דניאל נעמד נשקף ומטוהר אל מול הכחול העצום שמשתרע מתחילת מסע העין הנפקחת ועד סוף האישון המתרחב.הוא אינו יכול לשבוע מכמות הגוונים הכחולים ששוצפים את עיניו, מניפה מרהיבה של יריעות טורקיז אינסופיות שמתאגדות עם השמים התכולים ,תכול שזור בכחול הבוהק המתנועע בשלוה.

דניאל אלבז אוהב לבצע את להטוט השמש מול הים כך שברגע שהוא עוצם את עיניו בחוזקה כשראשו מורם כלפי מעלה לכיוון הקרניים הזוהרות שמתקלפות מהחמה הלוהטת באמצע השמיים, בפתאומיות הוא פוקח את אותן לרווחה ובתוך האישונים מתלכדות צורות מתעופפות של חלקיקים זהרורים שעשויים מצבעים עזים המתרגשים למולו, טווס שלם של מכחולים פועמים נכרכים עם חוטי פסטל סגלגלים חצילים, ורודים וכתומים השזורים בפסי זהב בדיוק כמו השטיח בסלון של סבתא נינט.המרבד שעליו הוא לפעמים כורע משתופף על ברכיו וסופר צבע אחרי צבע ,משרטט לו מפות ודרכים פתלתלות, מסעות צבעוניים דיימיונים רבי הוד, אוגר לעצמו את חוטי הזהב ככדור צמר השזור באגדות .כזה הוא דניאל מעין ילד אוגר, סופח חום, סופג קור,מאכסן רגשות,הכול בפנים כלוא ,נעול, לא פוקק עצמו החוצה.  

דניאל אלבז נפעם מהכחול העצום שלמולו, חש את מעלית דפיקות לב שמתחילה במסע הצניחה מטה לכיוון הרגלים ,מרעידות אותן, נידף למול העוצמה הנשפכת, הים קורא לו והוא מתנועע בלי משים, מעט רפוי כתפיים, נע כאילו מתפלל, מתאם תנועות עם אביו הים.

 דניאל יודע לבטח שהשמים המשתלבים עם הבוהק הכחול המסנוור מתחברים ומתמזגים עבורו ,הוא מתבונן בחיבור האינסופי, אחד הם ,מטה את ראשו ימינה כתוהה בדומה לכלב העזוב. באותה שנייה מדויקת של הטיית ראש משתאה, יכול דניאל לראות איך החיבור האופקי נבקע לשתיים ומתוכו נשפך שובל הזהב המזמין אותו אליו להניח את ראשו על רכות הצמר גפן שמתהווה לאורכו,הוא מוזמן להיות חלק נצרך, משתייך, נקראתי הוזמנתי ובאתי.הנה אני עומד לבוש במכנסי החאקי הקצרות ובחולצת אדידס שקנתה לי דודה מרגלית מאמריקה ממתין לסימן ממך, שקט מסביב יום התענית היום, יום האלוהים ואני ניצב בוער, מוכן, מולו הענק הרועש למקטעים ונינוח לרוב. ים של אוקטובר מונח מולו, סבא שמעון היה אומר לו "איבני, אין ים כמו של אוקטובר, הים שהכי מריח מנשימות כחולות, ים המכיל את כול סליחות היום כיפורים ,ים טהור, מזוכך, מלא רחמים וסליחות".

לרגע פתאומי עווית של נחישות עוברת בשדרת גבו, צליל של החלטה ,אני נכנס פנימה, מה כבר יעשו לי, אני אצוף לרגע ,לשבריר שנייה בתוך הצלילות, אשטף בסליחות המתנפצות במים ממלמל לעצמו, אחטא את עצמי, אטהר את גופי מול כול סליחה וסליחה שנשטפת בגלים .הנה אני הטהור מכולם יותר מאבא חיים, ודוד פרדי, ודוד יואל, הכי טהור בשכונה.הוא נעמד על קצה קו החוף בדמדומים בין ים לחול מתבונן בענק המתנועע בקולו המהמהם הקורא לו,מפתה ,בוא אלי ,כנס תשתכשך במימי, מי יראה? מי יביט? כולם  נמים את רגעי הצהרים של יום התענית ורק הוא ניצב ממול ,לרגע עולה בו המחשבה בטח מחפשים אותי ,היכן אתה דני? איפה אתה? הוא מתנשם ומחליט, הוא הולך עם הרצון שפועם בו ככה אבי כנפו  הגדול לימד אותו ,לך עם עצמך, לך עם האמת שלך.

  דניאל אלבז נעמד מול הים הכחול הרחב המזמין המבקש, בוא, בוא,ובא .כשאבא חיים שאל את דניאל מה נכנס בו למען השם הוא לא ענה לו מילה,רק נעמד למולו אילם כשצל חיוך קטן מצייר את שפתיו, ספג את הצעקות העונש והכעסים בגבורה, בשקט כמו שהוא תמיד ברגעי ההתכנסות ,אילם ועצור כאילו מנתק עצמו מהסובב כלום לא נוגע בו, לא חודר.

אני אוהב לרוץ על החוף ,הים ותנועת הגוף אחד הם גל עוטף גל מחשבה רודפת מחשבה ורחש הים מזקק את חוט המחשבות שלי .כבר שבועיים עברו מאז שבתי הביתה לשכונה לחופשה ,אני קם בבוקר בתוך בית הרכבת של ילדותי, בחדרי הישן כאילו לא עברו עשרים שנה של חיים,שותה תה עם שיבה שמכינה לי אימא  שאוחזת בידי ומלטפת את לחיי באהבה לבן השב הביתה מניכר, מברכת אותי במרוקאית , אני לובש את בגדי הריצה שלי ויוצא בהליכה מרחוב אלי כהן פינת הנגב דרך שדרת הקוצים שלא השתנתה במשך כול שנות היעדרותי, נשפך לחוף דרך דיונות החול הגבוהות, מטפס עליהן, שוקע בתוכן מעט, ואז נעצר בקצה התלולית מתיישב לרגע ומתבונן על הכחול שלי ושל דניאל אחי, מסיר את הנעל שהתמלאה בחול ,קושר את השרוך שנית כשכול הזמן עיני נועצות בים של דניאל ,נלכד במילים שלו שנאמרו ואלה שלא נאמרו בתודעה שנעברה בינינו בלי מילים .

החול בדיונה עדיין לח מטל הבוקר אני נוגע בו בידי, מפורר את הקצוות המחוספסות בין אצבעותיי ,ממולל גבישים מאוגדים של חול רטוב .מרחוק נמצאות הארובות העצומות, שלוש במספר מפזרות את העשן הלבן הניגר מהם בעצלתיים שמתפזר מעל גגות הרעפים של השכונה החדשה הצמודה לשכונת מגורי. שכונה מסותתת ושלווה עם בית ספר דמוקרטי ,גני משחקים מוצלים העטופים בשטיחי פלסטיק המגנים מהחול, שבילים מסוגננים ,גינות מכוסים בדשא סינטטי ירוק  ואפילו בריכה שכונתית ואני תוהה מי צריך בריכה כשיש ים כול כך מופלא.בכניסה לשכונה יש עמדת שמירה עם מוקד אלקטרוני ושער החוצץ בהתרסה בין בתי הרכבת  לבין גגות הרעפים האדומים.בדיוק כמו ביתי בשכונה המעוצבת ללא ים בניו ג'רזי הרחוקה בה אני חי עם אשתי וילדי. כמה שאני שונא את צבע האדום הרעפים החיוור המתנשא מהגגות, אדום חלול שאין בו טיפת נשמה של אדום אמיתי, אדום עז כמו המטבוחה של סבתא נינט ,אדום לוחש אדום. .פרבר אמריקאי אמיתי באמצע השכונה הישנה שלי, איש פרברים אמריקאי אני .

דניאל כתב לי לפני שנים שתבוא לארץ לא תאמין שתראה את השכונה שנבנתה צמוד לשכונה שלנו ,אפילו בית כנסת משלהם הם בנו עבורם, בית כנסת צבוע לבן ורחב עם שלט נחושת רקוע על כתליו בו כתוב בית כנסת השלום.כול השכונה החדשה נדמה כאילו היא כביסה לבנה ללא צבע, בתוספת גגות רעפים אדומים, ממש מחנק באמצע הכחול שלנו .מצחיק יוסי ,מצחיק, אבל כשאני נעמד על הדיונה של החול הקבועה שלנו ומביט על הארובות והשכונות החוצצות בגדר ושער, אני מבין שהשכונה שלי כבר לא שייכת לעולם הנבנה סביבי, בחיי יוסי זה חונק אותי בגרון ,ממש חונק.

התחלתי לרוץ באיטיות שומר על קצב גוף קבוע נותן לרוח הים של אוקטובר לאסוף אותי אליה, התגעגעתי לאוויר ולרוח שנוגסת בעדינות בפניי. הרגלים נעות חוזרות הביתה ואני נוגע לא נוגע בקו החוף,שנים באמריקה והים של דניאל חוזר אלי בעוצמה, עוטף אותי והזיכרונות נשפכים לתוכי, זולגים הזיכרונות כמפל שקוף, שטופים מצוחצחים וניצבים למולי,מאותתים על חיי העוברים במתינות בג"רזי הרחוקה.

ישבנו על רצועת הכורכר משקיפים על החוף הריק, רוחות אוקטובר נכחו בתנועתם הצוננת,אני הייתי רכוס במעיל רוח בצבע ירוק, דניאל אחי הבכור עדיין במכנסי היומברו הקצרות שלו וחולצת הכדורגל של הפועל תל אביב שמספר שבע של משה סיני הגיבור מפארת את גבה ,מתריס ובולט .כול השכונה היו אוהדי ביתר ירושלים מאוחדים בשנאה הממסדית ודניאל אוהד הפועל ,כזה הוא אחי הבכור, לא חי בזרם ועכשיו הוא יושב קרוב אלי ובידו מקל שאיתו הוא משרטט את הפסים והעיגולים של משחק איקס עיגול. ברקע נשמעים הדי הרעש כלי החפירה והמנופים שבונים את ארובות הפחם העצומות, רעד מהדהד ללא הפוגה המביס את השקט, הוא מסמן לי בכף ידו שבעיניו משורטטת ארשת של סלידה ובוז על המשאית הנוספת שפורקת עם המנוף את התכולה, "הם הורסים את הים יוסי, חבורת הרעים הזאת בונים פה ארובות ענקיות שיפזרו עשן על כול העיר והים ,יפלטו פחם ויהרסו את החוף שלנו". המילים האלה הקפיאו אותי "מאיפה אתה יודע את זה דני" ,

"אבי כנפו סיפר לי את זה"

"אבי כנפו עבריין דני, אתה יודע את זה,אבא לא מרשה לך לדבר איתו," דניאל נעמד מולי זקוף, בוער, "אבי כנפו לא עבריין, אבי כנפו הוא הגבר של השכונה ואל תשים לב למה שאומרים אנשים", אבי כנפו מתגייס לצבא בחודש הבא והולך להיות חיל קרבי בגולני וישרת בלבנון" ,"אתה תראה יוסי שכול השכונה תעשה לו כבוד ,לאבי כנפו הגבר".

  דניאל השתתק כשסליל המילים מתעופף ממנו .נאלמתי גם אני, דניאל העריץ את אבי כנפו השכן שלנו ,הבן של אברם וחנה שגרים דלת מול  הבית של סבא שמעון, אבי החזיר אהבה לדני וקרא לו הנסיך החכם של השכונה ,אבא לא שמח מהקשר הרקום ביניהם קרא לאבי כנפו ילד עבריין לא לומד לא מתפלל ואסר על דניאל להיפגש איתו.רק כשהביאו את הארון הצבאי ללוויה העצומה בשכונה, אבא מלמל כשהוא מחבק את דני המעולף, "אבי כנפו היה גבר מלאך שלי ,אני מצטער שאסרתי עלייך להיפגש איתו ,צדקת אבי כנפו היה גבר. בעיניו של אבא היה עצב שהקפיא את עמוד השדרה שלי.

רעש המנוף המקים את  שלד הארובות בתוספת רעש יציקות הברזל המתכסות בבטון אפרפר היווה ניגוד כעור להמיית הים של אוקטובר. משאיות ענק צורמות ברעש המאמץ פורקות ומגירות את החצץ הלבן והברזל הכהה מתוך לועם ,מהומת אלוהים ובאמצע הים נוכח עגמומי נעלב.דניאל התקרב אלי כמו תמיד שהוא עושה שיש לו מילים קרובות לומר לי, מילים שקימות רק בינינו, בשפה האישית שלנו  .

"אתה יודע יוסי שאני בן הים", הסתכלתי בדניאל אחי הבכור הוא היה קרוב מאד אלי הבל פיו שייף את אפי  "דניאל מה זאת אומרת בן הים"?  "אתה הבן של אימא ואבא".

"אני בן הים יוסי", הים בוחר את האנשים השיכים לו, בורר אותם מתוך כולם ושולח חלקים שמרכיבות את החלומות של בני הים , הוא מסנן את הדם האדום ומחדיר במקום תרכובות נוזליות של חומרי ים כחולים, ואז שאנחנו  כבר שייכים לו הוא מדבר איתנו  בשפה של אנשי הים". עובר בינינו סוג של זרם חשמלי ואני שומע ומבין אותו דרך הזרם שמסביר את עצמו בתוכי".

קצת נבהלתי מהגילוי של דניאל, הרעיון נשמע לי מאד לא נכון.סוג של מילים בלי היגיון שמבלבלות את המחשבות שלי.שתקתי והמשכתי להקשיב,הים מתנועע מולי כאילו הוא מאשר את המילים של דניאל .אני רוחש בתחושה שאני חייב לרחוץ את רגלי במי הטורקיז.הרגשה של מידיות אופפת אותי ,גם אני בן ים?

"אתה יודע יוסי כשנעמדתי מולו לפני שבוע ביום הכיפורים, הרגשתי כאילו יש לי זרמי חשמל ברגליים, הלב שלי השתולל כמו יו יו ממש רוצה להתפוצץ מתוכי .לא הייתה לי שליטה על המחשבות, הכתפיים רעדו והרגשתי שהגוף שלי זז ואני פשוט לא יכול להפסיק. אתה זוכר את תפילת חטאנו בבית כנסת כשסבא מניע את הגוף שלו במהירות והעיניים שלו מופנות כלפי מעלה עצומות ,אין לו שליטה על הגוף,זז כמו הלולאה בשעון שנמצא בסלון של סבתא. כששאלת אותו למה הוא מתנועע כך? הוא אמר לך, "יוסי אני מרגיש כאילו מתוכי יוצאות כנפיים ואני עף באוויר ברצון להגיע לשמיים, להיטהר. וברגעים אלה אני משחרר את המחשבות, והגוף שהוא הקופסא של הנשמה שלנו הופך לקופסה טהורה. לכן אני מוכרח להזיז את הגוף,להבין שאני חי ואני אמיתי".

 "אתה זוכר איך הבטת בסבא כאילו המילים שלו כמו ילד קטן ,וסבא קצת היה נבוך בגלל המילים האלה ,וישר הוא צחק  כדי לבלבל את הרצינות שהיית באוויר, ושלא תבכה.אתה הצטרפת בסוף לצחוק ,אני לא צחקתי כי ככה הרגשתי גם מול הים ,אני לא שולט בגוף שלי".הוא התכופף לעברי קרוב ואמר בקול שקט."החוף היה ריק ,יום כיפורים והעולם היה שקוף כאילו מסתכלים בלבן של הגולה מול השמים.המשאיות לא עשו את הרעש הקבוע שלהם, ואני באתי לכאן לבד כאילו הפנטו אותי, יצאתי מהבית כנסת והלכתי בלי לחשוב. כשהגעתי נעמדתי מול הים וכאילו צללתי לתוכו מאבד שליטה על התנועות שלי.יוסי הכול היה שקט כאילו אני והים בתוך בועה ואני מכושף, כישוף בחיי אימא שלנו". הריח של הבל פיו מנקר באפי וטעמו עכשיו היה טעם חמוץ של התרגשות שנובטת ממנו." אתה יודע יוסי הוא המשיך, היה שקט, כולם היו בבתים או בבית הכנסת ואני נעמדתי מול הים סופר את הגוונים הכחולים והוא מאותת לי עם הצלילים שרק בני הים יכולים להקשיב להם, בוא כנס אלי, בחיי יוסי, כאילו הוא מדבר בשפה שלנו, והזרמים זזו לי בתוך הרגלים כמו שאני מתחשמל אבל חשמול נעים מדגדג ". שדניאל דיבר ככה כמו בספרים כשהוא קורא בלילה בחדר שלנו כשאני עושה את עצמי ישן ,הבנתי מדוע כולם אומרים איזה חכם דניאל ויום אחד הוא יגע בכוכבים בגלל הכישרון שלו לומר מילים שהלב נפתח עבורם.

המשכתי לרוץ נותן לדופק להגיע לנקודה שבה הגוף ניזון על אוטומט,הים נצץ בזהוב של השמש ואני רואה לפני על החוף את צ'יקו המציל ,אימת הים וילדי השכונה יושב על כסא מקש, מבטו עמוק ומרוכז בשקיפות התכולה מחכה שאולי הים ירמוז לו לבוא כבר אליו.

 נעמדתי למולו ,לא התראינו כול כך הרבה שנים, ראשו הפך קירח בלי הרעמה האפורה העצומה שכולנו חששנו ממנה שהופיעה בפתאומיות מאחורינו, לופתת את צווארנו בתוספת קולו הבוס שרוטן איך זה שהנכדים של הרב שמעון במקום ללמוד תורה אתם עושים מהומות בחוף שלי .רגליו  עכשיו רזות גרומות כשכתמים צהבהבים מעטרים אותם, פניו הפכו מכווצות משנים של רוח ים ושמש ,עיניו שצדו אותי וזיהו אותי כנכד של סבא שמעון הגדול נפערו בעיגול רחב של השתאות, והזרימו על פניו המכווצות שמחה גלויה, טבעית. "יוסי לאהמר(אהוב במרוקאית) מה שלומך נסיך", "תודה צ'יקו הכול בסדר, ואתה מה שלומך"? הוא התרומם מהכסא התחבקנו והתנשקנו על הלחיים קרובים כאילו הזיכרונות התאגדו מולנו לשנייה מהולים בטעמי פעם. הזיפים שלו שצרבו את לחיי הזכירו לי את הריח של סבא ואבא קרובים אוהבים, אין ריח כזה בבית של משפחתי החדשה בג'רזי. יש  שם רק ריח של אמריקה, סינטטי ומעובד והאבא של לסלי אשתי ,ג'ק תמיד מריח מאפטר שייב שמניב ריח של אנשים אחרים ,אנשים שונים. במשרד המשותף שלנו לשיווק מקרקעין כשהוא יושב מולי נקי ומעונב הוא אומר לי באנגלית המתובלת שלו, "הי יוסי זאת אמריקה, פה עושים חלומות" .

צ'יקו מחייך אלי את החיוך חסר השן שלו, אני שמח שאתה כאן מבקר את אימך, לא היית כאן שנים מאז הלוויה, אחרי השבעה נעלמת כאילו אין חזרה, הגיע הזמן לחזור.הצללים כבר התישנו יוסי לאהמר". תמיד צ'יקו כמו הים מזהה אותי, בטח גם הוא בן ים כמו דניאל שלי.

הנהנתי בראשי הזעתי מהמאמץ  והגוף שלי בפנים קצת כאב

הוא ליטף את ראשי כמו פעם כשהייתי ילד ,התמסרתי לליטוף הרגשתי בטוח באצבעותיו .הוא דיבר שעיניו קצת לחות  "אתה גדלת ממש, לפעמים שאני רואה את אימך במכולת אני נזכר בכם, איך אתה ואחיך הייתם משגעים את  האנשים בחוף. היו זמנים, היום זה כבר שונה, ארוך יותר, הילדים של היום כמעט לא מגיעים לכאן ואם הם מגיעים הם יושבים על כסאות מבד שמקבלים בחצי מחיר בסופר ונבהלים מהחול".והוא ממולל את חול הים באצבעותיו, "רק המבוגרים מהשכונה באים לדבר עם הגלים כמוני", חייכתי אליו במאמץ הצלעות הפנימיות שבי כאבו, "כן היו זמנים צ'יקו" ,מלמלתי.

"אני עוד זוכר את הרעש והמהומה שאחיך ואתה עשיתם, כול השכונה דיברה על כך איך שזוג ילדים קטנים מפוצצים את החוף, אוף כמה סבא שמעון הגדול כעס,וואי וואי כמה שהוא  התפוצץ .הוא היה מגיע לבית כנסת והנושא היה עולה הוא היה משתיק אותנו עם הזווית של העניים, אתה יודע במבט הנוזף שלו, אבל החיוך היה עולה אצלו, חיוך של אנשים גאים".

אני נפרד משיקו בנשיקה על הלחיים והבטחה לעבור היום בקיוסק של טויטו לשתות איתו בירה ולאכול צנון מוחמץ וממשיך לרוץ, משאיר את המציל בגמלאות רכון על הכסא מביט על הגלים המנכשים את רגליו והזיכרונות ממשיכים לקלף אותי וכנראה גם אותו.

 "יוסי בוא נעשה משהו נגד החולירות שהורסים את הים" ,בבהילות נשמו אותי המילים כאילו מציפות אותי שנית, הרגע שהיה ונחקק אז חוזר אלי באותה בהירות .

"מה אנחנו יכולים לעשות דני" ?

"בוא איתי"

הלכתי אחריו כרגיל ,התקרבנו בזחילה לכיוון המשאיות הפורקות את יריעות הברזל שיהוו יסודות לארובות הנבנות ,הגוף שלי החל לרעוד מפחד, דניאל העביר מבט אלי קצת באכזבה ,"תחכה פה" ציווה עלי "ברגע שאתה שומע רעש תרוץ הביתה, ואם יתפסו אותך תבכה כמו שאתה יודע, בכיין בלי הפסקה".

הנהנתי לאישור, דניאל המשיך בזחילה נעלם והנה שוב ראיתי את ראשו מציץ מבין המשאיות, רעדתי,מה אתה עושה דניאל לחשתי, שפתי חשוקות.ראשו עם השיער השחור החלק נצץ לנגד קרני השמש ונעלם. רעש הפריקה של יריעות הברזל החורקות נשמע לרחוק ושוב ראיתי את רעמת ראשו מציצה מערימות של חצץ שנשפך ללא ליאות משאית אחרי משאית ,ועכשיו אני כבר לא רואה את דניאל ,הוא נעלם לי .הרעש נמשך חצץ לבן נגרס וקולות בערבית של העובדים בתוספת צעקות בעברית של מנהל העבודה ודניאל איננו.

דניאל היכן אתה? איפה אתה?.

  שקט פתאומי מסביב רק רעש הים נשמע כאילו גם הוא המום מהדממה שנחתה על החוף במפתיע ,הרעש נדם כאילו פקק גדול אטם את כול הרעש פנימה. הורדתי את ראשי בזהירות מתחת לדיונה, השקט הפתיע אותי כאילו מעולם לא נכחה דממה בועטת ומתריסה בחוף, ובאותה פתאומיות נוצר רעש חדש כשבתוך הבלילה המתערבבת נשמעו הקללות בערבית והצעקות בעברית, "מה קרה פה"? ,"איך זה קרה?," הראש של דניאל צץ לידי, "בוא נזחל בשקט, הרבה זמן ייקח להם עכשיו" .

רעדתי וזחלתי אחרי דניאל אחי, הגענו למעבר לקו הדיינות ורצנו במהירות הביתה כשהוא מתגלגל מצחוק, "מה קרה דניאל" ? הוא לא ענה, רצנו כאילו אין מחר ובבהילות לבית של סבא שמעון.

למחרת שהגיע פקח הבניה לבית של סבא שמעון הגדול שהוא מסיר  את הכובע בפניו ומביט בו בכבוד רב, "אדון אלבז המכובד,הנכדים שלך נצפו שופכים חול ים לתוך מיכלי הסולר של המנופים שמרכיבים את סוללות הבטון ליצקת הארובות. הנזקים הם עצומים, הברזל עומד כרגע בשמש  מחליד, אנחנו ממתינים למשאיות ההרקה שינקו את החול מהמכלים.אדון כהן זה לא מעשה קונדס ,אלה מעשה של עבירה ופשע ,ועל זה אני לא אעבור על זה בשתיקה".

סבא שמעון פתר את הבעיה אני מעולם לא אדע איך ומה עשה ,הצעקות שלו ושל אבא חיים על דניאל הרקיעו עד השמים והרעידו את כול השכונה ואני בכיתי כמו שאני יודע ,בכיין ללא הפסקה. ,מעניין שעלי הם לא צועקים, אולי כי אני רגיש ונרעד מהר, או אולי כי דניאל תמיד עומד חוצץ מול כולם ואומר רק אני אשם ,תמיד רק אני אשם.  

אני ממשיך לרוץ, הארובות מולי זקורות ומכוערות מנפנפות עם העשן מתריסות על בתי השכונה, עדיין נזכר איך האצבע של דניאל מצביעה עליהם בשנאה שעוטפת גם אותי," יוסי זה לא טוב הבטון והברזל הזה, פשוט לא טוב, אנחנו אנשי ים, היינו צריכים לשמור עליו האצבע שלו הייתה מודדת אותם מול השמש ,מצמצמת אותם ,מקלפת אותם והם לא היו נעלמים והוא היה מסתובב בייאוש והולך .

אני נעמד מול השמש ששוטפת את רצועת החוף הבהירה, הזיעה ניגרת לי על הגב והצוואר, הגוף שלי מרעיד את הנשימות חזרה לסדרן, אני ניצב על הרטוב של הים ,המקום המדויק בו הים גורף את החול אליו ומשאיר עקבות של שייכות, הרמתי את האצבע האמצעית מול השמש, מאזן אותה מול הארובות העצומות, מצמצם ומקרב עד שהם נבלעו בתוך האצבע הקטנה שלי, חוזר על המילים של אחי הבכור דניאל, עם אצבע קטנה הייתי מעלים אותם, כוס אמק אנחנו .

נזכרתי במשפטים שהוא כתב לי אחרי שנים, מילים על פעם בשפה של היום, מבוגר ,מפוכח, חודשים לפני  שהוא התכלה .  

 באתי, נכנסתי לתוכו ,הוא אסף אותי בנשימה אחת, קיבל אותי, בוא, בוא אלי, הים נהם ואני נהמתי איתו יחד. אני בא ובאתי. חדרתי פנימה עוד ועוד, נכנס, מתמזג בתוך האהבה שהוא מרעיף אלי, תפתח עוד, תפתח עוד את עצמך הוא מגרגר לי בשפה של אנשי הים. אני מטהר את כול החטאים, שט כמו משה בתיבה, נרטב בין גליו רטוב מזמין ,הוא מלחש לי בוא אלי ,האדוות מלחכות את קרסולי ,בוא אלי, ואני נישא, רם ,רחב , הולך מרגיש איך הגוף נוזל לי החוצה ,נשפך ממני ,נבעט מתוכי אליו .בוא, בוא, אני בא ובאתי.

התעוררתי בידיים של אבא שהדמעות שלו נוזלות עלי ממלמל בן שלי ,בן שלי ,יום כיפור היום אתה טהור, חשבתי שאיבדתי אותך.הוא בכה ואני רטוב נלחם בו רוצה ללכת לגלים והוא אוחז בי יחד עם דוד נתי ,לופתים אותי ,תירגע דניאל, תירגע ועצמתי את עיני נכנע.

   כן יוסי אני בן הים ,אני ואתה, ואבי כנפו שכבר איננו, וסבא שמעון הגדול וצ'יקו המציל כולנו בני הים.

אני מצמצם את עיני מול הארובות שהעשן מתנשא מעליהם .

ממשיך לרוץ.

יום שלם אני מהפנט את תחושות הגוף ,מנסה להחזיר לעצמי את תנועות הגוף המשלימות. הרמת יד ורגל כיחידה הרמונית המתמזגת עם נשימות מרווחות. אני מחשל עבורי דרור חדש.

  התחלתי להרכיב בהתמדה צלילים מרוככים לתוך גופי, צליל נמהל בצליל כמתווה שלם, המקצבים מעניקים לגופי המכונן מגוון עצום של מניפות נשימה. רפרטואר מושלם .

 אני מסוגל לחוש את רוח הים נושבת מעלי מלטפת ,מרווה אותי בנקודות חיים.עדיין אני נעמד על אצבעות רגלי מתבונן לאופק המסוגנן.הים יכול לדבר בשפה של אילמים.

רצתי במשך ימי חמישי ושישי במרוץ מפואר, שמו הר ועמק .רצתי באור ובחושך, בזריחה ובשקיעה רצתי בירידה ,במישור ובעליות. היו רגעים שכאבתי דממתי, היו רגעים שידעתי שאני עף ,פשוט עף.

עכשיו אני פורש את ידי כמניפה רחבה,מתעופף כנשר. ולפרקים מתעורר בי רצון עז לצלילי בלוז שיפרק את הזיזים המחודדים וינתק את התחושות כמנתח לב מיומן.

ארץ הצפון חיכתה לעדת הרצים המיומנת שהתחרתה מול הזמן ומול עצמה .ניסיתי לומר לעצמי במקטעים קבועים, מה אני עושה עם כול השיט הזה,לא היו לי תשובות כלל. נותרתי בקבוצה משובחת של אנשי מעוף, ואנחנו עדיין רצים.

 במסלול הנמצא בתוך המתווה של הירדן ההררי החום נושק לשלושים ושלוש מעלות ובתוך התנור המלובן אתה רץ במעין סוג של זיכוך אמיתי.באותו מסלול מזוין יש לא מעט חידלון ורגעי סוף. אתה כמעט הולך להתאדות מחוסר אוויר בריאות אבל לא מתאדה. אתה רוצה לעצור ומי יעצור, כוס אמק. אתה חייב לשתות מים מרווים,בזבוז, חבל על הזמן שמתכלה .נותר לך לרוץ ולרוץ.  ללא אזהרה רשמית מופיעה מולך עלייה ,קטנה אמנם, אבל עלייה שהופכת לך את שארית האוויר שנותרה לך בריאות . איזה חיים אנחנו עושים לעצמנו .תענוג.

על מה אני מדבר שאני רץ כתב מורקמי הגדול .לא נכנס לנושא המחשבות שלו,כבודו במקומו מונח(מלא כבוד).אני יודע רק על מה אני מדבר ועל מה אני חושב...בדרך כלל

אני חושב על תנועה אינסופית.אני יכול לדבר על הרמוניה ועל חברות ,אני רשאי לכתוב על רצון ושייכות.אני ממלמל על מוסיקה של לילה, על צינה של זיעה הנדבקת לגוף,אני יכול לומר בלי סוף על  נופים מרהיבים ,על תמהיל של ריחות מושלמים. אני יכול לסכם במילים של תשוקה ושל מעוף.

בסוף כולנו עפים. כן בסוף כולנו עפים

נשרים של מחשבות ותנועות.אלה אנחנו.

צעדים שלמים נאספים ליחידות שלמות, אנחנו משילים תוך כדי תהליך הריצה את הנשמות התוהות שלנו, מעבדים את הנכסים הכי רגישים שנותרו לנו .לא סתם נאמר שהבדידות הגדולה ביותר של האדם נותרת עם מחשבות עצמו.

ובתוך מסלולי הצפון ללא אבחנות של מקום וזמן נותרת פשוט שייכות, אתה רץ .

יש רגע בין ים לדממה, רגע מוחשי לחלוטין,

זהו הרגע שאתה יודע שנועדת לעוף.

אני מביט בו באופן די קבוע. הוא יושב על הספסל, יש לו ישיבה מאד שלווה .אני מתבונן בו ובי. הפכתי בשנים האחרונות לאדם המתבונן ללא ליאות. הוא מקלף את שקית הכריך שהוא מביא עימו, מסיר את המפית הלבנה , נוגס מהכריך לועס בכבדות  . הוא מתבונן בגלי הים ושותק. אני והוא כאן כמעט באופן קבוע.

אולי האיש הוא אני.

תעתוע שלם.

אני פוקח את תחושותיי ניעור לתנועות הגוף,מאזין ללחשים הפנימיים שרוחשים מפקעת הבטן התחתונה שלי.ללא אתראה אני מכושף בלחשי חיים."הי" עולה מתוכי קול פנימי, אני קשוב. בשנית אומר הקול, "הי דרור אתה מקשיב לי ."אני מקשיב" עניתי לעצמי. "חיים שלמים, ממש חיים שלמים ועצומים" ונדם. אני מתבונן בתנועות הגוף שרוחש ממני ועלי, מריח את מרבדי החלומות שמתעופפים ממני,הם קיימים,צבעונים ומסוגננים מעין אלומות של זמן. נותר מתבונן

"תתבונן דרך האישון של העין ,תשקיף במגוון הצבעים שמכילים את החלומות ,אל תאמר מילים לא הכוונה, פשוט תתבונן היטב.  אתה מביט?".אסור לבזבז מילים זאת השחתת מידות .

אני מפשט את המילים עבורי ומנסה להרגיש שאני נושם נכון, מודד מילה ועוד הברה .

אני מנתח את הק"מ שרצתי אתמול ,כול תבנית מחשבה שאני מדבר בתוך כול צעד מתכלה. קלידי שחור ולבן , אני מודד צבעי צליל.נהניתי אתמול מהריצה אף על  הידיעה שאני לא מצליח להרים את גופי למה שהיה פעם .נדמה שיש פערים של תנועות בתוכי

 הצלילים עושים שמות במסילות והעורקים שמחברים בין שסתומי החיים ומראית העולם. הטבע כולו רוכן עבורך בהשתאות אומר עבורך את האמת .ריחות החיטה, העשב, האבק והשמיים שמתכהים ביופי בוהק,כולם שייכים לקלידי שחור ולבן...תמשיך למדוד

יום שלישי הוא יום טוב למעשה רכות הלב. מעשי תשוקה טהורה, יש בי רצון עז לעצור מהקלדה שמנגחת בי ולאפשר לכם להאזין לצלילים המתרפקים, שנשמעים באוזני.

הנה הם

Gravenhurst

תודו לאלוהים שתכירו אותם.

מקטע של משוגעים.

מקטע של חברים.

מקטע של נשימה ועוד נשימה ,קלידי פסנתר שחור לבן.

קינאת בי, בי, באיש הריק, הבודד, ממש בדיחה של החיים, קינאת בכלום שלי.אני יודע שאתה חושב לעצמך עמוק בתוך הצרות האישיות והפרטיות שלך, כול מה שהוא עושה נעשה ברשות, אין אצלו איסורים, הוא שילם מחיר משולש לחברה, מחיר מלא לאלוהים, מימש את כול החרא שבעולם. הוא יכול אם הוא רוצה להיות בודהיסט, אינדיאני, הוא יכול לבחור להיות כומר מתבולל,ערבי מזוין. הוא רשאי להיות מה שבא לו, הרשות ניתנה. איש דפוק שעכשיו יכול להשתגע ללא עוררין, לשבור את כול הנורמאלי והקיים, לחצות את הגבול בין השפוי למטורף, לנדוד למקומות שאנשים רק הוזים עליהם, לעמוד על רגל אחד כמו חסידה, להשתין בפרהסיה, להזיל ריר, ואם הוא רוצה הוא יכול ללבוש בגדים מוזרים ולקרוא לעצמו ישו, הרשות נתנה  מותר לו. הוא את המחיר כבר שילם, קינאת בי דניאל, אתה מאמין?"

שי נעמד מולי.הרגשתי איך המשקל של תשעה עשר הימים האלה, עמד כרגע על כרעי תרנגולת, יום אחרי יום נצבר ונמהל אחד בתוך השני, מפת הימים שלנו יחד ניצבים מולי, הבינינו מדיד כרגע.

אני מתבונן בגופו הארוך. המכנס הדהוי מתנוסס שמשוחרר מעל רגליו הרזות בוהק למול אור הכוכבים החודר בין הפיסות המחוררות של המערה, אני יכול להרגיש את ההתרגשות הנידפת ממנו.תמו המילים המדודות שהקפיד לשמור עליהן באדיקות,שיוון הנפש נדם.

 התחלתי להרגיש קל באופן מוזר, גופי החל להתרוקן, משאיר בתוכי ריק נעים ומפתיע.השפה נוצרה מחדש אין סתרים ונסתרים חצינו את הגבול, עכשיו קל יותר.

שי דיבר וקולו רעד, "

אתה איש חכם דניאל, זיהית את ההתקרבות שלי ושל נועה בחושים הרגישים שלך, ומה? פחדת שאני אשכב אם אשתך, שאני אזיין אותה אצלי בראש פינה, אידיוט.

חזרתי אליך ואליה מתוך השיקום העצמי שלי, באתי להיות בחזרה, קיבלתי חלקים מעצמי, השלמתי עם החוסר,באתי מפויס, ונועה הציעה את עצמה ישירות כמו פעם ללא מעצורים בדיוק איך שחברים עושים. אני באה להיות עבורך, מה שתבקש שי, והנתינה שלה באה מתוך הברית שנבנתה בינינו. בשעה שאתה ישבת ושתקת ,איך אמרנו כלב שמירה ,כן כלב שמירה.

שי ראה את ההתנהלות את הקנאה שהצטברה אצלי. ואת מה שהוא ראה הוא נצר.הוא מדד את הקבלה שלו אלינו בחזרה, ואותי הוא מדד יותר מכולם, בצדק. ובעצם מה אני עבורו? אם נועה היא משפחה, חברה, מה אני בעצם?

"יש לי  הרבה מה לומר לך דני, בשנים האחרונות, השיחה הזאת הפכה והתגלגלה בתוך ראשי, התאמנתי עבורה, חיכיתי לה, ידעתי שתבוא לראש פינה אליי, היה ברור שנעשה את המסע הזה בינינו. אנשים משתייכים אחד לשני לא מתוך בחירה שלהם אלה מתוך תהליך בחירה קוסמית. האינדיאנים אומרים שנשמות תועות בשמיים מחפשות אחת את האחרת עד שהן מוצאות ומתלכדות.הנשמה שלי לא תוהה ולא טעתה, היא ידעה כול הזמן שהנשמה שלך תבוא ותהיה. אתה כרגע מנקה את המשקל שהכביד עליך,מנער את האבק ששקע בך, לי היה ברור  שהדברים יתבהרו לבסוף, התרחקנו דני, התרחקנו פיזית ,כעסנו נפשית, אבל זה כלל לא משנה, תמיד נשאר קרובים,  לאן שלא נלך."

עיניו של שי נצצו בתוך זוהר הכוכבים המשתבר בין חרירי הפטרייה הסלעית, הקשבתי לו איך הוא מספר לי מה לא הייתי, מה לא הבנתי."והתרחקנו דניאל." כתבתי ה ת ר ח ק נ ו.  נגמר הדף .

לפתע מסתבר שיש בי קצת חששות מהתחושה שהגיל שלי הופך מטושטש. כפיתרון מידי החלטתי לנהל את החיים שלי כספר פתוח,יש בפתיחות משהו מחייב בהחלט.

 אני פוסע בזהירות לתוך המחשבות,מתבונן בשאריות סביבי ומגלה שאני בן ארבעים וחמש .ככה פתאום בלי אזהרות יסודיות,ללא סטיות מיותרות וללא דמעות. קיים ואמיתי.מה פאקינג עושים עם כול הארבעים וחמש  שנים שמהלתי לתוכי, גם אם מפרקים אותם ביסודיות תהומית,עדיין הם מתקיימים.

המחשבה הראשונה והנכונה ביותר היא ללכת למקום העבודה ,ואני שלא מתגאה במוטיבציית יתר עובדתית ,פשוט מחליט לא להרים את הראש ונותן בראש (בטח עכשיו ניסים אומר הלוואי שהוא היה רץ ככה) .היום יכול להתכהות או להפוך בהיר, אפילו העננים יכולים להזרים את מנת הגשם הלא נגמרת והים יכול לשטוף את כול השנים שאני מבזבז. עצם הרעיון הבסיסי שאתה עובד ומחייך כיוון שאתה מרגיש שיש לפחות אדם אחד או יותר שחושבים שאתה בחור נחמד ושולחים לך הודעה באימייל המכיל ברכות. יש בזה תענוג של אמת.

ארבעים וחמש  שנים נאספות ואני בוחר להקליד את המילים שלי בבית קפה. מותר גם למי שעובד להיות בבית קפה (תירגע גרטי).אני כותב את המילים שעולות לי בקצה האצבעות ושיפולי המוח הקודח שלי ,מחלק את הנשימה שלי למרווחים קבועים, בכול מרווח אני יכול להתמודד עם מקטע שונה שנותר בי.יש לי רפרטואר לא נגמר של מקטעים, הרעיון מעלה לי חיוך של דביל באמצע הבית קפה. אני מניח את האוזניות של האיפוד הבן זונה שתמיד איתי ומקשיב לצלילים קצת שונים. יש עצבות אמיתית בקול הסדוק של Tindersticks. יש צליל שגורם לך לרצון לעוף  בדיסק החדש של Fink .ועדיין עמיר לב גורם לי להסיט את הנשמה שלי מרווח ועוד מרווח.

החיים לא רעים בגיל ארבעים וחמש ,אפשרי לשבת בבית קפה ולשים זין על המנהל (זה אני נזכרתי לרגע)אפשר להקשיב להמיית הצלילים בתוך מסילות האוזניים וניתן בהחלט לנשום מילים.איזה כייף זה מילים.

אתמול אחרי הצהריים רצתי עם רן ודויד עשינו תנועה של מקצב קל ,דיברנו הרבה. נדייק, רן דיבר עם דויד אני עשיתי עם הראש כי לא היה לי אוויר.לא נעים לומר פה לכול העולם איזה כייף היה...וואלה ממש כייף.

בגיל ארבעים וחמש, אני כבר יכול לנסות לדעת מה אני יכול לאחל לעצמי ,אין בי הרבה כמיהות של אושר ועושר, אין משתדל שלא יהיה בי הרבה חטאי מוסר ועכבות.אני מקווה שפיזרתי כבר את תנועות האגו ומוססתי מעט את היוהרה, חוויתי את עוצמת הגדול והקטן והמושג והלא מושג. ומה שכבר לא מתקיים יישאר בחוסר קיום  שלו.מי  שבחר  להיות חבר שלי נראה לי שכבר  ככה יישאר.

מה שנותר לי רק להאמין באופן נרחב,לחבק הרבה מרחבים ,לקוות שהים עדיין אוהב את ילדיו ,שהצלילים ימשיכו לנבוט עבורי במסילות השמע .ולא יגמר לנו מאגרי מילים לחלוקה.

בבסיס הפנימי אני מביט בנשר הדוהה או באינדיאני המתכלה,לנשמה שכבר יש בה מהמורות

 מה שנותר  רק לעוף

לא דרישה מורכבת מידי.פשוט כנפיים מזן מרחף

מקטע מהספר שמבושש לבוא,כי אני  טיפוס כזה.

כול דבר מבשיל בשלו.

מקטע של תנועות ואהבה.

נכנסתי לחדר המקלחת. פתחתי את זרם המים. נשטפתי משמונת ימי המסע. אני  צריך לנסוע למקום שאני צריך להיות בו, עכשיו, המיידיות תקפה אותי.מאותו רגע. התחלתי לבצע את מעשי בהחלטיות . נשטפתי בזרם המים נעמדתי למול המראה הקטנה המכוסה האדים התבוננתי בפניי העטופות בזיפי זקן כהה וצפוף. מרחתי עליהם את קצף הגילוח של שי שהיה מונח על המדף התחלתי לגלח את לחיי וסנטרי בקפידה עם התער של שי שהיה מונח על פינת הכיור, מה ששלו שלי, כך חזרנו להיות עכשיו. שטפתי את פניי לאחר הגילוח הראשון ומרחתי שנית קצף, התגלחתי שוב קדימה ואחורה. העברתי את כף ידי על הפנים השקופות הייתי חלק. הבטתי במראה מודד את עצמי, לא הייתי שלם, עדיין חסר. הבטתי בשיער המדובלל  על פדחתי. בתוך הארונית מתחת למראה היו מונחים מספריים חדים לקחתי אותם בידי והתחלתי להסיר את השיער, במדידות. חופן באצבעותיי חלקים, גוזר גזירה גסה ונותן לערימה הגדועה לנשור על הקרמיקה. המשכתי לחצוב בפדחת עד ששיער ראשי נקצץ לחלוטין, נאבק עם תחושת הבהילות הדורשת ממני לחצוב ביתר שאת. החלפתי סכין בתער של שי, שטפתי את הראש הגזוז מתחת לזרם המים.

מרחתי קצף גילוח על ראשי והתחלתי לגלח אותו בעדינות. מגלח  ושוטף במים, מתבונן בזיפי שערי נשטפים בכיור. שוב שטפתי את הראש מקרר את הצריבה עם מגבת ומגלח בשנית. ראשי נצץ בלבן גאה מול השיזפון של גופי, פניי השתנו, דומה התארכו ונמתחו . השארתי בפינות המקלחת כתמי מים ושיער, אני צריך לנקות, עוברת בי מחשבה. נעצרתי מהפעולות האוטומטיות של תחושת המיידיות. רוגע עצום התפזר בגופי. רוגע שחשקתי בו, רוגע של שלמות. שוב הבטתי בעצמי במראה, עשיתי למולה פרצופים והיא החזירה לי בפרצוף משלה. התנגבתי היטב בודק את גופי,  כולי שלם.

יצאתי החוצה מהמקלחת כשהמגבת קשורה על מותני, משב של רוח חדרה מהמרפסת הפתוחה וליטפה את גופי, מצננת את הרטיבות המעטה שנשארה עליי. לקחתי מטאטא ויעה שהיו מונחים בחדר הכביסה ניקיתי את פוגרום השיער מהמקלחת. פשפשתי בארון בחדרו של שי ומצאתי את מה שחיפשתי,מכנסי דייגים בצבע כחול. כרכתי אותו סביב מותני וקשרתי קשר עם הלולאות ,לבשתי חולצה לבנה ארוכה עשויה פשתן, נעלתי את נעלי האצבע שלי והרגשתי נוח.

ידעתי לאן אני הולך. גופי היה מוכן . נעמדתי במרכז חלל החדר במשך עשר דקות שלמות מכריח את עצמי  להתנתק מכול גירוי שהתרחש באוויר. לא ריח, טעם, צליל, ליבי הלם כמטוטלת פנימית מלמעלה למטה. 

חזרתי לשליטה עצמית, משיב את מפתח התחושות לפעולה. ניצבתי למול

החלון המשקיף לחצר מוכן לנסיעה, המערכת מוסיקאלית בסלון השתתקה. יצאתי

עכשיו אני עוצם את העיניים,משחזר את הטעמים בתוך הגרון,ככה שהם באים לי טוב בבית הבליעה טעמים שאין בשום מקום, הניחוחות שעושים לי סדרים בגוף. איך שהוא היה מדבר המיכה הזה, הייתה לו שפה של איש רחובות בתוספת ניחוחות של בוגר אוניברסיטה,אחד כזה עם מלא תארים. כולנו היינו עוצמים את העיניים כשהוא היה אומר את המילים,אומר אותם כאילו כלום,נשפכים ממנו, מלטף את קנה הרובה באיזה מארב מחורבן,בתוך צמחיה קפואה שם במקום המזוין שנקרא לבנון. היינו שוכבים קופאים מקור מזורגג, הטיפות חודרות לך לתוך החרמונית ומקפיאים לך את השערות הפנימיות ואתה מת .

הנשימות היו מתפרקות לרסיסים, הכול היה אבקה של געגוע וייאוש רק מיכה היה מדבר מספר ואנחנו מקשיבים ,כול מילה הייתה עוצמת את עצמה עבורנו.

מיכה משחזר  את הטעמים לאט, ביסודיות, מפרק את ההברות אחת אחרי השנייה ,עיניו נוצצות בחושך,אני נושם בכבדות, הלשון שלי יבשה,הוא היה מניח את הטעמים בדיוק בתוך הנקבים שלנו.

"אני פורס את הלחמנייה החמה, חותך אותה בדיוק באמצע, כך שהפירורים נוזלים לי מהסכין ועושים רעש של ססססס  אתם מכירים את הרעש של הלחם שהוא נפער כמו כוס של בחורה, כולנו מהנהנים בראש אפילו פרויקה הדתי, האוויר הקפוא מתחמם סביבנו, הפחד שיושב באופן קבוע בחלל הגוף מתפוגג קלות, כאילו מונשם לעצמו באינפוזיה של רוגע פתאומי.

שי המאגיסיט כבר מלקק את שפתיו,הטעמים מרחפים מעליו, מיכה עושה בו שמות.

וקנין רכון על הרובה מביט במיכה בעיני עגל, נו בבקשה תמשיך,תמשיך אני רעב הוא לוחש את המילים, הבן זונה מיכה שותק ויודע שקהל מעריציו מוכן לנשום כבר את הכול.

ואני דרורי זה ששוכב ליד החבר של הנשמה שלו מיכה, רק חושב על יעל, האם היא עוד אוהבת אותי? מיכה ממשיך לספור אותיות לנבור את המילים מסביב.

"על הלחמנייה זאת הפתוחה, אני מורח שיכבה ענקית של מיונז,מורח משני הכיוונים שלא נפספס כלום,ולרגע קטן לא מורגש אני עושה אוף של טעם ,אני רעב.

מנור נותן לי בעיטה קטנה בגב, "דרורי שקט אני עוד מעט אוכל לך את התחת" ואני מחזיר לו בבעיטה אחורית,איתי המפקד משתיק אותנו בנשיפה זעפנית.

מארב בן זונה עוד עשר שעות לפחות ,הגשם דופק לנו את הנשמה ואת הקסדות ואנחנו רעבים, כוס אמק כמה רעבים.

פרויקה הדתי לוחש בקול הבכייני שלו בלי דברים לא כשרים בסנדביץ', ומקבל ישר כאפה מדנינו שכול ההנאה שלו בחיים היא לתת כאפה לפרויקה,"תשתוק" הוא נובח בלחישה "תן לו להמשיך". פרויקה שותק והוא שוכב קרוב אלי,אני יכול לדעת שהבן אדם היה מוכר את האלוהים שלו עבור סנדביץ' שמיכה מכין וזה אוקי בעיני, אני נותן לו מכה קטנה בקסדה הרטובה שלו, הוא מחייך אלי מתוך העלטה מגלגל את עיניו כלפי מעלה,כוס אמק כולכם.

ואז שמיכה יודע שעדת מעריציו מוכנה,הוא מתנשם ואומר בלחש את החרדל אני מפזר על המיונז מערבב את הטעמים, שיהיה צבעוני לבן צהוב ,ואני שונא צהוב כבר מהבית, כוס אמק מכבי, אבל מוותר הפעם, ווקנין נושם כבר יותר כבד ורעשני.והגשם כאילו להחיש את הערבוב דופק לנו על הראש, דופק ,דופק ונותן לנו את לבנון שחורה, מגעילה, רטובה, והאוויר נגמר.

שי נוגע במאג עם שפתיו כאילו שהוא הולך לזיין אותו, אפילו איתי המפקד כבר שייך לחבורה הרעבה הוא כורע טיפה סביבנו נותן מכה למנור שיזוז וייתן לו להתקרב אלינו לחבורה הרטובה, ומיכה הבן זונה ממשיך, לא עוצר, מקלף אותנו אחד אחרי השני .

 "אני מניח פרוסות עבות של סלאמי ,אבל פרוסת עבות כמו מטבעות של זהב, לא פרוסות של כוסיות ,פרוסות עם נקודת של פפרוני, ועל הסלאמי הוא ממשיך בתנופה אני מניח ומדביק נתחים עבים של פסטראמה, אתם יודעים זאת עם הפרורים של הדבש המרוח בקצה.

מיכה משתתק, נותן גם לנו לשתוק ולעכל והכי למות בתוך הרטיבות, והססס של הטעמים שמיכה עושה לנו מקצרים לכולנו את החיים, עוד עשר שעות של גשם, עשר שעות שלמות, ואני רעב קבינימט,אבל אני מוותר על כול האוכל הזה ,כול הערבוב המטורף שמיכה רוקח בחושך המגעיל בלבנון עבור חיבוק אחד מיעל.

 שי מניח את המאג לרגליו ומתקרב אלינו עוד הכי קרוב שיש, הנשיפות שלו כבר עלינו אומר "נו תמשיך". וקנין נראה לי כבר מת,הוא לא נושם ואני אוהב את וקנין ככה כמו שהוא רעב, מטורף, צמא לחיים וגבר בן זונה.

 פרויקה מפחד מדנינו שעיניו נהיות קטנטנות ועצבניות ,ונצמד עלי ,כולם במחלקה חוששים מדנינו אבל דנינו מפחד ממני, אז מה אכפת לי.

מיכה ממשיך לנקב את כולנו ,לטחון לנו את הנשמה במילים של רעב, אני פורס עגבניות דקיקות, עגבניות אדומות קטנות אלה, שיש להם הכי הרבה דם,בדיוק כמו אצלנו בקיבוץ אלה שמוציאים מהחממה, ועל הפרוסות האדומות אני מניח מלפפונים ארוכים בשרניים, מקפל אותם בתוך הדם של האדום הזה.אני מקפל את מיצי הרעב שלי, עוד תשע שעות מזוינות ,תשע פאקינג שעות.

מיכה ממשיך כאילו אין מחר,הגשם טוחן לנו את הנשמה ואנחנו רעבים, שתים עשרה שעות  של מארב מזוין, יום, יום ,דופקים שעון, ומה שיש לאכול בסוף, קופסאות לוף מגעילות.

 מיכה מוסיף את האש שלו עלינו "אני חותך בצל ירוק, ריחני, עבה", שי אומר לו, "בלי בצל יה בן זונה,אני שונא בצל,אל תהרוס".

"זה הסנדביץ' שלי" עונה לו מיכה, "אז תלך להזדיין".

ואני רק רוצה שיעל תבוא מתוך הלילה, תחבק לי את החיים הקפואים שלי במארב בלבנון ,מה אני מבקש אלוהים, קר לי קבינימט ואני רעב.

מיכה כבר מפזר על המילים מלח גס, הרבה פלפל שחור, ולוחץ על הסנדביץ' שהטעמים יתאחדו,"יהיו טעמים אחידים זה הסוד" הוא לוחש לנו שוב בשקט לאחד, לאחד ושוב לאחד את טעמים.

ובדיוק ששי המאגיסט לוחץ בשיניו כאילו על הקשה של הסנדביץ' התחילה האש.

לפעמים כשאני מגיע עם החברה מהפלוגה לבקר את מיכה בבית קברות ירקונים,אנו יושבים ומדברים סביב הקבר, כולם מגיעים כמו צו שמונה חוץ ממנור שעושה אמריקה, ווקנין שכבר איננו איתנו.(זה סיפור אחר)

לאחר שאנו מדברים ,מתחבקים ,ואני קצת מזיל דמעה יחד עם פרויקה הדתי כי אנחנו כאלה יענו מחוספסים.

 אנחנו הולכים לאכול סנדביץ' עם פסטראמה אצל האוטו של חמי בצומת סגולה.

ואפילו שי שלא אוהב בצל ירוק מוסיף את הירוק הארוך והחריף מתוך כבוד למיכה

ויעל?....

לא יודע איפה היא היום.

עד קצה האופק הצבעים צלולים ,נדמה שבועת העכירות רוככה על ידי נוזל שמיים טהור ואולי הם העיניים שלפתע נפקחו. לא נותרה בי כול אפשרות מלבד לנשום דרך נחירי, לאפשר לאוויר להתמזג בתנועות נשימת הגוף. רגע נפלא הוא רגע צלול.

רגע צלול יכול להפתיע אותך באווריריות מזוככת בדומה להליכה על מרבד נוצות או פלגי מים מזוקקיםנ ותר רק להטות את מוטות הידיים בתנועת ריחוף מושלמת.אני אוהב רגעים הצלולים הם מבשרים לך על תחושות פנימיות של גוף, תנועות אמת פנימיות של מחשבה,הצבעים שקופים עד שנדמה שאתה יכול ממש למשש באצבעותייך את הגוונים.

 רגע צלול טהור קורה לי בדרך כלל בק"מ החמישי, איזור המחייה בו הגוף שלי מבין שיש בו עוצמות נוספות ואני מאלץ את רגלי ומדחסי הלב להאיץ . ברגעים אלה אני מבין שכול אחד מהמטרים שנאספים משתייכים לאותו רגע שקוף מבורך.

רגע שקוף מחודד נמצא בתוך צלילי המוסיקה שמהפנטים אותי בכול תנועה מחדש.גיליתי במסילות השמע שלי מקבצי תנועה שמרככים לי את הנשימות הקשות שלי.

אני מניע את גופי למול המקצב ,מתבונן לתוך האור הנמוג בסוף היום. מצטמצם מול השמש שמתמזגת השדות החיטה המוזהבים ,הגוף צובר את התנועות, הוא מכלה את  זעם היום.רגע טהור מתחבר לתוך הצליל שנשפך מהקול השבור והמנחם של Lambchop   שגורמים לי לעוד ועוד רוך בגוף

רגע טהור .הצליל מתחבר לי הגוף אני משקיף ,הצליל מנקז לי את הרגע.אני נעמד באמצע שדות החיטה חווה את השבריר של הזמן ,הגוף המזיע שלי מתנשם ובמסילות השמע שלי יש צלילים ועוד צלילים, פס חוצה פס ,כיווץ מנקה כיווץ .אני נותר עם רגע מלכותי של nick drake  הלא מתפוגג לעולם.

נעמד למול .פשוט נעמד למול ומתמזג בצלילים חי בתוך המסילה של החיים.

אני

נושם

כמו

אינדיאני

מקטע של אינדיאנים.

שי התרומם ממקומו התבוננתי בו תחת להבות האש המתכלות, הוא נראה קשה ואטום. הוא כרע על ברכיו, ידיו לוחצות על סנטרו, מבטו מרוכז במדורה ודרכה הוא חודר גם אותי במבט חד.

מבעד למדורה אני רואה רק את תנועות פיו  אני פוקח את אוזניי, רוצה לנטרל את הרעש הסביבתי. אני עדיין שוכב על שק השינה, ראשי מונח תחת ידיי המשולבות.

"אתה אוהב את הספרים של דויד גרוסמן, נכון דני?" "מאד אוהב אותם שי, אתה יודע זאת."

"כן, אני יודע. קראתי בשנה האחרונה את הספר האחרון שלו "אישה בורחת מבשורה" קיבלתי את הספר מנורית היא הייתה התרפיסטית שלי באותו זמן. היינו נפגשים אחת לחודש בקליניקה, בבית שלה, באמירים. היא גרה בקצה המושב עם בעלה השני. הוא אינדיאני אמיתי, קוראים לו ספיאנס. היא הכירה אותו בקנזאס ולמדה ממנו את יסודות הטיפול האינדיאני ואת הקשר המחייב בין אדם לאדמה. ברגע שהכירה אותו הפכה את הפסיכולוגיה הקלינית בה היא התמחתה לשפה משותפת של נפש וגוף,תנועה ודיבור, בתוספת שימוש בחומרי אדמה וצמחים מרגיעים. ספיאנס הקים אוהל אינדיאני בחצר ושם היינו נפגשים אחת לחודש .בתחילת הטיפול היינו מדברים במשך כשעה, היא לימדה אותי לחדור פנימה לנשמה שלי בלי לפחד, להתבונן ולהבין את תנועות הגוף. לכול תנועה ומחשבה הנמצאים בתוך גופנו יש תפקיד. יש תנועה בהתפתחות החיים שלנו כולל האירועים הטראומתיים. במשך הזמן נבנים בנו מחסומים הלוכדים ומונעים את זרימות הגוף, הייתי מתבונן לתוך הגוף תוך כדי חדירה תודעתית פנימה כשנירית מוליכה אותי, ומנסה לשחרר דרכה  מורסות שנתקעו בי, פוקח עליהן עין, מרגיש את הזרימה העכורה שלהם ומנסה דרך מורת הדרך שלי לנטרל חלקים מהם ביסודיות ובעדינות. לאחר השעה הארוכה הייתי נקרע  מעומס רגשות. היינו בוחשים יחד את הכאב, נוגעים בו בשתי הידיים, לא מרחמים עלי. הייתי מתרוקן,  נופל על המזרון חסר רוח ואוויר. ספיאנס, היה נכנס פנימה מעמיס אותי על זרועותיו. לוקח אותי לחדר סמוך ושם, היה משכיב אותי על כריות לבנות עצומות. נירית הייתה נכנסת לבושה בלבן, מסירה ממני את הבגדים ממני ומעסה לי את הגוף, מעסה ומשחררת את הנקודות האחוזות בפנים כמה שרק היה ניתן, חודרת לתוך העור, מניעה את האנרגיות, ואני הייתי מתפרק לגורמים. לאחר העיסוי היה ספיאנס לוקח אותי לחדר קטן עשוי עץ ,שבתוכו דלקו לפידים. "החדר האינדיאני," כך הם קוראים לו. הוא היה מכוסה במרכזו באבנים לוחשות שבערו ורתחו כמו בסאונה שורפת, שם הייתי אוסף חזרה את הנשמות של המשפחה המתה אליי, הייתי מתרפק עליהם, בוכה, צורח, משחרר.  אחרי טיפול כזה, הייתי יוצא מרוסק, בהמשך מותש ולבסוף מובנה ושלם יותר. הייתי חוזר לראש פינה ובמשך יומיים לא אוכל, רק שותה. וזה עבד דני. לאט ובהתמדה היא הסירה הרבה מהכתמים, את רוב החלקים שהרקיבו.

ספיאנס הוא העוצמה של נירית. הוא נצר למכשפים גדולים בשבט אינדיאני, גזר על עצמו תענית דיבור למשך שלוש השנים האחרונות כדי למסור את יכולת הטיפול שבתוכו לנירית.האמונה של השבט  שדיבור תוך כדי טיפול הוא שריפת אנרגיה שיכולה להפריע להעברת הטיפול האמיתי. הוא התמסר לנירית לחלוטין, מעניק לה כוחות טיפול אנרגטיים מיוחדים, והיא ניזונה מהתורה שהעביר אליה. שאבה את המשנה האינדיאנית שבסיסה אומרת שכול החיים עלי אדמות משתייכים לרוח הגדולה. אנו מברכים את נקודות הסיום של חיינו ומקבלים את הסוף בהכנעה.הסוף הידוע לנו הוא רק חלק מתהליך. הנפש מתגלגלת בדרכה באופן טבעי. נפש נשארת חופשייה ,מחפשת גוף חדש.

הטיפול שעברתי אצל נירית וספיאנס הפנו את כוח המחשבה שלי לאפיקים חדשים. חשבתי בצבעים שונים. קצת קיצצתי את יחסיי עם השחור. הייתי קל יותר ,המחסומים החלו להשתחרר.

נירית נסעה עם ספיאנס לשמורה אינדיאנית בקולורדו, ללמוד עוד חלקי טיפול. בפרידה שלנו הם הגיעו  לראש פינה. היא חיבקה אותי ובירכה אותי באינדיאנית, בעגה של שבטי הנבחו, ואמרה: "תחזור לקרוא שי. הגיע הזמן אתה מוכן." ונתנה לי את הספר. ספיאנס הדליק בחלקי הבית לפידים קטנים עבור השלווה.מאז התחלתי לקרוא כאילו אני קורא ספר בפעם ראשונה.הרי לא קראתי מאז, אבל מאותו רגע רציתי רק לקרוא. מעיין בצפיפות, חודר לתוך הספר, מעמיק.בהתחלה, הפתיע אותי שבכלל לא היה לי קשה לקרוא את גרוסמן,אני מרגיש כאילו אני מתחיל הפוך:מקדימה לאחור, וחוזר חלילה. הספר טלטל אותי, נירית ידעה להמשיך את הטיפול שלי גם שהיא איננה."