על העטיפה רכבת עומדת על מסילה.עשן מסתלסל.הרכבת לפני נסיעה.מתוך צוהר נראה מבט מתבונן לרחוק. המולה סביב. צלילי המוסיקה מוליכים את איש חובש קסקט שחור ליקומים שונים.עיניו כהות . נגמר. לאן אתה הולך

אני מביט על העטיפה מהופנט .הצליל נמוג.נדמה נגדע בעודו רוצה להמשיך להתנגן .אולי כמו האיש,נגדע.

יש לי עצב בגוף ממוסיקה רחוקה, אני שואל את האיש שבתוכי ? אולי אני האיש ביקום אחר.

לאן אני הולך ?

סוף קצר מתחבר לסופים ארוכים.המוסיקה מספרת על סופים קטנים של חיים, אני מקשיב  כבר שנים, נמוג גם.

צליל פסנתר עולה באוזני ,שמירה על רכות. אולי אלה המילים שלו.אני מטה את ראשי לכיוון הצליל.

 אני מקשיב לאדם עם העיניים הכהות.אולי הוא האיש מהרכבת

אולי הוא אני

הוא מבקש שאקשיב לו.אני מתרגם

צליל מתגבר הקלידים מתנגנים באיטיות הרמוניה של תנועה, אימון. עצב .

היא עונה בצליל סוער, מתגבר. הקלידים מרחפים .תקשיב לי היא אומרת ,תקשיב . הוא מאזין ,לא מקשיב.

דיאלוג.מתח מתקבץ בצליל. התפרקות.

הוא מסיר את כובעו. היא אומרת שלום

תנועה של יד , מבט קשה.

צליל נמתח על כינור

אני מקשיב אומר האיש.אני מנגנת היא עונה.

הרכבת נוסעת.

.

מחשבות מרחפות ואני נותר עם צליל מתכתי, מניח אותו מדמם, תקשיבו לו. היורשים המוחלטים של עולם הצליל והאמירה .מהפיכה מתחילה.

http://www.youtube.com/watch?v=S4J8gS_SbkE&feature=related

מוסיקה מלווה את העולם שאני בונה בכתלים של מילים. מלווה את תנועות גופי הצומחות

מתבוננת מלמעלה בהשתאות כמה רבדים.

לגמתי בירה כהה אתמול, אני מאד אוהב בירות כהות .הן מלוות את מגוון הטעמים בגופי,

ישבתי בגינה מותח את רגלי.

הבירה הגירה טיפות בשולי הכוס הגדולה בשל הבדלי הטמפרטורה.אני מוחה באצבעותיי את האגלים הזולגים

לוגם את הבירה באיטיות.

המוסיקה ממשיכה להדהד בתוך עולמי הפרטי.

אני ממשיך לקרוא בספר של אנה אינקוויסט "יצירת מופת" שמו.יצירת מופת אמיתי הספר.

גם הבירה.

סכין נשלף מנדן. סכין שמהווה את תחילת תנועת הרכבת.היא נוסעת ואני נפרד משיירים

של חיים.

עדיין עסוק בתנועות .מודד אותן כול בוקר מחדש ,מותח את גבולותיי ומשתהה.

מתרכז במרווחים שבין מחשבה לתנועה, בתווך יש עולם שלם של חוסר.

מהבוקר אני כמה למוסיקה חדשה, מוסיקה שתהדהד את תנועות החיים.

מדוע את מביטה סביב?תמיד התעניינתי במבטייך התוהים.

בתנועות סביב אני לוכד את האוושות האחרונות של היום,תזוזה, תקומה, חדלון וסיום.

מעגל חיים.

נאמן לדרכי  אני משרך ומקשיב .מתבונן על כול המתקיים ,ההתבוננות סביב מרחיבה את הדעת מרחיבה את הרגישות.ומצמצמת את עצמך.

העורכת שלי ביקשה שאומר מילים ברורות אז אני מנסה לומר אותם ,מסיר את החלקים הלא ברורים  ממני.

"תסיר את המילים הלא מובנות, לא בשירה אנו מדברים רק במילים".

קריאה היא כמו סולם, בכול שלב שאתה עובר אתה נושם וחושב אחרת. שאתה חוזר לספרים או סופר שאהבת, אתה קורא ומקשיב לעצמך ,מרגיש שאתה חוזר הביתה.סמי מיכאל הוא אחד מגיבורי חיי, בספריו חסות, ויקטוריה ,מים נושקים למים ועד יונים בטרפלגר הקסום תמיד הוא היווה עבורי עמוד אש של כתיבה .כתיבה לא מתחסדת חסרת גינונים של קאנונים ישראלים.בספרו האחרון מעוף הברבורים הרגשתי אכזבה .אולי ציפיתי.השפה סמי. פשוט השפה.ואהבתי אלייך היא לתמיד.

יש למילים השפעות להמשך התנועות, הם כמו סולם שלא נגמר, אתה מטפס למקום שאין לך עליו שליטה ויורד בשלבים לפרקים,מחפש איזונים

הכנתי אתמול פסטה איטלקית ברוטב עגבניות מזוקק, היה טעים יחד עם יין אדום גרמתי לגופי לנוח להשקיט את עצמו, חושב מה קורה הלאה בתנועות החיים שאני סופר לאט,מונה אותן אחד לשנייה ,מחפש את הצליל הבא.

רצתי בשדות של הישוב שלי לבד שעות בין הערביים, תרתי אחרי השביל הנכון ,גומא את עשרת הק"מ שהקצבתי לעצמי,הנפתי את ידי מול צלילים של דילן "ברכבת איטית באה".אני לא צריך הופעה בשביל לדעת שהוא יכול להעיף אותי, עפתי. צפיתי בשדות מלמעלה, הבטתי בערב מכסה בשמיכה את השדות התענגתי, אני מתענג על רכות .

בגינה בערב חשבתי שוב על סמי מיכאל.אני מאד אוהב אותו ,מאד.

נלכדתי בתנועות גופי הנוצץ לאור סוף היום. אני משחרר ממני את התנועות הצפופות,נותר מאוזן.מבין שמתוכי נובעים אפיקים של מילים לרוב .עדיין צעדי מהססים.

אני יושב על אדן חלון מול הים התיכון,מתבונן .תפאורות חולפות מול עיני,מעין מרקע קסמים פרטי.

התבוננתי באדם המשרך דרכו לאיטו בקו החוף,הוא מליט את עיניו לשמש השוקעת,נבלעת בכחול הפוער את פיו. כדור עצום היא השמש .האחד נעצר מסובב את גופו לכיוון הים הבלתי נתפס חושב.על מה הוא חושב ?

יש רוגע בתוך הרמונית הצלילים שמתנועעת איתו יחד.

אני קשוב להד הזמזום לידי,מילים קופצניות,חיתוך דיבור מהוקצע לפרקים.

הוא לוגם בירה מכוס גבוהה, עיניו סדוקות.

"את באה"? הוא שואל

היא מסיטה את מבטה לכיוון הים המשתרע,עיניה מכוסות במשקפי שמש שחורות.אין רוך בתנועתה.

היא לוגמת קפה עשוי בספל בצבע שנהב.

"אני באה" היא עונה.

הם לא קמים.

אני מסובב את ראשי לכיוון השמש ומניח את הנגן באוזני ,יש לי צלילים משובחים באוזניים.

צלילים של מרחבי אינסוף.אני אוהב צלילים איטיים הם תפאורה משולמת עבורי.

אני רעב עד מוות ,תאב. יש בי  צורך לפרמטרים רבים ומגוונים, אני רעב בהחלט לתנועות מפרות.תנועות חושניות,נשר מעופף.

שבוע הספר מתחיל מחדש, מוסד ממוסכן שמדינת ישראל מנחילים על קהל עם הספר.

כולם רצים בין דוכני ענקי המסחר וקונים רבי מכר שזמנם מתכלה בפרוטות

ואנחנו מחייכים .

המדינה המערבית היחידה  שאין חוקי אמת בה. מתפרקים מנכסי האומנות תמורת חיוך של חניות מעוצבות .שיזדיינו.

 עדיין יושב על אדן החלון מול הים התיכון רעב

יש לי תנועות של זוויות טעמים בחלקי העין ,היום יש לי רצון עז לתערובות של מאכלי ים ,אולי דג ים שמן שיכול להכיל את עשבי התיבול העזים.אני מת על דגים שמנים שיש להם ארומה של ים.לקלף את ההידרה ולמצוץ בקול את חלקי העצמות. טירוף של טעמים.

אני מוזג יין קר צונן.אני אוהב יין.

לא רע אצלי על אדן החלון.

רצתי עם רן אתמול,אלה היו שעות סוף היום,הרגעים שהשמש מהפנטת בקרניה הכתומים.רצנו בין השדות של איזור מגורנו.כול צעד נמדד בתוך האדמה. ול פסיעה נוחתת על הקרקע וממשיכה בתנועה.התנועה הנרחבת.אני זז והוא מעופף.תנועות משותפות.

רן דיבר אני הקשבתי ,לפרקים הקשבתי גם לעצמי מדבר.האוויר היה קריר. ברגעים האחרונים של התנועה הבנתי את הכמיהה למרחקים הארוכים.

תנועה ועוד תנועה .

סיום..

אני גולש עם האוטו כלפי היציאה מהחניה של בית העלמין.  יורד בכיכרות אחת אחרי השנייה, הכבישים ריקים. עובר את היציאה ממרכז העיר ועולה על המסלול לכיוון השכונה, לאורך השדרה המובילה אל הים.

במקום להמשיך לכיוונו אני פונה ימינה ויורד אל הכביש המוביל לבתי השכונה הישנה. אני עובר בין בתי הרכבות ברחוב אלי כהן. כבר בין ערביים של יום שישי חורפי, השכונה ריקה מאנשים, תושבי השכונה הישנה שלי מסתגרים בבתיהם. אני נכנס לחניה של בלוק הרכבת של השכונה בה נולדתי, גרתי ובגרתי.

החניה רחבה, מכילה עשרות רכבים חונים. אני מוצא חניה פנויה. האוטו עדיין מונע, החלון עדיין פתוח, אני עדיין מקשיב לרעש הים הנוהם מרחוק משתלב ברעש הגשם המרעים על גגות הרכבים. פניי משקיפות אל האור האחרון של יום שישי. באחת הכניסות נדלקת נורה, אב ובן לבושים בלבן עם כיפות על ראשם, פוסעים במהירות בין הסוככים בדרכם לתפילת השבת. עווית קטנה עוברת בגווי, אני נושם עמוק.

דוממתי  את הרכב ואספתי את התיק מהספסל האחורי. הלב שלי הולם  בחוזקה. אני נועל את האוטו ופוסע לכיוון הכניסה של בית הוריי .

נעמדתי בכניסה, מתבונן מלמטה כלפי החלונות המוארים של הבית הישן שלי.טיפסתי במדרגות כשריחות של שבת מגיחים מכול אחד מהבתים, ריחות של פעם. קשה לי בטיפוס האיטי, מדרגה אחר מדרגה, ריח מתווסף לריח, הניחוח של הלחם הנאפה, הארומה של הדגים המתבשלים ברוטב האדום השורף, ריח השבת באוויר.

אני עולה, מתגעגע לעצמי, בכול צעד במדרגות לקומה של בית הוריי אני מכוונן יותר.הגעתי לדלת החומה עליה תלוי שלט חרוט מעץ, משפחת סרוסי.

דפקתי  בדלת.

"יום השישי ויוכלו השמים והארץ וכול צבאם

ויברך אלוהים את יום השישי

מכול מלאכתו." 

 יומן מחזורי.

מחשבה עולה מתחת לצללי האור הנמוג. אני מתכנס לתוכה ובהדרגה מבין שמתחת למעטה ההגנות עולות תהיות שונות ,תהיות שמעלות סימני מתיחה על פניי.

אני רחוק.מפליג בנשימות הפרטיות שלי,מנותק מכול תחושה בגופי.ברגעי המרחק אני מתכרבל בעלים של מחשבות תוהות ,צועד בתחושות גוף עזות על מרבד תחושות קיומי.

מונה את הצעדים אחת ועוד אחת .זמנים מגוונים .מוסיקה של תנועה מתנגנת בטנור משובח נמהלת ברכות במסילות השמיעה

ומשם אני פקוח לאור.

בעברי הייתי הייתי צליל עז דורסני ,נותרו בי רק מקבצי צלילי מחשבות ,הבולעניות של ימי עבר התרככו לתנועות תשוקה.גיליתי שיש זמנים לכול דבר, זמני ביניים ,זמני ליאות ,מחשבות על תורת חיים.

אני כותב מילים רבות ,מחלק אותם לחלקים מאוזנים ,לבסוף אני נשאר מיותם וחסר עיצורים ופסקאות.הכול לחלוקה בתנועת הקיום המתגלגל

המחשבה הטובה יש בה נשימות רכות,נשימות מתמלאות.

תביטי סביב ,את יכולה עוד להביט מבעד לענני הגשם שממלאים את האישונים ,תתבונני בגיבור ילדותך ניתץ כטוטם חסר עורקי חיים, נותר כיחידה אחת מסתיימת.אולם יחידה שלמה של צבאות עולם סביב.

קראתי לאורך השבוע ספר של  סופרת בשם אנה אנקווסיט לספר קראו "הסוד".ספר הולנדי הכתוב הצורה המצומצמת ביותר.כול מילה מהדהדת בדייקנות מינימליסטית ואומרת שורות שלמות, דפים.הסופרת מרכזת את התנועות, לא משחיתה מילים לריק, אומרת ואני מקשיב .לפעמים שאני מסיים לקרוא ספר מסוג זה אני צריך לנשום היטב שנית ולשחרר,הספר הוא מטען הכאב הספר הוא גם מטען של שחרור .אין חיים נוקשים שיש בהם מזור ,מעניין .

ימים של מוסיקה ממלאים את עורקי ימים מיוחדים של צלילי מחשבה .אני מביט.

קניתי באיטליה כנפיים חדשות, כנפי מעוף רחב ,כנפי חלום חדשות, ואני עף.

אני עדיין מתבונן לתוך האגם בעל האדוות הרכות של קצף. בתנועות משוכלות האגם כמוני זז.

איך נשימות הופכות רכות, תנועת נשימות יכולות להעלים את עצמן מעצמן .מעניין פשוט מעניין