אני מוליך את עצמי למול חשיפה שלמה

יודע שזמני מתקרב.

מנגן בלוז עצמי,

בלוז של ימי אביב,

מואר.

מבוער.

מוחלט.

יש תנועות כמעט זעירות שעדיין לא נצפות,

תנועות שנצברות לתנועה אחת רחבה,

מגל קוצב זמנים.

יש רגעים המזכירים לי שעון חול נוזל המסיים את מסעו.

מקפיא הרגעים האישיים שלי,

משדר לי שקופיות זוהרות של קלדיסקופ צבעוני,

מקושקש.

היום בבוקר שרצתי עם ישראל הגדול עלתה בי תזוזה של אלקטרון חבוי,

אלקטרון תשוקה שניעור למול תפרחת האביב,

תפרחת החיים,

תפרחת הזמנים.

בבית הקשבתי לצלילים של ג'וני קאש המופלא,

ששר עם קולו הסדוק על לבבות פועמים,

שבוכה על גשרי זמן מתפרקים.

יפה איך שג'וני שר,

כאילו הנשר נוחת ממעופו על משטח הלב הפועם,

הוא מעורר את הפועמים.

מרפה את האזיקים.

משחרר את נתיבי הדם.

אני צובר את רגעי שעון החול לזמן אחד ארוך,

זמן שאול.

 קראתי בעיתון כתבה של אביבה שליט מדברת על בנה

קרע לי את הלב ,

ממש.  

חמש בבוקר ,רגעים של קפה אחרון

הערפילים מתמזגים בחוץ עם השחר ,

אני מתמזג בתוך עצמי.

מהלכים קבועים ,תנועות שונות

 זמנים ,

ימים.

אני מניח את אוזנית הנגן על אוזני ,מאפשר לסלילים של

יאנג לעטוף אותי .

אף פעם לא חשדתי בניל שהוא נגן גיטרה גדול,

יש לו קול מזעזע,שמפרק לי את סלילי הזעם,

הוא ממש לא עושה חשבון לאף אחד שעושה לו עיניים

בית ספר לקוסמים.

קוסמי הלב ,

ככה הוא.

אני מותח את יד ימין ,משחרר את יד שמאל.

מניע את רגלי,

מושך את חיי,

מפשיר את ליבי.

אני רץ,

צועד על ענני חיים,

מרחף על דמיות ושנים,

מואס באשפתות,

מתיך את צלילי הלילה

מפייס את נתיני הבוקר.

זה הזמן לגוף להתמזג עם נשמה.

קר לי בחלקים הפנימיים שלי,

חלול,

 מתואם,

אני יכול לשמוע את המיית הלב של יאנג

הוא קורא לי

אני נע.

הרעב תוקף בגלים, רעב חי ותוסס,

רעב לשעות אחרות ,רגעים שונים,

זמנים של חוסר...

קראתי מילים, השמעתי צלילים ,עשיתי אור.

אני עומד, אתם עומדים .

אני צועק ,אתם מחייכים,

מהנהנים בראש

ככה זה.

ועכשיו אני מלהטט בתוך הלהט,

 מעמיד לעצמי חוסרים של בדידות,

בורגני מהסוג הזעיר,חנווני של תשוקות,

חלומות להכניס להקפאה,לפחות לאיקס הקרוב.

אני צובע את האור מחייך לכיוון השמש

הרעב הזה כוס אמק...

מחורר,

מלהיט,

מסמן.

ימים טובים של מרץ עוברים לאור וחושך

של אפריל.

אני נכמר על עצמי, מחפש צידוקים,

מזנב את זנבות חיי ברסיסים גלויים ומחוסרים.

יש משהו אכזרי בימי הקיץ,

הלהט מאלץ אותך להסיר את השכבה הפרטנית שלך,

אתה נשאר גלוי כמו שאתה

רעב,

כמה,

מותש,

מותסס,

חי .

הפאקינג כאב המזוין בצד הורג אותי

פשוט הורג אותי. 

ימים לבנים אלה היו

ימים שלמים,

 ערב אחד מרוכז של יופי שמחה מתגלגלת,

כמות האלכוהול בגוף שלי,

כמות המילים, הכול תסס,

וואלה התרגשתי.

וכתבתי את המילים ,בטח שגמגמתי

אבל הי, כמה פעמים חוגגים לילד 13

 ערב טוב, 

 אני כותב וכותב כבר כול כך הרבה זמן,

מתעסק עם מילים ומחבר משפטים(איך אומרת אריאל אתה והמחשב הניד המטומטם שלך)

מודה יש בזה משהו,

ועכשיו אני נחשף לכתוב את הברכה שלך .

וזה לא מתקתק כמו תמיד ...מודה.

יונתן, כנראה שבמילים כאלה שאומרות את כמות האהבה שלי

התקתוק לא יוצא,החיבור מתבלבל,והנשימה נעתקת.

בן שלי שתדע זה לא פשוט כלל

אני עוצר ומחזיק את המילים קרוב קרוב,

הכי קרוב שיש.

כי פעם ראשונה שאני מאמין שמילים יוצאות ללא מחשבה,

ללא הנחיה,

ללא שסתומים,

פשוט עוצר ואומר.

ועכשיו אני מביט אלייך, הכי ישר בעניים ומשתמש במילים הכי נקיות שיש

מילים שאולי לא מספיק השתמשתי,

או אנחנו השתמשנו,

מין עם כזה שלוכד את המילים פנימה(לא משתמש במה שקיים)

יונתן בן יקר שלי(עכשיו רועדות לי הרגלים).

אני משיר את עיני כרגע למולך,

 תקשיב לשקט סביב,תקשיב למילים

יונתן בן שלי מתוך המיליארדים שיש בעולם .

אתה הילד שחלמתי עליו, אתה הילד שחשקתי בו,אתה הנסיך הפרטי שלי,

אהבתי אלייך נתונה ,שייכת, מוחלטת ואוהבת,

והנה לעיני כול האנשים הכי יקרים שיושבים כאן

אני רוצה לומר בפה מלא וגדול.

יונתן אני אוהב אותך

שוב אני חוזר על המילים, שכול העולם ישמע אותם.

יונתן אני מאד מאד אוהב אותך

ופעם אחרונה למי שלא שמע ומי שלא הבין

יונתן אני מאד מאד מאד אוהב אותך

 תודה  

לפעמים, תוך כדי קריאה אני חושב, איך אדם נהיה פתאום סופר מהיכן מגיעים מקצבי המילים שלו, הטמפו,חוט המחשבה, הרצף, הסיפור.

 אני יכול לרגע לעצור את המחשבה, להביט בפרק הנקרא מולי ופשוט להיות נוכח בתוך הטקסט. לתת לעצמי לשקוע בתוך המילים ולנתק את החלל סביבי כאילו אני בתוך ואקום פרטי שלי. להתפעם ולהרגיש מכול הנקבוביות הרגשניות בגוף שלי איך המילים נרקמות לסיפור מולי. מעשה מופלא, פשוט מופלא.

 פתאום ככה נולד סופר. ואולי באמת יש איזו אישות קוסמית מעלינו שקובעת לנו האם נהיה סופרים משוררים או שגורלינו להיות מנקי ביבים עם נשמה פייטנית שמעוותת חרוזים לכול כיוון. ואולי הסופר המודרני הוא הנביא של פעם, המטיף בשער, האיש שמדבר על הייאוש ללא איזוליר בנד שיעטוף אותו, ללא ניילון שיאטום את המילים הנוכחות בעטיפה סכרינית צבעונית אלא ייאוש אמיתי, בועט ומציף אותו מול עינינו ללא מורא: בואו תקראו אותי, את האמת תקראו, את החיים שלכם דרך החיים שלי, אני פוסע עבורכם, אני מקיא מולכם, אל תנדו, רק תביטו. רואים אותי? אני רואה אתכם, אנשים, חודר לתוככם ,לא חושש, מציף את עצמי באמת  שלכם ושלי, אני מוכן .

אני מוכן,סופג, אני מודיע לו,עומד זקוף לא חושש,כאן בניו יורק בתוך הלבד שלי מתבונן לתוכי עמוק, מלכד את עין הסערה דקה לפני השיטפון ושנייה אחרי הישימון, בדיוק באמצע - בקו התפר לפני הכאוס הגדול,  אלו הדקות השקטות שמהוות חשבון נפש רגע אחד זך לפני שהצונאמי יתלקח ויפשוט את עורי ממני וישאירני חשוף דק וצלוף, לא מתכחש, לא בורח, מתבונן וצף.

 זאת האמת שלי, אין בלעדיה, ואני אתכונן עבורה, אמרק את עצמי, אטהר את כולי, בדרכי למסע חיי. ואני אהיה המראה שלכם, בדיוק כמו אותם סופרים המטיפים בשער  בזמן עבר.אני יכול לעצום את עיני הטרוטות מעומס מחשבות והזיות לתת לגיר הצבעוני שבתוכי לשרטט את הדיוקן שלו יושב מול שולחן העץ כותב את מילותיו על ניר צהוב אור קטן מצייר קווים זהרורים של אור מולו, אני מניח לעיני לשקוע כמות האלכוהול רותחת בי מבעבעת את קצפה  ואני יכול לצייר לעצמי  את דמותו של הסופר המתגלה, אני מכיר אותו? בטח מגיל צעיר בועטות בו, בסופר, שעדיין אינו יודע שיהיה כזה, המילים, והוא פשוט לא יודע איך להוציא אותן ולרוקן את המוח מערפילים טפלים שמתרוצצים סביבו ונוגסים את התאים היצרנים של החומר הטוב, ואז למלא אותו במילים שלמות שמתלכדות לשירה ספרותית נשגבת, וביום אחד לא מוגדר, ללא הכנה מספקת, ההמולה הגועשת בתוכו נרגעת, הכמיהה ליצירה מתחילה לזלוג מתוכו, מזנקת החוצה, הרצון לכתוב בוער לו בקצוות האצבעות, לכתוב, לכתוב, לכתוב, לעצום את העיניים, לתת לידיים להקליד מילים בצורה עיוורת, מילים נשפכות, מילים שוטפות, קדחת שמטיילת בתוך האונות של המוח, הקאה מלאה של מושגים,  נקודות, פסיקים, פסקאות חיים משורבטות, מצולקות, שורפות, מבעירות, ומלאכים יוצאים מערפילי הגוף ומטיילים במעלה גופו הכחוש והיוקד לכיוון אוזניו, שפתיהם כאחוזי תזזית מלחשות: 'תכתוב, תכתוב.' והוא כותב, מתקן, מוחק, ושוב כותב, והעולם מצטמצם לקצפת לבנה וצמרירית של מילים.

הוא לא יכול לעצור את הבולמוס שתוקף בחדווה, כולו מהומת אלוהים. נקודת שיווי המשקל מתרכזת, הכתיבה מאזנת את המחויבות השוחקות והמכלות את זמנו- המשפחה, הילדים, העבודה, והוא לא עוצר לרגע ממלא אותן, ושבריר שנייה של יסורי מצפון שרומסים אותו כעדת סוסים הדוהרת בתוכו ונעלמת ביעף  ונשארת הכתיבה כמו צורך טהור להזדכך, להרפות, לשבת בודד וחד מול המחשב הנייד או המחברת המרוטה, להקשיב לצלילי המוסיקה הקלושים שבקושי נשמעים, ולשוט שיט שלם של מאורעות, חזיונות, דמיונות, והוא מתעופף מעל, מנתק מגע, מנתק צרכים, מנתק כול מה שלא חשוב, רק קדושה שלמה מתערפלת בתוכו, סערת אותיות מבעירה אותו ללא רחם. המילים חזקות ממנו, יוצאות, נשפכות, מפלים שוצפים, נהרות גועשים שנרקמים מתוך שברי תמונות המנצנצות בראשו והוא צייר המילים.

 ולרגע, הוא עוצר. נשען לאחור, מרפה את גופו, משחרר את גבו, מחדד את עיניו  וקורא את המילים. חש את היצירה פורטת רכות בתוך גופו הרעב, מתרגש לנוכח אמיתותה, לופת את המילים שמקציפות בפנים. הראש- חשמל סטטי , טהור, זה אני. זה מי שאני. ככה אני, וזאת האמת שלי.

 והגוף מתאזן, מרפה את הצריבות, מנקה אותו מעולמות שונים, ממקד את נפשו לתוך הגלעין, לתוך האמת הצרופה שהוא כמה אליה כול חייו.והוא ממשיך לכתוב. מספר עוד מהנפתולים שמקרצפים את פנימיותו, והמילים שהוא מקיא החוצה ממוחו הרעב תופסות נפח, יוצקות לעצמן תכנים, נהיות עמידות בפני רוח וחומר. המלאכים מנגנים לו מארש של אהבה מעבר לכתף, המוסיקה צולבת את הבשר. קשה לו לעמוד באושר העצום הזה שמציף את גדותיו.

הוא יודע אותן, את המילים, הן שלו, כול אות קלופה על חייו כאמת טורפת, מאיימת ומלטפת כאחת. כול מה שהוא כותב מנקה אותו, מטהר, מכין אותו לעולם הנקי שהוא בונה לעצמו. כותב את חייו, מצטט את כתביו.

הרגישות המחוספסת שהסתיר היטב לאורך השנים צפה לפניו, הוא לא מתחמק ממנה, מכיל אותה עליו, נושם ממנה ומתאחד איתה, שלם, מארג של חיים. והם יוצאים ממנו כמו עשן מסתלסל של סיגר עבה ומשובח כזה שעולה מעל מאה דולר. מילים טובות, חדות, הוא מקלף, הוא מאמין, הוא מנקה.והוא מאומן.

 מערב לערב, משחרית לשחרית, בוגר ובשל. והחיים ממשיכים להצטמצם עד שהוא נהפך ליחידה אחת של מילים כותבות בערבוביה אדם חושב ומוציא לאור ללא חשש  מכלום, הכול מותר, הכול שריר, הכול נכון.  אני מתהלך ברחוב הגשום. כנראה שאני אפוף בחוסר פיכחון. מרוכז בשרעפי מחשבה ולא מודע לקור הצורב שמקפיא בשכבה לבנה את זגוגיות החלונות מסביבי, מסלסל שובל של אדים מהשלוליות הנקוות בצידי הכביש.

 סביבי הטלפון מצלצל ואני שומע את צלצוליו מבעד לקפלי המעיל הכבד. אני מספיק לענות בצלצול האחרון:  שלום לך. קולו של גיל גיסי נשמע עולץ, היי גיל, אני עונה, מביט לעבר השדירה הגבוהה של הבתים העצומים האלה, ממרכז את מבטי מול שלטי ההכוונה ומנסה להבין היכן אני נמצא. היכן אתה? קולו של גיל מתנגן באוזניי, אין לי מושג, אני עונה. והוא צוחק כשהוא מזהה שקולי ניחר מאלכוהול, ואולי גם מקור.אני מקשיב לו.

 הוא לוקח פיקוד על הכיוונים שלי בעיר הגדולה. אני גיסו וגם חבר טוב שלו. קולו ממשיך להנחות אותי בכבדות האופיינית לו ואומר, תרד לתחנת הרכבות התחתית הקרובה וסע לדאון טאון שם נמצא המלון שלך, שם הרחוב מופיע על כרטיס הביקור שנתתי לך, הוא נמצא אצלך? פשפשתי בארנק השחור ומצאתי באחד התאים את הכרטיס הלבן עם הכתובת ועליו מתנוסס שמה של אחותי, אחת ממנהלות המלון, גאוות המשפחה. הכרטיס אצלי גיל, אני מסתדר הוא לא מקשיב לי וממשיך בהוראותיו, לך למלון תנוח קצת אני אבוא בערב ונלך יחד לארוחה קולו צוחק, בזהירות, דניאל, זו ניו-יורק, שמור על עצמך מפני הכרך, הבטחתי לאחותך שאני אשים עין על הנוכחות שלך.

 אני מנתק. ואולי אני צריך לשמור על עצמי מעצמי. מולי נמצא בית קפה אמריקאי  נראה לי שאכנס לחום ואשב קצת. אנסה לתת לראש שלי מנוחה. אני נכנס לסטארבקס הירוק והסינטטי, עומד בתור ומזמין לי קפה לאטה בכוס לבנה עם כיתוב בירוק ומפית בצבע בז', מתיישב על הכיסא הפנוי מול המראה האורכית ומתבונן בעצמי. הקפה לא טעים לי אבל הוא חם ומפיג את האדים של האלכהול הנמצאים בגופי.

 אני מוציא מכיס המעיל העבה את מפת הרכבות של העיר. זהו החלטתי ,אני חוזר למלון. אני עייף. מצאתי את התחנה הקרובה  על מפת הרכבות, סימנתי לי אותה  באצבעי, הוצאתי מהתיק הנישא שלי עט והקפתי את סימון האצבע בעיגול כחול ממורכז. אני חוזר ללגום מהקפה הטעם לא משתפר.

 מהם החיים הנכונים מבחינתי, למה כרגע זה נורא מעניין אותי, הרי אני נמצא רחוק מכול אחד. רחוק מהבן שלי המתבגר הבוחן אותי בעיניים פיקחיות מתבונן לכיווני, היי אבא, הכול בסדר? רחוק מזוגתי המנותקת שמציפה אותי בעיניים מצומצמות, מה קורה לאיש שאיתו התחתנתי? מדוע כל-כך חשוב לי לדעת מה הם.  האם המרווח של החיים הנכונים עלי אדמות עבורי הם מילים שבוערות במארגים מכושפים? נותנים דרור לעצמי, דרור ליצריי. ואני, דניאל, רוצה להיות סופר? הנה  ברח לי המשפט, יצא ממוחי לכול התודעה שלי, אני אומר בצורה גלויה וחשופה, אמנם רחוק מהבית, רחוק מהמשפחה, רחוק מהחיים האמיתיים, נמצא בניו-יורק, אבל אומר. אני מוציא את הספר הירוק והעבה שנסחב איתי מהבוקר של ארנסט המנגויי למי צלצלו הפעמונים פותח את העמוד המסומן באוזן פיל וקורא. שעה אחר-כך אני מסמן את העמוד בו נעצרתי בעוד אוזן פיל סוגר את הספר ומכניסו בחזרה לתיק.

 יצאתי חזרה לרחוב הרטוב, מפוקח וטרי יותר. עיני אומדות במהירות את מקומי. אני מוותר על תחנת הרכבות ופוסע ברגל דרך הרחוב. המפה מקומטת בידי, אני מציץ בה ומוביל את עצמי לכיוון המלון. הוא לא כול-כך רחוק. הגשם פסק, רק הרטיבות החשוכה מחדירה לגופי צינה מקפיאה. מסביבי מתנהלים אנשים, מעין דמויות לא ברורות, לא מזוהות, זזות במהירות, עטופות בשכבות. כול אחת לדרכה. אני מגביר את צעדי, רוצה להגיע לחדר.אולי היא בכל זאת,תבוא לבקר. אולי היא תבוא ותאמר, בוא אהובי, בוא אחבק אותך, בוא אליי, אייבש אותך מהלאות, אשים את ראשך בין רגליי, תריח אותי מבפנים, תעצום את עינייך,  תישן בתוכי, באוויר של גופי.

המחשבה הזאת מרעידה אותי ואני פוסע מהר יותר.

 הגשם חזר לרדת. הרמתי את צוואר המעיל כדי למנוע מהטיפות לחדור לגופי ואני ממשיך לפסוע בצעדים גדולים. הגעתי למלון. בדרך השוער הגבוה לבוש במדים כחולים חנוטים הנהן לי לשלום. חציתי את הקבלה לכיוון המעליות לחצתי על כפתור המעלית האדום שיזמין אותה לקומה שבע. כשהמעלית החלה במסע לכיוון הלובי נזכרתי שאולי... הסתובבתי וחזרתי לקבלה המאויישת עכשיו בבחור צעיר ששוחח עם זוג אנשים לבושים בהידור, נראים כתיירים בכרך. המתנתי לתורי שהגיע לאחר דקה ופניתי אליו, האם השאירו לי הודעה? אולי היא כאן, מחכה לי, יושבת בבית קפה של המלון, מציצה לראות את הנכנסים,  אין לך שום הודעה, אדוני.תודה.

 חזרתי לכיוון המעליות הזמנתי ולחצתי על קומה שבע בדרך לחדרי. החדר כבר היה מסודר. החדרנית ביקרה בו והשאירה אותו מזמין. נעמדתי במרכזו התפשטתי מהבגדים הרטובים הפעלתי את המזגן על חימום עז. הדלקתי את המוסיקה בתחנה אמריקאית לא ברורה. העיקר שיהיו צלילים שישטפו את החדר.

הבטתי על הספינות הקטנות והמוארות למטה הגולשות על ההאדסון ואהבתי את ניו-יורק, ממש אהבתי אותה, כאילו היא נולדה לי מתוך השירים של סיימון וגרופינקל, מצויירת בי מסיפורי אוסטר נימוחה כמו עוגת קצפת ודובדבנים של סינטרה.ממכרת, בוהקת  שובה אותי ללא סיכוי להיגמל ממנה.הרגשתי אותה רוטטת בכול גופי. כשאני שעון דבוק על הזגוגית הקפואה המפשירה לאט מחום המזגן. המילים מאוושות אותי מול ההדסון הכהה והספינות הנוצצות, אני מתחיל לדבר לעצמי, זה כבר לא חדש לי בניו יורק שלי.

 אמריקה ארץ מוזרה, בחיי

 שחורים לבנים חיים במקצב משלהם

ומסתכלים על הרצפה.

 אתם כאלה עשירים ומלאים בעצמכם שאתם חייבים להביט

בשמיים, בכוכבים,

או לפחות בבתים הגבוהים שבניתם

אבל אתם ממשיכים להביט ברצפה

ופה יש מלצרית בשם מישל או ג'ינפר או כול שם אמריקאי דפוק

ואני רק רוצה להרגיש שהיא זזה לאט

אני מחכה לאש המופלאה שלי

אני נע בתוכה

הגוף שלי קופץ

נמתח

ועכשיו אני מתבונן במריה מהספר הזה הירוק

התחלת להתאהב בדמיות

אני כותב שביר בלי חשבון לאף אחד

מה קורה דניאל  אתה מתפרק

או שאולי אתה כותב את חייך באותיות זהב

מחדש

אני מזיז את עצמי מהמראה המהפנט דרך השמשה שכבר הפשירה והולך לכיוון המקלחת, מדליק את תנור החימום בה. אני זקוק יותר ויותר לחום, אני לא מפשיר מהר. אני פותח את הברזים נותן לזרם השוצף להכות ברצפה ונכנס למקלחון אני מתקלח, מנגב את גופי, מביט במראה הספוגה אדים, מורח קצף גילוח על פני הזיפים הנוקשים של לחיי, מגלח בעדינות ושוטף במים, ושוב מורח את קצף הגילוח, מנקה את פני בתער, לאט לאט אני מגלח את הזיפים ושוב שוטף את הפנים במים, מנגב ויוצא לחדר המחומם.

מתלבש, ממתין לטלפון של גיל לארוחת הערב.

אני מנסה להרגיש את הלב.

 עוצם עיניים,

השריר המכווץ דופק בום בום

 עושה חרקירי עצמי.

כרגע אני  נושם לאט, מחדיר אוויר נקי לתוכו

הלב נרגע.

עכשיו אני יכול להריח את הפרחים במרכז השולחן,

הם עשויים מפלסטיק,

 בהחלט מוזר

 הייתי בטוח שהצבעוניות אמיתית

כנראה שאני כבר לא רואה היטב,

אולי אני עייף.

אולי הכול עשוי מפלסטיק ממוחזר.

הלב חזר לדפוק בום בום

אני מנסה להחדיר אוויר נקי לתוכו,

אויר של זמן שאול,

אי אפשר לקלוט במחי יד את עוצמת התחושות,

בליל הרעמים שזז בתוכי,מתנועע מלמעלה למטה

מתפוצץ,

מתרסק,

מתכווץ,

יום טוב לשבור קיר ,

פעם ניסיתי.

בודד בניו-יורק.

אולי ניתן לקרוא לזה יומן בדידות ניו-יורק. מותר. יש רשות.

הזכות הכי מופלאה שיש לי בינו-יורק היא החופש לבחור.כל-כך הרבה סופרים כותבים על בדידות על התחושה הזו של  האין שלופתת בגרון, יונקת את החיות ומזרימה אוויר קר של סוף לתוכך. להיות בודד בתוך כרך גדול, קפוא.

 כמה סרטים כבר נעשו על המטרופלין העצום הזה, האינסופי, תנועה שלמה שנעה וזעה בלי הפסקה, מהדהדת ומתריסה. ובכול ההמולה המהממת הזו האיש הקטן נמצא יחידי ביריד מנוכר, והוא מסתובב סביב עצמו. 

 הגיבור שלנו עוטף את עצמו במעיל כהה וגדול, מרים את הצווארון כדי להדוף את הרוח החודרנית. פניו סובלות. מכונית עוברת בשעטה על שלולית מים עכורה, ומתיזה עליו מעט בוץ. הגיבור הנטוש, שכבר אדיש לצרות המקריות של הרגע, בעצם נאבק בבדידות המייסרת שלו מול הכרך הסואן.

 עכשיו, כשאני דניאל, עוצם את העיניים, אני יכול לראות בסרט הזה  את אל פאצ'ינו בתפקיד הגיבור. או אולי בעצם, נוציא מהנפתלין את סטיב מקווין, חשוף השדים עם הסנטר הנוקשה והעיניים הקצת ריקות.  אלוהים מאיפה הבאתי את סטיב מקויין לבהייה שלי כנראה שהאנרגיה האלכהולסטית שבי מרפה את נימי המוח ונותנת דרור לתמונות ותשלילים שונים. אנחנו באותו גובה שלשתינו, אני אל הגדול וסטיב, שלושת המנודים. אל ואני הם הזועמים. תמיד מלאי חימה ואש, פוסעים ברחובות ניו-יורק ואמורים להרגיש לבד. אז זהו, שלא.

 הנה גורם ההפתעה המשתק: אני מסתובב בניו-יורק ומרגיש הכי טוב בעולם, אני לא לבד, אני שייך לי, לעצמי, לעולם, לערבוביה, הכול שלי ואני שלו. אני עשיר ומלא. פאצ'ינו ואני בתערובת נהדרת עם סטיב על גג העולם, ואני כותב כמו סופר אמריקאי, אולי פול אוסטר, או הרבה יותר טוב אני קארבר.

כן, אני קולט זאת במלוא עוזי. כרגע אני הוא קארבר ואני יכול לכתוב על מה שבא לי, כול סיפור קצר שאני רוצה, אז שימו לב אליי כי אני תותח ענק של מילים, או של מוסיקה, או של קולנוע, ובסוף אחרי כול הניכויים וההורדות פה בכרך הנוזל, אני דניאל, האיש הכי מאושר גם בתוך כול יומן בדידות ניו-יורק.למה אני בכלל כותב? איך זה מזנק לי לתוך האצבעות ונכתב בהברות. איך המילים מרקדות והופכות למשפטים שלמים, לפסקאות מרווחות, אני צורך את ריצוץ הכתיבה, כמו נרקומן. היי סטיב מקווין, או אל, או אלוהים, או פסל החירות המזורגג. ואולי אני באמת פול אוסטר? אני כותב כמוהו? בטוח שהוא לא כותב ככה. הוא מחלק את מילותיו בקפידה, בורר את הטקסט, מכין בראש את נושא הספר, ואז כותב אותו. לבוש בחלוק עבה וכבד, מעשן את המקטרת שלו בחדר שמשקיף על ניו-יורק מלמעלה, בודד. פול אוסטר בודד, כול הספרים שלו בודדים בניו-יורק, אז אני גם בודד בניו יורק, אבל בהחלט לא לבד. מוקף באהבה עצומה שיש לי, מוקף באושר של שיכרון חופש המפעם אותי מלמטה למעלה, אושר נהדר.

 אנשים יפים יש בניו-יורק, בטוח שהם בודדים, אבל כשאני מביט בהם מסתחררים סביבי הם בכלל לא נראים לי פליטי הלבד אלא זזים בתנועה רציפה הלוך ושוב, הרחובות מלאים בהם. אתה מוכן להפסיק לחייך? מוכן להיות בודד, עצוב וסובל? בודד שמחפש את קיומו? זהו, החלטתי מי אני. אני קארבר שחי על דחק. חי בתוך התחת של עצמו, מפוצץ באלכוהול, וכותב סיפורים קצרים, ברורים ומייאשים. הנה, מצאתי פירוש לבודד: אני קארבר הבודד רוכב ברכבות התחתית של ניו-יורק, חמוש בעט ונייר, ומי רוצה להתעסק איתי, מי? ואולי אני רק דניאל, או ביל או גיא, שנמצא כאן בניו-יורק וכותב את חייו לעצמו, מחכה לה שתבוא תיקח אותי אליה, תחניק את נשמתי בתוכה, תלגום ממני את לשד אהבתי, תראה לי מה זאת אהבה, או בעצם תמציא לי את האהבה מחדש, תיגע, תחוש בי, תלעיט אותי בטירוף של החסר.

 כמה אני צמא למגע כמה אני רעב בייבי שמעי אותי צורח את שומעת ?

עכשיו אני מתיישב בדיוק כמוהו, פותח שוב את המחברת שקניתי וכותב מילים. דרככם יהיו לי חיים.איש הזוי שלי,יומן נכתב במטרה שיקראו אותו, או אולי הוא בא להזכיר לי.

 אז אני יושב ושותה מהבירה המיליון שלי, נותן לה לשטוף אותי פנימה. ישנם צלילים שאני אוהב, ברקע. לא מאוד מזהה אבל בהחלט אוהב את הגיטרות, גם צלילי הנשיפה יפים. אני לוגם ונותן למוסיקה לבוא טוב ואז לטשטש אותי מרוב אהבה. גם וטוב זה בודד. עלק, זה איש מאושר מלא באהבה או באלכוהול. אני מתאחד עם כול הגיבורים שלי. אולי אני אשאר סטיב מקווין, נראה לי שהוא הכי פחות סובל. 

 כנראה שאני צריך לכתוב רק ככה, מחוסר רוע, מחוסר בלמים, מחוסר איזונים, ספוג בבירות, עטוף במוסיקה והכי מאוהב בעולם. המילים אז יוצאות. כנראה שאני בקצב הנכון, יורה צרורות בעט, בום בום. אש וגיצים יוצאים מתוך החוד שלה. אש בוערת שורפת מלהטת מכרסמת אש של בודדיםבכל זאת,מעניין למה אני מחייך.

כנראה כי אני יודע שאני לא בודד בניו יורק אלה אני איש חי מחולל מלהט מקצף מטשטש מעורר ומתעורר, חי. איש שכותב על אהבה ועוד כמה ימים חוזר בחזרה לביתו ואז הוא יהיה בודד בתל-אביב. אני עוצר מגלגלי המוח לעבוד, מרפה את מחשבות הלהג והרהב שלי. מעביר מגב דימיוני בתוך הראש, עד שאני רואה את הריק.

 לוקח את האוויר אוחז בכוס הכהה, רוקד צמוד עם עצמי. עכשיו זה בילי ג"ואל. אני כול כך מלא תשפוכת עצמית הוא שר על רחוב ארבעים ושתיים, אולי אני אצעד לרחוב ארבעים ושתיים וגם אסלול את הדרך לתוך הבייב המלחש הניו-יורקי. בעצם לא.אני אזמין לי עוד בירה ואביט שוב לתוכי, זה כיף גדול. הפעם אני רוצה לחוש את האמת נוגעת כאילו יש בה זיזים ואני משייף אותה זיז ועוד זיז.

אני לא רוצה להיות ניזון משמועות על אהבה ואיך עושים אהבה ואיך נוגעים באהבה. אני עוצם את עיני להרגיש את מגע עור נוגע בעור, ריס מאנפף ריס, לשון טועמת לשון, השמועות האלו קורמות לאמת. אני יודע שהיא קרובה. המגע קרוב, התחושה מרגשת. אני כמעט לא יכול לנשום נאטם לי האוויר בגוף אהבה, בואי לבקר אותי.אני מוכן אני פותח דף נוסף במחברת האמריקאית הלא נגמרת שלי, אני כותב את זה, אני כותב לי את השיר, רק עבורי.

הרוח מביאה את הגשם כמו חוטים של קונפטי נעימים על הראשואני כותב בנשימה אחת ללא הפסקות רגעים טובים. רוצה עוד קפה?אולי נתחיל עם הבירה.למה את לא באה קיבנימט בואי.כבר אני מחכה בודד בניו-יורק.

אובססיה של מילים לא ברורות,כותבות אותי בלי אבחנה. עכשיו לך תערוך את זה, ותזכור את כול ההברות שנעלמו.מילים מתפצפצות, שדים שלמים יוצאים ממך,הי תרגיע תעצור

תזהה את העולם צא. אני סוגר את המחברת. מרוקן לחלוטין מנשימות, זמן לזוז.אני קורא למלצרית ומזמין חשבון, שש בירות מאחוריי. אני משלם והולך לכיוון המלון, חייב לנוח. צהריים שעה שלוש. המלון לא היה מקום טוב להיות בו, הערפול זמזם בי את רעבונו.

 ישבתי בקומה העליונה מביט לתוך הנהר העצום ולניו-יורק המתגמדת מולו. אני כבר לא סטיב מקווין ולא אל פאצ'ינו, אין בי שום המהום של אוסטר או קארבר או מה שלא יהיה, אני דניאל. קצת שתוי, הרבה בודד, שקט ללא מילים. הכפור של זגוגיות החלון מרפה אותי. המגב כבר ניקה את כול הזיזים ששכנו שם ועכשיו אני רעב.

 יש בי פחדים, הפיכחון נוקשה וחד, כמעט אלים. אני שוטף את פניי, ממלא את האמבט המשקיף על העיר ונותן לבגדי לנזול ממני פותח חבילת קרקרים מהבר, אדי האלכוהול עדיין מנפחים את הורידים, ואני נכנס למים החמים, נשכב ברווחה. הכול בסדר, דניאל, אתה רחוק מהבית, רחוק מהחיים האמיתיים. תן אותך לעצמך. הקול מרגיע אותי ושוב אני רפוי. האיושה הרעה חלפה לה. אני מחייג בסוללרי לאחותי. מענה קולי. אני משאיר הודעה קצרה, מה שלומך אורית, אצלי הכול טוב, אני נהנה מאד, כרגע במלון, תתקשרי.

אני מטבע את ראשי עמוק במים החמים, ואז נשכב ומשעין את ראשי על אדן האמבט הרותח. מפעיל עם השלט את תחנת המוסיקה, תחנת סופט רוק אמריקאי ושומע שיר של האיגלז. מתפרקד ומרגיש את הרעב יונק אותי, אבל תחושה של חמימות מזככת את איזור חלציי, מתערבבים בי סוגים של רעב.

  אני עוצם את עיניי. אהבתי באה לבקר אותי, המים מרככים אותי, רעבון אינסופי לצורך, הגוף רוצה, רעב, צמא לך. ידיי אוחזות בעצמי עד הסיום המרעיד. אני מתיישב על שפת האמבט הקר ונותן לנשימות שלי לשוב לסדרם.ואז, נעמדתי מתחת לסילון המים הרותחים, מנקה את עצמי, מנקה את עצמי גם משיירים של עייפות  ופחדים, אני מוכן להמשך.

  שעה חמש אני אוכל בבית קפה מול המלון. כבר אכלתי המבורגר שאין סיכוי שהוא שווה לחלקיק רמה מההמבורגר שמגישים במסעדת הבשר שאני אוהב לאכול שם, בארץ, אין להם מה להתבייש בהמבורגרים. למען האמת, אין לתל אביב כלום במה להתבייש. אני וצופה באיזה משחק בייסבול שאני לא מבין, כותב, מביט במלצרית שעושה לי קצת נעים עם העיניים,  מביטה בי בחטף, מחייכת חיוכים קצרים כשהיא מביאה לשולחן את רוטב הברביקיו.

אני פוצח  איתה בשיחה קצרה והיא נענית בשמחה. שמה סינתיה, או משהו כזה, נראה לי שבא לה לצ'וטט איתי. היא שבה וחזרת עם רוטב נוסף, לפי צבעו, אלף האיים, וכוס בירה נוספת, ששה לשיחה. מספרת לי שהיא גרה כאן, לא רחוק, עובדת כאן במשמרות קצרות, ולומדת בקורס ערב קוסמטיקה. שיערה של סינתיה קצר, נערי, בהיר. יש לה עיניים טובות. היא נשענת על הבר מביטה אל השולחנות ואליי ומחייכת.

אני מסיט את מבטי לכיוון המסך המשדר את המשחק שאני עדיין לא מבין ובהחלטה גורפת אני מוציא מהתיק את הנגן שלי, מחבר את האוזניות ומקשיב לאקסודוס, של בוב מארלי. מניע את ראשי לצלילי המוסיקה ואוכל מהצ'יפס הנלווה להמבורגר.

 סינתיה מביטה בי ומחייכת לעידוד, אני מחייך אליה בחזרה ושוב מסיר את המבט.שווה המלצרית. אני גם די שתוי מהבירות שאני שותה רוב היום. מסטול בניו-יורק נשמע לי יותר נכון מבודד בניו יורק, בדיחה פרטית.

 אני מחייך לעצמי, יודע שהיום כבר לא תהיה ריצה. אין סיכוי. למה שתהיה, בעצם. גם הגוף שלי בחופש. הרגליים, השוקיים, הברכיים, הקרסוליים, הלב הפעימות, אנחנו בחופשה. אני חי באנרגיה של עצמי, נהנה לגלות שאני נהנה. אז זהו שכן. אני נהנה. אפילו מאד.דיברתי איתה מהסוללרי לפני שהגעתי למסעדה ליד המלון הקול שלה היה מתוק וחם . היא אמרה שתבוא, שתגיע. אני ממש לא מאמין, אבל ככה זה.

 אני בודד אבל לא לבד, יכול להכיל את עצמי כמו גדול. מילים, מילים, מילים, הכול טוב.אולי אני אשאל את סינתיה מתי היא מסיימת את המשמרת. אני מרים את עיניי אליה, היא עסוקה בשולחן אחר, היא מרימה את פניה אליי ומסמנת לי שעוד שנייה היא ניגשת, אני מצייר לה עם האצבע שתמלא לי את כוס הבירה.בירה שלישית, שאף אחד לא ישמע, בוא נכתוב שיר שזז בתוכי מהבוקר:

יש אהבה באוויר. 

אני לא טעמתי ממנה, אבל יש אהבה באוויר.

מי שרוצה אהבה מקבל אהבה

ככה הבטיחו לי.

אם אתה לא חושב שיש אהבה באוויר

אז מהי הרוח הזאת.

 ככה.

שיר. מילים. מילים.עוד מילים. נראה לי שאקח עוד בירה לפני שאתפרק לגורמים,ואז יצטרכו לנקות אותי מהרצפה.איזה איש מוזר אני, בחיי

נהנה מהתשוקה להיות לבד.

 סינתיה נעמדת לידי לפתע ושאלת אם אני רוצה עוד בירה או משהו אחר כי היא מסיימת את המשמרת.

אמרתי לה שאני בסדר ותודה

היא הסתובבה והלכה.