היום הקפיאו את השמיים באובך מגעיל,

מסתלסל, מתפתל, מתכווץ.

מרגיש את הדופק נע לאט.

אני נאחז בקטע הזה של הדופק,כנראה שאין לי יותר במה להיאחז

מלבד דופק ערטילאי,

מה יש לי עם חוסר, קבינמט.

מכירה את התחושה,של נטישת הימים?

עוצם עיניים, מכין חרבות, מקושש עצים, מחפש ערסל להניח את ראשי.

פוסע בדרכים האחרות ,מחפש בעולם מקביל,

 מתנועע חשוף על לילות משי לבן,לילות של צירופי מילים,

 מעין תרכובת נזעמת חדשה.

 תרכובת של בניני אפלה,

אני מניח את ידי השמאלית על הדופק,

הרעמים נעים,מתנועעים מתנפצים

כמה זעם.

צריך לצעוק לפעמים מול סלעים חשופים,

משחרר אתכם מכיווצים,

משחרר את עצמי מכיווץ פרטי,

משוחרר על תנאי.

נאשם בגליה פרטית,

זמני יום חדש

זמני יסוד.

 אין לי מה לומר יותר במילים קצרות

 חוזר לארוכות

תודה.

 מכירים את הקטע של ואן מוריסון שר על החומה את פינק פלוייד

אין קטעים כאלה,

פשוט אין. 

שומע את סימון וגרפונקל ,יש להם את היכולת לעשות אותי

צמא למשהו לא ברור.

אני אוהב אותם,

את היכולת הזאת לזקק אותי לחתיכות של

 חלקי אדם

 ההרמוניה שבהם עושה חריטות ברקמות החשופות שלי.

אלה ההרמוניות שמפרקות את הזרמים שחסרי אוויר שבי

אני אוהב אותי גם?

 מעניין.... 

הם שרים על אמריקה

 ועל שקט מבורך,על זמנים מקולפים,

מרחבים .

בתוכי יש רעש עצוםרעש שאינו נגמר,רועם, מתרעם,

רעמי איסלנד

ברקים של מסע.

אני מקליד בקצב את המילים, באנג באנג

 הי זה עובד

השקט מתחיל לנזול. 

באנג ,באנג.

   את אומרת שאני אידיוט ואני מסכים ,בחיי.

 הלילה אני מחייך את חיוך הרעש ,

חיוך הדפוק שנוזל לו הלב.

 מחייך לעצמי,

 יש מוסיקה טובה שעושה בי סימנים,

 האלכוהול חורט בי את הקצב,

 אני ניזון. 

  קחי את הזויות האלה שעושות בי כהה וחד

זוויות לא אפשריות כמעט

תמרחי אותם כמו שוקולד למריחה

 על פרוסה בלי הקשה,

אני לא אוהב דברים קשים,

 טעים לך?

 תאכלי.

  הקצב ממשיך לבעור לי בנשמה ועכשיו אמריקה נגמרת,

הכול שקט ועצוב ,

כולם הלכו ואני לבד

 בואי ,בואי, בואי.

הקשה כבר איננו. 

אני רעמי איסלנד

 "יש בגוף בתוכו עמוק,ממש בתוכו בפנים, המקום הקטן הזה בין הלב ללבלב ,שמאלה לטחול איפה שמערכות הדם מוסתות את חום וקור הגוף, שמה בדיוק יש צלילים מסוימים שממש יכולים לשחוק אותי עד פיסות קטנות של אבק אדם .

אתה יודע כאילו מפלסת הכובשת קרקע עוברת מעלי,ממש מערוך אנושי.

 אני כבר לא נלחם בצלילים האלה יותר, אלה מנתק את החוליות של גופי מעצמי עוצם עיניים מתמסר מרצון ונכנע לכוח העצום הרובץ מעלי, אפילו מחייך חיוך פנימי סודי ככה שאף אחד לא רואה חיוך של חתול ערבות מוזר.

אני שוכב קפוא ומאפשר לצלילים להשתלט עלי, להחדיר את עצמי לשכבות שלי ושם מתוך הצלילים המפשפשים בתוכי, אני מנסה לשחרר את האנרגיה הלכודה שרוצה להתפרץ ממני, עדיין האנרגיה לכודה כמו חיה שקופאת למול הטורף .

אני נושם את האוויר פנימה הכי מלא שיש, משחרר את עצמי מהמלכודות הטמונות בי, נוהם כמו חיה ,באותם רגעים שניות לפני ההתפרקות אני מוכרח לחזור לשורשים שלי, לשוב לאדמה להרגיש קרוב לקרקע, להביט באומץ בעצמי, לא להרפות ואז למשש את גופי ,להרגיש שהוא שלם ולדעת ששם באדמה אני יציב.

אני אמיתי לא הולוגרמה דהויה של חיי". 

הוא מתיישב על מדרגות השיש האפורות מתחת לבניין המכוער של ביטוח לאומי ברחוב המסגר חוצה את רחוב יד חרוצים ממול למוסכים הישנים שהפוכים לערימת פיח מגובבת למול האוטובוסים העשנים .

מתבונן לכיוון הכביש הדו מסלולי שנע בתנועה שוצפת ,יש בידו כוס ניר קשיח כשבתוכה קפה הפוך ללא קצף שהוא קנה בבית קפה ארומה הקרוב.

הכוס עדיין מחממת את אצבעותיו, הגשם היורד נראה כמו מסך נוזל השוטף את התמונה שעלייה הוא מתבונן, חסר לו מגבים כדי לזקק את התמונה להפוך אותה לחדה ומפוכחת, הרעש של התנועה מהמהמת בראשו בתנועה רחבה, אור היום נגוז כבר מתחיל בסיבוב הסיום שלו, לאחרונה מחשיך מוקדם.

 החורף הזה גומר את שארית החום שיש לו בגוף, ככה הוא אמר לה בלילה האחרון שלהם, היא הנהנה בראשה מבינה ומשתתפת  במילותיו ,אלה המילים שמרוקנים את הייאוש ,זה שלופת ולא מרפה ממנו,אם היה תלוי בה הייתה מוכנה לצבור את כול קיא החוסר אונים הזה אליה לתוכה, משאירה אותו כפרפר מעופף, כשהיא אוהבת היא קיצונית, הופכת לדהויה מעין צללית חסרת קיום.

היא אחזה באצבעותיו ברכות, מתבוננת עמוק לתוך אישוניו כאילו מנסה לחדור לתוכם .היא ידעה שהוא הולך, אדם בעקבות גורלו ,מוזר אין דרך אחרת לעצור את השקיעה, אלה ללכת ולהעלם איתו יחד, הוא גורר את עצמו לשם, והיא איתו.

 כמו שגוף בגוף נוגע זה לא אותו דבר.

השיר של עיברי לידר נשמע מתוך חלל המכונית ,השיר שנשמע גם מהדהד לו בראש כמו שגוף נוגע בגוף זה לא אותו דבר...ביחד...

המכוניות נוסעות באיטיות, נוגעות ולא נוגעות אחת בשנייה, הגשם שוטף את הרחוב ואותם יחד והוא מתרומם מהמדרגות של בנין האפור ,ומתחיל לפסוע, הגשם שוטף אותו, מצליף על קודקודו מרטיב את הסווצ'ר הכחול כהה, והוא ממשיך לפסוע בתוך הענן

המפלסת עוברת מעל.

שאני רוצה לכתוב מילים כי פתאום יש איזו בעירה שבוערת לי בפינה הקטנה של הגוף,

 אני עוצר את העבודה וכותב,זה נשמע נורא, אני צריך לעצור את העבודה...

מי רוצה לעצור את העבודה?מי בכלל רוצה לעבוד

זה בערך כמו לזיין לפי השהיות כי פתאום צריך

וזה קיים.

בגיל ארבעים וארבע  עדיין כותב בתוך העבודה, טוב שמישהו עדיין מעסיק אותי זה בהחלט הישג.

 הרצון לכתוב

ולעוף הוא אמורפי לחלוטין,

 סוג ריטואל חיים מפתיע.

טוב

 גם לעוף זה כבר חלוקת קשב המשתייכת לעצמה ,המאבק בין הקיים ללא קיים.

בטח לעוף... 

תגור מול הים ,תעשה מילים, תאכל סושי ,ותזין בננות,

תשתה ויסקי מהבוקר, תהיה שלם ,ובגופך ינוחו שלום ואהבה.

זעם מפרה אותנו.

בסוף אני עושה משכנתא,

 מוציא את הכלבים,

 אוכל יוגורט בבוקר ושומר על משמעת כולסטרול.

מכין סנדביצ'ים בבוקר

 בודק שיעורים

מרדן עלק

בקושי אבא עם גרביונים

.הרגעים באים ,אני רוצה לכתוב מילים ,מנסה מתרכז ,

פתאום זה עף ויצא טוב בחיי.

ככה זה

המציאות

היום יום הולדת

וואלה קטע…

אני עוד לפעמים מדבר עם עצמי ככה במילים שונות

מילים ששייכות רק לי.

לפעמים אני עוד עושה סדרים חדשים בגוף,

צלילות שקופה ועמוקה.

למראה הים הכחול עדיין מתחוללת בי נשיפה, נשימה, נשיפה, נשימה.

הספר קרוב יותר מתמיד… ככה זה

הרגליים נושאות אותי עדיין כמו הרוח

אש חיה.

תראה אח שלי, תראה איך אני כדור אש, מתעופף בשמים, אני טיל אנושי ,נשמה מתעופפת.

תמיד המילים האלה היו מצחיקות אותי ,גורמות לי לחיוך בלתי רצוני בזווית של הפה.

ברגעים המיוחדים האלה כשאיתי פריינטה הגדול היה אומר את המילים הכול כך שייכות לו, חצי גוף שלו היה ניצב בתוך המים כך שהם היו מכסות לו את הטבור, הוא היה מעיף את ידיו כלפי מעלה, צועק לכיוון השמיים שהיו שקופים לחלוטין, רק הירח המלא עד גדותיו ועדת הכוכבים שנצנצו לידו, היו נותנים לנו הילה זוהרת של סוף דרך מתקיימת.

הים כולו היה שלנו ,הדיונות היו חשופות , דלוקות בלובנן מול הירח ,לא זוכר שהיו מגדלים סביב.

אש בני זונות,אש בני זונות, בואו תראו איך אש אמיתית נראית ,הוא היה ממשיך לצעוק, מורד בירח ובכוכבים, מורד בעצם בכול מה שניתן היה ואפשר למרוד.

איתי פריינטה היה האש של השכונה ,בער כמו לפיד,הוא היה יפה בחיוך הכובש שלו כשהעפעפיים היו מקבלים את הקימוטים המחייכים, כך פניו נראו כמו פסיפס מושלם.

הבנות של השכונה ובעצם של כול העיר היו מתלחשות אחריו כשהוא היה עובר לאיטו בחוף הים ,חשוף כאילו כלום לא נוגע בו,מחייך את חיוך השם זין שלו, תמיד נמשך לקצב הטירוף, לקצב השריפה .

 אני ידעתי  כמו שידעו כולם שאיתי הוא הילד הכי חכם בשכונה ,לכולם זה היה שקוף,הוא היה יכול בשנייה פתאומית ללא אזהרה ,לומר מילים שאתה בכלל לא מוכן להם,מצטט מהספרים הכי מדהימים שהוא היה קורא בים.

מכיר את  הסה? שמעת על עמיחי? מה אני אמור לענות לו שלא? אז זהו דרכו קצת הכרתי.

 פעם בבית ספר הוא הרג את המורה לספרות נוגה ששאלה אותו בפנים היהירות החסרות הבעה של חום, "אם בשכונה יודעים מי זה הזקן והים, ואני מתכוונת לא לדייגים של השכונה אלה שמכופפים על המזח ושותים ערק מהבוקר". 

איתי קם מהכסא ,הביט בה במבט של תת אדם  ונתן לה את כול האפיונים של הזקן, בתוספת ביקורת על הכתיבה העזה, ודרכי המחשבה של המינגווי כלפי המבקרים ששתו לו את הדם,באדישות הוא שאל אותה אם רוצה את זה עכשיו באנגלית? כשהיא פערה את פייה מולנו בתדהמה, הוא שאל אותה בשיא הרצינות שהעיניים שלו שורפות אותה לגמרי אם היא מוצצת ככה עם פה פתוח לכול הדייגים הזקנים של השכונה.

 כולם צחקו ואותו השעו מהבית ספר לשבוע, אבל מאז אף מורה לא העז להתעסק איתו.

   איתי פריינטה היה חכם ,אבל גם אכול פחדים, כנראה כי תמיד היה מפחד להיות קצת לבד עם עצמו,כול ערב משך את החוץ הכי ארוך שלא יגמר, תמיד רצה שאשאר איתו עד מאוחר ,ואם לא אני נשאר הוא היה מסתובב בחוץ, מחפש אנשים לקשור איתם שיחה אחרונה של יום.

אבא שלו ישב בכלא לתקופה ארוכה ,יוסי פריינטה ישב על שוד מזוין וגם את זה כולם ידעו, למרות שאיתי מעולם לא דיבר על האירוע. אימא שלו לאה פריינטה עבדה קשה בכול עבודה אפשרית,היא התקיימה עבורו ועבור האחים הצעירים שלו .

לאה הייתה עוברת בערב דרך הבית של סבתא נינט כדי לקחת את איתי שישב איתי שם מול הטלוויזיה פיילוט המשדרת בשחור לבן,היא הייתה נכנסת לבית הקטן בשקט ובכבוד, אישה קטנה ויפה עם עיניים ירוקות ועצובות.

בקול עדיין עם מבטא צרפתי היא הייתה קוראת לאיתי ואומרת לסבתא נינט שיבורך ליבה, סבתא הייתה מחבקת אותה ברכות ומכריחה אותה לשבת ליד השולחן ולאכול קערת מרק.

  איתי פרינטה רק רצה להלהיט ,להבעיר, הרעב שלו בער מהעורקים הפנימיים שלו, הוא תסס כול הזמן, העיניים הירקות שלו נצצו ככה שהאישון הפנימי היה בוהק כמו אבן ספיר מיוחדת, אני אהבתי את זה ,מה אכפת לי מה אמרו כולם על אבא שלו, ועל האנרגיה המטורפת הבוערת ממנו ,איתי פרינטה היה חבר שלי.

היינו מתיישבים בערב בחוף של השכונה, איתי היה לוקח את הגיטרה המשויפת שלו ביד, הגיטרה שהוא קיבל מהשכן שלו אבי מכלוף שהיה בצבא לוחם בגולני הוא היה הגורו הפרטי שלו .

 לאיתי היו אצבעות עשויות זהב, הוא היה מנגן בארבע אקורדים את הלוואי שהית כאן של הפינק פלויד מול הגלים בים.הוא היה מסיים את הסולו האחרון ומביט לכיוון השמיים וצועק אני גלימור הגדול, ,ואני דרורי שהייתי כבר מתודלק לחלוטין הייתי מהנהן בראש להסכמה ושר איתו  את הפזמון, צליל אחרי הברה, אחרי נשימה.

 חיים טויטו שתמיד היה בא איתנו רק בשביל לקבל מכות מאיתי ,היה צוחק בקול צרוד ואומר לי איזה תותח הבן זונה הזה, איזה תותח.

הינו יורדים לים שלושה ילדים בני שש עשרה ,חלומות גדולים שנאספים לתוכנו ,היינו ילדים שהחיים נגעו בהם היטב ,והכי בלט מאיתנו איתי פריינטה הנער עם הידיים והגיטרה שעליה מודבקת מדבקה עם הלשון האדומה של הסטונז'.

הוא היה מנגן כול שיר תוך ארבע שניות, והכי אהבתי שהיה עושה עם האקורדים המהירים את הסולו של הדייר סטריטס ,אז הייתי מדליק לו את הג'וינט הבתולי הראשון ומרגיש כאילו אנחנו חבורת רוק אמיתית עם בנדנות קשורות על המצח ומלא כוסיות כאלה שבאות לנגן איתנו יחד אש ,הילד היה בוער.

חיים טויטו שתמיד היה בא איתנו כי העריץ את איתי ולא היה לו משהו אחר לעשות ,הוא היחיד שלמד מכונאות בעמל ,כול החלום שלו היה קטן וצנוע וכמה שהוא היה חלום יפה, הוא רצה שיהיה לו מוסך, ככה הוא יעשה כסף ויוכל לגור בשכונה בבית משלו .

אני חושב שהיום הוא גר בשכונה ויש לו מוסך, וואלה לא יודע.

ואני  דרורי שהמילים ששר עבורי איתי פריינטה היו הכי טובים ,הייתי מחייך הרבה, הלב שלי היה מלא בכוכבים, בחיי.

פעם החיים היו הרבה יותר פשוטים, מוסיקה טובה ,מוסיקה עם גיטרות ומילים ,קצת ים חופים פתוחים עם גלים אמתיים, ואיתי פורט על הגיטרה והכול היה טוב יותר.

איתי פריינטה ידע לגעת במילים של השיר, היה לו קול בדיוק כמו מארק קנופלר , צרוד כזה ,כאילו שם זין  שהוא שר,הייתה לו גם בנדנה כחולה שאספה את התלתלים שלו בדיוק כמו מארק, תמיד הייתה לו סיגריה דלוקה בזוית הפה .

 הוא היה אומר לי דרורי סתכל יה מאניק, איך אני עושה בצליל אחד את רומאו וגולייט,וזה היה נורא יפה איך שהוא עשה את הצלילים המדוייקים או שזה רק היה נדמה לי .

כשהבאנו את נעמה הכוסית מהתיכון אלינו לחוף לשמוע אותנו מנגנים, היא ישבה בהתחלה קפואה וקצת לחוצה, נתנו לה לעשן פעם ראשונה,אז היא איבדה שליטה ונהייתה מסטולית לחלוטין, היא הייתה יפה בדיוק כמו כוכבת קולנוע שיוצאת מתוך מסך מלא כוכבים .

 נעמה הורידה את החולצה הקצרה ונשארה עם השדים היפות הקטנות שלה שזרחו בתוך ליל הירח , טויטו התחיל להזיע והביט בנחישות לתוך האופק, אני שחקתי אותה כאילו לא אכפת לי,ובתוך הגוף זזו לי נמלים.

 נעמה אמרה לאיתי פריינטה בוא כנס איתי למים ,האצבעות של הגיטרה שלו שיגעו אותה, כשהצצנו אני וחיים טויטו לכיוון המים שגעשו ידענו שהאצבעות של איתי פריינטה עושות גם ממנה גיטרה.

התגייסנו כולנו ,איתי היה מדוכא לחלוטין בבסיס שלישות ברמת גן, הורידו לו פרופיל כי חשבו שהוא מטורף, טויטו היה מוסכניק בצבא, ואני סתם הייתי מהבשר תותחים שנמצא בלבנון, וככה זה נגמר.

בהופעה בארץ של ווטרס זה הסולן מהפינק פלוייד ,ישבתי דלוק ומהופנט מהצלילים ,הגוף שלי כולו נטרף ממה שקורה סביבי.

 ראיתי אותו, את איתי פריינטה היפה, הייתה לו קרחת בוהקת וטי שירט לבן  הוא היה שזוף וכהה ויפה כמו אל יווני ,הוא בדיוק עשה עם האצבעות כמו שעשה בתוך הים עם צלילי הגיטרה ,כשקראתי לו מרחוק ,הוא בא אלי כולו חיוך של אהבה מחבק מחייך אותי קרוב

" וואלה דרורי אתה חי" ."אני חי" עניתי לו, אני חי ובדיוק ווטרס עשה רק לנו את הלוואי שהיית כאן ,התחבקנו וצחקנו בלב,והדלקנו אחת גדולה ועסיסית לזכר הימים הטובים,כי ידענו שהוא מנגן בשבילנו.

רק חיים טויטו היה חסר ,כי כנראה יש לו מוסך

לא יודע.

זה היה רגע טוב ,

ממש רגע טוב.

נקודות היא אומרת, משפשפת את הנשמה העייפה שלה פנימה

לתוך תעלת הניקוז הפרטית שלה.

פעם אהבתי את הנשמה התוססת שלה ,

מעורבבת בקטעים של סיקטיז

בתוספת

עשן סמיך שעושה טוב בראש.

היום הכול דהוי.

אולי אני דהוי?מי סופר.

אני מחלק את עצמי ליחידות חתוכות היטב.

מקצועי לחלוטין. 

תכתוב נקודות ואז נחלק את זה לפרמטרים של צדק מוסרי

נקודות תחביר של

מוסרי...צדקני.

אין לי אהבה כלל לצדקנות מוסרית,

 מעדיף חוסר צדק מתלהם, אבל קיים ונוכח.

 חשבתי על הנקודות המעופפות שנקדחות במוחי הקודח.

אני הולך על זה.

נקודה ראשונה שממלאת את תאי הצמר גפן הנוזלי שבי,

 מה קורה עם החיוך האמיתי של החיים,מתי פספסת אותו בדיוק?

נשארת עם חיוכים קצרים מזויפים שעושים פרצוף

של מוכרחים להיות שמח.

אני נזכר לרגע שאמרו לי להפסיק לקלל, "זה עושה אותך זול להחריד".

אני מקלל, כי אני זול להחריד,זאת האמת.בני זונות.

  נקודה שנייה מתחברת למוסיקה האימתנית שמחוללת את כול הטוהר של צליל קיים,

זאבים חסרי גיל, המשמידים את ההרמוניה הווקאלית של גיטרה, פסנתר, וקול

לאחרונה צפיתי מאוהב עד כלות בגבע אלון

אמיר לב ושלומי שבן.

 נקודה שלשית עושה קסם של כבוד למילים

כולנו נמצאים כאן באורגיה של שביעות רצון זמנית

וחוסר עוגנים

 אני אשאר עם הריצה שלי עם היכולת שלי לנשום נכון לפעמים,

המוסיקה,

האוננות האינסופית. 

אני חוזר אליך את הדהויה, אני מת לשים את הראש בין השדיים שלך,

להקשיב לצלילים שעולים מתיבת התהודה שלך

ולישון.

רצים ושוב פעם רצים ,כול הזמן רצים, קטע מטורף כול הריצה ההזויה הזאת, מרוץ מדהים שכשמו הוא, "מהר לעמק", שם של מסע ענק בן מאתיים ק"מ.

רצים מקלעת נמרוד שבפסגת הצפון עד לתמרת בעמק, מאה שישים קבוצות רצים ,שבתוכם נמצאים גם אנחנו ארבע קבוצות של  GRC ,הקבוצות שלנו כשבתוכם אנחנו בתוך הקלחת, האדרנלין בוער מתעסקים באנרגיות.

רצים ורצים בתוך הקטע הססגוני והמטורף שנוצר שם, בתוך מובלעות של הרים,ים של עמקים,שבילים כבושים בקרקע, אי אפשר להבין את עוצמת היחד של עדר רצים למטרה אחת ,צריך להיות איש של ריצות בשביל לעכל. 

הרכבים מטפסים למעלה בכביש הסלול לכיוון קלעת נמרוד מעל הבאנייס ,אנחנו כבר רואים את הרצים הראשונים של הבוקר שרצים בירידה בכביש, המראה מרגש, מגיעים למבצר כדי להירשם ולקבל את הערכות וכמובן לצלם את גרטי ואמנון, שיוצאים ראשונים מהקבוצות שלנו לתחילת המסע כלפי מטה מהמבצר.

 גרטי מתרגש זאת פעם ראשונה שלו ומרוב פאקינג התרגשות הוא שורף את המסלול, אמנון הפצוע בשיקום נותן כרגיל בראש, אף אחד לא ציפה אחרת. אנחנו נוסעים להיפרד מהנקודה של רן שיוצא למסע הישרדות שלם בהרים המטורפים לכיוון העמק. משם אני כבר נלקח לנקודה שלי על ידי זאב להמשך מרוץ השליחים.

 אני ממתין בנקודה של קיבוץ שמיר מוטרף מאדרנלין ,כמו ארי בסורג ,מלווים אותי לשם שאר חברי הקבוצה,אמנון דויד, עידית, יסמין, וכמובן זאב שותפי למסע ,אנחנו מחכים והטירוף שלי כבר בתוך האש שלי, אנשים מתחילים להגיע לנקודה ,הגוף שלי עדיין בוער.רן מגיע ףזאב ואמנון מזנקים עליו, מרכיבים לי את החגורה עם הציפ על הרגל ואת הגומייה הצהובה של המרוץ על היד ואני עף.

 קיבלתי בונוס ראשון מתוך לילה הזוי של עליות, שבע ק"מ של מישור וירידה, ווואלה עפתי, ואני כידוע לא מהעפים הגדולים. עקפתי כמה אצנים כולם מרוכזים בטרוף שלהם, חוויה מדהימה של אנשים,הגעתי לזאב שכבר היה מורעב לריצה בנקודה שלו הוא לקח את הגומי והצ'יפ, והתעופף לדרכו.

 זהו נגמר לי החלק ראשון קיבלתי טלפון מאמנון שאמר שמחכים לי ולזאב שאני אוסף אותו מהסיום שלו באגמון החולה, בנחל הירדן למטה. הגענו לשם לפריסה ראשונה וארוחה נינוחה של סנדביץ'' בן זונה שהכנתי, עידית ודוד הצטרפו אלינו אחרי הריצה המהירה שלהן, כשדוד סופר כמה קורבנות הוא אכל בדרך,בן זונה אכל הרבה.

 אבי הגיע מהבית אחרי ישיבת הדירקטוריון שלו יחד עם גיא הבן שלו, והצטרף אלינו.ישבנו נינוחים קצת טבלנו במים הקפואים מותחים את הגוף, אוכלים את העוגה של אשתו של זאב שכרגיל עשתה עוגת תפוחים ואני שונא תפוחים אבל זה אוקי.

מתניהו ויגאל מהקבוצה השנייה הצטרפו אלינו לקפה עדיין מתוחים מהריצה הראשונה שלהם.עובר הזמן ולאט האנרגיה מחלחלת למעלה במעלה הגוף, אני יודע מה מחכה לי ואני כבר מוכן ,האש בפנים בוערת ואני מתלבש, זאב לוקח אותי לטירוף הראשון האמיתי משלי, הרים, פאקינג הרים, ושוב כוס אמק הרים, למי שלא הבין.

 הגעתי לנקודה השנייה שלי ושוב האנרגיה מתפוצצת, אני מחכה לרן ,השעה שש וחצי ,כבר מתחיל אוויר אחר, אוויר של ערב קריר, כולם מחכים בהמתנה מתוחה לשליחים מהקבוצות שלהם. אני פוגש שם את אורי וגרטי ממתינים לאיסוף ולשחרור הרצים שלהם. 

אני כבר לבוש, מוכן ,בוער ,רן הגיע מיוזע אני יוצא לדרך, כבר לא חושב על כלום ,הכול מתפוצץ בתוכי, מתחיל בירידה מתונה של ק"מ בכביש, מתחבר לשטח, מרים את הראש לרגע ורואה את הקצה של ההר, לא מאמין שלשם אני אמור להגיע, מסלול עיזים ממש. אני מטפס צעד אחרי צעד בצעדים קטנים כמו שלמדנו אצל גיזאצו. הגוף עדיין נינוח, אנשים רצים באזור שלי,כול אחד שעומד לידי מסנן קללה על ההר המטורף שאנחנו כובשים כרגע. סיימתי את חלק א של ההר, שלושה ק"מ של טיפוס.

אני מגיע למישור קטן של כמה מאות מטרים ושוב ממשיכים לטפס, הגוף שלי כבר באמת די מפורק אבל צריך לעבוד ככה דויד אמר,הנוף מדהים, אני יכול להשקיף עליו שאני רץ התוך הבוסתנים המחברים לכפר עראבה .

ירידה קטנה של כמה עשרות מטרים ושוב עליה, אני לא מאמין כמה היא עצומה, ואני מתחיל לטפס כרגיל עם הראש למטה דוחף ודוחף, מישהו מתקרב אלי מאחור, מדלג בצעדים קטנים כמו חיה, ממש קרוב אלי, אפשר להריח אותו טופח לי על הכתף יאללה בואי איתי ,הצטרפתי אליו ובאמת בקצה העלייה אנו חוזים בנוף מדהים, מאגר מים מתחבר לשמש השוקעת, מראה בן זונה של יופי אמיתי. 

ממשיכים לרוץ הירידות כרגע נחמדות, משחררים את הרגלים וזזים במהירות ואני חושב שנגמר. 

אנו מגיעים לכפר ואני לא מאמין כשאני רואה עליה עצומה של הכביש בכפר הערבי עד הקצה,מסומן כמעט שלושה ק"מ לא נגמרים ,ואתה חייב להמשיך לעבוד ולעבוד ,הגוף מפורק ואני מגיע לסוף המסלול כבר על טיפות האנרגיה האחרונות שלי.

 זאב מחכה לי בסוף לוקח את הצ'יפ ואת הגומייה ויוצא לדרכו, אני נשאר שם ויכול להתפרק לכמה דקות, אבל מוכרח להתעשת להתארגן ולנסוע לנקודה של זאב כדי לאסוף אותו, הכול כבר חשוך, הגוף שלי קפוא לחלוטין, אני מחליף חולצה, שותה בקבוק מים ,אוכל תמרים ,מניע את האוטו ונוסע  לאסוף את זאב.

יש התברברות עצומה של תנועה בכפרים הערבים לאחר זמן ארוך של עצבים אני מגיע זאב שכבר מחכה לי רגוע ונינוח אחרי הריצה שלו, מטפס פנימה לאוטו אנחנו נוסעים לקיבוץ גניגר לצימר ששכרנו כדי להתקלח, לאכול, ולנוח קצת.

 רן ואמנון מחכים לנו בצימר, מקלחת חמה ראשונה, אוכלים כריך מעט פסטה ,הגוף נח קצת, מדברים מעבירים חוויות .רן ואמנון כבר יוצאים לדרך, אנחנו מנסים להירדם שדוד ועידית נכנסים באנרגיות שלהם ,הלכה השינה ,דוד מצטרף אלי ולזאב למיטה בשנת כפיות גברית, טוב שהוא לא נוחר.

 עידית לוקחת את המיטה הקטנה לבד כמו גדולה ,חולפת חצי שעה,זאב מעיר אותי ואנחנו יוצאים לנקודה השלישית שלי, שוב מטפסים על דרך רומית בעין השופט,כוס אמק.

הנקודה מתחילה בכפר יהושע בתחנת הרכבת הישנה בלב העמק, נפגשים שם עם אורי, גרטי, וסמי ,האוויר הוא כבר של אמצע הלילה,כולם עייפים וקר.

 אני מתחיל לזוז קדימה, ההתחלה מישורית ויפה, הפנס על הראש מאיר לי את הדרך, אני מרגיש אוקי, הגוף מגיב לי טוב ,המישור נמשך כמה ק"מ מפייסים, ומתחלים לטפס כלפי מעלה אני מרים את הראש לכיוון הירח המלא ורואה עדת מטפסים כלפי מעלה עם פנס על הראש ,בדיוק כמו גחליליות במעופן, מראה מדהים שעוזר לאנרגית הטיפוס .

 אני חייב לפקוח עין על הדרך כי המסלול משובש לחלוטין, מטפס וזז כול הגוף ממוקד, אני מרגיש אוקי.

 בסוף כבר השרירים צועקים, אבל צריך לגמור את הדרך, איזו שמחה להגיע לסיום אתה אחרי המסע, עמדת בזה כמו גדול, הסיפוק אדיר והתחושה נפלאה .

מחליף חולצה, שותה מלא מים,הולך לאסוף את זאב מהנקודה שלו, מגיע אליו, הוא כבר מחכה לי זורח כולו, אנחנו נוסעים לגניגר להתקלח,אפשר לומר אחד לשני אנחנו אחרי,רק נשאר לרוץ עם אבי את הסיום, ולהיות עם כולם בנקודת הסיום והביתה.

מגיעים חזרה לצימר בגניגר,עושים מקלחת חמה ,שותים קפה ,אוכלים סנדביץ', בני ואמיר מהקבוצה השנייה מצטרפים, שמחה שלמה בחדר, דוד מגיע עם עידית החגיגה מתחילה, אמנון ורן כבר מפויסים ורגועים אחרי הריצות שלהם,אנחנו נחים קצת ולאחר שעה נוסעים לחכות לאבי בישוב תמרת,לעשות כבוד לסיום שלו ולסיום שלנו עם דגלים וסיפוק.

 תימרת מפוצצת באנשים ,כולם עם  חולצות הקבוצות שלהם והאנרגיה מחלחלת באוויר,האווירה מדהימה של סיום וסיפוק, אבי מגיע מרחוק עם הבן שלו ,זאב נשא את הדגל אנחנו אחריו רצים, את הסוף  של קבוצת  GRC-2מגיעים לנקודת הסיום, זהו עכשיו אפשר לומר נגמר באמת.

נאספים בבריכה של תמרת עוד מאות אנשים ,אוכלים פנקקים ויוגורטים של בוקר,אנחנו מחכים לשאר הקבוצות שמגיעות במהירות יש פינת מסאז' מפנקת, אנשים יפים, כולם שם אחרי ריצות לילה מפרכות, בקבוצות של שמונה, שש ,ארבע, שתיים, ואפילו יש בודדים שרצו מעל מאה עשרים ק"מ.

ויש את הברזילאי המדהים שרץ לבד מאתיים ק"מ ,מי אמר נורמאלים?

ססגוני, משלהב, אווירה נפלאה מחכים לתוצאות,

יסמין ועידית כבר אמרו שלא זכינו, כבר התארגנו הביתה עד שהגיעה הבשורה, באמת מיוחדת.

פעם שנייה ברציפות זוכים בגביע, עולים לפודיום ,תענוג גדול.

נגמר נוסעים הביתה

עושים חומוס קטן באזור.

זהו עד השנה הבאה.