לבד .על מה מדובר בעצם.על סוג של מחשבה.סוג של תחושה פנימית. אמיתות.

אני כותב, מחלק את המחשבות לחלקים מסודרים.מסדר את המחשבות מדממות.באוזניי ג'וני קאש הגדול אומר לי אמת.מספר לי על החלקים הלא מסודרים,אלה המדממים.

אני אוסף חלקים נוספים מהפרקים,מקטעים שלמים.בוחר מחשבה שלמה.אני בוחר אני נחשב.

יש מהפיכה באוויר ,זה מעולה שיש מהפיכות .היא מוציאה ממני את הרעב שחבוי בתוך המסודרות הבורגנית שעטיתי על עצמי.

העיט פורס את תנועות כנפיו.כולנו נשרים.

קדימה ג'וני אני רוצה להתעופף כמוך על גבי הנשר, לעוף רחוק מעל החלקים המדממים שאני מנסה לברוח מהם.

התבוננתי בתנועות של האיש שישב על הכסא ממולי,חוסר שקט ליווה את מבטו, תנועת עיניו קיפצה ממקום למקום.הוא התנשם בכבדות,נושם ונושף.

הוא נראה מוטרד.אפילו עצוב ,אולי אשתו עזבה אותו, אולי עבר אסון גדול יותר.אני לא יודע,אני מתבונן

חולצתו בתוך מכנסיו,חגורת עור חומה הדקה אותם יחדיו. היו בחולצה קפלים של חוסר תשומת לב .הוא לעס קוראסון בטעם שוקולד,פירורים נותרו על שפתו.האיש לגם קפה הפוך.עיניו חיכו למישהו או למשהו היה לי רצון עז לשבת לידו ולשוחח איתו.התעלמתי, הקשבתי להלמות הלב.

המלצרית הגישה לו חשבון בטס מתכת. הוא שילם במזומן,לא השאיר טיפ. התרומם והלך כפוף.נותרתי ריק.

בבוקר קמתי מוקדם ,רצתי עם אמנון ,הוא רץ טוב ממני.עניין של גנטיקה או אולי עניין של איך וכמה .קשה לי לפעמים להודות על התנועה שקיימת אצל אחרים טוב ממני.רצתי לבד את הק"מ האחרונים השמש כבר בערה בשמיים רגעי מחשבה .הגעתי בזמן.היה נהדר.

מהפיכה .הגיע הזמן. http://www.youtube.com/watch?v=YwSZvHqf9qM&feature=relmfu

פרק הסתיים.אני מניח את אצבעותיי על המילים המתכלות ,מתבונן בטקסט המרצד במסך הלבן. משתהה, תחושה כבדה מחלחלת לתוך גופי.

סיום.

 אני חושב על הזמנים שעברו.מרווחים די ארוכים שעשיתי בהם מילים ,כתבתי פרקים, איגדתי אלומות אור של מחשבות.

בתוך התנועה הרחבה שאספתי לחיכי הכרתי אנשים, חשבתי מחשבות, הייתי דרור אחר,לפעמים דרור מוזר.

לרוב  נותרתי דרור.

אני משתהה לנוכח הזמן.מעבד ציר ארוך של דמויות שחצו את אורכי ורוחבי.אספתי מהם חופן טעמים בגרוני.

שדות רחבים, אני נצרך להם.הפכתי לטיפוס של רוחב.

חודש יולי מרמז על כבדות הלב, טשטוש מחשבה.תנועות גופי נעות לאורכן ורוחבן של שעות היקיצה.

אני מאזין למוסיקה.קורא .מסיר את האיסורים.

אני מוציא את דמיוני לחופשי הוא משוטט .כלי נשק חד.

בתוך הדמיון נמצא החופש.

אני מעביר את אצבעותיי על בקבוק של מים קרים.הוא לח למגע אצבעותיי.מרגיש בי תחושה של מרחבים.

 כול צעד נמדד במקומות שיש חלומות, כול תנועה נמהלת,בתנועת רצון אחרת.

אני קשוב לצלילי העיט שבי עיט המרחקים,מחפש בתוך מסילות השמע את הצליל המושלם

אני דורך את קשתי.

http://www.youtube.com/watch?v=3jW-AvMLoFg&feature=related

תקשיבו לשלמות

מבט קצר.יש תנועות גוף שהן מחווה לחיים .אני מקשיב לצלילי מוסיקה חדשים.הגוף מגיב.

השמש שוקעת לאט נעלמת ,כלב לבן מסוג לברדור מקפץ בתוך האופק הכתום.

ערב מתחיל יום מסתיים.סינרגיה.

אריה אוהב את רותי עמיר לב אומר, שר ,זה לא משנה אצלו ,מילים נאמרות,הוא שר סיפורים

סיפור שלם בתוך אקורדים ,נוסע וחוזר .

אני קם מהכסא הקטן, מנקה את הרגלים מהחול ,נעמד מול הים שהופך כהה מול הערב היורד.

נפרד ממשהו ,פשוט נפרד.

יש לי כאב בצלעות.

פרידה שאין לה עולם שלם.יום נגמר

סיפור שלם בתוך הראש של דרור,ללא אקורדים

מחשבה ארוכה.בחוץ מחשיך,אני רץ.נושם את תנועות הערב צעד ועוד צעד, הגוף ממרק את עצמו אני נושם.דורך על שבילי כורכר,לצידם פריחה של זרעי חרדל

באוזניים ממשיכה לפעום בי מוסיקה אישית, אני מתבודד עם הזמר בעל הקול הנמוך, הוא מלהטט את המרחבים.

Bill Callahan שמו

ואני אוסף את הצלילים שלו למסילות השמע.צעד, אקורד .אני צף. הערב סגר את היום

השדות רחבים.אני נע.

נושם.

פריסות כנף איטיות, תנועה, קצה, מעוף

יש כוח זורם ככל שאתה מטפס יותר ,מניע את גופך .תנועה ועוד תנועה

הנשר בך חושב על תנועות גוף. אתה מביט לתוך הנשמה שלך .נשמה כהה, יש בה מלאת סתירות.

הספק מסיט את מוטות כתפיו מתרחק .

תנועת גוף .

ים ,יבשה ,אופק, המוסיקה מרחיבה את החור בנשמה.

על הסלע שנשקף לים של יפו ניתן לראות חותרים בקיקים .תמיד רציתי להיות חותר קיק.

בירה קרה ,יש לי רצון לבירה קרה.

ושוב הצלילים

http://www.youtube.com/watch?v=yHcm8hlSwVU&feature=related

רגע עובר. פרק זמן קצר המתחבר לצלילות המחשבה שאני מנסה להקנות לעצמי.

אני לא שקט כלל.

הגוף סיגל לעצמו תנועות לא נשלטות.פנימיות רובן. גוף נושם הוא מיכל שלם של תחושות נלכדות.

האנרגיה הלכודה בתוכו יודעת להתאים את עצמה לזמנה. כרגע זה לא הזמן.

אני נמהל בשברירי שיחות,מעין תיבת תהודה של קולות אנושים.נדמה שהמילים מווסתות את כוחן לתוכי,טוענות לבלעדיות.

אני משתדל לכתוב בתוך חלל פרטי ,מפזר את קולות הרקע ממני  והלאה,מהסה את הצלילים שקוראים לי להטות את מחשבתי.

התבוננתי.

הם ישבו בשולחן לידי בקרבת דלת ההזזה החיצונית.אני כמעט בטוח שבמרכז השולחן היה מונח ספר של פול אוסטר,היה לי קשה לקרוא את שמו.כנראה הספר שייך לה.תחושה כזאת

"אתה חושב שיש סיכוי " היא מלמלה.

הוא לא ענה.

הסיט את ראשו כלפי החלון  הגדול ושתק.הוא היה חיוור פנים,לא אהבתי את מראהו

אצבעותיו טופפו על קצה השולחן.

ניסיתי לזהות את שם הספר.

כנראה שהיא הבינה שכבר אין סיכוי.השתתקה

ברקע נשמע שיר ישן של החלונות הגבוהים, הסטתי את ראשי מהשולחן .

הם קמו והיא הניחה את ידה על גבו.

הוא צעד במהירות, היא נגררה אחריו.

שיר חדש של זמרת עם קול משעמם השתלט על החלל

ביקשתי חשבון.

בדרך לצפון הבטתי על תנועת המכוניות. יש מימד מהפנט בשדות הצחיחים שמתגלים לך לצידי הכביש.הקשבתי למוסיקה שאני מאד אוהב.צלילים עם זמר בעל קול טנור ,מוסיקה חרישית.

עדין התחבטתי לגבי המילים שאני כותב.כול מילה הופכת למשקולת.

העמדתי את הרכב מול השדה הקמל בעמק .

בשדות הצהובים עובר קו השקיה אוטומטי, מתנועע בצורה איטית כמו פיל ,לאורכו טפטפות של מים מרחוק עומד טרקטור  צהוב.

שקט.

רציתי לעשן סיגריה דבר שלא עשיתי כבר כמה שנים.לגמתי מים מבקבוק מים מינרלים

והבטתי.השמש החלה לעשות את הסיבוב האחרון של היום.

אני דומם.

בבוקר קמתי מוקדם ורצתי בשדות של ישוב מגורי, השמש עדיין הייתה טובה אלי.

הקשבתי לאותו צליל מוסיקאלי.

שקט

יואב כהן גילה שהוא יכול להתבונן פנימהלתוך הצלילים.הוא מסוגל להתרכז בצורה מושלמת כך שהתודעה שלו מתרוקנת מרעשים לחלוטין  .הוא מתיישב על מיטתו המצופה בבד בגווני כחול וטורקיז,רגליו כפופות,גבו נשען על הקיר המהווה לו תמיכה, מניח את פרקי ידיו על ברכיו. אצבעותיו טופחות בתיפוף קצבי על פי צלילי המוסיקה שעליה הוא מתחיל להשקיף.

בהתחלה הוא מרפה את גופו בשני סטים של נשימות קצרות ואחת ארוכה. שגופו מספיק רפוי,נפתחת בראשו דלת התודעה והיא מאפשרת לצלילים להיכנס ולערפל אותו כמו גשם איטי ההופך מטפטוף למטר.המוסיקה מפלסת את דרכה לתודעתו בנחישות,מנקה שאריות של מחשבות רעות ואוטמת שאריות פחדים ישנים. הצלילים מטהרים חלקים של בדידות בנפשו של יואב כהן.

עיניו עצומות כשהוא מחדיר את  צלילי המוסיקה לתוכו ומתמלא בהם ,נעצר, נושם ,מתבונן בצלילים המלחכים את תודעתו כאדוות רכות, מלטף  בכריות אצבעותיו את האקורדים המתעופפים. העונג היה כמעט בלתי נתפס מוחשית.

לאחר רגעים מספר הוא פוקח את עיניו .מולו  נפערת מנהרה של תמונות מרצדות ששואבות לתוכה את מחשבותיו.התמונות מנקות מתוכו גבשושיות נכאים שאסף לגופו במשך היום. בדיוק בשנייה המדויקת כשהצליל מאפשר לגופו לנשום נשימה ארוכה,יואב מסתמר,יונק משב  אוויר לריאותיו, לוכד את הצליל בריאותיו ובאיטיות מרפה את גופו כליל.

ברגע צלול זה יואב יכול להביט לתוך הצלילים, לחוש במלודיה שעולה מתוך תיבת התהודה הפרטית שלו .לרעוד מהנגיעות המושלמות של היופי המוסיקאלי.הוא מניע את גופו בתנועות קלות מעלה ומטה, קדימה ואחורה, המסע מתחיל.

מוצף יואב מקלף את מקל הסבא המוסיקאלי,סלילים של הרמוניות  נושרים באיטיות,כמו עלי זהב הם מתעופפים.עיניו מחודדות כקולפן משונן משילות את השכבות,חושפות את הגרעין הפנימי.עונג עצום מתכדר לו בחלל הבטן, הוא מתמזג עם הצליל.ברגעים אלה יואב מתקבל ומשתייך .

הקסם יכול להמשך למשך יצירה ארוכה או למקטע קצר, אין ליואב ידיעה מדויקת מתי הוא יתרחש. הוא רק יודע שלבטח הוא יקרה. בהישמע חליל צד או פריטת גיטרה קלאסית הפלא מתרחש במהירות.יש פעמים שהשירה כה רבת יופי  מידית תודעתו נפתחת ומתבוננת בצלילים.תענוגות רבים עולים  ברגעים אלה בראשו ובנפשו.

הוא סיפר לאימו על היכולת לחדור ולהתבונן פנימה לתוך הצלילים . היא הביטה בו כהרגלה במבט ספקני וטרוד,הוסיפה חיוך מריר "מה אתה רוצה ממני למען השם," אין לך במה להתעסק, אולי במקום לרחף כול היום תתחיל לחדור פנימה לתוך הלימודים ."

יואב חדל מלדבר על הנושא והמשיך להביט בצלילים הבוקעים בתוך המערכת המוסיקאלית בחדרו, מסיר את משקל אבני העצב שנגרפו לגופו במשך היום.

 בצהריים יואב חוזר מבית הספר התיכון בחדרה בו למד בכיתה י'.הוא צועד בשביל הכורכר הכבוש המוליך לביתו, פותח את שער הברזל החלוד. בעבר בבקרי שבת, אביו היה משמן את צירי השער החלוד,בימים אלה הרעש נותר צורם.הוא סוגר את הלולאה ונכנס לביתו דרך דלת הרשת . מתיישב ליד שולחן האוכל במטבח הצר המשקיף על הפרדסים הנטועים סביב השכונה,מרחוק נשמעים רעש כלי העבודה הכובשים את הקרקע וקולות ניסור העצים .

 אביו הכריז בארוחת הערב ששכונת יוקרה חדשה נבנית במקום הפרדסים, שמה של השכונה יהיה "פרדסי השומרון" השלט כבר מופיע בפרסומים בעיתונים המקומיים,"עידן חדש בחדרה, בתים בסטנדרט גבוה, שלושה או ארבעה חדרים".אביו הנהן בראשו ואמר "אלה החיים,מגיע חדש וזורק את הישן.החיים מהירים יותר יש להם קצב שונה, אתה מבין יואב אין זמן יותר לחלומות,זה הזמן למהירות מחשבה, אסור להישאר מאחור, פשוט אסור."

יואב היה נחמץ.עלה בו זיכרון על הפרדס שאליו הם היו הולכים יחדיו בתקופה שאביו עדיין חייך אליו.אביו היה לבוש בחולצת העבודה הכחולה, נראה בלתי מנוצח.אוחז בידיו סל מכולת כתום ,מקרב את חוטמו לגזע הדביק מהשרף של עץ ההדרים נושם את ריחו ומהנהן בראשו לאות כבוד. קוטף את הפרי הכתום העסיסי, חורץ עם האולר פסים סביב ומקלף פס אחרי פס, בוצע את התפוז הקלוף  לחצאים ונותן חצי ליואב,הקמטים סביב עפעפיו שבדרך כלל היו נוקשים היו מתעוררים בנהרת נעורים,"תאכל מותק, תטעם מאושר הזה .ועכשיו נקטוף תפוזים גם לאימא ולרונן שחוזר מהצבא לשבת,נבקש מאימא שתכין את הקליפות המצופות סוכר,אתה מת על זה" הוא חייך.

כשרונן היה מגיע לשבת, אימא הייתה מקבלת אותו בחיבוקים ליד השער, אבא היה מעט נבוך,לוחץ את ידו וטופח על שכמו, עיניו היו בורקות

אימא הייתה מכינה  דג ים ברוטב חריף, רונן היה מרים את מכסה הסיר, נושם את הארומה, טועם עם האצבע את הרוטב והיה אומר "איזה ריח מדהים, אימא".אוחז בידו מזלג ועוטף סביבו פיסות מהפלפל האדום אוכל ברעבתנות. מחבק את אימא בחיבוק צמוד.אימא הייתה צוחקת ומנשקת את לחייו, אומרת לו מילים של אהבה במרוקאית של פעם.  אחר כך היה מתקשר ליעל להודיע שכבר שהגיע. ומתיישב ליד אבא שהיה ממתין צמוד לשולחן.

אלה היו רגעים משפחתיים,רונן היה מספר בקול נמוך על המסעות הארוכים והשמירות המקפיאות, לוגם מהקפה השחור וטועם מעוגת הפרג שאימא הייתה מגישה לו. אבא היה מהנהן בראשו, קורן.כולם היו קרובים, חוט ארוך של אהבה כורך ביניהם.

 יואב היה יושב כדרכו בכיסאו הקבוע משקיף בהתרחשות ואינו מעורב. לאחר כמחצית השעה רונן היה אומר ליואב "בוא לחדר אחי נדבר קצת" לרגע זה ציפה יואב.

בחדרו רונן היה מסיר את החולצה הירוקה והמאובקת, מתיישב מול ערימות התקליטים  שכיסו את שולחן הלימודים,ומילאו ואת מעמד המתכת ,התקליטים היו מסודרים על פי שמות הזמרים הלהקות .

רונן היה מחייך ליואב "בוא נתפרע לפני שיעל תבוא,הוא מניח את התקליט של לד זפלין בפטפון השחור,מהרמקולים הגדולים שעמדו בפינת החדר היו עולים הצלילים בעוצמה.רונן היה מניע את ראשו בחוזקה,צורח את המילים בדיוק כמו רוברט הגדול. יואב היה מתופף בקצב על ברכיו מתחבר למקצב המוסיקה דרך גופו.אימא  לא הייתה פותחת את הדלת בטענה שהרעש מפריע.היום היא צועקת שהיא לא מסוגלת לשמוע את הצלילים האלה ודורשת ממנו שיניח אוזניות שיאטמו את הרעש.

רונן היה פורט בגיטרה דמיונית ,משחרר את האנרגיה הלכודה בו, מרסק את המשמעת שהביא מהיחידה. יואב היה מתבונן בו בחיוך גדול ,כול כך חיכה לו.

רונן הצביע על כול התקליטים הפזורים בחדר "הכול שלך ילד, רק שלך, אתה אחי הצעיר ואני מודיע לך בצוואה שהכול שייך לך, לד זפלין,פינק פלויד,וגם המשולש של יאנג .חוץ מהתקליט של פיטר המיל אותו אני לא נותן לאף אחד, אם אני ימות הוא ימות איתי, אבל מי מת".הוא היה מניח על מגש הפטפון את אחד התקליטים של ג'נסיס ,נעמד על המיטה ושואג את המילים של גבריאל העצום, עיניו נוצצות. הוא סיפר ליואב שביחידה אין כמעט אפשרות להקשיב למוסיקה.לבסוף הם היו מקשיבים לתקליט שהם הכי אהבו "שלום לאבנים הצהובות של אלטון ג'ון" מתיישבים קרוב,ראש צמוד לראש, ורונן היה מספר לו בלחש על המארבים והחדירות לשטח האויב ,משביע אותו לא לומר מילה להורים .יואב גם רוצה להיות לוחם,בדיוק כמו רונן אחיו הגדול .

הם היו נשארו מסוגרים בחדר עד שהייתה מגיעה יעל.אחרי ארוחת הערב יעל ורונן היו סוגרים את הדלת החדר,ורק מוסיקה שקטה נשמעה מחריצי הדלת. אבא ישוב על הכורסא היה מחייך,"יואבי אחיך עושה חיים אה,עוד מעט יבוא תורך".אבא שלו מאד אהב את רונן.יואב מוכרח להיות חזק עבורם ככה אמרו לו בלוויה.

יואב אוכל את ארוחת הצהריים שחיכתה לו על השולחן במטבח  ובמחשבתו הוא כבר רואה את צלילי המוסיקה שלהם יקשיב היום בחדרו .  בסיום הוא היה שותה מים מהבקבוק במקרר ורץ לחדרו .זמנו היה מדוד לצלילים. בחמש בערב היה נכנס אביו מהעבודה,,עייף מעומס הלב ועייפות הנשמה, פוסע בכבדות דובית ברחבי הבית ברצון לשחרר את זעמו, יואב היה צריך לתת תשובות לשאלות המוטחות לכיוונו.התשובות לעולם לא היו מניחות את הדעת.

יואב היה נכנס לחדרו הקטן הגובל עם הסלון של הבית על ידי תריסול מאולתר, מרכיב את האזניות השחורות עם הספוגיות הרגישות כך שפתחי השמע מונחים במדויק באוזניו, מקשיב לצלילים הבוקעים מתוך המערכת המוסיקאלית שקיבל למתנת בר מצווה מהוריו .

 המערכת הייתה מסוג אקאי מכילה פטפון עם מחט יהלום,טייפ קלטות וזוג רמקולים שחורים. יום לאחר בר-המצווה  נסעה המשפחה כולה לתל אביב בפולקסווגן הכתומה של אביו. יואב ישב במושב האחורי ליד רונן. הם נסעו לחנות המערכות סטריאו ברחוב אלנבי .שם הם קנו את המערכת בכסף שקיבל מהאורחים, אלף מאתיים שקלים. כול הדרך חזרה לחדרה ישב יואב שקט והמום, אוחז בידו את הקופסה הכחולה שעטפה את המערכת.רונן שהרגיש בהתרגשות  אחיו הצעיר  גם שתק  וליטף בהיסח דעת את עורפו של יואב. כששבו לביתם איפשר ליואב להקשיב מהתקליטים שלו, יואב כהן לא ידע את נפשו מאושר.

ועכשיו יואב מתיישב על מיטת הנוער,מניח את אצבעותיו על ברכיו ומתופף את קצבי השירים,מניע את ראשו שמאלה וימינה מחכה לרגע שהצלילים יבואו ויאחזו בו כבמניפה צבעונית של שלמות, הכאב  שמתנחל דרך קבע מתחת למפתח הלב,מתפוגג ונעלם  באיטיות.לפעמים כשהמוסיקה הייתה ממלאת אותו עד שלא יכול יותר לשאת אותה, הוא היה יוצא מהחדר הקטן ופוסע לכוון החדר השני, חדרו של רונן. פותח  את הדלת המוגפת, נכנס בדומייה, נושם את ריחו של אחיו המת .

החדר נשאר מסודר כאילו לא עבר זמן רב, המיטה מוצעת בכיסויים לבנים, על הקיר היו תלויות תמונות של רונן ויעל מחובקים מתחת למפל מים שוצף. על הקיר ממול תמונה של רונן כורע עם הרובה בתוך שדה קוצים משקיף למרחק כאילו נלכד בשקט, ממתין לטרפו.המדים הירוקים מגוהצים תלויים בקולב בתוך הארון.נדמה שעוד רגע קט רונן חוזר מהמקלחת מסיר את המגבת הכרוכה סביבו,נותן לטיפות האחרונות לטייל בגופו הארוך, "תלמד יואבי, תמיד להשאיר את הגוף מעט רטוב אחרי המקלחת, הטיפות האחרונות, אלה הן הטיפות הכי אמיתיות על הגוף. הן מקררות ונעימות עושות לנו עור של ברווז .יואב מקשיב עד היום לאחיו הבכור ,אחרי מקלחת  הוא משאיר את הגוף רטוב , נעטף במגבת רפויה מותיר שובל של מים בדרכו לחדר, "טבעי יואבי טבעי כמו ימי קדם". יואב עושה זאת טבעי טבעי בדיוק כמו ימי קדם.

התקליטים נותרו מסודרים במתקן על השולחן,הוא פוסע  פנימה ,נוגע במיטה בכריות אצבעותיו ,מלטף את המדים התלויים בארון. בגרונו כבר הגוש  מגודל, מכודר.

הוא מדפדף בתקליטים  ומוצא את התקליט של פיטר המיל, נוגע  בעטיפה מקרב אותה לחוטמו ולשפתיו ,מריח את הריח העבש של קרטון.  מנגב במהירות את הרטיבות שנושרת מעיניו על העטיפה המהוהה,"אסור לפגוע בפיטר" הוא לוחש לעצמו. הוא עדיין לא מעיז להביט בצלילים, מחזיר חזרה את העטיפה לערימת התקליטים,מסתובב ויוצא מהחדר במהירות.

נשימתו מהירה ובתוכו הגוש הסמיך גדל ומתעצם מכביד על תנועותיו. הוא ניסה פעם להסביר לפסיכולוג בעל המשקפים העגולות מה הוא מרגיש. הוא לא הצליח לומר מילה רק נהם כחייה. הפסיכולוג   אמר מילים ארוכות והן לא היו מובנות לו.מילים לא יצאו מיואב. הוא נסגר בתוך עצמו,רועד,עד שאביו הגיע ,עטף אותו בשמיכה ונשא אותו לפולקסווגן הכתומה, לא היה אוויר  בגופו.

יותר הוא לא ביקר בקליניקה הקטנה במושב ליד חדרה.

 הוא רץ לחדרו ,פותח את החלון המוגף לכיוון הפרדסים הנעלמים.  מתיישב על אדן החלון כך כשרגליו צמודות לידיו העוטפות אותם בחוזקה, פרקי ידיו לבנות ממאמץ, הוא מניע את ראשו כמחפש את הצלילים שינחמו אותו.

ברגעים אלה הוא לא יכול היה להתבונן לתוך הצלילים אלא רק חיפש מזור לכאב בתוכו.

לעיתים הייתה מופיעה תמונה קבועה שבה הוא נופל מאדן החלון, נפילה ארוכה שנדמית שאינה נגמרת לתוך בור הנראה כמו דלעת בעל צוואר צר שמתרחב ככל שהוא מעמיק פנימה. הוא צולל לתוך האפלה, רק חש את משב הרוח העבשה מנקר בפניו.המסע למטה כמעט אינסופי, יואב יודע שרק שיפקח את עיניו גופו יגיע לתחתית. הפחד מצמית אותו הרעד בגופו מתעצם והקרירות באפלה מתגברת. יואב הרגיש שהוא כבר חייב לפקוח את עיניו, והוא עושה זאת במכה אחת  לא להסס.

הוא  פקח את עיניו רגליו נגעו בקרקע יציבה.

בתחתית הבור ניצב שולחן קטן בצבע חום בצמוד אליו עמדה כורסא יפיפייה מצופה בד אדום זוהר, נראה כאילו הכורסא חיכתה רק לו.הוא צועד לאורך קרקעית הבור עשויה מחול רך ומהודק מתקרב לכורסא שנדמה ששואבת אותו לכיוונה, מעביר את ידו  עלייה מרגיש את רכות בד הקטיפה העדין.הוא מתיישב עליה ומרפה את גופו המתוח, הכורסא הייתה נפלאה לישיבה הוא שקע בתוכה בנינוחות רק הריח של החול והאוויר העבש הזכירו לו שהוא נמצא בתוך בור האפילה, ריח האוויר הדלוח שחודר למסילות הנשימה ואוטם את הצחות האוורירית, בטח זהו הריח שרונן מריח בקברו.חשב לעצמו .

קול בראשו אמר ליואב שהוא צריך לשבת בכורסא ולהמתין בסבלנות.בצורה מוזרה הכאב שהיה קבוע מתחת ללב נעלם והתפוגג, רק תחושת ציפייה אפפה אותו.

לפתע צעד לכיוונו פיטר המיל כאילו יצא מתוך העטיפה של התקליט.הוא היה לבוש בחולצה לבנה רחבה ששרווליה תפוחים,מכנסיים שחורות שאבנט אדום כרוך במותניהם. בידו הייתה  מונחת גיטרה אקוסטית ועל שפעת תלתליו היה כרוך זר קוצים,המראה של פיטר המיל הזכיר לו את ישו באחד מהציורים שראה בספר ההיסטוריה בכיתתו.

"אתה צמא יואב?" שואל פיטר המיל בקול חרישי וממיס.

 יואב הניד את ראשו לשלילה.

"אתה רעב?" שאל פיטר   

שוב יואב הניע את ראשו לשלילה

"אתה רוצה להקשיב ולהתבונן בצללים של המוסיקה שלי ?

יואב הנהן בראשו לחיוב.

פיטר המיל החל פורט על הגיטרה האקוסטית לאט ובמתינות, עיניו נעצמו וקולו עולה בחלל הבור, קול נפלא מעט שבור בקצותיו הקול עלה ברחבי הבור כתיבת תהודה אקוסטית.

פיטר המיל שר שירים ללא מילים, מהמהם את המוסיקה, יואב חש איך עפעפיו הופכים כבדים עיניו נעצמות והצלילים עוטפים את חלל הבור,

יואב מתבונן בצלילים של פיטר.כאילו חיכה לכך כול הזמן שרונן איננו בחיים.

ההמהום המתחבר לצלילי המוסיקה התגבר,יואב החל להתעופף באוויר מלטף את הצלילים הרוחשים סביבו בדומיה רבת יופי.רגשותיו השתחררו הוא הרגיש קל כנוצה. פיטר ממשיך להמהם  ויואב מרגיש את השלמות [U1] שתר אחריה מאז היום הנורא. יואב מקשיב לעצמו אומר אני מתעופף, והמסע נמשך לתוך הקסם המוסיקאלי הפרטי שפיטר מכין עבורו.

מתוך פינה צדדית בבור מגיח הבזק של אור כחול שגדל בהתמדה, הצליל ממשיך להסתלסל והאור גדל.יואב מזהה פנס רחוב בדיוק כמו  הפנס הניצב ברחוב האלון בחדרה. עמוד תאורה מעץ שבקצהו מורכבת זכוכית פלורוסנטית מפלסטיק קשיח, המוסיקה מתערסלת סביב הפנס, מאות מקלות סבא מחוללים סביב יואב משילים ברכות את עורו,מחדירים פנימה הרמוניה מוסיקאלית פלאית. יואב מסיט את מבטו לכיוונו של פיטר שממשיך לנגן בקצב קבוע על הגיטרה האקוסטית. זר הקוצים דמוי ישו זוהר על שערו הארוך והגלי.

יואב מישיר את מבטו לכיוון האלומה היוצאת  מפנס הרחוב הענקי שכאילו אין לו יסודות שמקבעים אותו  גופו של יואב החל שוב בדרך אוטומטית כלשהי לרחף כלפי מטה, כשמקלות הסבא המוסיקאליים מלטפים את אמותיו, מעבירים בעורו תחושת עונג נפלאה.

מתחת לאלומת האור של פנס הרחוב דמות מתבהרת לאיטה ונשקפת תחת האור הפלורוסנטי. על כסא פשוט מעץ משויף ובלוי יושב רונן, עיניו זוהרות, ידיו קולפות תפוז מהפרדס ליד הבית ברחוב האלון בחדרה, יואב מסובב את ראשו לפיטר המיל שמהנהן לכיוונו לאישור.

רונן מתבונן ביואב כולו זוהר, מוקף במקלות סבא מוסיקאליים, יואב אינו יכול לדבר, יודע שהכול בסדר, החיים הופכים נקיים, האבנים נסוגות מתוכו, רונן מסמן לו בראשו על פיטר המיל, מחייך בקצות פיו.

לאחר דקה ארוכה רונן נעלם יחד עם פיטר המיל.

עכשיו השעה שלוש יש לו עוד שעתיים שלמות עד שאביו ישוב מעבודתו, הוא מניח על מגש התקליטים של מערכת האקאי שלו תקליט שחור ומקשיב.

רעש ניסור העצים וכבישת הקרקע נמשך בלי די

הוא נזכר בדברי אביו בארוחת ערב אין זמן לחלומות הכול מהר

אין זמן  לחלום, אסור להישאר מאחור...פשוט אסור.