"אתה לא חושב שאתה יכול"?

"יכול מה"?

"יכול לבודד מעצמך את רגעי ההאפלה ולנסות ללכוד את רגעי החסד שנותרו בחייך,

 תנסה לזכור שיש עולם".

"אני לא חושב שאני יכול ככה".

"תשתדל".

השפה הנשרית היא שפה שונה,היא מעבר לרגשות ,חיתוך הדיבור מדמם בתוך סרעפת המקור.

יש לדיאלקט  עגה רגשית פנימית. היא כלל לא כשפת בני האדם שהיא שפה נוקשה ונוקדנית.

עובר בשדרתו רעד ברגע שעינו הצהובה  ננעצה  מטה, הוא מתכווץ כאילו זיכרון רע מחריד אותו.

"אתה מכיר את הררי הזמן"?

"אני מכיר".

"נעוף יחד להרי הזמן" ?

"יחד"? הוא שואל.

"יחד" היא עונה.

הוא מתעופף.

היא  איתו צמודת כנף.

"אתה מכיר את הדמעות שזולגות  כאילו שהן אחוזות בתוכן רגעי סיום .

אותי הדמעות מציפות כשאני נזכרת ברגע זעיר בו הכול התמוסס, הזיכרון שהיה פעם אדם פועם וחי,

לפני שנותיו  העצובות כנשר"

"איני מכיר כלל".

ענה בנוקשות החותכת.

"בואי נעוף. ותגבירי את תנועות הכנף".

הם מתעופפים צמודים.

הוא משגיח.

העיר הייתה מכוסה בערפל ,רוח קפואה נשבה צעיפה בדרכה קוצים יבשים . 

פיסות  גרוטאות חלודות  משיירי העיר  נותרו בעיר מעידות על  העבר

יריעות נושבות של כיסוי תכריך התנוססו באלם.

כלונסאות אפרפרות מהעבר התנענעו ברוח כמטוטלת של ייאוש.

הם ריחפו בדומיה מעל המקום שפעם היה ביתם.

הס מוחלט זעק בעיר של פעם,

מגדלים מנותצים.מפלי אפר.

חביות חלודות הזינו את ים הרפש.

הוא נעמד על עמוד עץ אכול וטחוב, סגור כנפיים, מתבונן בעין הצהובה על העבר

מודד את השאריות.

בקול נשרי קרקרה לעברו אותו האם הוא צמא?

הוא הנהן בראשו.גרונו הפלומתי חסום לרגשות. נשמתו נעצרה ללא סדק ,ללא תזוזה

אינסוף של קיפאון.

 היא אספה במקורה טיפות טהורות מאגם הכסף המפכה מתחת למסלעה.

הצמידה את מקורה למקרו השקתה אותו ברסיסים של חיים.

בשפה הנשרית הנוקשה הוא המהם לעברה לתודה

בלבבו הקפוא החלה תזוזה,

היא ידעה שליבו מפשיר.

 פרשה את כנפיה והתעופפה

הוא פרש איתה יחד.

http://www.youtube.com/watch?v=LYk2XYFaSG0

בפעם הראשונה שכנפיו נפרשו הרחוב המה ותסס מאדם.בלילה אנושית ספוגת שיכר הצמאה לחגיגות רהב, תרה בנשמתה האפלה אחרי טרף של לילה.

 הוא כרע על ברכיו בסמוך לספרייה העירונית הצמודה לחורשת יד לבנים  שנטעו לזכר הנופלים,

 בעבר ביקר בספריה ביחד עם אימו כדי לבחור ספר עבורה. ברגעים שהיא עיינה במדפים העמוסים הוא רץ להדביק את אצבעותיו על תחריטי הנופלים הצוננים.תחריט עוקב אצבע.

זוג  עבר בסמוך אליו,האישה הייתה לבושה בחולצה פרחונית ובמכנסים בצבע שחור שהבליטו את ישבנה.עיניה נפערו בתימהון לנוכח כריעתו.הבחור הכהה ודק הגזרה שצעד בצמוד אליה כהה כלל לא הבחין בו ,הוא היה שקוע בחיטוט שפתיו בצווארה .הרעש התגלגל בצרימה מעוותת  מכול פתחי הרחוב.ללא אזהרה הגיעה הבועה האטומה שכיסתה את כולו  כטיפה שקופה של מים . כהרף עין הוא התרוקן מהמולת הרחוב, דממה עטפה את נשמתו הלאה.

 הוא נשם נשימה ארוכה.

 פרש את מוטות כנפיו, אחת ועוד אחת והתעופף מעל.

הוא הניף את כנפיו מפיג ממנו את הזיותיו.הרחוב נמוג למול עיניו הכהות. מוטות כנפי הנשר נעו באיטיות, אוויר חי נשב מתחת לכנפי האש.

 הוא השיל את דמות האדם .

צל מחודד של זיזים מסולעות התנוסס מולו.הוא לפת בטלפיו קוצו של מסולע משונן ,נאחז. חיבר את מקרו לנקבות מים הזולגות מבין הנקיקים מרוות את הצחיחות .הוא שותה.

 ליבו הנשרי פועם בחוזקה.

 גופו נמתח מול השמש השורפת.

ימי שרב,הגיעו.

הרעש התגלגל מתחת למצוקי הסוף.היא הופיעה מולו.

"אתה משם" ?היא שאלה בשפה נשרית.

"אני משם" הוא ענה .

"גם אני.

נותרו חיים שם"?

הוא  לא ענה

הרעש הדהד.. בחוזקה .

ימים חדשים...

ימי חושך.

http://www.youtube.com/watch?v=yOd4AIP_FSg&feature=related

הבטתי בו בפליאה.מדוע אני בעצם מביט בפליאה באדם שחושב שהוא יכול לנצח את התחושות הנלוזות שמבעבעות בכולנו.אני בהחלט בעדו.רק צריך להרחיק ארבעים ק"מ מתל אביב לקריית מלאכי.ניתן למצוא שם חבורה נבובה של דעות מחליאות,ואני,על מה אני מדבר בעצם, מעניין.גזענות...אתם זוכרים בטח.

הוא אמר את זה בלי היסוס "אני שחור גאה ויש לי זין  ענק בצבע שחור וכולכם יכולים לשבת עליו".וואלה גם אני כנראה.האיש השחור אומר את המילים שלו בשקט אולי נקשיב.אני מקשיב.

הקשבה.לצלילים יש השפעה מאגית עליו.הוא מקשיב לכול תו ואקורד.יושב על כסאו במקומו הקבוע מחובר לאוזניות המציירות לו עולם פנימי ואינטימי, מניע את ראשו בהקשבה ובתוכו נבנה עולם המסע.מחשבות ממלאות את תוככי ראשו, מחשבה משתרעת על  מחשבה אחרת.אולי איבדתי את התנועה הוא חושב לעצמו ואולי זאת סתם סוג של תנועה לא משובחת.

המוסיקה מתחלקת לשורות ולפסקאות ולעמודים שלמים, הספר בראשו נבנה.הוא מציף באצבעותיו על המקלדת היא מגיבה.התנועה נושמת.

 תמונה ערטילאית מצטיירת.חומות, ים גדול, שמש, גשם ערבוביה בתוך חלל הצליל. והוא כבול למוסיקה שנשמעת במערכת המוסיקאלית, הוא מדמה את הצליל לכבל עצום ממדים שמתקלף סליל ואחריו עוד סליל ובכול אחד מהם משתחרר צליל טהור. הוא נושם.

הים סער היום המראה היה יפה.אפשר היה לשחרר את המחשבות בדממה

הילד מרים את ראשו ומביט אל השמים המתכהים בעננים המתעבים במהירות.להק ציפורים חוצות את קו הרקיע בסימטריה מניפות את כנפיהן באחידות נמלטות מסערה מתקרבת.הילד מתבונן בעננים הנצבעים בביהלות בשחור מחשיכים את שדות ילדותו החרושים בתלמים ארוכים.טרקטור מיותם עומד בשיפולי השדה,הילד חושב איך יהיה לעלות על אוכף הטרקטור ולרכב כמו בוקר במערב גיבור קשוח כמו הילד.עיניו צופות הרחק אל המטעים העצומים של עצי הדר,תפוזים,אשכולית ומנדרינות הפרושים בכל המרחב.הילד אוהב לאכול מנדרינות.בבקרי שבת מוקדמים הוא יוצא עם אביו אל המטעים בידו סל קניות כתום ובתוכו הוא מניח את המנדרינות הקטופות.הם אינם מדברים, אילמים בשתיקתם, הוא אוסף באצבעותיו הקטנות מנדרינה עגולה ומקלף את הקליפה העסיסית, בוצע את הפרי הכתמתם ואוכל כמה פלחים יחד, הוא לועס גם את הקרום המתמזג בטעמים, את הגרעינים הוא יורק ומתענג על העסיס.

העננים מתקרבים מכסים את בתי השכונה,שעת צהריים והוא  עומד מחוץ לביתו בחצר,מביט אל האופק הוא יכנס לביתו בעוד מספר דקות כדי לאכול את שניצל והאורז שאימו הניחה עבורו על השולחן לארוחת צהריים,השמים הקודרים משכו את עיניו,קשה לו להפסיק להתבונן בשמיים המהפנטים. הגשם הצליף במטח גדול שוטף את תמונת ילדותו.

הוא נכנס לביתו התיישב בצמוד לתנור הנפט ,אוכל את ארוחתו בשתיקה,עיניו נמשכות כמטה קסם אל החלון במטבח דרכו התמונה שייכת לנוף ילדותו.

האיש מביט רחוק לעבר העננים הכהים שמתקרבים במהירות ומכסים את מטעי ההדר הבוגרים שמצמחים פירות תפוז עייפים למראה.רעש המכוניות מהכביש המהיר שסללו ממלא את אוזניו.הוא תר אחרי התלמים,המנדרינות וסל הקניות הכתום.

הגשם יורד נדמה כמסך שקוף .

 http://www.youtube.com/watch?v=XQoisuB5s7c&feature=related

מרוץ.מרוץ מכוניות.מרוץ לחיים,מרוץ כדי להיות הרבה יותר אני מאני האמיתי שבי, לבסוף אני מתנקז לניסיון להיות שפוי.מרוץ מתוכנן גורם לך להעביר את הרגעים הטובים ולהרגיש שאתה נכון להעביר הילוך נוסף.כוננות ותנועה שלמה מהווים עבורי אידיאל חדש, היום אני הוגה רבות על בחירת מרוץ של תנועות נכונות.

השעה מאד מוקדמת כשאני חוזר לאימונים. אלה הם אימוני ריצה משובחים שנמשכים  שנים רבות בימי שישי בבוקר. אני מוקף חברים ,יש בי אהבה לכולם.עורקי הלב שלי עדיין בשיקום מהדפיקות האחרונה שסתמה אותם עד דק, אני בהחלט מרגיש שיש תנועה חדשה שמתעוררת עבורי בכתליי הגוף, תנועה מעוררת שמה.

אני נושם היטב.המוסיקה שבי מצטיינת בקולות עמוקים.אני מעיז לקרוא ספרים שונים,להעביר מחשבות אחרות.מתהווה מחדש בהחלט אנוכי.

 ימי הכתיבה האחרונה שלי היא מעיין יומן מסתורי עבור מחשבתי הנפקחת,בתחילה הייתי עסוק בחלוקת הימים ובבניית ערב רב של שורות מסוגננות הגורמת להשתאות מעושה לימים עברתי לחלוקת השבועות וכיום נותרתי עם תנועת החודשים.מרוץ כנאמר. מאז עברו תנועות רבות בגופי.יש ימים שאני מרים את הראש כמו נשר משתלח פורש את מוטת הכנפיים המופלאה שלי ולפרקים אני נותר כצב שמדדה בשארית כוחו.

אני מרים את ראשי מותח צווארי ומציף למולי את הדמיות שמהוות אותי חלוקה ועוד חלוקה,אלה הם ימי מפתח.

סיזיפיות.הסיזיפיות היא דרך חיים למתבוננים האיטיים. אתה מביט ומניע את גופך ותמיד אתה מגיע למקום שבו אתה מודד כמה הסתיים וכמה עוד נשאר, בדיוק כמו מרוץ בינך לבין עצמך. דרור מול שאר הדרורים שקיימים בתוכי.אני פוסע וצועד קדימה.

תנועה.אני מעיר את שכמותי,מאוורר את גופי,מפזר את חלקיקי נשמתי ומאמין שאני בדרכי להיות עוף החול.פניקס הרוחות החדש.אני מרגיש את כריות אצבעותיי רעבות.המילים מאוכסנות בתוך תאי גופי במשורה,המחשבות קיימות בהחלט.כרגע יש לי רצון עמוק לשבת משוכל רגליים מכוסה בנוצות .אני קשוב לפיטר הגדול,הוא טוב אלי .לא מרפה אני פשוט אוהב אותו.

מוסיקה.אני לבסוף תמיד חוזר למוסיקה יש בצלילים שמיים פתוחים,הדמיון שלי נוגע ברקיע ואני מתעופף.בדמיון שלי אני יכול להביט ימין ושמאל לעטוף את הנשמות שלי ולבכות בתוך עלוות הצלילים האלה,הם משובחים.

השמש מעבירה פסים מרהיבים על הירוק של השדות.אני מריח.טהור

http://www.youtube.com/watch?v=JDUPIcCG4tQ