שבתי לעצמי לאחר שורשים ארוכים של זמנים בהם המראה שנצצה בסוף הקרקעית ריפדה את פני בעיוותים ובמחזות שווא.

אני כבר לא מתכלה מעצמי יותר, אני כלל לא נבוך מבועותיי ואת?

יש מצבים בהם אני עומד ויכול לעצמי, למעשה כשאני נזקק לתנועות הגוף האמיתיות אין סיכוי שאני אוכל לעמוד לעצמי.

למען האמת אף אחד לא יכול לעמוד לעצמו במצבים של חוסרים שבתוך מעלית הגוף יש דומיה ועלטה.

 לא הכרתי אחד שיכול לנהל את עצמו  כמנגנון של רגשות ומחשבות.לבטח ללא סיכוי של הישרדות ללא מחסומים,חסימות.

נשארנו דפוקים לבסוף.

בעצם לא רוצה להכיר מנגנונים דיגיטליים,אני בעד האנשים חסרי עור ואוויר שיש להם קרקעית עמוקה בתוכם.

שעה שלמה של כתיבה  שנבערת מאצבעותייך מנצחת עולמות, מקפדת מסעות ,משילה קרומים עצומים של עובש .

שעה של כתיבה היא קילוף עצמי חד ומחודד.אני נוצר את הרגע בו התאפשרה לי היכולת להתבונן בקליפות העור הנוזלות מהקלפן המחודד ,הקלפן בעל הלהבים המחודדים , אני קוסם ,אני מאחז עיניים, אני לופת ונלפת.

לבסוף...אין לי אוויר אמיתי לעצמי.

אתה לא יכול להמשיך לנהל שיחות על אש ותנועה לפחות לא עם עצמך .יש עיקולים שאתה לא נאחז בהם.אתה יכול למלל ולהתמולל ,אתה יכול לחפון  ולהחפן ,בעצם אתה יכול כמעט הכול .

לבסוף אתה חוזר לקן המחודד לבוש במדי חיים ,מקורקף מתוך הגולגולת הסמויה שלך.

 אתה רוצה לעוף ,תפרוש כנפיים תעוף.

חוטים של גשם חסרים לנו כרגע בעולם,חוטים עצומים של גשם.

תודעתי המהדהדת לוחשת לי ...לא ניתן לעוף ללא יכולת אמיתית של תעופה .

 לא קל להתבונן למטה יותר ,יש בתחתית עומקים עצומים של מרעה , ערפילים כהים מכסים על השפיצים והקצוות , נוכחים בקרקעית כוחות  שלמראית עין נמסים ממני ,ולבסוף צולפים בעוז וממסים את פלומות הנשר שעטיתי לעצמי ,אני לא יכול לעוף לשום מקום.

אלה רק בתוך השעה הזאת.

יש תנועה של קצב ,תבניות של מילים המתגלגלות ממך כמו רעם מהדהד ,קולות שלמים הקוראים לך בתוך תיבת התהודה האישית שלך, תופי טם טם החוגגות בפראות את הלמות ליבך ,עולזות בפנים את התבל שבך

ואתה ממשיך לקלף..

אני מניח את אוזניות הנגן על אוזני נותן לצלילים לעטוף את הדממות והחוטים ,קשוב לרוברט וואיט מנסר את הפעימות ,מקציב עבורי זמנים ,מעכל למעני יסודות שלמים של מוגלה ניתכת.

תנועה ועוד תנועה נאספת.

תנועה ועוד תנועה נאספת.

תנועה ועוד תנועה נאספת.

מה אתה מחפש? מחפש ומחפש מרגיש איך הגוף נמתח כמו מסטיק חי,נמתח לקצוות של הגוף.

 אין תשובה ואתה מתוך ניסיון רב שנים נועדת להיות קצוות ,בתוך הראש המבולגן שלך נותרו קצוות לא משוחררים.

ברגעי שקיעה של יום שישי אני מקשיב לאביתר בנאי  מנגן  בפסנתר מלנכולי ניצב בתוך שורות מוסיקאליות ארוכות  שמאירות רגעים עצומים של ריק.מזכיר לי רוברט וויט שתמיד גורם לי למות עוד קצת.

,אתמול בערב הבת שלי שאלה בשפה שלה שתמיד עושה לי  צמידים בגוף. "תסביר לי פעם אבא  איך זה שאתה אוהב רק מוסיקה עצובה ,מוסיקה עם ארבע אקורדים וקול אבוד" .

כנראה שהיא צודקת.ערבוביה של קול ופסנתר שהופך תוהה וכבד יותר ,מוסיקה שיש בה צלילים שנוגעים ברקמות הלב האבודות , אקורד שנותר בו כמיהה ומרחק .מה קורה איתי בדיאלוג עם הצלילים האלה, מדוע אני לא יכול להביט קדימה להתבונן לתוך הכמיהה האמתית שלי .

יש כנראה סימנים של ערעור והדהוד עצמי , אולי אני לא מבין ומנסה להתעלם ,סביר שאני פשוט כבה.

 יש בילדים את היכולת לרכז את כול המילים הלא בהירות שאתה מתמקח איתן לאחת גדולה,פשוט להניח אותם לפנייך ,לך נשאר להתמודד עם החיוורון שמעלה התהייה הזו . "אם אבא שומע מוסיקה עצובה כנראה שאבא שלי איש עצוב".

במערכת המוסיקאלית הפרטית שלי אני מקשיב לברוס ספרינגסטין, אני מת על הבוס ,הקול שלו גורם לי כמעט לעוף כאילו שמתוכי מגיחים כנפיים רחבות יריעה ,שעפות ועפות, דוהות רחוק.

יש בזרימת הדם שחוצה את גופי רצון עז לעשות מדיטציה או לפחות להיכנס לתוך התאים שאני נועל היטב בתוכי .

אולי המדבר שהייתי בו  בסוף שבוע שעבר מגביר את הווליום בי ,סביר יותר שכנראה עמוד האש הפרטי שלי אומר את דברו.

מסתבר שאני זקוק לחשמל סטטי שיניע אותי כלפי מטה ומעלה.

אני מהרהר על הפרטים שאני אוסף לתוך עצמי ,פרטים שמניעים את גבולות החיים, פסיפסים שנאגרים לתוך התודעה שלי.

 מתבונן בתוך עצמי תוך כדי הכתיבה מעין התמקדות פרטנית ,אני כנראה חסר את העוצמה שמניעה את המטוטלת קדימה ואחורה ,תנועה קוראים למושג הזה. לעיתים נדמה שגם המילים בספרים שאני קורא ברציפות מסתיימות מתוך כורך,או חדות פתאומית.

נשמתי הכהה נמצאת בתהליך שיתוף כרגע, אולי זאת הסיבה שאני מקשיב לצלילים של ניק קייב.הבת שלי צדקה אני באמת מקשיב לצלילים עצובים(ממסגר את החור בלב).

תרגיל עצמי מתוך ספר התקנות פסיכולוגי להחריד."עצמו את העיניים ,תנו לקול הכבד לגנוז את הלב, \לקטום את הקצה המחודד של השריר הבלתי רצוני, לאפשר לקול ולגיטרה לנכש את עשבי החושך הגדלים סביב".כמה תהליך יכול להיות פאקינג קשה.

חייב להפסיק לקלל ,אני רושם זאת לעצמי .

למערכת המוסיקאלית של גופי מסתנן דודו טסה ששר על מעליות ,הצליל מוהל את עצמו בתוך עצמי.חלל המזוודה המלאה בחלקים פנימיים שלי נותר ריק מצבעונית ומתוך ישימון המדבר עולה  לבקר צליל המעליות של דודו טסה שמשאיר אותי משתהה לנוכח עצמי.

 "כלום לא נוגע"

שמתי לב שהצליל הכי יפה מתנוסס כשאני משאיר את הגיטרה הדמיונית מסגננת את עצמה עבורי .מקבץ לתוכי אקורדים מז'ורים ומנורים אחד אחרי השני, מקבץ ,אוסף ,נאסף.

"מעליות יורדות, כלום לא נוגע רק המבט שלך"

יש בדידות איכותית.

"אני אוהב את הלילה איתך" הוא אומר

ואני כותב ללא מעצורים ,כתיבה חופשית מסתייגת ,יש לי חוטים סבוכים בתוך הסרעפת.

אני משתדל להתיר אותם ולבסוף נשאר עם חיוך פנימי לא סביר כלל.

היום באימון ריצה, בעליה מספר מיליון כבר רציתי פאקינג למות,

שרדתי גם אותה

אני מקשיב.

מילה אחרונה למוסיקה

פשוט מילה אחרונה.

מכור.

מה אני אמור לחוש ?מעניין .

את מה אני בכלל אמור לנשום ?התהליך גם הוא הסדר?בעצם הכול יכול להיות עניין של חלוקה פנימית.

אם זה קשור בי בכלל, העניין מוכרח להיות מדוגם יותר.

מישהי שכתבה לא מעט ברשתות חברתיות (כתיבה מופלאה אני חייב לומר ).פרשה מכתיבה מזויפת ברשתות חברתיות ,הרעיון הצחיק אותי מדוע יש לפרוש ממה שבכלל אתה לא אמור להתקיים.

כתיבה היא סוג של זיכוי על עצמך ,זיכוי על החיים המנוגדים שלך ,זיכוי על התנועות של עצמך מעצמך. אתה כותב את הדימומים של חייך בדרך שבה אתה מתקלף עבורך.

אתה בהחלט לא צריך קהל שמוחא כפיים או מהדהד עבורך.תכתוב את הדם שלך תיתן לקרביים החשופות לעודד אותך, זה יספק בהחלט .

כתיבה היא אמת ,אתה לא יכול לשקר,לזייף,לערבב ,לבלבל, (בחרו את המילה הנכונה סמנו בעיגול).

כשאתה כותב משמע אתה חושב בתוך הגוף על מצבים שקשה לך עדיין לומר אותם במילים חשופות. ברור לך שיש מלאך קטן או אולי שד (תלוי מהי הסיטואציה)ואותו שד או מלאך מקושקש צועק לך הי אדון, הי אדם, הי פאקינג איש ,תכתוב, תשפוך, תקיא את עצמך החוצה .אתה פולט.

אחרי שהקאת ,בלעת ,ינקת.שוב תכתוב עד שישבר לך הזין מהמילים.או שישבר לך הזין מעצמך.

לבסוף תקבל כפיים או לפחות פלסטרים ותחבושות לדימומים הקבועים שחורכים לך את הגוף.

החור הגופני הוא כמו ריצה לתוך החיים .אתה מת לעצור ,הגוף שלך מתפרק לאט ,אתה מרגיש איך הוא מתרוקן מכול התעצמות, העוצמות והשיט שמדביק בך את עצמך,.הזיעה הורסת את כול החלקות הבודדות בך, אתה מת לעצור,.תעצור אתה צועק,אתה לא מעיז לעצור.

למדויקים בינינו  כתיבה מקלפת דומה לרכבת דוהרת ,אתה מפעיל את בלם החירום, הרכבת חורקת ,שודפת ,קוצפת ורותחת ,לא מספיקה לבלום...תקפוץ אידיוט ,תקפוץ אמרתי.

אני קופץ.

הייתי במדבר בסוף השבוע הארוך ,ניסיתי להתבונן בתוך עצמי ,הבטתי ,חשתי ,למדתי ,נחשפתי חשפתי.

 אל מול הרי מואב בתוך העוצמה המדברית הלא שותקת ,חדרתי כמו מזרק חלול פנימה עמוק לתוך הקיבה המפוצצת. אני  לומד לחוש,למולל באצבעות את התחושות שלי, תהליך שגורר אותי לתוך עצמי ,לפנים הלמידה העצמית שלי. באותה תנועה היא מייצרת בי למידה אחרת .

אני עדיין מתבונן,

יום אחד אני אגיע.

צניעות, תכונה שכנראה התפספסה מעלי .אני מנסה בתהליך של אמת עצמית,להתרוקן מהרדידות שעוטת אותי ,להתמרק מהכבדים והחלולים שדורשים את ראשי .

ניסיון להשאיר את עצמי עם מידה של טוהר פנימי ,קורטוב מידתי של חלוקות פנימיות .

אני מנתק את עצמי מעצמי ,מתבונן בהרי מואב הזוהרים מחרר את המילים שאני מתבקש להוציא מעצמי.

ממרק

מחטא

מכווץ

צניעות אמרתי .פשוט צניעות.

"את יודעת מה שורף אותי? אני אספר לך הפעם בדיוק מה קורע אותי. תעשי לי טובה פעם אחת בחיים  תשבי בשקט, פשוט תסתמי את הפה הגדול שלך ותקשיבי לאמת שלי, פעם אחת בלבד.

הופה את מקשיבה לי באמת ,אני ממש לא מאמין בחיי, עדיף שאני אדבר שלא נאבד את נקודת הריכוז שלך.

שורף אותי הרצון שמבעבע מבפנים מתוך הגוף.אין לי שליטה על הרצון המזוין הזה,נראה לי שאין לו בכלל שליטה על עצמו ,רותח ומבעבע ,מדובר על רצון שיש לו חיים משל עצמו ,נוכחות ומחשבה משלו.

 אני עוצם את העיניים שלי ולפתע אני יכול להרגיש שיש ירון אחר בחדר, ירון כץ אורירי שמתעופף מעל הדמויות החיוורת שמנהלות שיחה בתוך החדר .בעצם מי משוחח? דמות אחת נוברת, נובחת ודמות שנייה פשוט מקשיבה בשקט.

אני מתבונן על הדמות האפורה שלי, הדמות  העלובה שבה את רואה אותי בעיניים הנוזלות שלך,העיניים המצומצמות שבהם את משקיפה גם על הבפנים המהוסס שלי. המבט שלך כול כך מלא בבוז שאפילו האישונים שלך מתרוקנים,את מקשיבה לי הפעם חברתי היקרה ? יש את הדמות הבוהקת שלך שהיא מעין הולוגרמה של צבעי יסוד כהים,דמות לא מוגדרת,לא ברורה אולם כשמסתכלים מלמעלה ניתן לראות את הקרביים המלאות באפלוליות וריקבון.  מה את צועקת ,יש דם ואת ישר נבהלת.שבי ,אל תלכי  עכשיו אני מדבר.

אותה דמות דהויה שנוכחת בחדר מתה לקרוע את הבגדים ממך,להצמיד את כף היד השורפת שלה על השדיים הגדולים שלך, לאחוז בהם ,למשש אותם, להרגיש את העור נמתח .עור חם יש לך את זוכרת או שאת עדיין לא מודה שיש לך עור חם , רק נוגעים בעור טיפה ואפילו עם לא תרצי מידית הגוף שלך הופך בוער כאילו לפיד דולק הנמצא מתחת למסכות הה ולגרמיות המזוינות שלך .

היד של הדמות החיוורת עוטפת את כול עובי השד העצום שלך, את כולו ,את שומעת  את כולו."

נשיפה פנימה ,אדמוניות על הלחיים, שרבוב לשון מהיר, התנשפות, נעיצת עיניים. 

"אני רוצה להרגיש בכף היד שעוטפת את השדיים המגרות שלך את בסיס העור ,את הורידים שמלופפים סביב, להרגיש את הפטמה שמתחילה להזדקר ולהתעבות בין האצבעות, לראות את המסכה המזוינת שאת שמה על הפנים שלך ,את יודעת המסכה שמקפיאה אותך כמו אסקימוסית מזדיינת .להתבונן איך באיטיות הרטייה הקפואה המזוינת שלך נקרעת מעינייך,מהשפתיים מהאף ואת פולטת מילים של תשוקה וואו  וואו ,גונחת כמו חזיר בר מיוחם. וואו וואו את מצליחה למלמל מתוך הערפול אני לא יכולה לנשום , לא יכולה ירון ,תרפה ממני .

אני רק רוצה לאחוז חזק יותר ,צפוף יותר .בשנייה המדויקת שאני רואה שאת נסחפת בעינוג להרפות באיטיות ,להתקרב לעינייך, להביט מקרוב באישונים שהופרדו ממסכת הזורו שלך ,להשתקף בתוך הצלילות של העיניים ,לרעוד מבפנים ,לרפרף בריסים, ריס בתוך ריס להרגיש את הנשימות שלך בועטות, לנשום יחד .שוב לנשום ולעזוב.

כרגע יש צלילים בראש שלי, צלילים טובים של קצב חיים ,צלילים של מוסיקה אפריקאית ,את מרגישה את הבסים זזים.

תשוקה ,על הרעיון המוזר של תשוקות שאני מדבר, מילים של רגש,את מרגישה את הזעם שמחורר בי כמו שדכן סיכות, את מרגישה את הטירוף.

תני לי אהבה, מה אני מבקש ממך ,אהבה ,קצת חום רגש.

את יודעת שאני מהסוג שמתפוצץ ,את חייבת להבין אני מאלה, אני יודע שאת לא מרגישה את האמת הזאת,לא יוצאים לי מילים יותר ,לא מסוגל לדבר. איך שאת לא זזה היום, מדהים שאת כול כך רכה וקשובה לי .היכן היית כול השנים אהבה שלי .את רקפת ,אהבת חיי"

מעולם הוא לא דיבר אליה במילים שופעות דם ,ירון כץ לא מסוגל לומר מילים שורפות .לרוב הוא מהנהן למילים של רקפת, מסכים לאמרות הנחרצות ,מתכופף למול האוושות הסופיות שהיא מביאה עימה לבית השכור הדחוס שלהם.

בסוף כול ערב כשהוא חוזר מהעבודה עדיין המום מחדר המחשבים האפוף בניאונים ומסכים השואבים את חייו פנימה. הוא נכנס לחדר הרחצה נעמד למול המראה מקלף את בגדיו באיטיות מרגיש את מפלסת היום סוחפת את נימיו ,קוטמת את החיות שלו .הוא מאונן באמבטיה כשזרם המים של המקלחת מהדהד לתוך נקבוביות גופו.,ברגעים האלה לפני שהוא שופך את זרעו הסמיך החוצה הוא יכול להרגיש את ההמהום הרגיש של רקפת ,את התשוקה האמיתית שהיא מחביאה בתוכה . ברגע הפליטה שנמרחת על אצבעותיו הוא מבין שהוא אדם סגור, פשוט אדם סגור.

בשולחן החום של הדירה השכורה שלהם ברחוב ברוכוב רגעים לפני הפרידה הסופית של רקפת מחייו ,מחייה ,השניות האחרונות לפני שהיא עוזבת את הבית לנצח ,עוזבת אותו,נוטשת את העולם החי, הוא אומר את האמת שמקננת לו בגוף "את שומעת יה רקפת מזדיינת ככה הרגשתי שאין שבילים בגוף שלי ,רק מפל נשפך" .

אשדים שלמים יוצאים מתוכו ,אשדים נשפכים נלקטים.