אני מביט בה איך היא זוכרת את הימים שקטים ,ימים של רכות.

התחלתי לכתוב שירים ,לבסוף גם זה יעבור.

היום אני יכול להרגיש את הזרמים שקולחים ממני, מה קורה את שואלת...

אולי תבואי ,נקשיב יחד, אני אניח במערכת המוסיקאלית את טום שיזכיר לנו את החיים שהיו.

נמזוג קפה בכוסות זכוכית קטנות, נשתוק.

את תגידי בלחש, "תניח שירים שיקרעו לי את הלב"

ואני אסגור באצבעותיי סביב שדייך ,אין עולם מסביב.

אני אוהב אצבעות ,אוהב עד מאד.

התבגרת? תשאלי.

השיר הזה, כן השיר הזה.

בדיוק.

ואני עדיין מניח שירים שחונקים לנו את הלב,

והמילים צורבות לנו את הבשר שנותר חשוף.

התבגרת...

עכירות.הימים נמהלים אחד לתוך השני וכול אחד מהימים שחלפו נצבע בצבע מיוחד. בימים אלה אני כותב פחות,עובד יותר.כנראה שהגוף דורש מנוח מהתנועות .אני ממעיט בסידור המילים שמתרסקות לי בתוך הגוף.עדיין נותרה בי הכמיהה לעוף רחוק,לפרוש את מוטות הנשר על מרבדי העננים ולנסוק

אני מתקשה לסדר את הימים שעוברים במרווחים מתאימים של נשימות נכונות ,תקופות קוראים לימים אלה.תקופות צינון

אני תר בקדחתנות אחרי התנועה הנכונה שתאפשר לי לשלוף את המילים הנכונות .לא מתחמק מהרגעים  חלשים מצפה לרגעים החזקים,לפרקים אני מודד את הזמנים.יש כאלה שמודדים ויש כאלה שפחות

ההתרכזות במחשבות דורשת לשלוף את צלילי מוסיקת האור שלי. יום שישי בפתח.בחוץ השמיים כבר כהים אין בהם עכירות כלל.שקיפות של יום חורפי עז.הבטיחו לנו ימים גשומים  אני ממתין  להם, יש לי רצון עז להיות בים שהכול רטוב וסוער ,ים סוער הוא כמו הנשמה הסוערת שלי.הדגלים משתנים לפרקים.הגלים מתנפצים על כתלי הסלעים משאירים חללים בחור הנשמה שלי, גלים סוערים של תשוקות .

החים נמדדים בסבלנות איטית,כול יום שעובר דורש ממני  אילוף הרצונות. לא בטוח שיש בי את כול המדדים האלה.אז אני מביט.

מילים חזקות מייצרות השתייכות  לכותב, נותרנו כולנו ילדים מקולקלים של חורף. צלילי מוסיקה עוטפים אותנו בתנועות בלתי רצוניות קטנות. דרור אני אומר לעצמי .תקפיד על תנועות קטנות מדודות ואז רגע לפני הנסיקה תפרוש את הדמיונות כמרבדי צליל

http://www.youtube.com/watch?v=5jfaqxcuebs

לא חושבת שאני יכולה להמשיך לעוף

היא הסיטה את מקורה בתנועה ספוגת רוך. עווית כאב עכרה את העין הנשרית שלה.

הוא הביט בכנפיה יודע שהחור החד שראה בעינו הצהובה,

היא הנקב שמאותת על הסוף.

"למה את  דווקא נקבת הנשר הוא שאל?

מדוע דווקא את מכול ההמון שנאלם

הפכת למעופף".

"אני הולוגרמה שלך נשר לבן, הגלוי של עצמך בתוך הדהוי המשתקף.

בועת החים שנותרה ,זליגת הנפש .

רגשותיי נוטפים דרך הנקב שחורר אותי,

תתעופף, תבקש חיים , תתעייף,

ולא תוכל לברוח מעצמך.

היא מתה.

צנחה כלפי מטה ללא קול, ללא תנועות, צלילה חדה, חץ דוהה

מתה.

הוא התעופף מעליה מקונן, עינו בכתה בבכי בני האדם,

הזיכרון היחיד שנותר לו, מדרכו כאדם

העווית היחידה משפת האדם.

הארץ דממה.

הוא ליכד את נשמתו

מעופף לרגש האחרון של חייו.

הוא אינו יכול להתכנס לתוך עצמו.הוא מבין שלא נותר לו אופק של חיים.

הוא נסק מעל שברי עיר וסדקי קרקע.

נשמות טועות מלחשות בהבל פיהן בכנפיו הלבנות,

הוא מותיר אחריו שובל נוצות שמתפזר לכלום שמתחת.

 הוא מקיא את האוויר הדלוח .

אוויר חנוק, מתנקז.

 טלפיו צורבות את מלכות השמיים.

חג בשמים מבודד, מקשיב לכרסום

הימים האחרונים.

 במאמץ כנפיים רחב דאה על זרמי אוויר , ניזון מתולעי אבק,

ורמץ של חיים נעלמים.

הגיע אל הכחול הגדול.

בתודעה נצנצה בתוכו העווית, זהר בגופו המעוות זיכרון

האדוות.

הניח את מקרו, מחלחל את מליחות המים מפיגי הדמעות.

נטש את כולו

גווע.

הפכתי מאולץ .האילוץ דורש ממני לכתוב את המילים שלי מאופק, לרסן את הנקודות והפסיקים.

מחונך.הימים שמרעידים עכשיו את מיתרי גרוני הם הימים שייקחו אותי רחוק,יעיפו אותי למקומות שאין בהם צד וחוש.אני פורש את כנפי הנשר וממשיך במסע

מאולץ.לפתע באמצע החיים אני מעביר את המחשבות של עצמי להמתנה בדומה לתנועות גופי הקפוא,  אני ממתין .

בספר שאני קורא "השיבה הביתה" אני מרגיש בפעימות הלב של הגיבורה המאלצת את עצמה להביט בחייה במבט מפוכח,יודעת שחייה מתהלכים בצל והיא פוסעת בצלילים החשוכים של אנגליה הקפואה ומשם היא הופכת לאור האמיתי של הספר.הסופרת אנה אנקיוויסט מעניקה לקורא במילותיה המדויקות כתיבה מאופקת ומשובחת ,מתוך האיפוק ניתן לראות את הצעקה מתגלגלת.

.

אני מחכה במבט רחוק כדי להבחין בשקיפות של החיים מתפוגגת .ניסיתי היום למשך זמן קצר לשבת בדממה ולהתבונן בתאי גופי המתפזרים ללא סדר ,לראות איך אני נאספים לתוכם תכנים אינסופיים.  אני מרגיש שאני יכול להתפוצץ בשניות של חסד פואטי .

מתאפק לא לבעוט את המילים שלי בכוח, לא לצרוח את כול הברור לי.באוזניים המוסיקה מרככת אותי, גורמת לזיזים הקשים שלי להיות מעודנים.

הכנפיים נפרשות.

לפני ארבעה חודשים גיליתי שגם הברזל נמס מול הטבע