אתה יכול להביט לקצה השני של החיים ,אתה יכול לבחור להביט לבפנים של עצמך.צד ימין ,צד שמאל ,תבחר. אתה יכול לעשות מה שבא לך .עולם חופשי. מדינה חופשית,אתה עדיין ישו הצועד על המים.

הבחירה ניתנה ,המחשבה מעורפלת, המשפט תעשה אל תעשה הוא בסך הכול סוג של מינוח תרבותי שאוכל לך את הקרביים.

 הפסיכולוג שגם לו נשבר ממך, אומר שאתה יכול לעשות מה שבא לך,בעצם העיקר שאתה עושה אמיתות .מה שנותר הוא הפחד .

היום נדבר על הפחד, שיעור ראשון ובסיסי, בן לוויה מזוין אבל משתייך. אתה זוכר אותו משם, מפה ,מכול מיני מקומות .פחד של תנועה,רחש הפחד של הלם או אלם. פחד של חיבור שלם ,פחד של יופי , ייראה של חושך ,פחד המחדד את הפחד עצמו לכיוונים שונים .ניתן לאזן את הפחד לפרקים לחדווה מציקה שאחריה אתה נותר מרוקן ומלא תשומת לב לפרטים. אפשר להמשיל אותו לבדידות מעיקה או אפילו סוג ריקני של כאב ..פחד פחד, ושוב פחד.

מי שלא מכיר בפחד הוא פאקינג פחדן.

שיעור ראשון בפחד.שמתי לב שממוצע הצפיות  בזיוני המוח שלי עומד על שלוש מאות בשבוע, אז מכול השלוש מאות נוריד את הסקפטיים ואת אלה שעושים אש ונגלגל יחד בפה חשוק את המילה פחד.

"פ" דגושה, "ח" גרונית "ד" שהיא למעשה אות בלי אופי

ביחד ...פחד.

אתה יכול להתבונן מבעד לחורף הטיפשי הזה ולחשוב ,הי אני אמיץ רק תנו לי את המחשב הניד בו אני מכה ,מצליף ,נותן אש ושוב נותן אש.

ימים חדשים של פחד ועוד פחד.

זהו.

יש חוקים חדשים בתוך מערכת הנשיאה שלך ,חוקי ג'ונגל פרטיים שיצרת לעצמך מעין כאוס מגובב הנשפך בתנועות של דומינו משתקות, צליל נדם, רוח מתחזקת ולבסוף אשכולות עצומים של חיים מנופצים ואז אתה משתוקק ,ממש משתוקק לתנועות גוף חדשות.

לך לים צועק קול פנימי(שמח שבאת לבקר קול פנימי מזוין ,איפה היית שחיפשתי אחריך ,אה בן זונה סוציליאסט)

לעניות דעתי אלה מילותיי הזועמות האחרונות ממחר אני הולך ללקק לעצמי את החיים להרכיב משקפיים של חיוך מעושה ואז להביט רחוק כמו קפטן פאקינג דרור ,האיש והמשקפת ,להביט.

כרגע החלטתי שאני רוצה להיות זמר רוק מסוגנן כמו אלטון ג'ון ,להרכיב על עיני משקפי ליצן ורודות ועל ראשי מגבעת לבנה לשבת על הפסנתר ולשיר, ואני שר טוב בייבי, כמו שאני מזיין טוב מותק .שר, שר, שר.

אלטון ג'ון הישראלי ולבסוף אני מתעורר ונותר ככה סתם ,כאילו ליד ,זה לא מצחיק בכלל .

מחלת שנות האינטרנט ,פעם גדול ,פעם קטן ,ככה אנחנו.

הפחד הזה יכול לעטוף שמיים שלמים לאכול את חליפות הוסט הפנימיות שלנו, אנחנו מפחדים לגלות מי  רוצה להפשיט אותנו ערום ועריה.(אולי הגיע הזמן לא...)

שיעור ראשון נגמר ,כולם להתפשט או להגיד שאני תותח ו,להקשיב לצלילים של ניק קייב הגדול .הוא לא פחדן.

יום אחד יבוא ,אקח את האיפוד שלי המלא צלילים של קוסמים ואחצה את הגבול השמיים ,אגיע לשביל החלב ואף אחד לא אגע בי, לא יעיזו ,מי יכול עלי ,שאגיע אאסוף עם צלילי המוסיקה המופלאים שלי את הנשמות הלכודות , אצרור אותן ,ואשב לנוח סוף סוף.

דיאלוג.

"אתה חושב שיש סיכוי שירד גשם היום"

"ירד בטח ירד"

"הגשם יכול להרטיב את השולחן העגול והכיסאות"

"בטח"

"זה מפריע לך ?"

"כלום לא מפריע"

אני מת על הגשם שמרטיב את הגוף, זה כמו שנוגעים בך הנשמות האלה שהייתי נושם פעם,

את זוכרת שפעם נשמנו.?"

"כן זוכרת...בהחלט".

יש שרידים של אור מעבר לצלילית הרחבה שמרצדת לי בתוך קצוות העין.אני מגלגל את האישון קדימה אחורה ,כלום לא אמיתי.מצויר בתוכי פסקול שלם ועצום של צבעים עזים,לא נותרו בי צבעים מוחלטים. הצבעים דוהים בהדרגה, אני נותר לבסוף עם צבע אחד רחב, צבע מעורפל ,צבע הדורש אמת .

אני מתבונן היטב בתוך שרידי תעמולת האור המשקר, אין כלום, מלבד גרגרי אבק .אני עוצר.

ימי מוסיקה מהדהדים עבורי בראש ,אני מנענע ברגלי את תנועות הצליל .באנג באנג באנג . אני מקשיב לעצמי בעצם.

בתוכי יש צעקה המנסה להרים את חרך העיניים ולהתבונן עמוק בתוך הצליל.הוא מכופף ,נואש ,צורמני ולפרקים סוחף ומתריס .אני הוא הצליל ,אני הוא המנגינה.

 חש את הגוף שלי מתמלא בתפזורת של גבינה צהובה מותכת.אולי אני משתגע או שאולי התחושה הנמתחת הזאת היא סוג של תרפיה אנושית.

ימים של אור ,שם שהמצאתי לוויז'ואל ,את מבינה ימים של אור גדול ,עוד אור ועוד אור.לבסוף אני נותר סחוף רוחות ואלים רגשית. למה את מביטה בי בצורה הזאת ,יש לך אופי לא?

עין הסערה הוא ביטוי שאין לסגת ממנו ,עין הסערה היא מכלול של אמיתות המתנקזות לרגע אחד מסוגנן בדומה לגיבור בדו קרב. אני סופר אחת ,שתיים, שלוש.

דיאלוג ...

"אני חושב שאני הולך לישון את בכלל לא מקשיבה" .

"אתה יכול להביא לי את הספר בבקשה" ."אני מביא לך, אני איש מביא".

ריק גדול ,אני מסטול באופן מעורר דאגה.

"את חושבת שיש סיכוי שנזדיין הלילה ,אני מת להזדיין הלילה" .

"אתה יכול להניח דיסק של עמיר לב," אני אוהב את עמיר לב ,מתי את התחלת לאהוב את עמיר לב מעניין .בדרך כלל זה המוסיקה שלי ."מחייכת ,מה את מחייכת בעצם".

"בוא נצא החוצה ננשום אוויר, נו ,בוא תיקח אותי לראות את השמיים הכהים כמו פעם ,אני אוהבת את עמיר לב .אתה כמו עמיר לב נוסע וחוזר".

"מה אתה הכי אוהב בגוף שלי". "אני אוהב את הפטמות העבות שלך הן מחרמנות אותי בצורה הזויה ". אתה חושב שאני אישה מיוחדת" ."לא .

בואי נזדיין"

"אני לא מזדיינת איתך היום".

בעצם מה אני מודאג האוויר מתקלף ממני.יום אחד אני מתכוון להופיע בתוך אולם עצום עד כלות ,אולם שלא יהיה מסוגל להכיל את האנרגיות, לא יוכל להכיל את המילים המזויפות. זיקים זיקים ועוד זיקים. מתפוצצים.

ביקרתי בים ,הוא  נותר מדהים .בואי נלך לשם שוב  בלילה נשפוך את הגופרית העצורה המתפוצצת מפוצצת.

ואז נזדיין עם העניים פעורות כמו נערי פרחים מזוינים מלאי פסיכודליה ומלאי אופק. אותו אופק שנגמר לנו.

 תמיד אתה חוזר לגלגלי האישון שנתפס לך בתוך האור .נותרו בך אשכולות של מילים ,ענבי יקב מילוליים עבים לחלוטין,  אתה חוזר שוב לאותה מילה ארוכה שלא נגמרת ,אתה מתבונן  שנית לעבר הקצוות .

מה אני עושה למען השם עם כול האור הזה.

עדיין מחפש.

מרוכך ,מוצף ,מקולקל,אולי אני בעצם צריך תיקון,אולי אני צריך תנועה עצמית גבוהה יותר.

 לפסקול האור,אני צריך צלילים, הרבה צלילים. חיפשתי ,לא מצאתי הם אצלי באוזניים אפלוליים לחלוטין.

יש מי שיתרום לי צלילים.

אתה לוקח את כדור השינה פעמים ביום.

כדור שינה ראשון מרפה אותך.

הכדור השני כבר הופך אותך לאפר של איש חי מת.

אני אוהב אותך לחשת לי(ברגעים האלה שיכלת לחרחר). אני זוכר את הלחישה היה בה סימנים של רגשנות לא אופיינית.

אוף, אתה נגמר ונפרד.

לא חשבתי שיהיו לי רגעים כאלה, אני בעצם כמעט כבר לא חושב,

יש לי או אין לי.

אני עדיין יכול לפרק בקבוק ויסקי ולהישאר בחיים.

אני גם יכול לצעוד על שובל של מים כשבאוזני יש את האייפוד החדש

 שמנגן לי צלילים של מוסיקה איטית מלאת הוד הגורמת למחנק.

קראת לי ישו .זה היה מצחיק אותי עד שהייתי מעיף את הידיים גבוה וקופץ,

ישו עם הפרעות קשב תיקנת את עצמך.

תמיד אמרת לי ,יש לך מוסיקה חסרת ניחוחות, אתה לא מחלק אותה טוב באוזניים. תנסה לערב את שאר החלקים של הגוף.

שאתה עוצם עיניים אתה מרגיש כמו עוף חול(זה אתה אמרת ששמענו יחד את ואן מוריסון,בכינו ,אתה פאקינג זוכר.)

ועכשיו אתה מת.

אני אולי אקח מכדורי השינה שלך

אכסה את עצמי השמיכות של מילים וצלילים.

אני זוכר

אתה תזכור?

אנ שר איתך את שיר הסיום.

אני יכול להדביק עבורך מדבקות.

אני יכול פשוט לחשוב שאתה חי מת

ואז אתה תעוף מעלי

פורש את כנפיך..

היום עבדתי שוב

זה קשה לעבוד כול היום

שבגוף אתה רוצה לעוף.

מרוכך ,זמן שעוד לא הייתי .

אני לא מתרפק על רגעי ריכוך מסוימים, מתבונן רק ברגעי צלילות

של זיכוך.

אני מניח את צליל החיים על מחט,מאפשר לה לחרוט את חיי.

מביט ,סביב הים הסוער. מכיל,את רגעי היסוד סביב עצמי .

על מה את חושבת ברגעי מחנק?

אני למשל חושב על ערפל, אני יכול להושיט את לשוני ולהרגיש את

ערפילי היום.

על קצה הלשון הטעם נמדד, פשוט נמדד.

אחרי שמודדים טעמים, מודדים גלי ים ,מדדים זמנים.

בתנועה קלה עד מאד אתה הופך מודד.

אז

נותר לעוף.

הקשבתי בתשומת לב מדוקדקת,

יש צלילים צבעונים בחלומות שלי.

לפעמים באים קוסמים לבקר.

יש ימים שהמוסיקה יכולה לנבור בתוך עוצמות הבטן ,מחשמלת ,מהפנטת את קווי הביצורים שלך . 

 רי צ'רלס עושה ג'ורגיה ואני רוצה למות עוד קצת,

עוד טיפה.

להרגיש איך חלקי הגוף שלי יוצאים למסע.

מסע המתחיל בצעד אחד קטן ולעולם לא אוכל לדעת היכן הוא מסתיים,

איך שהגוף שלי מתפרק כשרי צ'רלס עושה צלילים,

כמה מוסיקה,

כמה מילים.

ואני עושה גלים.

הספינה שטה ככפיס עץ זעיר בתוך ים של תנועות מרוככות,

תנועות מקצב הזמן.

אני מוציא לאור את מחברת השורות הנמצאת עמוק בתוך ראשי.

אני משרטט את המילים.

מילים הם כמו שלשלאות עוגן מלא זיכרונות

שמחפשות אדמה יציבה.

פעם כתבתי מילים ארוכות ,

לפעמים אני כותב חיים,

עכשיו אני כותב שורות.

יש לי רצון להקשיב לבלוז ,להקשיב למלים שמדברות אל הנשמה הכלואה

צלילים של בלוז מתנגן.

לעצור את הזרמים שמגיפים אותי מדעת

לאטום .

לפעמים אני מרגיש שאני רוצה לחיות בתוך אוזניות אטומות עם שובלים של

צלילים שמספרים לי על הקיים והמתקיים.

בא לי בלוז את שומעת.

יש סימנים של פסים על החזה החשוף שלי.

יש סימנים של זמן עבר על הגוף המקועקע שלי.

בלוז

זה מה שאני מבקש.

הבטתי בצלילים  בפנים, בתוך הקרבים, עמוק.

הצלחתי לעצור את הנשימה ,ללכוד את הרגע המדויק.

את פער הזמן בו הצליל צורב את העור.

בחיי