אני מביט איך היא זוכרת,ימים שקטים ,ימים של רכות.

התחלתי לכתוב שירים ,לבסוף זה יעבור.

היום אני יכול להרגיש את הזרמים, מה קורה את שואלת...

אולי תבואי ,נקשיב יחד, נניח במערכת המוסיקאלית את טום שישיר לנו על החיים שיהיו.

נמוג קפה בכוסות זכוכית קטנות ונשב.

את תגידי בלחש, תניח שירים שיקרעו לי את הלב

ואני יסגור את קצה האצבעות סביב ,עוד סביב ועוד.

אני אוהב אצבעות ,אוהב עד מאד

אוהב לחוש את הזרימה של הכול.

התבגרת תשאלי.

השיר הזה, כן השיר הזה.

בדיוק.

ואני אמשיך להניח שירים שיחנקו לנו את הלב,

והמילים יצרבו את הבשר שנותר חשוף.

התבגרת...

תביט בנר הנמהל בתוך זמן החיים, תביט, תתבונן, תחשוב על האור המציץ מתחת לחרכים

והמנהרה...יש בה זיקים ושמחה.

והנעורים מסתיימים ,פוסעים ממול.

כמה זמן אתה חושב שתהיה.

פיטר המיל שר לי בתוך האוזניות אני לא יכול להרפות ממנו ,מדוע שארפה ממנו .הוא מוסיף אלומות לתוך חיי ,החיבור של מוסיקה ומילים יכול למוטט חומות עצומים ,יותר ממה שאני יכול להכיל.

מוקדם בבוקר נאבקתי עם קורי השינה שמאותתים לי ,הי  דרור תמשיך לישון ,מה יש לך לקום עבור תנועות ,כמה ק"מ מזוינים .אני קם נאבק בתוך השמיכות העבות,שותה קפה ,בוהה בחושך דרך החלון של המרפסת,מביט בחתולה הנמדדת לתוך עצמה מתפתלת.

נוסעים להדר יוסף, בחוץ קו הרקיע מתחבר לפס של אור קטן ,חרך משמיכת היקום המתעורר, אני  נמצא באוטו עם רן העטוף בכול הכובעים והסוודרים מחפש נקודות של חום , אנחנו מגיעים לאימון, קר ,פאקינג קר .

מתחילים חימום בפארק יש ניצוצות של כפור על השלוליות ,זה יפה בחיי ,חמש ק"מ של יופי מזוקק ,אנשים רצים  מולנו לבושים בכובעי צמר ,נינוחים ,נושמים את הבל האוויר הקר פנימה לתוך הנשמה שלהם. נדמה לי שהרגל אוקי ,אני מוקף בחבורה שלי מנהלים תענוג של שיחה של בוקר , כול אחד מתעורר לעצמו  בתוך התנועה,וגיזאצו המלך רץ אחרינו .לפי אורך החימום אנחנו יודעים שהיום תהיה שחיטה כשרה.

ועכשיו בבית הספון שלי,עמוק בתוך האוזניות שלי אני מקשיב למרתה של טום וויטס המלך. מקשיב הלוך חזור ,האם זה השיר הכי עוצר נשימה בעולם? בטח זה השיר הכי יפה בעולם.

יש לי לב מפוצץ.

ימים שלמים מתנקזים לתוך המנגינה שנושבת בתוכי,דומיה של שקט, אני מתגעגע למה שאני אמור להתגעגע ,אני מקשיב עוד לעוד הלא מתקיים.מתעלם ממה שצריך להתעלם

יש חריצים בדפנות הלב, אני ממלא פאזלים שלמים של מילים והמוסיקה כמפלסת מיישרת את קוצי הדרדר ,קוצי החיים.

הלוואי הייתי יכול להכיר לכם את הפנים ,לתת לכם למשש את הנשמות שאני אוסף לחיכי כמו אינדיאני .למשש את התווים ,האקורדים, לאחוז בתנועה בידיים ,ללטף את מקלות סבא הדימיונים .אולי אני משתגע, אולי לא,ואולי אני פשוט מחבר את עצמי לצלילים

אני צועד בתוך יער המוסיקאלי,אוסף קרקפת של חיים אחרים , נדבך שנוסף לנדבך

ימים של פסיעות ואני..

טום וויטס ממשיך עם פסקול חיי , כול אחד וזמנו העיקש.

  שבועות ,ימים ודקות צועדים.

האימון נמשך לתוך קיצו של הגוף ,ואני רץ באיטיות הפוך מול כול התנועה המאומצת של כולם ,מרגיל את הרגל המודלקת שלי לתנועה רציפה ,האיש והתנועה.

בימים האחרונים אני קורא את ארי דה לוקה הנפלא, הוא עושה לי צלבים בגוף עם האהבות שלו .הוא וטום וויטס יחד כמו לגעת בזיזים בולטים ואני נוגע.

הוא מספר על האהבות שלו אני מקשיב לו ,והוא יודע לספר על התנועה באיטלקית ,לכול מטאפורה יש את טום וויטס של היום ,אולי הם מכירים ואולי אני סתם מסטול מהיין מי יודע.

אני מלהטט על המקלדת לעצמי ,נזכר בתנועה המודלקת שלי בהדר יוסף על התשוקה האדירה שבוערת בי שאני רץ.

ימים כאלה וכאלה ,ואנחנו חיים בתוכם

פשוט צריך לזוז.

הגוף מדבר לפני הראש,הגוף הוא קשת שלמה של מרווחי זמן

פשוט לנשום.

ערב,הצללים כבר כיבו את האור בחצר של הבית שלי .מתנגן לי באוזניים קול של זמרת אמריקאית ששרה שיר על ישו שאוהב אותה. ככה פתאום באף אם 88 ישו אוהב אותה .נשמע טוב איך שישו אוהב ,בטח הוא יודע לאהוב .אוהב את כול האורך הזה ,את כול האנרגיה שנשפכת ממנה, שוב היא שרה איך ישו אוהב אותה .בא לי להיות ישו.

בעצם בא לי לאהוב כמו ישו .

אני כותב את המילים על ישו והאהבה ,חושב איך אין  סדרים בתוך השצף שאני מעביר בתוך חיי .כנראה זאת הדרך הנכונה שלי להבין את עצמי,בכלל זאת אולי הדרך הכי אפשרית להתבונן לתוך ערפילי הערב הגשום  ולהבין ...

את מה ,אני שואל את עצמי.

היה כאן חבר טוב לפני כמה דקות סיפר לי על העבודה המזוינת שלו ואיך נגמר לו לפתע היום, בחוץ נוצר חושך וצריך לחזור הביתה,ורוב הזמן דורשים ודורשים .לפעמים בא לו להסתובב במכת קראטה מזוינת ולשבור את הפרצוף המחייך של הזמן שצריך.אני חשבתי לעצמי שבטח הים כבר סגור .

 ברדיו משודר רגעים לפני ארוחת הערב שיר שגורם לי למות מחדש,נראה לי שאני בכלל מת סדרתי ,בייחוד בשעות הערב של יום שישי ,אריק אנשטיין שר על עיר לבנה.

 אריק אנשטין עבורי הוא כמו לגעת בעץ ,לחפש את השורשים העבים שלי ,שורשי הקיום בטוח שאריק היה בכול תחנת זמן שלי דקות לפני, מכין עבורי את המקום .

מחר יום שבת חורפי ,אני מכין את עצמי היטב ,מרפד את היום, הבן שלי עושה רעש בסלון ,קטע איתו .בבוקר אני אקום ואקח אותו לים ,גיליתי חוף קטן ריק מאנשים בשבתות של בוקר חורפיות.ניתן לשבת על סלע קרוב מול הגעש שצולף בסלעים ,מסמנים נקודות באופק, נקודה לכול רגע ,נקודה לכול תנועת גוף, נקודה ועוד נקודה.פשוט שותקים.

היה אימון בוקר של יום שישי אימון של לפני מרוצים חשובים ,מכינים את הגוף לחצי מרתון עין גדי .באתי ,הבטתי, חזרתי לביתי, הרגל שלי מסמנת לי על עומס כרגיל ,הפעם אני מודה ועוזב.

בטח אני מתבגר.

הכרתי לפתע בשיטוטים שלי זמר בשם דן ריידר,,מאיפה הוא בא ,אם יש לי מעט השפעה לעבר מי שככה מציץ לי במילים ,שפשוט יקשיב ויצרוב את הזמר הזה ,חוויה מופלאה של שירה איטית ,נגינה אקוסטית ,וחור בנשמה,ואת זה יש לכולנו לא?.

כמה נהדר לחדור אחרי צלילים של המוסיקה לא להישאר תקועים ,אני מניח את האוזניות שלי על המרווחים בגוף שלי.נותן להם להדוף אותי לעצמי, בן זונה הדן ריידר הזה ,יודע לתת לי בראש את התחושות האלה שמפרקות את יסודות הגוף.

עכשיו שקט.

אני כותב על המילים שלי שחיות בתוך ערפל של חורף ,אולי אני כותב עבור הרגעים של עצמי ,לרוב חוזר לתוך הדקות שבהן אני מחוויר לעצמי.

ימים של גשם.

ימים של מחשבה.

ואולי ימים של הדהוד

מי יודע.

לפעמים אני מרגיש שהים נשאר לבד,לא מכוסה היטב בשמיכת השמיים.כמו כול אחד בעצם שאינו מכוסה בשמיכות פנימיות החופנות אותו .אולי פעם אהיה מסוגל להתבונן בים מבלי להיכנס לתוך עצמי ולחפש את הגעגועים שנותרו בי .אני מתבונן לכיוון האופק ,יש שמועות  שבעוד מאות שנים גלי הים יבלעו את היבשת ,אני אטפס על מגדל גבוה כמו רב חובל ,אשיט את עצמי ואת היבשת למקומות של זיכרונות .

חשבתי שברגעים הקטנים האלה אתה אמור לחשוב על הנקודות הקטנות שמתפזרות בגוף,להרגיש את הגוף.הגוף מדבר את שפת הלב לפני שהוא דולף.אדם נתון לפרמטרים שונים של מחשבות ,חושב חושב ושוב מתנקה ,בטוח שזאת הדרך,יש כאלה שמצליח להם.

זיכוי עצמי על מדורת השבט זה אפשרי?זיכוי פנימי על מחשבות  מזויפות ? תלוי מי יכול להשיט את הספינה בים סוער כמו זה.

מי יכול להתרעם את עצמו בהכלה הפנימית האינסופית .לא אני.

זיון מוח אינטנסיבי של יום שבת...

אני רוצה להציע לכם לבשל את הבולגרי של פרנצ'סקה .

אוכל נחמה של יום,נחמה שמתקשרת לאהבות הגדולות ביותר.מתכון שיכסה את השבת באותה שמיכה פנימית נדרשת ,מרגיע את הרוחות הסוערות שלנו.

 יש להרתיח חמש כוסות מים ,להוסיף מלח ופלפל שחור ,לאחר הרתיחה יש להניח במיים הרותחים חצי עוף עליון ,עוף טרי עם נשמה .לאחר כשלושים וחמש דקות של בישול יש להוציא את העוף המכובס החוצה. באותם מים להניח שתי כוסות  של אורז בסמטי משובח, אורז שיש לו גרגרים של פעם, מנוקה מכול החרא העמילני.למזוג  לעצמכם כוס יין להניח באוזניות את ניק דרייק, האגדי נביא מחוזות הלב.מי ששואל מי זה ניק דריק שיעשה הפסקה יזומה לעצמו ויקשיב(תמיד טוב לקחת שריון פנימי).כשהאורז כמעט מוכן יש להסיר אותו מהאש,לשטוף ולסנן.

את העוף  המבושל יש לנקות עם האצבעות, להסיר את העצמות וכול השיט ולהניח את הפיסות בתבנית חסינת אש. להוסיף  שם את האורז לערבב.

במחבת קטנה לזקק חתיכה משובחת של חמאה, להוסיף כף גדושה של צ'ילי איכותי ,פפריקה מרוקאית חריפה,שום כתוש,עריסה מרוקאית הולכת טוב שם(לא חייבים)מעט יין לבן ,המהדרין מוסיפים חופן כוסברה ,לצמצם היטב את כול הבלילה האדומה לשפוך בתוך התבנית לערבב את כול הטעמים יחד. כשהכול יהיה אדום ,אדום ,אדום , להניח בתנור שחומם מראש 180 מעלות  למשך ארבעים דקות

בן זונה אמיתי.

דיוק.מעכשיו אני עובד על דיוק בלבד ,מדייק במילים, מדייק במחשבות ,מדייק בצלילים, מדייק בזיונים ,אני רוצה לדייק ,להיות תמהיל מדוקדק ומדויק של זמן פנימי

אתמול היה אימון בבוקר, פאק ,פאק, פאק, כמה קשה היה ,אבל כמה קשה ככה טוב ,אתה יכול להרגיש איך מתפוררים בך שאריות של רסיסי ריאות ואתה נותן את עצמך עבור עצמך, ובפנים חלקי הגוף הפנימיים מלחשים הי דרור זה מורכב כול הקטע הזה ,פשוט מורכב ממי אתה בורח .לא תהיה אלוף עולם.

יש רגעים שאני רוצה להיות נגן גיטרה מופלא עם קול קיטפתי מיוחד שעושה סדרים בנשימות המואצות שלי ,לקחת את הגיטרה הצבעונית ולתת בדיטסרושן , פאק כמה דברים אני רוצה זה לא נגמר.

אני עושה רשימה של רוצה

לא מראה לאף אחד.

ויוצא לרוץ בגשם.

מוצף ...אולי רק

כך אני יכול להרגיש שהים סוער מלפני ומול רשתית העין הרואה לאופק .מרחוק מתנוסס ענן מאיים אפור שזור בחוטים לבנים המאיים להרטיב אותי ואת המילים שלי.

אני מת על עננים כבדים ,הם הופכים אותי לקל יותר,אולי אפילו לנעים יותר...

כשהייתי ילד בחדרה של פעם(פעם הייתה והייתי ,אני לא ממציא) השטתי סירות נייר בשלולית העצומה בין חצר ביתי לפרדס הלא נגמר. בעבר היו פרדסים, אני בהחלט זוכר ,היום אני קונה בסופר  הקרוב לביתי קילו תפוזים במבצע ,קטע בחיי.

הסירה שטה ברכות, חוצה את האגם העצום שראיתי בדמיון ,הענן הכרסתני מנופף לי מרחוק, זומם להרטיב אותי ואת כולי.כשיבוא, אני ארוץ להתכסות מתחת לשמיכה ,לאסוף את כול החלומות שלי.

חלום אחד, ועוד חלום ושוב חלום ,יש לי חלומות טובים לפעמים.

 פול סימון שר עבורי את גשר על מים סוערים, יש משהו מנחם בפול סימון כאילו הוא תמיד קיים ונוכח גם כשהרוח סוערת. למרות הענן הכבד שמתקרב, עדיין נותר לנו את גשר על מים סוערים ,כנראה שאני רומנטיקן ,או אולי סתם חסר כיוון.

אני גם גשר על מים סוערים ,האמת ברורה לי ונשקפת.

אני גודש של חיים ,שעומד איתן מול האפרוריות,איזה משפט מחייב,סוג של מחויבות חסרת כיסוי של אנשים שאין להם כבר מה לומר.

איזה פאק של מילים, איזה אשמות קשות.

הענן צורב את עצמו לדעת, מתקרב אל קו החוף, אני מרים את עיני מהמחברת הצהובה שלי

נעמד על סלע, סופר את הגלים המנכשים את זעפם, מנכשים גם אותי מעצמי.

בשלולית של ילדותי כשהסירה מהנייר נפרשה למרחקים ,הייתי גשר של חיים, ילד צבעוני שהתבונן ברגישות שהופכת את קרביו ,תמיד בארשת של רובין הוד.להיכן הלכו הפיתולים, הריחות של ההדרים ,הזמן המתכלה, לאיפה אנחנו עומדים להגיע .אני מסרב להיות איש ,פשוט מסרב.

אוף .

אני כותב על בועות ועל קוסמים, מרגיש כקוסם של רגע בבועה של שעה ,הכול מתחבר לתוך הזעמים המתפרצים שבי.

מנכש ושוב מנכש,

גשר על מים סוערים ,אני .

אני מציף את עצמי בתחושות מפותלות ,מציף את עצמי באמיתות וחוזר חלילה.

מכיל את היכולות העצמיות שלי פנימה מפיץ את החמימות,

נותר ומותיר.

שנה חדשה .

ימים חדשים.

מעניין...

ואתה ילד קטן שמשיט בשלולית בין הפרדסים של חדרה את הסירה מהניר,

יום אחד תגדל.