"יש מטחנה בגוף שלי, כאן בפנים בתוכי" וסבא מסמן על הלב שלו,

 "והמטחנה טוחנת וטוחנת ואני נושם בכבדות ומנסה להחזיר את הלב חזרה למסלול של הנורמאליות , זה קשה דרורי, המטחנה מכווצת ודוחסת הכול.

 לא משאירה שיירים של אוויר מזוקק שאריות של דממה ,כול הזמן מרסקת עצמות, סחוס, דם, לב, כול רגע דרורי.

"ושהוא אומר ככה, אני מרגיש איך הלב שלי גם מתפורר תחת אותה מטחנה שטוחנת לסבא את הלב.

"ואני הכי יודע שהים הכי טוב בעולם הוא הים בחודשי במאי או בחודש ספטמבר, אז נשארים קצת זרזיפים של קצף טוב באוקטובר. בים הזה דרורי אני הכי רגוע כי הוא שמן טהור".

"אני לא רואה, פשוט לא רואה ,הוא נעלם מבין האצבעות שלי, ואני דרורי, נשמה שלי ,בכיתי, צעקתי ,נלחמתי בגלים ,צועק, נחנק ,איפה אתה? איפה אתה? והמטחנה  ממשיכה לטחון ועוד טוחנת והגוף שלי ריק וזהו" .

בדיוק ברגע הזה שהסיפור מסופר  לי אני נושם בכבדות, והדמעות מעלעלות לי את הגרון ,אני מתאפק לא לבכות, סבא שלי מלטף לי את הראש יודע שאני בוכה בשביל הזיכרון.

"משכו אותי החוצה, אתה יודע מי ?דדו המציל זה שנותן לך לאכול ג"חנון כול בשישי בבוקר כשאתה מגיע איתי לחוף, כן דדו זה הוא שהוציא אותי החוצה מהים של ספטמבר.

 הוא חיבק אותי הדוק , ראיתי לפי המבט שלו ,העיניים שמראות את הסוף שאין לי יותר ילד".וכולם יודעים שהים אמור להיות בחודשים האלה רגוע, כבר לימדתי אותך,דווקא כשהים נראה נינוח אז הוא מכיל את הסערות שלו פנימה".

"אתה יודע דרורי, עברו עשרים שנה ועדיין אין לי ילד, ככה זה אני מתגעגע, זה עושה לי סדקים בגוף והמטחנה ממשיכה לטחון דק דק.הים לקח לא החזיר".

סבא שמעון היה מדבר ואני מקשיב ולמרות שלא הכרתי את אברם הבן הצעיר של סבא, האח של אימא, היו עולות לי הדמעות מול הים.זה היה עצוב לשמוע את סבא ככה.

סבתא נינט הייתה מכינה סרדינים קטנים שסבא היה מביא מהים, הוא היה קונה אותם ישר מהחכה של בכור הדיג שכאילו לוקח ממנו כסף, כי הוא העריץ את סבא שמעון שלי כמו כול השכונה.

  סבתא הייתה ממליחה אותם במלח גס כדי שינוחו בתוך התבנית ויוציאו את המיצים שלהם החוצה ,ככה הם היו יושבים בתוך המלח כול הבוקר, והיית יודע שבערב המנה שאני וסבא הכי אוהבים, תונח לנו בצלחת על השולחן .

 בערב סבתא הייתה פותחת להם את התוך וממלאת אותם בכוסברה ושום קצוץ,ובאומנות נפלאה והייתה מטגנת אותם בשמן עמוק, נותנת לשמן לספוח את כול העזות פנימה לתוכם, מוסיפה מין תבלין אדום שהיא הייתה רוקחת מפלפלים שום ולימון, "האריסה של סבתא" קרא למרקחת סבא שמעון.

 אני הייתי אוכל מהטעמים עם האצבעות ,לא מפסיק לנגוס כשסבא מוזג מהערק לעצמו,והוא והיה מתיישב לידי בשולחן, ואומר לסבתא נינט "איזה ידיים יש לך סבתא ,איזה ידיים ,תבורכי" .סבתא הייתה דומעת ואומרת לי "דרורי איך אברם היה דומה לך, גם הוא אהב סרדינים והכי אהב לאכול את הרוטב של הסלט עם הלחם הלבן ,ככה בלי סדר שהכול מעורב ומעורבב" .ובמרוקאית זה נשמע כול כך קרוב ומחמם.

אהבתי שהיא הייתה אומרת את זה ככה,בדיוק ככה, באלה המילים ואז הרגשתי קרוב אליו, לדוד שלא הכרתי.

התמונה שלו  הייתה תלויה בסלון של סבתא, כשאימא שלי, אחותו של דוד אברם תמיד כשהייתה עוברת לידה היא הייתה נעצרת מתבוננת ומנשקת את המסגרת ומאחלת לסבתא שלי שיביא לה בארכה מגן עדן. ואני הייתי ממלמל ומאחל לה שיביא לה הכי הרבה בארכה כי היה מגיע לסבתא שלי  ככה זה היה צריך להיות. וככה אני חושב.

היום כבר עברו עשרים שנה לפחות ,סבתא נינט כבר איננה בחיים וכשהיא נפטרה כול השכונה הלכה אחריה מתוך כבוד ,פעם היו עושים כבוד למי שצריך, פעם בכלל כנראה היינו בבארכה אחרת.

 היא קבורה ליד הבן שלה אברם, וזה עושה לי עד היום מחטים בלב.

  לפעמים אני מתיישב ליד הקבר שלה, שם בחדרה, כשאני מבקש קצת שקט בלב, מנגן לי בראש שירים של סמי אלמגרבי כמו שהיא אהבה.

 אני מספר לה, בשקט, ובמילים של אז שהיא אהבה לראות אותי קורא מהספרים, "פעם דרורי יהיה טייס או לפחות ראש ממשלה". והוא לא היה טייס וגם כנראה לא יהיה ראש ממשלה, אבל נשארו לו  מעט מהחוטים שלה וזה הכי חשוב.

 ואני מספר לה על הילדים שלי שהם הנינים שלה ושהכול טוב ,באמת טוב.

סבא כבר היה מאד זקן ותמיד כשהייתי רואה אותו, הוא היה בוכה,כך שנשארו לו סימנים של דמעות בעיניים, הייתי מחבק אותו קרוב ,והכי אוהב את הריח שלו,ריח של ים ,ריח של פעם.

לפעמים שיש עוד מעט יום כיפור, ועושים בשמים את אדון הסליחות בא לי פתאום לתת כבוד לסבא שלי וללכת עבורו לבית כנסת של המרוקאים בשכונה ,לשיר לו את העננו אלוהי המרכבה שירגיש שיש בארכה מדוד אברם.

למרות שאני כזה חילוני ולא עושה חשבון לכלום,יש רגעים שהשכונה של פעם יושבת לי חזק בגוף . 

עכשיו אני עוצם את העיניים,משחזר את הטעמים בתוך הגרון,ככה שהם באים לי טוב בבית הבליעה .טעמים שאין בשום מקום, הניחוחות שעושים לי סדרים בגוף.

איך שהוא היה מדבר המיכה הזה,הייתה לו שפה של איש רחובות בתוספת ניחוחות של בוגר אוניברסיטה,אחד כזה עם מלא תארים.

כולנו היינו עוצמים את העיניים כשהוא היה אומר את המילים,אומר אותם כאילו כלום, ההברות היו נשפכות ממנו, מלטף את קנה הרובה באיזה מארב מחורבן,בתוך צמחיה קפואה שם במקום המזוין שנקרא לבנון.

היינו שוכבים קופאים מקור מזורגג, הטיפות חודרות לך לתוך החרמונית ומקפיאים לך את השערות הפנימיות ואתה מת .

הנשימות היו מתפרקות לרסיסים, הכול היה אבקה של געגוע וייאוש רק מיכה היה מדבר מספר ואנחנו מקשיבים ,כול מילה הייתה עוצמת את עצמה עבורנו.מיכה משחזר  את הטעמים לאט, ביסודיות, מפרק את ההברות אחת אחרי השנייה ,עיניו נוצצות בחושך,אני נושם בכבדות, הלשון שלי יבשה,הוא היה מניח את הטעמים בדיוק בתוך הנקבים שלנו. "אני פורס את הלחמנייה החמה, חותך אותה בדיוק באמצע, כך שהפירורים נוזלים לי מהסכין ועושים רעש של ססססס  אתם מכירים את הרעש של הלחם שהוא נפער כמו כוס של בחורה, כולנו מהנהנים בראש אפילו פרויקה הדתי, האוויר הקפוא מתחמם סביבנו, הפחד שיושב באופן קבוע בחלל הגוף מתפוגג קלות, כאילו מונשם לעצמו באינפוזיה של רוגע פתאומי.

שי המאגיסיט כבר מלקק את שפתיו,הטעמים מרחפים מעליו, מיכה עושה בו שמות. וקנין רכון על הרובה מביט במיכה בעיני עגל, נו בבקשה תמשיך,תמשיך אני רעב הוא לוחש את המילים, הבן זונה מיכה שותק ויודע שקהל מעריציו מוכן לנשום כבר את הכול. ואני דרורי זה ששוכב ליד החבר של הנשמה שלו מיכה, רק חושב על יעל, האם היא עוד אוהבת אותי?

 מיכה ממשיך לספור אותיות לנבור את המילים מסביב."על הלחמנייה זאת הפתוחה,אני מורח שיכבה ענקית של מיונז,מורח משני הכיוונים שלא נפספס כלום,ולרגע קטן לא מורגש אני עושה אוף של טעם ,אני רעב.

 מנור נותן לי בעיטה קטנה בגב, "דרורי שקט אני עוד מעט אוכל לך את התחת" ואני מחזיר לו בבעיטה אחורית,איתי המפקד משתיק אותנו בנשיפה זעפנית.

מארב בן זונה עוד עשר שעות לפחות ,הגשם דופק לנו את הנשמה ואת הקסדות ואנחנו רעבים, כוס אמק כמה רעבים.פרויקה הדתי לוחש בקול הבכייני שלו בלי דברים לא כשרים בסנדביץ', ומקבל ישר כאפה מדנינו שכול ההנאה שלו בחיים היא לתת כאפה לפרויקה,"תשתוק" הוא נובח בלחישה "תן לו להמשיך".

פרויקה שותק והוא שוכב קרוב אלי,אני יכול לדעת שהבן אדם היה מוכר את האלוהים שלו עבור סנדביץ' שמיכה מכין וזה אוקי בעיני, אני נותן לו מכה קטנה בקסדה הרטובה שלו,הוא מחייך אלי מתוך העלטה מגלגל את עיניו כלפי מעלה,"כוס אמק כולכם".

 ואז שמיכה יודע שעדת מעריציו מוכנה,הוא מתנשם ואומר בלחש את החרדל אני מפזר על המיונז מערבב את הטעמים, שיהיה צבעוני לבן צהוב ,ואני שונא צהוב כבר מהבית, כוס אמק מכבי, אבל מוותר הפעם, ווקנין נושם כבר יותר כבד ורעשני.

והגשם כאילו להחיש את הערבוב דופק לנו על הראש, דופק ,דופק ונותן לנו את לבנון שחורה,מגעילה,רטובה, והאוויר נגמר. שי נוגע במאג עם שפתיו כאילו שהוא הולך לזיין אותו, אפילו איתי המפקד כבר שייך לחבורה הרעבה הוא כורע טיפה סביבנו נותן מכה למנור שיזוז וייתן לו להתקרב אלינו לחבורה הרטובה, ומיכה הבן זונה ממשיך, לא עוצר, מקלף אותנו אחד אחרי השני .

 "אני מניח פרוסות עבות של סלאמי ,אבל פרוסת עבות כמו מטבעות של זהב, לא פרוסות של כוסיות ,פרוסות עם נקודת של פפרוני, ועל הסלאמי "הוא ממשיך בתנופה "אני מניח ומדביק נתחים עבים של פסטראמה, אתם יודעים זאת עם הפרורים של הדבש המרוח בקצה".

מיכה משתתק, נותן גם לנו לשתוק ולעכל והכי למות בתוך הרטיבות, והססס של הטעמים שמיכה עושה לנו מקצרים לכולנו את החיים, עוד עשר שעות של גשם, עשר שעות שלמות, ואני רעב קבינימט,אבל אני מוותר על כול האוכל הזה ,כול הערבוב המטורף שמיכה רוקח בחושך המגעיל בלבנון עבור חיבוק אחד מיעל.

 שי מניח את המאג לרגליו ומתקרב אלינו עוד הכי קרוב שיש, הנשיפות שלו כבר עלינו אומר "נו תמשיך". וקנין נראה לי כבר מת,הוא לא נושם ואני אוהב את וקנין ככה כמו שהוא רעב, מטורף, צמא לחיים וגבר בן זונה.

 פרויקה מפחד מדנינו שעיניו נהיות קטנטנות ועצבניות ,ונצמד עלי ,כולם במחלקה חוששים מדנינו אבל דנינו מפחד ממני, אז מה אכפת לי.

מיכה ממשיך לנקב את כולנו ,לטחון לנו את הנשמה במילים של רעב, אני פורס עגבניות דקיקות, עגבניות אדומות קטנות אלה, שיש להם הכי הרבה דם,בדיוק כמו אצלנו בקיבוץ אלה שמוציאים מהחממה, ועל הפרוסות האדומות אני מניח מלפפונים ארוכים בשרניים, מקפל אותם בתוך הדם של האדום הזה.

אני מקפל את מיצי הרעב שלי, עוד תשע שעות מזוינות ,תשע פאקינג שעות. מיכה ממשיך כאילו אין מחר,הגשם טוחן לנו את הנשמה ואנחנו רעבים, שתים עשרה שעות  של מארב מזוין, יום, יום ,דופקים שעון, ומה שיש לאכול בסוף, קופסאות לוף מגעילות.

  מיכה מוסיף את האש שלו עלינו "אני חותך בצל ירוק, ריחני, עבה", שי אומר לו, "בלי בצל יה בן זונה,אני שונא בצל,אל תהרוס"

."זה הסנדביץ' שלי" עונה לו מיכה, "אז תלך להזדיין". ואני רק רוצה שיעל תבוא מתוך הלילה, תחבק לי את החיים הקפואים שלי במארב בלבנון ,מה אני מבקש אלוהים,

קר לי קבינימט ואני רעב.

 מיכה כבר מפזר על המילים מלח גס, הרבה פלפל שחור, ולוחץ על הסנדביץ' שהטעמים יתאחדו,"יהיו טעמים אחידים זה הסוד" הוא לוחש לנו שוב בשקט "לאחד,לאחד ושוב לאחד את טעמים". ובדיוק ששי המאגיסט לוחץ בשיניו כאילו על הקשה של הסנדביץ' התחילה האש.

לפעמים כשאני מגיע עם החברה מהפלוגה לבקר את מיכה בבית קברות ירקונים,אנו יושבים ומדברים סביב הקבר, כולם מגיעים כמו צו שמונה חוץ ממנור שעושה אמריקה, ווקנין שכבר איננו איתנו.(זה סיפור אחר)

 לאחר שאנו מדברים ,מתחבקים ,ואני קצת מזיל דמעה יחד עם פרויקה הדתי כי אנחנו כאלה יענו מחוספסים.

 אנחנו הולכים לאכול סנדביץ' עם פסטראמה אצל האוטו של חמי בצומת סגולה.

 ואפילו שי שלא אוהב בצל ירוק מוסיף את הירוק הארוך והחריף מתוך כבוד למיכה

 ויעל?....

לא יודע איפה היא היום.  

ברחוב הנגב מספר עשר פינת אלי כהן ,בבלוק האחרון של השכונה גר אדון ברגר .

אדון ברגר היה קטן קומה,רזה.הייתה לו קרחת ענקית ווריד שבלט לו על הצוואר. תמיד הוא היה לובש גופיה עם חורים שהיה קונה במשביר החקלאי ומכנסי עבודה כחולות .

הוא עבד באליאנס מפעל הצמיגים בחדרה כמו כול גברי השכונה ,וכמעט בכול יום אחרי הצהרייםהוא היה עובד ומגנן בחצר של הבניין של הבלוק שלנו מול הים.

 הוא היה עובד לבד, בשקט, גוזם את העלים, סוחב את המריצה וזורק את העלים היבשים לאשפה בשטח החול הפתוח ממול.

לפעמים הוא היה  אומר לי ולחבר שלי צ'יקו שנבוא לעזור לו לגרור את המריצה. צ'יקו היה מסתכל עלי ועושה פרצוף של ייאוש ומגלגל את העינים כלפי מעלה,ואני הייתי מרגיש קצת לא נוח,כי אהבתי את אדון ברגר,אבל הייתי מת לשחק כדורגל.

 הייתי עושה סיבוב אחד עם המריצה שופך את תוכנה ברחבת החול וחוזר במהירות, אדון ברגר היה רואה את המצוקה בפניי והיה אומר לי "מיידאלא" לך תשחק כדורגל עם החברים  שלך,רק ככה הבנתי "שמידלא" זה שפה של אלה שהגיעו משם.

לאשתו של אדון ברגר קראו בלה ,היא הייתה אישה קטנה עם שיער קצר בצבע לבן היו לה כתמים של זקנים שכיסו את פנייה ואת זרועותיה.בלה הייתה מתלבשת בשמלות גדולות בצבע כחול או פירחוני, השמלות היו מכסות את כול גופה עד לקרסוליה, היא נעלה נעלים שחורות קצת בלויות כמו של גבר.

בלה הייתה  אישה שקטה וחיוורת ,תמיד פסעה אחרי אדון ברגר כשהם היו יוצאים לפנות ערב שהשמש הייתה מעבירה סיבוב פרידה על בתי השכונה לצעדה הקבועה שלהם מול הים .היא הייתה כפופה ומעט מתפוגגת, מחייכת חיוך קטן נבוך, ותמיד אומרת לאימהות שלנו שישבו על הספסלים מחוץ לבלקון בשכונה שלום. סבתא נינט שהייתה יושבת על הספסל האדום הייתה עונה לה במרוקאית ערב טוב גברת ברגר כשהדרך תמיד תהיה טובה אלייך. במרוקאית זה נשמע קצת יותר מתגלגל ויפה.

בלה כבר הבינה את המשפט המרוקאי הזה והייתה מחייכת אליה שוב חיוך קטן של כבוד ,סבתא נינט אהבה את כולם בשכונה. אדון ברגר היה נעצר בדרכו ,נעמד לידנו כשהיינו משחקים כדורגל על הרחבה ממול, נותן לכול אחד מאיתנו סוכריית טופי פירות, או מסטיק עלמה אדום.

 הוא היה מחייך אלינו חיוך רחב וחושף את שיניו ואומר ילדים יפים אתם, לסבתא הוא היה אומר "גברת נינט מה שלומך"? היא הייתה עונה לו הפעם בעברית "תודה רבה אדון יקר".

גברת סויסה אימא של פיני החרא הקטן שאף אחד לא אהב ,כי היה מלשין עלינו לאחיו מרקו החרא הגדול .הייתה מחייכת חיוך רע ואפלולי עם העיניים הקטנות שרצות לה בין חוריהן, אומרת לנשים שישבו סביבה מה יש לו לעשות פה,אצלנו בשכונה המרוקאית.

כול הנשים היו מהסות אותה ואומרת לה מה הבעיה שלך גברת סוויסה? אדון ברגר הוא איש מכובד ונימוסי בשקט ובשלווה שלו.

ביום חמישי בערב, סבתא הייתה שולחת אותי אליו לביתו עם  סל כתום שבתוכו מטבוחה שורפת, מחאמר עשוי תפוחי אדמה ודג מרוקאי בפפריקה.היא הייתה אומרת לי,תביא את הסל לאדון ברגר לכבוד השבת, תאמר לו שתמיד הוא יכול לבוא לבית הכנסת של סבא לתפילת שבת .

הייתי דופק בדלת החומה שעליה היה רשום באותיות בצבע שחור משפחת ברגר. אדון ברגר היה פותח עבורי את הדלת בחיוך גדול ושמח ,"כנס דרורי ,כנס בבקשה" .הייתי נכנס מבויש נ,עמד בצד מול הטלביזיה של פיילוט בשחור לבן ישבה גברת ברגר על כסא סלון בצבע אפור אוכלת צנימים וקוט'ז לבושה בחלוק בית כחול .

אדון ברגר היה לוקח את הסל ממני ,כולו חיוכים ,הווריד שלו היה רגוע ועיניו מתנועעות בהנאה גלויה,הגופייה הלבנה עם החורים שהיה לובש הייתה חדשה,והדיפה ריח ניקיון.

הוא הוציא את המצרכים מהסל מריח אותם אחד אחרי השני ואומר לי דרורי "איזה סבתא נפלאה יש לך" מתנשם קלות "אישה של חיים גדולים" ובלה שהייתה יושבת על הכורסה הייתה עוצרת מלעיסתה ומהנהנת בחיוך, אדון ברגר היה מוסף, אבל שתדע דרורי שסבא שמעון הוא אדם יקר לא פחות .

שב הוא היה אומר לי, ואני לא רציתי לשבת כי נורא התביישתי .ובנשימה חטופה בתוספת עצימת עיניים הייתי אומר לו את מה שסבתא נינט לחשה לי לומר ,שהוא יכול לבוא לבית הכנסת של סבא שמעון .בתוכי ידעתי שהוא לא מאמין באלוהים, וכשהמילים נאמרו מתוך לשוני הייתי מפחד שתרד מכת ברק מהשמים ותעלים את אדון ברגר על חוסר האמונה.

 הייתי פוקח את עיני באיטיות מתבונן באדון ברגר שנשאר מחייך למולי, הרמתי את עיני לכיוונו מתבונן במספר החרוט לו על היד.אדון ברגר היה משקיף על מבטי הירא והיה מסתיר את המספר במהירות,על ידי כיסויו בכף ידו ומוסיף בקול מעט רועד לך לסבתא ילד יפה, ותאמר לה תודה מכול הלב ."איזה משפחה טובה יש לך,תמיד תשאב את השורשים שלך מהבסיס ומהכבוד, הם טובים תאמין לי".

יום אחד בחורף  כשירד גשם ודפק על כול החלונות בבית ,שכבתי במיטה הגדולה יחד עם סבתא נינט ,שחיבקה אותי חיבוק עצום של קרוב קרוב כמו שהיא קוראת לזה .אני אוהב את הריח של המיטה הרחבה של סבא וסבתא עם הריח המיוחד שנלכד לך באף ,הים עשה רעש  של גלים טובים וגועשים בדיוק כמו שדוד נתי היה אומר  על רעש ים שכזה,מחר אפשר לתפוס את הלוקסים ממש ליד החוף.

שאלתי את סבתא ,למה לאדון ברגר יש מספר על היד,סבתא הביטה בי בשקט ,עיניה קטנות מתחת למשקפים העצומות שלה,בקול שקט חרישי שיש בו נטיפות של עצב היא סיפרה לי. "אדון ברגר ברח ממחנה ריכוז",שאלתי אותה, "מה זה מחנה ריכוז" סבתא ענתה לי ,זה היה מחנה של יהודים שהיה מכוסה בגדרות תיל והיו גרמנים ששמרו עליו ,לפי הקול שלה הבנתי שהיא לא רצתה לדבר על זה יותר.

 שתקתי  למחרת שאלתי את רחל הספרנית בספריה העירונית בחדרה, מה זה מחנה בדיוק ריכוז,רחל  סיפרה לי על המחנה ועל מחנות השמדה ועל החיה הנוראית שנקראת שואה, הגילוי עשה לי כאבים בכול הצלעות בגוף, סיפרתי לצ'יקו וגם לו היו כאבי בטן ,ומאז כשמר ברגר היה מופיע הינו מורידים את הראש בשקט, הוא היה מחייך אלינו חיוך של גופיה לבנה עם חורים של המשביר.

 כשפיני החרא הקטן ,יום אחד צחק על בלה ברגר ואמר לנו שהיא נראית כמו קיפוד ,זינקתי אליו כמו מטורף כשצי'קו ישר מזנק אחרי, כי צ'יקו תמיד הולך איתי באש ובמים, זה ההסכם בייננו לכול החיים, נתנו לו בעיטות וראסיות בלי לעשות חשבון לאחיו מרקו המניאק, עד שפיני ביקש סליחה.

 יום אחד כשסבא שמעון לקח אותי יד ביד לכיוון הים, שאלתי אותו למה למר ברגר אין ילדים? הוא לא הביט בי ישירות בעיניים,לא הרפיתי מסבא שמעון הגדול ושאלתי אותו שוב הוא ליטף לי את הראש בשקט ואמר שהיו לו פעם ילדים בדיוק בגילי והם מתו במלחמה הרעה בגרמניה . שאלתי אם  הם מתו במחנה הריכוז,?הוא אמר לי לא, הם מתו במחנה השמדה.

 המילה כול כך הפחידה אותי שאפילו לא שאלתי מה זה.

היום בגילי כשאני קורא עיתון על האנשים השקופים של השואה שנלחמים על כמה שקלים ,המדינה לא מסוגלת שידאגו להם שיחיו ברווחה.יש לי חמיצות בלב וכאבים בצלעות.

בכלל איפה סבא שמעון? מר ברגר?

ואיפה צ'יקו שהבטיח תמיד ללכת איתי באש ובמים  

כתיבה איטית מחררת את קנה הנשימה,

קריאה איטית פשוט הורגת.

 אינטימיות יכולות להיות בה פירושים רבים

 לבסוף אתה מתכסה בשמיכת נוצות,

 נוגע לעצמך בזין

 ועושה קהל.

כולה אינטימיות, לפחות עם עצמך.

 הזעם תוקף את חלקי התקריב הפנימיים,

ברגע הוא מכשף את שטחי המרעה הזניחים.

 שאני מתחיל להיות מתחוכם מילולית,

 עולה לי קבס בסרעפת

 וחשיבות עצמית של חור תחת מעושה

 כולה..

אני מביט סביב ,

תר אחרי נפלאות הבריאה, בודק היטב.

הנסתר רב על הגלוי.

ואני עדיין מחפש חלקים פשוטים,

 אתם יודעים.

פ ש ו ט י ם.

 אני לא כותב זעם

 כלל לא .

 למי ששאל ,מנסה לכתוב אמת עצמית.

 סיפוקים מידיים של מילים .

דור מזוין של אינטרנט

מי אני ?שאלה כזאת יכולה לטלטל את האמת שאתה בטוח שקיימת

 בתוך בועה מזויפת ,או ניצוץ של חדווה מעושה.

 הנה ערב חג

. פוליקר עושה שריטות בורידים החשופים

פוליקר...כאילו האיש מכין תמיסה של כאבי צוואר ופתיתי לב מפורקים

 הסותמת את צינורות היניקה והפעימה השוצפים בקצב גבוה מהרגיל.

 כוס אמק יודה.

 ימים של אור ירח מנצנצים,

 ירחים מצומצמים של שתיקה חד גונית.

 שתיקה הדוקה של סוף.

כנראה שכול מי שאני מכיר, יש בו עצבות של חג

או בכלל עצב של יקום מתעורר

 בכול זאת חודשי הקיץ באים,

 ואדוות של גלים מצחצחות בצבעי קצף צחורים את הטורקיז של הכחול הגדול,

 יופי פילאי ממש.

 לך תבין.

ימי חג

 זה קטע היום הזה,

 בתוך בליל התחושות שמזנקות אלי

 ופוגעות לי בסרעפת,

דורשות ממני תשומת לב

 דרור...תעורר

 יש תנאי העסקה חדשים,

תנאי מחשבה בהירים,

 ואני... עדיין שואל מי אני.

 חלקות אי סימטריות של טוב ,פרופורציה, נחרצות ודעה,

 בוצעים, מקלפים, בוצרים ,משסים את שאריות הסבלנות שבי.

 עכשיו בא לי לקלל

ככה קורה אצלי שיש לי משבר בצינורות יניקה.

 כוס אמאמאמק יודה.

 כוס אמק בכלל.

תוספת חג

חזרתי מריצה של בוקר

השמים נקיים הרוח עושה נעים על בית החזה

אורי מדבר, ישראל צוחק.

רצים מול שדות החיטה המזהיבים

זה לא רע.

בחיי.

ממש לא רע.

יש טעמים חדשים שאני צורך,

כמו נרקומן של חיים.

עדיין מקפיד על דרכי חיים מקובעות,

לפעמים מחפש את האפלוליות המוזרה

של ריחות תשוקה.

בבוקר בהדר יוסף רצנו את אימון יום שישי . 

בשעה שש בבוקר אפילו החושך היה נבוך מאיתנו.

היה כוס אמק קשה ,אבל שקשה לי אני מחייך יותר,

סוג של מזוכיזם נאור. 

יש אמיתות שקשה לעמוד מולם,

כאילו הם באמת שייכות לך.

הן יכולת להתנפץ או לנפץ  או אפילו לזרוח כמו כוכב שביט,

 פרופורציות עלק... מי אמר שהכול חייב להיות פרופורציה.

לפעמים בא לי לחרוג מהגבולות המותרים ,כמה שעוד נשאר לי

 מהם.

 אספתי לעצמי דרכים של זמן אביב.

צלילים של גבע אלון מרעידים לי לאחרונה את הנגן.

ספרים של פרימו לוי לוקחים אותי  חזרה לעולם של פרופורציות(עלק).

ריצות אכזריות של בוקר עם דפקים מזוינים מודיעים לי בגאווה

שאני לא בהכרח בגיל של שבירת שיאים.

שינה טרופה ומחשבות הזויות מציינים לי שלא הכול אמיתי אצלי,

יש לי את קטעי החשיבות העצמית שעדין לא נגמלתי מהם.

 עכשיו כבר יום שישי איך השבוע עובר לי מהר,

אני כותב מילים בספר הלא נגמר שלי.

מתבונן לכיוון התוך של הגוף פנימה

מקשיב.

יש שם חלקי חילוף שחייבים תנועה חדשה.

אז שקשה לי

אני נוסע לים ,הכחול מקבל אותי תמיד באהבה,

טיפוס כזה.