאה, מקולקל נישא, מקולקל של חיים, מצבה מטומטמת היא עשתה לך, מוזיאון אני אבנה לך בתוך ליבי, מוזיאון של יוגה, של שמש ,תמצית אהבה בלי רעשים בלי סוף, חיים דוממים של נצח אני ארקום לך, מילים אשרטט לך, נשמות,שריר ארוך ,מוזיאון אדם אני אכונן עבורך

איזו מצבה מטומטמת היא עשתה, אישה מפגרת היא ואימא שלי והיוגה וכולם.

 אתה מחכה לי דניאלי. 

שריר נמתח ,שריר יציב ,

לוטוס

אמת.

נכתב כתרגיל בסדנת כתיבה אצל המיתולגית