בייבי אני איש משומש,מה את לא רואה

יש בי כבר ארבעים וחמש שנים,בזבזתי חלקים, מלמלתי את רובם

זה לא פשוט.

הסימנים שלמים,יתדות וחבלים

חרוטים על הלוח.

עדיין

אבא שלי אומר שאני עושה באלאגן,לעולם לא ישתנה ,יורק אש אנוכי.

עדיין

אימא שלי לא התחילה לאהוב אותי,לא ישתנה ,העניין דפוק.

כנראה זאת תבנית

מרובעת בלי נעלמים כלל.

בייבי אני איש משומש זועם,איש משומש עם חלפים .

את יודעת

אלה עם האנרגיות שעושים צל לעצמם.

בייבי תעצמי את העיניים,תעצמי חזק

אני עומד מולך,

את רואה.

אני כותב מילים,ועוד מילים ,

מילים אש בייבי,

מילים שורפות.

רוצים לנתק אותי באזורים מסוימים,

יש מקומות שעם לפידים מזנבים אותי.

יש לי חברים בייבי

הרבה,

חושבים שאני איש טוב,

אבל בתוכי בייבי,

אני איש משומש,

בלי חלפים, בלי תנאים.

בלי חזון,

בלי כסף.

אבל בייבי,

אני נושם אוויר פסגות.מקשיב לצלילים ,עושה מעשים ,מעופף.

מזיין טהור.

אוכל נקי,

ורץ למרחקים.

נראה כמו קוסם בייבי.

איזה שווה אני,

תודי

כבר.

 בחלום הוא תמיד דמות כפופה המתכווצת בתוך הכרך הסואן, הוא מקפיד על שמירת מרחק מהאנשים שנמצאים בתנועה .אף אחד אינו עוצר,כולם ממהרים .ההמולה מזכירה לדמות הכפופה את מראה השתקפות של קרני השמש הנשברות על חלונות של הבית הישן , ערבוביה של גוונים צהבהבים, חוסר סדר. לפרקים הוא מדמה את עצמו למוכר חלומות קטן שמספק תמורת חיוך ,חלום זול של רגע.

קשה לו לישון רצוף בימים האחרונים

  מוצא את עצמו מתעורר אחרי שינה חטופה.אין לו אוויר טוב בחלל החזה, מרגיש שהוא נחנק לרגעים, הוא מקים את גופו ומסיט את הכרית למצב שיוכל להניח את ראשו עלייה בנוחות .קורא ספר של קנז כשמנורת הלילה מאירה בהילה צהובה חיוורת.

הוא לא מסוגל להתרכז, הקריאה דורשת תשומת לב מרבית .הוא מוותר.

טקסט כמה שהוא נמס מול טקסטים, עדיין קיימת בו היכולת להתבונן בכתוב ,לחקור ,לנקב את הצלילים שהם מחביאים בתוכם.היום כבר הטקסטים לא מנחמים

 יש תנועה קטנה של רחש סביב,הוא מביט לכיוון הרחש, הרחש נובע ממרכז בטנו, הוא מתחיל להרגיש את  הכיווצים שמתערפלים בתוכו .

 נושם בכבדות מרגיע את מקור התנועה בחלל בטנו .מתרומם ממשכבו,נעמד מול החלון ומביט בירח המצומצם מהנהן בראשו, הכאב הוא כמעט בלתי נסבל ,מתגבר והולך.הוא מכין את גופו למחול .הוא פורט את התנועות הגוף, אחד ועוד אחד.

אני מחבר את הימים לאחד ארוך,השבוע מתפוגג כאילו הוא יחידה אחת ,יום ועוד יום, אני אוסף  את הימים ,בולע אותם שלמים לחיכי

עצבות מחשבתית דוהה את ימי המאסף, עצבות בהירה חדה כסכין משוננת שקונים בחנות כלי מטבח מעוצבת,סכין חיתוך מדופלמת שפורסת את הצדדים האפלים כלפי חוץ.

.עניין של תנועה,לבסוף הכול עניין של תנועה ואתה נותר מובך ומשתאה.מה אני צריך בעצם מלבד תנועה ארוכה של חיים ,תנועה ארוכה של חיוך רחב ,אני מחייך למשעי ואז משאיר את נוכחות הזמן למולי,.אני מתבונן כול הזמן מביט,יש לי תואר ראשון בהתבוננות,מביט מקצועי ממש.

אני נחשף לצלילים חדשים כול הזמן כאילו הגוף שלי דורש להקשיב לעצמו לפני פרישת הכנפיים  של משק הפרפר .עכשיו אני שומע בלוז מופלא באוזניים קוראים לזמר נגן"Ali Farka " נגן בלוז אפריקאי כול כך לא מעוצב ,תעשו טובה לעצמכם רוצו ליוטיוב תנחמו את עצמכם עם הגאון .

הצלילים מפרקים את מוחי הדשן ,כמה טוב הגיטרה באה לגוף ,כמו להרגיש את הגוף נמתח לאט ,ועוד נמתח ועוד עד הקצה ,אח אני מת על קצה.

כוס אמק כמה זה טוב.

"שלום "

"שלום"

"מדהים שיש שלום באוויר,

פשוט מדהים"

"לאן אתה הולך" .

"מי אמר שאני הולך"

"ככה נראה"

"אני מת לראות ים פשוט לראות ים כחול "

"תעניק לי מילים שעושות בי סדר ,כמו הגיבורים שלך, מילים של ים וחול."

כמה כחול הלב שלי ,כחול עד שיש בו סימנים של קושי נשימה ,כחול תכול מוכחל ,איש כחול אני

סרט פורנו מהלך."

מחר יום חדש, יום של חירות נפשית מעושה.

אני עושה אימון ,רץ רחוק ,אני חוזר לכושר עוד מעט אני כובש את היעדים האחרונים של חיי.

הגוף שלי עושה אש ,ואני מפוצץ

מחר יום חמישי הולכים לים...

לא חושב שנותרו בי עוד פרקים חדשים שמתוכם אני יכול להתעופף,ניצלתי את כולם. כבר ספרתי את רגעי היום,מניתי את תמונות הערב.המוני מפרקי זמנים יש בתנועה סוחפת אחת, מגוון נוכח עד מאד של רגעי מזור ותנועה.

אני רעב

אני נעמד על קצה התהום צועק ,אני רעב .אתם שומעים רעב ,יש לי חור בתוך הגוף שמתוכו ניגרים החיים ,המילים, התנועות ,הקפיצות, אני רעב, מאד רעב.מפל של תנועות נובע מתוכי ,ממנו מתפצלים תתי תנועות ועוד תתי תנועות שמתוכן נוצרות עוד תתי תנועות ,אשדים, יובלים ,פלגים ,כולנו הרמוניה אחת

הרמוניה של תנועה ,מחול אנושי.צלמו אותי הזדמנות חייכם

מריח ניחוחות כמו הרדוף מצוי ,הרדוף של חיים ,מביט, מתבונן ,מתבונן עוד.

אנשים נעים סביב ועוד יותר סביב צירם, מה הם מחפשים? .מה אני מחפש בעצם?

הולך לישון.

ימי בראשית פרושים מולי כמו מדבר נטוש, מדבר מצמיא מהפנט, מיבש את כוחות האש. בידיים

יש לי את כוח המחשב הנייד שמכיל את כול המילים של חיי,באוזניים צלילים מהפנטים של רדיוהד ,נדמה שהם מתבגרים מולי.אני זוכר שגיליתי אותן לפני המוני זמנים, שעוד הייתי מחייך בפה גלוי חשוף .

היום נותרתי  כמעט מבודד עם הצלילים שלהם ,מתפלא שאף אחד כבר לא מבקש אותם ,ככה זה בחיים ,יש תחליף כמעט להכול.

מוסיקה היא מוסיקה, צליל הוא צליל ,זמן הוא זמן.

בימי הקודמים שהתעופפתי כנשר ליחכתי חלודה, בדיתי יופי תשוקות , נמשחתי בשמני החידלון.

היום נותרו המחושים בכנפיים.

אני רוצה להציג את המילים שלי מרוחות למול העולם .לשרטט את המשפטים אחד אחרי השני.

לומר את הנחשולים המתהווים שלי.

יוצא לאור .

היציאה היא סוג של התכרבלות פנימית שדורשת ממך להסיר איסורים וכבלים

אתה יוצא ,ניגר,מסיט את פינות העיניים ,מבעבע עם קול ראשוני.

אני איש הקסמים מלך הקפצנים יסוד אחרון למוסדות קבצנים מפוארת.

יוצא לאור

אני נוגס ביסודות קיומיים ,מלבן את תנועות הגוף ,חי בייבי חי ,מסיט את רקמות העור אחורה. אני מוכן

דורך את קשת החיים, מפזז את ריקוד האינדיאני.

שלום שמי דרור, אינדיאני בעל עטרת נוצות

יוצא לאור

הדרך משורבטת בקולמוס נצחי, המילים האצורות מתעופפות באוויר,

ברכות.

המטרונום מהדהד בתוך הגוף

תיק תק ,תיק תק

הקפיץ מותח אותנו לחלוקות מדודות של ימים ולילות

אני נושם ,אתם נושמים, כולנו ננשום.

בסוף

נעשה פאקינג רוק'נרול.

קמתי מוקדם, באופן מפתיע ההשכמה המוקדמת הופכת למשהו טבעי בחיי.חושך בחוץ ,הגשם מפוצץ את התריסים המוגפים ,מאפשר אוויר מזוקק לחיים בחוץ. כמו תמיד אני מתלבט האם לצאת לרוץ  או  לכתוב,אולי סתם לבהות בקירות,לבסוף בחרתי במילים שאתם קוראים כאן.בבחירות האלה הקטנות שלי ,אני פשוט כותב ושוב כותב, כתבן גדול ממש...

יום חמישי היום,חייב להיות יום טוב בהחלט התחיל הניחוח של סוף השבוע.(מה יש לי עם סופים),בעצם כול השבוע המזוין עובר כמו אש ,מה זה אומר עלי, שאני ועצמי מאבדים חלקים מעצמנו כול שבוע מחדש.

התחלתי לקרוא ספרי מתח לאחרונה ,כנראה שלגוף שלי קצת נשבר מעומקים או שאולי הוא מחפש נחמות פשוטות ,אולי.

אגב אחלה ספר הוא  "אדום החזה", ספר סוחף בן זונה ,יושב לך בווריד מוריד לך נתונים בלי הפסקה,באיטיות סוגר עלייך,ספר באמת טוב.

 אני מניח על אוזני את האוזניות  הלבנות של האיפוד המופלא שלי(אגב מישהו הציע לקנות ממני את האיפוד כולל המוסיקה המתחפרת שם ,קטע בחיי.)עם צלילים של בן הרפר הגדול, אני מת על הסאונד החדש שגיליתי ממנו, כמו מעיין נובעים ממנו צלילים שחורים טובים ,שעושים לך תנועות בקצה הגוף.ואני כותב.

משפטים עושים לי את זה,משפטים פותחים אצלי ערוצי שמע פנימיים,מילה אחת שמהדקת אותי ואני נעור לחיים כמו כלב רעבתן למול צלחת של מטעמים. תנו לי מילים, תפוצצו אותי, כמו שמשקים עץ.אני מתכווץ בתוך עצמי מריח את בן הרפר מנהל לי את מקבצי הצלילים ואני עף ...

סופר עצי הדר, סופר אותם אחד אחרי השני ,הם לא נגמרים, מלאי תפוזים כתומים עצומים ,תפוז אחד עובר ליד השני יש לריח שלהם אוויר וחיים ,ילדות.

אישה שכול החיים מחכים לה...משפט עצום. תנו לצליל להכות בכם, אישה שכול החיים מחכים לה. אנשים שיודעים שמחכים להם והם מודעים לכך, הם האנשים המנצחים ,אישה שכול החיים מחכים לה . אקורד שאתה כול החיים כמה לו.ספר שכול החיים מתנקזים אליו ,תנועות גוף שאתה מרגיש שהוא בוקע מבפנים, כמה חשובות הן המילים שנוכח בהן סדרים כאלה.

חיים שלמים שהחיים מחכים לך ...גדול.

אני ממתין לזמנים שלי ,מביט לכיוון החתולה הרטובה שדורשת את האוכל שלה, ממתי נכנסת ככה אלינו הביתה.הפכת פה אדונית, כוס אמק ואני קם.

אגו...כמה אגו נטמן בנו ,בעצם אני מנוע לבקר אנשים אז אני מדבר עלי.כמה אגו יש בי פאק, אני חייב לנקז אותו בקרוב , מרוב אגו אני עוד יכול לעוף בשמיים.

לא בא לי לעוף סתם בשמיים מפוצץ באגו הייתי מעדיף לעוף בתנועות ארוכות ושלוות לתת לעצמי מרווחי נסיעה שקטים.

אני מתקרב פעם נוספת לבור,היו שם חיים מוזרים אבל בהחלט הם היו חיים.אתה חייב לנקות את השיירים ממך אגו ועוד אגו בסוף יישארו ממך רק פתיתים של עצמות דרוריות בחלל.

העורכת של הספר שלי שלא רוצה להיגמר, עושה ממני פרוסות שלמות של לחם דל קלוריות, פעם הייתי שורף בחזרה, היום אני מחייך ועובד, פשוט עובד.

עכשיו אני בטוח שפיטר המיל שר את השירים שאני הייתי אמור לשיר, ביקשתי ממנו שיפסיק לשיר על החיים שלי,"אתה שומע,אני יכול לבד".אש הגיהינום הפיטר הזה, אש הגהנום שעושה שריפה בחומות ההגנה שלי.אני משתדל בהחלט להישאר מכווץ היטב .וואלה אש הגיהינום.

שיעור שני ביומן המתכלה שלי,הנושא להיום צניעות ודרך ארץ. אני וצניעות ,אני והאגו  שלי עושים צניעות,העולם שלנו מול כבוד החיים.פיטר שר ומפרק את הגרמים האחרונים של הכבוד המנוצח ואני מופיע עבור עצמי ,בהופעת סולו מסוגננת היטב, אתה מוכן לשיר לרגע פיטר ?רגע קטן ומצומצם.

צניעות היא סוג של מוטוריקה עדינה שנחבאת בתוך כלי הקיבול שלי .צניעות איזה מילה משובחת היא.

 סבא שלי היה צנוע ,הוא היה איש עצום, מורכב מנשמה ורכות. איש של אהבה ורגש ,מפייט את השתיקות שלו מול הים .ס ב א אני מתגעגע אלייך כול כך לפעמים.מגרגר כמו כלבלב שמזדקק למנת החום הרגשי שלו,מתכלה העולם סבא, מתכלה.

אני כותב את המילים ,מצייר את התנועות הלא צנועות שלי ,לפרקים נדמה לי שאני אוסף את המילים שלי מהר לפני שיגמרו סבא .אוסף אותם בנחפזות מתחרט לעיתים על הקיים, קוראים לזה בימינו התנהלות סבא. אתה זוכר אותי סבא ?כבר עברו כול כך הרבה שנים מאז שהייתי ילד וקראתי לך בשמות המצחיקים .היום אני בן ארבעים וחמש עוד מעט וכלל לא צנוע ,כלל לא סבא. יום אחד אולי אהיה .אני עובד על זה.

עכשיו אני מעלה באוב את תנועות החיים שלי, תנועות הגוף המזוקקות שלי, תנועה עושה תנועה, זרמים שלמים של אש.מחכה לבאות

עוד מעט שבת .אני אוהב את יום שבת .שעות שיש במוחי ההזוי אוספים שלמים של מילים ,קשת נרחבת של תחושות .

אני רץ ,אוסף את התנועות שלי הרחק. מעביר הילוכים דימיונים במוחי. אש הגיהינום ,פשוט אש הגהנום.

עוד תנועה ועוד רמז לבאות .

אש הגהנום מבעירה את תנוחת המילים האלה.ואני מה נשאר אמיתי בתוך התכנים שלי מלבד רגעים של צמצום .אני מצמצם את מוחי ,מעוות את בטני ,חי בתוך עוצמתי ,מלבד ההתמכרות לצלילי הרגש שבי

אש הגיהינום, פאק גיהינום.

מחר אני אעשה לי שקט בראש, אכבה את שביל המחשבות .אקרא ,אכתוב ,אשתה ,אעשן, אעשה צמידים לעצמי.

עד אז אש הגיהינום.

"יום שישי הגיע"

"כן אני רואה".

"עוד שבוע נגמר"

"כן...עוד שבוע נגמר".