נמוג.בבוקר יש לגוף תנועות שונות.אני קם בשעה מוקדמת כדי לרוץ להחזיר לעצמי את מנות החמצן שאיבדתי בחודשים האחרונים.יש חיכוכים בשרירים האפורים שלי אני מנענע את ראשי לשחרר את הרעשים שהצטברו בו בלילה ומתחיל את דרכי בהליכה מתונה,חוצה את שבילי הישוב עד לרגע שבו אני מרגיש שהגוף שלי נדרך ומוכן לבצע את זמן הריצה שהקצבתי לעצמי. מה שפעם נדרך התכוונן והגיע בקלות,הופך בימים אלה לתנועות קצובות ומצוננות.הגוף נותר בשלו כבד ואיטי.אני מקבל ומכין את גופי לימים חדשים.

נמוג.המוסיקה מתפזרת  בתאי הדם שלי מציפה את התחושות.אני יושב ומקליד את המילים,הבית שקט בקבוק היין כמעט ריק והצלילים גורמים לי להשיל ממני את העור העבש שהצטבר.יש לי רצון עז לאכול עוגת פרג שהסתיימה ולא נשארו שיירים ממנה, אני קם מהכסא, נמתח ונותן לצלילים הסודיים שלי להיות חלק  מגופי, חלק נוכחי. אני דרור איש חי ועף.

נמוג.אולי אנחנו נמוגים מדרכנו.בביטוי הדרת נשים יש חוסר בהירות ,גברים מדירים נשים מקיום משותף,אני מדיר את עצמי מאנשים חסרי בינה.הבן שלי שואל אותי האם זה אמיתי ?בגלל גילו הצעיר הוא מתלהם, אומר צריך להקים מדינה חדשה לחרדים והדתיים,מדינת יהודה.זה מכעיס אותי שבבית שלי מדברים בצורה כזאת,אני מבליג. גדלתי בבית  מסורתי ,סבא שלי היה אדם מיוחד,הוא היה עובר ברחוב ואנשים הניעו את ראשם לעברו בכבוד.מול הים הוא היה יושב איתי על ספסל בטון ומספר לי על אורחות החיים. הוא אהב פיוטים, אהב לדעת תורה ואהב אותנו יותר מהכול.את סבתא שלי הוא העריץ,הוא דיבר איתנו רבות על סובלנות ,על עירוב ומיעוטים.למרות שבמשך הזמן הפכתי חילוני כמו  רוב משפחתי המורחבת,  המסורת מהווה סוג של עמוד אש במדינה שלנו.שאני שומע על תנועות הדת המעוותות של החרדים או של הדתיים לאומנים בשטחים ,אני מת לפוצץ אותם, אני מתאפק.

נמוג.בצעירותי בתור חייל לוחם במילואים התייצבתי בחברון מול מערת המכפלה.שלושים ימים מהקשים בחיי.השנאה ,הכעסנות, הטרור.ההשלכה עלינו בתור חיילים צעירים שחוזרים מטיול במזרח הרחוק חרטה בי הרבה סימנים ותהיות.הייתי מתיישב בג'יפ הסיור מקשיב לצעקות הדפוקות ושונא פשוט שונא.כעסתי על ההחרפה על היהירות ועל המשיחיות.היום אני לא כועס,אני כבר הרבה יותר מתבייש.

האדרת נשים.הפרדה.כעסנות.שנאה.אלימות. מה נהיה

 http://www.youtube.com/watch?v=uMHCP4JCuUk

זוכרת פעם שהיינו בחוף,שג'אגר הגדול היה שר לי באוזניים

הייתי עושה עם העיניים כאילו אני מת,

מהטעם של המגולגלת הכי עבה בחוף.

כן ,פעם הייתי עושה דברים כאלה

זוכרת.

הייתי מת על המראה של הים שהגוף מרוב

שמפוצץ מטוב ,היה יכול להתנתק ממני.

 הייתי מסתובב סהרורי,

נשאר בלי בגדים ואומר לעולם שאני

אעשה מהפיכות פעם.

ישו קראת לי וצחקת,

היו לך שינים לבנות ושדיים הכי מדהימות

בכול חדרה.

מיליון דולר קראנו לתחושה המדהימה שבה אתה רוצה לעוף.

אש של מוסיקה התנגנה מהטיפ השחור,

עושה צלילים של מוריסון.

תצילי אותי הייתי צועק, מתגלגל מצחוק,

העיניים נקרעות ממני.

והשדים שלך היו גדולות ומחרמנות.

תקופת חיים

וגא'גר מפוצץ לי את הוריד

ואני מת על זה,

זוכרת את ,זאת שכבר איננה,

מעניין איפה את,

עם השדיים האלה,

שהלהיטו לי את החלומות .

היום אני חולם חלומות אחרים,

חלומות של אנשים גדולים,

שיש להם משימות גדולות.

לפעמים ככה ביום שישי ,אני שומע שוב את מוריסון או את ג'אגר

ועושה עם האצבעות כאילו אני גיטרה.

זה נגמר אחרי כמה דקות,

אולי כי אני כבר לא כזה מסטול,

או פשוט

 כי ככה זה.

 http://www.youtube.com/watch?v=UFLJFl7ws_0

לפעמים עולה בראשי מחשבה אולי הייתי צריך לחיות באירלנד.יש להם מושגי חיים כלל לא רעים ובסוף היום הם גם משתכרים בחן.

  נשארתי עם המוסיקה האירית .יש בה צלילים נוגים שמתגברים, סוג של אובדן תרבות קלטי ת או בשפת הקודש מעין שירי ערגה  לשירי אריק אינשטיין על ארץ ישראל שכנראה כבר אבדה לנו.

בקטעים השמחים של מוסיקת שיכורים אירית אני צוחק באופן טבעי ,לפעמים אני קשוב להם.

 המוסיקה האירית נעימה לאוזן ולעין ואולי אדי האלכוהול מסתירים את העוני והדחק .לכן יש בהם אושר דפוק.

לפני שנים רבות ראיתי סרט אירי בשם קומטמינס ,ומאותה הארה הלכתי כמעט במשך חודש שלם מחובר לאוזניות  ודיברתי במבטא חצי אירי.אירי שחור.

 כשבדקתי את האוכל האירי בפאב אירי מצועצע, הוא די שייט.

ואן מוריסון תמיד היה דובר אלוהים חיים.לדעתי הוא בכלל היה נוכח במתן לוחות הברית,הצלילים שניגן תמיד גרמו לי להרגיש שאני יכול להרכיב את הנשמה שלי במקטעים שווים.לאורך השנים הכי עצובות, שמחות, מחייכות שלי, ואן מוריסון מלווה  את פסקול תנועות הגוף שלי.

ואן מוריסון נולד בבלפסט האירית, הוא כמעט אלוהים שם כמו הוויסקי, הבירה והצבע הירוק.ואל תזלזלו באירים יש להם קטע חזק עם אלוהים.

מוריסון שר את כול הסגנונות ,סול ,ג'אז, בלוז ומוסיקה קלטית מדהימה.ואני חושב שהכי טוב בחיים כשהוא שר את המסעות שלו עם הקול שנוגע לי בצמרות הלב.לפעמים אני שותה בירה ומקשיב לעצמי מתקתק את המקלדת של המחשב הניד שלי ומקשיב לקטעים של מוריסון ואני עף,

מומלץ מאד .

לאורך השנים הוא הנפיק תקליטים שיש בהם אהבה אמיתית למוסיקה שמחה, ובתווך יצר צלילים מורכבים של מוסיקת מחשבה עם טקסטים מורכבים.הקול שלו מזוהה אצלי עם הרבה רצון ותשוקה.

היום ממרום הגילי אני יכול להביט לסבא ואן  מוריסון בעיניים ,מבט לתוך הלבן העכור שלו ולהקשיב לצלילים שהופכים את מה שיש בי.

בבוקר שהערפילים בחוץ עשו את סיבוב הבוקר הראשון .יצאתי מהבית רצתי את מנת הק"מ המעטה והיומית שלי.נותן ללב שלי לחזור להיות לב שלם.

היו תנועות ,בהחלט הרגשתי.

http://www.youtube.com/watch?v=gVAnlke_xUY

אני יורה את המילים,אולי לעצמי,

אולי לכם.

אולי בכלל רק נדמה,שיש לי רפרטואר חינני,

שלמעשה אני זיוף מהדהד.

עכשיו,אני אומר את המילים בלחש.

אין גדה אחת לנמל,תמיד יש שתיים.

אתה מתחיל במסע והוא נגמר במקום שלא ציפית.

אתה נותן מעצמך את המאה אחוז,

ולבסוף אתה מוצא את עצמך מרוקן

ולפעמים, אתה נשאר רק עם כאב בצד.

אני אלחש את המילים,יש בתוכי הרבה דמיון

שעושה לי כיווצים בעצם הזנב  שלי.

אני אוכל קליפות  קוקוס.טעים לי .

לוגם כוסות ויסקי,אחת אחרי השנייה,אני אוהב.

טוב לאהוב רגעים טובים.

הייתה לי אהבה כחולה,ששימחה לי את הגוף.

הרגשתי שמיים בהירים  ושמש עם קרניים טובות.

עפתי על מצע נוצות ,התרפקתי.

 אני לא רואה את עצמי? לא מוצא.

ולפעמים אני מסתחרר סביב הגחמות שלי.לא מרפה.

מדמעות שזולגות מאנשים מיוחדים אני יכול לטעום

את המליחות של הבדידות העשנה .

  הדוממים שלא יכולים להסיר את קליפות התשוקה החבויה.

אנשים עם תנועה פנימית רחבה.

הוראות ביצוע...

לקרוא באיטיות.

מדוד.

מדויק.

 עכשיו נא לקלף, להסיר עוד קליפות.

לנשום

ולקלף יותר.

 בנמל הזה יש גדה עם רציף מעץ,

לא צריך להידחק.

ניתן לקבל כרטיס חופשי,

פשוט להשאיר פרטים בקבלה.

גיליתי שיש שקט בחוץ,בדיוק ברגע שאתה מחליט שיש שקט בחוץ,

זה נחמד.

אולי תבואי כבר.

ערומה, שקופה, נקייה,

מוחלטת.

נו בואי כבר

רק תעשי לי טובה,

תפסיקי להשתמש  בכול המילים האלה שכאילו

עושות העצמה פנימית,

כוס אמק העצמה פנימית.

מה אני מבקש?

תשוקה.

קצת חיבוקים.

אולי נתפשר על טיפה של שקט.

את יודעת שקט של השלמה, כזה שאפשרי

רק מגיל ארבעים ומעלה.

אם אפשר

גם

קצת

ויסקי עם קרח. קובייה אחת.

מי שאוהב אותי יודע.

רק קובייה אחת,

ואת אוהבת אותי, לא?

לפחות עוד יש לך את המבט הזגוגי הזה

של אחרי.

פעם אמרת

שאני

בן אדם עם קצב פנימי

של מטרונום שבדי שחי בתוך כאוס מגובב,

לכן הוא כותב.

כותב מילים נוזליות  שמתחברות למוצק

פאק מה זה מטרונום שבדי?

פעם ברכבת בכיתי בספר, ככה פתאום ירדו לי דמעות,

לא ניסיתי לשלוט בהן.

כולם הביטו

ואני כזה קשוח עם קרחת

ומבט של מאפיונר איטלקי, שלא שם זין.

נו זה לא דפוק?

עכשיו

אני אוהב שירה,

נגמר לי מהכדורגל

נהייתי דהוי

או חסר חוטים

תלוי מי מתבונן.

אני רק רוצה לאחוז מקל ולפוצץ אותך

בעיניים רושפות.

לפשק את שפתי בתנועת או

רוטטת,

כך שהשפתיים מתעגלות

ואז תחדירי את הלשון הכי עמוק

שאת יכולה.

תסמני אותי

תצלבי אותי,

בייבי.

איזה כייף יהיה,

בכיין עם קרחת קיבלת.

לוקחת?