"אתה לא חושב שאתה יכול"?

"יכול מה"?

"יכול לבודד את רגעי החסד ממך,לנסות ללכוד את רגעי היופי ממך,

לזכור שיש עולם".

"אני ממש לא חושב שאני יכול ככה".

"תשתדל"

השפה הנשרית היא שפה קשה ,חיתוך הדיבור מדמם בתוך סרעפת המקור.

יש לעיצורים עגה רגשית פנימית. היא לא כמו שפת בני האדם שהיא שפה נוקשה ונוקדנית.

הוא נושם בזרימת אוויר ניחרת ברגע שהמבט הצהוב שלו ננעץ כלפי מטה, מזקק, מחדד, מכווץ.

"אתה מכיר את הררי הזמן"?

"אני מכיר".

"שנעוף יחד להרי הזמן" ?

"יחד"? הוא שואל.

"יחד" היא עונה.

הוא מתעופף.

היא מתעופפת איתו צמודת כנף.

"אתה מכיר את הדמעות שזולגות לאיטן כאילו הן אחוזות בתוכן תוגה עוטפת.

אותי הדמעות מציפות כשאני נזכרת ברגע זעיר בו מתמוסס הזיכרון שהיה אדם פועם וחי,

לפני שנותיו  העצובות כנשר"

"איני מכיר כלל".

ענה בנוקשות החותכת.

"בואי נעוף", הפטיר בחצי קול. "תגבירי את תנועות הכנף".

הם מתעופפים צמודים.

הוא משגיח.

ימים מורכבים בהחלט עוברים בשדרות הזמן. אני חושב איך אני נוקש את האותיות במחשב הניד כך שהאותיות מתאימות לעצמי .מבודד את תמציות הנפש כדיי ללכוד רגעים פרטיים.

 לבסוף אני נמדד לאט בתוך עצמי ,נמדד, מחפש רגעי יסוד מבודדים של תעצומות נפש.

אני משוכנע שבתוך האינסוף יש משוואה בה אני אוכל למדוד את עצמי,

בסוף.

יש רגעי יסוד לכולנו בדיוק כמו חלומות של תרכובות קסם. יסודות של בדידות ענווה, משחק צללים שאינו מתכלה.

אני מרוקן את מהות המשוואה.

יום חמישי הוא יום מנוחה לאלה שמתעסקים בספורט, יום שישי הוא יום האימון איכות, באותו אימון הורסים לך את תאי השריר ומייסדים אותו מחדש.

 אתה מסיים את רגעי האימון עוצמתי וחזק.

יש יופי חסר פשר לטעם הקפה שמגיע כשעה אחרי אימון,

זאת מהות הזיקוק.

ביום שבת אתה רץ ים של ק"מ ,נפח שלם של מרחק עצום, מדיד,נוכח,ומתקיים.

בסיומו אתה מרגיש מלך העולם.

כרגע זה לא קיים עבורי, זה בהחלט יכול לשגע אותי בתאי המוח המתהפכים שלי.

זה מצחיק אותי לפעמים, ימים כאלה בהם למראית עין אתה רגע חי, רגע אתה מטפטף טעמים לתוך הנשימות שבך, עוד טעם ועוד טעם,לבסוף הכול מתנקז לטעם בסיסי אחד גדול,לא בהכרח טעים

אבל גדול.

בתקופה האחרונה אני נזכר בג'נסיס להקה של פעם, מהתקופה שהייתי ילד מסתובב ברחובות, ניזון מפיטר גבריאל הגדול.

 ככה היה פעם אם אני זוכר בצלילות, הרחובות היו רחבים,המכוניות באו לאט ולשמיים היה טעם של מים, היה ברור שיש תנאי יסוד של מוסיקה.

אהבתי את ג'נסיס של פעם, בעצם גם היום אני אוהב אותם.

כרגע

יש לי רצון עז להניח  בנגן שלי דיסק של מוסיקה שמימית,

לשיר את המילים

להסתובב ברחובות...של פעם.

נשר היא התמצית המזוקקת ביותר של מרחבים

אנחנו זקוקים לכאלה.

תם פרק הנשר.

מניע את שכמותיו מטהר את הנפש הערוכה ממול ,הרחוב מתקמט ,מזדקר, מוטות כנפי הנשר נעות באיטיות ,זרם אוויר חי נושב מתחת לכנפי האש.

 הוא מסיר את קליפתו .

צל קנים של עוצמות מסולעות מתנוסס,הוא אוחז בטלפיו את קוצו של מסולע משונן על בסיס נקיק הוא מחבר את מקרו לנקבות מים הזולגות שוטפות את הצחיחות הוא יונק.

 ליבו הנשרי פועם מזדקק,

נמתח לשמש השורפת,

ימי שרב.

הרעש התגלגל מתחת למצוקי הסוף.

אתה משם ?היא שאלה בשפה נשרית,

אני משם הוא ענה,הנהן .

גם אני.

משם?

הוא כבר לא ענה

הרעש מהדהד.

ימים חדשים...

ימי אור.

אני מתעורר כול בוקר מחדש, חושב על מחזוריות החיים על מחזוריות הימים הנקצבים לאיטם.

 יום שמתעורר בזריחת החמה ונאסף אחרי השני בשקיעת כוכבי הלכת. הכול נאסף לתוך הכדים.

ימים חדשים נוצרים .

אני הולך הרבה לים עם הבן שלי ,נוצר לנו מסלול קבוע, אנו פוסעים לאורך המסלול החדש.

 הוא מספר לי על חייו, אני מקשיב בדומיה, מביט על הגלים, לא הכי מרגיש שלם.

לא יודע איך להסביר זאת

לא מרגיש שלם.

פתיתים נושרים ממני לאט, פתיתים של נשורת לבבית ,אני מזדהה עם הכמיהה.

מחשב את הצלילות .נושם.

אולי אני מרגיש כמו האדוות שחשות את סוף היום.מתכלות לאיטן.

ואולי לא

אני כבר לא רץ למרחקים, יש לי פציעה לא פשוטה בשריר התאומים, אני מוותר על המרתון בברלין, זה קורע לי את הלב.

 רוב חברי יהיו שם והשיחות איך תהיה הבירה אחרי ,צוברות לי חריטות בלב

גם הבקרים התפוגגו, כרגע אין טעם לקום ולהביט בשחר המתעורר כשאין בך אנרגיה יסודית בהירה.

הקיץ הזה מוזר...

יש בו סימנים שונים.

מתחשק לי מאד לאכול נתח של בשר מדמם, להניח בתוכו מעט פלפל גרעיני ומלח גס,

נתח עצום ורב ממדים לאחוז את השריר לבצוע את זעמי לתוכו ,כמו שריר תאומים קרוע.

 כנראה שברגעים שאני מחבר את עצמי לעצמי ,אני אוחז את מבול הטעמים קרוב לפינה של תשוקות הגוף

אני ניעור כמו הנתח,

מרווח את טעמי.

שואג.

האינדיאני שבי ניעור מחדש ,מחפש את עצמו בשדות הצייד האינסופיים,

מותח את קשתו לאחור, מעיר את תנומת הזהב שבי.

ימים של קיץ מוזרים משהו .

הרחוב היה הומה בפעם הראשונה שכנפיו נפרשו, הרחוב היה סוער ותוסס מרוב אדם,ערב רב הצמא לחגיגות רהב, ניחר ליין מבתר חלקים לטרף של לילה, חגיגה שלמה.

הוא כרע כל ברכיו ,זה קרה בסמוך לספרייה העירונית הנמצאת בסוף השדרה בצמוד לחורשת יד לבנים ,החורשה שנטעו לזכר הנופלים.

היו זמנים שביקר בספריה עם אימו לבחור ספר עבורה וברגעים של חוסר שקט רץ להדביק את אצבעותיו על תחריטי הנופלים הצוננים.

זוג צוהל עבר בסמוך אליו, היא הייתה לבושה בחולצה פרחונית  חנוטה במכנסים בצבע שחור  שהבליטו את ישבנה, עיניה שחקו כשהיא הביטה אליו בפליאה על כריעתו, הבחור הדקיק שלידה כהה למראה, כלל לא הביט בו הוא היה שקוע בחיטוט בצווארה נובט מחטט ומהסה. הרעש התגלגל בצרימה  מכול החזיתות של הרחוב.

  ללא אזהרה היא הגיעה הבועה האטומה, היא צמחה לאיטה וכיסתה את כולו כמו טיפה  ענקית של מים ,הוא התפוגג מהמולת הרחוב, שקט אצילי עטף את נשמתו הלאה.

 הוא נשם.

 פרש את מוטות כנפיו, אחת ועוד אחת ,התעופף מעל.

כול ההתחלות דומות, פיתחתי אהבה עיקשת לדמיות שניתן להביט בהם ממש מקרוב כאילו הן בוערות מתוכך, להרגיש את הכאב בצד שלהם, כנראה זה הגיל,או בטח המהות שלי כאיש מוגדר

איש בוגר ...ממש בוגר.

יש מי שקורא אותי ככה שמעתי,בכול אופן זה נחמד לדעת

יש גם מי שרק מעיין,או מתעניין לפחות מעביר כמה שניות בהגיגים ההזויים שלי.

אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אקרא את עצמי .

הייתי בים היום המון זמן ,הים ממש סער הייתה לו עווית של אמצע קיץ, עווית חזקה של כאב פנימי .אולי אולקוס ואולי סתם כאב מינורי, או תסמונת של עודף אדם בתוכו, בטח גם לי יש עודף האנשה פנימית, אולי לא.

ימים מוזרים עוברים עלינו, על כולנו .ימים של סדרי משנה חדשים ,אני מדבר על המילים המזוקקות המילים האלה שחודרות עמוק,

פנימה עושות עיוותים חדשים,כמו הים בדיוק.

אני חייב להרפות מכול קצבי הגוף המתעתעים ,קצבי הגוף שמפשירים אותי עושים ממני פעוט אנושי,

סיזיפוס אמיתי גורר את עצמו במעלה ההר, כמו כולנו בעצם.

גילחתי את הראש  טיהרתי את המחשבות, זיכיתי את מצוקות תוכן הגוף, כרגע אני מזוקק.

ימים חדשים משומשים של תשומת לב ,מחשבות מפוכחות על אנושיות ,תשומת לב פרטית של גדרות בטון לכודות.

מה אני קורא?

 אני קורא את פול אוסטר החדש ,כרגיל אני שוקע בו.

אולי גם אני פעם יהיה קצת פול אוסטר

כנראה שלא.

"אני הולך .

אני יכול ללכת הוא לוחש לעצמו .בטח שאתה יכול ללכת עכשיו והרצון מהדהד כמו רעם גדול.

 הוא ממשיך לחשוב איך לפסוע את הצעד הראשון הרי בכול מקום שהוא קרא כתוב שהצעד הראשון הוא הפסיעה הראשונה בדרך לחופש.

 הוא החליט לצעוד פסע ועוד פסע, סופר את עכבותיו בליבו, אחד אלוהינו,ועוד אחד אלוהי היסודות, עוד פסע של חיים חדשים. הוא מטה את סנטרו בתנועה חדה כמו שעשה בעבר כשצבר את זמנו בזמנים הרחוקים , אלה הטובים. אוף, אוף ,אויר. הוא עדיין הולך, זהו נגמר.

 כרגע אפשר להרים את מבטו כלפי מעלה, ראש מורם, זקור. הוא מגיר את זיעתו דרך נקבוביות העור החודרניות שבו.

החלוצה מממורטטת לחלוטין , עור פניו מהוהה ומכווץ ברוח המלח ששרטה את עקבותיה על פניו, חורטת את פיסות צערו כציור דהוי .הוא צועד, רגליו נושאות את עצמם בקלות מפתיעה.

אני הולך.

עיניו בורקות בזוהר מסוגנן מתחדש.

עוד ארבעה צעדים, עוד שלוש, הוא חוצה את הכביש, מפר את האיזון.

עובר את מרבד התהום .

הוא הולך היא לוחשת. דמותה מסותתת בתוך כלי הקיבול, לאן אתה הולך? מדוע אתה הולך?

 הוא הולך לוחשת בת הקול, השמיים מזכים את חייו ,מנקים את טוהר נשמתו .

הוא הלך".

עכשיו אני קורא מקטעים של סופרים שונים החלטתי להיות אדם טוב יותר ,זאת אומרת קורא מקטעים פילוסופים איכותיים, ברור שאני לא פילוסוף, אבל בהחלט אני קורא מקטעים משובח.

אני חוזר למוסיקה שלי באיטיות נתן לה לאסוף את פעימותיה לעצמה ,פעימה נמהלת בפעימה בסוף אני אהיה כמו שדרן רדיו פרטי המשדר לעצמו את פסקול חייו.

נשמע פאקינג טוב.

רגעים מכמירים של דילן, רגעי עצב של חמת חלילים סקוטית ,שירי כאב מלאי פאתוס של אופרה איטלקית לא מזוהה.

פסקול חיים שלם.

זוכרים את המקטע על הצב אז הוא עבר לי, אני מעכשיו נשר.

עוף רחב הוד מתעופף מתבונן באנשים המתפוגגים לאיטם, מציץ בואדיות ,מקונן את זמני על סבכי סלעים מחודדים, מקים את קיני, מכיל את חיי

נשר עם מנוע ,נשר מוסיקאלי שמתבונן על פיתולי חיי.

דואה כמו נשר,

מסיט את מוטת כנפי בשלווה של ציידים,

צובר את זרם האוויר החם  לתוך פלומת הרפש

דואה כמו נשר.

אתמול הייתי בקו החוף, מה שאני עושה רוב הזמן

צפיתי בים הנסוג לאחור למול שיני הזמן והחום המהביל,

היה יפה מלא הוד ודממה.

השמש ביקעה את אדמומיתה לתוך החלל הכחול,

שתקתי.

אני עדיין קם מוקדם משקם את רגלי הפצועה, רץ את מרחק הק"מ הנתון,

היום כבר רצתי חמישים דקות ,למול החמניות הקמלות ,השמש המתעוררת וערפלי היום המתפוגג.

זה לא רע

בחיי.

יש דפיקות בדלת אני שומע.

אולי בעצם אני לא שומע מספיק טוב את הדפיקות המהדהדות. אני שומע ואז מהרהר ושוב שומע שיזדיינו.

 יש לי רשרושים בלב, יש לי רשרושים בחיים, אני כנראה בכלל עץ מושרש, מרושרש, מרושש, כנראה עץ שתול על פלגי מים כשהדגים מנגחים אותי הלוך חזור ,הלוך חזור.

 ילד מקולקל, בעצם עץ מצמית.

עכשיו אני שומע את הדפיקות בדלת שוב, הם כמו דפיקות על לוח מעץ שנוקש באיטיות בום, בום בום, הנקישות עושות סדרים בלב ,עושות סדרים בנשימה.סוג של סדר מעושה.

מחר יום שבת, זה יום טוב למחשבות, יום טוב למשחקי מנוחה, הרשרושים הנצחים האלה מלווים אותי מאז ימי היסוד של חדרה ימי הצבא בלבנון, חיים  פה, חיים שם ,הם מתגברים והולכים לרגע מתכהים ולמקטעים עושים רעשים פנימיים.

לאחרונה אני מרגיש שאני צב, יש לי תנועות צביות, יש בי רגעים צביים, יש לי מחשבות של צב הכול נעשה באיטיות, אולי אני מצתייב מי ידע...

קראתי באחד העתונים שאפשר להפוך למעיין לחייה לפחות באישיות, פתאום בום אתה תרנגול, חרגול, לטאה או זאב ערבות.

אני צב, זה לא רע בחיי.

הקשבתי השבוע בבית קפה הנמצא בים לשיחה על המונדיאל,בדיוק ברגע שהמים מלחכים את אצבעות רגלי מלטפים את האצבעות, אני דקות אחרי ריצה מאומצת של זמן קצוב .

פציעה, אתם זוכרים.

 "איזה יופי שספרד ניצחה, איזה יופי". הדובר היה השמן באופן מבהיל ,עיניו היו לכודות בתוך עפעפיו ,אפו סמוק ,הוא לבש חולצה לבנה שעלייה מודפס בצבע שחור המשפט "כושר לחיים" החולצה הייתה מונחת עליו מתפוצצת מטבורו השעיר, "איזה קבוצה ספרד, איזה כדורגל מדהים, הם נתנו קונצרטים,אח כוס אמק העולם אין על הספרדים", השני הנהן בראשו הוא נראה עצוב אבל הנהן.

 אני מצותת לאנשים לאחרונה, סטייה של גיל ההתבגרות.

 רציתי לקום ולתפוס לו בגרוגרת ולומר לו "יה בן זונה מזדיין" מה יש לך עם ספרד קבינמט, קטע אלים שמסתער בי, אז  במקוםלגמתי בירה, מדדתי את הגלים בחוף,איזה גלים.

אולי יש רגעים שאני מתפרק לגורמי שמיים ואולי לא.

אולי בכלל אני צריך איזה מרשם של יסודות פלא שיפיג את הסגירות וילבב את הפתיחות, אולי אני פשוט צריך לשוט על רפסודה כמו רובינזון קרוזו

לשוט ואז לשוט עוד יותר רחוק.

אולי

לא נעים לומר אבל יש  לי חפצים מתנועעים אצלי במוח, כמו כפיסים של עץ הצבועים בצבעי פסטל ,הם זזים לאט בתנועה מתמדת כאילו יש בתוכם אוספים שלמים של שטויות מתנוססות.

אני מתרשם מעצמי ללא ספק, יש לי יכולות כריזמטיות של הגשמה עצמית, נו  אז מה כבר יכול להישאר מאדם שרואה חלקים ממנו מתנוססים סביב.כריזמטיות טהורה ובסיסית

יום  של ספר מטלטל הוא יום שגורם לי למחשבות נוגות, שמתי לב שאני מתנהל כמעט כמו החיים שלי ,תנועה איטית של מהלכים חסרי אוויר, חסרי רוח, חי על עיוור ממש ובסוף מתמרכז לתוך הפסע התדמיתי, תוך כדי נותר בי רק ריק אינסופי.

אתה מבין איך נוצר כאוס מכלום ממש.

עכשיו אני קם בשעה חמש ארבעים וחמש, כי נשאר לי בארסנל רק ריצות קצרות של בוקר לוהט.

 אני בחצי שעה של השכמה איטית מתארגן על  הקפה שלי, מורח את המשחה, זאת עושה קרירות ברגל, קורא מהעיתון שמונח לי בפתח הבית ,נמתח בשרירים הדואבים שיש בהם פיסות של קרעים. אני מתחזק מעצמי ומתחזק מהסובב סביבי, אחרי ההתחזקות הסוריאליסטית אני יוצא לרוץ לבד בחום המתעורר למשך חצי שעה רק כדי להרגיש איך הרגל שלי מתאחה והופכת למקשה שלמה. מרחוק אני רואה את חברי שחוזרים ממסעות הקילומטרים שלהם, אני לא מקנא אבל אני גם לא מתעלם, טוב אני מקנא.

תמיד אני חייב להודות.

תתעמק בי היא אמרה לי, היום מותר לי שתתעמק רק בי ,היא צודקת, כרגיל אני נפיץ סביב עצמי מגלה קורטוב של רגש פנימי ,ומתהדר בנוצות הפרטיות שלי, תתמקד בי, תתעמק, לפחות גם  בזה אני מודה, שאני טיפוס כזה.

לא מפסיק להודות ...סידרתי ממש

עכשיו אני מנהל חברה קטנה ליבוא, יש לי תנאים סבבה ,תקופה חדשה של שכירות בתוך תא פלסטלינה, תא של חיי רוגע.

אני חוזר לתוך המילים שאני מחפש כול חיי נובר בהם מתיש את עצמי למול רגעי חסד מרוחים בצבעי כחול ורוד, קלידוסקופ שלם של צבעי מותרות,הנה אני נוגע מתקרב ,נוגע ומתקרב ושוב מתרחק ,מדרגות גן עדן, מדרגות של חיים לשמים.

יש רגעים שאתה סופר נקודות עבורם, אתה סופר נקודה קו ,נקודה ועוד קו, בסוף אתה מרגיש כמו בקו אחד ארוך.

 הייתי בים היה נעים להביט בו כאילו הוא קורא לי לשוב מאיזה מקום לא ברור, מימיני ישב הבן שלי יונתן יש לו חיוך פנימי כזה שנותן לו זמן קדום, אריאל שכנה בתוך המים כמו נימפת ים ככה זה אצלנו חיי הים מוחלקים לחלקי נוכחות של כול אחד מאיתנו.

אני כותב פרקים חדשים מתוך משהו חדש שאני עובד עליו, יום ועוד יום נאספים מילים ועוד מילים

פתאום יש פרק שלם של טקסט שהוא שלי, טקסט חדש ,מבודד משהו. המילים משחקות בי, יש להם סדרים, פתאום הם תופסים תאוצה, יש להם מארג שלם שנאסף לתוכו, אני מרגיש אוקי ,אם כול זה.

צורך קיומי קוראים לתהליך הנאגר מינוח הכתיבה.  הספר הראשון שנכתב שמו יהיה חוצה זה מה שאני יודע,ובהחלט מספק אותי, מה יהיה הלאה? כבר אני לא הכי סגור

לא מעז להתערב עם עצמי, יומן מסע פרטי, יומן חידלון זמני, יומן סיום של תקופות חיים, יומן שורף של רגעי ביניים.

היה נחמד מאד לראות שהקפה מקולקל, מעולם לא ניצפתי בכול כך הרבה קריאות של פוסטים

הרגשתי כמו נער מחוזר ממש,

ובינינו כמה באמת יכולים כבר לקרוא אותי?

מעניין

אולי אני אמכור את כול הכוכבים הירוקים שיש לי.

אני אוהב לשלח מגופי דברים שאין לי אליהם צורך רגשי ,נפשי, מנטאלי, סוער ונסער, זה כמו למסור את ארון הבגדים הישן שלי, מילא רוב הזמן אני בלי חולצה.

אני אוהב למסור דברים שעושים טוב לאחרים ובאותה הזדמנות מעבירים חלקים ממני, הספרים שלי מסתובבים בעשרות בתים אחרים, איזה כייף נפלא שאחרים קוראים על האהבות שלי, הרעיון  שפתאום אני יכול באמצע ריצה לשוחח, על ספרים של מורקמי, אוסטר ,גרוסמן  ואחרים ואנשים עונים לי בעניין יסודי,

 לנאמר למעלה קוראים תענוגות על.

 הכי אני אוהב לצרוב את המוסיקה שאני ניזון ממנה לאחרים ,כן, כן ,שיתחלקו אותי בתרעומת הרגשות שיכולה לעטוף אותי ברגעים שלמים של חסד רגשי, צלילים שלמים של מוסיקה פנימית נמסרת באהבה.

פאוזה של רגע לגבי תחושת הרגשות שמפעמת בתוך חלל הגוף,היא קוראת ברגעי שלמות של צליל מופלא ,תנועה מושלמת ,מקטע זוהר ומרעיד(לכו כולם לקרוא את חיה ,תבינו על מה אני מדבר, עם הקפה בורך באיכות מושלמת של כתיבה, היא נמצאת שם בדיוק במקום שאמרתי).

 לראות את שכטר רץ עם הצלילים שבישלתי לו על דיסק תענוג גדול, תענוג בהחלט גדול.

 את הכוכבים המזוינים אלה אספתי בהתמדה לאורך הזמן ,אני די ותיק פה, לא הכי מוכשר, לא הכי סימבולי חייכני ,מיומן ,אבל בוסר ,אבל בחיי, נאספו פה לא מעט ,אז החלטתי לפזר אותם בבית תמחוי דה פאקינג מרקר.

הרי אני הוא הכוכב, אני הוא הכוכב של עצמי,לפחות במיעוט אורגני פרטי, כוכב לכת בעולם דרקוני נטול כוכבים ,אני כוכב עם ראש מחודד ונשמה כהה ,שפיצי לחלוטין, כוכב האש ,כוכב האנרגיה בסוף אני נמס ובוכה כמו כיפה אדומה או לפחות כמו כוכב רוק מזדקן.(אני לא באמת כוכב ,זה קטע כזה למי שלא מבין אותי)

בקומה שלי  במשרדים המצוחצחים בהם אני מעביר את זמני עד שיגלו שאני כוכב לכת או לפחות ישו.

 היא פועלת הניקיון, היא מנקה את המשרדים בקפידה, בצורה הדוקה ומדוקדקת, יש לה חיוך שמתנוסס על פנייה באופן קבוע  כשהעיניים תמיד למטה, ומעין קעקוע כחול דהוי בצורת רשת על מצחה, אני אפילו לא יודע איך קוראים לה.

 היא רואה אותי מחייכת בשיניה הצחורות, ממלמלת בוקר טוב נמס, החיוך קצת ביישני ומתכלה. היא שואבת את האבק בצורה רציפה ,המכשיר נע בעקבותיה כמו רובוט מתוחכם בעולם עתידני, היא מזמזמת.

 אתמול היא ראתה שאני מביט בה כשלגמתי מים, היא הורידה את הראש בביישנות והמשיכה לשאוב, הרובוט  פוסע אחריה.

לא יודע איך להסביר את זה ,הכול דפוק היום ,דפוק כמו אז ,אנחנו צוברים כוכבים ירוקים על זיוני מוח אינטליגנטים רגישים, כמה אנחנו כותבים יפה, ואתמול עמד לי הזין פעמים בשעתיים,  שבעצם הכול כאן נמצא ליד, אני מביט בה וחושב מתי הפכתי כזה מתבונן סידרתי, אני כבר יודע שיש לה משפחה והיא גרה בלוד ,קטע צפוי אה, היא ילידת אתיופיה, מי שלא הבין.

אני מבין באנשים ככה נראה לי, תמיד יש לי מעין סטייה פרטנית להביט בהם, הרי מי שלא יכול להביט בעצמו חייב להביט באנשים אז אני מביט בהם ,זה כמו ייצרת סקס מאוזן ללא מאזן רווח והפסד בתוכו ,אין רגשות, אין יחסיות, בוא עשה ולך.

יש לי מאמן ריצה יליד אתיופיה הוא אלוף הארץ בכול הריצות הארוכות שיש, הוא שיאן ישראל והוא מבורך, האיש מבורך לחלוטין ,אתם לא מבינים כמה אפילו ,יש לו את התנועה החתולית, הרמת הגב, חיוך מצודד, ותמיד עיניים שמביטות בך, בתוכך, אני עם האגו המזורגג שלי, האגו שמלא ביכולות נפשיות מהדהדות, עלק, נמס למולו ,האיש חולש על כולנו רק בכול החיוך הצניעות והנעימות שנושבת בו .

אתמול כשהיא באה לשאוב את האבק אצלי בחדר, חייכתי אליה, היא חייכה חזרה ושאלתי אותה עם הכול בסדר היא הנהנה בראשה וצחקה ומלמלה בעברית כבושה, "הכול בסדר, הילדים בסדר, הבעל קצת עושה בעיות שהוא לא עובד, אבל הכול בסדר בעזרת השם".

 כוס אמק, עזרת השם זה משפט של ישראלים דפוקים שנעזרים בשם שבעצם כבר אין לו שם. קטע דפוק לחלוטין .

אחר כך נפגשנו במעלית, היא הייתה בדרכה הביתה, היא לא חייכה, היה עצב שמרוח על פנייה, משהו שגרם לי לחמיצות, שאלתי עם הכול בסדר ?היא לא ענתה, רק הנהנה בראשה ויצאה במהירות מהמעלית.

  אני חייב לבדוק את הנושא הזה עם מנהל הבניין.

קמתי גם הבוקר מוקדם מכוח ההרגל, מרחתי משחה מקלת כאב ,לבשתי טייץ של כוסיות ,חולצה מנדפת זיעה, גרביים ונעלים, יצאתי לרוץ לפי תוכנית השיקום שלי ,רבע שעה.

 זזתי עשרים מטר, כאב לי ברמות בלתי נסבלות ,אז נכנסתי לאוטו למקום מפגש של חברי שחוזרים מריצה ארוכה ,איזה יופי הם נראים, זה נשקף איך שכולם מלאי אנרגיה, מזיעים, וחייכנים, בשלב זה אני מנוטרל.

 הפעם זה נראה לי ארוך.

אני אקח את הבן שלי אחר צהריים לים ,נעשה הליכה על החוף של הים,

  זה מה שנשאר.

כוכב עלק .

בא לי לעוף ,סוג של אנרגיה לכודה שמשתחררת מתוך גלוני החמצן שלי, לפרוש את מוטות הידיים לבצע סוג של צניחה חופשית, להתפרק לגורמים ולהיאסף מחדש ליסודות שלמים.

 אתם מכירים את התחושה, כאילו יש חוסר שקט בנימי הרגליים, הם רוקדות מעצמן אין להם מנוח, בתוך חלל הבטן מתאספת פקעת תחושות לפני פיצוץ בום, בום, בום.התפוצץ. לא מוצא עניין במילים ובדפים המגובבים על השולחן .

ימים של מעוף,  מה נשאר לי לחשוב חוץ מזה.

פעם עפתי בחיי,זאת פתיחה של ספר שנקרא מר ורטיגו כתב פול אוסטר, אין לי יומרות  פול, אל תדאג עדיין אתה מהנערצים עלי על אדמות .אבל אתה חייב  להבין פעם עפתי,

ככה נראה לי.

אז הלכתי לסשן פסיכולוגי והוא אמר לי שאסור לי לעוף. יש לי בעיה של שרירי מוח קצרים ותנועות דוביות , אני יכול ליפול לשבור את הראש או את הלב ,הוא הציע "עוף בכתיבה, שירת מלאכים מקננת לך מאחורי הכתף, עושה לך ליווי אקפלה מזמזמת את תחושותיה מאז אני כותב,מאז אני עף

אני מתעופף לתוך חלל נוזלי  נדבק בתווים ,אקורדים, מילים, אותיות ,עושה מבחרים סתמיים של בחירות חמשיות (עשיתם פעם?) ,חמשת השירים הטובים בעולם,חמשת הספרים הטובים שיש ,חמשת המאכלים הכי מפוארים שיש,  חמשת הסרטים, חמשת, חמשת ,חמשת, חמשת הזיונים זה הכי טוב.

העיקר שיש חמש לזכור...

אגב חמשת הסרטים זה קטע ענק של סוטול, היינו יושבים מול ים ושקיעות או שזה רק היה נדמה, וואלה לפני מיליון שנים כשהייתי עדיין איש.

הייתי מגרגר מרוב שהייתי מסטול והיינו יושבים ככה כולנו בסגנון חופשי ומדרגים את הסרטים,

צריך לשים לב לשלושה שהיו מוחלטים על פי דעת רוב מוחלטת.

צייד הצבאים, הסנדק, ותמיד התברג לשם ברוב קולות קן הקוקייה המופתי.

מה שעושה לי רצון להיות מסטול מאד, לשכב על פוך שוקע, לאכול סושי, ולראות את שלושתם אחד אחרי השני.

יש משהו משחרר בזה. תודו

בנושא השירים זה כבר היה מורכב יותר,הרבה יותר מורכב

אני זוכר שתמיד נבחר מדרגות גן עדן לשיר המיליון דולר, ואז היינו כאילו מנגנים אותו עם הידיים, תלוי בסוטול, אגב אני הייתי מתנגד בצורה גורפת. תמיד נמשכתי לדיסטורשן של הנדריקס ,שם נמצאים הטובים בעולם עד וכאשר התבגרתי, התפרקתי, התמסדתי, התחברתי ,הזדיינתי, התקפלתי ובסוף גם התחרשתי.

זאת הייתה הפסקה מפוארת ליצירת מתח מעושה.

עד שהכרתי את דילן שעושה לי שורט בלב ושם נמצאים המיליונים  של הדולרים.

בסוף אני איש של נוסטלגיה, דפוק בחיי דפוק, מנסה לרוץ בכוח עם קרע בשריר ומתבאס כול בוקר מחדש.

תמיד חוזר לריצה ,בעצם כול המילים נועדו לריצה הדפוקה הזאת.

רציתי

אלה רגעי המילים הארוכות, מילים שיש להם נפחים שלמים, אני מתאמן לבאות, טיפוס מאומן.

 זה אוקי להיות ככה, מעין אישיות שצוברת את המיומנות שלה לדרכים לא ידועות.

אני ישן שיט, תהליך החידלון של שעות השינה בנוי כנראה בצורת ההתכנסות הפנימית שלי שיש בה סוג של פרמטרים שונים של מחשבה .

לפעמים נראה לי שרק זקנים שמחכים לבוקר כדיי ללגום את מנת היום ואני ישנים ככה, אולי בעצם גם אני זקן, או אולי גם אני רוצה ללגום את מנת היום.

לפעמים אני יכול להרגיש איך הלב שלי כאילו מתנוסס כלפי מעלה תוך כדי שינה הוא יוצא לטיול פרטי מתוך הגוף שלי ,ואז שאני קם ומתעורר מחפש חזרה אחרי הלב שלי, אני  נשאר מעין תלוי על פינות מחודדות  ולא ברורות.

אני מתעורר מזיע, חושב לרגע היכן אני, נזכר שאני לא היכן שאני צריך להיות,מזדעזע קלות ואז אני נכנס לקיץ המלא תשוקות של חום קילפתי, כמו עובר השט בסגנון חתירה מלאת עזוז ברחם אימו.

המאוורר מאוורר אותי מעל, דורש את תשומת ליבי בשאלה בסיסית הי איש מגודל, איך אתה ישן בלילה ?

כנראה ככה היה המסע של הוביטים לתוך הרי האבדון, בדיוק ברגע המדהים שסם גורר את פרודו עמוק עמוק לתוך ההר ,להיות או לא להיות, אתה מרגיש איך קומות שלמות נופלות עלייך, נופלות  ,ושוב נופלות.

הפכתי יוסף פותר החלומות.

אני קם ברבע לחמש בבוקר, כי אני מחויב למרתון עצבני שמתבצע אי שם בשלהי ספטמבר בברלין.

התחיבות שגורמת בצורה אוטומטית לפציעה בשריר התאומים של רגלי הזכוכית שלי,

כוסית אמרנו...

אני קם במצב של הלם תמידי ורבע שעה יושב המום בסלון סופג את הצלילים של ההשכמה המאולצת לעצמי, נאבק בשדונים הקטנים שממררים את חיי,ודורשים ממני בהתמדה לחזור חזרה למיטה.

רבע שעה של בדידות מרוקנת ,היא כמעט כמו רגע של חסך אמיתי ,אל תאמינו לכול הזנבות שאומרים שלקום בבוקר מוקדם בשבילם זה סוג של פאקינג פיסות קטנות ופשוטות.

זין

אחרי רבע שעה של מאבק  אני שותה קפה ואז עוד אחד, לובש את הבגדים המנדפים שלי(עוד חרטה של ספורטאים גלובליים) מניח את שעון הדופק, נושם, שותה כוס מים ושוב יושב.מורח את משחת הפלא שאמורה להקל על הכאב הקבוע בשריר מורח ומקלל.

עוד רגע קטן של משבר.

אני צועד לאוטו שלוקח אותי למקום המפגש שם נמצאים חברי שיש להם כנראה סוג של אנרגיה אחרת, לא יודע איך לומר את זה, פשוט יש להם כוחות אחרים כנראה, עשויים מחומרים טובים מהזן המשובח.

רצים ,אני מרגיש את הכאב שיושב לי על הוריד ,מזיין לי את אונות המוח על הכאב המודלק, אחרי שתי ק"מ דואבים, אני יודע ש סוג של רווחה, הגוף מתחמם ונותן לעצמו את החופש הפנוי והפרטי שלו, אני מרחף כמה שאפשר לרחף, הכאב מתנדף לרגעים ,עכשיו אנחנו רצים.

יש חוקיות מדהימה לבוקר המזוין(למי שאמרה לי להפסיק לקלל כי זה פוגע באיכות המילים שלי ...איזה טיפוס חרא אני ,בחיי) הזה .

חוקיות של שמש שנכלמת מול העננים,מתאוששת ומציאה קרניים מענגות בצבעי פסטל מרהיבים

שמלטפות את הגוף ברכות .

החמניות בשדות בוערות באש כתומה והם כורעות מולנו לאות חברות ואחוות מטורפים.

השבילים בין השדות עדיין ספוגים בטל של בוקר שמניב ריחות שונים של עוצמת טבע מדהימה.

ידעתם שלבוקר יש מוסיקה, יש סימפוניה שלמה של פרטים מובחרים,שבילים כמו פיתולים בתוך סרט טבע בערוץ נידח.

ציפורים מקננות בשמים ועל חוטי חשמל, ימים שלמים של שמחה עצלה ,שמחה יומית של חיות מתפרצת.

אנחנו רצים, מתעופפים על הדרך סוחבים את הזמן עבור עצמנו, אני רץ עם אמנון או דויד תענוג גדול, מקדימה רצים חבורה משובחת של אצנים נפלאים.

לצערי בסוף הישוב שאני מתגורר בו, תמיד תחכה לי עלייה מתישה שסופחת את הכוחות האחרונים, כמו אהבה על טהרת שנאה, יחסי סאדו מאזו משובחים.

ימים מורכבים בצוקי האבדון של שר הטבעות, ההוביטים דוחפים קדימה,הטבעת בהישג יד.

אני לא ישן טוב משהו דפוק בתוך הסיסטם של החיים, דברים נבנים בצורה מיוחדת,(הייתי חייב לחזור על המשפט על מנת להזכיר לי משמעיות שונות)

אני חוזר למילים הארוכות ,מתענג במילים הארוכות, שלום לכם הייתם חסרים לי.

הספר הדרך מאת  מקורמק מקארתי

אפילו אני שמתהדר בקריאת ספרים (כמה טיפשי זה)לא יכול לעמוד בשלוות נפש סטואית למול הכאוס הגאוני, המארג המדהים שנבנה, טירוף אפוקליפטי הזוי בתוספת חמלה אנושית מופלאה .

גורם לי דמעות הספר הזה.

פשוט תקראו את הקטע המופתי המעורר את נקבוביות הגוף, תרגישו את עוצמת הכלום,רגעי הייאוש  שקורעים את העור ממך.

לא לוותר על הרגעים האלה שאין בהם כלום, ספר מופלא שמעמיד בנו יסודות שלמים .

אוף, אוף, אוף.

אני נושם בריצה, אני נושם בחיים,

 אני נושם .