"תגיד, אתה חושב שאני מטומטמת ,הרי אני יכולה לומר לך עוד אלף פעם מילים, לצייר לך ציורים  לקשקש עם הזנב ואתה מנותק.

כלום לא פוגע בך ,מי אתה חושב שאתה?שותק ,האיש השותק, האישות האילמת, לא עונה לא מדבר,טוב שאתה נושם. כן תשתוק אתה מאלה ששותקים, תמיד בצור מכונן ,שחקן הגנה, שומר החומה,מניח אבן על אבן ומתעטף בשתיקה ,הכותל המערבי ממש.

אבל אפילו אתה כבר יודע שאי אפשר להתעלם מהאמת,כשהיא באה מולך ישירה ודורשת תשובות, ואתה במקום להתמודד מולה,משתבלל בתוך החיים שלך, מחכה שיעבור הזעם,שלא נצטרך מילים יותר והכול חוזר למראית עין למקומו בשלום ואני נשארת מולך,סופרת רגעים כי זה מה שנותר לי ,לספור איתך רגעים.

 "אני ממתינה עד שתצא מהקונכייה האטומה שלך, ואני... כן  אני  אוהבת אותך, לי אין  מעצורים אם אהבה" והיא מכה על לוח ליבה וחוזרת על המילים, "אני אוהבת אותך ואתה יודע את האמת השקופה הזאת, אני אוהבת אותך" החיוך שלה מתעקל .

באותו רגע היא הרימה  לכיווני את העיניים הירוקות שלה, ובשניות שקעתי בתוכן כאילו הכול מתחיל מחדש ואני נמס, נגרר ונרפה אחרי המשיכה המוזרה הזאת, אבל להפתעתי ,הפעם לא הייתה פעימה,לא עבר בתוכי הצמרור הרגיל.

 הלב שלי כבר לא קיים עבורה, ככה כנראה נראים החיים כשאני עובר מדרגות בחיי העוצמה החדשה שלי, "מדרגות של סדר חדש",(מילים של הפסיכולוג שלי יגאל) והיא ממשיכה לומר לי את המילים ישירות לתוך הלב, אולם הוא לא פועם כמו שהוא היה צריך, לא חדיר.

הלב עבורה כבר לא תקין יותר.

 "אתה לא מקשיב לי ,האמת לא עוברת כול כך מהר רונן, יש מצבים שהאמת כאן פה ממול ,אתה פוקח את העיניים ובום הכול נעלם, אין כלום בפנים, אתה מבודד".

היא אומרת את המילים ואני רוצה לבכות ,בתוכי מתבשלת סופה שאני לעולם לא מתרגל אליה, סופה שמכווצת את כול החלקים הפנימיים של יחד לעיסה אחת מרוכזת ,הפעם  אין לי תא סודי להתחמקות,הפעם אין לאן לברוח.

בדרך כלל כשקורה לי סוג של כאוס פנימי כזה, אני שותה ושותה מהמשקה החריף שמונח בארון הצמוד לארון הכלים במטבח ואז אני הולך לשירותים מתיישב על האסלה בוכה בבכי מאופק ללא דמעות, רק ביפחות שיוצאות ממני בתרועות שקטות,מתנשף ונרגע .

נותן לגוף שלי כאילו להביט בי מלמעלה שיאשר עבורי את המראה המפורק שלי נושם נשימה רחבה ומנקה את העיניים בכפות ידי למרות שאין בהם לחוחית כנראה כתהליך של מומנט פסיכולוגי.

אני שוטף את הפנים בכיור יוצא מהדלת נכנס לסלון בו היא יושבת מול הטלויזייה ומחייך אליה, כאילו הכול נקי, אבל השכבות לא עוברות ,נשאר בוץ סמיך בתוך הקרקעית שנאסף מפעם לפעם, מרוכז דביק, עכור.

 היום פתאום אני שונה, אחר, מתעכל,אין לי שקר בפרצוף הכול נשקף ואמיתי כאילו שותלים בי זרזיפים של מידע ואני נחשף אליו , מהרגע שהודיעו לי את הבשורה, ולמרות שחשבתי שאין לי עם הבשורה כלום היא רק סוג של מידע טכני שחייב לעבור והופ ממשיכים כרגיל.

מהרגע שהבשורה נודעה לי כאילו פקע מיתר והתפוצץ ,עכשיו אני מרגיש שבאמת יש קו קטן בין אהבה לשנאה, קו של חוט ניילון שמפריד בניהם,חוט שנמתח ונמתח והגיע לסופו.

העיניים של עופרה כול כך בוהקות מכעס,לרגע אני חושש שהיא תפקע ותוציא ממנה את הדמעות שאני שונא ואז אני אהיה חייב להיות מרוכך, אני לא רוצה להיות מרוכך אליה ולא יעזרו הדמעות הירוקות האלה שפעם היו גורמות ללב שלי לחדור חזרה לעצמו לתוכו, כוס אמק.

 אבא שלי שוכב כאן מולי מכוסה בסדין לבן הוא הלך לעולמו, התפוגג, התפגר, אני לבד פה איתה בחדר המתים בבית חולים תל השומר ואני מרוקן, חלול, והיא מתעסקת לי באהבה וברילוקישן של יחסים , שוב כוס אמק.

 "אתה אוהב אותי"

"אני בסדר"

"נו מתאים לך תשובה כזאת", היא מסננת

"אתה אוהב אותי" היא שואלת שוב.

"אני בסדר עם אהבה כרגע" ,אני לא יכול לשקר הגוף שלי כאילו מבצע דחיית שקר.

"אוקי רונן כרגע זה מספק אותי ,כי אני לא רוצה ליצור בלגן ומהומות דווקא ביום הזה, אנחנו נקבור אותו יחד תאמר קדיש ואז נלך יחד לבית קפה, ונדבר עלינו ועל האהבה שלנו ועל החתונה ,הכול יהיה שוב רגוע, אני מבטיחה" .

העיניים הירוקות האלה מנצנצות לכיווני ( זהירות) ,"בכול אופן הוא דפק לך את החיים האבא הזה שלך, איך שהוא מת כזה מלוכלך,חולה ובודד, אף אחד אפילו לא בא לשמור עליו ,לראות אותו מדבר מילים של סוף, להביט בו מתכלה ,לבד, גלמוד, התפוגג".

 די הגוף שלי לא יכול להכיל את ההברות האלה שהיא מסננת בתאוות הרג, המילים המנוקבות שהיא מניחה למולי . 

המילים האלה שהיא אומרת ללא פילטרים הורגות אותי כאילו חוצבים לי בתוך הגוף עם מכונת חציבה אוטומטית, חוצבים וחוצבים, והיא ממשיכה עם השפה שלה כאילו היא באמת נהנית מערבול הסכין הזאת, מחזירה לי על הלבד שלי,

 כמה שהיא מרוכזת בתוך עצמה ובכול מילה שלה היא נוקבת עם מכונת החציבה יותר, וחוסר האוויר שבתוכי הופך לצמר גפן סמיך ועכור וכבר כמעט אין לי יכולת פנימית לספוג אותה יותר.

 יש לי בתוך הגב ,השכמות, הלב, העורקים את סכין החציבה שמממשיכה לנבור ולנבור.

המילים שלה ניתכות כאילו שהכול בסדר, מה היא לא רואה? אני רוצה להיכנס לתוך הבור  שאני חופר לעצמי ברגעים האלה לשבת שם ולנשום את הטחב לתוכי ,להיות רחוק  והיא ממשיכה.

"אתה מבין שככה זה כנראה בחיים כשאתה טיפוס שלא מסוגל לגדל את הילדים שלך כמו שצריך,הילדים נוטרים לך, אף אחד לא מתקרב אלייך, אתה מבין רונן". 

 "מה, אתה בוכה?"

"אני לא בוכה"

"אתה כן, יש לך דמעות, הוא לא שווה את זה רונן, אל תבכה ."

"טוב"

"אתה אוהב אותי" היא ממשיכה

"עזבי אותי מאהבה עכשיו", מאיפה בא לה המילים על אהבה פשוט לא להאמין.

"טוב אני מבינה, אבל אני לא ארפה ממך, אני רוצה לדעת אם אתה אוהב אותי, חשוב לי לדעת, אני מרגישה את הכלום שלך, את העצב שמחלחל בך, כאילו אתה איננו ,נעלם" .

הלוואי שתשתוק כבר, אני מרגיש שהגוף שלי נמס מתוך המילים האלה שלה, אין לי יכולת לעמוד על רגלי ולנשום, כול נשיפה ונשימה חודרת מעוקלת לתוכי ,והסדין הלבן המכסה את אבא, איך הוא כלום שם, אין אבא, אין, פשוט אין.

אני רוצה להיות לבד עכשיו ,להרגיש את הכאב המתגבר ומלהט שבתוכי,לעמוד מולו, לתת לו לנשוב בתוך גופי להבין ממה הוא נובע ,לתת לפאזל להתחבר ליחידה אחת להרגיש את הכאב שמשתק את הלב ומנפץ את ההר הסגור והאטום ,הכאב שמרסק אבן אחרי אבן .

 לא האמנתי שכאב יכול לחדור אלי בצורה כול כך מוחצת ,לחוש אותו כה מוחשי וחי מועך כול גוון מתוך הפנים שלי,אני משיר את עיני ומתבונן בלבן הדומם ,הרי בסוף הסדין המתוח והלבן הוא האבא שלא ראיתי עשר שנים או יותר.

הוא חיי את העולם שלו לבד, בודד, נושא את הקלון עימו ואני לא הפשרתי עבורו לרגע קט, חי את העולם שלי נוקשה וקשה עורף לא נותן לימי המחילה להסתנן פנימה, אני ואחותי המטומטמת שגם כרגע לא רוצה לבוא לכאן לראות אותו נמוג,ולמרות שכרגע הוא שוכב בתוך הסדין הלבן המתוח, עדיין זה אבא שלה .

אלוהים כמה קשים אנו .

היא מסננת לתוך מכשיר הסלולארי שלי "לא מגיע לו שאני אביט בו", זה נורא  בעיני ,הנוקשות המימית הזאת ,לפחות תבואי לראות את הסדין המצומצם שלו, לראות מה נשאר ממנו, רזה שדוף, הסדין נראה כאילו אין בו כלום כאילו האיש שנמצא מתחת נכבש תחת מכבש והפך לשטוח בלי נפח וזה אבא שלי .

 הכאב גורף מפרק יסודות נטועים בי ,כמה קל לבוא בביקורת לאחותי כשאני התעלמתי מכול ניסיון התקרבות שלו, לפעמים הוא היה מתקשר לביתי ובקול רועד היה אומר "שלום רונן מדבר אבא" ואני מקשיב לצליל שלו, של הקול הרועד, משאיר את צליל הטלפון מיותם ורק הנשיפות הכבדות שלו נשמעות ואני לא עונה והוא משתתק באפרכסת נכלם, ולבסוף אני מנתק כשליבי הולם. 

הוא ממשיך לשלם את הקין החקוק על מצחו עבור חייו ועבור חיינו שהתפרקו ואני נזכר בצליל  ההתנשפות והכלימה וכרגע כול החומות מתפרקות, אבן לא נשארת על אבן, הגוף שלי ניגף ואני מביט וצולל .

עופרה ממשיכה להיות מאחורי, הריח שלה מסתלסל סביבי ,העיניים הירוקות ,השיער הגולש, השדים הגדולות שנושמות בהתרגשות ,אני רוצה שהיא תלך כבר.

"את יכולה להשאיר אותי לבד"

"מה",היא פוערת את הירוקות למולי מה ...

"כן לבד, הבקשה גדולה מידי", איך שהיא מביטה בי , מה ,אני לא יכול לומר מילים כאלה? העיניים שלה ירוקות וחודרות כאילו באמת אסור לי לומר מילים מהסוג הזה, אני רוצה להיות לבד וזה מותר.

"אני יכול להישאר לבד בבקשה" אני חוזר על הבקשה מעט פחות נרעד

"רוניני זאת אני", העיניים הירוקות שלה מבודדות אותי פנימה, החזה הגדול שרכוס בחולצת כפתורים השחורה שלה  עולה ויורד מתנשם כאילו מאותת לי, הי, הי ,מה אתה עושה, אתה לא אמור לדבר אלי ואליה בצורה כזאת, אני כמעט יכול להרגיש אותו מרפרף לידי.

 יש משהו מייאש בכך שאני צריך להתחנן להישאר לבד מול אבא שלי, אבל  בנוסף יש גם גלים של ים שמבעבעים בתוך הגוף שלי כאילו שוצפים אותי באלימות ,מותחים את הקשת שבי למתיחה ואני מרגיש שהכול מתוח מחכה לשילוח החץ,

 אני מגביר את קולי "את מוכנה ללכת מכאן".אין תשובה.

 "אני רוצה להישאר לבד", אני חוזר על המילים פעם נוספת,

 הזעם ממלא את כול נקביה אני יכול להרגיש את העווית שבתוך פייה תנועה קטנה זזה לא נשלטת ,הירוקות עדיין פוערות בתערובת של כעס וחוסר אימון.

  "טוב זאת הבחירה שלך" היא יצאה מהחדר דרך הדלת הלבנה הכבדה שנסגרה אחריה באיטיות.

ניגבתי את העיניים, אני כן בוכה .

הסדין הדק הלבן מתוח על המיטה, אני מפחד לגעת בו  יש שם אמת רוטטת  והידיעה הזאת שמחלחלת פנימה אלי. אבא שלי שטוח בתוך סדין גורם לאבק אבנים המתפרקות בתוכי לעטוף ולהתעטף ,אבא שלי הוא עכשיו סדין לבן מתוח .

אני מתיישב על הקצה של המיטה, החדר קר יש קיפאון בחלל ,המזגן לדעתי עובד על מתחת לשש עשרה מעלות ,אין לי שום דרך לדעת זאת, אבל הקור והצינה מקפאים אותי מבפנים ובחוץ, אני לבוש בחולצה קצרה בצבע שחור ומכנסי שלושת רבע דהיות,החדר סגור וצבעי הלבן והנירוסטה מבליטים את הקור ואני נעמד ממול,ושקט. 

בהחלטה פתאומית אני מסיר את הסדין מאבי, פניו וגופו נגלים למולי הוא ערום רזה, צלעותיו בולטות כאילו לא בא אוכל לפיו ימים רבים לפני מותו, מתוך פניו השדופות אני נלכד בעיניו הפקוחות המתבוננות בי ישירות ונוכחות, יש לו זקן שזור בכתמי אפור וגופו כול כך לבן ושקוף.

אני בוכה הדמעות זולגות ממני ללא שליטה ,נפלטות מעיני ויוצאות החוצה בזרם ,אני בוכה מולו מול  הגוף הריק של אבא שלי שלא ראיתי עשר שנים, אני בוכה עלי.

  אני עוצם את עיני, לוכד את הרגעים האחרונים עם אבי, שמו אברהם הדרי פעם הוא היה שוטר, הוא היה אב והוא היה האיש שגידל אותי ,היום הוא כלום , איש מתחת לסדין לבן ושטוח.

 אני מרגיש איך יד קרה עוצרת את הלב שלי אוחזת בו ולופתת מכווצת , אני מסיר את הסדין לחלוטין מהעור של אבי משאיר אותו חשוף למולי ומתיישב מולו על הכסא מעץ.

 "שלום אבא" אני מעביר לו את המילים שלי כמו שפעם הייתי מעביר לו את התחושות הנסתרות שלי אליו עוד בימים שהייתי ילד שוכב במיטה והוא היה מרגיש את הנסתרות שעוברות אליו ובא לכסות אותי ולחבק .

 "שלום רונן"

 "מה שלומך אבא"

"אין לי שלום, אני מת כמו שאתה רואה" .

"כן אני רואה אבא"

"למה אתה בוכה רוניני"?

 "אני לא בוכה אבא" ,

"אתה כן בוכה רונן ,הגיע הזמן שתבכה רונן, הגיע הזמן.

אתה מתאפק לא לבכות, מתאפק לא להיות לא בסדר, די תבכה ,תבכה מזוכך, תנקה את האבק מעצמך,תבכה נקי בלי לפחד, תבכה אמיתי ,תטהר".

אני מנסה למחות את הדמעות שזולגות ממני ונמהלות בפניו החיוורות.

"אתה כועס עלי עדיין ,או שאתה סולח כי אני מת"

"אני סולח אבא, ועצוב לי שאתה מת".

"ככה הם החיים רונן ,ההתמכרות הזאת הרגה אותי, והרגה אותנו כמשפחה,הייתי חייב לשתות כול הזמן, לשתות כאילו אני ממלא את הביוב שלי במשקה, אוטם את עצמי מעצמי ,כול בקבוק מצמצם את החרא שזז בי ואתה ואחותך לא סלחתם מעולם, עכשיו אני מת ואתה מגיע לכאן לבכות, ואין לי בעיה עם זה".

אני אפילו שמח שבאת" . 

"אבא אתה זוכר שהייתי ילד והינו מצמידים את האף לאף כמו אסקימואים משקשקים, מניעים את החוטמים המחוברים ומתגלגלים מצחוק, והיית אומר אני אוהב אותך רונן ואני לא הייתי עונה כי קשה לי להודות ברגשות, אבל על פי הגרגורים הפנימיים שלי היית יודע שאני מאד אוהב אותך אבא,

אז שתדע שאני עדיין מאד אוהב אותך אבא".

אני מביט בו מלטף בעיני את העיניים הפקוחות וסוגר באצבעותיי את העפעפיים ,מלטף את הזקן השזור בכתמי אפור. 

 מסיר את הסדין לחלוטין ממנו, נשכב על המיטה צמוד צמוד לאבי שמעולם לא סלחתי לו והצמדתי את אפי קרוב מאד לאפו ושקשתי בדיוק כמו האסקימואים

ובכיתי.

המזגן היה קר כול כך, לדעתי הוא היה מתחת לשש עשרה מעלות .

עננו ,אלוהי המרכבה ,עננו.

חטאנו לפנייך, רחם עלינו.

כמה תחינה, כמה רחמים,

אין בי כלום מעבר.

אני יכול להביט בשקיפות של היום,

ולומר את המילים שלי, הנדרים  שהפרתי,

 רמסתי ,התשתי ,נסתי, קיפחתי ,נעמדתי .

התפילות שבי.

חטאנו לפנייך ,רחם עלינו.

רחם על הצדק,רחם על האמת,

עננו ,אלוהי המרכבה ,עננו.

אני פוסע בצעדי ענווה

במחיר העקידה,

צועד בתוך התווך, מול ערימת פסיעות,

צעד נצעד בין צלמוות אושוויץ,

לבין חלל האוויר המרוקן של ימי הזעם.

דילן שר,

עוד מעט ,עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,

גשם כבד עומד ליפול.

אני עדיין פוסע בתוך הצמר גפן הנוזלי,

פוסע כפסע באש המוות,

בגלות,

בזמן שאול,עננו ,

אלוהי המרכבה ,עננו.

צעד צעד של יום כיפורים,

 יום חמס, יום עוולת,יום שקיפות

יום מוות

יום אמת.

אנחנו מאמינים.

עוד מעט ,עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

גשם כבד עומד ליפול.

צעדי החושך ואנחנו מאמינים

עננו ,אלוהי המרכבה,עננו.

בתוך הכול ,בתוך הדין, בתוך היום ,

יש לשים לב לציפורים הנודדות התעופפות לארצות החמות,

משיטות כלפי מעלה, מסמנות.

רק לשים לב לקטנות כמו הגדולות.

עננו.

אני כוכב על

 זה כבר סיכמנו

גאון...

קצת גאון

גאון לייט

גאון בלי א.

 כוכב על מתרומם

עושה לופים של חסד בשמים

וחוזר בנפילה ארוכה ללא מעצורים.

היום יש ליאונרד כהן, זה טוב ,לא. 

הכי טוב

מוסיקה של סלילים שעושים רומנטיקה מזויפת בגוף.

לא יודע

אני אוהב לעשות רומנטיקה עם זאפה

ושאני בשיא, רגע לפני

אני מקבל אדרנלין חיובי מהבוס

אין מי שלא אוהב את הבוס.

זה כמו לא לאהוב לעמוד בקצה

ולחשוב שהכול תקין ...

סוג של דפיקות

יש מי שלא אוהב להיות בקצה ולהרגיש כוכב

מעניין?

ברגעים מסוימים אתמול

הרגשתי איך הגוף שלי הופך להיות קוביות שוקולד מריר,

 נמס כזה שנדבק לך בעיסתיות לתוך האצבעות

נמרח בחום, כן כמו חרא .

יום כזה...

מחר יהיה יום טוב.

יום כיפור קרוב

אחרי ראש השנהזה לא רע

בחיי זה לא רע.

ליאונרד כהן עושה צלילים רומנטים

ואני מה אני?

אני כוכב או גאון לייט

בכול אופן

אני בטוח משהו.

יש לי תעודה שאני אדם נורמאלי

קיבלתי אישורים מכול מיני ועדות

זה טוב

בהחלט טוב.

הי שליאונרד ישיר היום את סוזאן,

לכולם יהיו סלילים של אנרגיה חיובית בגב.

אולי יסתדר להם הרעיון להיות  יחד או לבד

אז

אני הכוכב יהיה בשמיים

עושה לופים

דופק קטעים מלמעלה,

יום כיפור ,

ימים טובים לא?

אני כוכב על זה כבר סיכמנו

גאון...

קצת גאון

גאון לייט

גאון בלי א.

 כוכב על מתרומם

עושה לופים של חסד בשמים וחוזרבנפילה ארוכה

 ללא מעצורים.

היום יש ליאונרד כהן, זה טוב ,לא.

 הכי טוב מוסיקה של סלילים שעושים רומנטיקה מזויפת בגוף.

לא יודע אני אוהב לעשות רומנטיקה עם זאפה

ושאני בשיא, רגע לפני אני מקבל אדרנלין חיובי מהבוס

אין מי שלא אוהב את הבוס.ז

ה כמו לא לאהוב לעמוד בקצה

ולחשוב שהכול תקין ... סוג של דפיקות

יש מי שלא אוהב להיות בקצה ולהרגיש כוכב

מעניין?

ברגעים מסוימים אתמולהרגשתי איך הגוף שלי הופך להיות קוביות

שוקולד מריר, נמס כזה שנדבק לך בעיסתיות לתוך האצבעות

נמרח בחום כן כמו חרא

יום כזה...

מחר יהיה יום טוב.

יום כיפור קרוב

אחרי ראש השנהזה לא רע

בחיי זה לא רע.

ליאונרד כהן עושה צלילים רומנטים

ואני מה אני?

אני כוכב או גאון לייט

בכול אופן

אני בטוח משהו.

יש לי תעודה שאני אדם נורמאלי

קיבלתי אישורים מכול מיני ועדות

זה טוב בהחלט טוב.

הי

 שליאונרד ישיר היום את סוזאן,

לכולם יהיו סלילים של אנרגיה חיובית בגו.

ואולי יסתדר להם הרעיון להיות  יחד או לבד

אז

אני הכוכב יהיה בשמיים

עושה לופים

דופק קטעים מלמעלה

יום כיפור ,

ימים טובים לא?

בוא נביט פנימה לתוך מה שקורה אצלך בתוך הגוף, פשוט נתבונן לתוך עצמנו, נפשק את הבועה שאתה עטוף בה ונחדור לכדור הצמר הצבעוני של הרגשות שמתכדר אצלך בתוך חלל הבטן, תנועה של חתול הכדור עושה ג ר רר נכון דניאל, ג ררר הרגשות נעים מתערבלים מתכווצים, דורשים אותך מפוכח ,אין עליהן שליטה אוספים שלמים של תחושות, כאב, שנאה, חמלה דניאל ,חמלה, הרגש עדיין נע מתנועע בתוכך לא מתלכד, אוסף שלם, תתרכז דניאל, תתרכז.

 בוא נפרום חוט אחרי חוט וכמו במשחק דוקים נאסוף את הצבעים אחד אחרי השני, בזהירות ננקה את השטח נלקט את הצבעים את הדוק השחור שנותן הכי הרבה נקודות נשאיר לסוף, כשנאסוף אותו בחיוך של ניצחון ונצרף אותו לחבילת הצבעים שכבר נערמו לצידנו נדע שניצחנו, מאה נקודות בום .

 כבר לימדתי אותך שלכול מהלך בחיים יש סיבה ושלכול צליל שתתנגן ומתהלך בתוך העולם שלך  מנהל משחק של אור וחושך בדיוק כמו שקר ואמת , דניאל הגיע הזמן לבחור בין העולם שבו אתה נעלם ומתפוגג מתגמד לבין העולם האמיתי. שוקי עוצר ומסובב את הכסא סביב צירו ,מוריד את הקפיץ של הכסא ומעלה אותו חזרה מתנועע עושה תנועות קבועות כדי לרכז את עצמו, הוא אוסף את הכדוריות המגנטיות המונחות לפניו ומהדק אותם אחת לשנייה ואני עוצם עיניים וכול קליק של מגנט ממגנט אותי יותר אליו,הרעש של הטיקים המגנטים מרגיע אותי טיק טיק טיק, מגנט מתחבר למגנט, טיק טיק כשאני פוקח את העיניים בזהירות, אני נתקל בסבך השיער הפרוע שלו שמתחבר לזקן השחור הענק כמו איש מערות,זהו הפסיכולוג ד"ר שוקי פוקוס, לך תאמין שככה נראה פסיכולוג ואני הוא הדפוק האמיתי בסיפור.

  "אתה חייב להבין דניאל, אתה כבר בן שש עשרה והחיים מלאי תנועה ,מלאי זרמים הכול משתקף ומתבהר, פעם חד ופעם משונן, אין חדות מוחלטת, הפיקסלים מערערים לפעמים את התמונה,אתה חייב לשמור עלייה מפוכחת ,זוהרת,ניצבת ,זאת התמונה של החיים שלך, הפסיפס של דניאל.

  (ועכשיו הוא מתחיל בתיאור המורחב,התיאור שגורם לי לראות את עצמי נע בתוך הסרט של החיים שלי )אל תשכח שאתה עדיין נער חי, תוסס ממעמקים ומתנשא עד לגובה ההרים ילד חוויתי עם עוצמות ואנחנו לבסוף נלמד דניאל לשלוט בעצמנו,אנו קצת מקולקלים מעט מפחדים אבל מי לא דניאלי מי לא?רק ככה אנו פוסעים וצומחים, פסע, צמיחה ,ושוב פסע ועוד צמיחה, תהליך הבניה והעיצוב שלך כאדם נבנה כרגע בדיוק ברגעים המדויקים האלה. תהיה שם דניאל תחווה.

(איזה מילים שיש לו ,הבן זונה הזה מצליח לחדור לעומק ,אני מנסה עדיין לא להרעיד את השפה העליונה שירגיש שהמילים האלה מסננות אותי, כואב לי בגוף, המחטים והשפיצים דוקרים אותי ,אני מביט בו ואני לא מניע את הגוף, איזה מילים שיש לו הבן זונה)"אתה מוכרח להבין היטב דניאל שיש רגעים בחיים המשתקים אותנו, גורמים לנו לקפוא ולהבין שמה שאנו חווים יכול להיות יחידה מעצבת של חיים שלמים, אבל אם אנחנו מאפשרים לעצמנו להשקיף על האירוע, לנסות לסווג אותו לעצמנו ולנטרל תשקיפים לא נכונים ולהתמקד בנכונים אז אנו כבר יכולים להבין שיש תנועה בחיינו ,אולי בתחילה זה נראה כמו תנועה של ייאוש אולם כשאנו מביטים ומעמיקים עוד לתוך עצמנו אנו נהיה מוכרחים לחנוק את הצעקה ולהמשיך את צעדנו קדימה, צעד לוקח צעד, תנועה משדרת תנועה עקב מוביל את הפסיעה".

 אני חייב לנוע במחשבות בראש ,להניע את גלגלי המוח שלי אחרי המילים שהוא אומר, לא לזלוג לכיוונו, הוא ממש מוביל אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם,מפחד, הוא מתכנת אותי,לא להתרפק על מחשבות, להתפכס, מוכרח לזוז .

אני נתפס לשיר אל למילים הנה זה מגיע הצלילים מתחיל לחלחל פנימה  הצלילים מנתקים אותי ממנו, מה יכול למנוע ממני להתעטף בקסם שלו, הוא באמת רוצה לרפא אותי הוא כבר מכיר את הבריחות שלי, נ ה נה נה ,הנה אהוד בא לנגן לי את העפרוני רק עבורי, חומת ההגנה הבצורה שלי נערמת שוב מתחזקת ,"אם לא תרצי אותי ,אני עוזב מיד ,תופס רכבת בורח להרים, אל תעזבי אותי אני חוזר לבד".

 אני עכשיו מנסה להיות אטום אבל לא מצליח להתחמק מהאמת שיוצאת ממנו, המבט הנוקב מחדיר את הטיפול שלו פנימה, אני נמס הוא מצליח להרפות אותי  למה אני יושב ומקשיב לו בעצם כי אבא משלם מאה חמישים שקלים לשעת יעוץ מאה חמישים שקלים לשעה של סדר וארגון שמעביר לי הפסיכולוג הזה, אני עושה עם הראש כאילו אני לא מתרכז במילים ובמחשבות שהוא מנסה לומר לי ,אני מקשיב על אמת מקשיב ומקשיב וכלום לא זז כלום לא מתנועע בעולם הדפוק שלי איך אני תמיד נכנע למהווים האלה, נכנע לרגשות המוצפים אסור לבכות אסור לבכות, הוא נוגע קצת בפינות אסור לי לומר לו, שאני אוהב לבוא אליו כאילו אצלו יש אי של שקט מהפחדים , אולי כבר הגיע הזמן לספר למטומטם הזה שאני לפעמים נכנס לחדר שלי אוטם אותו כליל שלא תהיה טיפה של אור,רק טיפונת קטנה של אוויר חודר אליו, אני מתכסה בשמיכה העבה עוצר את עצמי מלנשום במרווחים הרחבים רק במקטעים הצרים כך שהאוויר מצמצם את עצמו לתוכי רק במידות קצובות, אז אני מניח את האוזניות של הווקמן באוזניים נותן לצליל לנבור לי שם, לחפור לי חפירות כאילו המוסיקה דולה חול ממני והלב שלי מלא באבנים עד גדותיו ופיטר שר רק לי בקול שלו הסדוק כמה החיים מזוינים.

 אני מאמין לו ובקטנה אני חושב לעצמי, בקטנה שאין לי אוויר בגוף ,בקטנה שהכול חשוך ואולי אני כולא את האוויר בתוכי מפסיק לנשום, מי יודע אולי זה בכוונה אני מפסיק לחיות ,וואו, וואו אסור, אסור אומר לי קול מתוכי, אסור שמעת אסור, אסור, והאבנים בוהקות בתוך הגוף שלי אין אוויר והצליל הקודח שלו  עם צלילי הסיום מזמין אותי לטנגו האחרון א נ י ר ו צ ה ל מ ו ת,  ח ג י ג ה ,ח ד ש ה ,ש ל ,ר י ק ו ד ,פ נ י מי ,אח הצלילים האלה כמה שהם טובים לי ...

האוויר אני זקוק אוויר ,ברח לי האומץ.

 "דניאל אני מבקש שתקשיב לי החיים הם תנועה ארוכה כמו מתיחת חץ וקשת ,דיוק ,חידוד, תנועה, נשימה ,נשיפה, שחרור, רוגע ילד ,רוגע, קח לעצמך רגעים טובים ,קח לעצמך רגעים של שקט ,תקשיב לצלילים זה אוקי דניאל להקשיב למוסיקה היא עוטפת אותך כמו המילים בספרים, הם צריכים להיות הרוח הגבית שלך,(עכשיו אני מתרגש ,מתחילה לי רעידה קטנה של יו יו בלב ,איך הוא יודע לעשות לי פיקים כאלה בתוך הגוף ,אני נושך את השפתיים כדי לא להוציא את הדמעות החוצה)  המילים כאילו יוצאות ממנו כהדהוד ,לכול מילה יש מגע משלה אני מביט והוא ממשיך.

יש מסדרון של מחשבות שבתוכם אתה מחפש את החדר הנכון ,לכול צליל וצליל יש מקצב חיים שמלווה אותך קח אותם איתך קדימה, תנשוב אותם אלייך,תחשוב טוב ותיתן לרעל הרע שמבעבע בתוכך לזקק אותך החוצה.

שוקי מרים את עיניו לכווני, לרגע נדמה לי שראיתי  באישונים השתקפות של ילד העומד על קטר גועש ושועט ונעלם לאט לאט ,היה לו חיוך עצוב ושמתי לב שהשפתיים שלי ננשכות בשיני ,שוקי הנהן בראשו אלי, שחררתי את השפתיים .אנחנו ניפגש בשבוע הבא באותה שעה.

  אני קם מתוך הסלילים של השיחה נשארו ממנה חלקים שמעופפים סביבי כמו ענני גשם קודרים ,אני  יורד במדרגות הכיוון למטה, אבא אמור לאסוף אותי עוד כמה דקות וכרגיל הוא מאחר   בחוץ באמת יורד גשם והוא יורד ברכות מצייר עיגולים על השלוליות הנמצאות על האספלט הקעור, אני מתיישב על הספסל הצהוב מעניין מי הוא מעצב הגנים היושב בעירייה ומתכנן ספסלים צהובים בצבע של חיוורון, בטח אוהד מכבי שחושב שגם הספסלים שייכים להם, הלוואי שהיה אפשר לעשות ספסלים סגולים, כתומים, בגווני טורקיז, אלה הספסלים שעושים חשק לשבת להתרווח בתוכם צבעי פסטל מזמינים.

ובשבילי אחד באדום בדיוק מתחת  לבית ש הפסיכולוג שלי למה אני פשוט לא מסוגל לקרוא לו בשמו שוקי,נגד, תמיד אני נגד.

 נו מתי אבא מגיע, אוף כבר שייקח אותי ,אני מפחד לדבר מילים עם עצמי, הם כואבות כאילו הם באות לצוף מולי מתעופפות עושות עם האצבע כמו כולם נה נה נה, הנה אתה הדפוק קבל את השיט בפנים, תמיד אחרי השיחה עם הפסיכולוג הדפוק הזה, אני מרגיש איך האמת באה להידפק לי בדלת של המוח לא של החלון שבלב, הדפיקות הם במוח בהיגיון ,במחשבה .

שלא יגידו  לי ולאימא עוד פעם בחדר המנהל בתוספת היועצת המכוערת בבית ספר שיש לה פרצוף נוזל ואני יודע בתוכי שהיא פשוט לא אוהבת אותי, והיועצת מתחלה לנפח את השפתיים ולומר בקול המסויד שלה, "דניאל הוא ילד שחי מרגשות, מוצף לפעמים בתחושות אם היה רק עובד עם הראש ואנרגיות מחשבה שלו היו שונות ממוקדות יותר, ההישגים היו מגיעים".

היא אומרת את המילים עם העיניים הכלביות שלה ואני יודע שהיא נוזלת ואימא מסכנה אין לה מה לומר, השתיקה שלה תלויה באוויר, אולי יש איזה כדור שיכול להזין את הגוף נכון ,לתקן את החללים הריקים שלי זה בטוח היה יכול לעזור.

האמת  עדיין נוקשת בדלת תוק תוק, תוק מה שלומך דניאל באתי להוריד את הגלימה המצונפת שלי הגלימה שמטיבה להסתיר את האמת ממך.

 גלימת האשליה ולהציף אותך בשקופיות דרך המוח כמו שאתה מבקש לא דרך הלב ולהקרין עבורך את החודים האמיתיים, כן דניאל  אתה ילד עם בעיות עמוס פחדים, בדידות, כשאתה מצלם את עצמך בלופ אינסופי נישא בתכריכים לתוך הקבר שלך יש השלמה בידיעה ושכולם בוכים, הו כמה שהוא היה מוכשר, כמה שהוא היה מזוקק ,ילד פלאות ,אלה רגעים טובים דניאל, להרגיש את ההשתייכות גם במחיר של סוף .

האמת משתייכת לך לנשמה הדפוקה שבך, אתה לא מפסיק מלשאול למה זה רק אני, למה רק אני דפוק, מדוע הראל לא דפוק, למה הוא הולך תמיד עם חיוך על הפנים, חיוך של נסיך בלתי מנוצח, שמחה זורמת של בן שש עשרה שחי על צמר גפן, ואני מה אני, איזה דפיקות ,תמיד מכורכם, עצור, סגור, ניגף, איזה מין ילד אני? איזה... 

 הטיפות נוזלות  מלמעלה פוגעות בגג המאולתר של תחנת האוטובוס שבה אני ממתין לאבי הן מקישות מקצבים שונים תוק תוק מעבירים לי תחושות ,מחשבות ,זיכרונות, אני אוהב לקרוא  את המילים שלי מהספרים כשהגשם דופק צלילים כאילו מבקש להשתלב לי כמוסיקת רקע  בתוך הסיפורים שלי ,אני בכלל אוהב גשם הוא מרטיב אותי יש בו ניקיון כאילו שואב את האבק מהפחדים שבלב שלי.

השבוע הספרנית יעל מהספרייה העירונית ביד לבנים שבא אני מבקר כול יום, מחפש  אחרי מילים חדשות לצריכה כמו קיום אני מגיע מתיישב על שולחן הפורמייקה הצהבהב באוזניים, דרך האוזניות יש כבר יש צלילים של אמרסון וקיטארו ואני צורך את האותיות לתוכי תר עם העיניים אחרי השמות מחפש את הגיבורים שיפיגו אותי. ויעל ניגשת אלי משרטטת לי מילים וסיפורים על סופרים וספרים מיוחדים(הכי אני אוהב שהיא מספרת לי סיפורי מסע ואז העיניים שלה הופכות  לחולמניות כאילו מנתקות מגע מהעולם שלנו, כמה שהיא יפה ברגעים האלה ) ומבקשת ממני "לאט לאט דניאל, תישאר ילד תקרא מילים של צמא, של רהב מילים של ידע של עבר של חלום ואני נמשך לבידיונים לדימיונים ולעולמות הנבנים מלמטה היכן שיש גיבורים סובלים" .

יעל מרככת את התאוות שלי לעולמות האפלים  עם הגמדים והדרקונים מלטפת אותי במילים שמרגיעות אותי ,"בנינוחות דניאל ,העיגולים והקווים של המילים מהספרים בונים אנשים חזקים",כך הגישה לי בחיוך את מישהו לרוץ אותו של גרוסמן, תקרא תבין ,וקראתי והבנתי, עכשיו אחרי שהבנתי שאני מבין וברור לי שאני מובן גם לעצמי ,אני יותר כותב עבורי את הסיפורים שלי בראש מלמד אותי לשלוט בקצב.

גם הפסיכולוג המרקד הזה שחושב שהעולם עשוי מזנים שונים של אנשים ,מלכד בתוכי הסדרה של מצבים ושל אירועים עם פיתרונות,אני מקשיב למילים שלו לתיקונים שהוא מנסה לעשות בי, "אנחנו אסופה של מפגיעים רגישים שגדלים הפוך,יש בנו עצב ואנחנו נצרכים להזדהות מהירה, כול העולם משוגע דניאל ואתה משוגע טיפה יותר מהרגיל ,אנחנו מפרקים את הראש את המחשבה את הזהות ומנסים לעשות בתוכנו מחשבות חדשות" .

כשאני מקשיב לו למרות הפרצוף המשועמם שלי אני מבין שאני מצליח לקבל ממנו הודעות הוא כאילו נכנס לתוך תיבת המיל הפנימית שלי ועושה החדרה ואני מצלם ושומר את זה בארכיון הפנימי לא עושה דיליט.

  גם הספר הזה על אסף שרץ ומחפש את תמר ,גורם לי גם לרצות לחפש לתקן את עצמי ,באותם רגעים הגוף שלי זקוק לתנועה שהפצעים שלי יצאו החוצה המוגלה הצהובה תתנקה ממני ואני אהיה מזוקק. 

ברגעים האלה אני יוצא הכי נכון בראש ואני לא רוצה למות, רוצה לעוף רחוק, להיות עגור מתעופף כמו נילס הוגלסון, אני בולע את עצמי פנימה וסופר בדיוק כמו שלימד אותי שוקי הפסיכולוג, זה שאני בא לבקר אותו פעמים בשבוע ועולה לאבא מאה חמישים שקלים לשעה ,ואבא מקטר על זה כול ערב בארוחה," שלוש מאות שקלים לשבוע, אלף מאתים שקלים לחודש הינו נוסעים לאמריקה כולנו לבקר את המשפחה בחיי" ,הוא משתתק רק שאימא נותנת לו מבט של אימהות. 

אני לא מקשיב לו כלל כאילו האוויר עושה רוח סביבי ,למדתי להתנתק ברגעים אלה שיש סערה מתרגשת אז אני מתחיל משחזר את שוקי הדפוק והפגישה שהייתה ואיך הוא מלמד אותי את הנשימות והנשיפות .

תספור דניאל תספור והוא נעמד מולי הדפוק הזה מרקד ומקפץ שוקי נבו עם השלט הכחול התלוי לו על הדלת מומחה להפרעות מחשבתיות בנוער, ולמרות הבלגאן  שיש לי בראש אני מקשיב.

 "תספור אחד אלוהנו שבשמים ותנשום", ועכשיו הוא ממשיך "שנים כמו שני הביצים גדולות שמלאות אצלך באנרגיה אמיתית ,אוויר".

 "שלוש, השלישייה שנתנו למכבי בדרבי, אלה הצהובים כמו הספסלים שאתה שונא ותנשום שוב דניאל, תתחיל להבין שהעולם בנוי מצבעים שונים" .

פתאום הדפוק (המופלא)הזה מתחיל לרקוד ולצעוק עלי בקול של מטורף תספור דניאל ,ואני עומד וסופר איתו יחד צועק ,"ארבע כמו רינגו, פול, גון, ג'ור'ג "ואני נרגע המוות מתרחק ממני,ממשיך לספור

 "חמש ק"מ ריצה אני אלוף הבית ספר ועל הזין כולם", נושם,ועכשיו אני צורח, "שש מיתרי גיטרה נפלאים של ג'ימי," נ ו ש ם  ,"שבע החולצה של משה סיני הגדול" ,אני סופר ומתחיל להירגע, וואלה זה עובד . שוקי מחבק אותי מניח צעיף אדום עלי ואנחנו קופצים יחד צורחים ,"מי שלא קופץ צהוב ,מי שלא קופץ צהוב, אני מחבק אותו והוא אותי מלטף את השיער, אני יודע שהוא אוהב אותי והוא אומר לי את המילים  של האהבה ",דניאל אני אוהב אותך, אתה ילד נפלא מופלא ואמיתי, יהיה לנו טוב ,אנחנו ננצח את הפחדים ,מבטיח, אני מאמין". 

הגשם מתחזק ,מתקתק את עצמו אני מתחת לסככה של האוטובוס ואבא כרגיל מאחר ואין לי סוללה בפלאפון וגם זה כרגיל ,הרגלים נעות קדימה ואחורה יש בהם קצב, אני מחפש בעיניים את דינקה הכלבה של תמר ממישהו לרוץ אחריו , אני מוכרח לנוע קדימה ,לזוז, אוף אולי אני אעלה לשוקי חזרה הגשם והחושך הזה לא נעימים לי, הנה האמת מגיחה לתוכי נוזלת מתוכי נ נ נ נ נ  מוציאה לי אצבע משולשת בוא דניאל תכיר בי, תמו השקרים ,נחשפת. הרגלים כבר נעות מתוך עצמם, חייב לעוף .

הנה האוטו של אבא נעצר לידי, הפורד הכסוף שיש לו מהליסינג של העבודה, אני נכנס פנימה לא מקשיב עדיין, הרגלים נעות, "אני מצטער שאיחרתי דניאל"כן, כן.

לעוף רחוק מתי אני כבר אהיה ציפור מתעופת ,ציפור ששטה בשמים   ולרגע מצומצם מופיע התשקיף ,הפריז, ההקפאה או איך שלא קוראים לזה, כמו במערכת הפעלה שנעצרת בפתאומיות ללא התרעה מראש החיים קפואים ללא תנועה אני עוצר את הנשימה בגוף ומביט מתוך עצמי כאילו דניאל יוצא החוצה וגם נשאר תוך כדי, המוסיקה בתוכי ממשיכה להתנגן ואני מביט בעצמי מרחוק איך אני מגיח מתוכי החוצה ,מתבונן עלי מונח על הכסא ,הצלילים מעורפלים בס תופים הם מנסרים את החדר, אני יכול לראות את הרגלים הארוכות שלי ,את האצבעות הנפוחות שלי ,הבוהן עם הפלסטר, הרגעים האלה מתנקזים ממני ואני ממשיך להביט בגוו הדקיק, בתלתלים הפזורים מעלי, אני מרחף מעל.

רחוק ,רחוק.   

הכי חשוב שתבין,

הכי חשוב שתדע אין שנה טובה

ללא הכוונה טובה.

גם אתה שמודיע בכול הרמקולים שעומד לך הזין

בכול סיבוב של שעון

יכול לדעת שהכול בלוף

שאין חיוך פנימי מנצח

זה

 שעושה שקט במערכת הנשימה החיצונית.

אין שנים טובות ללא מילים טובות שבאות מתוך הנשמה הסגפנית

אין דמעות נכונות שהלב סדוק.

 תהיה

עשיר יפה חכם מרהיב עשוי נכון ,ממגג ,מדקק ,מזקק.

תהיה

מגביה ,מלווה, מלטף, מתלטף,

עב כספים ,עב ענפים, מתעופף ברמזים,

תקלף, תתקלף, תתעשת, ותעשה.

תהייה מופלא

זה לא יבוא

ללא הכוונה טובה.

 היום ,יום לפני האמת הבוהקת,

של ימי התרועה הפגאנית,

ימי האהבה העצמית הסגפנית

התרבותית,

מצופה בגרגרי רימון אדומים ,

חמאה משפחתית נוטפת.

 הזמן לומר את מה שאמרו נביאי הזעם הקדומים

משביתי השמחות.

אין הכוונה טובה.

אין אמת אמיתית.

הכול נמהל ,מהול ומתמהה. 

הגיע הזמן לעמוד על הרגלים האחוריות

המזנבות.

להרים את נס המרד

הפנימי שבנו,

לומר...

הוא לא בבית,

שים לב אדוני

הוא לא בבית,

שימי לב גברתי

 הוא לא בבית.

 די

 זמן הכוונה הטובה

 זמן הברכה.

השב בנים לגבולם.  

בואי קחי אותי

אני מונח, פעם ככה ופעם ככה.

לא מדייק לעולם,

קצת רטוב

נוזל אגלים צלולים של אמת.

תעטפי אותי בחלוק מגבת לבן

תשקי אותי במים צוננים מהמעין הנובע שלך

תקראי עבורי מילים מצויירות

תספרי איתי כבשים

תדחיקי את הביעותים,

תסתתי נקודות של אבק מהלב הקמוט.

תמצצי ממני את הלשדים שנותרו בי.

הים מכה על חטאי עבר

האוויר עומד.

משדר את החיים עבורנו בריטואל הוגן,

לחפון אותנו חזרה

נו את באה?

"אני אומרת

המסעדות המהירות של היום מלאות בכול הזבל שנאגר בתחתית המקפיא, ההמבורגר עשוי מבשר משומר ומעובד,הבצקים מלאים בתחלואים תזונתיים, הכול נעשה במהירות, בחופזה אין מתינות אין נוכחות של חומרי גלם איכותי, העולם בתנועה, במידיות,הכול אינסטנט ללא תשומת לב ,בלי רגישות אף אחד היום כבר לא עושה אוכל נחמה, מזון פנימי שמגיע מתוך הסרעפת בדיוק כמו שאימא עשתה לי בילדותי ואימא שלה עשתה לה וככה כול האימהות עשו יחד לאורך ההיסטוריה של משפחתנו".

"הכול מדוד, נמסר, ניתן מפה" ושוב כהרגלה היא מצביעה על חלל הבטן ,מעולם לא הצביעה על הלב ,"חלל הבטן הוא הסנטר של הגוף לא הלב שהוא שריר רצוני, חלל הבטן נמצא בדיוק באמצע הגוף הוא מקום האחיזה, דלת הסתרים של ההיכל, שם הצינור, המוביל הארצי המזין את הטעמים והמזון לכול פינות הגוף, המחסן, המאגר, הנמל ,המרכז, לב"... היא מחייכת עם העניים הקרומות זגוגיות שנותרו בה לב...מעוותת את פנייה,"קצת הגזימו עם חשיבות הלב" 

"אוכל הוא בבועה של משפחה", "אוכל הוא תשקיף של נתינה, מסורת" ועכשיו היא מציירת באצבעותיה הגרומות הארוכות ארוכות המעוטרות בכתמים צהבהבים של עייפות וזקנה ,היא מניפה את הכחושה ביותר באצבעותיה למולי ואומרת מילים ומציירת סימנים, "משפחה חיבת שיהיו בה טעמים", "שתהיה עטופה בנחמות קטנות ,ובשנים האחרונות שכול פיפס של רעב נסגר בפיצה, וכול צוציק יודע להפשיר גחנון ,בחנון או איך שקוראים לבצק הנחות הזה, ועוד וקוראים לעיסה הזאת אוכל מזין" .

"האמהות הקשקשניות כול היום עסוקות בעבודה, קריירה, מכון כושר וכול מיני ציוצים וציווצים במקום להכין צהריים מזין ובריא שעושים עם הידיים, משתיקות את הדרדקים במקרו גל וטוענות אחר כך שהם אוהבות אותם". היא נעצרת במילותיה, נושמת לאט, מחדירה אויר נקי לריאותיה, קולה היה שקט ללא הרעש הדרמטי שאפף אותה תמיד. 

"אתה לא מבין דניאלי"" אני מבין צילה" אני עונה למרות ימי הסוף עיניה עדיין מתעגלות בחימה הזולגת שלה מצמיתות  אותי כרגיל לכסא ואני מקשיב. 

"אדם צריך לאכול רק מזון נקי, מזון בריא ,מזון שאנשים עושים באהבה עם נשמה יתרה, אוכל מבשלים מכאן" ושוב מצביעה למרכז הבטן ,עכשיו ראיתי שהתנועה לאזור הבטן הייתה יגעה אבל צילה כהרגלה אינה מוותרת על כול התנועה של היד,ושוב היא חוזרת על מילותיה, "חלל הבטן הוא המקום שממנו מגיע הכוח,שם צריך שיהיה שם חזק ,רק אוכל מזין מייצר בטן חזקה אתה כבר יודע את זה דניאל ",תתבונן בידיים של  הבשלניות האמיתיות  אלה הגדולות  שעובדות בתוך מטבחים עשנים", "מקומות שאף אחד לא רואה אותם מאחורי הקלעים " ותראה איך כול המפרקים שלהם עובדות, חופנות, נוגעות ,הרמוניה בין בשלנים לחומר גלם משובח, היא נועצת את עיניה בי באדיקות מהנהנת קצת, "דניאל רק חומרי גלם טריים, אתה תקשיב לי? ואני נדרך כרגיל," דניאל עשיית אוכל היא שידור חי אין טעיות ,אין מעידות, לא טעים לא אוכלים, לא אוכלים לא באים, לא באים הכול קפוט".

"אני לא מאמינה שאני רואה את  האוכל  בכול המקדונלדז האלה בכול  הוימפי שוימפי שווארמה , אנשים צריכים לאכול אוכל בסיסי, אוכל ביתי ,אוכל שיש בו נוכחות טבעית"."עכשיו תרשום ותרשום אני אומרת מילים מדויקות ,אני אלמד אותך לבשל את האוכל הנכון, שתעשה לך אוכל של חיים,שתוכל לבשל לאחותי לאה את מה שהיא זקוקה לו יותר מכול אוכל נחמה" .

"אתה קונה בשר טחון רק מבקר איכותי ,אל תתפתה לכול הקפואים והאלה הזולים ,תקנה בשר בקר שאתה מרגיש את העיסה טבעית בלי גושים, תיגע בו בידיים,תרגיש את הקרירות איך היא מזנב בציפורנים כאילו רוצה להשתלט עליהם".אני עוצם עיניים מנסה לחוש את התחושה הקרירה של הבשר," רק אחרי שהרגשת אותו באמת, תמולל אותו, תריח אותו ותטעם ,כן תטעם ממנו חי" ,אתה רושם  דניאל" והיא משתעלת בחוזקה מוציאה את הנשמה שלה החוצה דרך גופה, אני מקרב את המטפחת המעט רטובה למצחה נוגע במצח סופג את הזיעה, אצבעותיי מרפרפות על מצחה חשות את העור המלהט ,אני מרגיש את האש הכבויה שבה מנסה להתלקח שנית .

היא מתאוששת וממשיכה בעקשנות, חוטבת את המילים מתוכה ,"אתה לוקח את הבשר אמרנו, אה כבר אמרתי את זה ותגיד לאימא שלך שהיא אחותי לאה שבושה שאני צריכה להסביר לך בגילך איך עושים קציצות".

 "לאט צילה ,לאט אל תתרגשי", אני מסדר את הצינורות המחוברים אליה למיטה דרך מכשיר המאותת את שירטוט ליבה, עיניה נעצמות ונשימות קלות עולות מאפה, אני כורע מעלייה מהדק את השמיכה הלבנה ,חושב כמה שהיא נכמשה ,נדקקה, המחשבה הזאת מסננת ממני כאב של זיכרון .

 בשנה האחרונה רק בחג הקודם חגנו אצלה את חג הפסח ,כרגיל אימי ומשפחתי המונה את אשתי יעל וילדי נטע וערן וכמובן דוד עלום בשם לומק שלא מדבר, רק יושב בקצה השולחן מהנהן בראשו ,מחייך ולוגם כוסיות ארוכות ממשקה ליקר בטעם שזיפים, רק שם משפחתי חוגגת את החגים ולפעמים מצטרפות טונליה וורדה החברות הזחוחות של דודה צילה. 

כשאשתי יעל ניסתה להזמין את המשפחה לביתנו לאירוע חג, צילה נעמדה, זועמת עיניה רטטו צווארה התאדם ובקול הצרוד שלה המלווה בעישון של סיגריה נצחית היא אמרה, "גברת שליו היקרה יש פה חוקים ,יש פה סדרים, המשפחה חוגגת רק אצלי וככה היה וככה יהיה" ,"זאת הבטחה שניתנה בזמנים ומקומות שאסור לשכוח אותם ואם את רוצה, את יכולה להזמין חצי עולם  וגם את חציו השני אבל רק אלי", קולה רעם כשמאחור כרגיל נשמעו מסילות המוסיקה מהדהדות ,או כמה שאבי שכבר הלך לעולמו היה אומר כשדודה צילה אומרת  דברים בקול, ההד נבהל ומצטרף לחגיגה גם אם  שכחו ולא קראו לו .

אני עדיין ישוב על הכסא, מחכה להמשך שצף מילותיה, היא יודעת שאני מחכה צילה ,יודעת הכול ,יודעת איך ומה, תמיד היא הכי יודעת, ואני אוהב לבוא אליה להתרפק על המאכלים שלה להרגיש  בית ,לחוש טעם וכן זה אולי מוזר שאני היחיד שהיא רוצה לדבר איתו על ערש דווי, "רק את דניאל, תביאו לי אותו", "לידו אני מחזירה את הנשמה רק לידו, הוא נולד כבשלן ,הוא טבח בתוך הנשמה שלו  משורר של טעמים, המתכון  של הקציצות משתייך רק לו.

  פסח בעלה החיוור של דודה צילה איננו הלך לעולמו לפני שנים, את רוני כבר לא מוצאים, מגיח מקנדה אחת לכמה שנים בא לבקר אומר  שלום ונעלם, צילה מעולם לא אומרת  מילה בנושא רק החיוך העצוב שמשורטט בפניה מעיד קלות על הסערה .

 "דניאל" היא לחשה לי "אתה מקשיב ","אני מקשיב צילה". "חשוב דניאל ,מאד חשוב שהבשר יהיה מרוכך, חי בצבע אדום ,לא ורוד חיוור שמעיד על עייפות  אלה אדום עז ,בשר של טעמים בשר ללא גושים של עצמות סוררות, ט ר י ,היא יורה את הטרי המחודד בהברה הברה ,אין סינונים ,אין עקבות, ט ר י" .

 "אתה מוסיף לבשר מעט שמן  זית שיקבל את הזכות והרגישות, קוצץ לתוכו שום" ,"דניאל", קולה עולה מעט ,"לא שום אחד גם לא שתים, עשר דניאל, עשר גרעיני שום, נותן לבשר את הזעם והחריפות ובשר שלא זועם, הוא לא בשר אמיתי", אתה מפלפל,מוסיף  מעט מלח וממשיך ללוש, אתה רושם?"אני רושם צילה ,אני רושם".

אף פעם לא תבין, אתה לא תצליח להבין איך היא שכבה בשלג מרוצצת בנפשה ,מרוסקת בגופה, ועדיין נצמדת אלינו בגלדי ידיה המרוסקות אוחזת בי ובה ,מביטה בצילה בת העשר ואומרת לה מילים אחרונות ואני חפונה בתוכה, קחי אותה צילה, קחי את לאה, קחי אותה ביד, תני לה חיים, קחי אותה צילה, קחי אותה ואני בוכה. 

תינוקת בת שלוש קפואה בקור הנוקב והמחורר וצילה לוקחת אותי אליה מצמידה את היד לתוך פי וגוררת אותי ואני גרורה ,קפואה מקור, רוצה את אימה השוכבת סדוקה ומדממת וצילה לופתת אותי ומכריחה אותי לזחול על הקרח השקוף ואני זוחלת איתה יחד. 

לא תדע מעולם איך ישנו ביחד בתוך האסם על מצע קש עטופות בשמיכה מזוהמת כשהפרות מתבוננות בנו כול הלילה והצחנה מסביב, והיא, כן היא דודה צילה, עבדה כמו כלבה, משרתת, היא הייתה ילדה משרתת ,היא שירתה את החזיר הפולני השמן והמסריח תמורת מחסה, כול דבר היא עשתה עבורו  הכול דניאל והייתה חוזרת אלי ,מגיעה בלילה כתושה, מחבקת אותי קרוב ומוזגת לי חלב לתוך הלשון מחממת אותי, נותנת לי אוויר ואני הייתי מתכרבלת בה ומרדימה אותה, שני צילנקה שני ,שרה לה את השיר שאימא הייתה שרה לה פעם וצילה הייתה עוצמת את עיניה, לא בוכה פשוט עוצמת את עיניה בולעת לתוכה את הכאב ,כמו ביום שהבן שלה נסע לקנדה ולא נמצא כאן לידה, וגם שפסח נפטר, היא בולעת הכול לתוכה .

אתה יודע דניאל תמיד יהיו  חגים אצלה, תמיד נאכל אצלה, תמיד, גם אם יעל אשתך שאני מאד אוהבת תחליט שהיא לא מסוגלת יותר, זאת הצוואה שלנו לעצמנו, כול חג נהיה יחד משפחה שחייה, ואתה דניאל אתה האהוב שלה, הבן הלא ממומש שלה, הרכות, התשוקה ,החוזק והאהבה לבישול זה אתה, תזכור את האהבה שלה אלייך.

אתה זה היא, תזכור זאת.

 "תתקרב אלי" צילה לוחשת, אני מתקרב מצמיד את אוזני לשפתיה שכבר הפכו שקופות לחלוטין, "אוכל נחמה, רק אוכל נחמה ,אוכל שמגיע מהטוב .

עכשיו תקשיב דניאל"...  המילים נשארו באוויר היא עצמה את עיניה נושפת קלות ,הדיבור קשה לה ,הס צילה תנוחי קצת. צילה מטושטשת אני מביט בה ,נושמת ,פניה כבר מחוסרות ברק ,לבנות ,אימי נכנסת, "היא ישנה" אני מסמן לה באצבעי עוד מעט, אוחז בידה של צילה מרגיש את החום מלכד לתוכי את הרגעים אחרונים אני עוצם את עיני לנוח קצת. 

לילות שלמים הינו ישנות מחובקות ,הייתי נתלית בנשימה שלה ,אימא קראתי לה ,אימא ככה קראתי והיא הייתה קמה בלילה לאחר הדפיקה בדלת של האיכר המטומטם ויוצאת עם הכותונת הדקה רגליה רעדו מקור ואולי מפחד, ותמיד היא יצאה חוזרת לאחר שעה שרוטה, חסרת נשימה שביל של דם היה משורטט לה על הירכיים, מחבקת אותי ומשקה אותי חלב חם  ממלמלת לאט לאט לאלה, אני אשמור עלייך גם בדם שלי אני מבטיחה, היא כבר הייתה בת אחת עשרה. אתה ידע דניאל, כשהאיכר החליט שהוא כבר יכול ללמוד אותי ,צילה הסתובבה אליו שהקלשון לפות בידיה ,במבט שלה היו סימנים של אפילה ,חושך דניאל ,חושך ,מעולם לא ראיתי מסיכה מקפיאה כמו עיניה של צילה באותו הרגע היא התבוננה בו ואמרה לו מילים שהוא החוויר ,הוא פחד, ראו את הפחד נוזל לו מהעיניים , קרא לה בת הכלבים היהודייה ולא העיז לגעת בי.אני עוצם את עיני.

 "אתה שומע דניאל ,הבשר הוא המופע המרכזי של הקציצות ,הוא למעשה הליבה, הנפש ",היא ממשיכה ללחוש ,"הקציצות הם הערבוב, העיסה וכמובן הנשמה.

 "אתה מקלף תפוח אדמה קטן ומשייף אותו מעל הפומפייה שיזלוג לתוך הבשר, נותן בו עיסתיות וכול הזמן ,בוחש, אתה מבין דניאל? אני מבין צילה אני עונה די, די, לכי לישון", "אני עוד כמה ימים אשן לכול החיים ,אז תקשיב ותקשיב היטב", חשוב יותר מהכול שהאוכל יהיה טרי ,יהיה חי, לכן תקצוץ בצל, הרבה בצל דניאלי ,היא חוזרת על המשפט שלא יברח לי ,תקשיב דניאל הרבה מאד בצל אל תחשוש ,השום והבצל הם המזקקים של הבשר, אתה לש ולש והיא אוחזת לי באצבעות ולשה בשארית כוחותיה והיד נלשת ,מתמסרת ואימא נכנסת לחדר עומדת בצד שקטה דומיה, צילה מסמנת לה בעיניים שתחבק אותה והיא מחבקת אותה, רועדת, נרעדת ולוחשת לה הוא עדיין לא הגיע, אל תשכחי שהוא לא הגיע, תחכי לו צלינקה שלי  ואני יודע שהם מתכוונים לרוני .

 בלילות האחרונים  היא כבר היא לא יכלה ללכת אליו , הייתה חוזרת ומקיאה ואני הייתי מחבקת אותה ומרדימה אותה ובבוקר היא שוב הייתה קמה  ברגלים כושלות לחלוב את הפרה, הייתי משקיפה אליה מהקיטון אישה ילדה, אימא בת אחת עשרה, "ואני דניאלי יודעת  מאז ומרגישה את כובד החיים, צילה נתנה לי אותם במתנה ,הכול היא נתנה לי ,הצוואה מולאה" .כשצילה הרגה את האיכר בלילה, הינו חייבות לברוח ונסנו למרות השלג לתוך היערות ,רצנו לשם ללא מטרה התחבקנו וחיכנו,היא נפרדה ממני לשלום יודעת שאלה רגעים אחרונים , נאספנו קפואים על ידי הפרטיזנים , שם ביער היא התרסקה, שכבה מתחת לעורות במחסה הפרטיזנים חודש שלם בין מוות לחיים , לאחר ימים בין המתים לחיים היא חזרה אלי מחוספסת, נחושה ושורדת והבטחנו אחת לשנייה שכול הזמן נהיה יחדואנחנו יחד.

אני יודעת שיעלי קצת כועסת ואתה לפעמים לא מבין, אבל זאת צוואה,הצוואה שלנו לעצמנו. אל תשכח לתת לבשר לנוח טוב להוסיף לתוכו ביצה רכה, שחדור  לאיטה לתוך התערובת וללוש לוש דניאל לא להפסיק ללוש, וחלה דניאלי, חלה לבנה רטובה לפורר מעל שתהדק את הקציצות ,רק חלה דניאל אל תתפשר.

הסיר מוכרח להיות רחב ,אל תשכח רחב משויף שיהיו בו טעמים של פעם שישתלבו בתוך הטעמים החדשים,שילוב מנצח אתה שופך שמן לסיר נותן לו לרתוח רתיחה אמיתית ואז שום ושוב הרבה שום אל תחסוך תהייה רחב לב,  עגבניות קצוצות,  היא מביטה בי לוחשת בקול שכמעט אינו נשמע אני מקרב את אוזני לפייה, עגבניות קצוצות דק עגבניות בריאות,נותן לבלילה להיות חמה ומזמינה מוסיף הרבה פפריקה מלח פלפל לוקח את  הבשר המוכן ולש כדורים עגולים  מניח את הקציצות בפנים נותן להם לשוט ברוטב האדום , לוקח כוסברה נענע ופטורזליה קוצץ את האגד ומפזר על כול חלקי הקציצות, מוסיף חצי כוס מים חצי כוס יין לבן ונותן לריחות לעבוד בסיר ,טועם, כול הזמן טועם ,אין מקריות, הכול בשידור חי .

רגעים לפני הסוף אתה קוצץ את הצימוקים והתמרים ומוסיף פנימה נותן את הטעם המשפחתי שלנו.

אח איזה טעמים.

זהו דניאל אני סיימתי. 

רוני הגיע צילנקה, רוני הגיע...     

עכשיו תורי

אני אומר

על מה שאני אמור לומר

 ואיך שאני אומר...

פשוט מקיא את האמת.

יש חצי איש בתוכי

שמושך ומושך

ושוב מושך

אני נמשך נרטב, נגמר, נשסף, נחתך, נגדע .

כרגע 

אני חושב שאדבר על ציפורים

או שאדבר על כדורגל.

שאני מדבר על החיים האמיתיים

החצי איש בתוכי

יושב וצוחק

פשוט יושב וצוחק. 

התנועה המלאה תזוזה נפשית מהדהדת

תרגול על יבש

כול מילה שנשלפת ומטהרת

משצפת מלהטת ... נסדקת.

כול מילה היא תנועה

זז זז זז זז זז

ושוב זז

אני ניזון מתזוזות

נעקד עבורי,

נעקד עבורם,

ונעקד בכלל.

 שימו לב לרגעי החסד בבוקר

שהשמש מתעוררת

ויש מסע שלם של אנרגית ספטמבר מעלינו

אוויר טהור חודר אלינו.

זמן סליחות.

ימי חמלה ורגש.

עכשיו זה הזמן לשחרר את כיפת הבדולח

המכסה את שביל הנשמות.

ע כ ש י ו.

אני עוצר את הגלגלים--- מקפיא רגעים

לונג שוט  אחורי. 

היסטוריה

קאט סטיבנס בוכה על הבוקר שנעלם,

 דילן צורב אותי עם המפוחית כשהחדר סגור שלא יכנסו,

לא יבואו.

מילים ,מילים ,מילים ושוב מילים,

המייל בקול סדוק מסמן את זמני אחור,

פיטר הגדול עומד איתי על הכסא מגולגל לחלוטין שר איתי על

אנגליה המדממת.

ולי אכפת(פעם היה אכפת לי).

פינק פלויד עושים חומה ואז שוברים אותה ואני קונה אוזניות שחורות

בחנות קטנה בפסאז'

למוכר קראו רוני והוא נתן לי טעימהמהמארלי באוזניות שלו

ואני אוהב את בוב מארלי

ולא אכפת לי מה שיגידו.

לא מקשיב לעצמי  נושם נכון

תיכון ראשון,תיכון שני,

השיער אורך.

תמו התיכונים,

נשאר לבד

ילד דיסלקטי מופחד שחושב שהוא ישו.

ג'וינט ראשון

אינסוף גוינטים.

 זפלין באוזניות אני בוהה בשקט שאף אחד לא שומע

ילד שהולך הפוך,נשארו שירים.

מקפיא הרגעים הזה פקינג ארוך,

 מקפיא את הזיכרונות שנשאבו פנימה.

צמח לליל אהבה

 שלום חנוך עושה רק לי את ישבתי על הבר

ואני יושב על הבר שלי לבד והלב שלי עושה חריצים לתוכו

תמוז עשו אש

ואני עישנתי איתה עד שהיא הסכימה ...בחיי הסכימה

ושלום שר את מאיה והיא הסכימה שוב.

מקפיא הרגעים לא נגמר ממשיך לחדור לתוך עיפרון הקסם שלי.

לבנון

הרבה ים עוד ועוד

ותמיד השיר שמהדהד לי בראש נשמר.

ילד מקולקל

ילד עם חיוך צדדי

ילד שיש לו רדיו בלב.

לפעמים אני שומע אבנים בלב שלי ,

אבנים שנשארו מהחומה של הפינק פלויד.

לא התבגרתי או שאולי נשארתי ילד.

תלוי את מי שואלים

אומץ?

רכוש?

אהבה

ואני פקינג כבר גדול עם קרחת.

מחייך למקטעים,

הבטיחו לי שיהיה לי אש

ואני כותב.

תעלות החיים שלי בהקפאה .