חזרתי לפתע מתוך ערפל של שכבות דביקות שהתחברו לגוף צמא, אני מקלף אותן ממני אחת אחרי השנייה,מסיר את השכבות הדביקות, הופך את היסוד שבתוכי לגרעין.

נותר מזוקק ,כמעט תמצית שלמה של חיים ,מתנקז לגרעין בודד של חלל.

 כשאתה מקולף מכול הערמות חסרות האופי שאספת במשך החיים, מנקה את עצמך מתהליכים, נורמות, כיבודים ,משיל את עצמך מאמיתות ושקרים מטהר את עבורך לעצמך.

מרתק בחיי.

שכבה נושרת מתפזרת סביבך ברעש עצום, רעש שנדמה מגיע מהמקום שבו אתה חבוי מעצמך, עוד פיסה נושרת ועוד שכבה של עיוורון,

שכבות של חיים.

יש לי רצון להקשיב לצלילים מערפלים ,להירדם.

להתעטף בתוך ערפל הכלונסאות שמתפזר סביבי, ערפל משובח,

אני מפסיק לנשום, מנוע להביט לתוך.

שב אל הסיפורים הקצרים, חוזר לתוך התודעה של עצמי ,לשום למקום ממנו אין מניעה ,אין זרות.

מנתק את עצמי מעצמי ,חזרה לחיים.

בשורשים הארציים שלי יש כמיהה לחידלון רגשי שיבוא מתוך הערפל החדגוני,

מעצורים שמשתחררים ממני, מעצרי כיבוש, מעצרי חישוק יומיים.

את מדברת, את סופרת את המילים.כרגיל סופרת, מודדת.

נראה אותך סוחבת אבנים בגוף,

אבנים כבדות עד מאד.

בא לי מאד להתמסטל,סוג של בריחה גרעינית,

לכן אני מטשטש את הגבולות הצדקניים של עצמי,

מפזר את האמיתות שכרגע בוערות בתוך עולם החשק,

עולם הפוך בחיי.

בטח אני מדוכא פנימי,

אולי אני נזיר תוהה ,חי.

עכשיו אני בתוך המילים הקטנות שלי, אולי כי הגיע זמן המילים הקטנות

פיכחון של מחשבות ,צניעות של אבחנות יסוד.

רצתי בדרום בתחרות שליחים ששמה חוצה ארץ, חציתי את ארץ הדרום. הריצה הקשה בתוך החום הגדול. נמתחתי בתנועה ארוכה בתוך הערב הקריר,הוארתי בלילה המקפיא סביב יער המלכים.

הגוף נמתח לקצה ,צעק את הסוף.

תענוג  

ימים רכים של צמר גפן רך נערמים למולנו, למדנו לכרוך את החוטים המרוככים לתוך עצמנו ,מראה הזכות המלחשת יפה ,בחיי,

מרגיע עד מאד,

יש יופי מעבר להרי החמסין,

טפטוף רגלים של נעלי אושר ועושר .

תמונת מולדת אוחזת בקלשון, באזרחות ,בנאמנות.

אנו לך נאמנים מולדת.

חלולים אנו, חלולים.

הצעדה בתוך החושך האינסופי לא תמה, רוחות נושבות מקלפות את הערבולים של הטיח המטשטש את דפנות הצלוליט שמוצף מביתו, מחייו, מארצו המתנכרת.

הוא מלקט זיכרונות שנדמים לאט, זיכרונות כמו מגרות בארון המצעים בביתו

צריבה של חולצות ריחניות, גרביים מנחמות, לבנים בצבעים

צפיפות של חיים מתוקים.

רפיסות של נפש, רפיסות של קומה, שחיחות של נשמה ,לאה הוא מתיישב, ממתין למזון שאמור להגיע דרך המסגר החלול שנפתח ברעש צורם מזכיר לו רעש של שער ברזל שנטרק ברעמי סוף.

הוא עדיין מלקט אוושות קטנות של חזיונות משפחתיים ,נשכב לאורכו בקיטון,

לאה.

ימים של שקט עוברים מעלינו, מרבדים של צמחי תחילת הסתיו נוקפים בגינות הזוהרות בצבעי פסטל,

ריח של גשם באוויר.

יינות ענבריים יוצאים לחגיגה נוספת של תשבחות זנים המפארת את יבול ארץ כנען,

 טעימות של מאסטרים למזונות  מפיחים עוז וגאווה בחיך הישראלי.

תרבות של צלילים ,אומנות, אפילו  עמוס עוז הבלתי מתכלה מגיח עם ספר חדש,

עוצמה שלמה בארץ כנען.

אני מתעסק בחסר לא בקיים, אני מתבונן בחלול לא במלא ,משקיף לתוך ריח הריקבון שפשה בנו ולא מתערפל מריח צמיחת הגפנים

מה קורה לי?

רצתי היום אני רץ הרבה לאחרונה אולי אני חוזר לעצמי ,אולי סתם מתלהב מהכושר המתגבר שלי,

אני נהנה להרגיש את הגוף נמתח כחץ מקשת, נמתח בגידים בשרירים נושף את נשימותיו,הגוף שלי מדבר בשפה שלי.

 אני שר את עצמי לעצמי, מוסיקה של אדם חופשי.

אני מסיים עם חברי את תנועות הגוף, חוזר למטלות ימי למטלות חיי,

מתוך חריצים קטנים של הגוף בהתמדה מלחש לי החושך, מלחש לי הלבד,

יש בי הבנה.

יש בי רגעים.

צניעות לנו, צניעות למנהיגים של אותה ארץ חרבה.

צניעות לתחבושת המדממות של ראשנו

ימי גלעד

נמהלים בעברנו.

מודה ומתוודה שמטריד אותי עד מאד ימי גלעד שליט  ,מטריד אותי מאד חוקי נאמנות ,חוקי זרע וחוקי רשע.

יש בי עצב רב על עתידנו,  על החזון והחינוך שפועם מתוך זעמנו.

אנחנו שותקים כול יום מחדש,

אני  נכלם עבורי שאני לא צועק רומס, כועס, בועט

התעוותי.

מה נשאר בתוך תהליך של מהילה דבר בדבר?

נמהלות קולקטיבית ,נמהלות של צרכים, דנמיקה,  ענייניות,  פילוסופיות.

מי יודע.

הפרקים עצרו, ייצרו, מהלו אותי בתוכי ,הספגתי בספוגים האלה שנאחזו בי לעיתים כקורבן,

חיפשתי לפרקים עיר מקלט.

ביקשת להיות לי עיר מקלט? זוכרת.

במוסיקה מחתרתית,במוסיקה עלית  בדמעות מלכותיות,בתפארת של כלום.

בכול אלה נחפזתי וחפנתי

התגלות  ...חשבתי

ינקתי נשימות ,כיבית תקוות ,מעכתי היסטוריות.

ק"מ של ריצות נכתבו בתוכי,מאגרי זיעה ננטשו מנקבי גופי.

שבילים נכבשו תחת רגלי, מילים ניתצו ממני ואלי.

מילים...כמה פקינג כוח יש בהם.

פאוזה...רגעי אש ,רגעים של אבלות קשה,

תוגה, אובדן ,שמחה ,חיים ,חזון, שרידות,

ל ב ד, מ ל א.

מ ת מ ל א.

למדתי הרבה בתוך תהליך אחד ארוך,תהליך מפותל של רגעי גיא הר ועמק

ליקטתי מילים על יוהרה,הבנתי מושגים על שכבות נקלפות ,בדידות

השכלתי בתשובות על חטאים

פעמתי למרוחים, לקילוסים ונרדפים,

הנה ימים חדשים.

תהליכם מסתיימים, זמן נגמר, התמהל, התקדד,התפזר

שלוש שנים וחצי של יכולות נגמרות, משברים, מרווחים, נקודות

עריכות, מחיקות, כאבי בטן ,משחקי אגו מזורגגים

מגמד, מתעל, רגעי חזון קטן גדול.

מסתיים

ריק גדול נשאר לבסוף,

חלל עצום

עכשיו בא לשכב על החול החם להביט לשמיים

להריח ים.

שוב אלייך ....מזגי לי כוס של ויסקי מהשורף החד ביותר,

תקלפי את בגדייך,

תסירי את נשמתך למעני,

בן הים חוזר .

לפתע המילים יש יכולת להישמע ללא מחסומים,מנותקת מבעיטות שמתדפקות בתאי הבטן העמוקה, ואצלי סלילי הבטן העמוקה היא בסיס הקיום שלי משם אני נוכח מתקיים, לפעמים משם אני נידף ברוח,

 המילים משמשות כחומה בצורה של הגנה סביבתית  יש להם למילים נתוני אמת , נתוני דחק

ואני מתפוגג,או יכול פשוט להתכלות

מה אני עושה עם עצמי? אני ממשיך לשאול את אותה שאלה למשך אורכים של זמנים אורכים של תקופות  שואל ולרוב איני נענה יש ופשוט מתעלם, לבסוף נאלם דום,

יש בי כמיהה היא עצומה, אני חייב לתחקר אותה והבין את שורשיה המזוינים,

אני כמהה לעצמי, כמהה למהות שלי, משתוקק למה שנעלם והתפזר בחלל.

אולי בעצם אני כמהה למה שכולם מנסים לא להודות אולי פשוט אני כמו תחנת ממסר פרטית ללא השהיות שמוציאה את מילותיי ללא הדחקה והשהיה,איני יודע.

לבסוף יש סבירות לא קטנה שהיא נקודת הנגף שבי, אין בי שמץ פורענות רק מרבדים של כמיהות שמזנבים בי.

יש בי דחק ודחס שמכלים את שורשי ונותר להשתכשך בריקון של נפש.

השבוע נחפר לתוכי נחצב במהלומות של דרשנות אופיינית .

אני עובד ,מתקיים, מיישם את צפיות העולם אלי ,מתקין ארוחות ערב מחייך לסובבים, רץ בבקרים ,מתענג על פרוסה של קשה מרוחה באבוקדו, אני מת על אבוקדו.

מתקלח בשעות הערב המוקדמות ,מכין שיעורי בית עם ביתי, כותב בשעה עגולה ,משתכר רק בשעות שמותר.

איש אורבני מצוי ,איש של זמנים.

צריך למכור אותי בחיי,

כדי שלא אשתעמם מעצמי.

שמועה על יקומים אחרים ועוד שמועה על שפה אחרת ,מתחפרת בתוך תאי הנפיחות שבי, השמועה שאני קיים על זמן אמורפי מייצרת בתוכי תאי מוות עצמיים.

בתוספת

כאב רוחני שמשקף את הפעימות הדחוסות שיש בתוך הסרעפת הסדוקה שלי.

מה שלא מגיח מתוך האובך, אני מתקשה להאמין שיוכל להופיע מחדש .

ימי החוואי שבי מפרקים את מדורי הסף ,מנתקים את מדורי חשמל ,כוכבי השמיים שוב סדוקים, ימי סדיקות וחופנים של אבק.

אני מתבונן לתוך השדיפון, המזג אוויר הופך אותי נוגה או הוגה.

לא יודע כלל.

היום אני אבשל דגים חריפים דגים ששוחים בבלילה אדומה מנצחת, דגים שהליבה הפנימית שלם תנוצח בפלפלים זועמי מבט מכילים כוסברה ירוקה, שום, כול דבר שיש בו תשוקה פנימית

אני איש חושק,

איש משתוקק

אולי גם אהיה אדם.

יודע שלא המילים המפייסות שאולי צריכות להיכתב

ואולי לא,

אבל אלה המילים הן המקפצות ממחולל המילים שלי

בא לי להקשיב לצלילים חדשים משהו יכול להמליץ?