יש דברים שכנראה מעולם לא אבין, אפילו אם אתאמץ אני לא אקבל את המהות בחוסר ההבנה הבסיסי.

הכהות המחוללת שמצמררת את חלל הבטן שלי, לפעמים מרגישה לי כמו סוג של חזיון פנימי שמתנגש בתוך קופסה מפח  שלכודה עמוק בתוך המוח,בום בום

פשוט לא נחדרת,חודרת ,מתבקעת,

מוח של ברזל,

אין היגיון.

ואני בהחלט לא האדם הכי הגיוני בעולם,

עדיין לא מבין.

אין לי יכולת להבין סוגים מגוונים של רוע ,כול מיני תחלואות מהסוג הנחות,אולי זאת הסיבה שאני מתעמק בספרים חשופים המרמזים על רוע פנימי המהדהד ברובדים מגוונים ושונים,

הרוע נראה מאד אגבי.

ממליץ בחום לקרוא את אלה תולדות של אלזה מורנטה ולחוש את האגביות הרשעית המתקיימת שם.

אגבי ...וקשה.

אני מוכרח לציין את הפרק על הרכבות לאושוויץ בקיץ הרותח של איטליה,רכבות המסע המלאות יהודים לכודים, מחופרים, מתמוססים, ממתינות לגירוש במשך שבת שלמה.

  בשבת לא עובדים....כולל הגרמנים ויש להם גם יום ראשון לזונות.

כמה צחנה.

קשה לי עם תרבות שיש יש בה סוג של חוסרים שעושים אותי מופשט עד הקצה, משאירים אותי פשוט מרוקן,ריק ממשפטים, מילים ,מחשבות .

יותר מיד אני יש בפוסט, אז אני  אספר לכם שלפתע בתוך כול החגים המזוינים האלה

גיליתי שיש משחקי אור וצל אנושים בכמה מקומות.

אנושי, מחבק, נושם וטוב.

אני נאבק תחת עול הארוחות, החופשות שחייבים בהם להיות שמח,אלה החסרות אויר, נאבק תחת המסגרות המושתתות על מזון ,משפחה ודחיסת מטעמים חסרי ניחוח שמעוותים לי את חזית הגוף.

טוב שאני דופק ים אלכוהול שמטשטש את חושי.

אני בורח למחשב הניד להצית כמה שורות במילים שאני כותב, נמלט לאיפוד החדש שלי שמוטען במאות שירים משובחים,

כדי לחדד את תימרות החג האפלולי.

במשך השבוע האחרון אני נמלט לקריאה חוזרת של אישה בורחת מבשורה,החלטתי בהחלטה של נטישה עצמית לקרוא את הספר שוב ,הפעם לאט ללא קידוחים וללא מחיצות, ללא הטעמות,

פשוט נטו,

וואלה קשה.

מהדהד, מקונן, גורם לי לתדהמה על הטיפשות ,העוולות, העיוורון וחוסר היכולת שלי בתור קורא להבין שאני מונע למקום מסוים, מתמכר לדיאלוג של מילים, פיתולים של עלילה ועוד להעיז לקרוא לעצמי כותב...

מכול המילים שיש שם והרבה מילים נוכחות שם, מזכיר לכם שקראתי פרקים שלמים באיטיות מערערת, התחיל לנבוט בתוך הלב הדהוי שלי משהו חדש.

תהליך לא ברור שהחל להעסיק את התאים האפורים שלי במוח,

פשוט נצץ מתוך תערובת המילים שכמו טיפות מים קודחות את הלהט הפנימי שלי, תהליך שאני לא יכול להבין.

אנחנו חיים בתוך עולם מטומטם.

מה קורה עם  התהליך המעורר רחמים שנקרא גלעד שליט, לאחרונה זה מטריד אותי מאד, מפריע לתנועה ולצערי עדיין לא מדיר שינה ממני, אני לא מתכוון להתפייט על רגישות והרגשות, אבל בהחלט עושה לי רוע בלב.

אני ממש לא יכול להבין את הטמטום והכהות שלנו.

לא מתעסק אני אומר לעצמי, פשוט לא מתעסק, לא מעוניין להתעסק ,יש בשיט המקולקל הזה חומרים לא טובים.

מה אני לבסוף ,בערך כמו כולם

טוב במילים, טוב במחשבות, עושה ריצות, שותה יין, אוכל סושי.

בסוף הכול מתפוצץ.

חושך, אפלה ,פחד, סיוט ,אוכל, כאב, רוע, טירוף, נשימה קצרה, נשימה ארוכה, בדידות,ייאוש, ריק ,חלול, כאב, געגוע ...

חלק מזערי מגלעד שליט

פאקינג מה קורה איתנו.

בסוף אנחנו מתעסקים באנשים,

עולם מזוין שעושה חגים .

זה מכעיס אותי עד לרדידות העצמות  שלי.

את שקוראת אותי באופן קבוע ואומרת שאני כותב כמו איזה מאנייק שלא מתעסק ברגשות,

את צודקת.

אני מאנייק שמתעסק בעצמי,

פשוט צודקת.

כוס אמק.

בקטנות, בחיי בקטנות, אני מסכם את הזמנים לפי מספרים, לפי תאריכים, על פי זמני יסוד, אפילו על פי סגנונות קפיצות ראש, דפוק לחלוטין. לפתע הפכתי למסכם הרשמי של עונת החגים, מסכם החיים באפן נרחב ומתועד.

יש לי סיכומים מראש ועד לשם, אני מסכם את הנושאים של חיי ,הנושאים של זמני.

 באוזניים מתנגן לי ביצוע המותיר אותך חסר אויר, של להקת קאורים אמריקאית מדהימה שעושה עבור אוזני הדהיות מקבצים של דילן(שיהיה בריא אחי הצעיר שדואג לאספקת מוסיקה לאחיו הבכור) הגוף שלי קופץ כשאני מקליד, אלה רגעים שאני מאד אוהב.

קלידים ,אני מת על קלידים של להקות רוק עצומות, שפה של קלידים, האוזניים שלי מתמסרות לצליל ואני מהלך בתוך חזון הקלידים של דיפ פרפל שעושים עבורי את ללניה(כמה ידעתי ברגעים האלה אלוהים כמה שידעתי) הקלידים של הדלתות עושים אש לג'ימי העצום(לפעמים אני חולם שאני מוריסון ומתעורר בחיוך, בודק את השיער שאין לי,נשארתי דרור, זה לא קל) .תודו

 אני מתרפק על הקלידים שעושיים מצמר גפן מתוק ומרחף של ג'נסיס הטהורים של פעם, אלה שיכולו לטלטל אותך הכי רחוק .לגרום לך לנוע בתוך הצעירות של ילדותך, כשהכול נראה מתפרק,

אבל אתה חסין ימים,

חסין

חסין אש בחיי.

עוד לא דיברתי על הענקים של הפינק פלוייד מה יש לי לדבר, אני עדיין בשלב הסיכומים.

קניתי היום אוזניות דיגיטאליות ,עכשיו אני בהחלט יכול לרחף ,אני מרחף.

קמתי מוקדם מאד היום, השמש עשתה קווים ועיגולים מרצדים, התלבשתי בבגדי הריצה המנדפים שלי,לגמתי קפה וקראתי עיתון של בוקר לכמה דקות.

עכשיו אני כמעט לבד, רוב חברי נסעו לברלין השאירו אותי לשמור על הישוב, טוב שגרטי המלך נשאר איתי ,ואורי שתמיד נשאר איתי.

רצנו בבוקר הלכנו על הארדקור של השדות,עליות ירידות וכול מיני שיט אחר, כמה שהשדות יפים בבוקר,יש להם ריח טהור של ימים מתקיימים ,ימים טובים, כנראה שאני הופך רומנטיקן או אולי הופך לרגיש, בעצם מה אכפת לי אני מסכם ורץ.

רגע של פאוזה קטנה ,האוזניות אלה בני זונות של אוזניות, נכנסו לי  לתוך מסילות השמע קטעים ישנים של קצפת ,הפכתי למכונת סנטימנטליות אסטרטגית בחיי.

ימי חג שלמים ,מה עושים אם כול הפאקינג חג הזה.

חשבתי על תמצית אלכוהול משובח, סמים קלים ,ספרים ,כתיבה ,אבל בפרץ של אחריות לא מיושמת אני אוותר על הסמים והאלכוהול כי אני  מתכוון לרוץ רחוק ,יש בתאי גופי תוכנית חדשה מהפכנית.

עדיין לא מגלה, נראה מה יאמרו עליה רגלי הזכוכית שלי.

איך אתה אומר סמים בשידור חי?

טיפוס נוראי.

רגע אחרון.

אני אוהב גיטרות יותר מקלידים אם לא היה ברור, קטע סולו גיטרה גורם לי לעוף, להעמיד את הרגלים שלי מתחת למעטה של עשן ולעוף.

אני משתגע,

או שאני מסכם,

ההמשך יבוא

אני מחלק את תיאוריית הלב לחלקים שווים, יש חלקים שנמדדים במשורה, פיסות שמעצבות זהות,

בדידים שגורמים לענן הנפיץ שבתוכך לפרוש כנפיים ולעוף.

צליל שקורע ממך את העור ,שפה מתאימה(לרוב השפה שאומרת כן), מגע, תבלין, אפילו טעמים הזויים

למשל שבבי חלבה מפוזרים על סילן וטחינה גולמית

זה ממש ללא כול ספק יכול לגרום לי לנזקים תדמיתיים,או במילים אחרות מעמיד לי את הזין(הייתי חייב לקלל)

איתם באים החלקים עשנים, עבשים שאין בהם שום נפחים ומרווחים,מירמור, עייפות, חוסר איזון רגשי נפשי,חוסרים שלמים.

לדוגמה צליל גרוע או טעם מזעזע של גבינה צהובה, גרוע יותר תפוח עץ מזוין,(אני שונא תפוחים עד הקצה של הנשמה שלי)

אני מתעצב ברגעים מסוימים על זמנים עבורי, זמנים שלא הייתי טוב לעצמי, לפעמים אני מתפייס ונותן דרור לדרור. לרוב אני פשוט מחייך או הולך לים.

החלקים הטובים של הלב הזדקקו לביקור הדוק בחמש וחצי בבוקר,קמתי לרוץ הבת שלי שחגגה אתמול יום הולדת קמה בסערה, ירד לה דם מהאף עבר לה, גם לי עבר, יצאתי.

השמים היו כבר בוהקים בימי ספטמבר שקופים, יצאתי לרוץ לבד, אני כרגע משתייך לחלק המשתקם של הקבוצה שלי, יצאתי לשדות מריח את לחות הבוקר, עשבים שוטים שפורצים בריח עזות לשביל הכורכר ההדוק ,קומביין ענקי שחורש שדה בור במושב ליידי.

הצעדים הראשונים של הבוקר קשים אלי ,אין בי את התנועה המהירה הזמן עושה בי שמות,

ואני משתחרר.

מולי מגיחים חברי שחוזרים מריצות סיכום של מרתון ברלין שאליו הם יוצאים שבוע הבא,

הייתי שייך לקונספט נשארתי עם רגלי זכוכית מנותצות

נבנה מחדש.

ואיזה חברים יש לי חברי אש ממש .

 כבוד,  הרבה כבוד.

כלב שוטה מדובלל נדבק אלי לדרך, דווקא היה נחמד המדובלל, רץ טוב עד שהתעייף.

אני מנגן לי בגוף מקטעים שונים של מוסיקה ,מקצבים, אני מפרק במוחי יחידות ספרותיות מורכבות

יחידה ועוד יחידה.

בהירות מחשבה שהשמש עושה סדרים בחלקים הפסטלים של גלוית הנוף.

כשאני חוצה את הכביש המוביל אותי חזרה לישוב שאני מתגורר בו הגוף שלי מגיב לעוצמה החדשה ישנה שלפעמים מתעוררת בו ,אני חוצה, נושם, צורב את מהמורות הבוקר, הדפקים שבי ניעורים למאמצים.

המרווחים בי נפתחים מרגע לרגע יותר ויותר, אני מעכל ומתעכל.

יום כיפור מגיע, יום כיפור תמיד עושה לי סוג של שלוה בגוף.כנראה שמאז ימי בחדרה יום כיפור נתפס כחלק המאחד ביני לביני,עצמי לעצמי, ואפילו לתתי מחשבות עצמי המתקיים.

אמנם היום אני שונה, פחות רוטט והרבה פחות נרעד.

אבל בהחלט עדיין מתכווץ מול קול נדרי בשמיים, ונותר חסר אוויר

לתפילת עננו בעגה המרוקאית.

סבא שלי ידע לכרוך את התיבולים האלה בנכד הסורר שלו

בחיי.

לפעמים צריך לקחת את עצמנו חזרה לתוך עצמנו ,יכול להיות שהגיע הזמן .

אני אוהב לצפות בתנועות, תזוזות של אנשים שנעים פנימה לתוך עצמם,מכילים בתוכם את יכולת התזוזה שלהם. אנשים מודעים.

כמה יכולת צריך אדם עבור תנועה מעוגלת של רכות .מה נדרש ממנו למען תזוזה מנחמת של ימי תשרי.עדיין הוא עומד ומעכל

 בפעם הראשונה שראיתי סרט המדבר על תנועה, הבנתי שבכול מה שקשור לקולנוע שנוגע בנקודות הלב, אין אמת מלבד תנועה איטית של אנשים, מילים בתוך פוקסים שלמים, בדומה לספר מעורבב שבו התחושה שאין בדפים מאום רק שאתה מחדד את המימדים פנימה, אתה מבין שיש מארגים שלמים,עלילה מקבצת ומתקבצת,

ומשם נותר רק לעוף

בא לי לקרוא...פשוט לקרוא

יש בי סוג של מארגים שלמים,מארגים שנארגים שתי וערב, לולאות מתכנסות בלולאות , אני יודע שיש בי אלמנטים רציפים של חצוי, ואלמנטים נוספים של סדקי אוויר ,חצי ממני מת לעוף ,חלק ניכר מהחצי השני נשאר מבודד בתוך התהליכים, אין הבשלה.

חלקים לא מסופקים ממני מבינים באיטיות, נדמה לי שביסודיות לא בהירה שאין הרבה תנועות כרגע, אלה יסוד עמוק של סדרים והסדרים

כמו שהתרפיסט המהולל שלי אומר מדרגה ועוד מדרגה לבסוף המדרגות רבות הן לא נגמרות,

והנה אני כותב על מדרגות.אני מושפע בקלות

אני מתמקד בצפייה באנשים, חוץ מקולנוע גיליתי שישיבה על ספסל חום בתוך האורבניות התוססת שנעה בעיר,היא מציגה למולי סרטי קולנוע משובחים בהחלט ,אנשים נעים במדרגים שונים, אני מביט והיא מביטה בי חזרה ,מבט מסוגנן.הילד שמביט בי בחשש יודע שאני יכול לצפות את מהלכיו

הילד הוא אני.

אכלתי אתמול דגים  מופלאים ,ועניתי לשאלה של עצמי האם אני מעדיף דגים על בשר?

בהחלט.

פירקתי את האידרה, איזו מילה נפלאה היא אידרה, יש בה אידרתיות ממש.

הנחתי בתוך חלל הדג את כול הפרמטרים של החיים שעושים אותנו טובים יותר,טעמים עזים שיש בהם קסמים.

כוסברה, לימון, שום, אריסה של ביטון מהשוק, זיתים ירוקים דפוקים, מלח, פלפל. את כול העיסה החדרתי לתוך שיתפרק פנימה ייתן לנו אוויר אחוז בטעמים

 מזגתי בנדיבות שמן זית מעל,הוא צינן את הלחות של הדג ועטף אותו בארומה של חיים פשוטים

שמונה עשר דקות בתנור מכוסה בנייר כסף מעל.

עכשיו שאני חושב על הטעמים שלחככו את גרוני ואני יושב בעבודה מול שולחן מחשב ועצם בגרון.

מלך העולם,אירוני

בא לי לנסוע לסיני, מעניין למה אני לא נוסע בכלל מעניין אותי הרבה דברים בתקופה האחרונה.

הסמטאות האלה משרות בחלל גופו חום אנושי, זיכרון מהדהד המתרחש במועדים אחרים,

 ימים קדמונים,עצרות מפוארות של ימי עבר.

ימים של מעבר .

הוא פוסע בפסיעות איטיות מרגיש כמצורע מיוסר,

גיבור מצולק, אביר חלומות של נערת תחרה המתיש את חייו בקרבות שהם אין, קרבות רהב.

רעש הפעמון ממלל אותו כקסם,

 פעמון של ילד חי המוכר את חייו תמורת ליטוף כוזב, מחלל את נשמתו החדשה,  מוכר את שארית חלומותיו.

 הוא מתקרב בהילוך מהסס מביט בילד ,הוא חלול פנים ללא איברי ראיה ונשימה .פנים סגופות חשוקות שמתוכם מתעוות חיוך מלאכי.

ילד בלון

רעשים,רעש מהדהד בראשו ,הוא מנסה להסכית את אוזניו בהמולה בתרעומות , חנקו את השארית, לוכדים את הנשמה החיה שלו.

בית, אתה בבית לוחשים הסמטאות, אתה בבית מלעיטים אבני העזוב אתה נוכח מכרסמים הנחוחות. אני לא יודע מה לומר...הוא ענה.

לרגע הוא מחליט שהוא חוזר למשחק החמש, משחק חמש הטעמים,

 איזה טעמים הוא הכי אוהב? ב תות, וניל, מנגו, מלון, קוקוס

הוא מחייך ,יש תנועה לעצמו.

עומד ותוהה

איך קורים לך הוא שאל?

אין לי שם.

מה זאת אומרת אין לך שם....

אני ילד ללא שם, ילד בן הרוח

הוא נמוג.

"אני מתבונן לתוך האינסוף, יכול להמשיך כך בלי הפוגות ללא מחיצות

נושף, נושם ,נושף, נושם ,מזקק את עצמי למען עצמי .

מביט לאחור, מתרעם, מתרונן.

מרחוק השמיים דומים ,קרובים קרובים כמעט נושקים לאדמה.

לכך קוראים אופק.

מעניין.

בהתנהלות של דופק מאה שישים פעימות אני מרחף, הדם גועש.

אולי אני אניח את מוטות ידי לאורכי ורוחבי אהיה טייס ,נסיך קטן למשל.

נושם, נושף, נושם, נושף.

אני חושב בבליל של מחשבות ועוד דפוסים של חזיונות הנגזרות לפיסות קטנות כמו בלוח שנה

אני עף.

נסיך קטן כבר לא אהיה"

בדידותו של הרץ למרחקים הארוכים