אני מביט.

 הדבר המושלם ביותר שאדם יכול לעשות

 הוא להביט ,לראות.

אני מכוון את החלומות, מניע את הדמיון

מפייס את הערפילים.

מתבונן משתאה בכנפי הטורקיז שנפרשו משכמותי.

כורע על ברכי .

פורש את מוטות ידי,

אני עף.

מרגיש כנשר מתעופף,

חוצה את שדות התודעה הנוצצים

נוסק מתוכי.

מה שמוסיקה יכולה לעשות.

החלטתי לכתוב .

 לפתע זה מתעורר אצלי ,מהדהד את קירות הגוף כאילו נשפך אשד שלם של חיים מתוך צינור המילים המתרחש לי בגוף, אני  נותר תמה לנוכח ההקלדות השוצפות שיש בי.כאילו מעולם לא הייתי...לא בטוח.

אני חייב לסיים את תשפוכת המילים שנוצרת ממני, איך תהיה אדם נוכח ,אדם מתקיים ,לנוכח דברי הרהב שנוצרים ממך.

 כתבו לפני שלהיות איש כותב זה להתעסק בקילוף איסופי של אמיתות, קילוף אינסופי של דמיות פנימיות ,ברגע שאתה מפסיק להיות מקולף ומתקלף על ידי סכין ציידים השלופה מהנדן אתה נותר עצמי ומבויש, נותר תפל ללא גבעול.תכתוב היא אמרה, תכתוב.

מוסיקה ,שוב מוסיקה, תמיד אני כותב על מוסיקה,כאילו הכוח ההרמוני חזק ממני .ש בצלילים החדשים שממלאים את מסילות השמע שלי נדיבות עצומה של יופי ללא אזהרה ,אני שומע את מוצארט, גלאס בטהובן ופשוט נהנה, ההתעסקות הצלילית אומרת שהתבגרתי ?

 אולי מרמז לי שנבנו אצלי יסודות של צלילות חדשה.

עומק קוראים להוויה בשפה של ריצה, עומק פנימי של תעצומות הגוף ,אתה צובר עוד ועוד ק"מ והגוף שלך עומד בלחצים, עומד במעמסה, אחרי זמן רב של סרגל מאמצים לא מתכלה, אתה מוכן לתנועה אמיתית, אתה מעיז לומר את המילה ,"מרתון" ,ביצים כמו שנאמר.

ואני ועצמי  עם רגלי הזכוכית שלי, שומע את המילה "מרתון "ולמרות העומק שקיים (ככה אומרים)שריר פנימי של תעוקת לב נפרם בתוך גופי ,אני חוזר להתחלה מובס (לפעמים)או חוזר להתחלה להמשך התנועה המשוכלת שלי. אני אוהב תנועות ,מלך התנועות הייתי בעברי ,אולי

 אני היום מלך הביצה ,גם זה בקושי.

המוסיקה פועמת את הנשימות, מפלסת את עזותה. בתוך גופי אני מימד שלם של צלילים כמו מגדל ענק שנבנה לתוך אחוזה עצומה.עוד מגדל ועוד מגדל,לאורו השדרה נמוגים עצי שיטה יפנים.

פאק (מת על המילה הזאת וכוס אמק כולם)מה יש לי עם עצי שיטה יפנית ?שוב אני חוזר לאצטלה הרומנטית החבויה בי .הי דרור תרים את הראש ,הי דרור תביט ,אתה נשפך.

עוצר.

חושב .

בוהה.

בהחלט מבין את עצי השיטה היפנים שמתכסים בפריחה נוגה, פריחה יפה למתבונן וגם מכלה את ימיו של אותו מתבונן .

השפעות של מוסיקה ,השפעות של ספרות, אני קורא עכשיו ספר יפני בשם רקמת סתיו,ספר מרהיב  החותר פנימה,כמו שרק יפנים מסוגלים לכתוב, ממוקד, חשוף ,ספר מתח פנימי על עצמך .תענוג של מילים ואני חוזר שוב לכול יחד.

מוסיקה, ספרים ,ריצה.

ברגעים אלה חסר לי דג ים אמיתי מכוסה בלימונים כבושים ,כמה שבא לי אני הולך להכין,

מגיע לי.

רצתי מאד, מאד ,רחוק היום.

היין יגיע בהמשך הצהרים

מוקדם לאלכוהול לא?

בואי קחי אותי ,כדאי לך ,אני קיים,מוחשי,רק זקוק למרשם איך מזילים דמעות.בועות של אוויר מתרוצצות סביבי,בועה אוספת בועה,כולנו בועות אוויר .יש לבועות סדרים ומשנות משל עצמן .

היום אני מביט בתוך העכירות העוטפת את הארומה הדקה ,כורכת חוטים ארוכים של צמר גפן, חוטים דקיקים ושלמים של מחשבות שמתנקזות לתוך הבליל שנערם ומכלה.

תתאבל על רגעי השתיקה, תתאבל על מרחקים ,מרחבים, תתאבל על אורות כבים,תתאבל כבר .

אני קורא לנביאים בלילות,נביאי הצלילים שדואבים בקולם את המחנק, נביא היגון ,אני מבקש מרוברט וואיט לבקר את מסילות השמע של אוזני ,להכיל את תרועת הלב, לנחם את דמותי בתוך המדבר שאני מפזר לעצמי.אני קורא לנביא הזעם ,מפציר ברוח הגדולה לאחוז בי, לאחוז בצרימת הלב, בוא תכין את עצמך עבור הנשמה, עבור האמת.

פיתולים מכושפים, פתלתלות חושנית של צליל, של קצב שולל אמת.

בוא לכאן אני אומר לעצמי ועצמי אינו מקשיב לי, עצמי מתרחק מתוך החושך, מתנדף .כמה זמן נותר לי העצמי אומר ,כמה זמן נותר לי להקליד את המילים ,כמה רגעים נותרו לי לחשב ועוד לחשב.

סדרים את אומרת.

הסדרים אני אומר.

כרגיל מדבר לעצמי מוציא את מהקצעת ומקציע ומקציע עוד ,מגלף את סלילי הצדק.

אספי את טיפות האוויר החנוק, אלה מהבועות מלמעלה,קחי את הזמנים המעוכלים ,קחי ואל תרפי הגילוף נמשך.

כמה זמנים עברו מאז, זוכרת? אוף ככה נהוג לומר בשיחות סלון מהוסות, ואני מביט .

אצבעותיי מתקתקות בתוך המחשב הניד שלי ,מוציאות אותי החוצה ואני רוצה לרקוד בלי ידיים עם רגלים עטופות בסנפירים,דג,דג ים ,חדקן.

יוצא אל האור

יוצא אל החיים

כתבו לפני.

זמנים של פסים זוהרים

אני מסטול מרוב יין אדום שגורס לי את המוח ,אני אוהב להיות מסטול יש בזה סוג של צדקנות פואטית. אני בן ארבעים וחמש קוראים לי דרור ואני פקינג מסטול ,לפחות אני מודה שהמילים שייכות לי ,חייב להודות שאני מסטול.אין הדחקות במצבי.

כותב המילים האחרון .הנותר ,המקומר.

כתבתי סיפור ,כתבתי מילים ,עשיתי ביד ,רימיתי, קילפתי ,ניתצתי ניתצו אותי, יש מצב לדואט?

מת לאכול סושי משובח ,טונה או סלמון מהודק באורז מגולגל באצת ים ,פאק אני מת על סושי,

עושה לי טעמים בגוף.

מחר יום חדש

עכשיו אני  נותר מסטול  מחפש את התנועה המשוכלת.

 (פרק ראשון )

"יש בגוף בתוכו עמוק,ממש בתוכו, הכי בפנים,במקום הקטן הלא ברור.נדמה לי בדיוק בין הלב ללבלב, שמאלה לטחול(טחול אומרים לא?( היכן שמערכת הדם מווסתת את חום וקור הגוף.

 אל תשאל אותי מאיפה אני יודע את כול המושגים האלה? ואם אתה  בכול זאת שואל ,אז כנראה שקלטתי מעט מושגים בשיעורי ביולוגיה. אף פעם לא הייתי טיפש ,למרות שהתשקיף התדמיתי שלי אצל הורי ובטוח אצל המורים שלי, הוא עילג או טיפש מוחלט. אתה יודע שאני לא טיפש אברם, נכון...?"

אברם עוצר את הקריאה ,נתקע על המשפט האחרון "אתה יודע שאני לא טיפש אברם נכון...? הוא המשיך לנעוץ את עיניו לשנייה ארוכה בטקסט הכתוב על דף צהוב ששוליו נקרעו מתוך מחברת גדולה.

הסיר את משקפיו בתנועתו הקבועה, משיכת המשקפים מעיניו ישירות לחולצה המקומטת,שפשוף הזגוגיות בהדגשה ,מחזירם אל שפתיו ,נשיפת הבל פיו לתוך המשקף ,שפשוף נוסף בחולצה והחזרה לעיניו.  הוא נועץ מבט בערן השקוע בכורסת הטיפולים .

בקול צלול, מטעים את הברותיו , "ערן אתה ממש ממש לא טיפש".ערן חייך חיוך מבויש ,אברם יכול היה לשים לב שהעווית המבוישת הפכה לחיוך חברי.

אברם חזר לקרוא  בקול מהמחברת הצהובה.

" אני משחזר  בראשי את השיעור שבו הראתה לנו המורה המקומטת לביולוגיה  את  שרטוט גוף האדם. אתה מבין?, אתה מבין אברם?, אתה חייב להבין, אתה  עשוי כמוני,נכון שאתה כמוני?". אברם ידע שעיניו של ערן שורפות את פניו הוא לא הפסיק לקרוא את המילים ."שם באזור שצינתי ,בדיוק שם יש צלילים מסוימים,צלילים שממש יכולים לשחוק אותי עד פיסות קטנות של אבק אדם" . הוא מדייק בכול המילים הבן זונה הקטן, מדייק בריחות, בטעמים, החזרות האינסופיות כשהוא חוזר על המשפטים, כאילו הוא מדבר מתוך המחברת, נושף את המילים ללא סינון. הוא לא כותב  ,אלה מעלה על הנייר את התחושות שעולות בו בלי היסוסים ,משוחח.נדמה שיש לו שפה נוספת, הוא מנהל דיאלוג עם המחברת, משפיך, שופך, מזריע את מילותיו.

נשימה ,ממשיכים.

"מילה נוראית היא אבקת אדם ,כאילו טוחנים את האדם בתוך מגרסה ענקית עצומה, את כולו, את השרירים, הורידים, העור ,המוח, הלב ,הזיכרונות,אפילו את הזין שלו, והכול נעכל בתוך המגרסה, טוחנים עד דק.

 בתוך המכונה העצומה נמצא משפך ששופך את הפסולת הנותרת, מעין עצמות שאינן נטחנות,חלקים פנימיים דביקים הנשפכים החוצה לתוך תעלת ביוב מצחינה".

עצור קריאה מאותתת לו ההוראה למוח, עצור.

ספגת די והותר, עצור קריאה,

עצר.

אברם יכול להריח את הריח של העצמות הנגרסות, הוא נרעד קלות, אוף, אוף הוא ממלמל לעצמו, אוף .

את הטקסט  על הדף הדהוי כתב ערן,הוא בהחלט יודע לכתוב, ניחן בכישרון מבורך של כתיבה, מגע קסם המברך את כלי הכתיבה שערן אוחז באצבעותיו .

לא הרבה אנשים יודעים על הכישרון הבוהק,יהלומי שנובע מהנער. הוא מצייר בשפתו בבלוק הצהוב שדרך קבע  מונח בידיו ,מילים מדהימות  שמפכות כמו אשדים של מים שמתאגדים והופכים באיטיות לנהר שוקק.המילים נספרות אחת ועוד אחת,נדמה כאילו השפה הנכתבת ומשתחררת מהכותב ,עפה, מתעופפת בחלל ,אינה משתייכת לו בלבד,.מהרגע שעלתה על הניר הצהוב נפרדה ממנו ונבדלה,  היא הופכת משתייכת לכולם .

הדף הצהוב שעליו כתובות מילים בצבע כחול כהה, מונח נימוח באצבעותיו של אברם פרחי ,"פסיכולוג קליני מומחה לתיקון ילדים מקולקלים" .הוא קורא את המילים הכתובות באיטיות בקול הבריטון המיוחד שלו ,מבליט מילה נוצצת, מנמיך מילה סוררת ,מדגיש את העיצורים, עושה הפסקות במקומות שיועדו להפסקות ,הוא קורא לעצמו ובאותו זמן קורא גם לחלל שבו הוא יושב נוכח ,חבוט בתוך עצמו ,ערן הנער הכותב .

חודשים כבר נמשך הסידור בצורה זאת, שאברם קורא וערן קשוב למילותיו שלו.טיפול מיוחד קרא לסידור אברם פרחי.הטיפול המיוחד ביניהם נוצר תוך כדי תנועת הדיאלוג שמתחולל אחת לשבוע  ביניהם בחדר הטיפולים ,בקליניקה של אברם פרחי . ערן לא מדבר איתו ברציפות,אינו מספר לו את המתרחש בנפשו ,לא מתאר עבורו את חלומו, את סיוטיו, הוא רק אומר במילים שלו על המתרחש סביבו "שיחה רגילה אני מסוגל לשוחח ,שיחות מהסוג הפנימי אל תדבר איתי ,לא יכול  אברם,משתבלל".

 ערן רהוט לחלוטין בנושאים רבים ומגוונים, רהוט בהרבה מילד בגילו,אולם הוא אינו יכול לדבר עם אברם במילים בהירות על מה שקורה בתוך גופו, בתוך הנפש החבוטה, סוערת, נרעדת שלו.כשערן מנסה והוא בהחלט ניסה בהתחלה, המילים נתקעות אי שם בתוך בית הבליעה ,לפתע יש בו איזה רעד מצמרר שעובר בגוו, מעין הדהוד וחלחול פנימי שמצמצם את גביניו לסדק של הגנה מתוקף. סנטרו מוטה מידית כלפי מטה, אגרופיו קפוצים בתנועת חדל, הגוף מדבר את שפתו ,הגוף צועק את זעמו, והמילים לא יוצאות, ערן לא אומר בכלל.הוא נאלם. התהליך לוקח כחמש דקות שאותם אברם מניח לערן להתלקח לתוכו, עד הרפיון. במשך אותם רגעים הוא ממשיך להתבונן בערן במבט מרוכך, נדמה שעיניו אומרות את השפה שחסרה לערן,  "אוקי ערני ,הכול עכשיו אוקי.

 ערן שב לעצמו ומדבר.

"דבר איתי על כדורגל אברם, אני יכול לספר לך על כול התוצאות של משחקי ארסנל בליגת האלופות.אני מסוגל לתאר לך בעיניים עצומות, את קווי המסירות המושלמות של אנייסטה מברצלונה,.לספור איתך יחד את כול הגולים של מסי, אם תבקש אני אשחזר איתך את כול ההרכבים של הרכבי קבוצות ליגת האלופות ,את כולם ".

"אוקי ערן ,יש לי נושא",החיוך התעגל על פניו של אברם ,הוא אוהב את הבחור הצעיר, הוא חש בתוך גופו שהוא מדבר אל עצמו של פעם ."גובה דשא ,יש לך דימוי בגובה דשא" .כזה הגדיר כאותו המרצה לפסיכולוגיה "ד"ר קרת" ."כולנו הופכים לפסיכולוגים כיוון שיש לנו דימויים בגובה דשא ,אנחנו גוררים היסטוריות משפחתיות, היסטוריות רגשיות,והגרירה האיומה הזאת למעמקים, מקצצת לנו את הכנפיים הפנימיות. ככה זה מר פרחי היקר, כמה שמהר תודה באמת הזאת, יהיה עבורך יותר קל לקבל את תורת הנפש ,אתה מבין זאת אברם פרחי."

"דבר איתי אברם ,אני מוכן" ,התעוררות מוחלטת נקראת בפניו היפות של ערן. ריכוז מתעורר באישוניו ,חידוד, סנטרו המובס מהרגע הקודם הוסט קדימה בהתגרות נערית ,"נראה אותך אברם ,אגרופיו הקפוצים שוחררו מידית ,כפות ידיו הונחו על ירכיו שנעו בתזזית.

קדימה אברם אמר גופו, קדימה סע,האתגר הצית את גופו .

אנרגיה התפשטה בחדר, "אוקי ערן ,נראה אותך גיבור, ידען גדול ,ספר לי על המונדיאל הטוב בעולם אי פעם ?כולל המשחק הכי בן זונה שיש?"

"איך אתה מדבר אברם ,באמת,אתה דוקטור אתה חייב לשמור על כבוד ללקוחות" החיוך כבר קרע את עיניו, "תענוגות ממש  אברם, תענוגות שלמות.

"אתה מדבר איתי על מונדיאל שמונים ושתיים?אתה מדבר איתי? איתי אברם",הוא מושך את האיתי המודגש בתענוג, מלווה באצבע המונחת על לוח ליבו איתי...

 "אני מדבר איתך ערן.חטא היוהרה אתה זוכר"? הוא צוחק הבן זונה הקטן, אברם מגחך ובתוך ליבו יש אש של רגש מחמם.

"תקשיב אברם תקשיב".

"אני מקשיב ערן ,נראה אותך, תזכור אני לא איזה פרייר של סיבוב, אני יודע  דברים".התגוששות ממשיכה לחמם את החלל, ואת הבפנים של אברם פרחי.

"אוקי אברם ,תרגיש את הרגע ,מונדיאל בספרד ,אתה חש את הקהל של ברזיל רוקד סמבה ביציעים, ב ר ז י ל ,ב ר ז י ל  ואיזו נבחרת יש שם לברזיל ,אין דברים כאלה אברם" ,הגוף שלו של אברם מתעופף, "תרגיש ,תרגיש ,אברם" .

"מונדיאל שמונים שותים, אתה בטוח זוכר אדון אברם, במרכז ניצב סוקרטס המלך הברזילאי ,מעט מאחוריו משחק אדר התותח, מימין משחק פאלקאו .אברם אתה זוכר את פאלקאו,האיש ששר עם הכדור". אברם מהנהן בראשו תוכו מתרונן,עיניו זוהרות, הוא נהנה.

"מקדימה מבקיע את הגולים היחיד המיוחד והכי גדול בעולם זיקו, זוכר את זיקו אברם?"

"זוכר ערני,  בטח זוכר".מלאכים עפים בחדר ,כוכבים מנצנצים ,ערן נעמד מול אברם ההתרגשות ממלאת אותו, האנרגיה משתלחת לכול פינה  אצלו בגוף, כרגע מהדהדת, בוקעת את כול מרווחי השליטה של חומות הגוף שעטה על עצמו."ואז אברם מי בא מולם? מי עשה להם את הסיבוב כמו שאתה אומר? נראה אותך.

אברם נעמד מולו גם, כמו התנגשות בין טיטאנים, "אני יודע ערן מותק, אל תבחן אותי,"החיוך שלו כבר התרחב על כול פנייו.

 "נראה אותך אברם, מי עמד מולו?

 החיוך השחצני הזה של הילד ,אור נהדר נופץ ממנו עברה המחשבה באברם . "פאולו רוסי הגדול" שניהם צעקו בקול אחד. "פאולו רוסי ,לא נולדת עוד ערן".

 "אני לא צריך להיוולד בשביל לזהות קלאסיקות אברם",

 "איזה יופי של משפט ערן".

 "אתה רוצה עוד אברם מהמונדיאל הנפלא הזה?"

והוא  לא מחכה לתשובה ,מדבר ומתאר ,והוא יודע לשרטט את הרגע שפאולו הבקיע  את השער ,את הדקה המדויקת שהעולם כולו הבין שיותר אין ברזיל ,יש איטליה, והיא איטליה חדשה, ימים קשים לכדורגל השמח ,להרפתקה ,לשחרור שאפף את כולנו.

 אברם עוצם את עיניו,חושך שלם  חודר אל הפינות הכהות שהוא יודע היטב להסתיר מעצמו,האפלה בעיניו שממנה לא רואים זהרורים צבעונים .לבנון ,מרג' עיון, הוא חייל לוחם על חייו, אש ניתכת מכול פינה ומקום.לילה  עובר ליום יום הופך ללילה השעון זז ללא שליטה .אין אוויר צלול בגוף,משקל הפחד נוכח בנחיריים ,מבעיר את עור הגוף ,יונק את הדם החוצה מתוכו ,הגוף שלו שקל במשקלים אינסופים של הישרדות .

באמצע הטירוף שמתחולל סביב, מישהו הוציא מאחת משאיות האספקה טלוויזיה בגודל ארבע עשרה אינץ, חיבר אותה למצברים בנגמ"ש. כול הנוכחים התקבצו סביבה, מסרחים מפיח ,צבועים מפחד ואימה ,התיישבו מכופפים ,לוחשים ,כי התרגלו להיות כאלה , שותים קפה שחור גס מכוסות פלסטיק מאולתרות .גדוד הלוחמים במרג' עיון רואה יחדיו את המשחק ברזיל מול איטליה.נדמה שכאילו בלון של דממה שאב את כול הרעש הקבוע אליו לתוכו משאיר שקט פתאומי שנפל בגזרה, שלום רגעי , הסכם חוסר לחימה  של חוט אחד מקשר והוא כדורגל .כול השחקנים בלוח הלחימה רואים יחד את המשחק, כול אחד מזווית אחרת.הפלגים הלבנונים ,המליציות  הלוחמים ואברם,  אוף פאולו רוסי, אוף פאולו רוסי .

"אברם אברם נרדמת".

"לא אני כאן ערן ,אני כאן".

ערן העלה חיוך שהרהיב את פניו.

 כשאברם החל לשוחח איתו על מוסיקה,החיוך נמתח והשקיף את פניו היפות.עיניו הירוקות שנראו עכורות למראה ברגעי התבוסה כשישב בתחילת דרכו בכסא המטופלים ,לפתע קיבלו הארה מחודשת וניצתו באש אנרגטית.לחייו התרחבו וכוסו בשתי כתמים אדומים, בריאים ומרעננים, אפילו קולו התחזק ,ההברות נוצקו אחת לשנייה בביטחון מלא .

ערן חדש נוצר למול עיניו, ערן מרהיב.

אברם פרחי נותר משתהה כשערן דיבר על מוסיקה,נדמה ששיער ראשו של הנער צמח למול עיניו של אברם הנפקחות בתימהון. כנפי הזהב הדמיוניות של ערן התעופפו באוויר פורשות את זוהרן למול המאזין ,גופו התמתח והתעדן. מוסיקה ועוד מוסיקה, המונים של צלילים התנוססו מכול פינה בגופו של הנער.

 ערן אמר את שפת הצלילים כמו שאברם לא שמע מאף אחד מעולם, "אני מכיר כמעט את כול הצלילים שיש אברם,כול צליל מבטא עוד חלק בנשמה שלי" .

כשערן מדבר בשפת המוסיקה אברם יכול לחוש איך סכין צורבת את גופו מבפנים.  "אני משתדל בכול פרק זמן שאני מחליט לגביו לשמוע צליל ותו אחר,לחוות אקורד שונה,להבין אותו. לפעמים יש לי תחושה שאני נמצא בפנים ,בתוך תיבת התהודה של המוסיקה ,כאילו אני הוא הצליל, אני הקשת ,אני מיתר ,אקורד, תו ,כול מה שניתן לקרוא לו קשר מוסיקאלי ".

ערן משתתק מתוך המונולוג שניתז מפיו ,מתבונן באברם ומטה את ראשו שמאלה משקיף על אברם , עווית של חיוך מתעקלת בפניו. אברם מחייך אליו חזרה לאות עידוד, חיוכו עדין ,משתהה מעט .

"אני מבין הכול ערן ,תתפלא ,אבל אני מבין את כול מה שאמרת, אין מילה שלא הבנתי".אברם אומר את המילים בקול כלפי ערן וגם לוחש לעצמו בקול הפנימי הזה ,המיוחד, "אתה מבין הכול אברם, נכון שאתה מבין את הכול אברם ,אתה פשוט מבין" .הוא יודע שיש כרגע תנועה כבדה שעולה מתוכו אל פניו שמתאדמות במאמץ לשלוט על עווית שפתיו ומצמוץ עיניו.  במאמץ פנימי הוא מצליח לשאיר את הפנים  בארשת שלווה וקשובה .ערן לא מרגיש בעוויתות הפנימיות של אברם, הוא מדבר.

יש זמנים מהסוג שנדמה שאתה יכול לרחף עליהם כמו ענני גשם ,יש זמנים שהגשם מתנקז אלייך לתוך הגוף ,כרגע הזמנים משתנים משם לפה ולהיפך , יש בהם קורטוב של רכות הנישאת למרחק.

מקטע העשוי מקרקעית המחשבה נדמה מתעופף כפתיתי שלג שנערם ונסבך בתוך התאים האפלוליים שלי. יש זמנים ,יש מקטעים, אני נושם.

היום השתתפתי במרוץ עמקי בית שאן, חצי מרתון שנדמה שאינו נגמר, אנשים נעו סביבי ,חלקם חלפו לצידי, ואני חלפתי על חלקים אחרים .המרוץ הזכיר לי צלילים של מוסיקה ,פסים של צבעים ,תווים הצפים מתוככי הדהדו כחלקים מפסקול אישי ,פרטני רק שלי .נראה שכול אחד רץ עבור האמת המפורקת שלו ואני רצתי גם .

הק"מ הראשונים נגעו בחיי ,המחשבות מזמן כבר נותקו מעצמי, רצתי עבורי משיג ומושג ,הגוף כמו חץ מקשת משך את עצמו.

הגעתי לנקודה המכרעת כמו בחיים ,אני חושב שהנקודה הייתה בק"מ החמש עשרה ,כול הגוף שלי רצה לעצור, הייתי מת לעמוד ,להחזיק את הגוף שלי מול האלוהים ,מול הזמנים ,מול כול הדרישה האינסופית מעצמי.לומר כוס אמק עולם ,אין לי כול קשר אליכם ,פשוט אין לי כוח לזוז יותר .כרגיל ברגעים מסוג זה, הגוף זז ,סופר ק"מ ועוד ק"מ ,עליה מזוינת, אני נובר אותה כמו עכבר סלעים הנובר את חייו .

אני שומע את הנשיפות של המתחרים הנעים סביבי כמו מים נובעים שאינם נגמרים, סלילים שלמים של כוח .אני ממשיך לדחוף את עצמי עוד ,שוב דוחף, האוויר מתרוקן.בשארית אדי הדלק של מסנני גופי הירידה של הסיום מתכלה מטר ועוד מטר.כול  תנועה נספרת במטרים, תמו הק"מ, נשארנו במאני טיים .בום, סוף של מרוץ .

לפתע שכחתי כמה קשה לרוץ חצי פאקינג מרתון, צניעות אני קורא לעצמי כבר מיליון מקטעים. למרות שיש לי ניסיון לא קצר בתנועות הגוף, אני מנסה לזכור  במילים המהדהדות של מורקמי ,"הגוף אומר את שלו ".כנראה שבגיל ארבעים וחמש יש סוג של דרמה עמוקה בלב, עיוותים אחרים,תנועות בלתי נראות נאספות לתוך הגוף ,רצתי כוס אמק ,כמה רצתי ,וזה נגמר.

לקח לי לא מעט זמן להתאושש, הצלילים צועקים לי מתוך תיבת התהודה הפנימית שלי ואני עונה להן, אלוהים שוכן בתוכי ,הגוף נשאר צבוט וקמוט.

כול החברים שלי הגיעו(כמובן רובם לפני) שוברים שיאים לעצמם, תענוגות.

תענוגות היה במעיינות החמים של עמק בית שאן, תענוגות הייתה הארוחה של אחרי עם הבירה הקרה ,פאק כמה זה טוב.

עכשיו אני בבית, בחוץ  מתחילות רוחות של גשם .אני צריך להסביר לעצמי שאני עצמי ואני חוזר חזרה לעצמי .מתחילה שיגרת אימונים נוקשה, צלילים באוזניים ,מילים נכתבות ,תנועות של מטוטלת הלב .תזוזות של היד על המקלדת

החורף חוזר.

אני משתדל מבין למה אני נדבק לאוזניות, נותן למפלי הצלילים למלא עבורי את המיכלים חזרה.

אני צורך את הזמנים האלה,

פשוט צורך.

"מותק את אצלי בראש," שלומי שבן עושה עבורי את העיבוד שלו .רק עבורי הוא מאפס את המילים כאומר לי הי דרור תביט ,תתבונן יותר עמוק. הי דרור אתה משקיף על מוחי הצר .אני נענה מתבונן בסכין המשוננת הבוצעת במילים הנבצעות למחצה, מגירות מעצמן את עסיס הלב שבתוכו "מותק את אצלי בראש" .

מדוע בעצם אני מזהה את עצמי בשירים בביצוע של אחרים עמוק בתוך האינסוף של דילן .(סוג של בגידה)

אולי כי הכמיהה נעה בדומיה בתוך המסגרות הקוליות של שלומי שבן ,כמיהה לנצח...כאומר את התשוקה של כולנו , לחוש את הכיסוף מהתוך, מהבפנים.

געגוע הנמשך כחוט שני אורכי ,מאחד את כול התחנות שנאספו בחיים לבסוף הוא מתפרץ ונוכח ממשפט אחד.

"מותק את אצלי בראש"

כריטואל קבוע שבה אלי הנגיעה האישית ,מה יש לאנשים מכמיהה?, לאן בעצם כולנו רוצים להגיע בסוף ,החיים הם  מעגל אינסופי ."המאושרים הם הרמאים הגדולים". לא אני אמרתי, חייב להודות מי שאמר, גאון.

"מותק את אצלי בראש למרות מוחי ההזוי ,עולמי הסגור והצר" .דילן כתב ,שבן עושה איתו חסד ,איתנו החסד גדול יותר.

חשבתי  לאחרונה על כוחו של השקט, מעין כוח חייתי שאוחז בנו מבפנים ,מצמית את המחשבות מרסק את המגרעות .כוחו של שקט.

השקט שלי דפוק ,לבסוף כמה שאני רוצה הרעש חזק ממני ,עושה במגרות ראשי כרצונו ואני מציית..

צלילי השקט כתב סימון הגדול ,שר איתו גרפוניקל עבורי.זכותי לחשוב כך

ואני מתהפנט למול שבן ששר לי דילן באוזניים, אולי יש תנועה של משהו באוויר, או אולי פשוט אני מתפוגג.

אבל "מותק את אצלי בראש".

מביט ביריעות השקט בעיניים מפוכחות, מתבונן  נוכחי ורואה את העוויתות ,התנועות היהירות, את הזמנים חסרי אוויר והרוח שאני צריך לכתוש.

מישהי כתבה לי  אתה אוסף תנועות כפייתי...אני מסכים אני אוסף את הסדקים, מלקט את החלומות, ,מאחד את הצדדים המנוגדים שלי.

אספן כפייתי אני ..מודה

"אפילו שמוחי הזוי, ועולמי זר ,איפה היית לא משנה לי

ולא יציף אותי בצער.

מותק את אצלי בראש."

לבכות . מותרות של חיים ,מתי למען השם אני אבין זאת.

המפוחית באה לבקר ,מעניקה לי את סולו חיי ,בעצם שוב היהירות מרימה את ראשה מה אני מבין בסולו של חיים .מה שנותר זאת הצפה גדולה.

ימים של תנועה

הניתוח מתחיל .עצימת עיניים

"כשתתעוררי מחר יפה , הבטתי בראי ,לא אהיה קרוב אל תופתעי"

אני עוצר.

"ואולי זה הצבע של השמש שדהה ומכסה את הצומת בו אני עומד.

או שאולי זה משהו באוויר

או משהו אחר

אבל מותק את אצלי בראש"

יום חמישי של אסון גדול.יום של כאב

אנחנו נשארים עם מילים לבסוף....