מרחבים.העין צורכת את המרחב.מסע פנימי של תחושות נאספות בתוכך.

סוף הקיץ נוסך בגוף הרגשה עמומה של ליאות,רגעי סיום. האור בחוץ הופך דהוי,מאובק.

הבוקר מתאחר,רוח איטית נושבת,מצננת את הזיעה הקרה.מרחבים הם תחושה פנימית .

דיאלוגים הופכים קצרים יותר, ממוקדים, דורשים מהמשוחחים יותר תשומת לב.הצעקנים כבר לא נשמעים,קולם מתכלה. כנראה אני פחות סבלן.

עבודה צפופה על שליטה הפנימית  דורשת ממך מיקוד ודיוק .

לפעמים אני חולם על אדם זקן שזז בכבדות ,רגליו יחפות ,מלאות בכתמי זקנה צהובים.הוא מדבר במילים שאף אחד לא מבין, בחלום אני מנסה להאזין לא מצליח להקשיב למלמוליו.עיניו עכורות, נדמה שכבר ראו הכול.נעמדתי מולו ושאלתי לשלומו הוא לא הבחין בי וצעד דרכי .התעוררתי

אני נעמד על קצות האצבעות ונוגע בפיסות האחרונות של החמסינים הגדולים

שנה חדשה באה.

אני חושב שהמילים של הזקן רודפות אחרי.

הנחתי צלילים .אלה שמלווים את צעדי.

http://www.youtube.com/watch?v=o3dcAIZgzes&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=fN0wxPeWWAg

http://www.youtube.com/watch?v=Sig0HBEzsYc&feature=related

כאב.מישהו יכול למדוד כאב,בטח לא אני.ניסיתי.

מעולם לא חשבתי שאפשר להתעלם מכאבים,כשכאב לי בכיתי,היום שכואב לי אני הולך לישון.

התמודדות קוראים לזה.

הקיץ מתהפך, מסמן ברקיע את האטת הקצב.אנשים מנוסים היודעים לקרוא את זרמי הים מחכים כעורבים,יודעים אלה הרגעים שהים משתבח.

אלה הזמנים בהם אתה סופר את קו הגבול.חוצה או לא חוצה.אתה מודד

מקטעים,קולות,המהום. בסוף אתה נשאר בקצה הגבול המואר

תנועות מואפלות.

האוויר מהביל בקו החוף, הלחץ מתרחב גם בתוך הכאוס הקטן שלנו זה הפרטי שאנחנו מתנגחים אליו. נותר רק להקשיב למילים להברות.

אימא גוררת את בנה הקטן, הוא נאבק בוכה, רוצה למלל את אדוות הקצב. כול אחד בתוך מאבק שונה.היא מנצחת גוררת אותו מקו החוף.

חוקר את הצלילים מקבץ את המילים, עובר את הימים.גיליתי מאגר של צלילים בלתי מתכלה של זמר שגורם לי לעוף מחדש.

גיליתי את האור ואני צועד בתוך האלומה...צועד.אני מסיר בדרך את חלקי גופי מסמן אותם לרוח הגדולה.יד ,רגל, לב,שריר

מוסיקה, שפה של אנשים ,שפה של מקצבים.הלב הולם אומר את המילים שלו ואני מקשיב,מתי למדתי להקשיב ?אולי שהחלטתי שאני יכול לעוף .קניתי כבר את ציוד התעופה.מילים, צלילים וכלי קיבול.

בשדות בבוקר מוקדם מאד, הצלילים נשמעים חדים.השמש משחקת עם תנועות העננים .והנה אני.

עכשיו.מקשיבים. http://www.youtube.com/watch?v=zFnmTQxa18E&feature=related

מרשה לכם לבכות... http://www.youtube.com/watch?v=W3z9PTjui7o&feature=related

ונותר לכם רק לעוף. http://www.youtube.com/watch?v=CXejKnonDMI&feature=relmfu

ולאט

ימים כאלה

זמן ,עיר חושנית היא ירושלים. ניתן לגעת באור הנוצץ מתוכה.הטעמים שהיא מרעיפה בהחלט נוגעים בבית הבליעה. עיר מזמינה.אני תייר בעיר הנמסה בתוכי.

 איש המישורים אנוכי שחווה את התנועה הרחבה ,מגע הים שאיננו.נוצר סדק בתנועה.

אוויר ההרים בערביים של אוגוסט יוצר בי כמיהה, כרגיל הכמיהה לא ברורה.

האוויר צופן  את אותו געגוע ,משב רוח מנקה ממני תנועות חבויות ,מטיב להסוות תנועות אני.

אני צועד ומביט לעבר החומות ,הן כהות בתוך ערבית היום הנשברת.אני לא אוהב חומות, מעולם לא אהבתי.אני מתמזג. לוגם כוס בירה קרה,בירה כהה.

הנחתי את האיפוד הקסום שלי על אוזני ,נמוג למול צליל שעולה באיטיות.עולה מרחיב את ליבי

http://www.youtube.com/watch?v=_YpfzmAQvoc

תקשיבו לחומות הן מולנו מונחות...כאובות

זיכרון מתרסק.

ישנתי היטב בלילה .אולי ההתרגשות מביקור בעיר חדשה ישנה,.זיכרונות נוכחים' רבים מאלה,ישנתי היטב ,שליו.

היום אני מתנועע כרגיל.קשוב לתנועות הלב.אנשים עוברים ואני מקשיב לדיאלקט ,לשפתיים הנעות.מחורר את הכאב.עיר של אנשים,אנשים זזים.

מתבונן.

במסעדה צפופה בשוק הומה ישבתי בשקט והאזנתי לקולות העולים מבעד לטעמים

מבטא גרוני, מבטא מתרחק .תנועות קבועות של מזון .אכלתי ,כרוב מומלא בבשר ואורז העלה בי שקט באוזניים, הסרתי את האיפוד.אני מקשיב לטעמים

לניחוח

בערב בבר ירושלמי נעים,הבירה הייתה טעימה ,הצלילים מסביב היו מרגשים, טעמים טובים היו שם.

בהחלט טובים

יש לי חבר משם(המקום שאנשים לא אוהבים לומר אותו) שקיבל אותי בשוק בחיוך של סוחר מיומן,טעמתי מהקפה ."ערבי טוב אני ",אמר וחייך אלי

ערבי מושבח הלוואי גם אני הייתי כזה.

סימני השקיעה מסמנות באבנים אפלוליות, כאילו מסגירות סוד אפל,כולנו האפלים יוצאים מנשמתנו מרגישים את התנועה ...האפלה.

זאת ירושלים של פעם.בלי זמנים

פשוט פעם.

http://www.youtube.com/watch?v=M2_Ra_klhg4&NR=1

נראה לי שהיום הוא היום השלישי לישיבה שלי בבור. אני נרדם לפרקי זמן לא מוגדרים,מתעורר מבולבל ומתבונן בחריץ הירח ברקיע  או בשמש הבוהקת ,מנסה להעריך את השעה או את היום. למרות מאמצי איבדתי קשר לזמן המדויק.ועדיין אני משוכנע שהיום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. אכלתי כבר את כול חבילת הקרקרים וסיימתי את הצ'יפסים האחרונים מקופסת הפרינגלס. אלה היו מוצרי המזון היחידים שהבאתי עימי בתיק .המים בבקבוק הפלסטיק שהיה לי הסתיימו .השתנתי לתוך הבקבוק וזרקתי אותו מחוץ לכותלי הבור.

המוח שלי בהיר באופן מפתיע, מחשבותיי נותרו צלולות, כמעט ניתן לחוש בצלילותן.  נכון ,יש לי תחושה קבועה של מחנק בשל האוויר המצומצם בבור,אולם עדיין מתקיים בי אורך רוח.

 לדעתי הגיע הזמן לצאת מהבור שהיווה לי תא מבודד למחשבות קיומיות. אוקיאנוס הרגשות שסער בתוכי הצטנן.

 תחושת הסוף החלה ברגע שרעות הודיעה שהיא עוזבת אותי.היא ניסתה לא לומר את ההודעה בצורה לקונית, אלה בדרך מאד מכובדת ,באופן רך ורגיש . אני מוכרח להזכיר לעצמי לא לשכוח את המחווה שנראית אולי חסרת חשיבות אולם עבורי המחווה הקטנה הזאת הייתה גשר קטן לחיים. אני לא אצטרך לשנוא אותה אחרי שאפסיק לאהוב אותה.

ולמרות הניסיון של רעות להיות רכה ורגישה, הצטברו בתוכי תחושות זעם רבות. ניסיתי לשלוט בהם,אבל הרגשתי שבתוכי פקע מיתר.

עכשיו  לאחר  שלושה ימי מחסה בבור, אני מנסה למקסם את ימי האפילה ולצמוח כאיש חדש ,דרקון בלתי מנוצח ,איש נטול תחושות של חולשה וריקנות, אלה אדם בעל עמוד שידרה, חסון ועוצמתי.

נראה לי שרעות חיכתה לרגע המתאים כדי שההודעה לא תשבור אותי לרסיסים קטנים, אלה לשברים גדולים שאיתם אני כן אוכל להתמודד.גם בפרידות יש משחק הוגן, ללא ספק רעות הייתה מאד הוגנת איתי.

הכול החל בתום ארוחת הערב כשפיניתי כהרגלי את הצלחות והכוסות מהשולחן ,גרפתי את השירים לפח.ברקע נשמעה מוסיקה מהדיסק של ליאונרד כהן .המוסיקה השתלבה יפה עם צליל המים הזורמים על הכלים ששטפתי.ליאונרד שר על סוזאן ,המהמתי את הפזמון .רעות ישבה על השולחן הפורמייקה מאחורי.

" אני רוצה לשוחח איתך עומר".הסתובבתי אליה, "כן רעות "עניתי . "אתה מוכן לסגור את ברז המים ולשבת איתי".סגרתי את ברז המים וניגבתי את ידיי והתיישבתי מולה .לא חשתי שום תחושה של פורענות סביבי. בימי השהות בבור הסקתי שכנראה התעוורתי לחלוטין והפורענות שהתרחשה, ריחפה כמו עב שחור מעלי,מעל כולנו בעצם.

 רעות הייתה יפה מאד ,שערה היה אסוף כפקעת ושזור בסרט שחור. ריסיה הארוכים הבליטו את עיניה הירקות, שפתיה  כהרגלן היו משורבבות קדימה .על פניה נחה רכות אוורירית שגרמה לי באופן מוחלט להרגיש רגש חזק של אהבה כלפיה. היא הניחה את ידיה על השולחן משחקת באצבעותיה עם ספל הקפה .היא אמרה לי את הבשורה ללא השהייה,לדעתי היא עשתה זאת בצורה הנכונה ביותר, ברכות המתבקשת  לעדן את הודעת הצער.

 "עומר אני רוצה שניפרד" המילים  היממו אותי במלוא עוצמתם, הייתי בטוח שרעות היא היחידה עבורי ואני היחיד בשבילה.

היא ליטפה בקצות אצבעותיה את ידי שכנראה רעדו מעוצמת ההודעה שנחתה עלי.

"למה את רוצה לעזוב אותי רעות?"שאלתי, קולי רעד.

"נראה לי שהפסקתי לאהוב אותך. בשלב מסיים יחסינו הפכו להרגל ,אני לא מתרגשת שאתה מלטף אותי, ואין לי תחושה של  כמיהה ותשוקה כשאתה שוכב איתי. המין בינינו הפך למעשה מרוחק(צלילי פעמוני אזהרה מהדהדים בראשי), אתה חודר לתוכי,גומר,קם מהמיטה  ונכנס להתקלח .אני מרגישה שהפכתי לצעירה זקנה איתך עומר. אותו דבר נראית הדרך שאתה שוטף כלים, מאורגן ומתוכנן, אין מקום לציפיות וחידושים ,אתה מנקה את השיירים, מסבן את הצלחות  את הסכום, שוטף  ומניח אותן בכלי הייבוש ,מנגב את הידיים .זה הורג אותי עומר..בדרך כלל אתה שומע צלילים של מוסיקה נוגה .אין בך התרגשויות עומר ואני מרגישה שאני הולכת וגוועת מכך".

כול הנאמר נשמע נכון, מלבד הקטע של המין בינינו.הייתי משוכנע שאני מבין היטב גופה של אישה, בייחוד של רעות, מכיר את הרגע בה היא זקוקה שאגע בשדיה ומתי הוא הרגע שהיא זקוקה שאעבור לאקט המהיר .הייתי בטוח שאני בהחלט קורא את הגוף של רעות ,מתברר שטעיתי.

התבוננתי בפנייה והרגשתי איך חלקים מגופי נוזלים ונשפכים החוצה כאילו הם מתנתקים ממני, לא היה לי אוויר .שפתיה של רעות נעו, אבל כבר לא שמעתי את המילים, רק חשתי את הצטברות הדמעות שמתנחל סביב עיני .הרגשתי את אצבעותיה מנסות לאחוז באצבעותיי ,ממוללות את קצה הציפורן, נוגעת לא נוגעת.

רעות קמה מכיסאה,"עומר אני יודעת שההודעה אינה קלה אבל כנראה שזה הדבר הנכון לעשות, אני בטוחה שמפה נצא שנינו מחוזקים", היא חיבקה אותי קלות והרגשתי איך גופה מתרכך למולי .הפעם איברי לא התקשח למולה. רעות יצאה מהחדר כדי לתת לי להירגע מהלם ההודעה, התנהגותה ברגעי הסיום היו בהחלט אצילים .המוסיקה של ליאונרד עדיין נשמעה במטבח הוא שר את  השיר הללויה, ומשהו בצלילים האלה נשמע צורם אבל שתקתי, רוב הזמן אני שותק ,גם שלא נעים לי.

  לאחר זמן מה היא הופיעה בפתח המטבח ושאלה, "הכול בסדר עומר," הנהנתי  לחיוב אבל הדמעות מילאו אותי עד גדותיי. רעות התקרבה אלי והושיטה לי טישו לבן ,"תנגב את הדמעות עומר, אני מצטערת".

 היא הלכה לסלון הדליקה את הטלוויזיה והתבוננה בערוץ החיים הטובים .קמתי מהכסא  ונעמדתי ליד הטלוויזיה שמולה ושאלתי  "רעות זה סופי", היא הנהנה בראשה, "כן עומר אני לא רואה כול אפשרות אחרת,היום אני ישנה אצל חברה ומחר בבוקר ניפגש ונסגור את סיום הקשר,נחלק את תשלום שכר הדירה  וחלוקת החפצים שלנו".הצלילים ברקע נשמעו לא נעימים .ערבוב של ליאונרד ומוסיקה של ערוץ החיים הטובים." אתה יכול להסיר את הדיסק קשה לי איתו".הורדתי את הדיסק ממגש המערכת המוסיקאלית .

 נשכבתי על המיטה בחדר השינה .הירח השקיף בי מהחלון , נדמה היה לי שהוא מאותת אלי.היה לי קשה מאד לנשום רגיל, נוצר בתוכי אוויר שמנוני ורקוב, אולם לא ויתרתי והתחלתי לנשום נשימה אחר נשימה, לספור חזרות כמו שהסבירה לי רונית המדריכה ליוגה. נשמתי ונשפתי והירח עדיין  הציץ מעבר לחלון.שמעתי דלת נטרקת, הבטתי מהחלון  וראיתי את רעות פוסעת על השביל  מתחת לפנס הגדול בידה הייתה סיגריה דולקת וטלפון נייד היא שוחחה עם אישות נעלמת. ברגעים האלה חשתי שאני אוהב אותה יותר מהכול.

הירח המשיך להשקיף בי כחבר סוד. לבשתי סווטצ'ר שחור ולקחתי את תיק הטיולים האפור ,שמתי בתוכו חבילת פרינגלס, קרקרים בטעם גבינה ,מים מינרלים ,מסטיק טיק טק בטעם מנטה, גפרורים וחבילת סיגריות וינסטון לייט .הוספתי גם את הנגן המוסיקאלי בו נמצאים כמעט שלוש מאות שירים. נעלתי את נעלי הספורט ויצאתי מדלת הבית.רעות נתקלה בי במורד השביל, אני חושב ששמעתי את צליל המילים שנאמרו בשיחת הטלפון "אמרתי לו,הוא בכה אבל לא התפרק, אני יכולה להתפנות כבר מחר", ואז היא צחקה, רעות היפה שלי,

 היא הופתעה  כשראתה אותי, "עומר"  קראה לכיווני.היה לי קשה להתבונן בה ,אני חושב שהחוט שפקע בתוכי הפקיע גם אותה במכת סכין מחיי. "ביי רעות "אמרתי והיא התבוננה בי במבט קצת המום,לא שמעתי את תשובתה המילים התעופפו ברוח הקלה או שכנראה קרום האוזניים שלי נסתם וסירב להקשיב לה. התחלתי לצעוד,עליתי על הכביש הראשי שמוביל ליציאה מהמושב בו גרנו.בתוכי היה שקט מופלא .הרגשתי איך יורדים ממני משקלים כבדים והירח המשיך לסמן את דרכי. הנחתי על אוזני את הנגן והקשבתי לשיר של הסטונס, "סוסים פראיים." הצתי סיגריה  והמשכתי לפסוע . הצלילים התחזקו באוזני והסיגריה הייתה טעימה .הירח המשיך לאותת לי  .

לאחר צעידה של כרבע שעה ירדתי מהכביש לכיוון שדה חרוש ,פסעתי בתוך השדה השטוף אור לבן וחיוור, ידעתי שהסוף עדיין רחוק ממני.

הרגשתי אניצים של קש חודרים לנעלי,כרעתי על ברכי כדי להוריד את הנעל כדי לשחרר את האניצים הסוררים. הקשבתי לשיר ישן של חוזה פלסיאנו זמר עיוור שאני מאד אוהב .הסרתי את הנעל והבטתי מולי לתוך הכהות הערפילית בתוך החלל הלבן ששרטט לי הירח.לפני ניצב בור ,לדעתי בור ניקוז ישן של ימי החורף. התקרבתי לשפתו של הבור הפתוח ,המוסיקה באוזני התחלפה וכרגע הייתה קצבית יותר .הבטתי אל פנים הבור והבנתי מידית מדוע ארזתי את הציוד הנמצא בתיק הטיולים שלי, הבור קרא לי לבוא אליו. קישרתי את השפעתו העצומה של הבור עלי בשל ספרו של מורקמי קורות הציפור המכאנית.באותו ספר הגיבור נכנס לבור כדי לבחון את חייו כשהייאוש אוחז גופו כמחנק .קראתי את הפרקים והרגשתי שאני נמצא יחד איתו בתוך הבור, מחפש את חיי. כנראה שתמיד סקרנה אותי האפלה, והנה אני מול הבור,בשל ומוכן ,לא היה בי כלל פחד,רק סקרנות רבה ומעט עלבון על כך שרעות  לא התענגה מהאקט המיני איתי, לאורך חיי נשים נהנו מביצועי המיניים,כך תמיד היה נדמה לי.

נכנסתי לתוך הבור החזקתי בקצותיו וניסיתי עם קצות הרגלים להרגיש את עומקו.הנגן ניגן עבורי צלילים טובים מאד של מוסיקת עולם, מוסיקה שאני כמעט לא מכיר אבל היה באותם צלילים עונג אמיתי. מלמלתי  על החיים ועל המוות וקפצתי פנימה .הגעתי לקרקעית התבוננתי למעלה, לדעתי הבור כיסה אותי בתוספת של עוד כמטר וחצי ,הירח המשיך לנצוץ , התיישבתי ספון בפינה ואכלתי מהקרקר הראשון  שהיה לי מאד טעים ,בגופי היה שקט מפתיע כאילו השארתי את כול המהמרות של חיי מחוץ לבור.הנחתי את ראשי על קיר הבור ועצמתי את עיני.בנגן התנגנו שירים צוננים ורכים של ג"ורג הריסון הצלע הכי אהובה עלי בביטלס. החלטתי לנסות להזמין מחשבה ממאגר המחשבות המאוכסן בתוכי ולבדוק אותה בצורה כנה, להתעמת ולא לברוח. הבור חשף את הנסתר למולי וגילה את הסדקים שכה הקפדתי להסתיר מעצמי.

 חשבתי על אימי, שמה לאה,היא מתגוררת רחוק ממני, אין בינינו יחסים, מדוע אין בינינו יחסים? למה אני ואימא שלי כמו זוג אבנים מבודדות הנעות ביקום ללא קשר. רוב הזמן אני מרגיש שהיא בוחנת אותי במבטים צרים כאילו שואלת את עצמה,למה אצלו אין שקט,מדוע אני לא זז עם כול העדר,מדוע אני לא מחייך הרבה .אולי היא פשוט לא אוהבת אותי ואולי אני בכלל בן מאומץ שהנחיתו אותו עלייה בכפיה,איני יודע.

הפכתי בעניין מכול הכיוונים,אפילו הפסקתי את המוסיקה בנגן כדי לשמור על ריכוז, המחשבות היו מורכבות אבל לא הגעתי לפתרונות מדויקים, עצמתי את עיני ונרדמתי.

 קמתי, הגוף שלי עדיין היה שקט בצורה מוזרה,כאילו אני נמצא בתוך תהליך ניקיון פנימי שלי מעצמי. הצתי סיגריה מקופסת הוינסטון לייט ולגמתי לגימה מבקבוק המים .עדיין ניסתי לחשוב על אימי, התאמצתי והמחשבה התבקעה.נזכרתי שברגעים שהייתי ילד בשכונה ,בחוזרי הביתה מבית הספר מקפץ על המדרגות, אימא הייתה משקיפה עלי ותמיד היה נשקף עצב באישוניה ולאט לאט העצבות הפכה לנרגנות, ובכול שנה האישונים נצבעו בכהות גדולה יותר והמילים הפכו פחות ופחות שמחות.  מדהים חשבתי לעצמי  שרק בתוך הבור אני יכול להביט לתוך אימי בעיניים. לחשתי לה שאני סולח לה וחזרתי לישון. כשהתעוררתי הייתה כבר שמש בשמיים, אולם לא היה לי חם היה לי נעים וצונן, התכרבלתי בסווטצ'ר והבטתי לכיוון האור, נתתי למחשבות שבאות ממחסן המחשבות  לזרום למוחי כמו מפל . חשבתי על אחותי שגרה בקרית מוצקין ואין לי כמעט שום קשר אליה ואל בעלה שחושב שהוא יכול לדבר אליה איך שהוא רוצה .תמיד שאנחנו נפגשים באירועים משפחתיים הוא מתנהג עליה בצורה מעליבה ,עיניה השמחות הפכו כבר לעיניים דהיות. היא  הפכה לנגד עיני לאדם משומש ורצוץ.המחשבה הפתאומית על אחותי ועל מות השמחה שבה צרבה לי מאד ,הצריבה להטה מעלבון שהפך לכאב חד ומשונן. בבטני צמחה חנית מתהפכת של כאב, כאילו לופתים אותי ומחדירים לבטני את החנית  ללא הרדמה . הכאב היה בלתי נסבל התחלתי להיאנק מכאב ,הדמעות החלו לזלוג לי מהעיניים, פרצו ממני כאילו אין עתיד והדמות של אחותי המשומשת צפה מולי מבודדת וריקה,היא אומרת, "איפה אתה אח שלי? איפה אתה? מדוע אתה לא שומר עלי?" ניסיתי להירגע והתחלתי לשוחח עם אחותי, היא לא ענתה לי רק הנהנה בראשה,.יכולתי  לראות תמונה של  עופר בעלה הבן זונה, שמדבר עליה בטון דיבור משפיל  ובחוסר רחמים, הכעס בתוכי גאה, הכיתי בראשי על דפנות הבור הכיתי שוב ושוב והבטחתי לעצמי שאני מוכרח לשמור על אחותי מעכשיו. נשמתי אוויר כמו ביוגה, נשימה, נשיפה ושוב נשיפה נשימה ונרגעתי.  חרטתי על דפנות קירות הבור את  מילה שורף והעמקתי אותה ביסודיות, חרטתי  את הש ואת ה "ר" ואת "פ" הסופית ,רק הוו נשארה דקיקה אולי כדי שיישאר שורש של שרף או שורף. "רונן אני אזיין אותך "צעקתי מתוך הבור ,"אני אזיין אותך עם אחותי לא תחזור לחייך, אני נשבע לך שאני אזיין אותך" והצעקות עזרו לי להתעשת האוויר הפך הרבה יותר נעים. הנחתי את הראש וצפתי לא רציתי להעלות את התמונה הבאה, עוד לא, פשוט עוד לא .

הירח חזר, עצמתי את עיני, היה שקט מסביב .היה לי איתות בראש ממחסן המחשבות, הגיע הזמן לתמונה הבאה,.אני חושש , אולם אני נמצא פה בתוך בית הקברות הפרטי שלי,כאן רואים תמונות .

התמונה עולה, אני  צובע את פנסי הגינה בחצר בכחול ולבן, צובע לאט וביסודיות ואבא צובע יחד איתי , לשנינו יש מברשות צבע והוא מחייך אלי  והתחושה נפלאה .אתה עושה עבודה נהדרת הוא אומר לי, מלאכה של כוכב ,אתה תהיה אומן גדול ואני מחייך ומרגיש קל ונאהב. לפתע ללא אזהרה הצבע נגמר, אין יותר כחול ולא לבן ,נותר רק צבעי אדום ושחור, צבעים עזים. אני צובע ועם כול משיכת מכחול התמונה של אבא שלי נעלמת, ועוד משיכת צבע ואבא נעלם יותר, ונשארים עמודים בצבע שחור ואדום ,מעליהם ניצבת אימא שלי עם העיניים הטרוניות ולידה ניצבת כפופה אחותי המוצלפת על ידי לשונו של עופר הבן זונה, ואבא נעלם.נותרה כתובת בשמים במקום שהוא התפוגג ,אתה אחראי עומר, רק אתה אחראי .

נרדמתי ,הכאב היה בלתי נסבל.

השמש התעוררה איתי יחד, הייתי זקוק לכוס לקפה ורציתי מאד להשתין ,כבר לא היה לי נוח, נעמדתי ומתחתי את גופי, הגוף שלי מאובן מהתנוחה הלא נוחה, לגמתי את המים האחרונים מבקבוק מי העדן והשתנתי לתוך הבקבוק, סגרתי אותו וזרקתי אותו מחוץ לבור, אכלתי מהקרקר עישנתי סיגריה והפעלתי את הנגן שוב בשביל להירגע ,נפלתי לרצף נפלא של שירי בוב דילן, זה היה תענוג אמיתי. הצלילים האלה כאילו שאבו את מחשבותיי החוצה, נמנמתי כשאני לא מוכן לחשוב על הרכות של רעות.

אני חייב לחשוב על זה כי זה חלק מתהליך הזיקוק שלי .וגם אם לא הסכמתי זה היה הכרחי, היה בתוכי קונפליקט האם לחשוב או לא על הרכות המופלאה של רעות ועל כך שכמה שאני אוהב לשכב איתה, היא תמיד נעה ברגש ואז הייתי לופת את הישבן הקטן שלה ומגביר את הלחץ, תענוג אמיתי. וכאן בתוך הבור בודד כבר הרגשתי איך גופי נמתח , מדהים ,הייתי בטוח שרעות היא היחידה, אבל הנה אני, ואפילו לא בכיתי הפעם .