יומן בדידות ניו-יורק

תאריך –8.9.2008  

בודד בניו יורק. ככה פתאום באמצע החיים בתוך המולה גועשת, הכרך זז סביבי, מתערבל ואני עומד בדיוק במרכז הרחוב הסואן מקשיב לרעש הצובר את עצמו מרגע לרגע  להד אחד עצום.

תסיסה נפלאה, תזזיתית, תנועה בלתי פוסקת של דמויות ססגוניות. הרמזורים  מתחלפים ומכוניות מחליקות בכביש ומתאימות את עצמן לתנועת האנשים.

 זמזום מתגבר בבליל של שפות. חריקת בלמים, צחוק קטוע. מרחב שלם של משחק עירוני פרוס לפניי.אני עוצם את עיניי ומדמה את הרעש לפחית קוקה קולה שנפתחת ברעש תסססססססססס, הגזים מבעבעים החוצה.

אנדרומלסיה שלמה של פעולה מתנהלת בדמיוני, הגזים מבעבעים כמו אנשים חיים ומתפזרים ואני כאן באמצע בין הדונטס המזוגג סוכר מואר בניאון מהבהב מתבונן ומחייך בתוכי. מוצא חן בעיניי הרעש, וככה שאני לבד באמצע ניו יורק. המוסיקאליות הזו גורמת לי להזיז את רגליי בקצב מלווה כמו דילן הנוקש על דלתות גן עדן.

  אני מהמהם את הנעימה על פי המקצבים של הרחוב, מחדיר אוויר לראותיי, אוויר ניו יורקי  מעושן. הגוף שלי קל זה טוב. אני מתיישב על הספסל נותן מתפרקד פורש את זרועותיי מביט במגדלים סביבי  ומנסה להקשיב ללב הוא זז טוב, מחייך חיוך פנימי, הפנים שלי מחזיר לי חיוך, יש הרמוניה שלמה ביני לבין תוכי.

אני יושב על ספסל ברחוב ברודווי. מולי תערובת אנוש של צבעים ומילים, שחור, לבן, צהוב, סינית, ספרדית לוהטת, כולם זזים בתנועה שמקבלת קביעות. הבדידות הזו נעימה לי.

 אני מסיר את משקפי השמש שלי כדי שאוכל לראות את ניו יורק בצבע האמיתי שלה, צבע של חיים, בדיוק כמו המנורות העשנות בהדסון המכוסות בזכוכית חלבית המעדנת את הלהט ומציגות את הנהר חשוף כמוני.

  אני שיכור מהריחות. בוחר להיות בודד כאן בתפוח הגדול. הלב שלי סואן,  מלא ארמונות של חול, זז ומתעצם כמו גלים באמצע נובמבר, זה טוב. 

 מוצף ומטלטל את הפנים, אני מוציא את חיי החוצה, משכיב אותם ברחוב עירום וחשוף, מגלה את נקבוביות עורי,  פוער את הכדוריות האדומות שלי. אין לי קרם הגנה שמגן על האמת המפרכסת בתוכי ורוצה להיבעט החוצה.את מביטה באיש ללא עור, עוד לא הבנת?זה כיף.

 פתאום אני מאמין בלהיות מקולף מכול ההסכמות שחובקות אותי לעולם האמת. רגשות מודחקים, נשימות קבועות ,יציבות, איזו מילה עלובה, מייצרת קיבעון ועוצמה. מה שמעולם לא יהיה בי. מה, את לא רואה, את לא יודעת, את מי אנחנו מרמים, את מי.

תראי את הדפוק השיכור עושה לך את השואו של חייו.

יש באוויר אנרגיה של  חיים מערבלת מהומה נפלאה של קיום. אני אוהב את התשוקה הצבעונית הזאת. אני למעלה מעופף מעל כולם לא חושב על הנחיתה שוודאי תבוא בסיום סיבוב המעגל .אני זז בתוך התמהיל משחרר את עצמי מטר אחרי מטר. כבלים נופלים ומתרסקים ממני, שלשלאות ומנעולים מתנתקים, אני קל. זז מהר יותר, האוויר מטהר וממלא את ריאותיי.

הנדון משתחרר.

 החיוניות שנעה באוויר ומלווה את צעדיי כמעט לא נראית, דקה כמו חוטי שעווה שממנה מרכיבים את הנרות שדולקים בימים טובים, רק בימים טובים. הנה אני הולך ומתקלף, מנקה שיכבה אחרי שיכבה את החספוס שחי בתוכי.הגשם משייף בעדינות את האבק שמילא את גופי. איזו בדידות מאושרת   טיפות  הגשם ואני הולכים, רוטטים בלי מטרה.

 סוהו, וילאז', גראנד סטרייט. הגשם מכה, מציף. נפלא פשוט נפלא.

 מנותק מהוראות הפעלה שהחיים תיכנתו בתוכי, חף מאחריות, חף מנשמות צדקניות, חף מפשע,  חף מרוע. החוסר הזה מטעין את דלק הטירוף שבתוכי.

 חוסר השליטה בתנועות שזזות מולי מנצח את הכול. יוצר בי אש בוערת של כמיהה לחללים האמיתיים שפושטים בי - חוסר במגע, חוסר באהבה, חוסר בכנות, חוסר באמת שלי.

  לאן היא הלכה, האמת שלי. מתי היא נותקה ממני, איך ויתרתי עליה,בחיי.

הרי כול בוקר  קמתי, מביט במראה, מתבונן בחבורות הרגשיות שיצרה בי הרוטינה השוחקת, החציבה האינסופית של החיים.  כן, אני צריך לתור אחרי לעצמי אחרי האמת שנטשתי אי שם. או אולי האמת שנטשה את הבוגד.

אני מנקז לעצמי רק את האמת מזקק אותה לעילית האמיתית. הקצפת הכי חודרנית וכואבת ואז צועק בלי קול, את שומעת?מותר לי, כאן בניו יורק  אני בכל זאת מחפש מעט אנושיות, בואי לתבוע אותי.

הגשם יורד בטיפות קטנות וצפופות מצנן את הבעירה ששורפת אותי. ואני נמס. הפדחת שלי רטובה ונוזלת. הטיפות זולגות לי על העורף מקררות את המקום הכל-כך צמא לחיבוק.

  אני לא קונפירמסט. הציפיות שטות לי בגוף. ניסיתי ללכת בתלם, הכרחתי את עצמי לממש את ההכרחים שנבנו כמגדלים בכל קיעור בעורי. היום אני מורד בפה שוצף  כותב את עצמי לדעת, בואי תבעי אותי.

אני רעב כול הזמן. אוכל במנות גדולות ובולע לאט. רעב לאינטימיות, לחיבוק, כאן אני מתחיל במסע הבליעה הפרטי שלי.אני מאונן במקלחת, אין לי ברירה, את כבר לא פותחת את הרגליים עבורי.

 ככה זה בגילנו, צריך להתחנן. אז אני טורף את עצמי עם היד הטובה, ומשאיר לך את הכתמים, תחנקי איתם.

יש לי חור קטן במקום הצמוד ללב ומשם זה מבעבע החוצה, החומר המוזר הזה שקוראים לו שקט. זה הורג אותך, רגעי ההשלמה האלה כשאני מסגנן את השקט מתוכי עוצר את גלגלי הזעם, שולט בהם. כן, יקירתי התובעת, אין מנגנון השמדה יותר.

 יש קפה מגעיל בניו יורק וממש ממש לא אכפת לי העיקר שהוא חם ויש בו שתיים סוכר.

האמת זורמת ממני.כמעט מנותקת מהגשם, תמו הפחדים כולם,  גבירתי, המילים יאמרו ואין מעצורים, הבלמים מקולקלים. רוצה אטמי אזניים ?אני עוצר.

מחפש עט ומחברת חייב לכתוב, להטעין את קצות האצבעות שלי. אני יודע את האובססיה הזו, שמזעקת אותי. מחפש מחברת, פאקינג מחברת. איך זה נשמע באנגלית. חוצה חנויות שחוץ מכול מיני רהיטים מעוצבים אין בהן מחברות. מה קורה לכם, אמריקאים יקרים שלי, יש פה דפוק בודד אחד, שזקוק למחברת.בתוך חנות מכולת קוראינית אני מוצא את המחברת האדומה שלי. מסמן לי מטרות, בתוך המילים יורה את חיצי המרד שלי, אני אוהב.

הכי חי, ונושם. היום אני נקי, כאן בניו יורק. מביט לתוכי חסר מסיכות חסר עכבות. היי ג'ים, אתה בא לרקוד את ריקוד ההנדריקס? איזו אנגלית נפלאה.

 אני שווה, אני כותב בן זונה, לא ג'ים?   מחייך לגמרי, אני  קיים.

 הביטו בי הנסיך חוזר.

 אתה מת מפחד, משקשק כמו משוגע.  עוד רגע, תהיה חייב להצהיר על חייך. תיגע, תחוש, תלטף, תנשום אותה. הלשון שלך תעבור על שקערוריות בטנה, תינק מחלב האם שלה. היא תעמוד מולך, זקופה ועיקשת, ואתה תאמין ותרפה. תשכח מהאכזבות, מהשריטות, מהמידרונות, תעצום את עיניך, תעוף ותרחף. תדרש לאהוב את השייכות הזו של הגוף, ללקק את הפטמות גם כשאתה אחרי, להתחבק, לדבר, להישאר בפנים, לא לרוץ למקלחת, מוטרף.

להיות חי, אהוב, מרוגש ומסור פלאי. הלוואי.

 יש בי דוק של אושר לא טבעי. אולי אני אמחק את כול הזיזים מהגוף? אהיה איש שכולם מצפים שאהיה,אביא אוכל הביתה, אשתה מיץ תפוחים בערב, אכין סלט כמו תמיד, דק דק עם הרבה שמן ומיץ לימון, ככה שאפשר לטבול את התוך של הלחם בפנים. אשב מול הפלזמה ואעביר את חיי מול הערוצים, אחייך כשצריך, אהיה עצוב מתי שמבקשים החברים של ליל השבת, אראה תוכנית בידור של מנחה רדוד עם עניבה אדומה, אשתה קפה עם שתי כפיות סוכר, אולי גם אשמע את ריטה, כדי שהכול יהיה מושלם. כמו שצריך.

זין בעין. אני שם זין על הציפיות שלכם.אני אכתוב את חיי במחברות ואעביר למחשב וכדי שאף אחד לא יבין אכתוב בכתב שאפילו אני מתקשה לזכור מה רציתי לומר, ואחר כך אני ארוץ עשרה קילומטרים ואהיה נחמד רק למי שאבחר וכולם יכולים לנענע את התחת.

איזה מצחיק אני כשאני נמצא בניו יורק, דפוק עם חיוך.

זה לא טוב?בא לי לכתוב ספר על רחובות, סתם. בא לי לומר פתאום.

ספר על רחובות, קטע ענק, בחיי. 

מדבר גורם לי למחשבות שונות,

אני יכול לצלול לעומק התודעה שלי ולשלות מתוכה

פנינים עצמיים שצברתי לאורכי ורוחבי.

מרחתי את עצמי בנשימות רכות של רוח מדברית,

רוח עצמית מבארת.

הדקלים רקדו והמהמו את תפילת הדרך הפרטית

שלי, לעצמי.

הנעתי את האגן הצטרפתי לעדת רצי חצי המרתון שחצו את המסלול המרהיב,

ברגעים שבהם שרדתי את הדופק ,וצלילי המוסיקה הרפו ממני,

הבטתי לים הגווע

שעשה לי גדיעה פרטית

בתאי הכרומוזום המתפתח שלי.

אריאל הבת המופלאה שלי רצה איתי את המטרים האחרונים,

מתרפקת על הזיעה של אביה

שתה מים אבא, אתה נראה גמור.

הייתי גמור אריאל.

עצרתי את הנשמה שלי הבטתי סביב

במדבר הקדום,

חשתי את קרדום הלב מנגח, 

 פנס התמונות מוקרן למול עיני

מצייר עבורי צבעים

אדומים ,כחולים, ירוקים 

שעה אחר כך שהבירה הקרה נזלה בגרוני

וחברי הקרובים צחקו והצחיקו

היה טוב

באמת טוב.

אנו יושבים בשדרה

משוחחים בדומיה

ימים נאספים פנימה

רוח מאספת מנקה את פירורי החלום

מיתמת אותנו מעצמנו.

בערב

אני אקצוץ סלט דק

אניח את מהמורות הלב כתיבול

 מלוח .

את טועמת...

תמיד את רק טועמת 

מנקה את השיירים

,מטהרת. 

אנו יושבים בשדרה

 מפרקים את עצמנו לריק

שקופיות עליזות מוקרנות בפנס הקסם

של חיינו.

מישהו היה מאושר?

מישהו היה בכלל?

קווים ועיגולים של סרט איטלקי

רגעי סיום. 

נגמרו המילים הקצרות 

 כול עוד שיש שקט מיסטי בכאוס השורף

 אתה לא יכול לנבור,בתוך התודעה שלך.

למה לך לנבור ולסדוק?

 פתאום

לשבור את קרני השמש במבט צדדי,

להחדיר את הפוטו סנתיזה המחלחל

לתוך הסדקיות המתגלגלות במוח

ולהרפות.

נקודות וקווים שלמים מצטיירות

מצוירות מלהיבות.

בואי תאספי פרמטרים של צדק בסיסי,

תלכדי זוויות של צדקנות פואטית,

בסוף נשארים ריקים...מחוררים משהו.

עכשיו תתפשטי

קחי כף שלמה מתרעלת המיצים האורגנית

תעשי קולות של מציצה

ותרגישי מחוזקת. 

נקודות השקה  

סטונז עושים את אנג'י,

גיליתי שיש סקס אחר

מכבי לקחו את גביע אירופה

הרגשתי הכי האוטסידר שיש(כול אוהדי מכבי זונות)

ואת שברת את ליבי.  

משווה את חיי לקליפה סדוקה של אגוז,

לראות את האיטי ולמות.

לפעמים

 אני מסוגל לשמוע את פעימות הלב המהדהדות

ישירות

לתוך האיש הקטן שגר בתוכי

הוא מקשיב לרעשים המחלחלים מההולוגרמה האישית שלי

הוא מחייך,

מניח אוזניות על אוזניו מקשיב לצללים,

 בדיוק

 כמו האיש שמשווה את חייו לקליפה סדוקה של אגוז.

האיש הקטן מדליק אור צלול

מתיישב על הכסא הקטן וקורא

הוא מחויך לעצמו לפעמים...

או שלא.

אומרים שיש אלוהים כזה גדול עם זקן ארוך מחודד

שלוקח את האנשים למסע של קסם

אז אומרים

אני מכין  לבן שלי סנדביץ' עם פסטראמה

הבת שלי אוכלת בשקיקה חלקים מהפסטה שאביה הכין לה

והאיש הקטן הזה שר אלי בלב

מביט בתשקיף הנוכח מולו.

 אומר,לאיש שמשווה את חייו לקליפה סדוקה של אגוז

שהכול בלוף

פשוט הכול בלוף.

לראות את האיטי ולמות.

 ואני יכול להיזכר במי שרצה לתבוע את אלוהים

תביעה ייצוגית מתוך האנשות,

מעור אדם לתוך לב מדמם

מהגלים העצומים לתוך האדמה הבוקעת.

הגיע זמן פסק הדין.