שנה .אני חושב על שנה חדשה.אני בוחן רגעים של יש ,חלקם העלו על שפתי חיוך.יש חוקים די ברורים להתחדשות,כוסית לחיי שנה חדשה.ריצה מסכמת של בוקר חג.משפחה שבודקת איך סוגרים את כול ימי החג.ובאמת מה עושים עם כול החג הזה.דביקות, ים, הרבה יין, יותר מידי ג'וינטים,מוסיקה (במקרה הזה מדובר על פאוזה חיים.)

בבוקר רצנו ,היה אימון עליות ,(אני שונא אימוני עליות)כרגיל הלכתי למות , שרדתי ואפילו בסוף חייכתי על דופק מאה שמונים. ערפילי הבוקר נעלמו והשמש נתנה סיבוב הופעות משובח.,גם אנחנו.ועכשיו שנה חדשה.

מצחיק אבל יש לי סימפטיה עמוקה ליום הזה שכולם משחקים בו בחיוך של שנה חדשה.אני טועם מהמרקם של אוכל החג,בתוך הגוף שלי מתרכבת מניפת טעמי חג .זיכרונות.היין מטשטש את הכול.ואני לבסוף נותר עם מחשבות.תמיד הייתי חושב.

אני מחלק את זמני לחלוקה רחבה.חלקים של טוב ויש גם לא מעט רע.אני תר אחרי השקט,אני משוטט בין דמיון למציאות.אני נע.

הספר? כמה למדתי מתוך עולם של כתיבה עולם של חלוקת קשב מידתי.

כול פרק שמורכב, אני יכול  יותר להבין את התנועות.אני עובד ועובד כפועל יצור ,משיל את העור שבו הייתי עטוף היטב.עור חוסר הענווה,דם ההתנשאות.צלעות היוהרה.אני מתבונן

הנה הן

חוצה פרק ראשון

אני עייף.

המשפט הזה מהדהד לי בראש. אני הולך, אוכל, נושם, מבצע את מטלות ימיי והמשפט  חקוק בתוכי, מהדהד בתודעתי. אני עייף. משפט קצר, כמעט בלי נפח, פליטת פה אגבית, לא מחייבת אצל רוב בני האדם.

אצלי, הוא חבר למסע, חבר לחיים. גם כשאני טרוד בעניינים אחרים, אני  מגלה פתאום שהמשפט אינו מוותר על אחיזתו בי, אלא נע הנה והנה עם אותה מטוטלת לבבית פנימית ועוטף את כולי. כך שניתן להניח שאותו צמד מילים מייצג למעשה את המציאות האפרפרה שמהווה בשנים האחרונות את תמצית חיי.

ניתן לומר בוודאות שהמילים האלה הן פמליה רגשית כבדת משקל, שותפה לא מבוטלת לדרך. היא איתי בבוקר בצחצוח השיניים,  במשך היום, בישיבות במשרד, ובערב  מול האותיות המרצדות בספרים כשאני קורא בפינת הקריאה שלי בסלון,  כשמשפחתי נמה את שנת הלילה.

זוג המילים, אני עייף, נוכח בי גם בשניות הטוהר עם רפרוף ריסים אחרון. באותו רגע שבו נעצמות העיניים ומעבירות אותי לעולם החלום, לגן העדן הערטילאי שבו אני מסוגל לשחרר את הנשימות הכבדות שעצרתי בתוכי במשך היום ונותן דרור לעצמי, גם בשנייה האביכה הזו, לפני הרגע המזוקק שבו אני חוצה את הגבול למקום שאליו אני שייך, עדיין מלווה אותי אותו צמד מילים, חי  בי, נושם  בי חודר לבטני. שתלטן.

מה זה עייף בכלל? ואיך  הפך המושג הזה  עייפות לרודן חיי? זו בהחלט לא העייפות הנינוחה שבאה אחרי פעילות ספורט מזככת כשהאנדורפינים סיימו את תנועתם והשביעו את מנת ההתמכרות היומית, אז אני נשכב ברפיסות איברים על השטיח בסלון, באטימות וטשטוש מוחלט, השרירים מתוחים בכאב מענג  והמוח שלי חוסם עצמו  מפני המחשבות החודרניות, הטורדניות  ואני צונח לתוך שכיחה מבורכת. לא, זאת לא העייפות הזאת כלל, אלא שקיעה בתוך חידלון,בתוך ריק. עייפות לא שקטה ולא מענגת. מאיימת, ונוקשה.

גם אני ככל האדם, נהניתי משעות השלווה שבהן ניתן לי לעצום את העיניים, ולנתק מגע רגעי מהסובב אותי. עצימת עיניים זו , היא דלק לחיים, טבעית לחלוטין ולא אמורה להוות קרקע פורייה לצמיחתן  של תהיות רבות כל כך בהווייתו של אדם בן שלושים ושמונה.

אני פוחד להתפרק.  אני פוחד לקרוס לפתע בגלל המחנק שמצמצם את שעות האמת שלי, אני  פוחד ליפול לבהייה אדישה שמנתקת אותי מעצמי והסובב סביבי. אבל הלאות שעולה מחלל הבטן שטה לאורך העורקים, ממלאה את התאים,  מתפשטת בגוף, מתעצמת, ואז עוטפת את המוח בגוש  אמורפי, כהה וצמיגי שחונק את החיות, ובגניחה אחרונה, במאמץ עליון של גייסות הייאוש, משתלטת על הנשימה והופכת אותי לשבוי, עקוד באזיקי הכלום. גוף ללא חיים, עצם חלול שפועל על אוטומט. העייפות היא ראש, מוח, לב ונשמה המקבלים בתוכי אישיות אחת, תנועה קבועה ומונוטונית וחסרת חיות.

האם  זה משבר? האם החיים הקונפורמיים  שבניתי בעמל כה רב גרמו לדלת הסתרים שלי להיסדק  ולאמת  שהצלחתי להסתיר, אפילו מעצמי, לחלחל ולהרים את ראשה מולי? האם

העייפות הזו, כך נדמה לי, חיסלה בברוטאלית את כל ההנאות, דברים שבעבר הייתי חי למענם. כדורגל מרגש, ספר מעורר פליאה, אישה יפה,  מחשבתי נודדת ומשאירה אותי חסר מנוחה וטרוד. אני נאבק בחמיצות  שממלאת אותי,  המעגל מתהדק ואני לא מוצא את השקט שאפיין אותי בעבר.

במשרד מול שולחן האור עליו אני משרטט את התוכניות לבתים שאבנה, אלה היו הרגעים בהם אני שומע באוזני שירת מלאכים, אני עוצם את עיני ומוסיקת היצירה משרטטת את עצמה מתוכי בקווים,בעגולים דמיוניים ומקלות סבא מוסיקאליים,  במוחי ניתן לראות את קווי המתאר של הבית המתוכנן.אני פוקח את עיני ומעביר את השרטוט לדף הנייר. גם אותה התרגשות בתולית בחלוקת הדף ורקימת החלום פנימה נעלמה גם היא. הפיכת  שרטוט לבית, לקן של אנשים. קן של אנשים, מילה נפלאה שיצרה בי את הדיבוק להיות אדריכל. אני נזכר  בדוקטור שרת המוטרף, התזזיתי, המרצה שלי לארכיטקטורה, בימי קדם, בפקולטה לאדריכלות  בטכניון, עומד מולנו, עדת סטודנטים, פקוחי עיניים, מעריצים את טירופו המבריק, מהופנטים. תשוקתו לטירות הייתה מעשה אהבה מילולי, הוא היה מתאר את  המבנה כחמוקי אישה, את מרכזו כטבור מסעיר של פרוצה מימי הביניים,  הכיפות הזכירו לו ישבנים מפוסלים של אלות. תיאוריו את המרחצאות העתיקות ועלילותיהן היו מעלות סומק על לחייהן של הסטודנטיות הצעירות באולם.  נהגתי לשבת בהרצאותיו מוקסם, מגורה, נסער.

אחרי כל שיעור משיעוריו הייתי נזקק לסיגריה, כמו זו שמגיעה עם סיומו של מעשה אהבה סוחף. אני זוכר איך יעל, שלמדה איתי בערבים, וידעה את מעשי האהבה שלי, אמרה לי  "דני, נראה לי שאתה יכול לזיין טירה מרוב שאתה רותח."  לך תסביר לה שאתה חש תשוקה חייתית לעמודים,  לחזיתות, לצריחים. בסופו של השיעור היה ד"ר שרת מרים את מבטו באיטיות מכוונת מהניירות המגובבים על שולחנו, כשהוא משעין את ידו הימינית על שולחן המרצים וידו השמאלית על מותניו כאילו הוא משגר את מילותיו דרך גופו, מתבונן בקהל מעריציו הלוגם את מילותיו ובעיניים מצומצמות, מגביה את צווארו, מחייך חיוך הזוי משהו, ואומר בלחש, כך שהחלל הדומם והמוקסם כאחד מרים את ראשו ומחדד את אוזניו "אל תשכחו אף פעם שאתם בונים קן לבני אדם, תהיו רגישים, אוהבים, תכננו כמו מנתח מוח, דברו כמו פסיכולוג ולטפו כמו גננת, אל תתייהרו, תזלזלו, תשחיתו. ולעולם, אבל לעולם, אל תשכחו שאתם בונים קן לאנשים."  ואז הרים את ספריו מהשולחן הרחיב את חיוכו ופסע החוצה משאיר את המילים מהדהדות בתוך חלל האולם, כיסוד קיום.    

המילים חדרו לעורקיי. אלו היו רגעים טהורים של אהבה אמיתית למקצוע שהקסים אותי, מילים שליוו אותי בעבודתי עד שהפכתי לאיש עייף ושבע, לרגע לא שכחתי שאני בונה קן לאנשים.

העבודה  המופלאה והמרגשת  של שרטוט המבנה הבתולי בראשי תוך כדי פעילויות היום-יום, ללא שליטה ביצירה המבעבעת, כשאני רץ בבוקר במסלול הקבוע ומוסיף  גומחה לחדר השינה, נוהג ברכב בדרכי לעבודה ומתכנן את פינת הישיבה, קוצץ את סלט הירקות של ארוחת הערב ומודד בראשי מטרים של שיש שיתאימו לבית החלומות של לקוח, ובמשרד, כשראשי רכון מעל שולחן האור אני מצייר את ההזיה שמחוללת, מרחפת, שוצפת, כלואה בגלגלי מוחי לתוך דף הנייר המשובץ בעיפרון צהוב, מחודד למשעי.

גם ברגעים אלה אני שומע את הדי קולו הלחשני של דוקטור שרת המטורף. "אתם בונים קן לאנשים, אתם הציפור האם המביאה את הקש במקורה לדפן את הערסל עבור גוזליה, שימו לב לפרטים, תמיד. אל תשכחו שהמשפחה שתגור בקן שבניתם תקבל את נפשה דרככם, אל תשכחו לעולם שאתם בונים קן לאנשים."

והיום הכול מתגמד, מתפוגג,  משמים, תחת שתלטנותה הקנאית הזועפת של הלאות  רומסת ההנאות.

אני דן שגיא.

ארכיטקט. בן שלושים ושמונה. שותף בכיר במשרד "שגיא ברנע נטר", שלושה שותפים החיים בשלושה עולמות שונים, כשהדברים היחידים  שמאחדים אותם הם  מקצועם המשותף ושמותיהם הישראליים המובהקים.

אנחנו לא דומים אחד לשני, אנו בהחלט לא חושבים באופן זהה. כנראה ישנה יד עלומה המאחדת אנשים לשותפויות עסקיות מחייבות, שותפות של כבוד הדדי והשלמה כלכלית ללא מגע של חברות רכה, ללא מעורבות רגשית. "שגיא, ברנע, נטר", משרד לאדריכלות בע"מ.

ברנע דורון, שותפי היקר, בן לאצולה תל אביבית, גדל  בצפון הישן, נציג מרשים של השכבה המבוססת. גרוש מאודליה כחמש שנים, מופיע בבקרים המאוחרים במשרד לאחר האספרסו המחייב בבית קפה נחשב, לבוש בקפידה מותאמת, חובב עניבות מעוטרות בפילונים צבעונים, מריח מהאפטר שייבים העדכניים ביותר, חובש משקפיים בעלי מסגרת דקה המחזקות את מראהו האינטלקטואלי.

דורון ברנע מדבר במילים הנכונות, הוא נינוח וקליל, וממלא בנאמנות את תפקידו  כשר החוץ של החברה, וגם דואג לשמר את מעמדו של המשרד כאחד המשפיעים במדרג משרדי האדריכלים המובילים בארץ ולגייס לקוחות מובחרים בעלי ממון.

בערבים, איש רעים להתרועע ולהתהולל במסיבות ומועדוני העיר. חי ונושם את תל אביב כהלכתה  בודק היטב את ניחוח גופן של נשות המרכז, וכמובן מדווח לי  בפרוט על ביצועים נפלאים של כול אחת מאלילות הכרך.

מדי פעם לועג לי על בורגנותי.  אנחנו יחד כבר שתיים- עשרה שנים, הוא תמיד בחדר שלידי. הקשר בינינו נשען על אינטרס עסקי והשלמה קיומית,  מעין נישואי נוחות המבוססים על מלוי חסרים.

אני סוגר את הדלת אחריי, מתיישב אל מול  הנייר המשובץ  ומייצר מבנים לפי גחמות לקוחותיי, בונה קן לאנשים, אבל תמיד נותן לדורון המהלך קסם, לדאוג לארוחת הערב הרשמית בה הוא מציג את התוכניות, מחייך את חיוכו הבוהק וזוכה במבטים הנוצצים לנוכח הדיוק שהוא מייצר עבורם במשרעת שבין החלום למציאות.

יאיר נטר, שותפינו הבוגר, מקים המשרד, גייס את דורון ואותי לעבודה משותפת, אותי לכד כשהתמחיתי במשרד קטן במרכז העיר, נטר היה כבר היה אגדה במקצוע עם מגוון נרחב של בתים מעט שמרנים לדעתי באזורי הפאר במרכז הארץ. הוא ראה אותי באחד הפרויקטים לשימור בשדרות רוטשילד בו שימשתי כארכיטקט זוטר בצוות תכנון משנה. ערב אחד התקשר אלי לטלפון הנייד והזמין אותי  לפגישה בבית קפה במרכז העיר למחרת בבוקר.  על כוס קפה מהיר, לאחר מילות נימוסים והכרות בתוספת מחמאות הדדיות הציע לי לעבוד איתו, כמובן שהסכמתי.

כששאלתי אותו מה משך אותו בי, ענה לי שהוא מזהה תאבי תכנון כמוני שחיים את המקצוע בתוך עומק נשמתם, הרעב בוקע מעיני, הוא אמר לי.

הוא צדק.

נטר הכניס אותי למשרד בנדיבות יתר ופתח את הצוהר לשותפות כשהוא מביע ביטחון, שנראָה לי כביטחון יתר ביכולת העבודה שלי, מה שהסתבר בדיעבד כהימור מוצלח מבחינת שנינו. את דורון הכיר נטר מילדות כיוון שהיה הבן של חברו, נטר זיהה את הפוטנציאל שלו הן כארכיטקט מוכשר והן כשר חוץ  מוכשר לא פחות. וכך קידם את מעמדנו בעולם האדריכלות  והוא עצמו התאדה לעולמות של סקי, סיגרים, ונשים, נהנה ממנעמי הכסף ומטיולי מתבגרים לדרום אמריקה והמזרח הרחוק. כשהוא מגיע ארצה, תמיד לזמן קצר,  הוא טורח להגיח אל  משרדו לשעתיים יומיות, בהן הוא קורא עיתון, סוקר במבט מחיוך את  המזכירה החדשה ומתכנן את המשך מסעותיו חובקי העולם. יאיר נטר היה שותף נוח בהחלט שנתן את המפתחות לדור הצעיר בידיעה שהם יחושו מחויבים לו וימשיכו בפיתוח המשרד  ויביאו איתם רעיונות חדשניים ועדכניים, רעבים להצלחה. אינטרסים אמרתי, הכול אינטרסים.

השותף השלישי הוא אני. דניאל שגיא עדיין נשוי, אב לשני ילדים, גר בבית מעוצב בפרבר טבול ירק, קרוב למרכז הסואן, בבועה שמתנפחת לאיטה ובעקביות וממלאת את הזוגיות הבורגנית, הצבועה, חסרת החיים שלי במה שנראה כאוויר ירוק. עובר וסופר את ימיי, כשבתוכי צומחת העייפות המשתקת .גם כשאני מתבונן בחיי הבורגנים  במבט  מפוכח אני יודע כי החיים היו בהחלט הוגנים איתי. למדתי וסיימתי את לימודיי בהצלחה, עבדתי שלוש שנים מפרכות כמתמחה במשרד אדריכלים ועכשיו אני שותף מלא ושווה זכיות במשרד משגשג, עם רשימת לקוחות מתארכת, כרטיס אשראי מוזהב "וחיוך של אושר".

כך, שוב ושוב חודרת להכרתי העובדה הברורה שאין לי כול סיבה להתאונן על התנהלותם של חיי. אבל בלילה, כשאני נותר במערומיי הרגשיים, ילדיי ישנים בחדרם, נועה אשתי, שרועה לצידי, עיניה עצומות שיערה פזור על הכרית והיא נושמת ברכות נשימות של לילה, או אז אני מסיט את השמיכה ממני ופוסע בשקט אל הסלון, שם בפינת הקריאה שלי אני מתיישב על הכורסא האדומה ומביט בחיי, עיניי פקוחות לתוך המועקה  שבלבי, אני מקלף את החיוך המעושה שצובט את צידי גופי, את הבית בפרבר המוקף בכיכרות ירוקות עם שמות של ציפורים ונשאר דניאל סרוסי. כן, זה אני דניאל סרוסי. למעני, למען האמת שאני מנסה לזקק בחיי, כדאי שאהיה צלול מאוד כבר מההתחלה, אני דניאל סרוסי מחדרה  העיר בה נוצרתי, היא תבנית נוף ילדותי. היא זו שדחפה אותי לזרועותיה התמנוניות של התרבות הכלכלית שאני שרוי בה כעת.

כול  הדרכים, מאז עמדתי על דעתי, הובילו אותי במסלול חד כיווני  למרוץ בלתי מתפשר לחיים דשנים, לסגנון ותרבות צריכה  המחייבת ארוחת סושי לפחות פעם בשבוע, חשיפה ליין  מבציר נפלא וריחני, כבד, ובעל גוף, הבנה מרשימה בעישון ויישון בשר, מחלקיו האחוריים, הטובים ביותר של הבקר, וכמובן הבנה חדה ודקה במודלים החדישים של המכוניות שיצאו בשנה האחרונה. זה לא אני,  זו המסכה של דניאל סרוסי מחדרה. אולי אגיד זאת לאט, הברה אחר הברה, שיתקבע, שייחרט אצלי, ויותר חשוב  שיחדור למוחי השבוי, להכרתי ההולכת ומתפוגגת, אני דניאל סרוסי. נוכח וקיים, לא נעדרתי מעולם האמיתי שלי .הייתי נוכח נפקד בטורי הבתים העייפים המקולפים למול הרוחות המכלות של הים, בתבנית המיוזעת  והדביקה של משפחתיות הדוקה. משם אני בא, זהו בור הזיכרון שלי. אני יכול להתעלם משורשיי אולם בשלב מסוים האמת צפה מולי, דורשת את הסבריה. גדלתי בטבורה של השכונה ההיא הניצבת מול הים, ביחד עם האנשים שהם אני, והם שיהוו את  עדשת האמת שלי לחיים. התפללתי בבית הכנסת של העדה המרוקאית מול ארון ספרי התורה כשידי אוחזת בידו של סבא שמעון הגדול.

והיום במקום הכחול הגדול שתמיד היה שם, רוגש ואמיתי, מכיל את הרגעים הבודדים, את רגעי האהבה, מקור שמחתי וגם דמעותיי אני טובל בירוק פרברים, והדגים שאני אוכל לארוחת ערב עטופים באורז מגולגל ולא ברוטב האדום, החריף והסמיך  של דג הבורי של סבתא נינט. הנה, עכשיו אני מעמיק את  תמונות העבר שהיטבתי לחמוק מטלפיו, קורע את בגדי הגביר, חובש את מצנפת האמת ונעטף בטלית התמימות והקדושה. עכשיו  אני הכי רוצה להרגיש הכי דניאל סרוסי שיש. זהו. זה אני שקוף, גלוי, פעור, חשוף.

ישנם ימים בהם אני עוצם את העיניים משוטט במחשבותיי  במקומות אחרים, בנופים שונים שאולי יטעינו את מצבורי האנרגיה  המתפוגגת שלי. מה רע, למשל, באירלנד. לפעמים, בערבים, אני מתיישב בסלון על הכורסא האדומה שמשקיפה  אל כל חלל הבית, כורסת שומר הסף, קראה לה נועה,  רק המנורה הקטנה בתוך האהיל האדום לצידי מאירה באור רך, אני מניח אוזניות על אוזניי ונעטף בצלילים קאלטים, מוסיקה  פתלתלה של חלילים מרוחקים. אני עוצם את עיניי, נותן למחשבות הרעות לחלוף, מביט בגווני הירוק העולים מערפילי המוסיקה הווקאלית במניפת הכחולים של הים הגועש מהשמחה המוסיקאלית המתפרצת.

אירלנד פרושה למולי, מרהיבה. אני משקיף עליה, ממש יכול לתכנן בנייר המשבצות הצהוב הנמצא בחלל ראשי את המסלול המרוצף ברחבי המדינה הקלטית כשהמוסיקה מרחפת מעליי,  שולחת את זרמיה וסודותיה לתוך הנוף המרהיב. אני חש את הטעמים בגרוני, את צמריריות הקצף של הבירה הסמיכה, השחורה, את ריח הטבק הדחוס המסתלסל בתוך בית המרזח. צליל הכינור המתנגן בחלל גורם לצמרמורות בגופי,  נמס אל מול האושר הארומטי הזה, אני  מעמיק את מבטי אל הנוף הנרקם בתצרף שמורכב מולי, מסלול כבוש וריחני  בניחוחות של רוזמרין ועלי מרווה מתפתל בין ההרים הגבוהים,  אל הים הקר המלא אדוות לבנות הלוחכות את הסלעים הקפואים, הרוח המנשבת ממרקת ומחדדת  בי  תחושה של חופש.

 המרחבים המשובצים ממלאים את החופש הכלוא בתוכי, מפריחים את השממה הבורגנית  העטופה בשמיכה מרופדת של פלומת נוצות מנחמת, אני תר בתוכי אחר ההבזק שיצית את התנועה המאופקת שבי ויזניק את דניאל החוצה, שיציב אותי למול עצמי דובר אמת, מאמין באמת, חי על האמת. עייפתי מכוס הקפה המשובח של הבוקר. אני נצרך למשקה מפתיע, תוסס, בהיר, כהה, חם, קר, אלכוהולי ובעיקר שונה.

העייפות הלוכדת  אותי מתדפקת על הדלת בה חסמתי את עצמי, דופקת נמרצות כאומרת, הגיע הזמן, דניאל, הגיע הזמן. הנשמה הפועמת בתוכך, הגיע זמנה שתהיה מפתה, מסעירה, גם ישרה, כנה, כואבת, ללא מחסומים, ללא  מסכות. והמחיר יהיה גבוה ככל שיהיה. 

המרווחים בהם הייתי צריך לנשום את האמת מעצמי גדלו מפרקי זמן ארוכים לקצרים יותר,  הנשימות האלה ממשיכות להתקצר עד מרווח דק שלא מכיל זמן לקיבעון ולחוסר תנועה. הזמן הזה הפך לבעירה פנימית. בעיטה שנבעטת בי כמעט בכול בוקר. איני יודע מהיכן היא מגיחה, אך אני בהחלט יכול להרגיש בטעמה, היא מלוחה, מעקצצת, חודרת, מפזרת את טעמה בכול עורקיי,  מוהלת את דמי בדמעותיה ומעבירה בי זרם של תשוקה ממשית. עצם ההתרגשות  מהאפשרות של התפוגגות הקיים גורם לי לעונג כמעט מוחשי. תחושת החופש היא כמעט חיה. כמעט אמיתית. אני יכול להושיט את ידי ולחוש בה בכריות האצבעות, באמה, בזרת ובציפורן האגודל. טעם החופש.

האפשרות לצאת מתבנית חיי הלחוצה, חסרת האוויר,  עם  המחויבות  הסיזיפית למשפחתי, לעבודתי, לשותפי, לבית החדש שבניתי, לעיתון הכלכלי שמחכה לי כול ערב ליד הדלת, היא אלומת אור קטנה שמאירה את פינות התקווה בגופי המותש.

אני רוצה לנסוע רחוק. לצרוב את עצמי במקום אחר, להאט את חיי, לעצור, להקשיב, להיפתח. אני יכול לחוש את המשקולות שהנחתי במשך השנים על עולם הדמיון שלי, את כובד השליטה בתבניות חיי. אני כזה? אני? הקונפורמיסט, הבורגני המתפשר על מה ואיך? ומה על הכאב בצד על העווית הלא ממומשת של חיי? המילים של דילן, העוצמות של יאנג, המסעות הדמיוניים של ילדותי, הכול ניצב מולי. אין נקודה בכל גופי שאינה מאותתת, זהו הזמן שלי לנשום את עצמי. אני, אני, אני, ושוב אני. לתת לעצמי לזנק מתוכי  ולומר לעצמי אל תשכח את צעקת החיים שלך . אני דניאל שגיא הילד שבי הוא דניאל סרוסי, ואנחנו חייבים  לעצמנו את האמת שלנו. 

עכשיו, ממש ברגע זה, כל עוד אני  נושם ואמיתי. 

זאת העווית, אלה הצלילים, אלה המראות.

הכול מוטל לפניי  פועם, קיים ודוחק  עצמו אליי. אני רוצה אחרת. לעמוד מורם מעל הצוק, לתת לאמת ולטוהר שנובעים בי לנסוק מתוכי,  לפשוט מעלי את העייפות החומסת את גופי, לתת דרור לדניאל סרוסי, לדניאל שגיא, מי שלא אני הוא, לעוף.

"עננו אלוהי המרכבה, עננו" החזן שר בקול חם ועמוק. אני מתבונן בו, זהו אדון בוהדנה, אני מכיר אותו מהשכונה. אני רואה אותו תדיר,  כשאני יושב במרפסת, בדיוק במקום שממנו רואים את הים, כשהוא עובר מתחת לבית של סבא, גופו הגדול כורע תחת התריס המגולגל . תמיד באותה פינה, על המרפסת, בבניין עמידר ישן, אני מתיישב על הכסא השוקע של סבתא, מוסיף את הכרית המרוקאית הרקומה בחוטי זהב מרגיש רם ונישא, חולש על אפיקי הים, משיט את ספינת הפיראטים שלי למרחקים, לעבר איים חדשים, מביט מבעד למשקפת הטלסקופ המדומה שלי אני מגלה את אי המטמון, תר אחרי רובינזון קרוזו וששת עוזרו,מתבונן במשפחת רובינזון השוויצרית המקימה את מחנה השינה שלה. החלומות שלי היו  ספוגים בסיפורים, בחול, ברוח ים.  הדירה של אדון שמעון וגברת נינט סרוסי  היא האכסניה  לחלומותיי, והשכונה כולה היא מגרש עצום של משחקים ודמיונות.  ממרחק אני מזהה את אדון בוהדנה, כיפה גדולה ולבנה על ראשו, לגופו חולצת עבודה מגוהצת שעליה סמל מפעל הצמיגים אליאנס שפרנס באותם הימים את כול גברי השכונה, נעליו שחורות, כבדות, וקומתו העצומה וכובד גופו מנוגדים תכלית הניגוד לארשת פניו האומרת עדנה ונועם.  הוא מחייך אליי, "דניאל, מה שלומך?" קולו הרך והעמוק תואם את עיניו, "בסדר, אדוני החזן," אני עונה לו. הוא ממשיך לחייך "תמסור דרישת שלום לאדון שמעון." גם היום אני יכול  לראות את פניו הטובות בכוונה שלמה מול המקום, את עיניו המורמות למרומים בתחינה, לשמוע את קולו מתגלגל בתוך ההיכל הקדוש, הוא  מהדהד בתוכי, בוער בנשמתי, "עננו אלוהי המרכבה, עננו." אני עומד  בין אבי לסבי ומרגיש את הלהט המציף את גווי. החזן בהודנה חוזר על התפילה הקדושה, ידיו  אוחזות בתיבה לפניו מפרקי אצבעותיו לבנים ממאמץ, עיניו עצומות, הילת קדושים עוטפת אותו "עננו אלוהי המרכבה, עננו", גבי הופך חידודין.

"עננו אלוהי המרכבה עננו", עונה לו הקהל, ערב רב של אנשים שצמים ונרעדים ביום כיפור.

 הכול בעיניים עצומות, שרים, מתנענעים בדבקות מושלמת, ואני עומד ומסתכל באדון בוהדנה אשר  קול תפילתו חודר לנשמתי, ממיס את תאי גופי,  ומוליך אותי ליקומים אחרים. עוד ימים רבים תלווה אותי השירה של  בוהדנה בריצותיי הארוכות.  אני נזכר איך לפעמים הייתי שר לשי בריצתנו בפארק, "עננו אלוהי המרכבה, עננו," ושי היה צוחק וקורא לי "דפוק, נשארת מרוקאי מהשכונה, בחיי, איך זה שאני מוקף בחברים מרוקאים דפוקים כול הזמן."  ואני הייתי עונה לו "עננו אלוהי המרכבה עננו" וצוחק למנגינה של חיי, ניגוניו המסולסלים של החזן בוהדנה.

דניאל סרוסי היה צמוד לאביו. ידי בידו והוא נהג להתבונן  בי בעין נוזפת, ולסנן אלי  "תשיר דניאל, תיתן כבוד למקום ולזמן ולאלוהים."  "אני שר אבא, אני שר, אבל לא יוצאות לי מילים. הכול כל-כך יפה, אבא."

אני מסתכל על האנשים, הדבקות, הקרבה, אני מכיר את כולם. ביטון  שכננו בקומת הקרקע, , וענונו החבר הכי טוב של סבא, טלית על ראשו,  גופו הכבד מתנועע כשבנו יחיאל עומד לידו ראשו מכוסה בכיפה גדולה לבנה, והנה חנוך המסגר, וחיון החצי עיוור נאחז ביד בנו מאיר, כולם מולי כולם שייכים לי, פסים פסים של זמן מסודרים כיחידות שלמות בתוך זיכרוני, עננו אלוהי המרכבה, עננו . השירה העצומה הבוקעת מסתלסלת בגופי, למה אני לא שם,  למה  איני מקשיב לצלילים, הם טבועים בי, הם חלק ממהותי. אני עוצם את עיני וחש את גופי סחרר וליבי מלא: "עננו אלוהי המרכבה." ואני כבר  מפליג למקומות אחרים, לחלומות אחרים, נותן לניגון להמשיך. וכשכולם שרים בקול אחד משילים את חטאיהם, אני דניאל סרוסי, מתבונן ביציעים הכואבים את תפילת היום הנורא, שומע את הקהל שואג ביציעים סרוסי, סרוסי,  והקול מתגבר ממלא את האצטדיון כולו סוער, עוצמתי כמו רעם, הקהל שואג את שמי, ס ר ו ס י  שחקן כדורגל מדהים של נבחרת ישראל. ולרגע אני חזק, גיבור, נאהב , אני שחקן הכדורגל הנפלא המציל את נבחרת ישראל.

תמיד אני. חזק, גיבור, נאהב , מציל  נבחרת ישראל והקהל שואג את שמי.

דני חולמני, כך קוראים לי בכיתה, בשכונה, בבית. אפילו יעל הילדה, שתמיד כשאני רואה אותה בורח לי הלב החוצה, קוראת לי כך. שם התואר המתלווה לשמי, מכאיב לי. כך הקמתי  סביבי חומות, חומות של ספרים, מוקף בחברי דמיון. במספרה של אימי ובביתו של סבי, יצרתי לי חברים שחיים איתי, נמצאים בתוך החלומות שלי, ממלאים את זמני. וכשהיא ,יעל, שואלת בחיוך קטן "על מה חלמת היום, דני חולמני?" המילה בתוספת הגיחוך המכווץ שנלווה לה, סודקת אותי.  

אני רואה אותי, כוכב כדורגל אגדי מציל נבחרת ישראל, מגיע איתה למשחק הגמר, עשרות אלפי צופים שואגים, סרוסי. סרוסי, ואני כאן, אחד משלהם.  אחד מהשכונה של סבא, סרוסי של החלומות, דניאל של הספרים, מפזר את משקולת הכאב והבדידות  ומתנפץ לרסיסים קטנים של אושר.

כשאני חולם כוחי  משול לאמת. החזיונות חיים, ממש מוחשיים, כמעט ניתן למשש אותם. אני עף מעל העננים שט בין הכוכבים אני כול יכול. אני שומע את הקהל, כמו רעם  עצום לאחר הברק, בדירה של עמידר, במיטה הענקית עם הריח של סבא וסבתא. הרעם העצום מהדהד בזגוגיות ואני עוטף את  ראשי בכריות כדי לא לשמוע, לא לפחד, קורא לכול החברים הקטנים שלי שאספתי לתוך עולם הדמיון שרקמתי.

והנה  הכדור ברשת ! המשחק הוכרע, אנחנו אלופי העולם. דניאל סרוסי הגדול מביא לישראל את הגביע.

איזו שירה ביציעים.

"מי אל  כמוך... למה אתה לא שר, אלוהים שומע ורואה."

אני שר סבא. האם אתה שומע את קולי? אני אומר תפילה, סבא, אני שר את השיר שלי, הפרטי, זאת התפילה שלי, סבא. והוא מסתכל עליי, סבא שלי, שמעון הגדול שכול השכונה מכבדת ואוהבת אוחז בידי ואני רואה את החיוך הקטן בפניו, עיניו מלטפות וטובות.

"מי אל כמוך" שרים כולם, ניגון של יום כיפור, פיוטי, תמלול שנחרט בי לכל החיים. ניגון חיי, מנגינת הילדות של דניאל סרוסי.

אני אומר אותו.

אני  לוקח  את הילדים לגן, חייב למהר, יש לי מחויבות הבוקר, ישיבה מוקדמת. הם נכנסים לאוטו. אביתר בן החמש עם הארשת הרצינית ונטע פצצת אנרגיה בת שלוש. אבא אוהב את ילדיו  אין  כל חדש בכך. זו דרך הטבע. הורים מגוננים על ילדיהם, ממסגרים את חייהם, עוטפים את נשמתם הרכה. אני לא שונה מאבות אחרים, קדמונים, אלמונים, אפורים נוקשים ורכים. אני מת עליהם, מאוהב אני משוטט בלילות בחדריהם, סוגר חלונות מפני רוח סוררת, מגיף תריסים מפני שמש הבוקר, משקיט את הבית. לפעמים אני מוצא עצמי מביט בהם מהכיסא שליד המיטה, שוכח עצמי אני שוקע בתוך התנועות הלא רצוניות של שנת הלילה של ילדיי, מצלם לתוכי רפרוף של ריסים נעים ברכות בתוך  חלומותיהם הנרקמים בדומייה.  מצמיד את אוזניי כדי להקשיב לנשימה  הרכה העולה מנחיריהם, מלטף את הלחיים האדמומיות, חי בתוכם. הריח שלהם מהמם אותי בכל פעם  מחדש. ריח פלומתי מתוק בעל ארומת השוקולד  של נטע הקטנה. ניחוח השמפו היסמיני שעוטף את אביתר. כשנולד, הייתי מקלח אותו בגיגית מפלסטיק ואז עוטף אותו במגבת ענקית ומייבש את גופו על דרגש הניצב ליד המיטה,  מתענג על גרגוריו חסרי הפשר, על עיניו הצוחקות,  וליבי היה עולה על גדותיו. העולל  המגרגר בעליצות שלי הוא, עצמי ובשרי, הייתי מטמין את ראשי בתוך קיפולי בטנו מסניף, יונק את  טעמו, מרגיש איך אני מתמלא בתחושות חדשות של כאבי גוף הנובעות מעוצמת הנוכחות של בני בעולמי. ערב אחד, נועה תפסה אותי בעת מעשה, אביתר גרגר מאושר בשפת התינוקות, הפניתי מבט והיא חייכה אלי חיוך קטן, זוהר שהלם את פניה. חשתי שגם היא חשה את עוצמתה של האינטימיות שבין אב לבנו. היא סגרה את הדלת מאחוריה ויצאה לסלון. כשהנחתי בחיקה את אביתר עטוף בבגדיו התבוננה בי בעיניים בורקות שופעות רגש  ושלחה אלי בלי אומר פיסת אהבה,  אהבה שאני תר אחריה כבר שנים ואינה נמצאת עוד בין כותלי ליבה.

אני מאוהב בשפתיים ובעיניים של בני,  נפעם מתנועות גופו, הניגוד היפהפה בין כהות עיניו ללובן פניו כשמעליו תלויה מנורת הירח, מדמה לי את הנסיך הקטן שעוצם את עיניו בשלווה, בשקט, באמון מלא.

 השפתיים של נטע דובדבניות, אדומות, משתלבות  בהרמוניה עם פניה הזורחות גם  בעת שינה, ואני מביט בהם כשהם ישנים רואה את האישונים הנעים תוך כדי חלום, שומע את עולם הדמיון הפנימי הרוחש בהם. הרי מי כמוני דניאל סרוסי, מכיר את המסתורין שמעבר לעולם. מקשיב בשקט למלמולים, לתזוזות השפתיים שבלי התרעה מוקדמת יונקות את האוויר בצימאון, ואז נאטמות במצמוץ של שביעות רצון.

אני יודע שאני עבורם. האוויר, הרוח, החיים, האהבה, האמת, ואסור לי לאכזב אותם. הם  שונים זה מזה, ודומים בחלקי הלב, תרכובת שחצי ממרכיביה רקחו ממני, קרעים מדניאל סרוסי הקטן, הם דניאלים סרוסים קטנים שרוקמים חזיונות על כדורגל, בונים טירות עצומות, מלטפים בדמיונם את יעל הקטנה, שטים לאי הפירטים השוקק במפות עתיקות, הקם לתחייה. המבט שלי מול האלוהים. אני כאן מרכין את ראשי מולך, מכיל את הקדושה של ילדיי, בוחן את עצמי מולך. לא, איני אברהם העוקד את ילדו, אני, דניאל סרוסי, שקורא לך - מי אל כמוך.

בואי.תביטי יש .

את מבינה,ככה נדמה.

פיזרתי אותך.

צליל נמתח, מורכבות קיימת.

אנחנו...אין

מחשבה מתערפלת.

סיום .את מבינה

חידלון הוא פירוש של סוף.

לידה,

התחדשות מעושה.

הם...

חזיון מתנקז.

התלכדות.נמוג לחלוטין,

את נסערת

אני מסתיים.

מילים.מחשבות מתהוות בהדרגה להתקיימות .על מה אני חושב ? לפעמים גם אני משתאה.אני קורא בימים האחרונים ספר של פול אוסטר, שמו המצאת הבדידות.מפתיע שעדיין לא קראתי אותו,פול אוסטר תמיד היה אחד מגיבורי חיי.למרות שספר כנראה נוצר כדי שיקראו אותו בזמן הנכון. ואולי זה הזמן הנכון .

בקריאת הספר אני מבין היטב היטב מדוע אני כה אוהב את כתביו של פול אוסטר.הוא מתאר בדידות שגורמת לידיך להיות מאוגרפות.טלטלה של חוסר שקט בתוך גופך.חוסר נוחות.לפרקים הכתוב משאיר אותך משתאה למול התנהלות החיים .

חשיפה. בכתיבה מתרחשת החשיפה הגדולה של הכותב. אותו גיבור שמטיב להתכסות  מתחת למעטה של איפוק, תוך כדי המילים הכתבות הוא מקלף את הנשמה מהמקום הכי טהור שבה היא מתקיימת.

 לעיתים אין לי מושג על מה אני באמת חושב שאני כותב את המילים שלי. ואין לי כול כוונה להסתיר את מחשבותיי או להקהות את נשימותיי.מזמן אני מתרחש בעולם של חשיפה.

באוזני נמצאים לרוב צלילים מחודדים,ברגע שהתנגנו באוזני ונגעו בליבי יש בהם חלק שמקשר אותם לחיי.אני אוהב לקבל צלילים מאחרים ואז להיחשף למורכבותן ,לחקור לדעת, מי ניגן? מי  ליווה? למי יש קול שני? ומה פתאום הצלילים האלה עדיין לא מוכרים לי.

אדם שמעניק לי מצליליו נותן לי חלק קטן מהנשמה שלו.אני חושב שלרגע הוא הופך לחבר שלי.

ואולי אני שלו.

יש לינק ברור בין צלילי למילה, אני מבין זאת תמיד.

דיאלוג סיום.שלי עם עצמי

דרור."אני לא מסוגל לרוץ היום,אני מרגיש כאילו יש לי צריבה בחזה,

אולי אני עייף או שאני אוכל כול כך לא בריא" .

אני."לך חזרה למיטה

תלמד להרפות אידיוט".

דרור."טוב".

התבוננות .אני צולל אל קרקעית של משטח קרח קפוא. מלקט את החלקים שהטמנתי בעברי.אני מנסה לחמוק ממלכודות ,מפעיל את יכולת המיגון,קשה להתחמק .

קניתי אזמל חד לסדוק את מעטה הקרח.

התבוננות מדויקת לתוך החלקים האפלוליים, משרה בי חוסר שקט .יש בי עדיין חשש מאמיתות שמכווצות אותי.האזמל הוא כוח הרצון.אני מאפשר לעצמי לצלול פנימה, להניח את מפרקי על המרבד הקפוא ,להתמודד .

 גליתי הפתעות בתוך הישימון הקפוא ,יש  שם תנאי מחיה .הקמתי עבורי איגלו ושליתי את מפגעי הזמן.

צלילי מוסיקה משרים בי אווירה שלווה מעושה, אני מקליד את מילותיי שבקרקעית נפשי מתנהל  דו קרב סמוי בין חלקי החושך והאור שלי.

 אני משתדל לא להקל עם עצמי,מאיר באלומת האור הסודית שלי על הפינות האלה שאני מקפיד להסתיר.חומצות רבות שם.

אני מכין את פרקי החיים הטורדנים כגליל סושי ארוך.מחלקו לפיסות שוות וטובל  אותו בעצמי.חריפות מחלחלת לי בחלל הפה, אני לועס .מתבונן במרקע.

זיכרון של יום גשום בחדרה,אבי היה אמור לאסוף אותי לאחר שיעור שחיה ,חיכיתי לו מתחת לסככה של פלאפל בגן המייסדים. הגשם הצליף בחוזקה על  גגון הפח, הרגשתי כמו ילד אבוד.ריח של פלאפל עלה באפי .הייתי רעב.חיכיתי ,אבי לא הגיע,כנראה שכח,קורה.

אנשים פסעו בכביש  עם מטריות שחורות ונעצרו מתחת לגגון הפלאפל.על הכביש נקוו שלוליות ענק ,הבטתי בזרם המים מתחת לעמוד התאורה.

"ילד אתה רעב? זה היה קול גרוני.לא עניתי.

קח תאכל, הוא הושיט לעברי חצי מנת פלאפל,השפלתי את עיני.האיש היה גדול ממדים, מדובלל שיער, לבוש במעל דובון צבאי.נדף ממנו ריח סיגריות.

רצתי, עוד הצלחתי לשמוע אחרי את הקול ,"ילד התיק."

הגשם הצליף בשמשת הרכב של אבי,המגבים ניקו את שובלי המים.אבי התנצל שאיחר רק התפלא מדוע חיכיתי לו בקצה הרחוב,ולמה התיק לא איתי.התביישתי.הוא קנה לי כדורגל חדש. הכדור היה קרוב מאד לליבי.מתנה נפלאה ביום של גשם.

אני מתבונן בתוך שיפולי הקרח הלבן, אני מרגיש את הכדור.

לפעמים אני כועס ובגופי נוצר גוש סמיך שחור.הכעס מנצח אותי ,מביס את השלווה שחיפשתי עדיין תר אחריה,

הייתי רוצה שוב לקבל מאבי כדור ביום גשום

כולם נשארו באותו מקום,גם אני נשארתי.השמיים עומדים.

אף אחד כבר לא זז.כולם מביטים. רק השמיים זזים שאתה רץ,יש להם צבע של קסמים.

אני מנסה לרוץ עם המבט כלפי מעלה.אני חולם.

בחוץ נשמע רעש של מכונית נוהמת, האגזוז מטרטר ומפריע לי לכתוב,אני עדיין רטוב מזיעה.רצתי רחוק.

הוא מדבר במילים מכווצות, ניתן לראות שיש תנועה חדה בעיניו.קופצניות.

"כוס אמק כול ההפגנות האלה,בסוף אני נשאר בלי כסף",האנחה נשמעה היטב בחלל של הבית קפה.

"היא מחייכת אליו," יש בוהק בעיניה, זוהר של חיוך אוהב.

"אני מבינה, פשוט מבינה.היא רוכנת לכיוונו ,השדיים שלה יפות.

"מחר יבואו מיליון".

את יודעת, קראתי על האתיופים בפתח תקווה,שמו אותם יחד כאילו הם מצורעים,

כוס אמק זה ." היא הנהנה בראשה.גם אני הנהנתי בראשי.

הוא הביט בי. מה אתה מביט? תמשיך חשבתי לעצמי,אתה עושה את זה טוב.לרגע חשבתי שהיא יפה,ממש יפה.

היא הייתה ללא חזייה,שדייה משוחררות,מראה יפה .

הוא הסתכל עלי מתבונן בשדיה,נדמה לי שחייך, "מחר יבואו מיליון, הלוואי שהיו עושים מיליון בפתח תקווה,שם זה מתחיל.

הוא סימן לה בעיניו היא הסתובבה אלי, היא יפה ממש.

לפעמים יש במילים של האחר ,תנועה שונה.הדהוד.

הם קמו, הוא עבר ליידי מסר לי את הכותרת של העיתון.

הנהנתי לתודה.

בבית קפה שבו אני יושב.מנגנים עבורי שירים של עמיר לב

זה נחמד בעיני.אני תמיד שותה קפה הפוך עם מעט קצף,וקורא את מוסף הספורט.

ברקע היה השיר בלפור, השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם בעברית ,מעין סיפור בתוך שיר.

 "תמיד בסוף נופל. נופל,,,על השטיח האדום".

אנחנו נהיה מיליון,או לא.בפתח תקווה עושים גטאות של שחורים.

"תמיד בסוף נופל.נופל...על השטיח האדום".

דפני ליף תעשי מיליון בפתח תקווה.היום נותרו בביתם נערות כהות עור מאתיופיה,

ואנחנו מתעסקים בפאקינג קוטז'.

כול יום שעובר תחת אלומת אור חסרת תקווה

ותרבות

היא דממה בנפש של אדם.

מנהלת בית ספר נשארת מנהלת בית ספר

חינוך נשאר חינוך.

ואנחנו מתכווצים.

מדינה מתוקנת עלק.