מקשיב לצלילים, נושם את אוויר הערב שחודר לתוך החלקים הפנימיים של גופי ,תחושה של שלווה מבעבעת בתמהיל הזמן שלי. תענוג של צלילים ,אני יכול להתבונן איך אני ועצמי מתנועעים בכפיפה אחת מול המחשבות.

על מה אני מדבר? על מה אני חושב ?איך אני מצמצם את הזמן לעצמי.לבסוף הכול מוסיקה ,שמתנקזת למילים, מפעם לפעם אני מרשה לעצמי לחייך מתחת לשפה .חיוך טוב.  

שתיתי המון היום.אין סיכוי שיעצרו אותי על הקלדות יתר,אני משוטט סביב מילים שמתחילות לנבוט,שמתחברות למילים ארוכות ושלמות .מכין את גופי כמתיחה אחת ארוכה, משבח אותו .מזקק את קצותיו .

ספרתי את ימי החג שמתכלה, אוף ,כמה זמן נמשכה אורגיית התרבות החמוצה הישראלית, תודעה שלמה מתכסה בעוד יריעה שאינה נגמרת.

עם מקוצץ כנפיים שמלא בעצמו.גם אני מלא בעצמי בהחלט.

כרגע אני קשוב לתנועות כמו צייד שקט חרישי נינוח,אמרו שמחר ירד גשם זה אוקי ,מחר אני רץ מול הים(כמובן עם אתעורר) אני אוהב לרוץ מול ים סוער. כול תנועה מובילה אותי יותר למחשבה המוזרה שיש כוח מעל.

 באוזניים יש לי אייפוד מפוצץ במוסיקה, לפתע אני רץ עם צלילים שונים,מוסיקה שמימית של רדיוהד, קטעים מעולים של טינדרסטיקס שגורמים לריצה שלי להראות כמו מעוף על מרבד נוצות מעופפות ,גילתי את Lambchop שגורמים לי לנכש עוד ועוד מחשבות.

מופלא בחיי

יש חלקיקים של אש בתוך גלגלי העניים ,תנועות ואני מתנועע, אכן נע מתנועע,

הגיטרה ממלאת את חלל מסילות השמע שלי ,מסילות האור, כמה אני חושק בכתיבה כשאני לא צריך לערוך לעצמי מחזורים נוספים.הקלדה חופשית באנג באנג שמעבירה תחושה מרחפת,אני יכול לעטוף את כולי. שפע של רעיונות ,שפע של זמנים ,שפע של תוכניות.

כרגע חושך כהה בחוץ ,אני אוכל כוס מלאה בגלידה של פצפוצי שוקולד בתוך וניל מנקה את בית הבליעה שלי עם קרירות משובחת,מקשיב ללהקה איטית שגורמת לי לחשוב בפאזות אחרות ,אוסף ושוב אוסף מחשבה אחת נוספת לעצמי

משכתב את עצמי

היום מקטע של חלומות מהספר

"כבר היום השישה עשר למסע. עברתי במשך השבועיים ועוד יומיים  את רוב תבנית ישראל. חציתי את הצפון הירוק שמנוקד בתפרחות פסטליות שונות, חוויתי בחושיי ובגופי את המעיינות הנובעים בפלגי מים צחים, צלחתי את ימת הכנרת התכולה, טיפסתי על הרים  צחיחים לעיתים, נגעתי  בים העצום, התרגשתי מהאורבניות השוקקת, כרגע הצבעוניות המשתנה של המדבר מחכה לי.מהמורות, תחושות נעלות, מורדות של סחרור רגשי, בדידות צחיחה, שיכרון חושים, אבלות קשה. עוד רגע ועוד רגע, ימים שלמים של מחשבות נוראיות, התגלות, שכינה, אהבה.עץ עצום, עץ חזק, שורשי, אני מקים את עצמי".

נשימה.

"הנה ציפור מדברית כהה חוצה את מעוף הרקיע. אני מניף את ידיי שיכור מהמרחב הנפרש כמניפה לפניי, רוצה לעוף איתה יחד, לחפש את הלהקה האבודה, לחפש. לחפש את הא ב ו ד ה השייכת לי, לנסוק אל על, לשוט בתוך זרימת האוויר החם.אני מרפה את השכמות, מותח את גופי.רצועות התיק פוצעות, שורטות את הכתפיים  רק נועה הייתה יכולה. רק היא בלבד הייתה יכולה במטה קסם, בנשיפותיה, במגע אצבעותיה, שפתותיה, שדיה, להרפות את השרירים הנוקשים, ללטף את השריטות."

אני לא מרים את מבטי.אני יודע שהיא מביטה בי.במצחי,בקודקודי  בגבותיי,באוזניי המתאדמות.אני ממשיך לקרוא, לא נותן לעיגול הרותח שנוקב את המצח בקרן הלייזר שנשלחת על ידי הירוקת של נועה לערער את שלוותי ולהרפות את קריאתי, לא למעוד, לא להרעיד את הקול, לייצב את מסילות הדיבור ,לשלוט בהברות. להמשיך.

"עכשיו אני יושב רפוי. בובה על חוט, מריונטה של החיים, יושב אל מול השמיים שמציירים את עצמם מחדש עבורי. הלוואי שהייתי צייר עם מכחול  והייתה לי קופסת צבעים מלאה בשפופרות ותערובות, הייתי מצייר לנועה את גלויות הנוף המסוגננות מולי. אומן משובח אני,מצייר בגוונים מאופקים. זורע זרעים קטנים של פיסות רקומות,פסיפסים שלמים של עדינות ורגישות. את מרגישה את הרעד שבי? נועה, אני קורא לך ברדיו המלכותי המחבר בינינו, נועה את שומעת? הביטי איך השמיים תכולים,  באמצעם מתחרים בניהם אניצי עננים לבנים דומים לזקן של סבא, לבן ועצום. סבא שמעון שלי.הם ממהרים בינם לבין עצמם לברך את תילי ההרים הנישאים שאוטמים בפקק שעם ענקי את הרעש. הס. אין במדבר המולה,  צליל קבוע המלווה אותך בתנועה רציפה, נע סביבך כקיום חג גוני. אתה מתרגל אליו לפתע לשקט ,צלילה עמוקה זה מבהיל בתחילה, נועה, ההרגשה היא שאתה עומד על גלשן בפעם הראשונה, תופס את הגל, הלב יורד ואתה רוצה לצרוח, לצווח, אחת שתיים שלוש, בום. דממת אלוהים יורדת עליך,  משתלבת,  הנשימה נפקחת פנימה.

כאן המידבר, נועה. מידבר נועה'לה, את שומעת איך אני לוחש לך את המראה? מדקדק את הפרטים, מתאר לך בדומם,מפסל לך בחומרים,פורט לך לפרטות את גלוית הנוף שתהיי איתי כאן תחושי, צייד המילים קורא לי שי. שעכשיו מתבונן לאופק, מציל על עיניו, רכון על ברכיו. הוא מכופף רגליים,הוא אינדיאני אמיתי נועה, נדמה שהוא מחפש עקבות נסתרות. ואז הוא קם, פוסע, מסמן לי בידו שאני יכול להישאר ולכתוב, עוד מעט יחזור. אני נשאר. נועה, האם את זוכרת שדיברנו בעברנו שנגור פעם במדבר? את תהיי לי אישה קדומה ואני אכין לך בישולים מיוחדים של עוברי אורח, היית מתרפקת אלי בעבר, בזמנים שונים היית מתמוגגת. לאן נעלמנו נועה."

"תגיד, אתה חושב שאני מטומטמת ,הרי אני יכולה לומר לך עוד אלף פעם מילים, לצייר לך ציורים  לקשקש עם הזנב ואתה מנותק. כלום לא פוגע בך ,מי אתה חושב שאתה?שותק .האיש השותק. האישות האילמת, לא עונה לא מדבר,טוב שאתה נושם. כן תשתוק, אתה מאלה ששותקים, תמיד סגור מכונן ,שחקן הגנה, שומר החומה,מניח אבן על אבן ומתעטף בשתיקה ,הכותל המערבי ממש.

אבל אפילו אתה כבר יודע שאי אפשר להתעלם מהאמת,שהיא באה מולך ישירה ודורשת תשובות. אתה במקום להתמודד מולה,משתבלל בתוך החיים שלך, מחכה שיעבור הזעם,שלא נצטרך מילים יותר והכול חוזר למראית עין למקומו בשלום ואני נשארת מולך,סופרת רגעים כי זה מה שנותר לי ,לספור איתך רגעים.

 אני ממתינה עד שתצא מהקונכייה האטומה שלך, ואני... כן  אני  אוהבת אותך, לי אין  מעצורים אם אהבה" והיא מכה על לוח ליבה וחוזרת על המילים, "אני אוהבת אותך ואתה יודע את האמת השקופה הזאת, אני אוהבת אותך" החיוך שלה מתעקל .

באותו רגע היא הרימה  לכיווני את העיניים הירוקות שלה, ובשניות שקעתי בתוכן כאילו הכול מתחיל מחדש ואני נמס, נגרר ונרפה אחרי המשיכה המוזרה הזאת, אבל להפתעתי ,הפעם לא הייתה פעימה,לא עבר בתוכי הצמרור הרגיל.הלב שלי כבר לא קיים עבורה, ככה כנראה נראים החיים כשאני עובר מדרגות בחיי העוצמה החדשה שלי, "מדרגות של סדר חדש",(מילים של הפסיכולוג שלי יגאל) והיא ממשיכה לומר לי את המילים ישירות לתוך הלב, אולם הוא לא פועם כמו שהוא היה צריך, לא חדיר,הלב עבורה כבר לא תקין יותר.

"אתה לא מקשיב לי ,האמת לא עוברת כול כך מהר רונן, יש מצבים שהאמת כאן פה ממול ,אתה פוקח את העיניים ובום הכול נעלם, אין כלום בפנים, אתה מבודד".

היא אומרת את המילים ואני רוצה לבכות ,בתוכי מתבשלת סופה שאני לעולם לא אתרגל אליה, סופה שמכווצת את כול החלקים הפנימיים של יחד לעיסה אחת מרוכזת ,הפעם  אין לי תא סודי להתחמקות,הפעם אין לאן לברוח.

בדרך כלל כשקורה לי סוג של כאוס פנימי כזה, אני שותה ושותה מהמשקה החריף שמונח בארון הצמוד לארון הכלים במטבח ואז אני הולך לשירותים מתיישב על האסלה בוכה בבכי מאופק ללא דמעות, רק ביפחות שיוצאות ממני בתרועות שקטות,מתנשף ונרגע ,נותן לגוף שלי כאילו להביט בי מלמעלה שיאשר עבורי את המראה המפורק שלי נושם נשימה רחבה ומנקה את העיניים בכפות ידי למרות שאין בהם לחוחית כנראה כתהליך של מומנט פסיכולוגי.

 אז אני שוטף את הפנים בכיור יוצא מהדלת נכנס לסלון בו היא יושבת מול הטלויזייה ומחייך אליה, כאילו הכול נקי, אבל השכבות לא עוברות ,נשאר בוץ סמיך בתוך הקרקעית שנאסף מפעם לפעם, מרוכז דביק, עכור.

 היום לפתע אני שונה, אחר, מתעכל,אין לי שקר בפרצוף הכול נשקף ואמיתי כאילו שותלים בי זרזיפים של מידע ואני נחשף אליו . מהרגע שהודיעו לי את הבשורה, ולמרות שחשבתי שאין לי עם הבשורה כלום והיא רק סוג של מידע טכני שחייב לעבור והופ ממשיכים כרגיל.אולם מהרגע שהמידע נודע לי כאילו פקע מיתר והתפוצץ ,עכשיו אני מרגיש שבאמת יש קו קטן בין אהבה לשנאה, קו של חוט ניילון שמפריד בניהם,חוט שנמתח ונמתח והגיע לסופו.

העיניים של עופרה כול כך בוהקות מכעס,לרגע אני חושש שהיא תפקע ותוציא ממנה את הדמעות שאני שונא ואז אני אהיה חייב להיות מרוכך, אני לא רוצה להיות מרוכך אליה ולא יעזרו הדמעות הירוקות האלה שפעם היו גורמות ללב שלי לחדור חזרה לעצמו לתוכו, כוס אמק.

 אבא שלי שוכב כאן מולי מכוסה בסדין לבן הוא הלך לעולמו, התפוגג, התפגר, אני לבד פה איתה בחדר המתים בבית חולים תל השומר ואני מרוקן, חלול, והיא מתעסקת לי באהבה וברילוקישן של יחסים , שוב כוס אמק.

"אתה אוהב אותי"

"אני בסדר"

"נו מתאים לך תשובה כזאת", היא מסננת

"אתה אוהב אותי" היא שואלת שוב.

"אני בסדר עם אהבה כרגע" ,אני לא יכול לשקר הגוף שלי כאילו מבצע דחיית שקר.

אוקי רונן כרגע זה מספק אותי ,כי אני לא רוצה ליצור בלגן ומהומות דווקא ביום הזה, אנחנו נקבור אותו יחד תאמר קדיש ואז נלך יחד לבית קפה, ונדבר עלינו ועל האהבה שלנו ועל החתונה ,הכול יהיה שוב רגוע, אני מבטיחה .

העיניים הירוקות האלה מנצנצות לכיווני ( זהירות) ,"בכול אופן הוא דפק לך את החיים האבא הזה שלך, איך שהוא מת כזה מלוכלך,חולה ובודד, אף אחד אפילו לא בא לשמור עליו ,לראות אותו מדבר מילים של סוף, להביט בו מתכלה ,לבד, גלמוד,התפוגג". די הגוף שלי לא יכול להכיל את ההברות האלה שהיא מסננת בתאוות הרג, המילים המנוקבות שהיא מניחה למולי .

 המילים האלה שהיא אומרת ללא פילטרים הורגות אותי כאילו חוצבים לי בתוך הגוף עם מכונת חציבה אוטומטית, חוצבים וחוצבים, והיא ממשיכה עם השפה שלה כאילו היא באמת נהנית מערבול הסכין הזאת, מחזירה לי על הלבד שלי, כמה שהיא מרוכזת בתוך עצמה ובכול מילה שלה היא נוקבת עם מכונת החציבה יותר, וחוסר האוויר שבתוכי הופך לצמר גפן סמיך ועכור וכבר כמעט אין לי יכולת פנימית לספוג אותה יותר. יש לי בתוך הגב ,השכמות, הלב, העורקים את סכין החציבה שמממשיכה לנבור ולנבור. המילים שלה ניתכות כאילו שהכול בסדר, מה היא לא רואה? אני רוצה להיכנס לתוך הבור  שאני חופר לעצמי ברגעים האלה לשבת שם ולנשום את הטחב לתוכי ,להיות רחוק  והיא ממשיכה.

"אתה מבין שככה זה כנראה בחיים כשאתה טיפוס שלא מסוגל לגדל את הילדים שלך כמו שצריך, ,הילדים נוטרים לך, אף אחד לא מתקרב אלייך, אתה מבין רונן".  

"מה, אתה בוכה?"

"אני לא בוכה"

"אתה כן, יש לך דמעות, הוא לא שווה את זה רונן,

אל תבכה ."

"טוב"

"אתה אוהב אותי" היא ממשיכה

"עזבי אותי מאהבה עכשיו", מאיפה בא לה המילים על אהבה פשוט לא להאמין.

"טוב אני מבינה, אבל אני לא ארפה ממך, אני רוצה לדעת אם אתה אוהב אותי, חשוב לי לדעת, אני מרגישה את הכלום שלך, את העצב שמחלחל בך, כאילו אתה איננו ,נעלם" .

הלוואי שתשתוק כבר, אני מרגיש שהגוף שלי נמס מתוך המילים האלה שלה, אין לי יכולת לעמוד על רגלי ולנשום, כול נשיפה ונשימה חודרת מעוקלת לתוכי ,והסדין הלבן המכסה את אבא, איך הוא כלום שם, אין אבא, אין, פשוט אין.

אני רוצה להיות לבד עכשיו ,להרגיש את הכאב המתגבר ומלהט שבתוכי,לעמוד מולו, לתת לו לנשוב בתוך גופי להבין ממה הוא נובע ,לתת לפאזל להתחבר ליחידה אחת להרגיש את הכאב שמשתק את הלב ומנפץ את ההר הסגור והאטום ,הכאב שמרסק אבן אחרי אבן .

 לא האמנתי שכאב יכול לחדור אלי בצורה כול כך מוחצת ,לחוש אותו כה מוחשי וחי מועך כול גוון מתוך הפנים שלי,אני משיר את עיני ומתבונן בלבן הדומם ,הרי בסוף הסדין המתוח והלבן הוא האבא שלא ראיתי עשר שנים או יותר,הוא חיי את העולם שלו לבד, בודד, נושא את הקלון עימו ואני לא הפשרתי עבורו לרגע קט, חי את העולם שלי נוקשה וקשה עורף לא נותן לימי המחילה להסתנן פנימה, אני ואחותי המטומטמת שגם כרגע לא רוצה לבוא לכאן לראות אותו נמוג,ולמרות שכרגע הוא שוכב בתוך הסדין הלבן המתוח, עדיין זה אבא שלה .אלוהים כמה קשים אנו .

היא מסננת לתוך מכשיר הסלולארי שלי "לא מגיע לו שאני אביט בו", זה נורא  בעיני ,הנוקשות המימית הזאת ,לפחות תבואי לראות את הסדין המצומצם שלו, לראות מה נשאר ממנו, רזה שדוף, הסדין נראה כאילו אין בו כלום כאילו האיש שנמצא מתחת נכבש תחת מכבש והפך לשטוח בלי נפח וזה אבא שלי .

 הכאב גורף מפרק יסודות נטועים בי ,כמה קל לבוא בביקורת לאחותי כשאני התעלמתי מכול ניסיון התקרבות שלו, לפעמים הוא היה מתקשר לביתי ובקול רועד היה אומר "שלום רונן מדבר אבא" ואני מקשיב לצליל שלו, של הקול הרועד, משאיר את צליל הטלפון מיותם ורק הנשיפות הכבדות שלו נשמעות ואני לא עונה והוא משתתק באפרכסת נכלם, ולבסוף אני מנתק כשליבי הולם.

 הוא ממשיך לשלם את הקין החקוק על מצחו עבור חייו ועבור חיינו שהתפרקו ואני נזכר בצליל  ההתנשפות והכלימה וכרגע כול החומות מתפרקות, אבן לא נשארת על אבן, הגוף שלי ניגף ואני מביט וצולל .

עופרה ממשיכה להיות מאחורי, הריח שלה מסתלסל סביבי ,העיניים הירוקות ,השיער הגולש, השדים הגדולות שנושמות בהתרגשות ,אני רוצה שהיא תלך כבר.

"את יכולה להשאיר אותי לבד"

"מה",היא פוערת את הירוקות למולי מה ...

"כן לבד, הבקשה גדולה מידי", איך שהיא מביטה בי , מה ,אני לא יכול לומר מילים כאלה? העיניים שלה ירוקות וחודרות כאילו באמת אסור לי לומר מילים מהסוג הזה, אני רוצה להיות לבד וזה מותר.

"אני יכול להישאר לבד בבקשה" אני חוזר על הבקשה מעט פחות נרעד

רוניני זאת אני, העיניים הירוקות שלה מבודדות אותי פנימה, החזה הגדול שרכוס בחולצת כפתורים השחורה שלה  עולה ויורד מתנשם כאילו מאותת לי, הי, הי ,מה אתה עושה, אתה לא אמור לדבר אלי ואליה בצורה כזאת, אני כמעט יכול להרגיש אותו מרפרף לידי. יש משהו מייאש בכך שאני צריך להתחנן להישאר לבד מול אבא שלי, אבל  בנוסף יש גם גלים של ים שמבעבעים בתוך הגוף שלי כאילו שוצפים אותי באלימות ,מותחים את הקשת שבי למתיחה ואני מרגיש שהכול מתוח מחכה לשילוח החץ, אני מגביר את קולי "את מוכנה ללכת מכאן".אין תשובה.

"אני רוצה להישאר לבד", אני חוזר על המילים פעם נוספת, הזעם ממלא את כול נקביה אני יכול להרגיש את העווית שבתוך פייה תנועה קטנה זזה לא נשלטת ,הירוקות עדיין פוערות בתערובת של כעס וחוסר אימון.

 "טוב זאת הבחירה שלך" היא יצאה מהחדר דרך הדלת הלבנה הכבדה שנסגרה אחריה באיטיות.

ניגבתי את העיניים, אני כן בוכה .

הסדין הדק הלבן מתוח על המיטה, אני מפחד לגעת בו  יש שם אמת רוטטת  והידיעה הזאת שמחלחלת פנימה אלי, אבא שלי שטוח בתוך סדין גורם לאבק אבנים המתפרקות בתוכי לעטוף ולהתעטף ,אבא שלי הוא סדין לבן מתוח .

אני מתיישב על הקצה של המיטה, החדר קר יש קיפאון בחלל ,המזגן לדעתי עובד על מתחת לשש עשרה מעלות אין לי שום דרך לדעת זאת, אבל הקור והצינה מקפאים אותי מבפנים ובחוץ ואני לבוש בחולצה קצרה בצבע שחור ומכנסי שלושת רבע דהיות,החדר סגור וצבעי הלבן והנירוסטה מבליטים את הקור ואני נעמד ממול,ושקט.

 בהחלטה פתאומית אני מסיר את הסדין מאבי, פניו וגופו נגלים למולי הוא ערום רזה, צלעותיו בולטות כאילו לא בא אוכל לפיו ימים רבים לפני מותו, מתוך פניו השדופות אני נלכד בעיניו הפקוחות המתבוננות בי ישירות ונוכחות, יש לו זקן שזור בכתמי אפור וגופו כול כך לבן ושקוף.

אני בוכה הדמעות זולגות ממני ללא שליטה ,נפלטות מעיני ויוצאות החוצה בזרם ,אני בוכה מולו מול  הגוף הריק של אבא שלי שלא ראיתי עשר שנים, אני בוכה עלי.  

אני עוצם את עיני, לוכד את הרגעים האחרונים עם אבי, שמו אברהם הדרי פעם הוא היה שוטר, הוא היה אב והוא היה האיש שגידל אותי ,היום הוא כלום , איש מתחת לסדין לבן ושטוח אני מרגיש איך יד קרה עוצרת את הלב שלי אוחזת בו ולופתת מכווצת , אני מסיר את הסדין לחלוטין מהעור של אבי משאיר אותו חשוף למולי ומתיישב מולו על הכסא מעץ.

 "שלום אבא" אני מעביר לו את המילים שלי כמו שפעם הייתי מעביר לו את התחושות הנסתרות שלי אליו עוד בימים שהייתי ילד שוכב במיטה והוא היה מרגיש את הנסתרות שעוברות אליו ובא לכסות אותי ולחבק .

"שלום רונן"

"מה שלומך אבא"

אין לי שלום, אני מת כמו שאתה רואה .

"כן אני רואה אבא"

"למה אתה בוכה רוניני"?

"אני לא בוכה אבא" ,"אתה כן בוכה רונן ,הגיע הזמן שתבכה רונן, הגיע הזמן. אתה מתאפק לא לבכות, מתאפק לא להיות לא בסדר, די תבכה ,תבכה מזוכך, תנקה את האבק מעצמך,תבכה נקי בלי לפחד, תבכה אמיתי ,תטהר".

אני מנסה למחות את הדמעות שזולגות ממני ונמהלות בפניו החיוורות.

"אתה כועס עלי עדיין ,או שאתה סולח כי אני מת".

"אני סולח אבא, ועצוב לי שאתה מת".

"ככה הם החיים רונן ,ההתמכרות הזאת הרגה אותי, והרגה אותנו כמשפחה,הייתי חייב לשתות כול הזמן, לשתות כאילו אני ממלא את הביוב שלי במשקה, אוטם את עצמי מעצמי ,כול בקבוק מצמצם את החרא שזז בי ואתה ואחותך לא סלחתם מעולם, עכשיו אני מת ואתה מגיע לכאן לבכות, ואין לי בעיה עם זה".אני אפילו שמח שבאת" .

 "אבא אתה זוכר שהייתי ילד והינו מצמידים את האף לאף כמו אסקימואים משקשקים, מניעים את החוטמים המחוברים ומתגלגלים מצחוק, והיית אומר אני אוהב אותך רונן ואני לא הייתי עונה כי קשה לי להודות ברגשות, אבל על פי הגרגורים הפנימיים שלי היית יודע שאני מאד אוהב אותך אבא,, אז שתדע שאני עדיין מאד אוהב אותך אבא".

אני מביט בו מלטף בעיני את העיניים הפקוחות וסוגר באצבעותיי את העפעפיים ,מלטף את הזקן השזור בכתמי אפור.

 מסיר את הסדין לחלוטין ממנו, נשכב על המיטה צמוד צמוד לאבי שמעולם לא סלחתי לו

 והצמדתי את אפי קרוב מאד לאפו ושקשתי בדיוק כמו האסקימואים

ובכיתי.

המזגן היה קר כול כך, לדעתי הוא היה מתחת לשש עשרה מעלות .

אני שומע את  הדיסק החדש של אהוד בנאי במעגלים שאינם נגמרים, מתרפק. אהוד מלווה את חיי על פי זמני יסוד ,זמני מפנה.זמני ברכה. אני מקשיב איך הוא אומר את המסעות,מחלק את צליליו למיוסרים ולנעלמים. אני משתאה למול תנועות הלב.זמנים של לב יש בי עכשיו.

בלבנון קפואה והמטורפת צעקנו עיר מקלט .חיפשנו לחיק החם של חוסר הפחד.עגל הזהב צרחנו שהפסקנו להאמין שהשיט יגמר. ברגעים  בודדים של מארבים מזוינים הבטנו בכוכב האחרון שמנצנץ בתוך הכהות, פעם היינו יודעים ,היינו באמת יודעים.מה עכשיו.

בדרך חזרה לחיים בציפורי לילה של גלי צהל דיברו על מוסיקה אחרת של איש אחר. ולנו חיכתה הרכבת  שגרמה לנו להאמין בחיים. ערבבנו חלומות אחרים.

ברגעי לבד בתוך מסגרות של חיים לא היה הבדל בין הסדיקות של דילן ,המפוחית של יאנג לרחוב אגס 1  של אהוד הגדול.מול צלילי העפרוני ידעתי שהגיע הזמן לעוף.

מאז אני מנסה לעוף ,מתאמץ ,מתכוון ,מתכונן ,מכין את עוצמות הלב ,משנן מנטרות קיומיות, מחפש את האפיקים הסוערים של חיי.קשה לעוף.

ימי פסח הם ימי תיקון ,אני מתקן את הכנפיים השבורות ,תופר את חלומות המסע ומחכה ...איש מחכה קלאסי אני.

לפני שנים בבר בשם לוגוס ברחוב השומר. התעטפתי בתוך הופעה של אהוד ששר לי קרוב ושורט את רוחות הצפון.הוא צייר לי צלילים של תנועות כנפיים ,משק חיים התעופף מעלי.

בצלילי העפרוני ידעתי שזה קרוב,אני עומד לעוף...

 משבר התעופה שלי עדיין בי מכלה את צליליו. שנים רבות אחרי ,אני עדין מקליד מילים ומחכה לזרם אוויר חם.

ברור לי שאני עוד צריך לעוף,ככה כתוב.

מישהו יודע על תעופה

אני צולל בתוך אוזניות השמע שלי ,מקשיב למורכבות שמוחי הקודח מייצר ,מקשיב ונעלם מעצמי .

יש בסיסים שעושים לי חיים חדשים ,יש סולמות שתמיד מלווים אותי,תמיד נותר  לי הצליל  שמפרק אותי.

לפני הגוף הרבה לפניו.

אני מצמיד יחידה של חלק מפרק נכתב

פרק של מעופפים מהספר.(לא חייבים)

שמעתי רחש משמאלי, שי נעמד לשמאלי, עירום לחלוטין, מתבונן בי כשעווית של תימהון מרוחה על פניו, עיניו זהרו באופן מוזר. הפנס ששיקף אותו, האיר והגביה אותו לגובה עצום, הוא נצץ. גופו הארוך היה חשוף. מול ריטואל המאורות של הירח והפנס ראיתי דרכו את הלב המדמם את הכליות מפשקות עצמם למחזור הדם. רגליי רעדו ביתר שאת,"זה מדהים," הוא מלמל והחל לרדת יחף ועירום בשביל האדמה לכיוון הבריכה. הוא נכנס למים ללא השהיות, נטבל וצלל ונטבל שנית. הוא הגיח מהמים כשרק ראשו נראה. הארתי עם הפנס על הקרחת הבוהקת שלמולי, רגליי המשיכו לנוע בחוסר שקט, ובתוכי מתחוללת סופת אלומות של חיים, ניגרת מתוך חלל בטני לכיוון גרוני. הנשימה הייתה כבדה אליי. שי צלל בשלישית. לשניות מספר הוציא את ראשו מהמים כשעיניו עצומות, גופו נושם. הירח הקרין אותו מלמעלה, כמסך קולנוע עצום. הזום שבתוכי נפתח ואיחד את החוץ והפנים ללא מילים. שי היה בתלכיד הנשקף, בפנס הקסם הפרטי שלי, יחד עם יהודה ונחמן שלא הפסיק להניף את ידיו כלפי מעלה, הזום מקרב ומרחיק את התנועות. הדמעות זלגו ממני לאט, נועה איפה את? נ ו ע ה,  נעמדתי והנחתי את הפנס הדלוק על האבן, השלתי את הבגדים אחוז כישוף. כעת הקור היה מוחשי והוא הכה בי. זום אין, מבחוץ, זום אאוט מבפנים. אבנים חדות חדרו מבעד לאצבעותיי, כאב ורטיבות נספגים בבוץ שאינו מפריע לי להמשיך ולפסוע. הגעתי לשפת הבריכה ונכנסתי פנימה. נעמדתי טבול עד ברכיי, הצלילות של מי המעיין השרתה אותי ברוגע. טבלתי את גופי במים הקפואים, הדהדה בי התחושה שכול התנועות החוצות את חיי נועדו לרגע המכונן הזה, צללתי בעיניים פקוחות חשוב היה לי לראות, להשקיף, להבין. הקור הכה אותי באוזניים, ברקות, נשך אותי, הקיף אותי, תקף אותי,  ושוב צללתי. הוצאתי את ראשי  רק כדי לנשום, האדרנלין בתוכי הוצת, הייתי מטורף. רציתי לצרוח, לצעוק, להתפתל, לחבק להתחבק, רציתי שנועה  תהיה פה. שי הרגיש אותי ושחה לכיווני, נעמד לידי, מחזיק את גבי ומתחיל לצלול איתי. צללנו יחד במים של משי שמן טהור. לא יכולתי להפסיק את הטירוף של הצלילה, הרגשתי שאני נמצא בתוך רחם עצום בגוף שהיה מחודד וקפוא. נחמן ויהודה המשיכו אם הצעקות שלהם כלפי מעלה ללא הפסקה, ושי עזב אותי והצטרף להוווווו הנזעק שם.  הרגשתי שאני רוצה לאחוז את העולם בידיי, לאחוז חזק חזק, להרגיש אותו מולי, את העולם שלי, לא לעזוב, להרגיש אותו  שייך לי, . הדמעות יצאו ממני קפואות לתוך קול זולג ונרמס. שי צרח לכיוון השמיים, יהודה ונחמן צרחו יחד איתו ואני בכיתי.

התרוממתי

אהוד גורם לי לעוף עוד קצת...בחיי

גם עכשיו ,ימים רבים אחרי .הוא פוסע ברחוב דיזנגוף הוא מרים את ראשו באיטיות לכיוון חלון הראווה של חנות הכובעים, בקצוות העין הוא רואה את הצבעים העזים של הכובעים המפוזרים. מעין  כיווץ מצומצם עובר לו בחזה .נשימה. הוא מחזיר את מבטו לרחוב ומחיש את צעדיו.

הכלב כתמיד לצידו ,כלב לברדור שחור ,דומם כמוהו, הם צועדים.

הגשם סוגר את העיר, היא הופכת נכאה מול הטפטוף שמכיל את הזוהמה של הקיץ מתכלה. סתיו נוסף מתקרב .הוא נעמד, הכלב נצמד לרגלו. עיניו נשואות כלפי מעלה, חוצה בעיניו את קו האובך הנמהל בטיפות סרוחות. משקיף הרחק מעבר לעננים, חודר את מעטה השמים, עובר את האטמוספרה, חוצה את היקום. מביט בחורץ הגורלות , "אני מביט בך הוא צועק בגרון משתלח ,אני מביט בך אתה שומע ,אני לא מפחד ,מביט".אין תשובה.

הוא החזיר את מבטו מבעד לכול רקעי השמיים, ליטף את הכלב השחור ,כרע על ברכיו, הניח את ראשו בפרווה המטופחת והטמין את הדמעות המזוגגות שלו.

נשימה ,שאיפה ,התרפקות, דחיסה  , הוא הרים את ראשו ,"חבק אותי חזק את אומרת, חבק אותי ".אלה היו המילים של השיר הוא נזכר

שיר מיוחד.

בעבר הוא שמע מוסיקה

"חבק אותי ,חבק אותי חזק את אומרת".

אני אוהב את עמיר לב שר, הוא יכול בקולו המלנכולי לגרום לי לעוף ,"חבק אותי, חבק אותי חזק, את אומרת" .כמה יופי יש בצלילים האלה, כמה מתנות אני מחלק לעצמי במקטעים.

אוסף אותם לעצמי.

אני רוצה לאסוף ממני חלקים שונים, אני חושב לעצמי איך פתאום נפתחים שערי השמיים .דופק על שערי החופש, מתרחבים בתוכי המרווחים .מוקף בתנועות של שלשלאות הנכרכות אחת באחרת. שלשלאות קרפ צבעוניות.בסך הכול הוא מבקש שיחבקו אותו חזק.קטע ממש.

יש תנועות חדשות בגוף.מקווה ששמים לב.

יום חמישי ניצב מולי .מי יכול עלי ביום חמישי מלבד עצמי. אני מתעכל על עצמי, ויכול ביתר שאת על הזמנים האלה שמגיעים ,ימי חגים. פאק חגים.

הגוף שלי מאזין למוסיקה פנימית חדשה. מוסיקה המגיעה מחוסר . מה אני חסר אני גם שואל לפעמים את עצמי מרגע שגיליתי שהגוף שלי לא יכול להצליף על המקלדת ללא צלילי מוסיקה משתנה.כנראה שאני חסר את עצמי.מישהו  יודע היכן עצמי.

מחר אני אכין לי נתח בשר מדמם במחבת עם בצל וחמאה אשתה יין

אומר שטויות.

ארוץ מול השדות המרמזים על בוא הקיץ

יהיה נעים.

אני מחלק את מקטעי לאוספים שלמים.

מקטעי מילים, צלילים וחיים

מקטעי זמן נוכחים..

הירח בחלון מדבר אליו, נדמה שהירח נפער ובתוכו שוכן לוע צהוב, ובכבדות פה מספר לו את חייו.הוא מהנהן לכיוונו קשוב. מרחוק נשמעים צלילים מהדהדים ,צלילי הלילה .הם קוראים לו להצטרף אליהם, ללוותם בקולו .הוא מוצא את עצמו מהמהם בקול. הכאב העז בבטנו שכך, הוא יכול לחוש את הרכות של בטנו המזכירה לו כיסוי ערמת נוצות מנחמת .הוא מסתובב אל שולחן העבודה  שעליו מונח מחשב נייד פתוח שמסכו מאיר באור כחול  .הוא מתיישב ומקליד את המילים שיוצאות מגופו.

לשנייה הוא עוצר את מקצב ההקלדה

אני משתגע עוברת מחשבה בראשו.הוא בטוח.

"שאני עף ,אני מסוגל להרגיש את הגוף שלי מודד צלילים.

מה הפירוש של מודד צלילים ,אני שואל את עצמי.

מדוע חשוב למדוד צלילים,אולי עדיף למדוד תחושות,

למדוד נשימות ,

אולי בכלל עדיף לא למדוד.

אין לי תשובה,פשוט מודד צלילי אמת .יש משוואה לא פתורה המתגוררת בתוך גופי,

ואני מנסה לפתור אותה תוך כדי מדידה של צלילים,

שותל בה  מרכיבים

אלה המילים שלי .זכותי"

הוא חזר לכיוון החלון הביט היטב יודע שמחר יעוף.

שב למיטתו .

אם אני אחבר את רגעי המעשה ואת רגעי התעוזה.אהיה מודד רגעים, אני מעדיף להתענג על רגעים לא מודד.רצתי היום בתל אביב זה היה טוב ומכיל .סוף סוף אני רץ חזרה בתחרות אני מתענג,

כמה יופי יש באנשים שרצים מול הים מול הקשיים.

באמת יפה.

אני מקשיב לאחרונה כמעט ללא הפסקה לאוסף עצום של צלילי מוסיקה מושלמת של להקה ששמה

Tindersticks . כמה עונג רגשי נותנים לי הצלילים ,הם מחדדים את עצמי למולי. מה שנותר לי זה למזוג כוס ויסקי אחד וארוך ללא קובית קרח ,ולנוע קדימה ואחורה מול הצלילים, מול האמת שמשום מה משוטטת סביב ההילה של חיי ...בסוף ננשום.

השבוע בשיחה הדו השבועית שלי עם האיש שאני קשוב לו יותר מהכול, הוא  הציג לי את  הזמנים שעברתי ואת הזמן שעובר וכנראה את הזמן שיעבור, הוא גורם לי להרגיש היטב ומגונן שהזמן עומד לעבור.

ובכלל כנראה שהזמן עוד עובר.

ועובר.

איך השבוע מתרסק לי במהירות כאילו אני אוסף אוספים שלמים של משברים, של תנועות. אוספים שלמים של מחשבות .

מתמלא בים כחול וגשם לא מרפה, ריצות מתכלות, צלילים הומים בדיוק כמו הגיבורים העלובים של חיי.

שבוע הסתיים ועוד שבוע ימים של שמש זורחת.

 מעניין מה קורה סביב חומות ההגנה שלי.

כוכבים .

אני כוכב ,לא?

מקועקע בתוכי כוכב מלא קרניים,כוכב חיים

קרן לכול נשימה שנשמתי ממך.

צלע לכול חדירה שחדרתי לתוך גופך.

זיז לכול טעם שטעמתי ממך,

בליטה לכול נשיפה שנשפתי על הפירורים בטבורך.

אני מביט קרוב ,את רואה אותי, תביט תביטי

יש כוכבים חיים באזורי המחייה.

אני כוכב,

רוצה שאני אצעק את זה?

אוקי,

צועק...

אני כוכב שביט מתפוצץ לפיצוצים קטנים,

ואז עושה סלטה לפנים

ומשתחווה .

כוכב ,אה.

מה לי ולכוכבים בייבי?

אני כבר לא נחמד

אומר מילים

בלי שלום ,תודה ואהבה,

על הזין כולם,

בעצם

אף פעם לא הייתי מנומס

כוכבים עלק.

בסך הכול אינדיאני בלי נוצות.

מקורקף מחייו.

נטוע  בלי טומהוק,

יום אחד ביבי

יום אחד,

אגיע לשדות הציד הנצחיים,

ושם אשב על גדת הנהר

ואלגום יין

ואעשה הווו להפחיד את הצבאים,

כוכבים  עלק

על הזין כוכבים.