סמטאות הרחוב היו קרירות, ממיסות את עצמן עבורו, קרירות צוננת של חיים חדשים.

מרגעים אלה הוא ניצול.יש בקרירות המצילה תחושה של מעיין מפכה, הדמעות עכשיו מנביעות את לחייו.

מעיין נובע הוא.

תמו ימי הנשר. תמו ימי היחד .תמו ימי הצריחים.

הסמטאות מכוסות בקרום דק של ערפל מתוק, הוא יכול להכיל את המתיקות לתוכו בכול נשיפה ויציאה,נשיפה יציאה ושוב נשיפה יציאה.כול תנועת גוף מחדדת את חיצי גופו, החיצים המדקרים של פנים התודעה השוקעת..

הוא יושב בפינה המוצלת,מתחת לעץ אלון ענק תמיד אהב עצים מימיו כאיש ,ומזמנו העיקש כנשר מול הדממה והצחיחות.

הוא יכול להיזכר בעצים מעברו ,עץ פקאן ,עץ אלון ,עץ זית, כולם היו נטועים בביתו.

והנה ללא תוחלת  הוא יושב בסמטאות כלות, מחדד את ניצוצות חייו, מעביר תנועה בדממה.

 לפרקים שהמטוטלת נינוחה הוא מציץ לכיווני האור הנגוז...יודע את חייו העתידים.

מעבר לכוחות הנפש, חבוקים עוצמות שלמות של ימי חושך,רגעים מלהיטים של זמני ברק, הרים שלמים שבתוכם נותר ניצוץ מרוכך, של אור

הוא מקליד, יורה את מילותיו ללא הרף ,מילה, עיצור ,הברה, דף, פרק, ספר

הוא שולף.

אל תבודד את עצמך אמר לו הזקן החיגר, אל תבודד את הבדידות עבור אף אחד,תהיה בודד בזכות.

הסמטאות מעוררות.

 הוא קם ממקום מושבו פוסע לאט, צועד ,נוכח ,קיים

הייתי בים בשעות הבוקר ,אני בחופש מותר לי ,הים היה גלי ישבתי בפינה מוצלת מתחת לשמשייה כחולה אדומה ,הילדים שלי שחקו בגלים, הבטתי רחוק.

אני אוהב להביט רחוק

יש קלידסקופים שלמים של רחוק כשאתה מביט עמוק בתוך הרחוק הלא ברור.

מילה מוזרה היא רחוק.

ר, ח, ו, ק

כולנו רחוקים אחד מהשני, כולנו בכלל מתרחקים ,נרקחים אולי אפילו נמחקים.

חזרנו הביתה בשעות הצהריים, הבן שלי ביקש ארוחה של פעם,

הכנתי עבורו פתיתים ושניצל,זינבתי לו מהצלחת

זה נחמד לאכול פתיתים ושניצל.

והלכתי לישון.

הצלילים לא הפיגו לחלוטין את כבדות ראשו .הצלילים חיזקו את תמהיל האוויר שנם לרוויה בנחיריו.

 צלילות שלמה נשבה באזור המחייה שמחוללת סביב חייו.

 הי תזהר.

 תנועה חפוזה, מידיות של מילה. סחרחרת שלמה .

הוא הרגיש איך הוא חפץ ללעלע בגרון את היובש שאוטם אותו .לכחכח את העצמיות דרך הושט במשט אחד.הצלילים מפייסים אותו

הוא פוסע ,התנועות כמעט אינן מפסיקות לנטוש את החללים שבו

לבסוף מתיישב.

יש בו אהבה רבה להתבוננות, בדומה למעיין מפכה של מבטים קצרים ,מגוון תמונות קצרות הנובטות מתנקזות אחת לתוך השנייה יוצרות עבורו פסיפס שלם של מבטים, פסיפס מורכב של תנועות גוף לא רצוניות.

הוא ישוב בקצה של ספסל חום דהוי למראה. הרחוב  מתנועע בתנועות של חסרות אוויר, אבק דהוי מסתנן מבין השמים הכהים, יש שמש מאחור.

 תמיד מצחיק אותו בחיוך פנימי נסתר שיש שמים מאחורי העננים, מה שנותר לו רק לצפות בשמיים ולחפש את השמש .

הוא מכוסה במשקפיים כהות מסוג ריבאנד שקנה בחנות משקפיים שהיה בה מבצע של חמישים אחוז הנחה.כך שהוא מרים את עיניו לכיוון השמש המכוסה, זהרורים צבעונים מתפרכסים לתוך אישוניו המכוסים.

התבוננות היא סוג של תיאוריה שרכש לעצמו, עבור הזמן שיהיה סופר מפורסם ויגיר את דעותיו כלפי  הרחוב ההומה,קהל מעריציו יעכל את מילותיו ויהנהן.

יש בו פחד שקבס יעלה בהם.

 ליאות שמתפזרת בין עצמותיו, ליאות של כלום הוא מודע לזרימת האוויר הדחוס בגופו.

 כבר לא מעט זמן הלאות מפרקת את העצמות הבודדות שלו .

 צליל של מוסיקה שמהדהד מתוך הרחוב, צליל מכרסם חודרני ,הוא מנסה לזהות את הצליל נראה לו שהצליח לזהות , נשמע כמו מוסיקה של הדור החדש

אלקטרוני.

היא התיישבה למולו בספסל המקביל של אותו רחוב הומה.

החמסין שעובר בשמיים מברך אותנו ,מכין את גופנו לימים של סדרים חדשים, מטהר.

ימי ספטמבר באופק ,ימי זיכוך.

היום קמתי מוקדם,ישבתי מול הסלון החשוך, נושם אויר פרטי חזרה לעצמי, השמים נעמדו כבר בכריעת ברך ,אין אוויר בחלל הגרון.

היה לנו אימון ריצה, אני עדיין גורר שרידי פציעה, נותן לשריר שלי להתאחות בזמני ריצה קבועים. רצתי את השעה הארוכה שלי, צובר את הכוחות לעצמי מכך שמחכים לי ימי אור.

 לפני רצו עדת חברי המהירים מתכונים למרתון ברלין שהייתי אמור להיות צלע שותפה בו.

חתיכת צלע הייתי שם ,בחיי.

רגלי זכוכית אמרתי שיש לי, בהחלט רגלי זכוכית.

לא הייתי בים היום. יום שישי בלי ים,אפילו אותי האירוע מצחיק, הבן שלי אומר שאני הופך לרגיש מידי.

 בצורה של שלווה אני מעביר את יומי מול הילדים, מול הריצות שלי, הספר מתהדק לעצמו

ויש לי בבית פאקינג מוסיקה.

שלווה ...

הוא אינו יכול  להתעכל לתוך עצמו, לבסוף הוא מבין שלא נותר לו קצה.

מתעופף מעל שברים וסדקים.

נשמות טועות מלחשות בהבל פיהן בכנפיו הלבנות,

הוא מותיר שובלים נוצתים מעל לכלום שמתחת.

יונק את האוויר המתרוקן  בצרימות של סוף

אוויר חנוק, מתנקז.

 טלפיו צורבות את מלכות השמיים.

ברגע התפוגגותה,  צנחה לחייה הסופיים

חג בשמים מבודד, מלעיט את כרסום

הימים האחרונים.

 במאמץ כנפיים רחב דאה על אווריריות נטושה , ניזון מתולעי אבק

ורמץ של חיים נעלמים

הגיע אל הכחול הגדול.

בתודעה נצנצה בתוכו העווית, זהר בגופו המעוות זיכרון

האדוות

הניח את מקרו, מחלחל את מליחות המים מפיגי הדמעות.

נטש את כולו

גווע.

אתמול קיבלתי דיסק מושלם של מוסיקה מופלאה,

הרמוניה של  צלילים אמיתיים בהם יש גיטרות של זמנים אחרים, לפני שהמוסיקה יצאה לסיבוב של ייאוש.

סתם בשביל שתגירו את הלשון שלכם החוצה.

לד זפלין.

ג'וני קאש.

ניל יאנג.

דילן.

פיטר גבריאל.

זה החלק העדין של המוסיקה,

איזה דבר זה.

אני מניח אותו על האוזניות שלי בנגן, רץ מחדש, מחדד את שרירי, נושם את כיווצי, האוויר מתעופף

בודק את מסגרות חיי ,מסגרת ועוד מסגרת.

שג'ימי עושה עם הגיטרה ,אני נזכר שפעם הייתי ילד... בחיי

זאת כנראה שאלה קיומית של בדידות, מבוא משפטי של טרום פסטיבל הבגרות ,מה מניע את עצמי המילים שאני משגר לחלל, במילים אחרות הכתיבה שמפזרת את תבניות החיים או אולי הנוכחות שמתקיימת בחלל מוחי ההזוי.

תמיד ההתנהלות של חיי לקחו אותי לשם ,למקומות האלה הלא ברורים ,פעם החיים כי הייתי שורד נשמות תוהה ,לפעמים אימא שלי, עד היום אני תוהה וחושב איך עשיתי את החוסר המביש, הבן שלה הילד שהייתה בטוחה שבגיל שמונה עשרה הוא מסיים את הלימודים כמלך יחסי או לפחות כדוכס.

והנה הדוכס הפרטי שלה נזרק מבית הספר שהוא  בן שש עשרה ,מורד הסתובב ברחובות אף בית ספר לא הסכים אפילו לקבל את היכולות האלה, בדידות שלמה לך תסביר לאימא שלך שאתה לא מטומטם פשוט אתה לא מבין

זאת שאלה קיומית זאת בהחלט שאלה אמיתית שצריכה להישאל היום מחדש

אז אני שואל.

ולא מפסיק לשאול, לפעמים אני נשאר חסר מילים ולפעמים לא

הבן שלי החל לאפות עוגות בחיי, הוא עושה גם בישולים מרהיבים הוא ילד מתבגר בן שלוש עשר אבל הוא מבשל מדהים,מכיל את עצמו.

אני מת על זה  ממש

לפני שנים מספר התחלתי לכתוב נתתי דרור למילים, מילה ועוד מילה נתנה לי נפחים שלמים של ימי קילוף מבודד.

היום אני מצרף פרק מהספר הנכתב

ככה פתאום.

פרק שלוש

עיני נעצמות בכבדות חפון בתוך השק שינה הצבאי גופי לאה מהמאמץ הפיזי של כול היום. שקט משתרר בחלל האוהל העצום רק רעש הנשימות של חבריי הנמים את שנת הלילה החטופה מחרר את צליל הלילה. תמונות שקופות של היום עוברות דרכי כאילו יש מסלול מעליתי היוצא מתוך חלל הדמיון לתאי הראש שבי. אני לוחץ על כפתור ח שהוא כפתור חלום והצבעים נשפכים, הסכר נפתח לרווחה, התשלילים זולגים והחיזיון הקבוע של המסע של ניר, חברי ליחידה ושלי, מתחיל. ניר זורע את תיאוריו בלילותיי כסימני דרך, שותל חיים. המסע המתכונן לפרטים שזור בפיתולים ועיקולים. מסע המרפד את החלומות ,לא מוחשי וגדוע שניר ואני מיטיבים לשחק בו, כחי ואמיתי, חיי החולמים, חיי הבודדים שנאחזים בערפל הערטילאי והמלא, זיזי ומשונן שמאחוריו רק לבד. העיניים כבר לא שייכות לי, הן מתרווחות בכסא המרופד בקולנוע האשליות, המסך מורם אני מוכן..

אנחנו נוסעים, ניר ואני.

הכביש ארוך, לא נגמר. נתיב מפותל שחור, אספלט מהודק, אינסופי, כולו צועק מרחבים ותנועה. מדהים איך מושג החופש בא לידי ביטוי באופן שונה מאדם לאדם. יש מי שמרחב המדבר משקיט אותו, ואלה, שהים העצום ממלא את ריאותיהם באוויר ומסחרר את ראשם, ומי שהערים הענקיות מהוות לו עולם פרטי ואישי משלו. ואני, דניאל, בוחר את הכביש כמושג השחרור שלי. החופש נצרב במוחי על ידי הקו הכהה שאינו נגמר. ואולי זה רק מסלול בריחה?בעצם ממה אני בורח? לאן אני נס? מהיכן מתנחל בי חוסר השקט שמניע את רגליי בתנועה תזזיתית בלתי פוסקת? נע במחשבות, נותן גט לעברי מעצמי, מדניאל. הרי לבסוף, נצטרך להיפגש. לכרות את ברית השלום, לעשן מקטרת פיוס. לא ניתן להיעלם מהאמת ללא תשלום אמיתי של ניתוק ממי שאני וממה שנוצרתי, כמו יונת דואר אני תמיד אחזור לכור מחצבתי, הולדת התהוותי.

אני  טס על האופנוע וניר בהארלי לידי.

הכביש משחק איתנו בהתמזגות. פעם ההארלי הרועם שולט באחיו הכהה והמתפתל, נוגש בו, דורך עליו בחמת זעם, מוביל את עוצמתו על האספלט הלוהט. ופעם זה הכביש שנאבק על הבכורה מול אחיו לצבע, מראה את כוחו ועורמתו בנפתלויות של מסעפים ופניות, כאומר- לא תוכל לגבור עליי, בהתמודדות רגילה, רק מאבק איתנים יכריע ביננו. עד שמגיע אותו הרגע, בו ההכרה מחלחלת - אנחנו שווים. זוהי השנייה בה שוקעת ובאה הסינרגיה המזככת - השילוב ההרמוני בין הניצים. האחד מעניק את כוחו והשני מקבל זאת באהבה ומוביל את העוצמה בבטחה ורוגע.

ההארלי כבד. ידינו מתוחות ומונחות על הכידון המפותל, קסדה רכוסה, העיניים מצומצמות קדימה לכיוון האופק. נוסעים לתוך המסע המטורף שתכננו, מסע שהגינו בו לילות ארוכים  של שמירות, מארבים, אלפי כוסות קפה וסיגריות. ישבנו והלהטנו את עצמנו בטיול העצום שנעשה בסיום הצבא, מתכננים וממלאים את הראש בספרים ומפות. בוקר פיתאומי הגיע עיניי השקופות נעורות מקולנוע האשליות. יום נוסף של אמת בפתח.

לבנון, מרג' עיון, מארב.

אני שוכב צמוד לניר וגוסטבו. הלילה אפל. אף כוכב בשמים אינו נגלה, הירח נעלם מתחת לעננים, משאיר אותנו מנסים להתפקח, חבורת לוחמים עייפה ומותשת שמחזיקה את עיניה פקוחות בקושי. השקט שמסביב הוא קול ההרתעה. ניר מספר לי בלחישה על אלסקה הקפואה ועל כך שנוכל לעבוד על סירת דיג ולהרוויח את לחמנו. מגע של החיים, כך הוא קרה לזה. שיט לויתנים. אני נאבק בקור החודר שזורם לי באוזניים, שוכב על האדמה הקפואה וחושב על מובי דיק וקפטן אחאב, ועל איך שניר יודע את סיפורי הילדות שלי, כאילו הוא צרב את עצמו לתוכי. מעניין איפה ניר היום.

 במקלחת הרותחת בגמלא אחרי לילה של סיור על בט"שית, קפואים מקור, המים החמים מפשיטים אותנו ומורדים מאתנו את מעטה הכפור לאט לאט. ניר מספר לי בקול ניחר ובעיניים נוצצות על הקרנבל הברזילאי, על המולאטיות שירקדו לפנינו וילהטטו את הלילות מול החופים. כול אחת מהמולאטיות הנפלאות האלו שעושה אהבה כמו לוליינית, תמשח אותנו בשמן קוקוס, תפזז את הסמבה על גופנו ,אוף, אני עוצם את עיני ורואה את התמונה חדה מולי. תמיד הייתי טוב בחלומות. ואז כשאף אחד לא רואה, בלילה בתוך האוהל אני מרשה לעצמי לתת דרור למחשבות המרגשות שיחדרו לגופי הנמלא תשוקה.

בקו הגבול ברמת הגולן, ראיתי בלילות הארוכים בחמ"ל בהפוגות בין הסיורים הקפואים את סרטי הוידאו שקיבלנו עם הבידורית מהחטיבה. פעם אחר פעם את הסנדק ואת הטוב הרע והמכוער, הייתי מצטט קטעים שלמים בליווי מבט מאיים ובשפתו של הקאובוי או המאפיונר ההולוודי. הסרטים האלה עברו במכשיר עד שסלילם נשחק. היינו יושבים בחדר המבצעים, ניר וקנין עידו גוסטובו ואני, ותיקי הפלוגה, ורואים את הסרטים, בעודנו מתווכחים על מי יותר תותח, מי הכי גבר קלינט איסטווד הגדול או מרלון ברנדו הנפיל. סיורי בט"שית שלמים לוו בקשר בקודים מהסרטים. וקנין היה מדקלם סצנות שלמות מהסרט כשהוא עומד על הבט"שית, בעינים מצומצמות כמו של איסטווד, לופת את המקלע, ולבסוף מסנן בשפתיים קפוצות: "הייתי בא למערב הפרוע עם מאג, נראה איזה פאקינג גבר היה מתעסק איתי" והוא נישק את הקת כתמונה הלקוחה מטקס סודי של רובאים, כשאנו מתפוצצים מצחוק לנוכח המחזה, ברגעים בהם השמש שלחה קרניים אדומות זוהרות והחלה להיעלם מאחורי ההרים הרחוקים של הגולן, וקנין מקרית שמונה, הזכיר לי את קלינט איסטווד הגדול, בחיי. שיא השפעתם של סלילי הוידאו השחוקים באו לידי ביטוי כשנחום המוטרף הניח ראש עכבר כנקמה במיטה של פרויקה הדתי בשל איחור בהחלפת שמירה, מעין רטרו צבאי לראשו של הסוס הידוע מהסנדק. כשניר חזר מהחופשה ביום ראשון בשלהי חודש אוקטובר כשהרוח בערב כבר שלחה שובלי צינה מצמררת בצווארים החשופים והמתין לי, שאחזור מהשמירה, לפני המקלחת ולאחר טקס נס הקפה והסגריה הקבוע שמפריד ממשמרת למשמרת, הוא הכניס לוידיאו את אדם בעקבות גורלו.

שם זה קרה.

הרגע שבו אני רואה את עצמי במקומם. אני זה הם, איך צילמו אותי? ניקלסון רכב על הארלי, סיגריה בפה, מטפחת אדומה כרוכה סביב צווארו, ואני הרגשתי את הזעם ששידרו עיניו. תחושת החופש והחיפוש אחרי השקט זזה איתו.  ניר מחייך בחיוך זוויתי, הוא ידע את ההשפעה שהסרט ישפיע עליי, איך שהסרט יעצים את תחושת השחרור שאני דורש מתוכי. אנו ישנים באותו אוהל, מיטה על יד מיטה, קרובים קרובים. הוא מריח את לילותיי, אני נושם את כאביו, חי דרך סיפורו את אהבתו הצורבת לנטע מהקיבוץ. ניר בן גרעין מעיירת פיתוח בדרום,  היהחוזר ביום ראשון מהקיבוץ ומספר לי בלחישה כשליבו דוקר, על נטע  שמחבקת את אורי מהקומנדו ואיך כול המסיבה הוא התבונן בה ובכול משקה שהוא מערה לקרבו הוא בטוח שהוא יכבוש את ליבה. זה לעולם לא קרה.

 מארב אחרי מארב היינו מתלחשים בלילות. במסעות, הגב שלי סחב את הפאק"לים שלו, כשלא הייתי מסוגל לקום בבוקר, הוא סידר לי את  מסדר הבוקר. הוא מכיר כול מילימטר ממני והוא ידע שהסרט הזה ירגש אותי. מה שבאמת קרה. קמתי המום מהמסך הקטן והוידאו הישן, ללא מילים פסעתי לאוהל, מריח את ריח המטר הראשון שהחל לשטוף את ימי אוקטובר. ובלילה אחרי תורנות השמירה המייגעת, שוב נאחזתי במרקע האשליות שניר רוקח עבורינו. התשליל מסתלסל מעלי כבועה מנחמת נצרבת באישון, באה לחלום את חיי.

אני נוסע יחד עם ניר הרוכב באופנוע השני. רוכבים ללא יעד ברור, חיים את הרגע, מזיזים את עצמנו ממקום למקום ונושמים את חדוות החופש. ניר יודע לשפוך לי את הדלק למיכל המחשבות ושם אני מיצר את חוטי הדמיון שלי. כשניר ישב איתי בנגמ"ש, שנייה לפני שאנו יוצאים להסתערות על יבש, הוא מטפטף באוזניי – "אתה יודע דני, ברגע שנהיה בהוואי, איפה שהגל נושק לגלשן שלי..." ואני כבר מתרומם למעלה, טס בתוך האשליה, הגל העצום חי אותי ואני נושם את תוכו, ורק כשנועם המפקד צעק – "דני קבינמט מה קורה לך?!" הבנתי בחיוך פנימי שניר שוב יצר לי חלום לילה, וזה שוב מנחם לי את הייאוש הארוך של לילות השמירה שאינם נגמרים.

אנו קשובים לכביש ולעצמנו בתוך נסיעה מפותלת שיוצרת את הסרט הפרטי שלנו. נוסעים בלי הפסקה. שני גברים בודדים עם חור בנשמה. נוסעים לתוך חיינו ומשילים את החומות והבגדים. זיכרונות הצבא ממלאים את הנשמות שלנו בטיט של אמריקה, וגרגרי אספלט הכבישים יוצקים לתוכנו חזיונות. אנחנו בונים נשמה חדשה, מתוקנת. אנחנו, גיבורי החיל, בונים נשמה טהורה ועצומה.

הנסיעה הוירטואלית המוקרנת על המסך הלילי תוכננה לפרטים הכי קטנים. פנטזיה שמלווה אותנו במשך שירות צבאי מלא, ניר ואני.חברי הטוב, האיש היחיד בעולם שבאמת קורא אותי. אחי לנשק, אחי לחלום, אחי לאכזבות, אחי למטרה, מזין דמיוני. מיכולת הסיפור וההרפתקה של צליל מילותיו, הייתי מקים עולמות שלמים. ניר היה רכון על המפה באוהל סיירים לידי, נשימה בנשימה, ומשרטט לי את השבילים והכבישים שהאופנועים יכבשו, ואדיות וערוצים שנחצה, ניר מדבר, עיניו נוצצות ואני הקשוב עוצם את מבטי ובונה לי את ערפילי האשליה של הלילה. כשזהו החלום, אי אפשר שלא לחפש את אלוהים בפרטיו.

ארצות הברית.

שני אופנועים, שלווה והרמוניה. עיניי עצומות ומשוטטות לי בתוכי, מחפשות את נקודת האחיזה של  סוף הלילה  לפני כבדות הראש. רגעי הזהב שבהם המוח משחרר את עצמו מהרציונאליות הנוקשה של חיי הצבא ונותן  לדניאל סרוסי לנווט את הטוב ביותר שהוא יודע לעשות. לבנות את עולם השקט. אני נזכר באוגוסטוס מיקרי הגיבור הנצחי ביונה בודדה והחיוך עוטף לי את השינה המבורכת.

כולם ברחו מהמקום הבודד הזה, עמדת השמירה הרחוקה, מגדל השמירה האחרון. בקו  שפרסה היחידה בגבול  הצפוני הלא שקט. על מנת להגיע לסוף העולם יש לחצות כמעט קילומטר של תעלות חול שנועדו למנוע מעבר טנקים. להידקר משיחים קוצנים שגדלו פרא סביב המגדל, ולקפץ כלוליין מעל תלתלי תיל חדים שזרועים סביב. זהו המקום המבודד בו אני יושב חשוף לחלוטין מול האופק וסופר זמן עד תום המשמרת. בערב היו מתנהלים במאהל קרבות על חלוקת השמירה. אריק האחראי על הרשימה ספג איומים ותחינות רק כדי לא להישלח לשם. יוחאי שרעבי הגדיר זאת הכי מדויק - להגיע לשם זה כמו לגעת בקצה הגיהינום. אתה טועם ממנו ויודע שמעכשיו אסור שיהיו לך חטאים כי טעם האופל הוא לא נעים כלל.  רק אני נמשכתי לעמדה כמו מגנט. שם הייתי יושב, נמלט מחוקי המשחק הקשוחים מול חבריי. דניאל, איש צבא מחוספס, לוחם, צוחק, שואג, מקלל אהוב בגלל הקסם שבעיניי הסינג סינג שלו. הצבא קיבל אותי לחיקו באהבה ואני באינסטיקנט השכונות הנסתרות, התאמתי את עצמי אליו. הגעתי לטירונות כדי לברוח מהריבוע שסגר עליי. נזרקתי מהתיכון הראשון וגם מהשני עד שאמא הרימה ידיים. אבא למרות  עלבונו השקט וויתר על כבודו  וסידר לי עבודה בחנות הספרים והתקליטים ליריק, שהייתה שייכת לבן של פיקלר שעבד איתו במפעל. בליריק ביליתי את רוב שעות היום מוקף בספרים ותקליטים, יושב מאחורי שולחן המכירה קורא ספר אחר ספר ומקשיב לדיסקים של הפינק פלויד, ג'נסיס וליאונרד כהן.  בניתי  חומה שלבניה נוסדו מצלילים והבטון היצוק עשוי מאותיות. אלה היו חיים שהזנתי את נפשי. לימדתי אותי להקשיב, ולהבין. הכרחתי את מוחי לשמוע יצירות ג'אז קלאסיות של ברובק, להקשיב לחצוצרה של דיוויס ולהתחבר אל עולם הלבד. זרמתי בתוכו בעיניים פקוחות,זו הייתה הבחירה שלי. בערב חזרתי באוטובוס לשכונה. אבא הקפיד מאד שאגיע הביתה בשעה סבירה מפחד ההידרדרות והסתובבות עם האנשים הלא נכונים. הקשבתי לו בשקט ומילאתי את הוראותיו שהיו נוחות גם לי. חשתי שאני חי כדי להעביר את הזמן הכי טוב לעצמי.  קניתי ממומו השכן חתיכה של חשיש הייתי נכנס לחדר הקטן פותח את החלון הפונה לים מריח את האוויר הלילי השקוף שמנביע הים. השכונה דממה הייתי מגלגל את הטבק יחד עם החומר המטשטש ומעשן את הג'וינט לאט יונק את העירפול לתוכי, מקשיב בווקמן הישן והחבוט למוסיקה שט עם מחשבות ראשי פותח את דלת הייאוש המוגפת במשך היום ומפיח בה מעט תיקווה  ונרדם בלי מחר.

 חומת הספרים, התקליטים והלבד הייתה בצורה לחלוטין. הוריי הרגישו שהם מאבדים את הילד שנשא את ההבטחה הגדולה, ואט אט הלכה והתגבשה גם בהם וגם בי תקווה שצמחה במקומה של זו – אולי יהיה הצבא הגשר חזרה לקונפורמיסטיות המתבקשת, פתח חזרה לבסיס המשפחתי.  

הגעתי לחיפה ביום הגיוס ומשם לבסיס הקליטה והמיון במרכז הארץ. ביקשתי להיות חי"רניק ביחידות הכי קרביות ורחוקות. אז, זה היה  נראה כדבר הנכון ביותר לעשותו. בתוכי עוד הדהד הגולני של אבי מכלוף כרישיון ההיתר להתגשמות בלתי מנוצחת. קצין המיון שלח אותי בהתלהבות לאחד מחילות השדה שבצפון הארץ. יחידה נוקשה, לא עטופה בהילה צבאית של יחידות סיור מהוללות. למרות זאת ודווקא שם קיבלתי את דני הישן חזרה. התמזגתי עם עצמי, השתייכתי. בן השכונות המחוספס היודע להצחיק ולנגן בגיטרה. החדווה חזרה.

חשתי שצלילי חופש מתערסלים בתוכי מחדש. עיגול הקרח  שצמח סביב ליבי החל באיטיות בטוחה במסע הפשרה משלו, החומות התפוררו לאיטן, מתקלפות ומתפוגגות יום אחר יום. לכולם קשה בטירונות ואילו אני נולד מחדש. הכושר הטבעי, שנטמן בין שריריי לאחר שנות גלישה בים, צמח בעוצמה נפלאה. במסעות התחברתי לאחת מצלעות האלונקה, הפק"ל על גבי וקולי הניחר מדרבן את הצוות. תכונה חדשה החלה להתלכד בתוכי - מנהיגות. חבריי ליחידה הקשיבו לי, מפקדים כיבדו את דעתי, יכולתי להוביל. ההשלמה והשקט שבדמותי, אלה שנרכשו בשנת הלבד שלי מול הספרים והתקליטים צופפה את האנשים אליי. משהגיעה ההצעה ללכת לקורס קצינים, הרגשתי נאמן לכך שאני נמצא עם מי שאני אוהב, מסופק ודרוך לסיום השירות ולנסיעה עם ניר סביב העולם, סירבתי להצעה, עומד בלחץ המתון של מפקד הפלוגה, שלמעשה אהב את הישארות הגורם הממתן שהייתי בפלוגה הסוערת שלו.

בעמדה הבודדה והנטושה הייתי מקלף את המסכה לאט.יושב על הכסא למשך שעות השמירה הארוכות, מקשיב למוסיקה האישית והאינטימית שלי באוזניות צמודות וקורא את הספרים שלקחתי איתי לכל מקום. ספרים ששכבו אצלי עמוק בתיק ורק עיניי היו אלה שהמשיכו ללטף את האותיות "העולם על פי גארפ," "מלכוד 22," ספרי פול אוסטר, עמוס עוז, כול הספרים שחשפו מראה מולי והתבוננתי לתוכם נושם בין המילים, קורא את השורות ונמס ביניהן. מוזג קפה לעצמי קורא, עוצר ובוהה אל המפה שניר שירטט לי על דף צהוב. בונה עוד נדבך של דרך ומקום.

כשבאתי להחליף את שוקה, הנהג המילאומניק שסופח אלינו,  עליתי בסולם לעמדה. שוקה ישב שם עם סיגריה מזג לי קפה שבושל על הגזיה וספר סגור מונח על שולחן המפות צמוד למשקפת התצפית, היה בו בשוקה נעימות קורנת.

-"שוקה אתה יכול לחזור, מחר אתה משתחרר, לך תתארגן לך, אני כאן לשש שעות הקרובות"

הוא חייך, ומבטו לכד את הספר שהציץ מהאפוד.

-"מה אתה קורא?"

הייתי נבוך, "סתם ספר"

שוקה משך אליו את הספר מהאפוד שלי בהסתערות מפתיעה ועוד שהספקתי להגיב בהתנגדות, התבונן בכריכה של עפיפונים מאת רומן גארי.

שוקה נעץ עיניים שנפערו בתדהמה. האפר נזל לו מהסגריה,

"וואו, מה אני רואה כאן דניאל? מה זה, אתה קורא רומן גארי?"

עניתי לו בחיוך מבויש שזה סתם ספר להעביר את הזמן. נדמה היה שפניו מצטמצמות מולי כנעלבות,

"אתה לא יכול לומר סתם על רומן גארי"

לא עניתי. אלו היו שעתיים של שמירה רוויית הנאה. שוקה נשאר איתי מתאר בקסם רב את הספרים והסופרים שליוו את מסע חייו עיניו יקדו בהתלהבות, פיו הנפיק מילים חדשות, מרגשות, מילים שעטפו אותי בעולם מלא הוד. הוא סיפר לי איך סקוט פיצג'ראלד כתב את  גסטבי הגדול ומדוע הוא אחד הרומנים הגדולים של המאה, הסכמנו יחד שהבושם של זיסקנד הוא מסע אמיתי לשורשי הרוע, שוקה תיאר לי את זאב הערבות של הרמן הסה, וטען שזה ספר שמשנה דור. דיברנו על קונדרה ועל צ'כיה ועל השפעות סופרים על אומות שלמות. הוא ריתק אותי. הרגשתי איך אני נפתח. שוקה שיתף אותי בשיחה על אהבת המילה ותאוות הספר הבלתי נשלטת. עוד משפט נהדר עוד סופר שחורט עולמות  ועוד יצירה מופלאה. ואני כמעט מעולם לא דיברתי בכזו תשוקה על ספרים.

למעט אותו היום כשהגיעה לליריק בחורה צעירה עם שיער שחור מתולתל בעזות, בלתי נשלט, סרט קשור סביבו בדומה לבת שבט אפריקאי, עיניים ירוקות שהתבוננו בי בחדות, עטופות במסגרת משקפיים עגולות, ושאלה האם ניתן להשיג כאן את קופסא שחורה של עמוס עוז. עניתי שכן ובדיוק גם אני קורא אותו. בת אפריקה המרהיבה התבוננה בי בצלילות ירוקה דרך הזגוגיות עד שהשפלתי את עיניי מול המחורר את עורי באחת. היא חייכה ושאלה אותי איך זה שדווקא בחדרה ישנו מוכר ספרים גם יפה וגם קורא. זה היה נהדר ומפתיע. הצעתי לה קפה והיא נשארה איתי בוקר שלם .דיברנו על ספרים ומוסיקה ואת שיחתינו ליווה זיק קבוע של אנרגיה וידע. שמה היה אדווה.

היא ישנה בחדרה אצל סבתה והייתה בדרכה חזרה לנתניה. אדווה נשארה איתי גם להפסקת הצהריים ויחד נסענו לים, לאחר שפיקלר, מנהל החנות, הסכים בחיוך לתת לי חצי יום חופש. בים, בין הגלים, היא פשטה בפתאומיות את תחתוניה ושאלה אותי האם אני מוכן כבר לגעת בה כי היא כבר כול היום מהופנטת. ואני, בפעם הראשונה חשתי את מסע הגוף המתפתל סביב רגליי הרועדות, אצבעותיי נעו ברעד בלתי נשלט חשו את אסופת השיער העדינה סביב שערי גן עדן. חשתי איך גופי מתחשמל בתדרים מתגברים. נישקתי את לחייה, שפתיה, עורפה, עיניה לא פסקו מלחדור אל מוחי. אדווה הסתובבה כלפיי, גופה צמוד לגופי הרעב, צמא כל-כך למגע, כמה להרגיש. חשתי איך אני יוצא מתוכי מתבונן בפלאית שחובקת אותי, משתומם לנוכח היופי המשכר שכרוך בי ובגופי. הרחתי את שיערה הרטוב שנדבק לפניי ובאינסטינקט של מתבגר חשתי את נשיותה המבקשת את זכרותי עמוק בתוכה. אחר-כך, כששכבנו על החול ודיברנו על הסרט מעתה ועד עולם הרגשתי כמו ברט לנקסטר שעוטף את דבורה קר עם הנשיקה שהוכתרה כאם הנשיקות של כל הזמנים. היא חזרה הביתה ויותר לא נפגשנו. חיכיתי שאולי, יום אחד, באותה פתאומיות בה הופיעה לראשונה, באותו קצב הולוידי המטעין אותי בסיומים משמחים, היא שוב תגיח בליריק ושערה המתולתל יזנק מולי. זה לא קרה לעולם.

בעמדת השמירה עם שוקה הרגשתי שאני נושם אוויר חי, מילים מתעופפות שיוצאות מפיו כאילו היו מצויירות עבורי ואני אוסף אותם אות אחרי אות עיצור נושק לעיצור משוחרר מכבלים חופשי מזיוף, מותר מאיפוק מכיל ואוסף עוד ועוד. רציתי לדעת  הכול  לסחוט ממנו עוד ועוד, לשתף אותו ולהסביר לו את עולם הספרים הפרטי שלי. למה שר הטבעות הוא ספר כל-כך מופתיואיך העולם שבנה טולקין עשה בי סדר מחודש של מחשבות על דימיון ומעוף ואיך זה שעשיו הוא ספר כל-כך עלינו על הישראליות שלנו על השכול המדמם שמתחפר בכול אחד מאיתנו, מאנחנו, מעצמנו, מהוויתנו, והאם הוא יודע שאני קורא את מלכוד 22 הפוך -  מפרק הסיום להתחלה ועדיין אני נחנק מטעמו המר. ישבתי מולו על הארגז של הפגזים ובלעתי כל מילה,לומד כול שם שהוא ציין, מתייק בראשי כול נוכחות ספרותית אליה היגענו. שאלתי וחקרתי ודשתי ודרשתי, ושוקה ענה לי בזוויות פה של חיוך שליו, מלטף. הוא התרגש לא פחות ממני, דווקא כאן על המגדל הנטוש והבודד, הוא מצא את החייל הרעב שבולע את אהבתו. הוא נפרד ממני לאחר שעתיים כשאני אפוף פליאה. מזגתי לי קפה וקראתי את עפיפונים נרגש ונרעד. היה זה נתי שהחליף אותי. שמעתי אותו מטפס וצועק לי כהרגלו "קום דניאל,המלך הגיע." אני מחייך, מחכה לו עם קפה חם, מתחבק איתו חיבוק של אחים. מנהג החיבוק, זר למי שאינו חי בהוויה של לוחמים. זהו חיבוק המביא אליו את שעות היחד של אותו האוהל, את לגימות הקפה הנבלעות באישון הליל ובאשמורת הבוקר לפני גיחה לאי שקט. זהו החיבוק המקפל בתוכו את האחווה האחת – אני אוהב אותך אחי. זה אני, אני שאשמור עליך כל אימת שרק צריך. עם הקפה אני מוסר לו את האיכפת שבי. זו התודה על כך שבאת להחליף אותי, זהו הקפה שילווה אותך מתוך תקוותי כי המשמרת תעבור לך בקלות.

אני הולך לתוך הלילה לכיוון האוהלים, נפרד מהשמירה הקסומה שריחפה מעלי בשעות האחרונות. במיטה שלי מונחת שקית ניילון ושי ששוכב במיטה לידי, מספר לי כי שוקה לפני השיחרור שלו מהמילואים עבר באוהל להיפרד מכולם והשאיר כאן משהו עבורי ואם זו עוגה, אז בוא נפרק אותה יחד. פתחתי את השקית בה הונח בהדרת כבוד הספר יונה בודדה של לארי מקמטרי. פתק צורף לספר- "לדניאל הנהדר, תהנה מהספר, תהנה מגיבורי הסיפור, תשוט לעולם המערב, תקרא, תפנים, תלמד ואז תיגע בשמיים." אלו מילים, הם נגעו בכול קו בליבי. נכנסתי לשק שינה רכסתי את הרוכסן ושקטתי. חיכיתי להגיע לעמדת השמירה הרחוקה במשך כול אותו הלילה. למחרת, היה זה הבוקר החופשי שלי. שכבתי על המזרון המגולגל במיטת הקפיצים כשאני מציץ מפעם לפעם בכריכה העבה, מלטף בעיניי את הספר בעל העטיפה המבטיחה כל-כך. אחר הצהריים הגיע תורי לשמור. חציתי את תעלות החול, נשרטתי מהקוצים בדרך והגעתי לעמדה. נפרדתי מיואל שחיכה לי עם קפה חם  וחיבוק והתיישבתי על הכורסא. הרכבתי את האוזניות, לחצתי על התחל, הקשבתי למוסיקה והתחלתי נוסע בקריאה. אלו היו שש שעות השמירה המהירות ביותר שעברתי בחיי. הרגשתי שאני שם. ממש שם, אחד מהם בדיוק. הנה, כך אני רוכב איתם במערב, אוסף את הבקר, מרגיש את עקצוצי הרוח המחבקת את פניי כשאני על הסוס, הפלצור כרוך סביב ידי הימנית, כובע בוקרים שחור על ראשי, ועצמות לחיי חרושות בקמטים מהשמש ששולחת קרניים לוהטות לכיווני. קראתי שני פרקים, ועצרתי. הקשבתי להגאים, בולע אותם, ממשיך, ושוב עוצר. מסמן, מוזג קפה, מביט לעבר החושך מסביב, קם, צועד, חוזר לקרוא, נשאב, מדליק את הפנס הקטן שיאיר את הסימנים עבורי. מדבר עם האנשים, גיבורי הספר, ממלא את גופי עם ההרפתקה העצומה ולא מבין למה זה נגמר, מדוע יוחאי בא להחליף אותי. אני עדיין מעורפל כשאני נפרד מיוחאי המצקצק את מילותיו הקבועות על הגיהינום שמסביב, ויורד בדרך חזרה למזרון ולשק השינה. באוהל, ניר מחכה לי לטקס המקלחת ונס הקפה, אני שותק.

-"דני כשנגיע לחוף בתאילנד, אני רוצה להיות הראשון שמקבל את את הבודי מסאז'."

-"או.קיי. ניר מה שתגיד, אני הולך לישון."

-"מה קורה דני אתה לא מרגיש טוב?"

-"הכול בסדר ניר, אני רוצה לישון, לילה טוב."

הרגשתי שהערב זה לא זמן החלומות של ניר. אני לא לוקח איתי לשינה את יערות הגשם, ולא את אלסקה הקפואה, וגם לא את אוסטרליה התוססת. רציתי להשתחל לשק השינה לעצום את עיניי ולהיכנס לעולם הדפים ההם. לחוש את אגוסטוס מקרי, לשמוע את קולו, להיות מנוחם על ידו. אני חוזר לעצמי על השם- אגוסטוס מיקרי, האיש הרציני והריאלי הזה. איש עצום. איך שוקה ידע לתת לי את אוכל הנשמה הנפלא הזה, איך סחרר אותי בגיבור חדש, שמפעים את הלמוּת רוחי בעוצמות אדירות. אני מת להיות כמוהו, לחשוב כמוהו, לראות את הזריחות כמוהו. אגוסטוס מיקרי, בטוח שלך אין כאבים קטנים בלב?

ושוב אני חוזר למסע החלומות המדוקדק שניר בונה לי בעמלנות מנתק את עצמי מאגוסטוס והמערב חוזר לחלום. בתוך פינה קטנה בגופי כבר מתנחל הספק שכובש נתחים מידיים באמיתות המשורטטת מולי.

אני חש את האופנועים, קשוב לעצמי.  הנכונות לעוף שועטת לנגדי את המרחקים שאני רוצה לגמוע. אנו עוצרים בחניון,יורדים מההארלי לארוחת בוקר ענקית כמו בסרט אמריקאי על דיינר.

אני מתעורר בחטף להקפצה. גילו עקבות על גדר המערכת. אנחנו נוסעים צפופים על הבט"שית קופאים מקור. הרובים מוכנים, המחסניות בהכנס. אבל הכול מסתיים עוד לפני שהגענו- הקפצת שווא. אני רק רוצה להיכנס למקום הגבוה ההוא, המבודד, בדיוק כמו היונה, לא נכנע לכאב הרוחש בתוכי, לעייפות ולקור. אגוסטוס מקרי לא ידע לוותר ולא רצה להתייחס לחיים כמובן מאליו, ועכשיו בזמן הקיים גם אני דניאל שגיא, ארכיטקט בן שלושים ושמונה, חייב להחזיר את השליטה לחייו, להתגבר על העיפות שמשתלטת על פנימיותו ולצאת לדרך שניר בנה לו בכזו נאמנות ואומנות בעת שירותו הצבאי. מסע שכול חיי פחדתי לקטוף אותו אליי.

 איזה תחביב משונה פיתחתי לעצמי. לקרוא את יונה בודדה ולחשוב שאני רוצה להיות

אגוסטוס מקרי. קוראי ספרים מוקפים באנשים, שמתנחלים בתוכם וכול  ספר ודמות יונק עוד חיות של אותו אדם הבונה בתוכו פסיפס של דמיונות ואמיתות, ערבוב של תחושות, ואני,  דניאל, מכיל בתוכי כל-כך הרבה סיפורים עד שאני חש את כולם חגים במוחי מנקרים ללא ליאות. אחד בא והאחר נוטש בערבוביה תוססת. ההתחבטות איזה גיבור אני רוצה להיות, האם ארוגראן שמציל את עולם האור או אולי אגוסטוס הבוקר העשוי פלדה, מותירה לי את חופש הבחירה כתהייה קיומית. כולם דרים בתוכי ומעניקים את כוחם רק לי.

היום, במיטה שלי בביתי המתוכנן בקפדנות עוטף את משפחת שגיא הנמה את שנתה, אני עדין משוטט בחוסר מנוחה באין שבתוכי,באין מסע אמת שהתבצע, באין שמעמיק את הצריבה של החוסר הנושם אותי ביום ובלילה מאכל את השלווה ועדיין ממשיך להיבנות בעולם המתוכנן שלי, איפה האמת שהבטחתי לעצמי מול הים בשכונה להיות אני, רק אני טישטשתי את עצמי כול כך הרבה שנים, אני מתעורר.

אני שוקע בניר שנעלם לי אחרי הצבא מריח בחוטמי את ריח החופש שלאט בי דרך הצלילים  שאספתי במשך השנים אליי,דרך המילים ששורות שלמות מסותתות בעורי מנקב את הלב הפועם לשתיים חציו שיך לחיים הקונפרמסטים הבנויים ביסודיות וחציו רעב לאמת שזורמת דרך עורקיו.

ממשיך לחלום ולסעור איש אריכטיקט בן שלושים ושמונה שעדיין מכיל את חלומותיו לתוכו ניזון ומעופף.

אוויר.

אני מתחיל להתמלא בו חרישית, הוא לואט בתוכי את החופש שאינו מתגעגע. חופש סקרן, מחובר, ממוקד.

-"קפה?" שואלת המלצרית בדיינר,

-"בטח" אני עונה ומתיישב על הכסא שמיד נענה לי ומוסר לי את ההרגשה של אוגוסטוס הבוקר העוצמתי.

אני זולג לאיטי מהחלום אל שינה מבורכת. היא מתקרבת אליי לערבוב אחרון. אוגוסטוס, שוקה, ניר, דיינר, אמריקה, צריך לישון, מחר יום חדש עם עוד צריך, צריך לקום לעבודה. מחר זה יום של צריך.

אבא אבא אבא קולו של אביתר חודר לשנתי, אבא, אבא, נועה מניחה את ידה על גבי ספוגת שינה דני קום לאביתר ,אני מתעורר באחת קם נכון לכול גחמה לילית של בני הנסיך אבא אבא אני שומע את קולו הבוכה של אביתרי שלי. אני הולך אחרי אלומת האור של מיקי מאוס המחייך בתאורת הלילה בחדרו "כן ,מתוק שלי, מה קרה?" "אבא יש מפלצות בחדר" אני כורך אותו סביבי מריח את שינת הלילה, מלטף את ראשו. אני אשב לידך בכיסא ואשמור עליך מכול המפלצות שבעולם, תמיד אני כאן. חיוך של שקט נח על פניו "אתה מבטיח אבא?" אני מבטיח אביתרי, ואז אני מתיישב על הכסא וממתין שיעצום את עיניו. עיניי עוקבות אחרי המחוגים שזעים בשעון, נעים בדומיה. על הקיר השעה שתים ועשרים שעה של בית נם.

אביתר עוצם את עיניו נשמתו שקטה אני ערני יושב בכסא הצהוב מתבונן בציור של הנערה הכהה התלוי  על הקיר. נועה בחרה את התמונה מצייר רחוב במדרחוב בנחלת בנימין עיניה קלטו במיומנות של ציידת את התמונה הנוגה והעדינה  שנרכשה כהרף עין, נועה התמוגגה מיופייה ששבה את ליבה והתאימה אותה לקיר של אביתר כאן  מעל המיטה .היא  קראה לתמונה תום של פעם זה היה כול כך נכון התמונה שידרה שלווה שלמה הערכה עצמית שייקדה מעינה הכהות אל מול הצייר כאילו אותו בעל המכחולים שירטט את אהבת ילדותי מהשכונה – יעל.

ראשי רכון על המעקה במיטתו של אביתר. עיניו עצומות, ריסיו ארוכים כקורי עכביש בתוליים, דבוקים אחד לשני, מרפרפים קלות. שה שה שה, נסיך של אבא, יעל ואני, בתמונה התלויה מעליך עומדים על המשמר עבור חלומות הזהב שלך.עיניי כבר שוקעות בתמונה הזו שלמולי, עיניים נצמתות אל עיניים.  מבט אחוז במבט  אני נבלע בתוכה, מאבד את  החדות  בזליגה איטית, מתערפל בפרכוסים אחרונים של צלילות. אני נמוג. אביתר שלי, נומי נום יעלי שלי, עזת המבט, את חבוקה בתוכי שפתייך רוחשות אליי לא הפסקתי גם לא עכשיו לחוש את הבל פיך על אוזני  את ממשיכה ללחוש אלי נומי נום דניאל, נומי נום אביתרי.      

וגם פה על הכסא שלי מול אביתר אני עוצם את עיניי בשקט מול התמונה של יעל שהיא מרחפת סביבי, זוכרת אותי, אני מתעופף איתה כמו פרפר יונק מהצוף המריר של זיכרון העבר.

-"את האמת ,דני, אתה אוהב או לא אוהב אותה?"

-"אני אוהב, זה משנה ?"

אני מאבד את עצמי כשהיא מתבוננת בי בהפסקה, משתוקק אליה כשהיא מדברת בכיתה, קוראת ברהיטות את התשובות לשיעורי הבית, תמיד צמודה לרונית ורוויטל החברות שלה,לבושה בג'ינס כחול וחולצת בית ספר לבנה עם סמל בית ספר אורים. אתמול היא שאלה אותי אם אני יכול להסביר לה את התרגיל בחשבון ואני יושב קרוב אליה מריח את ריח השמפו הנקי, מביט בנקודת החן שכמעט ואינה נראית על תנוך אוזנה, היא כל כך אסופה, ואני כל כך סחרחר. לרגע היא נדמית בי ככוכבים החודרים דרכי. אני מסמיק, מתחיל לגמגם- "המספר...הזה...לפני הסוגרים...להכפיל בשבר..." אני בקושי נושם, מרגיש טיפש אמיתי, כשאני מנסה למחזר את האוויר ומתעשת לרגע אני בכל זאת מצליח להסביר לה את שאלתה. יעל מחייכת-"כן, הבנתי,תודה" והיא קמה מן השולחן כששובל הריח של שמפו הדרמפון  מהתל בי, כמו קורץ אליי לקום אחריה.

יעל.

ככה כנראה  מתחילה אהבת בוסר ראשונה.

יעל גרה ברחוב אלי כהן, בבלוק של נתי, האח של אמא, קרוב מאד לים. הייתי בא לדוד נתי ודודה שרה כמעט כול צהריים, כדי לחכות בבלקון של הכביסה ליעל שתצא לטיול עם הכלבה שלה במבי. ברגע שהייתי רואה את זנב הכלבה יוצא מחדר המדרגות לכיוון הדשא, הייתי רץ למטה, יורד במדרגות, נעצר בקומה הראשונה, מסדיר את הנשימה והולך לדרכי, כאילו במקרה,עובר מול במבי שהייתה מקבלת אותי בשמחה ובחוטמה הלח הייתה מרחרחת את כפות רגלי. יעל הייתה מפציעה מולי  בחיוך כשהיא אחוזה בחגורה הארוכה מחוברת לקולר האדום, ושואלת בפליאה

"מה אתה עושה כאן דני?"

"אני? הלכתי להביא מדודה שרה חלב,ביצים,קמח, עריסה לאבא," כי שרה ידועה בכול השכונה בעריסה החריפה שהייתה רוקחת.יעל מתבוננת בי ואני מתבונן בה. יעל, יעל אם רק היית יודעת, הלא אני פה משעה שתיים מחכה לך, לטיול שלך עם במבי, סובל את דודה שרה שלא מפסיקה לצעוק על מורן הילד שלה, עם התרעומת הסמוייה המופנית אליי, מזדחלת וממלמלת "למה הוא בא לפה כול צהרים הדני הזה, מה אני המכולת של אמא שלו." יעלי שלי, אני כאן רק בשביל השפתיים הקשתיות שלך, אני אוהב אותך יעל.

יושבים בחוף הים בחדרה, איציק ואני, מול הגלים, על מצוק הכורכר, נקודת התצפית לעבר האופק של הים, ומצדה השני בתי השכונה. שנינו לבושים במכנסי ספורט יומברו וחולצה לבנה של בית ספר אורים. ילדים בני שתים עשרה יושבים קרוב קרוב אחד לשני. אני מביט בגוררת שמובילה פחם לארובות.שנישאות מעלינו נושקות לעננים. מעשנות ענן עשן לבן  שמתפוגג בעצלתיים אל מול השמים הכחולים  איציק מתבונן בי מחייך חיוך מנצח.

"ידעתי שאתה אוהב אותה. ואל תדאג דני אני לא אספר לאף אחד."

איציק ודני ילדים מהשכונה עם מחשבות בהירות, עם עתיד מתוכנן. איציק גדל איתי יחד מגנון אורה לגן טובה. תמיד מופיע לידי בכול תמונות יום ההולדת שלי, תמונות חנוכה בכיתה א', עם החיוך שחסרות בו שתי שיניים ונר הקרטון עם הלהבה העשויה מצלופן אדום על ראשו, כשאני לידו עם להבה ירוקה, והתמונה מכיתה ב' כשאנחנו יושבים האחד ליד האחר, ומכיתה ג' ו-ד' ואני ממשיך למנות את שנותינו המשותפות בשכונה ההיא. במשך כול השנה היה איציק מגיע אלינו  בימים שלישי וחמישי כדי לאכול ארוחת צהריים ולהכין שיעורים. היו אלה הימים שאמא שלו בישלה בגן אירועים "גני זוהר" בישוב. בשל קומתו הנמוכה כינו אותו בכיתה אישוניי הגמד, ואני יכולתי לראות איך השם הזה מפלח אותו ככדור מרובה, "אישוניי הגמד אישוניי הגמד אל תלך לבד"  חבורה של ילדים היו הולכים אחרינו בתהלוכה ושרים לאיציק שירי לכת עד לרחוב שבו גרנו. לפעמים הם היו נסחפים ובועטים לו בתיק או מעיפים לו את הקסקט מהראש. איציק היה חושק את שפתיו, משפיל מבטו וצועד. אני תמיד צעדתי לצדו בשתיקה שאינה מניעה עפעף, כאבתי אותי והרגשתי גם את כאבו של איציק עובר אליי. היה זה כאב ההשפלה והעלבון הצורב, אותו היטבתי להכיר, ידעתי את פגיעותו.  חשתי איך הצריבה, ככתם מתפזר סביבנו מלחך בתוכו כאש שורפת ויכולתי לה בשתיקה נחושה. כשבנות הכיתה החלו גם הן לקרוא לו אישוניי הגמד הוא פשוט הפסיק לגבוה, כאילו היו אלה המילים הפוגעות שעצרו  לו את הצמיחה. ראיתי איך הוא יוצא מהשירותים בביתי עם דמעות שהרטיבו את פניו ואמא שאלה אותי במבט תקיף למה איציק בוכה ואם עשיתי לו משהו, אני המשכתי לשתוק. בכיתה ד' איציק כבר גבה אך אישוניי הגמד היה השם  שנדבק אליו ככתם לידה והצמיד את צעדינו הביתה, נושאים אותו יחד עם צלב התיק על הגב. רק בכיתה ח' החליטה אימו להעביר אותו לפנימייה בבית ספר הטכני בחיפה והיינו נפגשים רק בחופשות. איציק התרחק ממני לאט ובהדרגה. יום אחד, כשעליתי לאוטובוס בחזרה מן העבודה בליריק, ברחוב הנשיא, ראיתי את איציק יושב מאחור, עם נפתלי זוהר ואלי שנפלטו גם הם מבית הספר כמוני. התיישבתי לידם והם נשתתקו כשראו אותי.

"מה נשמע דני?"

"הכול בסדר איציק,אתה בחופש?"

"לא, היום לא נסעתי לטכני. החלטתי להישאר בשכונה. היו לי כמה סידורים שהייתי חייב לבצע"

והוא חייך חיוך קצר ועצבני. הבטתי בו. שמתי לב שאישוניו אדומים וגדולים וידעתי שאיציק עישן סמים. דממתי. איציק שאל אותי איך בעבודה ואם הכול בסדר, ועוד לפני שעניתי הוא פלט שהוא חייב לרדת. בפתאומיות, הוא צלצל במצילה וירד בחטף יחד עם זוהר ואלי, כשהם מגחכים לעברי. הנחתי את אוזניות הווקמן באוזניי. לאחר המפגש החטוף הזה, נפגשנו רק בבית כנסת של סבא ביום כיפור ובראש השנה. אלה היו המועדים היחידים בהם הייתי מתרכך מול תחינות אמא ועומד בגבורה מול עיניו הזועמות של אבא ומוכן להגיע לבית כנסת כדי לתת כבוד לסבא שמעון. איציק תמיד עמד יחד עם אביו ,דוד ביטון, בפינה הכיסאות מול הפרוכת. הייתי מתקרב, ניגש ללחוץ את ידו של אדון ביטון, שהיה מחבק אותי ונותן לי נשיקות על הלחיים. איציק היה מביט בי לוחץ לי את ידי.  מאופק היה שואל :

"מה שלומך דני?"

"אני בסדר איציק ואתה?"

"הכול בסדר, גמר חתימה טובה,"

"גם לך, איציק".

חזרתי לכסא שלי ליד סבא ואבא ונזכרתי בבגדי ים המפוספסים שלנו, שזופים חומים כמו שוקולד. שיערנו דבוק לראשנו, עינינו אדומות ממלח, לאחר הרדיפה אל הגלים עם הקרש או הקלקר עטופים באושר ומלאים בחדווה. ואיך זה, שכול אחד מאיתנו גורר את העולם הפרטי שלו לכיוון אחר ומה שנראה הכי משותף לנו בים מול הגוררת של הפחם, החברים מהשכונה, השייכות הטבעית  לאותו מקום שהרחובות היו כר המשחקים שלנו, הכול מתפוגג ונעלם. כשביטון, אבא של איציק, נפטר, התקשרה אליי אמא וביקשה שאבוא ללוויה. הייתי סטודנט לארכיטקטורה והרגשתי שאני לא רוצה לעזוב את הממלכה שלי כדי לחזור אל השכונה. אמא לא וויתרה והתקשרה שנית. אחריה צלצל אבא ולבסוף סבא שמעון פשוט פסק שאני חייב לבוא, דרך המזכירה האלקטרונית ששמרה עבורי את ההודעה הזועפת מסבא. הוא בירך אותי לשלום, "אני מקווה שתגמור לבנות בתים ולהצליח בדרכים שבחרת לעצמך. אולם, גם כשתתעסק בדברים החשובים באמת אל תשכח לתת את הכבוד לאנשים שליוו אותך בחייך. אני מצפה שתגיע ללוויה של דוד ביטון שהיה שכן מכובד שלי, ואני בטוח שאתה זוכר שאיציק בנו היה חבר הכי טוב שלך. תודה רבה, שלום." קולו היה קשוח ואינו מרפה לא יכולתי להתעלם מהדרשה הברורה שלו. הגעתי ללוויה קצת נבוך. הלכתי אחר הארון יחד עם רוני וצ'ייקו השכנים.הניכור כבר נכח בכל פסיעה, או שמא רק דימיתי זאת. הלא זה הייתי אני שעזבתי לחלוטין וביקרתי רק בערבי שישי לארוחת ערב חפוזה וחזרתי לתל אביב, לאונברסיטה, לחיים החדשים שיצרתי. הרגשתי היטב את המבטים הננעצים בי כנחושים לומר, "הנה הנכד של רב שמעון בא לראות מה קורה בשכונה. הנה השיער הארוך שלו, אולי הוא הומוסקסואל ירחם השם. הנה הוא, החולם החכם."

הם קיבלו את דמותי בתמהיל לעג שזכותו שמורה רק למי שראה אותי מתחיל לגדול מגובה המדרכה. "מה קורה אצל האינטליגנטים, תגיד,זה נכון שבאוניברסיטה הן פשוט נמרחות עליך," כשאני בקשר עין עם אמא, שכמובן, דאגה לעשות לי את סיבוב הגאווה בין השכנות, "אתן יודעות מה זה ארכיטקט,זה המקצוע הכי מבוקש, בונה בתים ומתכנן שכונות. דניאל לומד את זה בתל אביב באוניברסיטה. נו, דניאל תסביר להן מה זה ארכיטקט" ואני מתבייש מול רחל,רוזה,ז'קלין,דודה מרים והבת שלה מאגי. כולן גידלו אותי, היו האמהות שלי ברגעים מסויימים. החיוך שלי צדדי ואני מחכה שהאירוע הזה ייגמר. בבית העלמין נפגשתי עם איציק. לא התראינו כמה שנים.איציק, קטן הקומה, הוסיף למשקלו ונראה עייף מדכדוך. כיפה לבנה הונחה ברישול על פדחתו.התחבקנו והוא לא הרפה ממני.הרגשתי איך הוא מושך אותי אליו, עטפתי אותו  בריקנות חסרת רגש שהוכיחה לי את הניתוק המושלם, חסר כל זיכרון, מתעצם בנוקשותו ומוסווה היטב. 

"דניאל נשמה, מה שלומך? התגעגעתי אלייך.אני כל-כך מתרגש שבאת"

אני מנחם אותו על אביו, מבין שהוא ציפה לראות אותי כאילו היינו אותם ילדים שחוזרים מבית ספר, גוררים את התיקים, כששאגות אישוניי  הגמד נשכרות אחרינו.

-"תשאר דני ואחר כך תבוא לתפילה בבית האבלים. סבא שלך יבוא לברך. אני כל-כך שמח שבאת. תהיה איתי דני זה חשוב לי."

אני מהנהן בראשי, "אני אשאר איציק אין בעיה."

אני נחנק, צפוף לי, מריח את הדוחק והזיעה. הפה יבש רגלי נעות בתוך קהל המלווה, ללא שליטה עיני עצומות כבתוך בועה שקופה שאינה חדירה, אני מתנתק מהרעש  והנהי סביבי. למולי דלת כבדה, ציריה אכולים בחלודה עכורה. הדלת מעופשת, מכוסה בשכבות צבע תכול דהוי, תכול מכה תכול, חבוטה וחרוטה בסימני זמן צר צר. ציריה חורקים כשהיא נפתחת מולי. שובל זוהר של אור לבן מקבל את פניי. אני פוסע פנימה נמוג לתוך האור המזמין.  קולו של סבא נשמע : 'כנס דניאל תתבונן - כולם כאן. כול פרקי ילדותך, אגדים שלמים. הריח מסתלסל באוויר, לשוני לבנה, גרוני ניחר. מה זה סבא יום הדין הגיע? הדלת הכחולה נטרקת אחריי. אני כבר עומד בהיכל הקודש. מכנסי קורדרוי חומות אחוזות בחגורה אפורה וחולצת אדידס לבנה בוהקת מונחת על גופי הצנום. למולי ניצב החזן בוהדנה. אני קשוב לקול הסליחה המיוחד, חש על כתפי את היד המלטפת של אבא. כן אבא, זה נעים, אל תפסיק. סבא עומד לידי שר בקולו החזק מתבונן בי בעין מחייכת – "תשיר, דניאלי, תשיר את תפילת יום כיפור כדי שהסליחה שלך תיכנס ראשונה לפני כולם," אדון הסליחות, החזן, מסלסל בקולו וסבא מתבונן בי מחכה שאני אשיר איתו יחד בקצב שלו.

ח ט א נ ו  ל פ נ י ך רחם עלינו ,אני מרגיש במיצי הקיבה המרירים מסתערים במעלה גרוני, מלעלע בחיכי. טעם הלענה השתלטן אינו מתפוגג. טעמה מוכר, טעם האכזבה שמחלחל לתוכי, מאבן את מחשבתי, מרים את עיניי אל מול האור הבוהק והמסנוור אור הקדושה. אני מולך. "חטאנו לפניך רחם עלינו" עונה קהל המתפללים כשאני בתוכם. רחם עליי, חטאתי לפניך. קומתי שחה ואני מתבונן בדלת הכחולה המוגפת אנוכי כאן, חוזר לעצמי, למקום שבו הבנתי שהאל הנורא והמאיים שריחף מעל תשלילי הילדות שט מעל ונדם עבורי.  מלחמת יום כיפור קראו לה, למלחמה ההיא שבאחת ניתקה את שפתיי מלינוק את חלב המעשיות השם אלוקינו שומר את דרכנו. גדעה באלימות מתפרצת את אריגי הקדושה שנכרכו כמנגינה רוגעת  סביב ילדותי. המונח  מלחמת יום כיפור הכעיס אותי כי הוא הטיח אליי בבוטות את העובדה שאלוהי הסליחה והכפרה הוא מושג אוורירי ונוח למשתמש כמתג הפעלה. יום הכיפורים הפסיק להיות יום הדין הפרטי שלי, הזמן בו הסליחה האישית יוצאת מתוכי מגיעה במהירות לשמיים ונכנסת הרבה לפני הסליחות של כולם, כמו מבטיחה את מקומה ליד אוזנו של אלוהים. באחת הפסיק להיות היום, בו הוצאנו את הלשון האחד מול פני האחר, כדי לבדוק מי מאתנו משקר ולמי הלשון הלבנה יותר כי אכן צם. זהו אינו אותו יום הכיפורים, מעתה ישנה מלחמה גדולה שמרחפת מעל, מנכסת את היום הזה אל קרביה.

כשדודה מרגלית מאמריקה שלחה לי חולצות של אדידס, אמא הטמינה את החולצות עמוק  בארון. התחננתי ללבוש לפחות את האדומה עם הסמל הכחול שנראתה הכי פשוטה בעיניי, "בשביל מה?" כעסה אמא, "חסרות לך חולצות? תלבש את זו רק ביום מיוחד. אולי בבר- מצווה של יואב," יואב הוא הבן של דודה ציונה האחות הבכורה של אמא. עיניה רשפו בזעם  כשהייתי מוציא את החולצות ומודד אותם מול המראה בחדר. "דני, כפרה, חולצות אדידס מאמריקה, יש לך מושג כמה הם עלו?" בחדר מוגף ישבתי, מסניף אותן ושוב הייתי מתפתה להרגיש את הבד הרך מלטף את עורי. וכשאמא לא הייתה בבית, לבשתי אותה בהתגנדרות, מדמה איך יעל רואה אותי בחולצה הלבנה והסמל הכחול של אדידס עם  מכנסי הקורדרוי שקיבלתי מאבא ליום ההולדת נעול בנעלי הפומה. יעל עוד תתבונן בי ותחייך את החיוך הכוכבי הזוהר ואני אניע את הראש כמו בסרט, לאט כזה, והיא תרגיש שאני עושה לה כבוד. ביום כיפור של המלחמה ההיא, אמא הסכימה, סוף סוף, שאני אלבש את החולצה מאמריקה. הנחתי אותה על הכסא וחיכיתי שנלך לבית כנסת של סבא. ידעתי שיעל תבוא לשם עם רוזה אמה, כשהיא מחכה בחוץ לראובן, אביה. אחרי המקלחת לבשתי אותה. אמא סירקה את השיער הסורר, נישקה את לחיי ושלחה אותי לבית הכנסת בו גברי השכונה כבר מתפללים משעות הבוקר ומוריקים את חטאם. התיישבתי ליד סבא ואבא במקומי בבמה המרכזית המוגבהת. רק רציתי לצאת החוצה, לברוח מספסלי העץ של בית הכנסת, להגיע למבטה של יעל אהובתי. הצלחתי לראות מבעד הדלת את רוזה, אמא של יעל,  בטח גם היא כאן, הרגשתי איך פעימות הלב שלי אינן נמצאות בתוכי יותר. אני

לא חושבת שאני יכולה להמשיך להתעופף...

היא כיווצה את מקורה בעקלתנות ספוגת רוך, עווית כאב עכרה את העין הנשרית שלה.

הוא הביט בכנפיה יודע שהשזור החד שראה בעינו הצהובה,

היא הנקב שמחרר את הסוף.

למה את  דווקא נקבת הנשר הוא שאל?

מדוע דווקא את מכול ההמון שנאלם

הפכת למעופף.

אני הולוגרמה שלך נשר לבן, הולוגרמה של עצמך בתוך הדהוי המשתקף

בועת החים ,זליגת הנפש .

הרגשות נוטפים דרך הנקב שחורר אותי,

תתנשא, תתרפק, תתעייף,

לא תוכל לברוח מעצמך.

היא מתה.

צנחה כלפי מטה ללא מסדקים, ללא תנועות, צלילה חדה, חץ דוהה

מתה.

הוא התעופף מעליה מקונן, עינו בכתה בבכי בני האדם

הזיכרון היחיד שנותר לו, מאופן האדם

הניצוץ היחיד בשפת האדם.

הארץ דממה, שקטה,

רוחות של סוף,

הוא ליכד את נשמתו

מעופף לרגש האחרון של חייו.

תאמר לי דרור מה קורה עם הכתיבה ההזויה,מאיפה בא עם הנשר המזוין הזה? מה קורה? אתה מוכן לומר .

יש פניות כאלה בהחלט ויש גם מי שלא אומר .

ואני בכלל מה אני חושב...

השפעות קשות של הדרך אחד אומר ,אולי אתה בעצם חולה ,הכי אהבתי ...אתה מזיין מוח סידרתי יהיר.

יהיר...אוקי יהיר.

לא יודע איך להגדיר את המילים הנהדפות מהמקלדת, סוג של תיאטרון אבסורד של חיים .נשר מתעופף, סוף העולם, המילים יוצאות הן נוכחות מפיצות את עצמן מין הסתם ,קלות הן לא.

אבל כוס אמק מה אכפת לי ... מה אכפת לי בכלל...

נותר משהו שהוא אולי רגשי וטוב לב.

הנשר...כן הנשר.

היום שנהגתי ברכי חזרה השמיעו את ג'ימי הנדרקיס ככה פתאום.

  איזה אש עשו לי הצלילים בחלל האוטו, איזה אש.

העיר הייתה שטופה בדמע,מכורסמת ברוח אפורה.  

פיסות שלמות של גרוטאות  משיירי העיר רמסו את כיוני האור

יריעות נושבות של כיסוי תכריך התנוססו באלם.

כלונסאות אפרפרות מהעבר התנענעו כמטוטלת של ייאוש.

הם ריחפו בדומיה מעל המקום שפעם היה ביתם.

הס מוחלט זעק בעיר של פעם,

מגדלי ניתוץ.מפלי אפר.

חביות חלודות הזינו את ים הרפש.

הוא נעמד על עמוד עץ אכול וטחוב, פרוש כנפיים, מתבונן בעין הצהובה על העבר

מודד את השאריות.

בקול נשרי קרקרה לעברו אותו האם הוא צמא?

הוא הנהן בראשו.גרונו הפלומתי חסום לרגשות.מטוטלת נשמתו נעצרה ללא מסדק ללא תזוזה

אינסוף של קיפאון.

 היא אספה במקורה טיפות טהורות מאגם הכסף המפכה מתחת למסלעה.

הצמידה את מקורה למקרו השקתה אותו ברסיסים של חיים.

בשפה הנשרית הנוקשה הוא המהם לעברה לתודה

בלבבו הקפוא החלה תזוזה,

היא ידעה שליבו מפשיר.

 פרשה את כנפיה והתעופפה

הוא פרש איתה יחד.

הבשורה הטובה בכול הסיפור שיש תנועה חדשה בגוף,המצולעות המחודדות פורשות את אדרת ראשם

אני מניע את עצמות חיי באיטיות על פי משקלם של זמני התנועה שלי,הפכתי למחובר

תנאי יסוד.

אני רץ עשרים דקות שלמות באיטיות מגושמת,בודק את הקרעים המתנוססים בשרירי

סוג של תהייה.

השעה שש בבוקר יש תנועה בחיי,יש תנועה באוויר ,השעון מתהפך מחדש ימי אוגוסט

בתחזיות רשום שימי אוגוסט הם סוג של סוף...החום

זה יפה

מולי מגיחים חברי אחרי  מסע של ק"מ רבים הם נראים נהדר,

מרחפים, העיניים יוקדות בתנועה ,הגוף מתוח כקשת

אנרגיות מרחפות מעל

מבט משתהה אלי ועלי, חיוך מהיר,

הרמת יד

וממשיכים בתזוזה

היה לי טוב בחיי.

החום המטורף הזה מפרה אותי בדרכו מוזרה, אני מרגיש שיש תנועות חיות

כיווצים של חוסר מתמלאים בנשימות של קבלה.

יודע בתתי גופי שאמירים שלמים כורעים כרגע לכבודי,

אני בהחלט יודע .

למי שתוהה...כן החזרתי את הנשר

בא לי

טיפוס כזה